פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1771

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א באב תשפ"ב. 8.8.2022.

עם הצרופה: "ערגה" בדוכן ספרי החינם בתחנת רכבת העמק. שלח: עמנואל בן סבו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 4. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. // זיוה שמיר: עוד על כושר הניבוי של ביאליק. // שמואל אבנרי: "על סף הכְּלָיָה" – ביאליק וניבוי השואה. // איליה בר-זאב: שלושה שירים. // ולדימיר פוטין מגנה את מבצע "עלות השחר". // אורי הייטנר: 1. לוי אשכול – הנחלן. 2. צרור הערות ‏7.8.22. // אהוד בן עזר: 1974, ערב בצוותא לספרUnease in Zion . // רוֹן גֵּרָא: לְמִנְחַת שָׁמַיִם. לְהִפָּרֵד. // אודי מנור: תגובה למאמרו של יוסי אחימאיר. // אדיר כהן: יֵשׁ בְּחַיָּיו. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 7. משק עזר. // נעמן כהן: בין איתמר חאנן-בן גביר לאברהם גבריאל יהושע. האם יהושע מייצג את השמאל הרדיקלי או את הימין הפשיסטי הקיצוני? // פוצ'ו: לשם שינוי  – מילה אחת טובה על גדעון לוי. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק כ'. פיטורי משה דויד. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

4.

אֲנִי יוֹדֵעַ הַכֹּל

אֲבָל אֲנִי עוֹד לֹא יוֹדֵעַ

מַה בְּדִיּוּק אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ –

וַאֲנִי נוֹרָא מִתְרַגֵּשׁ

וְאָז – כָּל אֶחָד יָכוֹל לְתָאֵר לְעַצְמוֹ

מַה קּוֹרֶה לִי.

השער שצייר דני קרמן לספרו של אהוד בן עזר "50 שירי מתבגרים", 1987.

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

"שיר-הדרכה" לקוראים הנבוכים

(וגם לצעירי המבקרים)

על "שיר הערת שוליים" מאת נתן אלתרמן

(פרסום ראשון)

שירו של אלתרמן "הבִּקתה" (שיר א' במחזור "שיר עשרה אחים") התפרסם בנוסח מוקדם ב-1940, כשני עשורים לפני שמחבּרו שילבוֹ בקובץ "עיר היונה" (1957). כאן הגיש אלתרמן לקוראיו (ובמיוחד לאותם קוראים המושכים בעט סופרים) כעין מִרשם לכתיבת שירה. לפנינו המלצה למשורר להתאכזר שירו, כדי לחשלוֹ בטרם יֵצא לאוויר העולם. לפי שיר זה, אסור לו למשורר לשחרר את השיר מן בטרם-עת, אומר שירו של אלתרמן. עליו להרביץ את השירים במכלאה ולהרביץ להם במלמד הבקר; לכלוא אותם עד שיום אחד יבשילו ויהיו ראויים לראות אור.

בשיר זה שָׂם אלתרמן בפיו של בכור האחים נאום כמו-דידקטי, ובו codex חוקים פואטי נוקשה למדיי, הפותח במילים "וְזֶה דֶּרֶךְ הַשִּׁיר". ואולם, בסופו של דבר, המִרשם הפואטי הזה מתברר כמסמך אירוני, מלא סתירות ומעקשים, המבהיר בדרך עקלקלה שלמרבה הפרדוקס אין מִרשם  כזה בנמצא. הכלל היחיד שאֶפשר להחיל על היצירה הספרותית, ועל השירה בפרט, הוא שאין ליצירה כללים מחייבים כלשהם (הגם שהיא מרבה "להתכתב" עם  כללים פואטיים שונים שנקבעו במהלך הדורות על-ידי  משוררים שונים, בני אסכולות שונות וטעמים שונים).

במילים אחרות: יש שהמשורר שולט בשיר, ויש שהשיר שולט בו; יש שהשיר הוא שָׂר, ויש שהוא עבד הסר למרות בעליו (אם לנקוט צמד מונחים האופייני לתורת השיר של משוררי "תור הזהב" בספרד). יש שהשירה נענית לכללים,  ואז ניתן לדַמוֹתהּ לאשת-איש יפה ומטופחת, העדויה בעדיים והעונדת טבעת נישואין, ויש שיופיה  נובע דווקא מפריצותה החצופה – מן הבוז שהיא מפגינה כלפי הכללים המקובלים של חיי האישות המהוגנים.

המחזור "שיר עשרה אחים", חרף כל הסתירות הבוקעות ממנו, ואולי דווקא בגללן, מכיל בתוכו את האמירה ה"אַרְס פואטית" החשובה והמורכבת ביותר שביטא אלתרמן מעודו.¹

שנות דור לאחר פרסומו הראשון של  מחזור "שיר עשרה אחים" וכשמונה שנים לאחר כינוּסוֹ בספר "עיר היונה" (1957), הוסיף אלתרמן וחיבר שיר "אַרְס פואטי" חדש – אף הוא בנוי במתכונת של codex  חוקים מחייב,  ובו  סדרת מצווֹת "עשֵׂה" ו"לא תעשה" בתחומי הפואטיקה,   וכן בתחומי הפרשנות הספרותית (המשוררים הצעירים בשנות השישים עסקו ברובם גם בכתיבת רשימות ביקורת במוספי הספרות של העיתונות היומית). שיר זה – שכותרתו היא "שיר הערת שוליים" – שובץ לקראת סופו של הספר "חגיגת קיץ"  (1965), כאילו רמז המשורר שמדובר במין תוספת שולית לספרו.

ואולם, בשיר "שולי" זה כְּלולים עניינים בעלי חשיבות עקרונית, הגם שאלתרמן הכתירוֹ בכותרת מנמיכה ומצטנעת, שכְּלל וכלל אינה מעידה על תוכנו ועל  משקלם הסגולי של הנושאים הכבדים הכלולים בו. ייתכן שאלתרמן ביקש להתייחס כאן באוטו-אירוניה מסוימת כלפי יצירתו, ולא בכובד-ראש תהומי. ואולם, ייתכן שהכותרת "שיר הערת שוליים" מעידה  על יחסו המחויך והמזלזל במקצת של אלתרמן כלפי המבקרים וחוקרי הספרות הצעירים הנזכרים בשיר במרומז. אלה הקיפוהו בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים כנחיל דבורים, והטעימוהו  בעיקר מן העוקץ. ייתכן שכותרתו המנמיכה של אלתרמן נועדה לרמוז, בין השאר, שהוא רואה  בהם לא יותר מאשר footnote בשולי חייו.

שירו ה"אַרְס פואטי" המאוחר של אלתרמן – "שיר הערת שוליים" – כמו שירו "הבִּקעה" שבמחזור "שיר עשרה אחים", מדריך אפוא את הקורא וכן את המבקר הטירון במבוכיו של היכל  השירה. גם כאן, האני-המשורר מסביר לקוראיו בחיוך מסוים שבסופו של דבר כל הכללים והתכתיבים שהוא מכתיב להם אינם אלא "עורבא פרח". הוא חוזר ומדגיש כי הכלל היחיד שאפשר להחיל על היצירה הספרותית הוא שאין לה כללים מחייבים כלשהם.

ודוֹק: רק לכאורה נאמר כאן שאין השירה מצדיקה את כל המאמץ הפרשני המושקע בה. הדברים נאמרים כצורתם כדי לשׂים ללעג את הפרשנים הצעירים חסרי-התבונה העָטים על היצירה מבלי להבחין  בה בין עיקר לטפל. נרמז כאן ש"חכמי הדור" האלה גם אינם מסוגלים להבדיל בין יצירת מופת חד-פעמית היורדת ארצה מגובהי שמיים ומדגימה את "מותר האדם", לבין יצירה חסרת-ייחוד שאין כל צידוק לבחון בה כל תו ותג בשבע עיניים. לא תמיד מוצדק לבחון בטקסט כל קוצו של יו"ד, אומר שירו של אלתרמן בנימה דידקטית ל"תלמידיו" הצעירים, המתנהגים כאילו הם מורי-הלכה ופוסקים אחרונים.

את הסנגוריה שלו על "השיר הפרוע" פתח אלתרמן בשנת 1940 במילים "וזה דרך השיר", שבּוֹ העמיד פנים כאילו יש "רֶצֶפּט" לכתיבת שירים. את שירו ה"אַרְס פואטי" המאוחר,  המלמד איך שיר נולד, ואיך נוצר לפעמים שיר בן-אלמוות, הכתיר ב-1965 בכותרת המנמיכה-כביכול "שיר הערת שוליים". נחזור ונדגיש שבמחזור השירים הקטן "שיר הערת שוליים" אין שום אמירה שולית. כל בתיו בונים דיון חשוב ועקרוני על דרכי כתיבתם של שירים ועל דרכי קליטתם על-ידי קוראיהם ומבקריהם, וכן על תפקידה של שירה בימים קשים, כשצו השעה מחייב את המשורר להיקרא לדגל, לתעד את שעותיו הקשות  של עמו ולחבוש את פצעיו.

*

על מנהגו לכתוב בו-בזמן על עניינים שונים – מוחשיים ומופשטים, פֶּרסונליים ואימפֶּרסונליים – כתב אלתרמן בשיר זה באירוניה עצמית בלתי-מסותרת את השורות המבודחות והרציניות הבאות, האומרות לכאורה דבר והיפוכו: 

אַל תִּתְיַגֵּעַ, הַקּוֹרֵא, לִתְהוֹת עַל סוֹד  שִׂיחוֹ

שֶׁל סֵדֶר הַשִּׁירִים הַזֶּה. מִדָּה מֻגְזֶמֶת

שֶׁל מַשְׁמָעוּת וְכַוָּנוֹת-כִּבְיָכוֹל

אַל תְּבַקֵּשׁ. לֹא כָּל שׁוּרָה רוֹמֶזֶת רֶמֶז.

הָעִיר הִיא עִיר, הָרְחוֹב – רְחוֹב

הָאוֹר הוּא אוֹר, הַחֲשֵׁכָה בְּרוּרָה כַּשֶֹּמֶשׁ...

הָעִיר הִיא עִיר. אַף כִּי בָּרוּר שֶׁלְּעִתִּים

הָעִיר הִיא אִישׁ, הָאִישׁ הוּא זְמַן, הַזְּמַן הוּא קַיִץ.

בצד משפטי החיווּי הכמו-הגיוניים הללו, שמשמיע אלתרמן בשורות הפתיחה של "שיר הערת שוליים", נאמרים כאן גם דברים המהַפּכים את היוצרות והשוברים את הלוגיקה של הטיעון.  אלתרמן לכאורה מנמיך כאן את ערכה של היצירה. הוא מייעץ לקורא ולפרשן שלא לתהות על "סוֹד שִׂיחוֹ  שֶׁל סֵדֶר הַשִּׁירִים" ושלא לייחס כוונות נסתרות לכל מילה ומילה, אך גם מסביר בסגנונו האוקסימורוני, ש"הַחֲשֵׁכָה בְּרוּרָה כַּשֶֹּמֶשׁ." הקורא מצפה לשמוע ש"הַחֲשֵׁכָההִיא חֲשֵׁכָה"  כבהמשך טבעי וישיר  של "הָעִיר הִיא עִיר, הָרְחוֹב – רְחוֹב,  הָאוֹר הוּא אוֹר," אך אלתרמן, כדרכו, שובר את הציפיות, ומֵפֵר את הכללים. כן הוא מוסיף כאן ואומר ש"שׁוּם פַּטִּישׁ עוֹד לֹא קָבַע כָּאן מַסְמְרוֹת," ברָמזו לכך שלפנינו מערכת-כללים אוטונומית הפועלת, למרבה הפרדוקס, ללא כל חוקים.

בהמשך השיר שלפנינו, מנטרל האני-המשורר את חשיבותם של פרשניו ושומט מידיהם את כל אזמלי הביקורת. הוא מעלה את הטענה המפתיעה ששירתו היא שירה פשוטה וליטֶרלית, נטולת כל סמלים ומשמעויות נסתרות. הכול בה "פְּשָׁט", ותוּ לא. ואולם, גם טענתו המפתיעה של המשורר נסתרת כאן מִניה ובֵיה, בעת שהוא  מבהיר שעץ ירוק העומד בחיק הטבע "גַּם הוּא נֶהֱנֶה אִם יֵשׁ דִּמּוּי חָדִישׁ / אוֹ סֵמֶל, הַמְּעִירִים אוֹתוֹ כִּמְטַר שָׁמַיִם." לדימויים ולסמלים יש בכל-זאת תפקיד: הם מרעננים את הטבע (מעשה "עולם הפוך"!)

דומה שיש כאן מענה למתי מגד (במאמרו נגד "עיר היונה" "שליחותה של שירה", "למרחב" ["משא"], 9.8.1957), שהאשים את אלתרמן בהזדקקות לסמלים, כדי לטשטש את האמירה האישית-הרגשית.

 ואין זה סוף פסוק: באותה נשימה השיר שלפנינו מזהיר (את עצמו? את המשורר בה"א הידיעה?  את חבריו המשוררים?) מפני ריבוי  של דימויים והשאלות, כי ריבוים עלול לייגע את הקורא ולהמאיס עליו את השיר. ברקע הדברים נשמע כאן מענה לטענתו של זך נגד שירתו הפיגורטיבית של אלתרמן. זך האשים את אלתרמן שהוא מרבה בדימויים ובהשאלות, ואלתרמן מסביר כאן את עמדתו, תוך ניתור מנימוק לנימוק ומעֶמדה אחת להיפוכהּ. לכאורה הוא  מחזק  כאן את טענותיו של נתן  זך ומדבר בגנות השירה הפיגורטיבית, אך רק כדי לשמוט מתחת לרגליו של המבקר הצעיר נטוי-הצוואר את ההדום שעליו הוא ניצב כדי להשמיע את דבריו הנחרצים. אלתרמן מסכים כאן לכאורה עם זך, אך למעשה הוא מתנגד לדבריו ומסביר בשירו לקוראיו ולמבקריו בנימה פדגוגית, כמו לילדים קטנים (אך בטיעון לוגי מהופך שלפיו האמנות משַׂמחת את הטבע) את תפקידם הפואטי של הסמלים והדימויים בשירה.

*

לשיא האירוניה מגיע "שיר הערת שוליים" בחלקו השני, שבּוֹ האני-המשורר מפציר בקוראיו ובפרשניו לבל יחפשו "בכוח" מְשָׁלִים ונִמשלים  ולבל יאמינו בטעות שאלה חבויים בשיר ומחכים בציפייה דרוכה שמישהו יחלצם מן המסתור ויוציאם מן החשכה אל האור. לפעמים המשָׁלים והנִמשלים – אומר אלתרמן בחיוך מלגלג – נשארו במקרה מִחוץ לדף, ואולי הם נמצאים בספר אחר של מחבר אחר, וכל האינטרפרטציה המאומצת של הקורא או של המבקר הטירון, התולה הררים בשׂערה, מיותרת לגמרי:

לָכֵן אַל נָא נִרְאֶה אֶת הַשּׁוּרוֹת וְהַמִּלִּים,

כְּאִלּוּ הֵן רַק חַיִץ שֶׁמַּקִּיף

אֶת הַחֶבְיוֹן בּוֹ הַמְּשָׁלִים פּוֹגְשִׁים בַּנִּמְשָׁלִים,

כְּדֵי לִפֹּל אִישׁ עַל צַוְּארֵי אָחִיו.

אִם אֵין הַשִּׁיר אוֹמֵר דְּבָרִים נוֹסָף עַל אֵלֶּה

שֶׁנִּקְבְּעוּ מְפֹרָשִׁים בִּכְתָב,

אֵין זֶה תָּמִיד סִמָּן שֶׁחֲבוּיִים הֵם בְּתוֹךְ סֵמֶל,

זֶה לִפְעָמִים פָּשׁוּט סִמָּן שֶׁהֵם נוֹתְרוּ מִחוּץ לַדָּף.

שֶׁהֵם נוֹתְרוּ בַחוּץ. שֶׁהֵם אוּלַי בְסֵפֶר

אַחֵר שֶׁל מְחַבֵּר אַחֵר, וְהַיְגִיעָה לַשָּׁוְא.

נראה שאלתרמן מלגלג כאן בין השאר על אופנת "הביקורת החדשה" (New Criticism ) שהגיעה אז מארצות-הברית ושלטה בכיפה בחוגים לספרות. אופנה זו קנתה לה באותה עת מַהלכים בקרב בני הדור הצעיר, דור יריביו ו"מתחריו" של המשורר, שחבשו אז את ספסלי אחד החוגים למדעי-הרוח באוניברסיטה העברית (נציגו הבולט – נתן זך – כבר הוכתר אז בתואר ראשון). המשוררים הצעירים הללו, רובם סטודנטים לספרות שהסתמכו על אופנה זו, קיבלו את דברי הביקורת האנטי-אלתרמנית של נתן זך – כתורה מסיני, וכל אחד מהם ניסה להוסיף מסמר משלו ל"ארון הקבורה" שהוכן אז לאלתרמן על-ידי זך.

רוב שולליו של אלתרמן היו אפוא משוררים בתחילת דרכם, שכָּתבו ביקורת דרדקית למדיי במדורי הספרות של עיתונות "ממופלגת" ("דבר", "על המשמר", "למרחב", ועוד).  נתן זך – אז משורר בתחילת דרכו – היה תלמידו של בנימין הרשב (הרשב, מומחה לפרוזודיה, ניסה אף הוא מפעם לפעם את כוחו בחיבור שירים), וקיבל מרַבּוֹ ומורו את הגושפנקא לבסס את ביקורתו על טיעונים פרוזודיים. בין השוללים היה גם דוד אבידן, משורר צעיר ומוכשר, אך יהיר למדיי,  שכּתב בגיל 24 מאמר בגנות סגנונו של אלתרמן (מאמרו  זה – "כחֶרֶז הנשבר" [1958]² – שהטרים בשנה את מאמרו של זך "הרהורים על שירת נתן אלתרמן" [1959], הפתיע בתעוזת טיעוניו).

בין המבקרים הצעירים דאז היו גם גבריאל מוקד, מבקר מתחיל שניסה את כוחו בפרוזה אקספרימנטלית, ודן מירון, חסידו הצעיר של נתן זך, שניסה את כוחו בחרוזי השירה, בביקורת ובניתוח יצירות מן הקלסיקה המודרנית.

רוב יריביו של אלתרמן למדו אז ספרות בגישה היסטורית (מפי שמעון הלקין או מפי דב סדן), אך גם התחילו ללמוד לנתח  יצירות ניתוח טקסטואלי שהוי ומפורט מפי לאה גולדברג, אף רכשו את כלליה של "הביקורת החדשה" האנגלו-אמריקנית מפי בנימין הרשב. אלתרמן קרא את דבריהם, והתרשם (כך עולה מרמזיו ב"שיר הערת שוליים" וביצירות אחרות משנות השישים, לרבות מחזהו "פונדק הרוחות") – שהם בונים תִּלֵי-תִּלים של סברות כָּרס על כל קוצו של תג ועל כל  עניין של מה בכך, אף בטוחים שאִתם תמות חוכמה. על מבקרים מן הסוג הזה, המתייחסים לאבחנותיהם הטריוויאליות-למדיי ברצינות יתֵרה, אמר אלתרמן בהקשר אחר את משפט-המחץ השנון: "הצהרותיו הדרמטיות [של המבקר] הן מיותרות, והרצינות הרבה שבָּהּ הוא מצהיר אותן אינה יאה למבקר רציני."³

דומה שאלתרמן  רמז ב"שיר הערת שוליים" לאותם מבקרים צעירים זחוחי-הדעת, שהם מצויים במרומיו של איזה מִגדל-שֵׁן פסידו-אקדמי גבוה. עליהם לרדת ממנו אל קרקע המציאוּת, ולהבין שלשווא הם בוחנים בזכוכית מגדלת כל תו ותג בשיר שהם מנתחים, מתוך אי-הבנה ש"לֹא כָּל שׁוּרָה רוֹמֶזֶת רֶמֶז", כאמור לעיל:

בִּכְלָל אֶפְשָׁר שֶׁרַק מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל (וְעֵקֶב

מִדָּה שֶׁל זְחִיחוּת-דַּעַת) אֵין הַשִּׁירָה שׁוֹאֶלֶת

אִם בְּאֱמֶת תָּמִיד שָׁוָה הִיא אֶת הַחֵקֶר

וְהַָעִיּוּן בְּכָל דִּבּוּר שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת.

גַּם מְחַבְּרֶיהָ שֶׁל שִׁירָה (הֵם בְּעִקָּר)

אוּלַי רָאוּי לָהֶם לֹא לְדַבֵּר בָּהּ בִּרְעָדָה, כְּאִלּוּ

בְּכָל קוֹצוֹ שֶׁל תָּג וּבְכָל שִׁנּוּי גִּרְסָה אוֹ מְחִיקָה

בּוֹרְאָה הִיא עוֹלָמוֹת אוֹ מַחֲרִיבָה אוֹתָם חָלִילָה.

מבַצעי שיריו המושרים של אלתרמן סיפרו לא פעם שהמשורר נתן להם רְשות לשַׁנות מילה – להוסיף או לגרוע – כדי שהתמליל "יֵשב" בפיהם כראוי ולא יגרום להם קשיי היגוי. אלתרמן לא התייחס בחרדת קודש לכל מילה בפזמוניו (או אפילו בשיריו ה"קנוניים"), ולא אחת אמר לסובביו שאין שירו בבחינת "תורה למשה מסיני". על כן לעג לאותם מבקרים נוקדניים הבונים מִגדלים באוויר ומפַתחים תיזות מרחיקות-לכת על סמך שינוי גירסה כלשהו, או מילה כלשהי שנמחקה.

אמנם נכתב על העולם (בראשית רבה, ג', ז') שלפני בריאתו היה הקב"ה "בורא עולמות ומחריבן," וכן נאמר ב"ספר יצירה" הקבלי שהעולם נברא באותיות. ואולם, אלתרמן לא התייחס לשירתו כאל שירה מֶטפיזית המנסה לגלות "אֶת שָׁרְשֵׁי פַּרְדֵּס הַהֲוָיָה" אלא ראה בה שירה המחוברת לחיים "הפשוטים" כהווייתם.

 ואז, לאחר שדיבר בשירו בגנות נטייתם של הפרשנים לייחס חשיבות יתֵרה לכל תג ותו ולתלות בכל מילה הררים בשׂערה, סובב אלתרמן את הבורג פעם נוספת, וכאילו הסכים להודות שלפעמים השירה באמת נוסקת לשפריר עליון ומגיעה למחוזות עילאיים. לפעמים היא מסוגלת לברוא בריאת "יש מאין", ואפילו לשמש  לפעמים "כֵּס מִשְׁפָּט בְּרֹאשׁ חוּצוֹת".

ואולם, נס כזה  קורה לעִתים נדירות כאשר השירה שוכחת את לרגע את כל הכללים והחוקים, ועוברת למחוזות אחרים לגמרי ממה שמעלים בדעתם המבקרים הצעירים:

יֵשׁ, יֵשׁ מִקְרִים בָּהֶם כְּמוֹ בוֹרְאָה הִיא יֵשׁ מֵאַין

וְהִיא עוֹלָם מָלֵא. כֵּן, יֵשׁ מִקְרִים, וְזֹאת

דַּוְקָא בִּזְמַן שֶׁהִיא כִּמְעַט שׁוֹכַחַת מַה הִיא,

בִּזְמַן שֶׁהַמִּבְנֶה אוֹ הַמִּקְצָב אֲשֶׁר לַבַּיִת

אוֹ מַשְׁמָעוּת הָאוֹתִיּוֹת-הַקּוֹלִיּוֹת

אֵינוֹ עִקָּר - - -

נס בלתי צפוי כזה מתחולל כאשר השירה  שרויה במחוזות אחרים – כשהיא "כֻּלָּהּ עֵינַיִם," או כשהיא "פֶּה צוֹעֵק," או "זְרוֹעוֹת חוֹבְקוֹת וַחֲזָקוֹת וְאַמִּיצוֹת." במקרים כאלה עשויה השירה להרקיע ולהגיע למחוזות רמים ונצחיים, "אֲבָל מִחוּץ לְכָךְ וּפְרָט לְכָךְ," אומר שירו של אלתרמן בנימה נון-שלנטית:  "רָאוּי לְהִתְיַחֵס אֵלֶיהָ יַחַס מְפֻכָּח."  לא במקרה הֵקל כאן אלתרמן בחשיבותם של אותם עניינים פרוזודיים של מִקצב ורובד הצליל, שבהם תָּלו מבקריו הצעירים את יהבם. הוא רמז להם שלא זה העיקר בשיר, וכי שיר נוסק לגבהים לא בזמן שהמשורר סופר הברות, אלא בזמן שהוא שוכח לעשות כן.

מותר כמדומה להניח שאלתרמן הגיב כפי שהגיב לאחר שקרא כמה  דברים מנופחים ומגוחכים על יצירתו, מפי מבקרים שיכולים היו להיות ילדיו לפי גילם, אך השמיעו את דבריהם כאילו דיברו ex cathedra. מתיאוריו הרמזניים של אלתרמן ניכר שהוא חושב שהללו שרויים במין מסע-אֶגו  חדורים בחשיבות עצמית חסרת כל פרופורציה ביחס למשקלם הסגולי.

כך, למשל, הוא נפגש באותה עת עם דברי דוד אבידן בן העשרים וארבע, שתהו אם ראויים בכלל פזמונים כפזמוניו "לבדיקה טקסטואלית-לעצמה. אם רמתם המילולית נעדרת כל ערכים בעלי משקל ואם הם עצמם נכסו הבלעדי של הרגע החולף, הרי ממילא כל ניסיון לבחון אותם בחינה מילולית, בפרספקטיבה של זמן, משולל מלכתחילה כל משמעות ביקורתית ועשוי להיות לכל היותר בגדר שעשוע בלתי מחייב."⁴

 ייתכן שקרא  באותה עת גם את מאמרו של דן מירון בן העשרים "מים – שמיים – ירושלים",⁵  שבּוֹ הוסבר לו ש"כנגד כל משורר אמת שירושלים היתה לגביו בבחינת חוויה, כגון יהודה קרני או אורי צבי גרינברג, ניצבים עשרות 'משוררים' שאין ירושלים לגביהם אלא מליצה." במאמר זה נכללו דברי לגלוג על החריזה השבלונית ב"שיר העבודה" האלתרמני, מבלי לחוש שהחרוזים "מים – שמיים – ירושלים" בפזמונו של אלתרמן נכתבו באירוניה, כדי לנפץ את דרכי החריזה השחוקות של שירי ירושלים הקונבנציונליים, בניסיון להפגין את יכולת החריזה של משורר מודרניסטן הניגש אל הנושא השחוּק בכלים חדשים.⁶

מירון התחיל לפרסם מאמרי ביקורת בעיתונות היומית בשנת 1951, כשהיה בן  16-17, אך התחיל לדבר בגנות סגנונם של אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ולאה גולדברג רק בשנת 1963, לאחר שנתבססה עמדתו האנטי-אלתרמנית של זך בכל אתר ואתר. הוא פירסם בעיתון "הארץ" סדרת מאמרים בגנות תרגומי שייקספיר של אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג ואחרים, שאותה לא כינס בספר,⁷ ולא במקרה.

על תרגומו של אלתרמן ל"אותלו" ("בין חירות לעבדות", "הארץ" מיום 28.6.1963) כתב מירון כי "לדיאבון הלב לרוב הילך אלתרמן במסלול שבו הולכים שאר מתרגמי האסכולה – מסלול הפנטמטר המונוטוני, הקצר, הסדור לעייפה והמגיע לשלמות חיצונית חלקלקה לרוב [...] הסכמה המטרית מביאה את אלתרמן לעִתים קרובות לא רק לאיבוד הריתמוס של המקור, אלא אף לטשטוש משמעותו." בחתירתו של אלתרמן לשמור על הפנטמטר הימבי זיהה מירון את "כל חולשותיה של האסכולה."

כמי שתרגמה את כל  154 הסונטות של שייקספיר בספרי "עיני אהובתי" (התרגום מצוי לרשות הקוראים באתר  https://www.zivashamir.com/) וכמי שחיברה את הספר "ורד לאמיליה" על תקופתם של שייקספיר ובני-דורו – אני נוטלת חירות להעיר ששייקספיר התיר לעצמו חרויות רבות, אך דווקא בסוגית הפנטמטר הימבי הוא גילה אדיקות מופלגת (חוץ מאשר בסונטה אחת – סונטה 145 – שבה "הסתפק בטטרמטר ימבי). מוטל על מתרגמיו להתחשב בדבֵקות זו של שייקספיר בפנטמטר הימבי, ולא להקל בה ראש. הפנטמטר הימבי הוא המשקל הטבעי לסונטה השקספירית, כמו גם למחזה השקספירי, כי הוא משַׁווה לדברים נימה דיבורית ודינמית, ומאפשר לקבוע את הצֶזורה (ההֶפסק) במקומות שונים ומתגוונים. תוספת של רגל משנה את טיבה של סונטה זו מקצה אל קצה, והופכת את השורה לכעין אלכסנדרין קלסיציסטי, שאינו מתאים כלל  וכלל לרוחו של שייקספיר. תרגום פרוזאי של מחזותיו הפיוטיים של שייקספיר גורע מגדולתם ומעיד בדרך-כלל על קוצר ידו של המתרגם.

ההתמודדות עם כל האילוצים הללו אינה קלה, אך יש לזכור כי המילה interpretation משותפת לתרגום, לפירושו של טקסט ולביצוע של יצירה מוזיקלית. המתרגם צריך להיות פרשנם של התכנים הסמנטיים של היצירה, אך גם להתחשב בהיבטים של  הביצוע (performance), שהרי מדובר ביצירה בעלת איכות  מוזיקלית. כפרשן וכמבַצע עליו להחליט על מה הוא מוותר ועל מה לא יוותר בשום פנים ואופן. הצעתו של מירון למתרגמי שייקספיר לוותר על הפנטמטר הימבי שעליו מבוסס סגנונו וסגנון בני דורו, היא הצעה חסרת טעם, תרתי-משמע.

על הדברים שנכתבו בסדרת מאמרים זו בגנות תרגומי שייקספיר של בני "אסכולת שלונסקי" הגיב בחריפות מנחם דורמן, עורכו של אלתרמן, חברו ונוצֵר מורשתו, שניהל אז את הוצאת הקיבוץ המאוחד. במאמר ב"משא" ("למרחב") מיום 9.9.1963, הנתמך בעוּבדות מוצקות ובנימוקים משכנעים,  האשים דורמן את המבקר הצעיר בהעמדת מערכת טיעונים מלאת סתירות, בפסידו-משכיליוּת, באי-הבנת-הנקרא הן במקור הלועזי הן בתרגום העברי, במשפטים מנופחים  (כגון המשפט "התרגומים כורעים תחת היכולת האלוקוואנטית של המתרגם") שאינם נתמכים בראָיות ובנימוקים. דורמן סיים את דבריו בקביעה ש"אילו הבין דן מירון נכונה תפקידו של מבקר כפי קהל-הקוראים, היה יודע כי ביקורת ושחצנות הם תרתי דסתרי."⁸

אחרי "שיר הערת שוליים" הציב אלתרמן במחזור בספרו "חגיגת קיץ" את שירו "שפת הסרגל" שבּוֹ דרש בשבחי שפת הספָרות, הסרגל והמחוגה (ובמשתמע גם בשבחי השירה המתוכננת). כאן תיאר אלתרמן את המדעים המדוייקים במונחים של דת ובמונחים של אמנות יפה, והסביר איך לאורך ההיסטוריה "מֹחוֹת חֲמוּשֵׁי דִּמְיוֹן, / בִּשְׂפַת הַסְּפָרוֹת הַנְּזִירָה, / אָמְרוּ בְּאֹמֶץ וּבְתֹם / אֶת הָעַז בְּשִׁירֵי הַכְּפִירָה, / הַמַּגִּיעַ עַד סַף אַחֲרוֹן / שֶׁעָלָיו הוּא נֶהְפָּךְ לִתְפִלָּה / [...] אַשְׁרֵי הָרוֹאֶה בִּרְקֵי- / דִּמְיוֹנָהּ, הַמַּמְרִיא עִם סַרְגֵּל / וּמֵאִיר בְּאוֹרוֹ הַחַד / אֶת הָרִיק וְאוֹמֵר: אֵדַע, / שֶׁאֵין הַפִּתְרוֹן אֶלָּא יָד / הַחוֹשֶׂפֶת אֶת פְּנֵי הַחִידָה."

כאן, ובמקומות אחרים, הוכיח אלתרמן שהוא לא שכח את לימודיו בטכניון בננסי שזיכוהו בדיפלומה של אגרונום ומהנדס חקלאי, אלא הטמיע את ידיעותיו בין שיטי הטקסט, מבלי להדגיש את ידיעותיו ומבלי להכריז בלי-הרף "אני" ו"אנוכי" כמו אחדים מיריביו הצעירים.

הערות:

1. ראו על שיר זה בהרחבה במאמרי "תורת השיר של אלתרמן לפי המחזור 'שיר עשרה אחים'", בספרי "על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן", תל-אביב 1999, עמ' 153-174 (הספר נמצא  בקטגוריה "ספרים להורדה" באתר

 https://www.zivashamir.com/

2. המאמר פורסם ב"מאזנים" כרך ו', חוב' ה'-ו', ניסן-אייר תשי"ח, אפריל-מאי 1958), עמ' 419-423. ראו:          https://www.jstor.org/stable/i23838064

3. בשולי "הסערה הגדולה": מכתב למערכת "הארץ", מתוך ספר מאמריו של אלתרמן "במעגל" (ערך מנחם דורמן), תל-אביב תשל"ה. המאמר מצוי  באתר נתן אלתרמן וכן ברשת. ראו: https://benyehuda.org/read/13120

4. ראו הערה 2, לעיל.

5. דן מירון, "מים – שמיים – ירושלים", "זמנים", המדור לספרות ואמנות, כ"ח בתשרי תשט"ז (14.10.1955), עמ' 5. "זמנים" שבמראה-מקום זה – הוא עיתונה היומי קצר-המועד של המפלגה הפרוגרסיבית, להבדיל מכתב-העת "זמנים" המוקדש למחקרים בהיסטוריה.

6. בטקסט אירוני אין הוראות או תווים המכַוונים את הקורא לקריאה הנכונה, אך ברור  שמי שאינו מזהה את האירוניה ותופס את הכוונה הלגלגנית  ברצינות גמורה קורא ליום "לילה". כך קרה למירון בהבנת שירו של ביאליק "רזי לילה". כל חוקרי ביאליק הבינו שחלקו הראשון של שיר זה נכתב בהומור ובאירוניה, מלבד מירון שהקדיש לשיר דיון נרחב בספרו "בואה לילה" מבלי שיזהה את טיבהּ האירוני של פתיחת השיר.

7. https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/00614101.php

8. לימים נפרע מירון מדורמן, בעת שלקח אחרי מותו את  כל מסד הנתונים בביוגרפיה שחיבר על אלתרמן "אל לב הזמר" (1987 ובמהדורה נרחבת בספר "פרקי ביוגרפיה" משנת 1991 בשיתוף עם דבורה גילולה) ועשאו בסיס לספרו "פרפר מן התולעת: אלתרמן הצעיר ויצירתו" (2001). בספר זה שאב מירון מדורמן את כל התשתית העובדתית מבלי לטרוח. הוא אף לא חרג בספרו עב-הכרס  מן התקופה שאותה "כיסה" דורמן במחקרו. הוא אף לא "מצא" את השירים הגנוזים של אלתרמן, כדבריו בריאיונות לעיתונות הכתובה והמשודרת, ואף לא פיענח את מחברת "שירים מפריז" של אלתרמן, כפי שניתן להבין בטעות מן הניסוח העמום והחמקמק של דבריו בנושא זה. 

זיוה שמיר

* * *

זיוה שמיר

עוד על כושר הניבוי של ביאליק

אני מודה לאהוד מנור ולנעמן כהן  על הערותיהם המלומדות  (בגיליונות 1769, 1770), אך עומדת על דעתי שביאליק ניבא את שואת יהודי אירופה, אף שסירב לקרוא לדבריו "נבואה". לא פעם הכריז ביאליק שהוא אינו נביא, כי אם חוטב עצים פשוט, אך חוקריו אינם חייבים לקבל את מילות ההצטנעות שלו ככתבם וכלשונם.

ביאליק ניבּא במילים מפורשות כי חשרת העבים הנקשרת מעל  אירופה כולה מעידה ששחיטת היהודים בוא תבוא. כאשר נתבקש על-ידי מרדכי ארנפרייז, שעמד בראש ביטאון יהודי-שוודי, להעלות את תחזיותיו על עתיד העָם, ענה ביאליק לעורך: "מיום שחרב בית-המקדש ניתנה הנבואה לתינוקות ולשוטים [...] אין לי אלא מה שעיני רואות: היהדות שבכל הגולה, ולא רק זו שבגרמניה, עומדת על סף הכְּלָיָה. היהדות שבארץ-ישראל, כלומר הקומץ הקטן, שארית הפלֵטה – עומדת על סף התחייה וההתחדשות. המסקנה מובנה מאליה [...] המציאוּת היהודית בגולה של עכשיו – היא אָבדן וכלָיה. ומי עיוור ולא יראה זאת – יימק בעיוורונו." (איגרות ביאליק, כרך ה, עמ' ש"ו).

ואף זאת: ביאליק, שראה עוד בראשית שנות העשרים את הכתובת החקוקה על הקיר, עודד את עגנון ואת חבריו לצאת את גרמניה מבעוד מועד. אחדים מהם שמעו בקולו והִצילו את נפשותיהם. גם לאחר שעלה ארצה לא פסק מלהפציר בידידיו לעלות ארצה. עגנון חב לביאליק את ההחלטה לצאת את גרמניה כעשור תמים לפני "העלייה הגרמנית"  (כמו אחדים ממיודעיו של ביאליק מן התקופה שבה ישב המשורר בבאד הומבורג – ובהם גרשׁם שלום, שושנה פרסיץ, י"ל ברוך ואחרים – שעלו אף הם ארצה בהשפעת ביאליק כעשור לפני "העלייה הגרמנית"). אגב, לא היתה זו הפעם הראשונה שביאליק התגלה כמושיעם של חבריו: כשזיכוהו בהיתר יציאה מברית-המועצות, לאחר שהסופר מקסים גורקי השתדל בעבורו אצל השלטונות, לא מימש ביאליק את זכותו לפני שהשיג היתר יציאה לעוד עשרה בתי-אב של סופרים. אלמלא עשה כן, היו חבריו נכלאים מאחורי "מסך הברזל", וייתכן שהיו מקפּחים את חייהם במשפטי הראווה וב"טיהורים" של סטלין.

לאחר שעלה והתיישב בביתו, אמר ביאליק ליוחנן פוגרבינסקי, מזכירו של אחד-העם, שעבד גם במחיצת ביאליק והביא מדברי המשורר בסדרת מאמרים שפרסם בעיתון "הדואר": "אין ספק כי הנציונל-סוציאליסטים עם לודנדורף והיטלר בראשם עומדים לעלות לגדוּלה [...] הם יכבשו בקרוב את השלטון [...] ואז תבוא כלייה חס וחלילה על כל יהדות גרמניה [...] ליבי אומר לי, כי רע ומר יהיה גורל היהודים בארצו של גיתה, והשומר נפשו צריך לברוח משם [...] בכל ארצות אירופה יושבים היהודים אל עקרבים ואם חס וחלילה יעלו הנאצים לשלטון בגרמניה, יביאו, במוקדם או במאוחר, למלחמה עולמית, ואז צפויה חס ושלום כלייה לכל היהדות האירופית."

ואלה הן רק אמירות אחדות שהעידו על יכולתו להבקיע בעיני הרנטגן שלו  את חשרת  העבים ולִצפּוֹת את העתיד.

להערכתי, על כך כתב ביאליק את האגדה "שור אבוס וארוחת ירק" – על הכרעתו לברוח מבית הטַבָּח  (תרתי משמע) ולחיות ביישוב קטן ודל, ולא בעיר אירופית מעטירה הצפויה לכַלות את יושביה. הוא קרא לחבריו להסתפק בארוחת ירק דלה, שאינה נתונה להם בחסדי זרים. הוא חש בקטסטרופה ההולכת וקרֵבה, וביקש למַלט את עצמו ואת חבריו ובני עמו מן התופת. אם לקרוא לתחזיות ולפרוגנוזות האלה "נבואה" או לא, זה חשוב פחות בעיניי. חשוב יותר שהאינטואיציות של ביאליק הצילו נפשות.

(פוגרבינסקי הביא את דברי ביאליק בעיתון "הדואר" מיום 9.3.1945).

זיוה שמיר

* * *

שמואל אבנרי

"על סף הכְּלָיָה" – ביאליק וניבוי השואה

"אין לי אלא מה שעיניי רואות: היהדות שבכל הגולה, ולא רק זו שבגרמניה, עומדת על סף הכְּלָיָה [...] ומי עיוור ולא יראה זאת – יימק בעיוְורונו." חזות אימים זו של השמדת יהדות הגולה, המבוטאת בצורה כה עזה, נכתבה בידי ביאליק בינואר 1934, במענה לשאלה של מערכת כתב עת יהודי בשבדיה (ח"נ ביאליק, אגרות חיים נחמן ביאליק, ה', דביר, תל אביב תרצ"ט, עמ' ש"ז).

אך כבר עשור שנים קודם לכן קיננה בלִיבו של המשורר הלאומי אותה אימה. הסופר אביגדור המאירי מעיד שבשנת 1924, בעת טיולו הראשון עם ביאליק בארץ ישראל, נסבה השיחה "על גרמניה ועל ברלין בפרט, ושיא השיחה היתה – נבואתו הבהירה את היטלר." בתוך כך ציטט המאירי מפי המשורר הלאומי את המשפטים הבאים: "הן לא אתפלא אם בקרב הימים יופיע שם מישהו וישחט את כולנו על כרענו ועל קרבנו ועל פרשנו! והוא בוא יבוא!" (אביגדור המאירי, הזמן, 16.5.1943).

באוקטובר 1930, כשנתיים וחצי לפני הגעת היטלר לשלטון, שיתף ביאליק בחרדותיו את מזכירו, יוחנן פוגרבינסקי: "עננים כבדים עולים בשמי גרמניה. הרשעים הללו עינם וליבם לא רק לרכוש היהודים, אלא גם, חלילה, לנפשם, לנפשם ממש. אין ספק כי הנאציונאל-סוציאליסטים עם לודנדורף והיטלר בראשם עומדים לעלות לגדולה. איני יודע מתי יקרה זה, אבל הם יכבשו בקרוב את השלטון – כל הציפורים בברלין מצייצות זאת מעל גגות הבתים, ואז תבוא כלייה חס וחלילה על כל יהדות גרמניה. מי יודע באיזו צורה תוצא לפועל מחשבת הרשעים הללו, אבל ליבי אומר לי, כי רע ומר יהיה גורל היהודים בארצו של גיתה, והשומר נפשו צריך לברוח משם. ועוד חזות קשה רואה אני, כי לא רק ביהדות גרמניה יפגעו הרשעים הללו, אלא בכל יהדות אירופה. בכל ארצות אירופה יושבים היהודים אל עקרבים, ואם חס וחלילה יעלו הנאצים לשלטון בגרמניה, יבואו, במוקדם או במאוחר, למלחמה עולמית, ואז צפויה חס ושלום כלייה לכל היהדות האירופית (יוחנן פוגרבינסקי, "חמש שנים עם ביאליק", הדואר, כרך כ"ד, גיליון י"ט, עמ' 372).

לנוכח זאת החל ביאליק להאיץ בכל הסובב אותו להימלט מאירופה ולהשתקע בארץ ישראל. כך, לדוגמה, כתב ביאליק בהתרגשות אל ידידו מאיר פינס שבברלין ב־15 באוקטובר 1930: "אילו הייתי אבי אביך הזקן הייתי בא אליך לילה לילה בחלום ומצווה: עלה לארץ ישראל והצל את נפשך ונפש בניך. ליבי מנבא לי ימים רעים לישראל השרויים בין הגויים. הימלט מבעוד מועד [...] פן תינחם באחריתך." (אגרות ביאליק, ה', עמ' צ"ח).

בשנת 1933 הבחין ביאליק ביתר תוקף במה שהולך ומתרגש על העם היהודי, וייחד לחורבן שאותו חש כבר בעצמותיו את הביטוי המקראי "שואה" – ביטוי ששב וחזר מעתה במכתביו של המשורר ובנאומיו, ומכאן כנראה השתגר מאוחר יותר אף בעיתונות ובציבור (כך, לדוגמה, עשה העיתון דבר שימוש בביטוי זה במאמר מערכת כבר ב-17 בספטמבר 1939, סמוך לפתיחתה של מלחמת העולם השנייה: "שואת פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראותיה [...] שואה מחרידה ירדה על מיליונים"). "השואה אשר באה על אחינו בגרמניה גילתה לעיני כל העולם, מה רעועה וכושלת עמדתו של עם אשר לא אדמתו הוא תתמוך צעדיו," כתב ביאליק (אגרות ביאליק, ה', עמ' רס"א), וברוח זו אף הצהיר על עמדתו החד-משמעית לגבי ארץ ישראל כמקום המפלט והתקומה הלאומית: "השואה באה לפתע פתאום כל כך! אבל בשבילנו אין זו הפתעה. ידענו זאת מראש [...] אין לנו ברירה אחרת אלא ללכת בדרך ההפוכה, לשוב מן העולם הגדול אל הפינה שלנו, לארצנו [...] לשמור על הקיים, להצמיחו ולפתחו, וגם להוסיף עליו." (ח"נ ביאליק, "בשעה זו", דברים שבעל-פה, א', דביר, תל אביב תרצ"ה, עמ' רכ"ח).

ככל שנקף הזמן התגברה דאגתו של ביאליק, ומכתבי ההתראה שלו נעשו תכופים יותר. כך, לדוגמה, כתב המשורר ביולי 1933 אל ידידו ישעיהו וולפסברג (שישב אז בשווייץ): "מאז התחוללה שואת היטלר על ראשי היהודים בגרמניה לא הסחתי דעתי ממך ומביתך [...] מהרה בואה הנה. וטוב פת חרבה ושלווה בה בארץ-ישראל משור אבוס ומהומה בה בגוב האריות." (אגרות ביאליק, ה', עמ' רמ"ד); ובספטמבר של אותה שנה חזר ודחק ביאליק בידידו הווינאי דוד רוטבלום: "יש למהר, מי יודע מה ילד יום. כל יום של שהייה – חטא הוא [...] החזוּת באירופה – חזות קשה. ואשרי הרואה את הנולד." (שם, ה', עמ' רצ"ב).

כמה חודשים לאחר מכן, כשהגיע הסופר יוסף פטאי לביקור בארץ, לא חסך ממנו ביאליק את שבט ביקורתו: "שוב באת כתייר לארץ ישראל? ואני אומר לך בוא והשתקע בעוד מועד [...] כלום חושבים אתם, שהיטלר יישאר בתוך תחומי גרמניה? הוא יעבור גם על גבולות אוסטריה ואונגריה. אני רואה דבר זה ממש, כמו שאני רואה עכשיו לפניי את פניך [...] ארץ-ישראל , אפילו יש בה מהומות, היא מקלט יותר בטוח מכל העולם כולו בלי פרעות." (יוסף פטאי, "פרקים לביאליק שבעל-פה", הארץ, 7.7.1939). 

על רקע שריפת הספרים בגרמניה הנאצית – שכללה בין היתר דברי יצירה של סופרים יהודים בלשונות זרות – פירסם ביאליק חודשים אחדים לפני מותו את שירו "איכה יירא את האש?" – אשר אותו חיבר לעַדְלָיָדַע של פורים תרצ"ד, שבמהלכהּ הובער הדרקון הנאצי. בסמוך לכך כתב ביאליק את "על שִלשים" (הוא שיר יובל הכ"ה לתל אביב), שאף בו נתן הד לשנות האימים שקדמו לשואה. הבית השלישי של שיר זה נפתח במעין תיאור מצב, "בִּצְעֹק הָעָם לְיֶשַע / וּבְבֹא הַקוֹל: 'מַלֵּט'!" – ומסתיים בנימה של תוכחה: "שִפְלוּת יָדַיִם פֶּשַע / וַעֲצַלְתַּיִם חטְא."

לנושא זה נדרש ביאליק אף קודם לכן בדברי תוכחה שהשמיע בוועידת הסופרים העבריים בתל אביב: "לפי שעה אין תקווה ואין תקומה ליצירה העברית לכל צורות גילוייה בשום פינה בעולם, זולתי בארץ הזאת [...] גם אלה אשר חדלו לשמוע את שפת עמם – את לשונות הלהבה של מוקדי הספרים שמוע ישמעו. לפני היהדות המתבוללת פתוחות עתה שתי דרכים: לטבוע כרמשים ברוק, או לחזור בתשובה שלמה. דרך שלישית אין. ואין ספק, כי רבים מהם, ובייחוד מן הצעירים, אשר לא נהפכו עוד כלה לתולעים ואשר עוד מעט גאון אדם וקומת אדם להם – אלה ישובו אלינו." (ביאליק, "נאום פתיחה", דברים שבעל-פה, א', עמ' רל"ז).

במעורבותו העמוקה בכל מה שקשור לצרת הפרט והכלל בישראל – היה ביאליק נאמן להצהרתו: "יש חושבים שהאמן-הסופר-המשורר יוצא ידי חובתו ביצירה שלו, והוא למעלה מכל החובות וה'שולחן ערוך' והמצוות, הוא פטור מכל החובות הלאומיות, ורק 'סתם' בן אדם חייב בהן. אני מעולם לא נתתי זכות כזו ליוצר העברי." (ביאליק, "הסופר העברי והספרות העברית", שם, א', עמ' קמ"ח). על דרך זו לחם ביאליק גם למען אסירי ציון ונגד הגזירות על הלאום העברי בברית-המועצות, ובעקבות כך משך אליו אש גם מצד גורמים יהודיים אנטי-ציוניים, שלא היססו לצייר אותו בקריקטורה כשהוא עטור צלב קרס. (עיתון היידיש הסובייטי עמעס, 3.9.1932).

במסיבת עיתונאים מטעם האוניברסיטה העברית (שנערכה במאי 1933) קרא ביאליק, בין היתר, להצלת אנשי המדע והסטודנטים "פליטי גרמניה, הנתונים עתה במצב טרגי, שאין דוגמתו בעולם" ולשילובם במוסד האקדמי הירושלמי (ביאליק, "בשעה זו", דברים שבעל-פה, א', עמ' ר"ל); ובוועידת הסופרים שנערכה חודש לאחר מכן, חתם ביאליק את נאומו לסופרים העבריים בתביעה המקפלת בחובה ביקורת ומציבה אתגר: "על בוני התרבות בארץ הזאת – אם יש בה כאלה – להיות מוכנים לקבל את השבים בדפקם על דלתותינו. צרה ומצומצמת היא תרבותנו כאן ובית קיבולה מצער – עלינו להרחיבה. נמוכה וננסית היא – עלינו להגביה את קומתה (ביאליק, "נאום פתיחה", שם, א', עמ' רל"ז).

אך דומה שקריאותיו החוזרות ונשנות של ביאליק לקליטתם החברתית והתרבותית של הנמלטים מאירופה לא נענו בצורה מספקת. הד לכך ניתן למצוא בין הדברים הביקורתיים שהשמיע ביאליק במסיבת "עונג שבת", ערב יציאתו לווינה, לניתוח שממנו לא שב: "מרגיש אני כי גם תל אביב שלנו והיישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב והאסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם, להכין להם פינה וצל קורה של דירה בכלל, ולוּ יהא בצריפים – ניצלנו את אסונם למען בצע כסף [...] העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות." ("ביאליק על 'מחלות' היישוב", הארץ, 3.6.1934).

מותו של ביאליק חמש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – מנע (או אולי "חסך") ממנו לחזות בהתממשות נבואתו, ולחוש בפועל כיצד מתפשטים "בעיר ההרגה" ו"על השחיטה" מאותיותיהם ולובשים מציאות ממשית, מחרידה ודמונית שלא נודעה מעולם כדוגמתה. עם זאת ניתן לומר, שביאליק המשיך לחיות גם בשואה – בלִיבותיהם של המוני בית ישראל, בגטאות ומחוצה להן, כאשר דמותו ויצירתו ממשיכים להעניק לעם הנרדף משענת של עידוד ונחמה, ומקור של השראה להמשיך להילחם על הקיום וליצור בכל תנאי.

במאמר מאיר עיניים בשם "ביאליק בגטאות" מציג החוקר דוד הירש רוסקיס קשת רחבה של דוגמאות הממחישות את השפעתו הנמשכת של ביאליק על החיים בצל המוות, ועל מעין שיג ושיח פיוטי שניהלו היוצרים במיוחד עם שירי הזעם של המשורר הלאומי.

"זעמו של ביאליק מעניק את ההקלה האפשרית היחידה מתוך המבוכה הפנימית וסבל הניתוק, את חוסר היכולת של הקורבנות להשלים עם חוסר-המוצא הדבוק בגורלם, ולחוש בסולידריות עם הייסורים של הזולת," כותב רוסקיס ומטעים: "תוך כדי שיתוק מעוצמת הצער והיגון והיעדר כל יכולת להביעם, מסוגלים האנשים להגיע לקתארסיס לאו דווקא בקריאה וקריאה-חוזרת של מזמורי תהילים העתיקים – שהם חסרי חיוניות בימים נוראים כמו אלה – אלא דווקא על ידי הקשבה אל זעקת הכאב העולה מתוך שירי הזעם של ביאליק." (דוד הירש רוסקיס, "ביאליק בגטאות", חוליות, כרך 10, קיץ 2008, עמ' 81).

עם משוררי הגטו שניזונו משירת ביאליק והפרו ממנה את יצירותיהם (כל אחד בדרכו ובסגנונו) מונה רוסקיס בעיקר את שמחה בונים שאיֶביץ, יצחק קצנלסון ואברהם סוצקובר. זה האחרון דאג בין היתר לכך, שהצגת הרֶויו התיאטרלית הראשונה בגטו וילנה תיפתח בדקלום מתוך שירו של באליק ביידיש "גלוסט זיך מיר וויינען" [מתאווה אני לבכות]; וקצנלסון, אשר נמנה עם ידידיו של ביאליק עוד מראשית המאה (כעורך החלק הספרותי של השילוח בשנים 1904-1909 פירסם ביאליק בבמתו תריסר מיצירותיו של קצנלסון) אף ערך בוורשה הכבושה אירועים לציון יום הזיכרון למות המשורר, וכן פירסם בכתב העת של המחתרת דרור הערכה מפורטת על ביאליק ויצירתו (רוסקיס, "ביאליק בגטאות", עמ' 80).

על לקיחת יצירתו של ביאליק כצידה-לדרך שממנה לא שבו, מספרת לאה גולן על אביה, יוסף פינקהוף, שעסק בין היתר בהלחנה: "בדרכו למחנה ברגן-בלזן ארז אבי בתרמילו גם את ספרו של ביאליק שירים ופזמונות לילדים. כאנטיתזה למציאות הקשה שהיינו נתונים בה, בחר להלחין עוד שני שירים שמסמלים חופש שמחה ויפי הטבע. השירים הם 'סחרחורת', ו'הפרח לפרפר' [...] לימים הגיעו אלינו בדרך לא דרך דפי התווים המקוריים, שהעתק מהם מצוי ב'יד ושם'." (לאה גולן, "ביאליק בברגן בלזן", הארץ, תרבות וספרות, תגובות, 30.1.2004).

ביאליק היה חלק בלתי נפרד של ערבי קריאה ספרותית ותיאטרון, ועדות נוספת לשימוש המוסיקלי-דרמטי שעשה י' פינקהוף בשירי ביאליק, כמנוף להעלאת המוראל בצריפי היתומים שבגטו, מוסרת אחותו של המלחין: "הוא חיבר מנגינה חדשה לשירו של ביאליק 'שבת המלכה', והסביר לצעירים איך לשיר את השורה 'בואי, בואי, המלכה.' בצריף העלוב והחשוך תיאר להם: 'קדימה – ואחורה. קדימה – ואחורה. בוא-י, בוא-י. תארו לכם דשא באור השמש, ובין הפרחים שורה של ילדים קטנים, המקבלים את פני השבת. יד ביד, קדימה ואחורה. קדימה ואחורה." (קלרה אשר־פינקהוף, רקדנית בלי רגליים, ספרית פועלים, תל אביב 1971, עמ' 137).

כמה סמלי הוא, שלאחר תום המלחמה נקרא מחנה העקורים שבזלצבורג (אוסטריה) בשם "בית ביאליק". דמותו הקורנת של המשורר הלאומי, אשר נדדה עם ההולכים אל הגטאות, ושהתה איתם בכל צרתם – נלוותה אליהם מעתה גם בצאתה של שארית הפליטה אל דרך של שיקום ותקווה חדשה.

שמואל אבנרי

* * *

בגיליון "הארץ" מיום 4.8.2022 התפרסמה המודעה הבאה:

חברת אינטר-לאב (אינטרפרם)

מקבוצת merck בישראל

אבלה ומשתתפת בצער המשפחה על מותו של

יורם כרמון ז"ל

המנכ"ל ה-3 של החברה אשר קידם את הישגיה

לרווחת בני האדם

מי ייתן ולא תדעו עוד צער

משפחת merck ישראל

* * *

איליה בר-זאב

שלושה שירים

שי צנוע לד"ר עירית מלברגר-אמינוף עם צאת ספרה המיוחד והמרתק – "ילדה אחת מתל ארזה". שנינו בוגרי התיכון ליד האוניברסיטה בהפרש של כ-10 שנים, וגרנו בסמיכות בירושלים הצפונית מול ביה"ס לשוטרים. עירית במעלה הגבעות בתל-ארזה ואני בשכונת מחניים הדלה בסמיכות לבית העלמין "סנהדריה". מלחמת העצמאות עברה על שנינו – היא כפעוטה בת שלוש  ואני כבר  כבן 12.5 ובעל תפקידי עזר ללוחמים.

בֹּקֶר יוֹם ו' (14.5.1948)

לאברמל'ה חפץ ז"ל (פלמחניק)

נפל ביום הכרזת המדינה

כָּתוּב בְּ"יִזְכֹּר": "בֶּן 23 בְּנָפְלוֹ."                                        

מַה פֵּרוּשׁ נָפַל ?כּוּלָם נוֹפְלִים,

קָמִים,

אֲפִילוּ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים פְּעָמִים.

בְּבֹקֶר יוֹם ו'

נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי בֵּית הֶעָלְמִין.

מַה פֵּרוּשׁ נִפְתְחוּ?

אֶפְשָׁר לְהַשְׁאִיר שְׁעָרִים פְּתוּחִים,

יֵשׁ עוֹד אֲנָשִׁים.

יוֹם ו' הוּא יוֹם מְיֻחָד,

קָצָר.

אוֹסְפִים עֵצִים לְרַחְצַת סוֹף הַשָּׁבוּע,

קוֹנִים מַשֶּׁהוּ לְשַׁבָּת

מִתְלַבְּשִׁים יָפֶה, שֵׂעַר סָרוּק,

מַבָּט יָדוּעַ.

בְּבֹקֶר יוֹם ו',

נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי בֵּית הֶעָלְמִין

בְּסַנְהֶדְרִיָה.

בְּה' בְּאִיָּר. אהבה תלויה

מפגש עם ז'ואן מרגריט בקבוצת כתובת לשירה, ירושלים

אָהַבְתִּי אֶת הָעֶרֶב הַזֶּה –

אֶת ז'וֹאָן מָרְגָּרִיט קוֹרֵא קָטָלָנִית,

אֶת שְׁלֹמֹה אֲבַיּוּ מַעֲבִיר אֵלַי אֶת הַמִּלִּים.

אָהַבְתִּי אֶת הַסִּמְטָאוֹת הַדְּחוּקוֹת

בֵּין חַלּוֹנוֹת מְסֹרָגִים בְּנַחֲלָאוֹת –

פִּתּוּחֵי אֶבֶן,

פְּתָחִים מְעֻצָּבִים

שׁוֹלְחִים אוֹר מַזְמִין לָעוֹבְרִים

בְּצִדֵּי קִירוֹת,

לַנֶּחְבָּטִים בְּדַרְכָּם לְמִטַּת הַלַּיְלָה.

אָהַבְתִּי אֶת הַשּׁוּק הַגּוֹוֵעַ לְאִטּוֹ,

קַשׁוּב לְמִקְצַב פְּסִיעוֹתֵינוּ

בְּמוֹרַד רְחוֹב אַגְרִיפַּס,

בַּדֶּרֶךְ לְחֻרְבַּת קוֹלְנוֹעַ עֵדֶן.

אֶת מִי לֹא זָכִינוּ לֶאֱהֹב?

מַה הֶחְמַצְנוּ עַד כֹּה?

כּוֹכָב מִתְרַחֵק מְסַמֵּן נָתִיב

לִמְכוֹנִית הִיבְּרִידִית בְּדַרְכָּהּ לַשְּׁפֵלָה.

דַּקּוֹת סְפוּרוֹת נוֹתְרוּ לְסִכּוּם הַיּוֹם –

מָחָר בַּבֹּקֶר יְשַׁחְזְרוּ פִיסִיקָאִים

אֶת הִוָּצְרוּת הַיְקוּם.

יְרוּשָׁלַיִם שְׁקֵטָה מִתָּמִיד,צוֹפָה מֵאָחוֹר

עִם חֶלְקִיקֵי אֱלֹהִים מִשֶּׁלָֹּהּ.

יָרֵחַ חָצוּי עוֹבֵר מֵעָלֶיהָ.

סמטה ובית אחרון

הָיִינוּ עוֹבְרֵי אֹרַח בִּרְחוֹב מְבוֹא יוֹרָם,

עֵינַיִךְ שָׁפְעוּ רָעָב.

הַגְּדוּד הָעִבְרִי רָחַשׁ בֵּין מַחֲטֵי הָאֳרָנִים,

מוּל חוֹמַת הַמְּצֹרָעִים.

בַּיִת אַחֲרוֹן, סִמְטָה לְלֹא מוֹצָא,

צְלִילִים חוֹלְמִים קוֹרְעִים פִּסּוֹת בָּאֲפֵלָה:

"קוֹמֶה פְּרִימָה, בְּיוּטִי פְּרִימָה..."

כַּף הַיָּד רוֹעֶדֶת בְּמִפְתַּח הַחֲצוֹצְרָה,

נִגּוּן רָחוֹק קָרֵב.

נוּגֶה.     

חַלּוֹן קָטָן, אוֹר יְרַקְרַק חִוֵּר.

שָׁם חָלַמְתְּ (אִם אֵינִי טוֹעֶה),

אַדֻמַּת שֵׂעָר (אִם אֲנִי זוֹכֵר),

שִׂחַקְנוּ מִתְחַבְּאִים, לֹא יוֹתֵר.

סִמְטָה וּבַיִת אַחֲרוֹן, בֵּית-הַיֶּלֶד, גַּן וּפַעֲמוֹן,

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה –

לְלֹא מוֹצָא.  

איליה בר-זאב

* * *

אני מגנה את התנהגותם הנפשעת של ממשלת ישראל ושל צבא ההגנה לישראל, המפציצים ללא רחם ערים שכונות וכפרים פלסטיניים ברצועת עזה, רוצחים את אזרחיהם, הורסים את בתיהם ואונסים את נשותיהם! לכן לא נחדש את פעילות הסוכנות היהודית ברוסיה!

ולדימיר פוטין

מוסקבה

* * *

אורי הייטנר

1. לוי אשכול – הנחלן

"לימים תיאר שלישו הצבאי של אשכול את המעמד שבו שמע ראש הממשלה על כיבוש קונייטרה. בירת הרמה הסורית היתה היעד האחרון של צה"ל בכיבוש הרמה, ואשכול 'התחבק והתנשק עם הקצינים לידו, כמו עלם צעיר'." התיאור הזה מופיע בביוגרפיה עבת הכרס של לוי אשכול, אותה כתב פרופ' יוסי גולדשטיין.

מלחמת ששת הימים היא גולת הכותרת של כהונתו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל. ברמה האישית-פוליטית, היא גם הטרגדיה שלו. אשכול, איש ביצוע מצטיין, משכמו ומעלה, הוא האיש שהכין את צה"ל למלחמת ששת הימים, לניצחון הגדול ביותר של צה"ל ושל מדינת ישראל. אולם אשכול לא היה מנהיג כריזמטי, לא נואם חוצב להבות ומעמדו הציבורי כראש הממשלה היה בשפל. הוא לא הצליח, בעיני דעת הקהל, להשתחרר מצילו של בן גוריון הכריזמטי.

בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, כשהציבור הישראלי היה בחרדה, הוא חיפש מנהיג כריזמטי, מין צ'רצ'יל ישראל. גל ציבורי פופוליסטי סחף את הציבור בדרישה להחליף את אשכול בתפקיד שר הביטחון, במשה דיין הכריזמטי, רמטכ"ל מבצע קדש. בלבול קל בעת נאום רדיופוני של אשכול לאומה, בשל מחיקה ושינוי בכתב יד בנוסח הכתוב, התפרש כ"גמגום" המעיד על העדר נחרצות והנהגה. אשכול נאלץ לוותר על תפקיד שר הביטחון, דיין מונה תחתיו שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה, וקצר את תהילת הניצחון.

אך, כאמור, מי שהכין את צה"ל למלחמה וחימש אותו במיטב התחמושת, היה אשכול. מי שהנהיג בתבונה מדינית יוצאת דופן את מדינת ישראל בתקופת ההמתנה, היה אשכול. הוא הגיבור הגדול של המלחמה. שש שנים לאחר מכן, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הציבור שהעלה על נס את דיין, מאס בו. לוי אשכול, המנהיג ה"אפור", ה"לא כריזמטי" מוכר היום בצדק כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר של ישראל.

במלחמת ששת הימים, תמך אשכול בכל ליבו בשחרור הגולן, אך שר הביטחון דיין הטיל וטו. רק כאשר דיין שינה את דעתו, צה"ל יצא למשימה. לאחר המלחמה תמך אשכול בכל ליבו בהתיישבות בגולן. 11 מתוך 34 היישובים בגולן, שליש ממיספר היישובים, קמו בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לבין פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול.

לוי אשכול היה בראש ובראשונה איש התיישבות, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. בכל תולדות הציונות לא היה עוד אדם מזוהה כמוהו עם ההתיישבות, שפעל כמוהו למען ההתיישבות ושהקים כמוהו מאות יישובים. מאז עלייתו לארץ, בשלהי העלייה השנייה (1914), הוא עסק בהתיישבות. הוא דחף להתיישבות, וכבולדוזר וביצועיסט שאין שני לו, הוא הקים חבלי התיישבות שלמים. הפתרון שלו לכל משבר ביטחוני, מדיני וכלכלי, לפני קום המדינה ואחריה, היה התיישבות.

כאשר מונה ב-1951 לשר החקלאות, היה מאושר על כך שנפלה בידו הזכות להוביל את הגדול במפעלי ההתיישבות בתולדות הציונות. אולם הוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, בתנאי שימשיך במקביל לכהן כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, כגזבר הסוכנות וכמנכ"ל "מקורות". בנורמות של היום, הדבר היה נחשב כאימא של ניגוד האינטרסים. אולם הוא ראה בכך איחוד אינטרסים, למען המטרה הלאומית העליונה – יישוב מאות אלפי העולים, שורדי השואה ויוצאי העלייה ההמונית מארצות ערב, במאות יישובים חדשים, רובם חקלאיים, פריסת התיישבות ציונית לאורך גבולות הארץ כדי לעצב את הגבול ומניעת חזרתם של מסתננים ערבים לתוך מדינת ישראל וליישובים שננטשו.

גם כשמונה ב-1952 לשר האוצר, הוא המשיך למלא את תפקיד יו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הוא האמין שהדרך להבטיח את הצלחת מפעל ההתיישבות האדיר, היא קיצור מקסימלי של המסלול בין פיו של יו"ר המחלקה להתיישבות לאוזנו הקשובה והמכרעת של שר האוצר... אשכול המשיך לעמוד בראש המחלקה להתיישבות בכל 11 שנות כהונתו כשר האוצר. רק כשנבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, ויתר על התפקיד. אך גם כראש הממשלה ושר הביטחון, סוגיות ההתיישבות, החקלאות והמים היו מרכזיות ביותר בסדר העדיפויות שלו ובסדר היום שלו, לפני מלחמת ששת הימים – ואחריה.

מי שהיטיב לנתח את גישתו של לוי אשכול, היה עורך "העולם הזה" וח"כ מטעם סיעת "העולם הזה-כוח חדש", אורי אבנרי. בשנה ושמונת החודשים שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של אשכול, לא חדל אבנרי לתקוף אותו על מדיניותו. הוא הדביק לו את הכינוי "הנחלן". נחלן, במובן של מקים התנחלויות סדרתי. יש לציין, שבאותה תקופה טרם נוצרה ההפרדה בשיח הציבורי בין המושגים התיישבות והתנחלות. היו אלו מילים נרדפות, שהקונוטציה שלהן, בעיני כל ציוני, הייתה חיובית. אולם אבנרי הציג זאת באופן שלילי ביותר. אני רואה בו מעין בלעם מודרני, שבא לקלל את אשכול, אך בעיניי הוא "יצא מברך".

לטענתו של אבנרי, מה שהעסיק את אשכול מנעוריו היה התיישבות. בכל תפקידיו הוא ראה כלי שרת להתיישבות ולאחר מלחמת ששת הימים הוא ראה בתפקידו כלי שרת להתיישבות בשטחים. את נכונותו לוויתורים הגדיר אבנרי כטקטיקת השהייה, כדי למנוע לחצים בינלאומיים שיפריעו להתיישבות (ואכן, כאשר יגאל אלון הציע לראשונה, ב-1968, לספח את הגולן לריבונות ישראל, אשכול לא העלה את הצעתו לדיון בממשלה, בטענה שמוטב לבצע סיפוח בפועל, ולא לקבל החלטות שיעוררו התנגדות בינלאומית ותפרענה למהלך ההתיישבותי).

וכך כתב על אשכול אורי אבנרי באחד ממאמריו, בספטמבר 1968: "למראית עין אשכול הוא אדם נוח לבריות, גמיש מאין כמוהו, שוחר שלום מטבעו. למעשה, שונה לוי אשכול לגמרי מתמונה זו. אשכול, בשנתו ה-72, הוא אדם קפוא במחשבותיו ובדעותיו. האדם שעסק במיטב שנות חייו בהתיישבות ציונית, רואה גם עתה את תפקידו העיקרי בהתנחלות. לשם כך היה מנוי וגמור עימו להחזיק בשטחים, ליישבם בהקדם האפשרי. אולם בניגוד לצעקני הסיפוח שתבעו הכרזות דרמטיות, דגל אשכול בקו הפוך: לדבר על שלום, לסחוב את העניינים, עד שהעולם יתרגל. הקו של 'עוד דונם ועוד עז', קו 'הציונות המעשית', ניצח בדמותו של אשכול שוב על הציונות ה'מדינית' של שוחרי-ההכרזות... התשובות של אשכול, שגובשו בשנות העשרים לאור האתגרים של שנות העשרים, נתקבל ... כתשובות לשנות השישים."

בפולמוס החלוקה בשנות השלושים המאוחרות, צידד אשכול בעמדת בן גוריון וויצמן – תמיכה בחלוקה, כדי להבטיח הקמת מדינה יהודית מוקדם ככל האפשר. זו היתה עמדתו גם בנוגע לתוכנית החלוקה ב-1947. מצד שני, במהלך הדיונים על החלוקה, דחף אשכול להקמתה בדחיפות של התיישבות ענפה דווקא באזורים השנויים במחלוקת, אזורי הספר, כדי להשפיע באמצעותם על עיצוב גבול החלוקה.

השְׁנִיוּת הזו, היא המפתח להבנת דרכו של אשכול. אשכול לא היה בטוח בהכרח, שהיכן שתעבור המחרשה העברית, שם ייקבע הגבול. הוא הבין שבמערכת מדינית מורכבת, התנועה הציונית לפני קום המדינה ומדינת ישראל לאחר מכן, אינה יכולה לעשות כל שיעלה על רוחה, ויתכנו פשרות פרגמטיות, גם באשר לגבולות המדינה. גישתו להתיישבות, הייתה שיש להקים התיישבות ענפה כדי להשפיע על עיצוב הגבול. לא בטוח שהדבר יצליח (בהחלטת החלוקה של האו"ם יישובים יהודיים נשארו בשטח המדינה הערבית), אך משימתנו היא לעשות ככל האפשר כדי להצליח. אשכול לא התחייב שהגולן יישאר בסופו של דבר בידי ישראל. הוא ידע שאם יהיה פרטנר לשלום, צפויה לנו מערכה קשה, ולא ידע כיצד ממשלה ישראלית, בימיו או בעתיד, תעמוד בה. אולם הוא ידע שהאינטרס הישראלית הוא שהגולן, או חלקים רחבים ככל הניתן ממנו, יהיה ישראלי. והוא הבין שהדרך להשפיע על כך היא התיישבות. לכן, הוא דחף להתיישבות בגולן.

פתחתי בקונייטרה ואסיים בקונייטרה (סיפור המופיע בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", א.ה.): הנקודה הזמנית השנייה של חלוצי מרום גולן היתה קונייטרה, ומשם עסקו באיתור נקודת התיישבות הקבע שלהם. בביקור של ראש הממשלה לוי אשכול בקונייטרה, הוא ביקש לשוחח בארבע עיניים עם יהודה הראל בדירתו. הוא ניסה לשכנע את יהודה לוותר על מעבר לנקודת קבע, וליישב את העיר קונייטרה. כך ניתן לחסוך במשאבים ולהסתמך על התשתיות והמבנים של קונייטרה. אחרי מלחמת השחרור, אשכול ייהד בצורה כזאת את יפו, לוד, רמלה, טבריה וכו', ואלו היו כוונותיו כלפי קונייטרה אחרי מלחמת ששת הימים.

פורסם לראשונה ב"תבור – יהדות ישראלית"

2. צרור הערות ‏7.8.22

* חומת מגן ברצועת עזה – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" ועכשיו – "עלות השחר". כל מבצע, בפני עצמו, היה מוצדק, חשוב ונכון. כל מבצע היכה באוייב. כל מבצע, מי יותר מי פחות, יצר הרתעה שהחזיקה תקופה מסוימת, ואט אט נשחקה. בהדרגה, המצב חזר לקדמותו, עד המבצע הבא. לא נעשה טיפול שורש. המבצע הנוכחי שונה במקצת, בכך שהוא לא המתין למאות רקטות על ישראל. להיפך, הוא יצא לדרך אחרי שנה של שקט, אך לאחר ארבעה ימים שתושבי הנגב המערבי חיו כתחת מצור, בשל כוונת הג'יהאד האיסלמי לבצע פיגועים בישראל. עצם העובדה הזו, מעבירה מסר מרתיע, על פיו ישראל "משתגעת" בעקבות כל פרובוקציה, ואפילו בעקבות כוונה לפיגוע. אך אם יהיה זה מבצע כקודמיו, לא יהיה בכך שינוי אסטרטגי. שינוי אסטרטגי אימתי יכול ליצור רק מבצע נוסח "חומת מגן". מבצע "חומת מגן" אמור היה להיות גם ברצועת עזה. אני והיחידה שלי גויסנו בצו 8 לפעולה בעזה, בשלב ב' של "חומת מגן", אך שרון קיבל רגליים קרות, המבצע בוטל ברגע האחרון, ואנו עברנו להמשך הלחימה בטול כרם.

מבצע "חומת מגן" היה מבצע אסטרטגי, ששינה שינוי עומק את המצב בשטחי הרש"פ. השינוי היה כפול. מרכיב אחד הוא שצה"ל נכנס בעוצמה יבשתית לשטחי הרש"פ והשמיד את תשתיות הטרור. המרכיב השני, והחשוב יותר, הוא שישראל החזירה לעצמה את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ ומדי לילה לוחמי צה"ל והשב"כ מגיעים אל המחבלים במיטתם, לפני שהם מגיעים לפגע בישראל. ולכן, לאורך השנים שבהן נורו אלפי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסייה ישראלית אזרחית, לא נורתה אפילו רקטה אחת מיו"ש, כיוון שאין שם תשתית שתאפשר טרור מסוג זה. בזכות "חומת מגן", גוש דן לא הפך ל"עוטף יו"ש", כפי שהנגב המערבי הפך ל"עוטף עזה". אם מבצע "עלות השחר" יהיה "עוד מאותו דבר," הוא ישיג שקט יחסי לתקופת זמן קצרה, אך לא יהיה בו שינוי אסטרטגי. מה שנדרש עכשיו הוא מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה.

* חסר לי – רוני דניאל חסר לי בשידורי המבצע הזה.

* החזית הפנימית – נקווה שהפעם המשטרה ערוכה במגזר הערבי ובערים המעורבות. הפעם אף אחד לא יוכל לומר שהוא הופתע.

* תפסו צד – במלחמה בין צה"ל לג'יהאד האיסלמי, הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מיהרה לתפוס צד, באופן חד-משמעי ומובהק. היא תומכת בג'יהאד האסלמי, ורואה בצה"ל אוייב. לתשומת לבם של כל המשתעשעים ברעיון העיוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* לא להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון – שעה שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, ובראש ובראשונה, כתמיד, עופר כסיף, התייצבה לצד הג'יהאד האסלאמי והתלהמה בגינויים שלוחי רסן למדינת ישראל ולצה"ל, פירסם יו"ר רע"ם מנסור עבאס, רשומה אמיצה בערבית, בזו הלשון: "אנו מתנגדים לכל מלחמה שנופלים בה קורבנות וחפים משפע, אך אין לנו שום השפעה על מבצעים צבאיים. אנחנו נמצאים בכנסת כדי לעבוד למען החברה הערבית ולא כדי להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל." זה ההבדל בין הרשימות, והוא הבדל של יום ולילה. מסתבר שבנושא הזה דווקא נתניהו היה הראשון לזהות, והוא צדק בניסיונו להקים קואליציה עם רע"ם. אז התנגדתי לכך, והתנגדתי גם לקואליציה של ממשלת השינוי עם רע"ם. אני שמח להודות בטעותי.

* שינוי קל – בדפי המסרים שעד יום שישי אחה"צ נטען בהם שלפיד נמנע מלתקוף בעזה בגלל הבחירות, שונתה מילה אחת: לפיד הורה לתקוף בעזה בגלל הבחירות.

* אופוזיציונר ממלכתי – צחי הנגבי ישב באולפן חדשות 12 והיה מופת של אופוזיציה ממלכתית. הוא לא רק התייצב מאחורי צה"ל ותושבי הדרום, אלא גם מאחורי הדרג המדיני, שיבח אותו על התנהלותו, על תרגיל ההטעיה בארבעת הימים שקדמו למבצע ועל החלטותיו. כאשר דני קושמרו ובן כספית אמרו שבאמת כל הממשלות הן חותמת גומי של צה"ל, הוא דחה זאת ואמר, בצדק, שמי שמקבלים את ההחלטות, גם בממשלות הקודמות וגם הפעם, הם הדרג המדיני, ומגיע להן הקרדיט על כך. אני מודה שהופתעתי, ואני שמח להעלות זאת על נס. אמנם בעיניי זה אמור היה להיות מובן מאליו, אך אחרי השנה האחרונה, בהחלט יש לציין זאת לשבח.

* קו הבלימה – בסקר של ערוץ 13 הרוח הציונית אינה עוברת את אחוז החסימה ולגוש בן גביר יש 62 ח"כים. בסקר של "מעריב" הרוח הציונית עוברת אחוז החסימה וגוש בן גביר יורד ל-58 מנדטים. המטרה העליונה של הבחירות, היא לסכל את אסון ממשלת בן גביר.

* תסמונת השרוכים – לאורך השנים נתקלנו פעמים רבות בסיפורים כאלה, בארץ ובחו"ל. משחק כדורגל מכריע, קהל אלים ומאיים מטיל חתתו על שחקני היריב, השחקנים חוששים שאם ינצחו הקהל יפרוץ למגרש ויקרע אותם לגזרים. ופתאום חסרה רגל מסיימת, שחקן ברחבה מפספס את הכדור, שחקן מפחד להתרומם לכדור קרן, שחקן מתכופף לשרוך את נעליו ברגע המכריע של המשחק. הם לא מכרו את המשחק. לא שוחדו. לא קיבלו כסף תמורת בגידה בקבוצתם. הם בסך הכול קיבלו פיק ברכיים, ולא העזו לשחק. אנחנו מצפים מספורטאי להיות ספורטאי עד הסוף. אנו מצפים ממנו לתת את הנשמה, לגלות רוח לחימה ודבקות במטרה עד השנייה האחרונה. ומצד שני אנו גם יכולים להבין את האימה שהביאה לשיתוק.

זה הסיפור של עידית סילמן וניר אורבך.

* החלטה חשובה – החלטת ועדת הבחירות של הליכוד לפסול את התמודדותו של העבריין דוד לניאדו, היא החלטה חיובית וחשובה. אפשר כמובן להסתתר מאחורי סיסמאות ה"החזיר את חובו לחברה" וכו'. הוא החזיר את חובו לחברה, ולכן אינו יושב היום בכלא, אלא הוא אדם חופשי. זה לא הופך אותו ראוי להיות נבחר ציבור.

* ישראל האנרכיסטית – אלי אבידר נבחר לכנסת מטעם ישראל ביתנו. כשקמה הממשלה, הוא היה משוכנע שמשרד החקלאות מגיע לו. כשליברמן מינה את פורר לתפקיד, אבידר נעלב ונהיה ברוגז, ערק ממפלגתו והפך לאלקטרון חופשי בקואליציה, כאשר הוא פועל בתוכה כאופוזיציה לכל דבר ורק מתחייב לא להפיל אותה. כאשר הסתמנה אופציה של התפטרות אלעזר שטרן מן הממשלה, כשהוא התכוון להתמודד על ראשות הסוכנות היהודית, אבידר הצטרף לממשלה, תחילה כשר בלי תיק, ולשם כך הסכים אפילו להתחסן נגד קורונה (!), אחרי שהתגאה שהוא סרבן החיסונים היחיד מבין 120 הח"כים. אך שטרן לא פרש ואבידר התפטר מן הממשלה וחזר לעמדת האופוזיציה בקואליציה. תקף השכם והערב את בנט וקרא להתפטרותו ופעל כסיעה אופוזיציונית, למעט הפלת הממשלה. עכשיו הוא רץ לבחירות, והמסר המרכזי שלו, הוא הקמת ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זאת, כדי לצאת נגד האינטרס הלאומי בהקמת ממשלת אחדות לאומית, בשם ההתנגדות המוחלטת לממשלה בשיתוף עם נתניהו. אלי אבידר הוא קריקטורה של הרל"ב. רל"ב (רק לא ביבי) הוא הכינוי של הביביסטים לכל מי שאינו סוגד למנהיג העליון, כאילו אין בהם כלום זולת שנאה לנתניהו. כמובן שזה קשקוש. לגבי אבידר – זו אמת.

מהו מחוז הבחירה של אבידר? הוא פונה לשני קהלים. האחד, הם הבלפורואידים הכבדים, האנרכיסטים, שעליהם הוא תפס טרמפ לצורך מיצוב ציבורי ותקשורתי בימי הבלפוריאדה העליזים. השני, הם מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. כזכור, הוא בירבר את משנתם ההזויה נגד הפעולות של המדינה במלחמה בקורונה, בשם ה"חופש". החופש להדבקה המונית, החופש של המדינה מאחריות לאזרחיה – שלומם ובריאותם. המסר שלו הוא מסר אנרכיסטי. שם המפלגה שלו הוא "ישראל חופשית". השם הראוי לה הוא "ישראל אנרכיסטית".

* חורבן ותלישות – יאיר לפיד, כאדם פרטי, רשאי לקחת חופשה מפנקת בכל צימר בתשעה באב. ראש ממשלת ישראל יכול לעשות זאת מבחינת החוק, אך אין זה ראוי שינהג כך, מבחינה לאומית, תרבותית, חברתית וציבורית. אגב, גם מבחינה פוליטית, אבל זה באמת לא כל כך מעניין אותי. איני יודע מה חמור יותר – אם הוא לא ידע שזה תשעה באב או אם ידע ובכל זאת קבע אז את החופשה.

חופשה מפנקת בתשעה באב, היא בעבור יהודים רבים כמו מנגל ביום השואה או ביום הזיכרון, או אי עמידה צפירה. איזו סלידה מעוררות בנו התמונות של חרדים שמחללים את ימי הזיכרון הלאומיים שלנו. כזו סלידה מעוררת בקרב ציבור רחב תמונה של חילול יום הזיכרון הלאומי – תשעה באב. קל וחומר כאשר מדובר בראש הממשלה, שהוא ראש הממשלה של כולנו. אבל יותר שמפריעה לי חוסר ההתחשבות ברגשות חלקים מן העם, מפריע לי שלפיד עצמו נטול רגש זה, שיותר משהוא רגש דתי, הוא רגש לאומי. אני שמח שלפיד התעשת וקיצר את חופשתו. אני מקווה שזה לא רק מטעמים של בניית קואליציה עתידית עם החרדים, אלא שהוא הבין שטעה. מודה ועוזב – ירוחם.

כאשר בט' באב תרצ"ד (1934) נערך מחנה של תנועת המחנות העולים, יצא ברל כצנלסון, מורה הדרך הדגול של תנועת העבודה הציונית, בשני מאמרים נוקבים בעיתון "דבר": "מקורות לא אכזב" ו"חורבן ותלישות". מדבריו: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

"אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'."

(בסופו של דבר לפיד ביטל את החופשה בשל מבצע "עלות השחר").

* זילות המשאל – במשך עשרים שנה נאבקנו על חוק יסוד משאל עם, המחייב משאל עם במקרה של נסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל. כל ראשי הממשלה באותן שנים (1994-2014) עשו כל מאמץ כדי לסכל את החוק. בסופו של דבר היה זה ניצחון גדול. כעת, בהסתמך על החוק, פורום קהלת דורש משאל-עם על ההסדר המסתמן (אולי) עם לבנון, לסימון גבולות המים הכלכליים של שתי המדינות. אין המדובר בשטח ריבוני של ישראל. אין המדובר במים הטריטוריאליים של ישראל. אם יהיה ויתור, הוא ויתור על עמדת הפתיחה של ישראל במו"מ. אין שום קשר בין ההסכם הזה לבין חוק יסוד משאל עם. השימוש בחוק הזה לתביעת משאל עם על הסכם כזה, הוא זילות משאל העם. באשר להסכם עצמו – הוא עוד לא התפרסם, כך שאין לי דעה כלפיו. האמירה שלי היא עקרונית.

* שכר שהוא חרפה – מהו שכרו של מנהל מחלקה במועצה האזורית גולן? החזיקו טוב. 8,800 שקל ברוטו, למשרה מלאה, ואסור לו להשתכר ממקור נוסף להשלמת הכנסה. והשכר הזה אינו עולה עם שנות הוותק. השכר הזה הוא חרפה.

הסתדרות המורים מאיימת להשבית את מערכת החינוך כיוון שהאוצר מציע למורה מתחיל, צעיר בשנות העשרים לחייו שרק סיים את הלימודים, 9,000 שקל, יותר משכרו של מנהל מחלקה ותיק במועצה. כאשר התחלתי את תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, לפני 21 שנים (!), שכרי ההתחלתי היה 12,000 שקל. כאשר סיימתי את התפקיד שכרי היה 18,000 שקל, במחירי 2010. עמיתיי במועצה היו מנהלי המחלקות, אלא ששכרי לא היה מן המועצה אלא מן החברה למתנ"סים. וזה ההבדל. הביקורת על חוסר הצדק הזה אינה על המועצה, שאין לה כל השפעה על השכר, אלא על הממשלה. היא הקובעת את השכר בשירות הציבורי, כולל השלטון המקומי.

אז מה? אתם חושבים שכך משתכר מנהל מחלקה בעיריית ת"א? כמובן שלא (איני יודע כמה הוא משתכר, אך השכר הרבה יותר גבוה). שכר העובדים נגזר משכר ראש הרשות ומנכ"ל הרשות. והשכר שלהם הוא על פי מיספר התושבים ברשות.

זו אפלייה חמורה נגד אזורי הספר והפריפריה הגיאוגרפית. המועצות האזוריות והמועצות המקומיות וגם הערים בספר, הן דלילות אוכלוסין. במקום שהמדינה תראה את הצורך לחזק את הספר, לחזק את השירות לתושבי הספר ולהפוך את האזורים הללו לאבן שואבת לצמיחה דמוגרפית, ולו בשל האינטרס הלאומי בפיזור האוכלוסין ובחיזוק הספר, היא מפלה קשות את הספר, באמצעות קביעת קריטריון חד-ערכי, היוצר אי שוויון קיצוני. התוצאה – שכר המבזה את עובד הרשות, מבזה את עבודתו ומבזה את הציבור שמקבל ממנו שירות.

* שוקניסט השבוע – על התואר "שוקניסט השבוע" מתחרים שניים. קרולינה לנדסמן: "לפרק את המוסדות הלאומיים אחד אחד, בלי למצמץ, כולל הסוכנות היהודית – ולא רק ברוסיה, ויפה שעה אחת קודם." רוגל אלפר: "החברה הישראלית מטומטמת."

* מתנדבים לאמץ את העלילה – הסרט "טנטורה", שעלה לאחרונה לאקרנים, החזיר אל לב השיח את עלילת ה"טבח" שכביכול ערכו לוחמי אלכסנדרוני בטנטורה במלחמת השחרור.

כזכור, את העלילה רקם תדי כ"ץ, בעבודת תזה שכתב באוניברסיטת חיפה, וזכתה לחגיגה תקשורתית. כזכור, גם בית המשפט, שדן בתביעת דיבה של עמותת לוחמי אלכסנדרוני נגד כ"ץ, וגם ועדת בדיקה של היסטוריונים באוניברסיטת חיפה, הפריכו את העלילה. מסתבר שכ"ץ זייף עדויות וכל עבודתו – זיוף אחד גדול. התזה נפסלה, והציון עליה ירד מעט – ממאה לאפס. כעת, אלון שוורץ ואדם רז, יוצרי הסרט, מחזרו את העלילה והפכו את כ"ץ לגיבור נרדף. כמעט מיותר לציין ש"הארץ" התגייס לקידום העלילה.

לפני שבועיים, פירסם יוצר הסרט, אלון שוורץ, מאמר ב"הארץ" שבו שטח את עלילת הטבח וההכחשה. שבוע לאחר מכן, התפרסמו בעיתון, בתגובה, שלושה מאמרים שהפריכו את טענותיו. המעניין שבהם היה של ההיסטוריון פרופ' בני מוריס. מוריס הוא ראשון ה"היסטוריונים החדשים", שכבר ב-1991 פירסם את ספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949" שבו גולל את סיפור גירוש הערבים במלחמת השחרור וחשף (בספר זה ובמחקרים אחרים שלו) גם פשעי מלחמה שערכו לוחמי צה"ל במלחמת השחרור. אפילו הוא הפריך מכל וכל את עלילת הטבח, ואף הסביר מדוע אין כל סבירות להיתכנות הטבח, כביכול.

בשבוע האחרון, פרסמתי בדף הפייסבוק שלי, סרטון של ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר ומאמר של ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, המפריכים אף הם את העלילה. בין התגובות שקיבלתי, מעניינת קבוצת תגובות, ברוח זו: אנחנו צריכים להפסיק להתנצל כל הזמן. הערבים תקפו אותנו בניסיון להשמיד אותנו, אנו התגוננו וכל המעשים שעשינו מוצדקים.

אכן, הערבים תקפו וכו', ואילו היה טבח, נכון היה להעמיד אותו בהקשר ההיסטורי, וגם אם לא להצדיק אותו, להעמיד אותו בפרופורציות הנכונות. אבל לא היה טבח. זו עלילה. אז מה ההיגיון של הקופצים בראש לקדם את עלילת הטבח ולהתנדב להצדיק טבח שלא היה ולא נברא?

* סמולנומטר – "אתה שמאלני?" שאלו אותי בסקרנות נערים דתיים, שעבדו אתי במטע אורטל, במסגרת התנדבות שלהם לעבודה חקלאית מטעם "השומר החדש". השבתי בשלילה, והם רצו לבחון את רצינותי. "אתה בעד מוות למחבלים?"

השבתי להם שאני מתנגד עקרונית לעונש מוות. בזמן פיגוע יש לחתור למגע ולחיסול המחבלים, אך אם הם נתפסו בחיים, אסור להרוג אותם ויש להעמיד אותם לדין.

"אתה בעד גירוש לסוריה של משפחות המחבלים?"

"לא."

"טוב, שמאלני."

האנקדוטה המשעשעת הזאת אינה זרה לי. מאז ומתמיד הייתי שמאלן בעיני ימנים וימני בעיני שמאלנים (והמהדרין מגדירים אותי כבולשביק/פשיסט, בהתאמה. אפילו ביום שבו הוגדרתי בידי ועדת הבחינה כ"שמאלן" מישהו הגדיר אותי שוב כפשיסט באיזו תגובה בפייסבוק).

והאמת היא שאני בכלל מחוץ למשחק הזה. ההגדרות של שמאל וימין עבשות ואנכרוניסטיות בעיניי, ואין לי עניין בהן ולא חלק בהן. והאנקדוטה המשעשעת מדגימה את הבעייתיות. אדם אינו צריך לחשוב, אלא להשתבץ. שאלו אותי את דעתי בנושא אחד. על פי התשובה הזאת אני מתוייג כשמאלני או ימני. ומכאן, אין צורך לשאול אותי על דעותיי בנושאים אחרים, כי זה ברור. אם אני ימני – ברור מה דעתי בכל נושא ונושא וכנ"ל אם אני שמאלני.

לא, תודה. אני לא משתבץ במסגרות הללו. וגם לא במסגרות של דתי/חילוני. וגם לא במסגרות של אשכנזי/מזרחי. איני מאמין במסגרות הללו והן אינן מגדירות אותי ואת זהותי.

אני יהודי, ישראלי, ציוני, תושב הגולן, חבר קיבוץ אורטל. זאת הזהות שלי.

     * ביד הלשון: היש מכאוב כמכאובי – כאשר רצה אברהם שלונסקי להמחיש את האסון והאבל שהמיט הטוחן על עצמו ועל בתו, במחזמר "עוץ לי גוץ לי", כאשר שיקר למלך, הוא השתמש במאגר האולטימטיבי של ביטויי אסון ואבל, הקינה הקשה מכל, מגילת איכה.

מגילת איכה, מורכבת מחמש קינות שנכתבו אחרי חורבן בית ראשון. על פי המסורת, היהודית והנוצרית, היא נכתבה בידי ירמיהו. שלוש מהקינות נפתחות בשאלה "איכה".

פרק א': "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס."

פרק ב': "אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת-בַּת-צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-זָכַר הֲדֹם-רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ."   

פרק ד': "אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי-קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת."

שלונסקי הכתיר את השירים ששם בפיהם של הטוחן ובתו, בכותרת קינה. ב"קינת הטוחן", הוא חוזר פעמיים על המילה "איכה", בפזמון החוזר המושר שלוש פעמים, וכך מנכיח מאוד את המילה:

"אבוי בתי, איכה נמהרתי,

איכה למלך רם שיקרתי,

אבוי, בתי."

"קינת בת-הטוחן" היא מעין קינת המשך לקינתו של אביה (גם הלחן, של דובי זלצר, הוא מעין המשך המנגינה). היא נפתחת במילים:

"אבוי, אבי, איכה נמהרנו,

איכה למלך רם שיקרנו."

בת הטוחן מצרפת את עצמה לאחריות על האסון שהמיט עליהם אביה, כאשר את השקר הנמהר שלו היא מתארת בגוף ראשון רבים.

ובהמשך הקינה היא מקוננת:

"אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי

אבוי אבי אוי אבי

היש מכאוב כמכאובי."

גם הביטוי הזה שאול ממגילת איכה, פרק א, פס' י"ב: "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּוּרְאוּ: אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ."

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

1974, ערב בצוותא לUnease in Zion-

מתוך היומן: תל-אביב. 1.12.74. י"ז בכסלו תשל"ה. יום ראשון. ... בינתיים הסתכסכתי עם יונתן רטוש. הוא הבטיח להשתתף בערב על ספרי בצוותא, יחד עם ליבוביץ ו-א.ב. יהושע, והיתנה זאת בכך שדב בר ניר לא יופיע. רושקה צור הצליחה לעבור מכשול זה ובר ניר ביטל השתתפותו כאשר שמע שליבוביץ יופיע. הודעתי זאת לרטוש והוא קיבל את שנטל עליו. אך ביום ראשון שעבר, ה-24.11, עשיתי טעות, מתוך טוב-לב, ובאתי אליו לבקשתו עם הטייפ שלי והשמעתי לו את סרט ההקלטה של הסימפוזיון בגלי צה"ל [על הספר]. כניראה נבהל מפני קולו שלו, ומתוקפנותו של פרופ' ליבוביץ – כי למחרתו צלצל אליי והודיע כי בשום פנים ואופן לא יופיע בצוותא. כל התנהגותו היתה חמקנית, קפריזית ולא ישרה. כמעט טרק בפניי את הטלפון.

כאשר ישבתי אצלו ושמענו את ההקלטה, נכנסה אשתו יוחנה. בחורה פולנייה, בשרנית, שיכלה להיות בתו. ... [רטוש] טמן ראשו כל הזמן במכשיר, לשמוע. כשנסתיימה ההשמעה החלה יוחנה לדבר על ליבו שלא יסכים לבוא לצוותא. "למה לך? כאן ניצחת ויותר טוב להשאיר זאת כך." והוא החל לשחק גם כן את המהסס. הזכרתי לו את הבטחתו ואמרתי שעכשיו כבר אינו יכול להיסוג.

למחרת ביטל את השתתפותו. הקסטה נשארה אצלו. כתבתי לו שאני רואה סוף לידידותנו לאחר כפיות הטובה שלו. ענה במכתב אירוני והחזיר את הקסטה בשלמותה, אך ללא העתק הסטנוגרמה שערכה אשתו. יש לי רושם שהיא חששה מפני הערב בצוותא כי בחלקה ייפול לערוך  גם את הסטנוגרמה שלו. הוא מעביד אותה בפרך.

[במבט לאחור ממרחק השנים אני חושב שהוא חשש מאוד מעימות חי עם ליבוביץ הדברן הרהוט ורב המרץ ובעל ההופעה הכובשת והמרשימה – בעוד אשר הוא-עצמו, רטוש, בקושי נשמע, לוחש דבריו ולא מוצלח במופע פומבי].

*

מתוך היומן: תל-אביב. 15.12.74. א' בטבת תשל"ה. יום ראשון. ...היה לי סכסוך עם רטוש, אשר ביטל את השתתפותו בערב הדיון ב"צוותא" ב-10.12 על ספרי "אין שאננים בציון" [הספר האמריקאי]. הוא נבהל מן העימות הפומבי עם ליבוביץ. רושקה [צור] התעקשה לקיים את הערב, ובמקום רטוש הזמינה את בועז עברון [אף הוא מהמרואיינים בספר]. וכך היינו – אני המנחה, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, א.ב. יהושע ובועז עברון.

ערב ההופעה ב"צוותא" [10.12] ירד גשם כבד והייתי בטוח שאיש לא יבוא, וחבל על ליבוביץ [מירושלים] ובולי [מחיפה] שיטרחו להגיע לעיר מרחוק. הקדמתי לבוא, והבאתי עימי את הטייפרקורדר. להפתעתי היה האולם מלא עד אפס מקום ואנשים עמדו גם בפתחים. היו למעלה מ-300 איש. והכניסה עלתה 4 לירות. נמכרו גם 4 (!) ספרים בכניסה. וחשוב מכך, שאנשים ראו את הספר. אני לא הברקתי במיוחד בדיון, כי הייתי במתח. היו שלושה סיבובים של צרורות שאלות מצידי ותשובות המשתתפים. ומחוץ לחלק מדברי עברון בסיבוב השלישי – מוקלט כל הדיון בקסטה 54 שלי.

בקהל היו יגאל מוסינזון, יעקב בסר, דן בן-אמוץ, אורי ראפ, מנחם ברינקר, חיים פלג, מיכאל קון, ועוד אנשים מעניינים רבים, וגם הרבה נוער וסטודנטים. שמעו בשקט ובעניין ובמתח רב. שעתיים נמשך הדיון והסתיים בדבריו היפים של בולי, וראיתי שאין טעם להוריד את רמת הערב על ידי שאלות מן הקהל, שהיו מתמשכות עד חצות, וכך סיימתי קרוב לאחת-עשרה בלילה, בדיוק ברגע הנכון.

הערב הוקלט בחלקו ל"קול ישראל", ומכל עבר שמעתי, ועדיין אני שומע, הדים טובים לערב זה. ה"כוכב" היה כמובן פרופ' ליבוביץ, אחריו – א.ב. יהושע. רק בועז עברון היה חיוור במקצת.

אהוד בן עזר

* * *

רוֹן גֵּרָא / שני שירים

לְמִנְחַת שָׁמַיִם

בִּנְעוּרָי

עֲצֵי תַּפּוּחַ לְמִינָיו

אַגָּסִים אֲדֻמֵּי לְחָיַיִם

פִּרְחִי גִּנָּה

בִּשְׁלַל גְּוָנָיו.

צַהֲלָהּ לֹא הָיְתָה

אָבִיב לֹא צָחַק.

עַל שְׂפָתֵנוּ

אֶנְקַת כְּאֵב

שֶׁנָּמוּגָה בְּעֶצֶב

בָּעָב.

הִבַּטְנוּ בִּתְפִלָּה

יוֹמִית

לְמִנְחַת שָׁמַיִם

כְּשִׁיר עַל

פְּתַח לֵב...

לְהִפָּרֵד

לְהִפָּרֵד

מֵאֵלֶּה

שֶׁשָּׁעָה אַחַת

אוֹמְרִים כָּךְ

וּבְאַחֶרֶת

אַחֶרֶת.

מֵאֵלֶּה שֶׁדְּבַר שֶׁקֶר

לֹא רָחַק מֵהֶם.

מְזֹהָר שְׁלַל תִּקְווֹת

כְּלֶהָבוֹת,

מִזִּכְרוֹנוֹת אֲשֶׁר זָקְפוּ

קוֹמָתָם.

מִלֵּילוֹת אֲשֶׁר כְּגַלִּים נָשָׂאוּ

דָּכְיָם.

לְהִפָּרֵד

מֵאֲהָבוֹת לֹא פְּתוּרוֹת

מִשְּׁגִיאוֹת שֶׁלֹּא אוּכַל

לְהַדְבִּיקָן.

מִקּוֹלוֹת דְּפִיקוֹת הַלֵּב.

מִפְּצָעִים אֲשֶׁר הִשִּׁיל

הַסְּתָיו.

לְהִפָּרֵד

מִפְּרָחִים בַּאֲגַרְטַל שֶׁהִרְכִּינוּ

רָאשֵׁיהֶם.

מִשְּׁתִיקַת הָעֲנָנִים

שֶׁבַּמָּרוֹם.

רון גרא

* * *

אודי מנור

תגובה למאמרו של יוסי אחימאיר

יפה ונוגה האלגיה שכתב יוסי אחימאיר על מה שנותר ממפלגת העבודה. יפה ונוגה עוד יותר הדימוי על 'האישה בשחור' היושבת היום על כיסא 'מעורער רגליים', עליו ישבו בעבר אישים כמו בן גוריון ואשכול. אבל לצד אי דיוקים חשובים כשלעצמם (שנאמר: אם כבר מביאים נתונים אז כבר להביא אותם במדוייק), יש לומר כמה דברים על הנחת היסוד של אחימאיר אודות 'המחלוקת הרעיונית' שאיפיינה בעבר את הפוליטיקה הישראלית, בניגוד לימינו המתאפיינים בשאלה מרכזית אחת: ביבי כן ביבי לא. יותר משדברי אחימאיר בנוגע ל'רעיוניות' של העבר מתארים היסטוריה שהיתה, הם מבטאים משאת נפש נוסטלגית, וכבר אמר מי שאמר שבימינו אפילו הנוסטלגיה היא לא מה שהיתה פעם.

ראשית נתקן את הנתונים: ב-1965 קם 'המערך הזוגי' בין אחדות העבודה מזה לבין מי שנשאר במפא"י (אחרי פרישת רפ"י), מזה. המאמצים לצרף למערך את מפ"ם לא עלו יפה. בינואר 1968 שבו והתאחדו רפ"י, מפא"י ואחדות העבודה וכך קמה לה 'מפלגת העבודה'. מפ"ם 'ההיסטורית' שוב העדיפה לשמור על עצמאות ארגונית אך היא הסכימה לרוץ עם 'העבודה' בסיעה חדשה עם שם שהומצא ארבע שנים קודם לכן – המערך – וב-1969 זכתה התארגנות זו ('העבודה'+מפ"ם) ב-56 מנדטים. מה שהתרחש בשנים 1965-1969 היה חזרה מסויימת על מה שהתרחש בערך 20 שנים קודם לכן, וחשיבות הדבר היא לצורך העמדת ההיסטוריה הפוליטית על יסודותיה ההיסטוריים, על חשבון העמדתה על יסודות נוסטלגיים.

מפ"ם הוקמה בינואר 1948 (בדיוק 20 שנה לפני הקמת 'העבודה'), מאיחוד (מאולץ לחלוטין) בין 'השומר הצעיר' לבין 'הקבוץ המאוחד' על שלוחותיהן העירוניות שכמובן היוו רוב מניין ובניין. בבחירות הראשונות שהתקיימו בינואר 1949, זכו יחד שתי המפלגות הללו שלשיטתו הנוסטלגית-רעיונית-טהורה של אחימאיר היו 'שמאל ציוני' ב-65 מנדטים בסך הכל (46 למפ"אי, 19 למפ"ם). אלא שבאופן מנוגד לחלוטין למה שניתן לצפות מתקופה 'רעיונית', מפא"י הקימה את הקואליציה ואילו מפ"ם הלכה לאופוזיציה. ב-1951 המשיך מצב דברים זה, והאגף של 'הקבוץ המאוחד', בראשותם של גלילי ואלון, החליטו להביא לו סוף, וכך התפצלה מפ"ם 'ההיסטורית' (פשוטו כמשמעו ותרתי משמע), למפ"ם (שזכתה לשמור על השם המפורש הזה) ולאחדות-העבודה-פועלי-ציון. בבחירות של 1955 זכו שתי המפלגות ביותר מנדטים משהיו להן כשרצו יחד, ושתיהן – כל אחת על בסיס הסכם קואליציוני ספציפי עם מפא"י – הצטרפו לממשלה.

ובכן, העובדות שבלעדיהן לא תתכן היסטוריה, מלמדות שלמרות שכל הגורמים הנזכרים עד כאן ללא יוצא מהכלל היו מבחינה רעיונית חלק מ'השמאל', הנה התחוללה בתוכן וביניהן מחלוקת של ממש. על מנת להבינה יש לוותר ולו לכמה דקות על הנטייה הרווחת בימינו לפרש כל דבר במונחי 'כסאולוגיה' (שהיא תהיה ההסבר לכאורה להתפצלויות ולהתחברויות המתוארות). הנטייה הזו לפרשנות פשטנית ('פרשטנות') מובנת כמובן, שכן היא עולה בקנה אחד עם השיר הנפלא של שלמה גרוניך, "כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים."

אקורד אחד הוא האקורד "הרעיוני" (כלומר פוליטיקה היא עניין של רעיונות ואידיאולוגיה! 'טהורה' אם אפשר, חד וחלק ופשוט ובהיר וסחיר!), והאקורד השני הוא "הכסאולוגי" (שהוא כמובן מבוא לשחיתות 101, והרי הפוליטיקאי, כל פוליטיקאי, שעד שהיה פוליטיקאי היה אזרח מכובד מן הישוב, ממש השכן ממול, אבל משנהיה לפוליטיקאי הפך מיניה וביה במעשה של קסם למושחת, טיפש ועלוב נפש, כך הרי כולנו לומדים בפקולטה העליונה ללימודי האזרחות והמדינאות: מחלקת הסאטירה של ערוץ 2. אבל איך ממשיך שירו של גרוניך? כל אלו אין אלא "מלים פשוטות שלא אומרות לי שום דבר."

רשות הדיבור למשה דיין, אחד משני האישים החשובים ביותר ברפ"י, שרק משבר ההמתנה ערב ששת הימים החזיר אותו מהגלות באופוזיציה (שנגזרה על מפלגתו לאחר תבוסתה בבחירות 2 בנובמבר 1965: 10 מנדטים לעומת 45 ל'מערך הזוגי' של אשכול-ספיר-אלון-גלילי): כאשר נשאל על מה ולמה הוא מצטרף לאיחוד שיצר את 'העבודה' בינואר 1968, הוא אמר במפורש שמטרתו היא לא לחזק את ההנהגה הקיימת אלא "כדי להיאבק שאשכול לא יהיה ראש ממשלה וספיר לא יהיה שר האוצר," זאת מתוך הבנה שבהינתן סדר הדברים הפוליטי,  "את צמרת מפא"י אפשר להחליף רק בתוך מפא"י," והמטרה היא "לא רק החלפת הצמרת, אלא על תמורה בחיי המדינה." בעיתון 'הארץ' תוארה היטב המחלוקת הכלכלית העמוקה בין 'מחנה דיין-פרס' מזה למחנה אשכול-גלילי-אלון, מזה. על מחלוקת חשובה זו בתחום הכלכלי יש להוסיף כמובן את המחלוקת המוכרת יחסית יותר, זו שבין גישת 'הפשרה הפונקציונלית' בה דגלו דיין-פרס שלצורך העניין הקפידו לטפח את אש"ף כגורם הפלסטיני 'האותנטי' (למצהלות 'הנאורים' למיניהם, סופרים דגולים ועיתונאים דגולים עוד יותר, השמות שמורים במערכת), לבין גישת 'הפשרה הטריטוריאלית' אותה הציג אלון בתוכניתו המפורסמת, שמרכיב מרכזי בה היה ראיית חוסיין (וירדן) ככתובת לשאלה הפלסטינית.

ובכן, בניגוד גמור לתמונה הנוסטלגית היפה שהציע יוסי אחימאיר, ההיסטוריה הפוליטית היא הרבה, הרבה יותר (וגם פחות, הרבה פחות) מרעיונות יפים ומחלוקה אלגנטית בין 'ימין' ל'שמאל'. היטיב כהרגלו לנסח זאת יגאל אלון כשאמר באוגוסט 1968 כי "החלוקה הזו בין יונים וניצים נראית לי שרירותית ופשטנית מדי. כל אדם אשר דאגת הביטחון לארצו ושאיפת השלום עם אויביו מקננים בליבו יש בו מן הנץ ומן היונה כאחד," ומכאן ש"החלוקה לתארים איננה רלוונטית." או במונחים של שלמה גרוניך: השירה הפוליטית לא נכתבת בשני אקורדים (וכידוע, גם מוזיקה טובה וגם ספרות טובה ובכלל החיים לא נכתבים בשני אקורדים או במילים שלא אומרות שום דבר).

עד כאן באשר לעבר. באשר לעתיד, אין שום סיבה לחשוב שמה שהיה נכון לפוליטיקה 'בימים ההם כשבגרוש היה חור,' הפסיק להיות נכון בימינו. כשם שהמושגים 'ימין-שמאל' או 'ניצים-יונים' לא הסבירו כמעט דבר וחצי דבר בשנות ה-40', ה-50', ה-60' וכן הלאה, הם אינם מועילים גם היום לפיענוח המפה הפוליטית. כמו לפני ארבעים וחמישים ושישים שנה, הדרך לפיענוח – אם בכלל היא אפשרית – עוברת בהתבוננות בשאלות הגדולות העומדות על הפרק:

ב-1948 היתה זו שאלת החלוקה; ב-1965 שאלת הגרעין; ב-1969 שאלת השטחים; ב-1973 שאלת התהליך המדיני אחרי מלחמת יום הכיפורים ('המערך' זכה אז ב-51 מנדטים, אבל ממשלת רבין שקמה אחרי התפטרות גולדה-דיין, שוב התנהלה כממשלה כפולה: רבין ואלון מצד אחד מול שר הביטחון שמעון פרס מצד שני). הקורא החרוץ מוזמן להמשיך את הרשימה הלאה.

מה השאלה העומדת היום על הפרק?

נדמה לי שאין צורך לשוב ולחזור על הדברים: האיום האיראני, הבעייה הפלסטינית ומעל לכל חידוש 'האמנה החברתית' שתארגן מחדש את היחסים בין זרועות הממלכתיות הישראלית, שהפגיעה בה בעשור האחרון חמורה ויש לקוות שלא אנושה. לא 'רעיונות' טהורים יתנו מענה לאתגרים האלה, אלא כרגיל, שילוב של כוחות וקואליציות שונות ואולי אפילו משונות: התבוננות במציאות המפלגתית כפי שהיא – קודם כל במפלגה הגדולה ביותר בימינו (הליכוד) – יגלה שלא 'רעיונות אידיאולוגיים' הם הכלי להבין מה מתרחש בה, אלא תובנות פוליטיות ותוכניות מעשיות מנוגדות לא פעם, בדיוק כפי שהיה בתוך המפלגה הגדולה ביותר של אז (העבודה).

אודי מנור

* * *

אדיר כהן

יֵשׁ בְּחַיָּיו

"אָדָם זָקֵן מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?"*

יֵשׁ לוֹ חִיּוּכוֹ שֶׁל בֹּקֶר הַפָּתוּחַ אֶל הַיָּם,

יֵשׁ לוֹ שְׂחוֹקוֹ שֶׁל נֶכֶד בְּחֵיקוֹ נִרְדָּם,

יֵשׁ לוֹ זִכְרוֹנוֹת שֶׁל דֶּרֶךְ שֶׁהָיְתָה יָפָה,

וּסְפִינָתוֹ בְּמַסָּע חֲרִישִׁי הִגִּיעָה לְחוֹפָהּ.

אֶת הַדֶּרֶךְ כְּבָר עָשָׂה,

הַלַּחַץ לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ כְּבָר לֹא יִרְדֹּף,

הַרְבֵּה דְּבָרִים הֵן כְּבָר נִסָּה,

וּסְפִינָתוֹ תִּשְׁהֶה סָמוּךְ לַחוֹף.

יֵשׁ לוֹ סִפּוּר שֶׁהוּא יוֹצֵר,

שׁוּב אֵינוֹ נוֹצָר בִּידֵי שׁוֹטֶה,

אֶת חֹמֶר סִפּוּרוֹ מִתּוֹכוֹ יִשְׁאַב,

וְהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלּוֹ, סִפּוּר חַיָּיו.

אֶת הַסִּפּוּר יַמְשִׁיךְ לִרְקֹם,

מִתּוֹכוֹ יָשׁוּב יִנְבֹּט חֲלוֹם,

כָּל שֶׁהָיָה עוֹלֶה וְצָף

אֶל סֵפֶר הַזִּכָּרוֹן נוֹסָף עוֹד דַּף.

* דוד אבידן, מתוך "ערב פתאומי", מספרו "משהו בשביל מישהו", ספרית פועלים, 1987.

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

פרק 7. משק עזר

משק עזר היה בשנותיה הראשונות של המדינה חלום של רבים. אפשר לומר ששני מניעים עיקריים הולידו את החלום הזה. אחד מהם היה המעמד שהיה אז לחקלאות באתוס הציוני. ישראלים רבים נחשפו לעבודת האדמה בהכשרות החלוציות ובחיים בקיבוץ – הוריי היו ביניהם. גם ילידי הארץ, שנחשפו לעבודה החקלאית בתנועות הנוער, בפלמ"ח ובקיבוץ, חונכו לראות בעבודה החקלאית את העיסוק החשוב ביותר לבניית הארץ.

המניע השני היה מעשי, וייתכן שהשפעתו היתה רבה יותר בשנות המדינה הראשונות. בחודש אפריל 1949 נכנסה מילה חדשה לשפה העברית: צֶנַע. בעצם זה היה תרגום של המילה אוסטֶריטי, תקנות הקיצוב שהונהגו בבריטניה בשנות המלחמה. אפשר היה לקנות באופן חוקי כמות מוגבלת של מוצרי מזון, וגם זאת לאחר המתנה ממושכת בתורים ארוכים. כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה, בה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים באמצעות פנקס תלושים. כדי להילחם בשוק השחור, שהתפתח מיד בעקבות ההגבלות, הוקמו מחסומי ביקורת. פקחים לא היססו לערוך חיפושים אפילו בסליהם של נוסעים באוטובוס. מאכלים זכורים לשימצה במיוחד מאותם ימים היו אבקת ביצים ודג פילֶה. החל מ-1952 הוסרו בהדרגה ההגבלות, ובתחילת 1959 הסתיים עידן הקיצוב על רוב המוצרים.

שלוש השנים הראשונות של עידן הצנע היו הקשות ביותר.  לא זכור לי שסבלתי במיוחד מן המחסור. הייתי ילדה קטנה, רזה מאוד וחסרת תיאבון. ובכל זאת אני זוכרת שהתלוננתי על כך שרינה, איתם חלקנו קיר משותף, קיבלה כל יום ביצה שלמה, ואילו אני קיבלתי רק חצי ביצה. קשה לקבוע אם התלוננתי משום שחצי הביצה הזאת באמת חסרה לי,  או משום שרינה קיבלה – ואני לא.

   באותן השנים, השנים הכי קשות של הצֶנע, תוכנן ונבנה השיכון שלנו. משק עזר, בו אפשר לגדל ירקות ופירות, ובעיקר תרנגולות שיטילו ביצים ויספקו גם מפעם לפעם בשר, היה אפשרות קוסמת מאוד.

לא היה אצלנו בבָּית ספר תנ"ך מלא, רק ספרי התנ"ך שלמדנו בבית הספר. התנ"ך המלא הראשון שהיה לי הוא ספר התנ"ך הקטן שקיבלנו עם סיום הטירונות בצבא. על הדפים הריקים בהתחלה ובסוף כתבנו זו לזו "זיכרונות". גם סידור תפילה לא היה לנו בבית. ביום כיפור היתה אימא שלי שולחת אותי אל השכנה בֶּלצָ'ה כדי לשאול ממנה את הסידור לזמן קצר, ואחרי שהיתה אומרת את ה"יזכור" הייתי מחזירה את הסידור לשכנה בלצ'ה.

רק עם מעט הגזמה הייתי אומרת שהספר שהכי התקרב למעמדם של התנ"ך וסידור התפילה היה הספר "מדריך למשק עזר." הספר הזה שמור איתי עד היום, מחוזק בניירות דבק. מדוע נשמר אצלי הספר הזה איני יודעת להסביר. במשך עשרות השנים שעמד על המדף אני לא חושבת שפתחתי אותו אפילו פעם אחת. גם כאשר נפטרתי מהרבה ספרים אחרים במרוצת השנים, לא יכולתי להביא את עצמי להיפטר מהספר הזה. אולי משום שהוא נותר המזכרת היחידה למשק הקטן שהיה לנו בימי ילדותי.

הספר יצא בהוצאת "ספריית השדה" בראשית שנות ה-50. הוא הודפס בניקוד מלא, מן הסתם מתוך הנחה שרוב האוכלוסייה אז עדיין לא שלטה בשפה העברית. בסוף יש גם מילון לכמה שפות: אידיש, ספאניולית, צרפתית. על הכריכה, מתחת לשם הספר באותיות גדולות כתומות, ישנו ציור עדין של 3 עצים ירוקים עם פירות כתומים, כנראה תפוזים. בין העצים צומחים פרחים שונים, גם הם כתומים. בחזית, מצד ימין, ישנו ציור עדין של עז לבנה, ומשמאל 4 תרנגולות עם כרבולות כתומות, ואחת מהן מנקרת בין העשבים. בספר יש 10 פרקים: גידול ירקות לצרכי המשפחה; עצי פרי ליד הבית; הכנת שימורים; החזקת עז-הבית והטיפול בה; לול עופות לצרכי המשפחה; גידול ברווזים והודיים; גידול אווזים; מספוא ירוק למשק עזר; גינת נוי. יש בספר תוכניות למשק עזר בגדלים שונים: דונם וחצי, דונם, חצי דונם, ואפילו תוכנית לבית דו-משפחתי על דונם – בדיוק השטח שעמד לרשותנו.

למשק עזר בגודל שלנו הם ממליצים על 12 עצי פרי. אצלנו בחצר היו לפחות 20, אך לא כולם שרדו. מבין 16 עצי הפרי המומלצים היו לנו 9 עצים, וביניהם גם פטל וגפן הנכללים ברשימה זו. הפטל גדל לצד הבית, הצד הצפוני, והחזיק מעמד שנים ספורות בלבד. הגפנים טיפסו על הגדר שהפרידה בין החצר שלנו לבין החצר של השכן יצחק הגנן. קשה היה להבדיל בין הענבים שלנו לבין הענבים שלו, ויש לי זיכרון עמום על חיכוך כלשהו בעניין זה. רוב הענבים שאכלנו טיפסו על הסוכה שאבא שלי הקים בצמוד למרפסת המטבח.

לא כל הפרקים בספר היו שימושיים: לא היתה לנו עז, בסביבה המיידית שלנו היתה עז אחת בלבד, בחצר של החברה שלי אורה, שהמשפחה שלה הגיעה מתימן; לא גידלנו אווזים וגם לא תרנגולי הודו – רק תרנגולות וברווזים; גם מספוא ירוק לא גדל אצלנו, אבל היתה במשך כמה זמן ערוגה של תלתן. אבל כל השאר היה: ירקות ועצי פרי, גינת נוי בחזית – אבל בלי דשא. אימא שלי גם הכינה שימורים, בעיקר ריבות. מדי יום העצמאות, כאשר לאבא שלי היה יום חופש, הם מילאו בקבוקים במיץ לימון. זה היה מבצע גדול שארך יום שלם, כי היה לנו עץ לימון ענקי בירכתי החצר. המיץ נסחט מן הלימונים במסחטה מיוחדת, את המיץ היו רוקחים בסוכר ומבשלים על אש קטנה שעה ארוכה, עד שהתקבל נוזל סמיך בצבע חום. את תמצית מיץ הלימון היו יוצקים לתוך בקבוקים כהים. הייתי מוהלת את המיץ החום הסמיך במים או בסודה, מעין גזוז ביתי לחודשי הקיץ.

 הזיכרון הראשון שיש לי, מגיל 7, היא חפירה באצבעותיי הקטנות באדמה התחוחה כדי לחלץ בוטנים ותפוחי אדמה. כנראה היה קשה להורי להתכופף ולכרוע ברך לזמן ממושך. מכל מקום, אני לא זוכרת שהם גידלו בוטנים ותפוחי אדמה בשנים הבאות. לאימא שלי היתה גינת ירקות במרכז החצר, קרוב למטבח. היא גידלה שם פלפלים, חצילים, קישואים ומלפפונים וגם עגבניות. שנה אחת היא ניסתה לגדל תירס ללא הצלחה. היא שתלה גם הרבה פרחים בחזית: לוע-ארי, ציניה, ציפורן, פרחי כריזנטמה לבנים, והיו גם סייפנים, שאז נקראו גלדיולות, והם נחשבו למלכי הפרחים. לאורך הקיר שפנה אל הרחוב היא שתלה 3 או 4 שיחי ורדים.  בקיץ, בימי שישי, היתה אימא שלי מביאה באופן קבוע זרי פרחים לשכנים.

   סמוך למחסן שאבא שלי בנה היו הלולים. גם אותם הוא בנה במו ידיו. למעשה זה היה לול אחד בן שתי קומות. בקומה התחתונה היו הברווזים והיתה להם חצר קטנה משלהם. אבא שלי בנה עבורם ברֵכה קטנה, ואת קירות הברֵכה בנה בצורת זיגזג, כמו אקורדיון. זה הצריך עבודה נוספת, אבל הוא היה מרוצה מאוד מן התוצאה הסופית. הלול של התרנגולות היה מעל לול הברווזים. אבא שלי התקין דלת עשויה רשת, שיהיה אוויר, וסולם צר ממנו ירדו התרנגולות לחצר נפרדת, שהיתה גדולה יותר מהחצר של הברווזים. לאורך הלול היה אבוס צר ממנו ניקרו התרנגולות את מזונן. היה תרנגול אחד בלבד בלול. לא היה לי שום מושג אז מה היה תפקידו בלול. יום אחד הוא הצליח לעוף מחוץ לחצר המגודרת שהקיפה את הלול. הוא רדף אחריי ואני נתקלתי בערימת גרוטאות שהיתה מונחת שם והשתטחתי עליה. התרנגול ניקר ברגליי החשופות, ולהוסיף על העלבון הרי השכנה שלי רינה, שהיתה אז צ'ילבה שלי, עמדה ליד הגדר שהפרידה בין שתי החצרות שלנו והתגלגלה מצחוק.

גידול האפרוחים היה האירוע הכי מרגש במשק הקטן שלנו. "בגידול אפרוחים בני-יומם יוכל להצליח רק בעל משק שיש לו תנאים ובקיאות הדרושים לכך,"  כתוב ב"מדריך למשק עזר".  "לצרכי לול משפחתי מוטב לקנות פרגיות בגיל  8-12  שבועות. פרגיות בגיל זה אינן זקוקות עוד לחִמום מלאכותי." אימא שלי גידלה את האפרוחים בעצמה. היא היתה מכניסה אותם לאמבטיַת פח גדולה שעמדה במחסן, אולי האמבטיה בה רחצו אותי בילדותי, ומתחתיה דלקה פתיליה שהפיצה חום. אהבתי לאחוז בין הידיים את האפרוחים הצהבהבים החמימים, שרטטו ופרכסו בין האצבעות.

לילה אחד הצליחו תנים לחדור אל לול הברווזים. באזור שבין השיכון שלנו לבין כפר אברהם היה פרדס גדול. מדי לילה הגיעו משם יללות תנים מפחידות. יללות התנים היו שיר הערש של ילדותי, שיר מפחיד כמו רוב שירי הערש של אותן שנים. כל מי שגדל באותן שנים מחוץ לערים הגדולות לא יוכל לשכוח את היללות האלה כל חייו. סופרים רבים תיארו את יללות התנים, ויותר מכולם אולי עמוס עוז, שספרו הראשון נקרא "ארצות התן".

"טבעת של תנים סובבת לילה-לילה בשולי מעגל הצללים הסוגר על אי האור.  עד לפנות-בוקר הם ממלאים את החושך בבכיָם, ורעבם מתנפץ גלים-גלים... יש אשר יידלק אחד מהם בשיגעון, יתפרץ אל מצודת השונא בשיניים לטושות, יטרוף את העופות... אז פוצחים אחיו בקינה, זעקת אימה ואין-אונים וזעם וציפייה ליום יבוא. כמה נבזים, כמה פרועים-לשִמצה הם התנים האלה... בצחוקם העקום. זדון מניע אותם, זדון ללא תקנה, זדון וחילול-הקודש."

אודה ואתוודה: מעולם לא ראיתי ולו גם תן אחד במו עיניי. אבל ידעתי שהם קרובים מאוד אלינו. לפעמים נידמה היה שהם ממש בחצר שלנו. ממש מתחת לחלון. גם בלילות הקיץ הכי חמים לא השארתי את התריס פתוח.

התנים טרפו את כל הברווזים שהיו בלול. אל התרנגולות, שהיו בקומה השנייה, הם לא הצליחו לחדור. ניתן רק לדמות את קרקוריהן הנואשים של התרנגולות, שהצטופפו בלול שלהן והיו עדות לגורלם של הברווזים. ואנחנו לא שמענו. גם אימא שלי, ששנתה היתה קלה במיוחד, לא שמעה את קרקוריהן הנואשים של התרנגולות, ועל כך ייסרה את עצמה לא אחת. הצער של אימא שלי, שגידלה את הברווזים האלה, היה בל יתואר.

לאחר שנטרפו הברווזים הביאו הוריי לחצר כלב בשם מוקי. הוא היה קשור לעמוד הכביסה, ואמור היה לנבוח בשעת הצורך ולמנוע אסון נוסף בלול. כלבי שעשועים לא היו אז לאף אחד בסביבה, גם לא לשתי המשפחות היֶקיות שגרו לידינו. לא זוכרת שום ילד בסביבה שהיה לו כלב משלו. לכלבים נועדו תפקידי שמירה. אני פחדתי מהכלב ולא העזתי להתקרב אליו. אני כבר לא זוכרת מה קרה לכלב מוקי, אבל אחריו הגיע כלב שחור בשם רקסי, פחות יפה ממוקי, וממנו פחדתי אפילו יותר. זה היה מין פחד יהודי קמאי שאולי ירשתי מסבתותיי הקדומות, למרות שנולדתי בארץ ולא חוויתי באופן אישי את הפחד מכלבי הגויים. אימא שלי לא פחדה מהכלב מוקי וגם לא מהכלב רקסי, והיא היתה זו שהאכילה אותם.

אפרוחים חדשים אימא שלי כבר לא גידלה. מיספר התרנגולות בלול הלך והתמעט. אבי אמנם התנער מכבלי הדת, אבל הוא לא היה מסוגל לשחוט תרנגולת במו ידיו. ברחוב שלמה מילר הסמוך התגורר השוחט אלתר, אבא של לאה'לה, זאת שבחצר שלהם גדל עץ התאנה שנשאר מהערבים. אבא של לאה'לה היה שוחט בשוק הקטן ברחוב חפץ חיים בעיר. בשעות אחר הצהריים היו מביאים אליו שכנים תרנגולות לשחיטה תמורת תשלום קטן. הוא היה יהודי חביב ואהוב על הבריות, חניך ישיבה בליטא, ואת האות ש ביטא כמו ס, כמו הרבה ליטוואקים. עד שאימא שלי חלתה היא היתה זאת שהביאה את התרנגולות לשחיטה. וכך נאלץ אבא שלי לקשור את רגלי התרנגולת בחבל ולשאת אותה כשהוא אוחז ברגליים הכפותות וראשה מידלדל כלפי מטה. אבי החזיר את התרנגולת שחוטה, אבל הודיע שלא יעשה זאת פעם נוספת. הוא לא מסוגל. בלול נותרו עדיין כמה תרנגולות, וכך נשלחתי אני לשוחט עם התרנגולת הבאה בתור.

רוב הילדים שגדלו בעיר, ולא ראו במו עיניהם שחיטה, יתקשו אולי להבין מה שכרוך בכך. מי שראה כיצד תרנגולת נשחטת יתקשה לשכוח את המראה המבעית. רינה, שגדלה לידי, וגם להוריה היה לול תרנגולות ואפילו תרנגולי הודו, זכרה לימים כיצד התלוותה אל אבא שלה בדרך אל השוחט: "פרפורי התרנגולת והקפיצות שלה לגובה לפני המוות – זה היה מחזה נורא שאי אפשר לשכוח אותו."  גם אני התלוויתי אל אמא שלי כמה פעמים בעבר, אך כנראה הדחקתי את המראה הנורא, רק זכרתי שצריך לעצום את העיניים אחרי שהשוחט לוקח ממני את התרנגולת הכפותה. וכך, לאחר שהכול נגמר, הושיט לי אבא של לאה'לה את התרנגולת כשהוא אוחז ברגליה הכפותות, ואני נשאתי אותה כל הדרך הביתה משאירה אחריי שובל של דם.

הייתי כבר כמעט בת 12 כאשר כל התרנגולות נשחטו. לול התרנגולות התרוקן, לול הברווזים כבר חוסל מזמן, והבריכה של הברווזים, שקראתי לה בריכת האקורדיון, כבר התמלאה עלים יבשים ופסולת. הלולים נותרו על מקומם עד הסוף. אבי היה טרוד בעבודות נוספות שהוטלו עליו עקב המחלה של אימי, ופירוק הלול לא נראה כנראה מספיק חשוב. גם אצל שכנים אחרים התחסלו הלולים בהדרגה. כבר לא היה צורך להזדקק לשוק השחור כדי לרכוש ביצים או עוף. ימי הצנע חלפו.

ועם זאת, אפשר היה עדיין לשמוע קריאות תרנגולים רחוקות השכם בבוקר. כנראה היו עדיין כמה משפחות בשיכון שלנו ואולי בשיכונים סמוכים שהיה אצלם תרנגול בחצר. אם יללות התנים היו הפסקול של הלילה, קריאות התרנגולים היו פסקול הבוקר של ילדותי. לפעמים, השכם השכם בבוקר, כאשר אני מתעוררת מוקדם מאוד, ועדיין לא מבדילה בין חושך לאור, אני שומעת עדיין את קריאות התרנגולים באוזני רוחי.

בילדותי המוקדמת הוצבו בקצה החצר שלנו, בקירבת עץ הלימון, שתי כוורות כחולות. דודי, אח של אמא שלי, הביא אותן אלינו. דודי התעניין בגידול דבורים כבר מגיל צעיר. הוא גדל בליטא, שם גידול דבורים הוא עיסוק נפוץ. הדבורים הם חלק מן המיתולוגיה הליטאית הפגאנית ויש אפילו אֵל מיוחד המופקד עליהם. ליטא סיפקה בימי הזוהר שלה את מרבית הדבש לאירופה. דודי גר בדירה קטנה בתל אביב, וחצי הדונם שהיה לנו נראה מקום מתאים לגידול דבורים. כנראה השכנים שהחצרות שלהם גבלו בחצר שלנו לא היו מרוצים. יום אחד הכוורות פשוט נעלמו. מאוחר יותר מצא דודי מכוורת בה העמיד את הכוורות שלו. מפעם לפעם הביא לנו צנצנות גדולות של דבש טבעי. לא היה לי עניין רב בחיי הדבורים ובגידולן, אך מראה שתי הכוורות הכחולות נחרט בזיכרוני, ובמשך שנים רבות המקום בו היו הכוורות מוצבות נראה לי ריק, כאילו משהו היה חסר שם.

היה מתקן נוסף בחצר שלנו, שהובא אלינו מיד עם הכניסה לשיכון החדש, ונותר שם גם אחרי שעזבנו. בין הלולים לבין חלקת הירקות של אימא שלי, היה מתקן לתליית כביסה. המתקן היה מורכב משני עמודי ברזל עבים, לראש כל עמוד הולחם  משולש עשוי מברזל גם הוא, ובין שני העמודים האלה נמתחו חוטי ברזל, 4 או 5 שורות, עליהם היו תולים את הכביסה.

בשנים הראשונות שלנו בשיכון היתה מגיעה אלינו כובסת מקצועית. אישה תימנייה, רוב הכובסות בסביבה שלנו היו אז תימניות, ושמה היה נעמי. אישה קטנה וזריזה, לבושה בבגדים מסורתיים, היא נחשבה לכובסת הכי טובה באזור שלנו. היא היתה מעמידה דוד מלא כבסים על הפרימוס, שהובא מן המטבח, והכבסים היו רותחים זמן ארוך עם שבבי סבון. אחר כך היו הכבסים נשטפים במים נקיים ונסחטים היטב, מלאכה שנעמי ביצעה להפליא. ואז הגיע תורו של הכחול-כביסה: "הוא היה משנה את צבע המים לכחול עז. כילדים אף פעם לא הבנו איך הכבסים הטבולים במים כחולים הופכים להיות לבנים בוהקים על חוטי הכביסה. אבל אלה היו מעשי הפלאים של הימים ההם" (אתר נוסטלגיה). כל מי שחי באותן שנים זוכר את הלובן העמוק של הכבסים, אשר שום מכונת כביסה ביתית לא תהיה מסוגלת להפיק לימים. אחרי כל השלבים האלה היו תולים את הכבסים הלבנים הבוהקים על חוטי הברזל המתוחים.

יום הכביסה היה יום קשה ומפרך, ואימא שלי עבדה כמובן לצד נעמי הכובסת. לאחר שחלתה כבר לא היתה מסוגלת להשתתף במלאכת הכביסה, והתחלנו למסור את המצעים, המגבות, המפות והפיג'מות למכבסה מקצועית. אבי התחיל לכבס את בגדי העבודה שלו ואת הבגדים של אימא שלי, ואני כיבסתי את הבגדים שלי. למתקן הכביסה היה עדיין שימוש רב, אם כי כבר לא היה צורך במתקן כל כך גדול.

מתקן הכביסה הזה הביא בשעתו למריבה גדולה בין אבא לאימא שלי. הביא לנו אותו ידידו הטוב של אבי, שהיה ידוע בעיר כ"אפרים השחור".  עיסוקיו של אפרים השחור לא היו ברורים לי גם בבגרותי, ידעתי רק שהיתה לו חלקת אדמה באזור ראש העין בה העסיק פועלות ערביות מכפרי המשולש. בוודאי לא ידעתי שום דבר על עיסוקיו בגיל 6. בכל אופן, היה ברור שמקורו של מתקן הכביסה הזה אינו כשר. אפרים גם לא הכחיש כנראה שעמודי הברזל האלה, שהיו כבדים מאוד, מוצקים וחזקים, נמצאו בכפר הערבי הנטוש פג'ה. זה היה מה שנקרא אז הרכוש-הנטוש, ומאחר שהיו כבדים כל כך, כנראה לא נבזזו מיד. אבא שלי סירב לקחת אותם. אימא שלי סירבה להחזיר אותם. עמודי הכביסה נשארו אצלנו.

נסיה שפרן

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

בין איתמר חאנן-בן גביר לאברהם גבריאל יהושע

האם יהושע מייצג את השמאל הרדיקלי או את הימין הפשיסטי הקיצוני?

לאחר שפירסמתי את דבריי על השאלה: "האם מקרי הוא שסופרים אשכנזים יהיו 'סופרי התחייה' ודווקא סופר 'מזרחי' יהיה סופר המיתה של הציונות?" בהם כתבתי על ויתורו של אברהם גבריאל יהושע על רעיון שתי המדינות, ונסיגתו מהציונות, ובחירתו במדינה אחת דו-לאומית ("חדשות בן עזר", 1766), קיבלתי תגובה בהאי לישנא: "אתה טועה ומטעה, אברהם גבריאל יהושע אמנם ויתר על רעיון שתי המדינות, אבל לא תמורת מדינה אחת דו-לאומית יהודית-ערבית, אלא בעד מדינה אחת יהודית בלבד! "

הכיצד? הייתכן? הרמתי גבה (אם היו לי הגבות של יצחק יזרניצקי-שמיר הייתי מקבל קילע) מה פיספסתי? הרי הוא כתב זאת במפורש?

"הנה," נאמר לי, "קרא טוב את דברי יהושע: 'אני סוציאליסט במובן החברתי, בלי שום קשר לפתרון הפוליטי עם הפלסטינים. בכלל, לא צריך לדבר על שמאל וימין אלא על 'מחנה השלום' ו'המחנה הלאומי'. ואמנם לפני שהיה בכלל כל הסיפור עם השטחים, הייתי בתנועת העבודה. הייתי סוציאליסט ואני באמת מאוד ציוני. כלומר ציוני ששונא את היהודים בגולה שלא באים לכאן. ולכן הפתרון שאני מציע הוא שניקח את הערבים ונהפוך אותם ליהודים כמו שקורה ברומאן שלי 'מר מאני'. אני לא מאמין יותר בפתרון שתי מדינות לשני עמים. צריך לחשוב על תוכנית אחרת. צריך להעלות מחשבות אחרות. אנחנו לא יכולים לחיות עם האפרטהייד שקיים עכשיו."

https://maamul.sapir.ac.il/%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%9C%D7%90-%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%91-%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C%D7%99/

אופס. אכן יהושע מציע פתרון פוליטי נפלא ומפתה: "ניקח את הערבים ונהפוך אותם ליהודים." פתרון נהדר. תוקם מדינה יהודית אחת גדולה והיא תגייר את הערבים בדיוק כפי שעשו החשמונאים באדומים בדרום, וביטורים בצפון. דומה שרעיון כזה אפילו איתמר חאנן-בן גביר לא היה מעלה בדעתו. אבל, איך בדיוק, ובאיזו שיטה יהפכו את הערבים ליהודים? מה מציע יהושע? האם יעשו זאת ע"י הטבלה המונית במקווה והקזת דם הברית (ברית הרי כבר יש) ואחר כך הקמת אינקוויזיציה בה יועלו על המוקד כל האנוסים מבין הערבים כפי שנהגו בספרד? ואולי בשיטה של מוחמד שהעמיד בפני הגברים היהודים באל-מדינה את האפשרות להתאסלם או למות, ומי שלא הסכים התאסלם, הוא כרת את ראשו. האם נכריז "דין משה בסיף", ונכרות את ראשו של כל ערבי שלא ירצה להתייהד לפי הצעתו של יהושע?

ועכשיו לאור תורתו זו ניתן רק לתהות, האם עדיין נחשב אברהם גבריאל יהושע לנביא השמאל, ואפילו השמאל הרדיקלי, או לנביא הפשיזם היהודי הקיצוני ביותר? מעניין מה חושבת על כך גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון?

נכון שהמרכסיסט דב בר בורוכוב, מאבות תנועת הפועלים ומייסד מפלגת "פועלי ציון", חזה שעם ניצחון הציונות הסוציאליסטית ערביי ארץ ישראל יתבוללו ביהודים ויתגיירו. וגם לדוד יוסף גרין-בן גוריון בהשפעת יצחק שימשילביץ-בן צבי, היו מיספר חלומות לגייר את הבדווים בנגב לאחר קום המדינה, אך הם נזנחו. זו הרי שטות מוחלטת. לא אפשרי בעליל. ברור שאין כל סיכוי שהערבים יתגיירו. מצד שני גם מדינה דו-לאומית (שאינה יותר מדינה יהודית), ברוח דבריו של יהושע במאמריו המפורשים, תהפוך מהר מאוד למדינה ערבית-מוסלמית דיקטטורית בסגנון הערבי המקובל בכל המדינות הערביות. וגם יהושע עצמו, לו היה בחיים, לא היה נשאר זמן רב לחיות תחת כיבוש ערבי במדינה בה היהודים מיעוט והשפה העברית אינה שפת המדינה. אם לטענת יהושע מה שמגדיר אותו זה לא יהדות, אלא רק טריטוריה ושפה, ללא יהדות, למה בכלל ירצה לחיות בארץ ישראל שהפכה לפלסטין ושפתה אינה עוד עברית?

שתי ההצעות הללו הסותרות, מחד הקמת מדינה יהודית אחת וגיור בכפייה של הערבים, ומאידך והקמת מדינה דו-לאומית – אין להן קיום. אבל עצם העלתן מראה על אפשרות נוספת –שאברהם גבריאל יהושע לקה בערוב ימיו בשיטיון מוחלט, אולי בעקבות התרופות נגד הכאבים שנגרמו ממחלת הסרטן. עכשיו נשאר רק לבחור מבין שני הרעיונות מה יותר הזוי.

מבצע עלות השחר – מהפסד בנקודות למכה אסטרטגית

בזמן שאני כותב את הדברים האלו, מוצ"ש ערב תשעה באב, לפני עלייה להר הבית, ואפשרות פרעות ביהודים בערים המעורבות, נראה שמבצע "עלות השחר" הופך להיות הפסד בנקודות לג'יהאד האיסלמי, ובסכנה להיות מכה אסטרטגית לישראל.

במצב הקיים כל הדרום משותק. אין תנועת כלי רכב ורכבות. יישובי העוטף התרוקנו מתושבים. נטישה המונית. חופי זיקים, אשקלון, אשדוד, פלמחים, ראשל"צ, סגורים וריקים מאדם. נזק כלכלי עצום נגרם לישראל. בסכומים האדירים של טילי הטמיר, והתחמושת הנורית על עזה – ניתן היה לפתור את בעיית משכורות המורים ולבנות בית חולים חדש ומודרני.

והבעייה הקשה – אין אסטרטגיית יציאה. נראה שהג'יהאד הולך על מלחמת התשה, טפטוף של רקטות לזמן ארוך. ישראל פוגעת רק במטרות סיכה שאינן גורמות לנזק סביבתי, וללא נזק סביבתי רחב לא יהיה לחץ מצד תושבי עזה להפסיק את רקטות הג'יהאד, גם מיספר ההרוגים מבין המחבלים כ-15 הוא מיספר קטן שאין לו כל משמעות בשביל הג'יהאד האיסלמי, הרי כבר ישמעאל הנייה (אמנם מהחמאס) הכריז: "אנחנו ננצח כי 'אנחנו המוסלמים אוהבים את המוות כפי שישראל אוהבת את החיים!'"

http://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243

לג'יהאד אין כל אינטרס להפסיק את הלחימה, אלא אם כן החמאס יכריח אותו, מה שלא יעשה אם לא ייגרם לו נזק. ומה תעשה ישראל אם יוסיפו חוליות של ג'יהאדיסטים בעזה לארוב עם טילי נ"ט לרכבים ישראליים? האם ייווצר מאזן אימה לפיו ישותק הדרום בכל עת שייתפס מחבל ג'יהאדיסט בג'נין, משהו בדומה למאזן האימה הקיים בלבנון שלפיו אפילו מטוסי חיל האוויר כבר מורתעים מלטוס בשמי לבנון?

מאז שהביא יצחק-רוביצוב-רבין את ערפאת לעזה ע"מ שיילחם בלי בג"צ ו"בצלם", בחמאס, ומאז "נבואתו" לפיה לא תהיה קטיושה מעזה:

https://twitter.com/RomanoHoring/status/1450091617667387395

לא נורו מעזה אמנם קטיושות, אבל נורה עלינו גשם שוטף בלתי פוסק של רקטות אחרות.

כל ראשי הממשלות מאז בנימין מיליקובסקי-נתניהו, אריאל שיינרמן-שרון, אהוד אולמרט, נפתלי בנט, יאיר למפל-לפיד –איימו שישימו קץ לדבר. שר הביטחון איווט אביגדור ליברמן, אפילו הבטיח שיעשה זאת ב-24 שעות, וכולם כמובן לא הפסיקו את הירי מהסיבה הפשוטה – כולם נקטו באסטרטגיה שגויה. כולם דחו את האסטרטגיה היחידה שהיא בת ביצוע, דוקטרינת דוריאל ז"ל שהתפרסמה בעיתון "חדשות בן עזר", גיליון 628. "ללמוד מהחיים".

הפתרון למצב בעזה

דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל אומרת שכדי לנצח (ניצחון משמעו הרתעה וסיכול) לא חייבים להיכנס קרקעית לעזה. אלא על כל מקום ממנו נורים רקטה או פצמ"ר, או בלוני תבערה על ישראל, יש להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, שיישמע בכל העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים בהתראה של 3 שעות לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ מנקודת הירי על ישראל, שטח שיוכרז כאזור מלחמה האסור לשהייה לאזרחים, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר". Cordon sanitaire – איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה מסיבית, ואז השטח יופצץ וייכתש. כך ניתן יהיה לכתוש מן האוויר כל שטח וכל מנהרה מהם נורית אש. יש להמשיך בכתישה זו בנחישות ובאורך רוח עד שארגון החמאס יסכים לנקות את כל רצועת עזה מרקטות. אסור להסכים להפסקת אש ללא תנאי זה.

אבירי "זכויות האדם" (הערבי) יטענו מיד כי ירי ספוראדי אחרי שלוש שעות, הוא ירי "לא מידתי" המוגדר כפשע מלחמה ומיד יוגשו כתבי אישום נגד ראשי צה"ל. לכן יש לפעול בזהירות ע"פ החוק הבינלאומי המתיר להשיב אש למקורות הירי, גם במחיר פגיעה באזרחים.

על ראש הממשלה לפעול על פי הבנת חשיבות ה"דימוי" בעולם התקשורת המודרנית. עליו לשאת נאום ובו יזהיר את האוייב היורה שמתאריך זה וזה כל ירי יקבל תגובה מיידית. בנאומו יתבע מראשי החמאס לשאת באחריות של פינוי האזרחים מאותו אזור.

ביחסי ציבור נכונים יתקבל המעשה בהבנה בעולם. (תמיד יהיו כאלו שיאמרו שהמעשה אינו "מידתי" אבל אלו יהיו במיעוט). אין דבר פשוט ומוסרי מזה. ירי על אוכלוסייה אזרחית הוא פשע מלחמה. מניעת הירי – הגנה עצמית לגיטימית. החוק הבינלאומי מתיר השבת אש למקורות הירי, ואם מודיעים על אזור לחימה אין יכולים לבוא בטענות על קורבנות של לא לוחמים.

אסור בתכלית האיסור לחזור למצב הקודם. אסור להסכים יותר לטפטופי פצמ"רים או רקטות לכיוון ישראל. אסור להיכנס קרקעית לעזה. כמו בכדורגל עדיף תמיד לשחק במגרש הביתי. כניסה קרקעית תביא לנפגעים רבים מצידנו. על הקרקע העדיפות הטכנולוגית של צה"ל אינה ניתנת לביטוי. ניתן להכריע את המערכה מן האוויר בלבד.

עד כאן. אם דוקטרינת דוריאל לא תאומץ – נעבור עוד סיבוב של לחימה שיש בו משום הפסד בנקודות, ועלול להיות אסון מבחינה אסטרטגית.

Imagine

דמיינו רק את יישובי עוטף הקו הירוק (כלומר כל ישראל) אם כמה חוליות של ג'יהאדיסטים עם טילי נ"ט ורקטות חולשים על כל עריה של ישראל, ועל נתב"ג בדיוק כמו היום על יישובי עוטף עזה עד ת"א.

ברביבאי בניגוד לרמב"ם לפיד יש אחד בורא עולם, ויש אחד לפיד...

הרמב"ם, רבי משה בן מיימון-מוסא איבן אללה-מיימונידס, בערבית: אבו עמראן-מוסא בן מימון בן עבדאללה אל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי) (ממשה עד משה לא קם כמשה) קיבל את דעת היוונים שהעולם קדמון, כלומר קיים מאז ומעולם, ולא מחודש כלומר נברא (זאוס לא ברא את העולם אלא נוצר על ידו כבנו של כרונוס) ולכן הוא לא הכניס לי"ג העיקרים שלו (העיקרים-דוגמות, עקרונות אמונה, שמי שלא מקבלן יש להורגו) את עיקרון האמונה בבריאה:

"היסוד הראשון: להאמין מציאות הבורא יתברך. והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת המציאות. הנמצאים כולם - בו קיום מציאותם וממנו קיומם." (הרמב"ם פירוש המשנה פרשת "חלק").

לכן עורכי י"ג העיקרים בסידור זייפו את הרמב"ם. הזיוף בסידור: "היסוד הראשון: אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים."

לעומתו התיאולוגית היהודייה אורנה שוחטמן-טויס-ברביאי, מאמינה גם מאמינה בבריאה, וכמובן גם בבורא. "יש אחד בורא עולם, ויש אחד לפיד..."

https://www.youtube.com/watch?v=4M9V4bS29ZI

אם עד עתה כללנו את מפלגת "יש עתיד" בקטגוריה של מפלגות עם "עיקרון המנהיג" – "פיהרר פרינציפ" עכשיו זו מפלגה דתית המאמינה באחד אלוהינו, ולפיד נביאו.

האם סוף סוף נתגלתה הבירה האגדית של ממלכת הכוזרים היהודית? האם יהיה סוף לתורת הקונספירציה?

כמאה שנים מתנהל מרוץ שאפתני בין הארכיאולוגים הרוסים לחשיפת העיר איתיל, שהיתה מרכז האימפריה הענקית של הכוזרים, עם נוודים טורקי מלב אסיה, שהמלכים שלו בחרו ביהדות ושלטו כ-200 שנה במרחבים שבין הים הכספי לים השחור. עכשיו מאמינים המדענים שעלה בידם למצוא את העיר האבודה על שתי הגדות של אחד מיובלי נהר הוולגה.

"גילוי נאות (כותב אהוד ולד-יערי: 'מאז נעוריי השקעתי עצמי בפרשה הקסומה של התגיירות הכוזרים. הסיבה: כעונש על ששיחקתי כדורסל במקום להיכנס לשיעורים, נדרשתי לכתוב עבודה עליהם. נדלקתי מהפרק המרתק והשנוי במחלוקת בהיסטוריה שלנו. אין מלמדים עליו בבתי הספר, ופרופסורים ישראלים מכובדים גורסים – חרף שפע התעודות העבריות מימי הביניים –שבכלל מדובר בפנטזיה, בבדייה. בכל זאת שוטטתי שבועות רבים בחבלי מושבם ומי שמעוניין יוכל לצפות חינם ביוטיוב בשלושת חלקי סדרת הטלוויזיה שהכנתי על התעלומה הנפלאה הזו. גם היום אני עונד מדי פעם על הדש סיכות שנמצאו בחפירות ועליהן דמויות של פרשים כוזרים ומפלצות מוזרות." (אתמול, כשהופיע בפרשנות על תחילת המבצע בעזה, הופיע יערי עם סיכה כזו שסיקרנה את הצופים עד שקושמרו נאלץ להסביר את מהותה).

(ממליץ לראות את סדרת הטלוויזיה שלו על הכוזרים):

https://youtu.be/fWEffPxYU4s

https://youtu.be/1aSJ0wx4IfY

https://youtu.be/8ELdKLr6bWM

מה התחדש כעת? ובכן, בניגוד לארכיאולוגים קודמים שייחסו לעצמם את גילוי איתיל, הפעם מדובר בחשיפת אתר ענק, התואם את התפעלות הנוסעים הערבים שביקרו בעיר לפני יותר מאלף שנים. מנהל המוזיאון של אסטרחן דמיר סולוביוב מחדש עכשיו את החפירות, שהחלו לפני כשנתיים. אין הוא מצפה למצוא כתובת שתזהה את המקום כאיתיל, אלא תר אחרי שרידי חומה או ארמון, שיאששו את הערכתו שהגיע למקום הנכון. ממדי האתר (3 ק"מ אורכו), הכלים שנמצאו ושיטת הקבורה – כל אלה מלמדים שאכן, זה אתר כוזרי מובהק, המתאים למה שידוע על איתיל.

 אחד הקשיים הגדולים: המטרופולין הקדומה הזאת הוצפה בשל עליית מפלס הים הכספי, ולדברי החוקרים מדובר ב"אטלנטיס שמזדקרת מתוך המים." מעל השרידים צריך לקלף בעבודה מתישה כשני מטרים של משקעים. המשקעים האלה בעצם עטפו את העיר וגוננו על הממצאים.

 כמה זמן יחלוף עד שנדע בוודאות אם אומנם זו בירתם של המלכים הכוזרים כמו יוסף ועובדיה והמצביא פסח שהיכה בוויקינגים בחצי האי קרים? סולוביוב מסביר שיידרשו כמה עשורי שנים (!) למלאכה המפרכת הזו. כדאי לחכות. עד היום לא מצאו בחפירות עדות מוצקה ליהדותם של הכוזרים, למעט, אולי, משהו שנראה כארון ברית נייד ושמור במרתף של המוזיאון ברוסטוב. רק הרחק בשוודיה, במטמון ויקינגי, נמצא מטבע כוזרי כנראה ועליו כתוב בערבית: "אין אללה מבלעדי אללה ומשה הוא שליח אללה." (אהוד ולד-יערי)

https://www.mako.co.il/news-columns/2022_q3/Article-3b5f41f8b3d5281027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

למאמרו של פרופסור אהוד מנור על תורות הקונספירציה והסברו על הסיבות לאפשרות קיומן ("חדשות בן עזר", 1769) יש להוסיף תורת קונספירציה נוספת שיש לה תומכים רבים מסיבות שונות, והיא הכוזרים. תאוריית המוצא הכוזרי של יהדות מזרח אירופה הנוגעת למוצאם ההיסטורי של היהודים-האשכנזים, שימשה לתיאוריות קונספירציה אנטישמיות ואנטי-ציוניות שונות. המקושרת כמובן גם לפרוטוקולים של זקני ציון.

רוסיה והכוזרים:

רוריק, ממוצא נורדי, נעשה שליט נובגורוד משנת 862 עד פטירתו בשנת 879. רוריק יסד שושלת ששלטה בשטחים שהיום הם רוסיה האירופית וחלקים מאוקראינה ובלארוס, במשך יותר משבע מאות שנים. רוריק התחתן עם אישה ממוצא סקנדינבי בשם אפנדה. בנם, איגור, היה צעיר, ורוריק מינה  באופן זמני את קרוב משפחתו, אולג, כמושל נובגורוד וכאפוטרופוס על בנו איגור.

אולג כבש את קייב ונעשה "שליט רוס של קייב." איגור היה הנסיך הראשון של נסיכות קייב (912-945). (המרכז המינהלי של רוסיה הועבר רק מאוחר יותר ע"י המונגולים למוסקבה, והיא נהפכה לבירת רוסיה במאה ה-15).

אולג, כובש קייב שהפך אותה לבירת רוס, זכה לכינוי "הנביא", או "החוזה" לאור יכולתו כאילו לחזות את העתיד. הוא העביר את בירתו מנובוגורד לקייב והכריז שקייב תהיה "אם הערים הרוסיות." לכן יש הרואים בו את מייסד מדינת רוסיה, והאומה הרוסית. קייב נוסדה בידי הכוזרים במטרתם להגן על דרכי המסחר באזור, ושם העיר הוא כוזרי ומובנו בכוזרית "יישוב על גדת נהר": "קי" בכוזרית פירושה "גדת נהר" ו"ייב" הוראתה "יישוב".

כלומר היהודים הם שייסדו את בירת רוסיה העתיקה.

אין ילד רוסי שלמד במערכת החינוך הרוסית, המלמדת בע"פ את המורשת הרוסית, שאינו יודע בע"פ את השיר של אלכסנדר סרגייביץ' פושקין על אולג החוזה, המנצח את הכוזרים. הנה קראו כאן את התרגום היפה של יואל נץ לשיר של פושקין, שפורסם ב"חדשות בן עזר":

"הִנֵּה נֶעֱרָךְ כְּבָר אוֹלֶג הַחוֹזֶה

לִנְקֹם עַל פְּשִׁיטוֹת בְּלֹא הֶרֶף;

יִלְמַד לֶקַח מַר כּוּזָרִי הַנִּבְזֶה –

יִהְיֶה לִמְשִׁסָּה וּלְחֶרֶב.

עַל פְּנֵי הַשָׂדוֹת, בְּרֹאשׁ גְּדוּד מְשֻׁרְיָן,

רוֹכֵב הַנָּסִיךְ עַל רַמָּךְ נֶאֱמָן."

"אולג החוזה": ("חדשות בן עזר", 543).

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00543.php

("חדשות בן עזר", 1388)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01388.php

העובדה הזו שהיהודים הקימו את קייב, שיגעה את הלאומנות הרוסית הצארית הנוצרית, שהאשימה את הסובייטים ככלי שרת בידי היהודים-הכוזרים, והיא וחדרה גם לאנטישמיות הסובייטית של סטלין. על תיאוריות הקונספירציה של האנטישמיות הלאומנית הרוסית למינהָ עד האנטישמיות של הנרי פורד בארה"ב קראו כאן:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D

כמובן שתורת הקונספירציה על הכוזרים פופולארית אצל הגזענים הערבים-מוסלמים: "ההיסטוריון", ד"ר אבא של מאזן, קבע: האנטישמיות והשואה נגרמו בגלל "ריבית הנשך" של היהודים, יהודים אשכנזים הם צאצאים של הכוזרים, ואין קשר בין היהודים לא"י.

מחמוד עבאס: "בניו של יעקב הם שנים עשר. מאיפה הבאת שלושה עשר? המציאו אותם. איפה? בממלכת כוזר. מתי? במאה ה-9. זו היתה ממלכה חסרת דת, ואחר כך נהפכה לממלכה יהודית. הקיסר התייהד, וגם היא התייהדה. לאחר מכן, היא התפרקה, וכל תושביה היגרו לכיוון אירופה, ואלה הם היהודים האשכנזים. היהודים האשכנזים הם לא שֵׁמִים, ואין להם קשר לשֵׁמִיות, ולא לאברהם, ולא יעקב, ולא לזולתם... היהודים הללו אשר היגרו לאירופה המזרחית והמערבית, היו נתונים למעשי טבח כל 10-15 שנים מצד מדינה כלשהי, מאז המאה ה-11 ועד השואה שהתרחשה בגרמניה. בסדר, אבל מדוע זה קרה? הם אומרים: 'בגלל שאנחנו יהודים...' האיבה ליהודים אינה בשל דתם, אלא בשל תפקידם החברתי. אם כך, זו סוגייה שונה. ובכן, הבעייה היהודית שהיתה נפוצה בכל ארצות אירופה  נגד היהודים, לא היתה בגלל דתם, אלא בגלל תפקידם החברתי הקשור לריבית הנשך, ולבנקים, וכן הלאה... עכשיו נדבר על המולדת היהודית. הם אומרים: 'הגעגועים לציון,' ו'אנו הולכים [לשם],' וכו'. אני אומר, זה לא אני, אלא ההיסטוריה אומרת שאין שחר לדברים הללו."

https://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=1101&fld_id=1101&doc_id=25585

חבל אגב שהוא או קודמיו לא הצליחו לשכנע את הגרמנים בתזה שלו.

"ההיסטוריון החדש", ראש הממשלה הפיליסטיני מוחמד אשתייה, הושפע נראה מההיסטוריון האוסטרי-פולני האנטישמי שלמה זנד, מכחיש העם היהודי, והוא קובע כי "אין כל קשר בין הישראלים ליהודים. היהודים של היום הם בכלל כוזרים":

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=706836&forum=scoops1

(מוטב כמובן ש"ההיסטוריון" מוחמד אשתייה, יסביר מה הקשר בין הפלסטינים לפלישתים?)

וכמובן שההיסטוריון הפולני-אוסטרי, האנטישמי, והפרו-איסלמי, פרופסור שלמה זנד, "מכחיש העם היהודי" טען גם הוא שהיהודים הם צאצאי הכוזרים, ולכן ארץ ישראל שייכת לערבים.

ואם ערבים-מוסלמים עוסקים בכוזרים, יש גם יהודים-ערבים העוסקים בהם: הגזענות האנטי אשכנזית: יהודים-ערבים, גזענים-אנטי-אשכנזים, נשענים על הקונספירציה הכוזרית וקובעים שכל היהודים החרדים ממוצא אשכנזי אינם יהודים, אלא הם צאצאי הכוזרים, ולכן עליהם לעשות גיור לחומרה. כולל האשכנזים הליטאים, וגם לרוסים ולכל מי שטוען שהוא יהודי כל מי שהוא מחזיק באזרחות ישראלית יעשו לו גיור לחומרה. לאחר הגיור הוא יוכר כיהודי ויקבל את האזרחות הישראלית שלו. לפני שמתחילים בגירוש רוסים מישראל רצוי לתת להם את הברירה שהם יעשו גיור לחומרה וכל אלה שיעברו את הגיור לחומרה יוכרו כיהודים ולא יהיה בהם ספק יותר. אם בבית ספר בגיל צעיר מגיירים את כל הילדים והם הופכים להיות יהודים לחמורה אז יוכלו להתחתן כיהודים ולא יהיו כל ספקות לגבי יהדותם.

https://www.satworld.org/t36598-topic

האם מציאת בירת הכוזרים תביא לפתרון ולהיעלמות תורות הקונספירציה בקשר אליהם? אם לא היה קשר בין הכוזרים ליהודים זה היה אולי אפשרי, אבל הקשר של הכוזרים ליהודים מביא לכך שאין סיכוי שתיעלמנה הקונספירציות הללו כי יש יותר מדי אינטרסים בידי העוסקים בתורות קונספירציה הקשורות ליהודים.

נעמן כהן

* * *

פוצ'ו

לשם שינוי – מילה אחת טובה על גדעון לוי

 כל פעם שאורי הייטנר שולח את חציו השנונים לעבר גדעון לוי (ואין כמעט צרור שהוא לא מזכיר בו אותו) אני רוצה להצטרף אליו, ועם זאת גם להוסיף כף זכות אחת לטובת המותקף. הייתם מאמינים? 

והנה הסיפור:

בתקופת המנדט הבריטי היה בעיר הערבית בית שאן פרחח ערבי, מוחמד, שסיגל לעצמו תחביב לאנוס בחורות יהודיות. היה משוטט בסביבות הקיבוצים, וכשהיה פוגש איזו קיבוצניקית שצועדת לבדה. היה מסתער עליה, גורר אותה אל בין השיחים ומבצע בה את זממו. פעם אחת הסתער על בחורה לא נכונה, שידעה להשיב מלחמה ולהחזיר לו מנה אחת אפיים.

המשטרה הבריטית, שהתלונה הגיעה אליה, אספה את כל צעירי בית שאן שנראו לה מתאימים. העמידה אותם בשורה וביקשו מהקיבוצניקית לזהות את האנס.

היא לא חיכתה הרבה, הלכה היישר אל מוחמד הגברתן ונתנה לו סטירה עזה. לפי השריטות שנמצאו על גופו, הבינה המשטרה שזה האיש הנכון והפנתה אותו לבית המשפט ששיחרר אותו עד מתן פסק הדין.

הפלמח הבין שאי אפשר לסמוך על השופט הבריטי והחליט לבצע את גזר הדין בלי עזרת הבריטים. הגזירה לא היתה קלה, כי בית שאן היתה עיר מרצחים שאף יהודי לא העז להיכנס אליה. חמשת הפלמחניקים שנבחרו לבצוע המשימה, עשו את מלאכתם נאמנה חתכו מה שנאמר להם לחתוך וחזרו בשלום לבית השיטה.

כאשר כתבתי את הספר 'אהבה בליל הפשפשים' שכלל צ'יזבאטים מהפלמח, הרגשתי שאני לא יכול להוציא את הספר, בלי לכלול בו את פרטי המעשה. הדבר לא היה קל, כי אף אחד לא ידע מי היו החמישה. שאלתי כמעט את כל ותיקי הפלמח והם לא ידעו, עד שהגעתי לשאול ביבר והוא אמר לי שברן היה בין החותכים.

כשהגעתי לברן הוא הודה שאמנם היה בין אלה שהתאמנו לקראת המבצע, אבל כשהגיע המועד הוא היה בדיוק בקורס ספורט ולצערו לקחו מישהו אחר. כששאלתיו מי היו החמישה, נקב בשמם: יוחאי בן נון, עמוס חורב ויעקובה מהמחלקה הערבית. (שני האחרים מתתיהו ושאול (סלי) נהרגו במלחמת השחרור). ראיינתי את השלושה וכתבתי את הסיפור שלהם בספר 'אהבה בליל הפשפשים'.

לא עבר זמן והספר זכה לביקורת ספרותית של גדעון לוי בעתון "הארץ". הביקורת לא כללה את כל הספר, אלא התייחסה רק למעשה הברברי של אנשי הפלמח, שלא חסו על עתידו של  בחור צעיר מבית שאן, ועשו בו מעשה מתועב ואכזרי שלא נשמע כמותו. מובן שכעסתי על גדעון, לא בגלל הביקורת הנוקבת, זה מותר לו, רק על חד צדדיותו, המלמדת על שנאתו העיוורת, ועל זה שהוא לעולם לא יגיד מילה טובה אם היא משבחת את בני עמו. בסיפור היה קטע אחד יפה שלוי לא התייחס אליו, כנראה בגלל שהיה אנושי מדי. הקטע מספּר שאחרי שהחולייה הוציאה את האנס מביתו כדי לבצע את גזר הדין בלי הפרעה, נשאר יעקובה בבית עם אקדח שלוף מול אבי המשפחה, כדי שלא ינסה להזעיק עזרה. ישבו השניים זה מול זה בסלון כשהקור החורפי מרעיד את עצמותיהם. שאל אבי הבחור  אם הוא יכול לעבור לשכב על הספה. אמר לו יעקובה "תפדל, תרגיש כמו בבית." ואפילו עזר לו להתכסות. ראה האבא שיעקובה יושב רועד מולו ואמר לו, "למה לא תכנס גם אתה מתחת השמיכה?"

אחרי כחצי שעה, כשסלי נכנס להגיד ליעקובה שהעבודה, הושלמה הוא הופתע למצוא את השניים שוכבים על הספה זה מול זה מכוסים בשמיכה אחת...

על התמונה מחממת הלב הזו לוי דילג, הוא לא אוהב לבזבז מילים על משהו חיובי הכולל גם ישראלים.

אז למה הכותרת שלי היא של "מילה טובה על גדעון לוי"?

פשוט מאוד, מפני שהספר 'אהבה בליל פשפשים' כולל סיפורים שאספתי אותם במשך כעשרים שנה, ראיינתי בשבילם מאות אנשים והוא מלא סיפורים מופלאים ואמיתיים הקשורים לפלמח ולראשית ההתיישבות בארץ, ולא היה איש-ביקורת אחד שמצא לנכון להזכיר את הספר, וכנ"ל מאות העיתונאים ואנשי התקשורת שלנו. רק גדעון לוי היה מי שהציל את המצב ומצא לנכון לכתוב (או אם תרצו תגידו להשמיץ) עליי יותר ממילה אחת, אז לא מגיע לו שלא אהיה כפוי טובה ואחזיר לו כגמולו?

פוצ'ו

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ

פיטורי משה דויד

"תלך תקרא הנה את משה דויד," אמר ניסים לוי לאחד הנערים שעמדו ליד משרד המחצבה.

"הוא בטח אוכל עכשיו ארוחת-בוקר," ענה הלה.

"תגיד לו לבוא אליי אחרי שיגמור."

הנער הגיע במכונית המביאה מים לעובדים בגבעת המחצבה. מרחוק ניראו גלי הים, קצף לבן, וכחוֹל עד מרחבי האופק. רוח לא נשבה ואוויר הבוקר היה חם ומעיק. כאשר התקרבו לשטח החציבה ניגש אל המַחפּר שמשה דויד הדריך את מפעילוֹ וצעק לעומתם:

"אמר ניסים, תבוא אליו!"

משה לא שמע. "מה אתה צועק? יַא תדבר ברורות שכמוך!"

"אמר מנהל-העבודה – תבוא אליו מיד למשרד שלו!" עשה הנער את שתי ידיו כשופר וצעק בקול רם יותר.

"תגיד לו," החזיר משה כנגדו, "עסוק אני מאוד בעבודה. יפסיד הבּאגֶר את השעות שלו אם אלך."

"אני אמסור לו," אמר הנער והסתלק במכונית-האספקה.

ניסים לוי עמד בפתח המשרד וחיכה למכונית. הנער והנהג ירדו ומשה דויד איננו עימם.

"איפה הוא?" התרגז.

"אמר – חבל על הזמן של העבודה."

"הוא כבר מדבר על עבודה? הוא דואג למחצבה, יא מַסכּין כמוהו? מאיפה למד לדבּר מילים כאלה."

"מה אתה שואל אותי?" שאל הנער, "אני יכול ללכת?"

"ללכת? חמוֹר שכמוך! מה אמרתי לך לעשות?"

"אני לא אשם. מה שאמרת לי להגיד – עשיתי."

"עכשיו תחזור אליו במיוחד באוטו, יא חתיכת עצלן אחד, ואני לא רוצה לראות כאן עוד פעם את הפרצוף שלך לפני שאתה מביא לי אותו, הבנת?"

"יא משה דויד! ההוא במשרד מתעקש עליך. כבר הוציא עליי את כל הכעס שלו בגללך."

"לא שלח מחליף בשבילי לעבודה?"

"אמר – לא העניינים שלך לדאוג לעבודה. עניין שלך לבוא אליו ולעשות מה שהוא אומר לך."

לפי דברי הנער והתעקשותו של ניסים הבין משה דויד שהפעם העניין רציני. הוא השאיר את המַחפּר עם מפעילוֹ ללא עבודה ועלה למכונית. הלה צעק לעברו:

"משה דויד, תחזור אלינו עם הראש שלך שלם, ואַל תעשה אצלו חגיגה."

"אַל תדאג," השיב לו, "אין לי כבר חגיגות בלב בשבילו. לא יוציא ממני מילה מיותרת עליו, אפילו יביא הנה את כל החברים שיש לו בעולם."

כעבור שלוש דקות הגיעו לחצר המחצבה. הפעם לא חיכה ניסים לוי ליד הפתח. משה דויד ירד ועבר ליד המחסן של דנינו. מאז המסיבה היה לו חשד כבד כלפי דנינו. האם הוא מסית אותו בכוונה נגד ניסים לוי ומייעץ לו עצות לרעתו? האם הוא חפץ להפיל אותו בפח?

דנינו יצא וקרא אליו: "שלום, משה דויד, מה זה אתה כבר לא מדבר אליי?"

"מדוע אתה חושב כך?" ענה ומיהר הלאה.

"תבוא מחר בערב לחגיגת החתונה של הבת שלי. אתה שומע, משה דויד? כל הכפר יהיה שם. אתה לא כועס עליי? תבוא?"

"לא כועס עליך," אמר משה דויד ונכנס למשרד. ניסים לוי ישב אל שולחן-הכתיבה ודיפדף ברשימות התשלום.

"שב," אמר לו.

"שלום!"

"שלום," החזיר לו.

שׂררה שתיקה.

"שמעתי אתה אומר עליי שאני גונב לך שעות."

משה דויד שתק.

"נכון?"

משה דויד חשש מפני מלכודת. מה הוא רוצה ממנו? דואג לו פתאום? רוצה לפייס אותו? או לטמון לו מלכודת חדשה?

"מדבּרים כך."

"מה מדבּרים?"

"תראה, ניסים לוי, תגיד לי מה אתה רוצה ממני. אין לי זמן לשבת איתך על חשבון העבודה ולעשות ניחושים. נדבר בסוף היום."

"אתה אַל תדאג לזמן העבודה. בסדר?"

"…"

"שמעת?"

"כן."

"עכשיו תגיד לי. אתה לא מרוצה מההנהלה שלי? אני מפריע לך במחצבה?"

"לא יודע."

"מה לא יודע? תענה לי? אני מתייחס אליך כמו אל חבר, מדבר איתך בגלוי – תהיה גם אתה כך. מה אנחנו, שתי נשים שמתקוטטות?"

"לא."

"אתה רואה? בוא נדבר בהיגיון. כמעט שלוש-עשרה שנים אנחנו רבים בלי הפסק, כחתול ועכבר, והדבר לא טוב בשביל העצבים שלי וגם לא בשביל הבריאות שלך. יש לך טענות עליי? תגיד."

"…"

"אתה שותק. כולכם שותקים. כבר לא נאה לכם לדבר עם ניסים לוי, רק לעשות מזימות מאחורי גבו. אני מבקש ממך, משה דויד –אַל תהיה עקשן. אני מדבר לטובתך ולטובת כולנו, אַל תעמיד את הסבלנות שלי בניסיון."

משה דויד הסתובב באי-נוֹחוּת על כיסאו, תלה מבטו פעם בחלון ופעם בתקרה וניסה ככל יכולתו להשתמט מלפגוש את מבטו של ניסים הבולש אחריו. הטלפון צילצל בחדר הסמוך וניסים רץ לענות. עדיין לא היה בקיא ביותר בסדרי שיחות הטלפון ומרוב התרגשות לא שמע היטב במה מדובר, והיה עונה: "כן, מובן, בסדר, אַל תדאגו." הוריד את השפופרת וחזר לחדר והוא מלא מועקה. "ילך התפקיד לכל הרוחות," הירהר, "כל העולם בא עליי בטענות. בעיר כועסים, הפועלים כועסים, משה דויד כועס, ומי אשם בכול? – אני. עשו אותי שֹעיר לעזאזל בשביל כולם."

"אתה מתגעגע לימים של רבינוביץ?" המשיך ניסים בשיחה.

"אני לא יודע."

"אני לא יודע! אני לא יודע! זה כל מה שאתה יודע להגיד לי. דבּר כמו בן-אדם, אַל תתחבא ממני!"

"…"

"אם היית מבין, היית עוזר לי בעבודה. אני הייתי עושה אותך סגן שלי, כמו שאני הייתי סגן של רבינוביץ. היינו שנינו מנהלים את המחצבה, אני בתקיפות ובכוח שלי ואתה בהבנה ובשׂכל שלך. כי הפועלים אוהבים אותך, למרות שהם עושים לך לפעמים צרות מפני שהם חושבים למצוא על-ידי כך חן בעיניי. למה אנחנו לא שותפים במקום לריב כל היום?"

"יש דמוקרטיה."

"מה זה קשור?"

"מה זה קשור? יש דמוקרטיה, יש בחירות ויש פועלים במחצבה? אני לא צריך לקבל את המינוי שלי ממך."

"טיפש!"

משה דויד קם והחזיק בשתי ידיו בפינות השולחן, שריריו נמתחו והדם פרץ לראשו מן העלבון. קרוב היה להכות את ניסים. אחר-כך הרכין ראשו, הירהר מעט ופנה בכיווּן לדלת.

"בוא הנה! סליחה, לא התכוונתי להעליב אותך."

משה דויד חזר ועמד ליד כיסאו. אלא שלא ישב עוד.

"טעיתי. אתה לא טיפש כלל וכלל. להיפך – אתה חכם ומחוכם אתה, ויש לך ראש טוב על הכתפיים. למה לך המינוי ממני ושותפות איתי? יותר טוב לך ללכת בדרך שלך, מפני שאתה בטוח כי הכל מגיע לך, לא כך? תקומם עליי את הפועלים, תלשין עליי בעיר, ובעצמך תחתור להיות מנהל-עבודה במקומי. בכלל אתה חושב שכּל מה ששייך לי מגיע לך, הא? אתה לא טיפש. להיפך – אתה מסוכן, אתה שקט ומסוכן כמו נחש. דבּר! ענה לי!"

"אני לא רוצה עניינים איתך, ניסים לוי. עזוֹב אותי בשלום. די לי צרות גם בלי העבודה במחצבה. אתה בעצמך יודע."

"אַל תעשה את עצמך מסכן, מפני שאני כבר למדתי היטב את השיטה שלך. אתה יודע היטב מאיפה מתחילות כל הצרות, ואם אנחנו לא נעשה סידור בינינו – עוד יקרה אסון."

"אני לא מבין על מה אתה מדבר. תראה, ניסים, אולי נמשיך את השיחה אחרי העבודה? גם לי יש כמה דברים להגיד לך, אבל נעשה זאת בכפר ולא כאן."

"בסדר! נדבר רק על עניינים של המחצבה. אתה אין לך שום טענות עליי, נכון?"

"…"

"אתה שוב שותק. ובכן, תראה כמה נדיב-לב הוא ניסים לוי אליך. אני נותן לך עבודה במחצית המשכורת יותר ממה שאתה מרוויח כאן עכשיו, מה? תיארת לעצמך?"

"מה אתה מתכוון?"

"תיכף תשמע. הגיעה הוראה מן ההנהלה המרכזית להעביר באופן דחוף שני בּאגרים עם מדריך לסביבות ירושלים. זה עניין של כמה חודשים, אך ייתכן שמאוחר יותר זו תהיה עבודה קבועה. אתה תעבור איתם, ואם יימשך הדבר זמן רב יוכלו לסדר לך הלוואות ושיכון זול ליד העיר, קרוב למקום-עבודתך החדש. הצעה הוגנת, לא כן?"

"למה את מעביר אותי? יש כאן אחרים, רווקים, ואפילו גרים שם ובאו אלינו לעבוד – הם ישמחו על ההצעה שלך."

"אה, אני רואה שעוד לא למדת את הסדרים החדשים במחצבה, משה דויד. הרי אמרתי לך, בענייני עבודה – אני הקובע. ובכן, כעת מדברים על עבודה, ואתה אַל תדאג ואַל תדחוף את האף שלך, ואַל תגיד לי מה לעשות כאן, הבנת? בשביל זה עשו אותי מנהל-עבודה, ולא אותך."

"אני לא אשתוק לך, ניסים לוי. כל ילד יכול לראות את התחבולה שלך. כמה טוב עשיתי שלא התפתיתי אחרי המילים היפות שאמרת לי בהתחלה. עכשיו אני רואה – אתה פשוט החלטת לזרוק אותי מן העבודה."

"אתה אומר כך. אבל אני רק הצעתי לך העלאה בתפקיד ובמשכורת."

"אני לא מקבל את ההצעה שלך."

"אם לא תקבל, לא תהיה לך עבודה בסוף החודש, מה תעשה?"

"אלך – "

"לאן תלך? תתפטר? שמעת כבר פעם שמישהו מוותר על מקום-העבודה שלו? ומה יהיה על האישה שלך, והילדים?"

"אני לא אתפטר, אני מבטיח לך. אלך לדבּר – "

"עם מי? מִסכן שכמוך, ברגע שאתה פותח את הפה – כבר הפסדת את הכול."

"כך אתה חושב, ניסים לוי. אבל עוד יש צדק ויש משפט ויש אנשים הגונים בארץ, ואני נשבע לך שסוף-סוף אעשה את החשבון איתך, ואפילו יעלה לי הדבר בפיטורים מן המחצבה וייהרסו כל החיים שלי. אתה שומע? אני נשבע לך שאפתח את הפה ויותר לא אסגור אותו לעולם. לעולם, לעולם!"

"בסוף החודש הזה אתה מפוטר, משה דויד, ואין לך מה לבוא יותר למחצבה. יסדרו אותך בעבודה בעיר, על-ידי הלשכה, תקבל ממני פתק בשבילם. מעבירים אותך מפה, אתה מבין?"

"בסוף החודש הזה, ניסים לוי, אתה תלך לעזאזל – "

"סתוֹם את הפה, משוגע! איך אתה מדבר? הסתלק מכאן לפני שאני אסדר איתך אחת לתמיד את החשבון שלי פה במקום!"

משה דויד צעד לעבר הדלת וחייך אליו בהתגרות. ניסים קם וכבר קרוב היה להתנפל עליו. פועלים התאספו מסביב, ניסים עצר בעצמו ונישאר עומד באמצע החדר. משה דויד הוסיף לעברו מן הדלת: "אנחנו עוד ניראה מי משוגע, ניסים לוי. אני מבטיח לך שלא יעזרו לך כל הכוח שלך וכל התפקיד שלך וכל הפחד שאתה מטיל עלינו – אם רק יקום מישהו ויסַפּר בגלוי על המעשים שלך!"

"הסתלק מכאן!"

"מסכן, אם היית חכם יותר לא היית מסתבך בצרות האלה."

"אתה מסכן, משה דויד, כל העולם נגדך, טיפש."

כיוון שהצעקות הקהילו קהל רב, שהחל מעיר הערות ונהנה מן המחזה, הפסיקו את הריב, ומשה דויד עוד צעק אליו לפני שהסתלק:

"היום אני נוסע לחבר ספראי, הוא עוד ישמע ממני את הכול עליך."

ניסים קרא אליו בחזרה מן החלון: "מה אתה חושב? ספראי זה רבינוביץ? חה-חה-חה, כבר עברו הימים ההם. הוא לא יאמין לשום מילה מן המילים שלך. אני נשבע לך שכבר אדאג לזה!"

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בוקר טוב אהוד. תודה רבה על פרסום המאמר על נעמי פולני. שכחתי להוסיף את המובן מאליו: "הגשש החיוור" נולד מ"התרנגולים". שייקה ופולי היו שם מההתחלה. גברי בנאי הצטרף בתוכנית השנייה.

לצערי, נפלה טעות בקישור לתוכנית בה שוחחתי עם נעמי על ליאור ייני. זה הקישור הנכון:

https://did.li/naomiplior

שבת שלום

אהרון מורג

* משה גרנות: למותר לציין עד כמה הניתוחים של זיוה שמיר על שירתו של אלתרמן מאלפים, בגיליון 1768 היא כתבה על אלתרמן כמשורר לאומי הרואה בעיני רוחו את העתיד (השואה, החזרה אל הדת אחרי התקופה האתיאיסטית הסובייטית).

יוסי אחימאיר הלין על כך שהמערב אינו מתערב די במלחמה באוקראינה, והרי מדובר בסכנה של מלחמת גוג ומגוג, כל התערבות מעשית מצד המערב היתה עלולה להוביל לקטסטרופה

אורי הייטנר מצטט את דבריו הנוראים של מיכאל בן שושן שמוכן לסייד את הקיר אליו יוציא להורג את מגיני החוק. איום ונורא!

בגיליון 1769 הביאה זיוה שמיר לידיעתי דבר שלא ידעתי על נתן אלתרמן, שהיה מאוהב בחנה רובינא שיכלה להיות הגננת שלו. רשימה מאלפת!

אהבתי את דבריו של אורי הייטנר על כך שאוי לנו אם הגיבור שלנו לא יהיה קהלני, אלא אלאור אזריה שירה במחבל גוסס.

אודי מנור סקר את כל השקרנים שעושים כל מאמץ להכחיש עובדות היסטוריות: ילדי תימן שכביכול נחטפו, למרות שארבע ועדות קבעו להד"ם; הנכבה של הפלסטינאים, למרות שהם עצמם גרמו לאסונם; הכחשת השואה, למרות תיעוד מפורט של הרוצחים עצמם; "אמיתות" הפרוטוקולים של זקני ציון, למרות שמדובר בזיוף מטומטם ועוד. נכונה גם הטענה של הכותב שיש להיזהר בטענה שיש מי שיודע לנבא את העתיד.

המפגש שלך עם אריק רולו בביתו של דן בן אמוץ חושף את העיוורון של האינטליגנציה היהודית האירופית (רולו נולד אמנם במצרים, אבל הוא היה משכיל אירופי) שלא למדה דבר מהשואה. כשצורר מטיף לרצח יהודים – הוא מתכוון לכך, אם מנהיגי ערב הכריזו ג'יהאד על היהודים, הם התכוונו לכך, ולכך התכוון גם ערפאת שדיבר בשני קולות, ורולו השתכנע שאנחנו אשמים.

[אהוד: קח בחשבון שפגישת ההתנצלות השמאלנית הישראלית הזו, בדירתו של דן בן-אמוץ ביפו, התקיימה בדצמבר 1974, כשנה ושלושה חודשים אחרי מלחמת אוקטובר 73'! – ונדמה לי שאני הייתי היחיד שאמר שם דברי אמת ולא ליקק את התחת לפלסטינים ולמדינות ערב!]

 מצא-חן בעיניי שיוסי אחימאיר כתב בגיליון 1770בכבוד על מפא"י ההיסטורית.

הניתוח של יצחק הילמן בנושא המדינה הפלסטינית הוא ניתוח מפוכח, המעדיף מצב ללא מוצא על מוצא של התאבדות.

אורי הייטנר לועג בצדק ליוסי ביילין השואל מה לנו להיכנס לשטח A, כביכול מדובר לפחות בפלישה לשווייץ הניטראלית; וכן, הוא משבח את התנהלותו האצילית של בני בגין לנוכח ההידרדרות בהתנהלות במחנה הימין.

דויד מלמד מצביע על התמורות שעבר "הזקן" מימי בן-גוריון, יצחק שדה ו"הזקן מנהריים" ועד ימינו.

נעמן כהן צודק שאי אפשר לנבא את העתיד, כי בהיסטוריה אין חוקיות, לכן ספק גדול אם ביאליק או ז'בוטינסקי ניבאו את השואה. גיליון מעניין.

* כאשר בעקבות סגנונה המטומטממה של שרת התַחבּוּר מֵרַבֵה מיכאלה – כתבת החדשות "כאן 11" אמרה למגישת התוכנית "אנחנו יודעות" – היא לא הבינה שרק היא והמגישה, ואולי שאר הנשים בישראל ובעולם – יודעות, אבל אף לא גבר אחד יודע, זאת לפי חוקי הדקדוק העברי!

אז אולי על חברת "מי עדן" לשנות את הסיסמה על בקבוקיה "קחו לגימה מהעוצמה שבמים" ל"קחנה לגימה מהעוצמה שבמים" – שזה גם מסתדרת טובה מאודה עם המילה בפולנית – "קוֹחַנַה לגימה מהעוצמה שבמים."

אבא שלי בנימין היה אומר על כך: "כשהטיפשות מושלת."

* המתאם מטעם האו"ם לתהליך השלום במזרח התיכון, טור וונסלנד, אמר כי הוא "מוטרד עמוקות," מההסלמה, "לרבות ההרג הממוקד של מנהיג ג'יהאד פלסטיני בעזה." הוא הוסיף כי הדיווח על הרג של ילדה בת חמש "מצער אותו מאוד," והוסיף כי "לא יכולות להיות הצדקות להתקפות כאלה נגד אזרחים".

שגריר ישראל לאו"ם, גלעד ארדן, הגיב על דברי וונסלנד ואמר כי "בשעה שהג'יהאד האיסלאמי יורה טילים על אזרחי ישראל, שליח האו"ם מביע 'דאגה עמוקה' בנוגע לסיכול מחבל בכיר שהיה באמצע ביצוע של פיגוע טרור. האם שליח האו"ם יבטא את דאגתו העמוקה גם על נטרולו של מנהיג אל-קאעדה א-זוואהירי? עד מתי ימשיך האו"ם לערוך השוואה שקרית ולא מוסרית בין דמוקרטיה המחויבת לחוק הבינלאומי לבין ארגון טרור שמבצע פשעי מלחמה ומכוון את הירי שלו לעבר אזרחים? ההשוואות של האו"ם רק מתמרצות מחבלים להמשיך בסוג זה של התקפות." ["הארץ" באינטרנט. 5.8.22).

* אהוד, מתוך היומן, 5.8.22: לפנות-ערב מתחיל מבצע החיסול של ראשי הג'יהאד המוסלמי בעזה ואנחנו צמודים ליומני החדשות. אני לא מודאג. אבל הרעיון להקדים מכה, בעוד ראשי הטרור אינם ערוכים לכך, הוא רעיון מצויין. נקודה לזכותו של יאיר לפיד כראש ממשלה.

* עיתון "הארץ" כואב את כאב תושבי רצועת הטרור עזה אבל לא את סבל הישראלים שדמם הוא הפקר מבחינת העזתים: "העיתונאי הפלסטיני עסאם עדואן תיאר אתמול בטוויטר את חוויותיו כאב טרי תושב עזה במלחמה. 'נולדתי ב-1993, חייתי כל חיי תחת כיבוש ואני חי תחת מצור זה 15 שנים. אינספור פעמים התפללתי שלא הייתי נולד,' כתב. 'לפני חודשיים הפכתי לאב, זו המלחמה הראשונה בחייה של התינוקת שרה. תמיד הרגשתי שלהביא ילד אל תוך הגיהינום הזה זו טעות, אף ילד לא צריך לחיות ככה. אני רק מקווה ששרה לא תצטרך לעבור את מה שכולנו חיים בעזה.'" [7.8].

* חיימקה שפינוזה: להגיד עליי שאני אוהב אדם זו תהיה הגזמה פרועה. האמת היא שאני אוהב רק את עצמי וגם זה לא תמיד, למשל, לא כשאני מחרבן.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)."("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-2, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל