‫הספר מוקדש לזכרה של אשתי האהובה ג'וניה‪-‬דינה‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫ג'וניה‪-‬דינה נפטרה ב‪ -‬ג' טבת תשע\"ב )‪(5772‬‬ ‫‪29.12.2011‬‬ ‫במהלך כתיבת הספר‬ ‫לאחר שהספיקה לספר את סיפור הישרדותה‬‫מתוך ידיעה שהסיפורים שלה יועלו לכתב לספר זכרונות על עולם שהיה‬‫על יכולת העמידה והגבורה על התקומה ועל רצון החיים שמעולם לא פס ממנה‬ ‫הספר מהווה עדות לזכרה‪ ,‬לזכר הוריה‪ ,‬ולזכר אחיה‬ ‫***‬‫אידה‪-‬אידג'וניה‪-‬ג'וניה‪-‬דינה קורנבלום‪ ,‬אשתי נולדה לשם אידה‪ ,‬נושאת את שם‬‫סבתה‪ ,‬לבית פלצ'ר‪ ,‬אמו של אביה‪ ,‬נולדה בקרקוב פולין בארבעה לאוגוסט‬‫‪ 1927‬ועד גיל שש גרה ברחוב סבסטיאנו ‪ .8‬מגיל שבע ב‪ 1934-‬עברה עם‬‫משפחתה לרחוב לימנובסקגו ‪ 7‬בפודגוז'ה‪ ,‬קרקוב‪ .‬כשהמלחמה פרצה נאלצה‬‫להכנס ל\"גטו קרקוב\" יחד עם אמה איאוגניה‪-‬גניה‪-‬גיטל‪-‬טובה מבית פלצ'ר‪,‬‬‫אביה מקסימילאן‪-‬מקס‪-‬משה קורנבלום‪ ,‬ואחיה ארתור הצעיר ממנה בארבע‬‫וחצי שנים‪ .‬בגטו פגשה את הורי‪ ,‬אידה ושמואל פשחצקי ושלושת הבנים‬‫שלהם‪ ,‬אותי‪ ,‬את קובה‪-‬יעקוב ואת שימעק‪-‬שמעון‪ .‬ג'וניה התאהבה בי ואני‬‫התאהבתי בה‪ .‬שנינו שרדנו את זוועות השואה‪ .‬מ‪ 1941-‬עד ‪ 1943‬אהובתי‬‫שרדה את מחנה הריכוז \"פלאשוב\" אך התייתמה מאמה ואיבדה את אחיה‬‫הקטן‪ .‬אני איבדתי את שימעק אחי הצעיר‪ .‬בנובמבר ‪ 1943‬נשלחה בטרנספורט‬‫בתנאים תת‪-‬אנושיים למחנה הכפייה \"סקרז'יסקו קמייננה\"‪ ,‬וורק \"‪ \"c‬ושרדה‬‫יחד איתי את \"המוות הצהוב\"‪ .‬בשני לאוגוסט ‪ 1944‬ממש לפני יום הולדתה‬‫נשלחה בטרנספורט בתנאים תת‪-‬אנושיים למחנה הכפייה \"לייפציג\" בגרמניה‪.‬‬‫בעשרים וארבעה לאפריל ‪ 1945‬התחילה את \"צעדת המוות\"‪ ,‬אותה בקושי‬‫שרדה‪ ,‬והצליחה לברוח לכיוון האלבה בדרכה חזרה לקרקוב עיר הולדתה‪ .‬היא‬‫עברה ייסורים רבים מידי חיילי \"הצבא האדום\"‪ .‬במקום לשחרר את ניצולי‬‫השואה הרוסים השיכורים‪ ,‬אנסו נשים והטילו עליהן פחד ואימה‪ .‬לאחר תלאות‬‫וייסורים רבים הגיעה סוף סוף במאי ‪ 1945‬לקרקוב‪ .‬ראשית פגשה את אמי‪,‬‬‫עמוד ‪2‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫אידה ובהרגשת שמחה אדירה מלווה כאב עמוק נפלה בזרועותי ואני נפלתי‬‫בזרועותיה‪ .‬יחדיו התאבלנו על מות האבות שלנו‪ ,‬מקס ושמיל‪ ,‬שניספו במחנה‬‫הריכוז \"מאוטהאוזן\" בגרמניה‪ .‬לג'וניה ולי נודע שהאבות שלנו שרדו את זוועות‬‫השואה אך לרוע המזל ניספו בין פברואר‪-‬מאי ‪ ,1945‬זמן קצר מאוד לפני סיום‬ ‫המלחמה‪.‬‬ ‫נישאנו בחתונה אזרחית באוגוסט ‪1945‬‬ ‫נישאנו בחתונה יהודית בעשרים וארבע לדצמבר ‪1945‬‬‫בננו משה נושא את שם סבו‪ ,‬אביה של ג'וניה‪ ,‬נולד ביולי ‪ 1946‬ושלושתנו עלינו‬‫לישראל בשלושה עשר למרץ ‪ .1949‬בתנו טובה נושאת את שם סבתה‪ ,‬אמה‬‫של ג'וניה‪ ,‬נולדה בינואר ‪ .1951‬ג'וניה ואני זכינו לשנים‪-‬עשרה נינים נפלאים‪,‬‬‫זכינו לשמוח בחגיגת הבר והבת מצווה של הנינים הבכורים שלנו‪ .‬ג'וניה ידעה‬‫על הנין השלושה‪-‬עשר שיוולד‪ ,‬וגם זכתה להגיע ליום הנישואין השישים ושש‬‫שלנו‪ ,‬להיות איתי‪ ,‬מי שדאג‪ ,‬טיפל בה במסירות אין‪-‬קץ עד יומה האחרון ואהב‬ ‫אותה במשך שבעים ושתיים שנה‪.‬‬ ‫דינה‪-‬ג'וניה נפטרה ביום חמישי ג' טבת ‪5772‬‬ ‫‪ 29‬בדצמבר ‪ 2011‬בשעה ‪20:00‬‬ ‫בבית החולים \"כרמל\" חיפה‪ ,‬ישראל‪.‬‬ ‫תנוחי במשכבך בשלום!‬ ‫תהי נשמתך צרורה בצרור החיים!‬ ‫לעולם לא נשכחך!‬ ‫את בליבנו ונפשנו באהבה והערכה לעולמי עולמים!!!‬ ‫\"יתגדל ויתקדש שמא רבא\"‬‫עמוד ‪3‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫הספר מהווה עדות לזכר אבי ואחי וכל בני המשפחה שנספו בשואה‬ ‫***‬ ‫הספר מהווה נר תמיד‬ ‫לאמי אידה )מצנדרוף( פשחצקי שנפטרה בישראל ב ‪1969‬‬ ‫לאחי יעקוב‪-‬קובה פשחצקי שנפטר בישראל ב ‪2001‬‬ ‫***‬ ‫תודה מיוחדת לבתי טובה מירון‬ ‫על התמיכה‪ ,‬הטיית השכם‪ ,‬העידוד‪ ,‬העזרה הבלתי נדלית‬ ‫בלעדיה לא היה הספר רואה אור‬ ‫***‬ ‫הספר מוקדש באהבה אין קץ לילדי היקרים טובה ומשה‪,‬‬ ‫לנכדי להט‪ ,‬ימית‪ ,‬נטע ‪ -‬ילדיו של משה‬ ‫לנכדי איילת‪ ,‬יפעת‪ ,‬שחר ‪ -‬ילדיה של טובה‬ ‫ולשלושה‪-‬עשר ניני‬ ‫***‬‫הספר נכתב מתוך רצון שיכירו את יומן המשפחה את שושלת החיים‪,‬‬ ‫שיזכרו ולעולם לא ישכחו‬‫עמוד ‪4‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫\"העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ‪ :‬החיים והמוות נתתי לפניך‪ ,‬הברכה‬ ‫והקללה; ובחרת בחיים‪ ,‬למען תחיה אתה וזרעך\"‬‫)דברים ל' ‪(19‬‬ ‫כתבה‪ ,‬ערכה‪ ,‬סרקה‪ ,‬הפיקה והוציאה לאור‬ ‫רינה רוטברג סיפורי‪-‬חיים וביוגרפיות‬ ‫הספר יצא לאור בשנת ‪2015‬‬‫עמוד ‪5‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫אבא יקר! ממש נס‬‫משמים ששרדת את‬‫הגיהינום הנורא של‬‫השואה‪ .‬באומץ וגבורה‬‫המשכת לעבור את‬‫העלייה‪,‬‬ ‫תלאות‬‫בארץ‬ ‫ההתאקלמות‬‫בתחילת דרכה‪ .‬לקחת חלק נכבד‬‫בשמירה ובניית הארץ‪ .‬הקמת משפחה‬‫לתפארת‪ ,‬זכית להולדת שלושה‪-‬עשר‬‫נינייך‪ .‬חגגת את בר ובת המצווה של‬‫נינייך הבכורים‪ .‬עברת ניתוחים רבים‪.‬‬‫ספגת סבל וכאב‪ ,‬עליהם השכלת‬‫להתגבר‪ .‬אהבתך‪ ,‬דאגתך‪ ,‬ומסירותך‬‫לאמא במשך שבעים ושניים שנה מאז‬‫היכרותכם בגטו קרקוב‪ ,‬כמעט ואינם‬‫קיימים בעולמנו‪ .‬היחסים ביניכם היו מיוחדים‪ ,‬השלמתם אחד את השני באופי‪,‬‬‫בחלומות‪ .‬בשנות חייה האחרונות של אמא‪ ,‬כשהייתה מאוד חולה ומוגבלת‬‫פיזית‪ ,‬דרישותיה הלכו וגברו‪ .‬הקדשת את כל כוחך לצרכיה‪ ,‬והמשכת באפיסת‬‫כוחותיך עד סופה המר‪\" .‬אם את רוצה לראות את אמא אז בואי מיד\" אמרת לי‬‫בטלפון‪ .‬הגעתי כשאמא הייתה בבית החולים‪ .‬חששתי לבריאותך הפיזית‬‫והנפשית שנשחקה מיום ליום‪ ,‬ואתה הסכמת שאתיר אותך מעול הטיפול‪,‬‬‫ואהיה איתה יומם וליל‪ .‬יכולת לנוח קמעה בבית‪ .‬לאחר שאמא נפטרה חשבתי‬‫שיהיה לך יותר טוב בבית‪-‬אבות בחברת אנשים‪ ,‬פעילויות שיעניינו‪ ,‬יעסיקו‬‫אותך‪ ,‬ויתנו לך את הכוח והרצון להמשיך‪ .‬הכאב‪ ,‬הצער‪ ,‬והאובדן ערפלו את‬‫הרצון שלך‪ ,‬ואתה הסתגרת בתוך עצמך‪ .‬משה ראה עד כמה אתה אומלל‪ ,‬ולא‬‫מצאת את מקומך‪ ,‬ועזר לך לחזור הביתה‪ .‬כמה נפלא לשמוע מידי שבוע את‬‫עמוד ‪6‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫קולך בטלפון )זו הדרך היחידה שלנו להיות בקשר(‪ ,‬לדעת שבבית הכי טוב לך‪,‬‬ ‫וההחלטה לחזור הביתה הייתה הכי טובה עבורך‪.‬‬‫אך אין לי מילים לתאר את האושר שגרמת לנו כשביקרת אותנו בפסח ‪2014‬‬‫תודות למשה שהיה לצידך במסע ובמאמץ הקשה‪ .‬זכינו! היית עם כל נכדיך‬‫וניניך‪ ,‬אותם מעולם לא פגשת‪ ,‬פרט לנינה הבכורה מאיה אותה הכרת ופגשת‬‫בעבר‪ .‬חיבקת כל אחד ואחת מהם‪ .‬פרט למאיה על האחרים ידעת רק‬‫מסיפורים ומתמונות‪ .‬הביקור שלך היה ממש נס נוסף‪ .‬לחגוג את יום ההולדת‬‫ה‪ 90-‬שלך!!! כולנו מברכים ומודים לך מקרב לב על ההקרבה‪ ,‬המסירות‪,‬‬‫האהבה שהענקת ועדיין אתה נוטע בנו‪ .‬אנו מאחלים שנחגוג‪ ,‬מלבד פרסום‬ ‫הספר שכל כך חשוב לך‪ ,‬עוד הרבה שנים בשמחות‪ ,‬בבריאות‪ ,‬ובאושר‪.‬‬ ‫אמן !!!!‬ ‫אוהבים אותך תמיד !! ילדיך‪ ,‬טובה ומשה )בתמונות בעמוד הקודם(‬‫עמוד ‪7‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫‪1‬‬ ‫\"עץ החיים\" הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫‪4‬‬ ‫הקדשה לדינה‪-‬ג'וניה‬ ‫‪6‬‬ ‫הקדשות ותודות‬ ‫‪11‬‬ ‫אבא יקר‬ ‫‪12‬‬ ‫הקדמה‬ ‫‪13‬‬ ‫‪28‬‬ ‫חלק ראשון – החיים בפולין לפני המלחמה‬ ‫‪29‬‬ ‫ילדותי‪ ,‬נעורי‪ ,‬וחיי משפחתי‬ ‫‪32‬‬ ‫‪34‬‬ ‫חלק שני ‪ -‬האנטישמיות בפולין; המלחמה והכניסה ל\"גטו קרקוב\"‬ ‫‪35‬‬ ‫האנטישמיות בפולין‬ ‫‪36‬‬ ‫הכניסה לגטו‬ ‫‪37‬‬ ‫‪56‬‬ ‫המפגש בין מוניק וג'וניה‬ ‫‪57‬‬ ‫החיים בגטו‬ ‫‪57‬‬ ‫‪58‬‬ ‫חלק שלישי – זכרונות של ג'וניה מהימים הטובים‬ ‫הלידה של ג'וניה והחיים הטובים עם המשפחה‬ ‫‪60‬‬ ‫חלק רביעי – המלחמה ממשיכה‬ ‫‪64‬‬ ‫עבודה במפעל הגרמני להכנת מברשות‬ ‫‪65‬‬ ‫הצלת אמי אידה‬ ‫‪70‬‬ ‫‪71‬‬ ‫עבודת‪-‬כפייה ב\"פלאשוב ירוזולימסקה\" וב\"אוסבאום פלאשוב\"‬ ‫‪74‬‬ ‫‪75‬‬ ‫האקציה הגדולה‬ ‫‪79‬‬ ‫חיסול \"גטו קרקוב\" דצמבר ‪1943‬‬ ‫הפרידה מ\"גטו קרקוב\" ל\"פלאשוב\"‬‫עמוד ‪8‬‬ ‫חלק חמישי – המעבר ל\"סקרז'יסקו קמייננה\"‬ ‫המעבר ל\"סקרז'יסקו קמייננה\"‬ ‫המפגש בין ג'וניה ומוניק‬ ‫ג'וניה מספרת על הפרידה מ\"גטו קרקוב\" והמעבר ל\"פלאשוב\"‬ ‫הפגישה של ג'וניה עם אביה ומעשה ההצלה‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫‪80‬‬ ‫הדאגה של מוניק לג'וניה והחיים ב\"סקרז'יסקו קמייננה\"‬ ‫‪83‬‬ ‫ניסיון הבריחה מ \"סקרז'יסקו קמייננה\"; התושייה של ג'וניה‬ ‫‪85‬‬ ‫‪86‬‬ ‫חלק שישי ‪ -‬פרידה ‪ -‬מוניק וג'וניה‬ ‫‪89‬‬ ‫ג'וניה נשלחת ל\"לייפציג\"; מוניק נשלח ל\"צ'נסטוחובה\" ולמחנות נוספים‬ ‫‪92‬‬ ‫‪93‬‬ ‫\"צעדת המוות\"‬ ‫‪105‬‬ ‫חלק שביעי ‪ -‬השחרור‬ ‫‪106‬‬ ‫החזרה לקרקוב והמפגש בין מוניק לג'וניה‬ ‫‪108‬‬ ‫‪112‬‬ ‫מיצוי הדין‬ ‫‪114‬‬ ‫גו'ניה מספרת על תחושות התוהו‪-‬ובוהו‬ ‫‪115‬‬ ‫‪121‬‬ ‫יזכור‬ ‫‪122‬‬ ‫החתונה‬ ‫‪134‬‬ ‫לידת הבן‬ ‫‪135‬‬ ‫תחילתה של דרך חדשה‬ ‫‪136‬‬ ‫חלק שמיני – העלייה לישראל‬ ‫‪137‬‬ ‫קבלת הפנים בישראל ותחילת החיים בארץ‬ ‫‪139‬‬ ‫חלק תשיעי ‪ -‬לחיות בצל השואה‬ ‫‪140‬‬ ‫מילים ‪ /‬דינה פשחצקי‬ ‫‪142‬‬ ‫חגיגות חמישים שנות נישואין‬ ‫‪149‬‬ ‫תרגום מילות האהבה מאנגלית‪ /‬איילת‪ ,‬יפעת‪ ,‬שחר‬ ‫‪150‬‬ ‫דורות ההמשך במשפחה שלי מספרים‬ ‫‪152‬‬ ‫מילים ‪ /‬משה מעין‬ ‫‪153‬‬ ‫ההורים שלי ‪ /‬טובה מירון‬ ‫‪154‬‬ ‫להיות נכד של ניצולי שואה ‪ /‬להט מעיין‬ ‫סבתא דינה וסבא מאיר ‪ /‬ימית מעין נכדתי מספרת‬ ‫השואה עבורי ‪ /‬נטע ראובן )מעין( מספרת על סבא מאיר‬ ‫לסבי שיבדל לחיים ארוכים ‪ /‬סער שחורי הנין שלי‬ ‫לסבתא רבתא דינה וסבא רבא מאיר‪/‬הנינה אופיר שחורי‬‫עמוד ‪9‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫‪154 Ayelet, Ifat and Shachar/A Tribute to Savta Dina‬‬‫חלק עשירי ‪ -‬התקווה ‪157‬‬‫מונולוג ‪158‬‬‫כרונולוגיה של ג'וניה‪-‬דינה יקירתי ‪170‬‬‫כרונולוגיה שלי ‪172‬‬‫פרידה מאמא ‪ /‬טובה מירון ‪174‬‬‫\"עץ החיים\" ושורשיו של דינה‪-‬ג'וניה ושלי ‪177‬‬‫הענפים היפים של \"עץ החיים\" שלי ושל דינה‪-‬ג'וניה ‪178‬‬‫הענפים היפים של \"עץ החיים\" של דינה ושלי בתמונות ‪179‬‬‫חלק אחד‪-‬עשר ‪ -‬לספר כדי לחיות; תפילה \"לעולם לא עוד\" ‪181‬‬‫מבט נוקב לעבר ‪184‬‬‫אפילוג ‪ /‬זכרונות מהשואה ‪185‬‬‫‪195 Dina's and Meir's story‬‬‫‪196 PART TWELVE - Dina and Meir's story as told by their daughter‬‬ ‫***‬ ‫ציורים כריכה קידמית ואחורית ‪ :‬נכדי שחר מירון‬ ‫אילן היוחסין וכל הציורים בספר הינם פרי עבודתו ויצירתו של נכדי שחר מירון‬ ‫צילום ברכות לחתונת החמישים של דינה ושלי עמוד ‪ :138‬הילה רוטברג‬‫עמוד ‪10‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫הקדמה‬ ‫בכרונולוגיה של עובדות שזור סיפורה של דינה בסיפורו של מאיר‬ ‫השניים שהיו ליחד‬‫מוניק נער בן שש‪-‬עשרה נפגש בגטו קרקוב עם ג'וניה נערה בת שלוש‪-‬עשרה‪.‬‬‫שניהם חיים תחת אובדן הנעורים‪ ,‬שניהם חווים את זוועות השואה‪ .‬ג'וניה‬‫ומוניק מספרים ביומן משפחתי את סיפור הישרדותם‪ ,‬סיפור היציאה מחיי‬‫גיהינום של גטו ומחנות ריכוז לעולם חדש‪ ,‬לעולם שלא הכירו‪ .‬מוניק וג'וניה‬‫נאחזים זה בזו כבחומה שמעצימה את הוויתם ומתוכה יוצאים לעולם החדש‪.‬‬‫פסיעותיהם הראשונות ליום אליו נולדו הוא עולם של קרח דק העומד להתנפץ‬‫באחת‪ .‬הסיפור חושף בפנינו עדות לרצון עז של כוח הרוח והנפש לגבור על‬‫המציאות הקשה‪ .‬בעזרת כוח פיזי ונפשי‪ ,‬תקווה ותושייה‪ ,‬השכילו ג'וניה ומוניק‬‫לחבוק את החיים ולקוות ליום המחר‪ .‬רצון לצלוח את הים הגועש‪ ,‬להגיע לארץ‬‫הנכספת ארץ ישראל‪ ,‬להקים משפחה‪ ,‬לקום מההריסות‪ ,‬מתווים את הבחירה‬ ‫לחיות במדינת היהודים בכבוד ובשלווה‪.‬‬‫עם הגיעם לארץ נולדו מוניק וג'וניה פעם נוספת‪ .‬פה בארץ האבות הטביעו את‬‫השינוי שהתחולל בתוכם ובתהליכים שעברו בשמם החדש‪ :‬דינה ומאיר‪ ,‬שמות‬ ‫ישראלים חסרי גלות‪.‬‬ ‫משואה לתקומה!‬ ‫דבר העורכת‬ ‫רינה רוטברג‬‫עמוד ‪11‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫חלק ראשון‬ ‫החיים בפולין לפני המלחמה‬‫עמוד ‪12‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫ילדותי‪ ,‬נעורי‪ ,‬וחיי משפחתי‬‫נולדתי בפולין ב‪ 2 -‬לאוגוסט ‪ 1924‬בנם הבכור של אידה מבית מצנדורף‪,‬‬‫ושמואל‪-‬שמיל פשחצקי‪ .‬אחיי קובה‪-‬יעקוב‪ ,‬ושימעק‪-‬שמעון נולדו אחרי בהפרש‬ ‫גילאים של עשרים חודש אחד מהשני‪.‬‬ ‫בתמונה הורי אידה ושמואל פשחצקי‬ ‫לפניהם אחי שמעון‪-‬שימעק מצד ימין‪ ,‬אחי יעקוב‪-‬קובה מצד שמאל‬ ‫אני‪ ,‬מאיר‪-‬מוניק למטה במרכז‬ ‫גרנו ברחוב דיוור ‪ ,21 Daivor‬במחוז קז'מייז' ‪.Kazimierz‬‬‫עמוד ‪13‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫רובע קז'מייז' שבקרקוב הוקם ב‪ 1330 -‬על ידי המלך קז'מייז השלישי הגדול‬‫שהעניק זכויות וחופש דת ליהודים‪ .‬המלך החליט לתת חסותו האישית ליישוב‬‫הקטן שהתקיים על גדות נהר הויסלה ונקרא על שמו‪) .‬נהר הויסלה חצץ בין‬‫הרובע היהודי לעיר הגדולה(‪ .‬רובע קז'מייז' אוכלס בחלקו הגדול על ידי יהודים‬‫שיצרו עיר נפרדת‪\" ,‬שטטל\" יהודי‪ .‬קז'מייז' היה איזור עירוני ששימש משלהי‬‫המאה הארבע‪-‬עשר ועד לאמצע המאה התשע‪-‬עשר העיר היהודית‪ ,‬מגוריהם‬‫של יהודי קז'מייז'‪ ,‬ומהמאה החמש‪-‬עשרה של יהודי קרקוב בכלל‪ .‬בקז'מייז'‬‫היהודים ארגו אריגים‪ ,‬פירסמו ספרים‪ ,‬והרחיבו את המסחר שבאיזור‪ ,‬שכלל בין‬‫היתר מלח‪ ,‬דבש‪ ,‬שעווה‪ ,‬דגים‪ ,‬פירות יבשים‪ ,‬עורות‪ ,‬סרטים ומחטים‪ .‬מאוחר‬‫יותר סחרו גם במשי‪ ,‬וודקה‪ ,‬זעפרן )‪ ,(saffron‬לימונים‪ ,‬וכובעים עשויים פרוות‬ ‫מסנאי אפור‪.‬‬‫החשובים שבמרכיביו של איזור זה היו בתי הכנסת העתיקים‪ .‬בית הכנסת‬‫\"הישן\"‪ ,‬בית הכנסת \"רמ\"א‪-‬החדש\"‪ ,‬בית הכנסת \"הגבוה\"‪ ,‬בית הכנסת \"פופר\"‪,‬‬‫בית הכנסת של ר' אייזיק‪ ,‬בית הכנסת \"קופה\"‪ ,‬ובית העלמין העתיק הסמוך‬ ‫לבית הכנסת \"רמ\"א\"‪.‬‬‫עמוד ‪14‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫משפחתנו חיה בצניעות רבה‪ .‬החיים היו קשים מאוד ונדרשו מאמצים עליונים‬‫לקיום‪ ,‬אך היה זה בית לבבי חם עם יחסי קירבה וכבוד בין כל בני המשפחה‪.‬‬‫אבי היה חייט במקצועו ובקושי רב הצליח לפרנס את משפחתנו‪ .‬אמי אידה‬‫הייתה עקרת בית ודאגה למשפחה‪ ,‬גידול הילדים וניהול הבית‪ .‬ביתנו שברחוב‬‫דייוור ‪ ,21‬היה בנין חד‪-‬קומתי בו גרו ארבע משפחות‪ .‬הדירה בה גרה משפחתי‬‫הייתה חדר אחד גדול שחולק לחדר וחצי‪ .‬החלון פנה ל\"פלץ וואוול\" ליד בית‬‫הכנסת \"הישן\"‪ ,‬וחצר גדולה מחולקת לחלק סגור‪ ,‬וחלק פתוח עם גגון‪ .‬בחלק‬‫הסגור היה אולם גדול בו עסקו בפחחות‪ .‬בחלק הפתוח עם הגגון איחסנו‬‫עגלות‪ ,‬סחורה של בגדים‪ ,‬וכלי בית שלא נמכרו בשוק שנוהל בחצר הגדולה‬‫במשך היום‪ .‬המקום שימש גם אורווה לסוסים‪ .‬על אף שמירה קפדנית על‬‫הניקיון היו בעיות פישפשים אדומים שקשה היה להיפטר מהם‪ .‬שתי המשפחות‬‫הנוספות שגרו בבנין שלנו‪ ,‬דלת ליד דלת‪ ,‬גרה צ'וצה‪-‬דודה פרניה‪ ,‬שבעלה היה‬‫אח של סבי מצד אמי‪ ,‬למשפחת קמפלר‪ ,‬ומשפחתו של סטפן‪-‬סטפק‪ ,‬שסבתו‬‫הייתה בעלת הבית שלנו‪ .‬דודה פרניה ואחיה ויקטור גרו בבית גדול‪-‬מימדים‬‫ומידי שבוע הביאו את הסחורה שנותרה‪ .‬סטפק שהיה צעיר ממני‪ ,‬אך ידידי‬‫וחברי הטוב‪ ,‬הביא את הסחורה לשוק‪ ,‬ובסוף היום הכניס את העגלות לחצר‬‫שלנו‪ .‬עם סטפק חבר ילדותי ביליתי בחברותא ומרבית הזמן שיחקנו בשכונה‬‫בעיקר כדור‪-‬רגל‪ .‬לימים שרת בצבא הפולני כקצין גבוה‪ ,‬ובישראל היה מאמן‬‫ספורט במכון וינגייט בנתניה‪ ,‬ועד היום אנחנו ידידים טובים‪ .‬קרוב לביתנו הייתה‬‫גבעה עם רחבה גדולה‪ ,‬מקום אידיאלי למשחקים‪ ,‬בעיקר לכדור‪-‬רגל‪ .‬אפילו‬‫ילדים מהשכונה ממשפחות מאוד דתיות הצטרפו בשבת למשחק כדור‪-‬רגל‪,‬‬ ‫ללא ידיעת והסכמת הוריהם‪.‬‬‫הדירה בה גרה משפחתנו הייתה כאמור בת חדר אחד גדול שחולק במהלך‬‫היום על ידי וילון לחצי‪ .‬חדר שהיה מיועד לעבודת החייטות של אבי בו הייתה‬‫מכונת תפירה אחת‪ ,‬שולחן גדול לגזירת בדים‪ ,‬תפירת חליפות ומעילים‪ ,‬ושולחן‬‫ששימש גם לגיהוץ‪ .‬יחד עם אבי עבדו עוד שלושה אנשים‪ :‬אחד תפר רק‬‫מכנסיים‪ ,‬השני לקח הזמנות מלקוחות ששמעו \"מפה לאוזן\" על בית המלאכה‬‫עמוד ‪15‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫ומלאכתו הנהדרת של אבי‪ ,‬ורצו גם שיתפור עבורם חליפות ומעילים‪ .‬היה עובד‬‫נוסף שמסר את הסחורה שהזמנו ללקוחות‪ .‬באותו חלק של עבודת החייטות‪,‬‬‫הייתה מיטה מתקפלת מתחת לשולחן העבודה‪ .‬במחצית החדר היה תנור עם‬‫ארובה גבוהה ששימש גם לחימום וגם לבישול‪ .‬בחצי השני של החדר מעבר‬‫לוילון היו שתי מיטות בודדות ומיטה נוספת מתקפלת‪ ,‬היה שם עוד שולחן‬‫וכסאות מתקפלים‪ .‬כשהגיעה שעת הארוחה‪ ,‬פתחנו את הוילון‪ ,‬והשולחן שימש‬‫אותנו לסעוד סביבו ולהכין שיעורים‪ .‬התנור היה מופעל על פחם ועץ שאוחסן‬‫במרתף המשותף לארבעת המשפחות מחוץ לדירה‪ .‬דרך הפרוזדור ירדנו‬‫במדרגות למרתף בו כל הדיירים איחסנו לא רק פחם ועץ אלא גם מזון‪:‬‬‫שימורים‪ ,‬תפוחי‪-‬אדמה‪ ,‬קמח וכו'‪ .‬גם השירותים‪ ,‬אסלה אחת וכיור אחד היו‬‫משותפים לארבעת המשפחות‪ .‬השירותים היו מחוץ לדירה בפרוזדור שחיבר‬‫את ארבעת הדירות ובחורף הקר של פולין לא פעם קפאו המים בברז‪ ,‬ולא פעם‬‫השתמשנו במבערים ששימשו את עבודת הפחח כדי להפשיר את המים‪.‬‬‫המשפחה התרחצה במים שחיממנו ושפכנו לגיגית‪ ,‬בה גם כיבסנו‪ .‬על אף‬‫התנאים הקשים ודלות באמצעים כלכליים‪ ,‬אמי הצליחה לנהל משק בית בצורה‬‫הטובה ביותר בעזרת בני המשפחה בלבד‪ .‬אמא בישלה אוכל טעים במיוחד‬ ‫לכבוד שבת ולקראת כל חג‪.‬‬‫כיכר שרוקה‪ ,‬היתה המרכז העיקרי בו התנהלו חיי המסחר של היהודים‪ ,‬ברובע‬‫היו גם דוכנים עמוסים ארגזי פירות וירקות‪ .‬בתחנה המרכזית של הרכבת‬‫החשמלית הקרובה לביתנו‪ ,‬מכרו בעלי‪-‬הדוכנים אוכל‪ ,‬ביגוד‪ ,‬מיטות‪ ,‬שמיכות‪,‬‬‫עמוד ‪16‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫חפצי‪-‬בית ועוד‪ .‬סמוך לבית‪-‬הכנסת על שם אייזיק השתרעה כיכר רחבת ידיים‪,‬‬‫בה התנהל שוק דגים עד שנת ‪ .1939‬משפחתנו כשאר בני הקהילה‪ ,‬קנתה את‬‫המצרכים וכל המוצרים שיכלה להרשות לעצמה באותה כיכר‪ ,‬מקום שהיווה‬ ‫מרכיב אופייני וחשוב של נוף השכונות היהודיות בקז'יימיז' ‪.‬‬‫על אף שהמצב הכלכלי בבית היה קשה‪ ,‬הוא לא העיב על חיי האושר להם זכינו‬‫במחיצת החום שקרן מכל פינות הבית‪ .‬משפחתנו \"שומרי שבת\" הייתה דתית–‬‫מסורתית לא מאוד אדוקה‪ .‬אבי היה איש מכובד‪ ,‬גבוה ונאה‪ ,‬שפם עיטר את‬‫פניו‪ ,‬לבוש חליפה ומעיל שתפר בעצמו‪ ,‬חבש כיפה וכובע מוגבה‪ ,‬התעטף‬‫בטלית‪ ,‬הניח תפילין והתפלל בבית מידי יום ביומו כהלכה‪ .‬אמי הייתה אישה‬‫טובת‪-‬לב‪ ,‬צנועה ומכובדת‪ ,‬שמרה על כשרות‪ ,‬הכינה אוכל מיוחד לכבוד שבת‬‫וריחות של חג הציפו ומילאו את חלל הבית‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬תלוי באמצעים שעמדו‬‫לרשותנו‪ ,‬התפריט של ערב שבת כלל דגי‪-‬קרפיון ממולאים‪\" ,‬גפילטעפיש\"‬‫ביידיש‪ ,‬מרק עוף עם איטריות‪\" ,‬לוקשין מיט יוך\" ביידיש‪ ,‬תפוחי‪-‬אדמה‪,‬‬‫\"קרטופלך\" ביידיש‪ ,‬גזר מתוק‪\" ,‬צימס\" ביידיש‪ ,‬פשטידת כבד‪ ,‬כרוב ממולא‬‫באורז‪ ,‬ואם הייתה אפשרות היה גם בשר טחון במילוי‪\" ,‬גואומקי\" בפולנית‪ .‬אמא‬‫הכינה רגל קרושה‪\" ,‬גאלארטה\" בפולנית‪ ,‬עם חזרת‪ ,‬כי לימון היה פרי יקר‬‫ביותר ולא היה בהישג יד‪ .‬כיסונים‪\" ,‬קרפלך\" ביידיש‪ ,‬בצק ממולא פעם בתפוחי‪-‬‬‫אדמה מעוכים או בבשר טחון‪ ,‬ופעם במילוי פרי כמו שזיפים‪ .‬אמי גם אפתה‬‫עוגות נהדרות עם שוקולד‪ ,‬גבינה‪ ,‬ולייקך‪ .‬עוגת שמרים עם קקאו הייתה העוגה‬‫שהמשפחה אהבה במיוחד‪ .‬עם כניסת השבת‪ ,‬כשהכל היה ערוך ומוכן‪ ,‬אמי‬‫עטפה ראשה במטפחת‪ ,‬הדליקה וברכה על נרות השבת‪ ,‬כיסתה מיד את פניה‬‫בידיה ביראת כבוד‪ .‬בשעה שנרות השבת זהרו והפיצו אור בחדר‪ ,‬כולנו קבלנו‬‫את שבת המלכה‪ .‬אבי קידש וברך על היין והחלה כשבני המשפחה לבושים‬‫בגדי חג‪ ,‬משתתפים בקבלת השבת‪ .‬היות ולפי ההלכה אסור להדליק אש‬‫ולעשות כל עבודה בשבת‪ ,‬אמא הכינה מבעוד מועד כבר ביום שישי לפני כניסת‬‫השבת מאכל שנקרא בפולנית \"צ'ולנט\" ובעברית \"חמין\"‪ .‬הסיר הגדול היה מלא‬‫בשעועית לבנה‪ ,‬גריסי פנינה‪ ,‬תפוחי‪-‬אדמה‪ ,‬בשר אם היה‪ ,‬מעי ממולא‬‫\"קישקע\" ביידיש ובפולנית‪ ,‬שאמי תפרה עם חוט ומחט‪ .‬היא כיסתה את‬‫עמוד ‪17‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫התבשיל במים‪ ,‬וסגרה אותו היטב במכסה וגם בעיתון‪ .‬את הסיר קשרה בחבל‪,‬‬‫כאמצעי זיהוי‪ ,‬ואני הבאתי את החמין למאפיה הקרובה שהייתה שייכת ליהודי‪,‬‬‫אצלו עבד גוי של שבת‪ .‬ה\"חמין\" התבשל מחום התנור בתהליך מאוד איטי‪,‬‬‫ובשבת הבאתי את התבשיל הביתה לארוחת הצהרים‪ .‬בכל יום שבת‪ ,‬אבי לבש‬‫חליפה‪ ,‬עניבה‪ ,‬וכובע שחור מוגבה‪ ,‬הלך לבית הכנסת שברחוב \"איזקה\" )יצחק(‬‫ששכן קרוב לביתנו‪ .‬לפעמים בשבתות‪ ,‬אנחנו הילדים‪ ,‬הצטרפנו אליו‪ ,‬אך‬‫במועדי‪-‬ישראל כל המשפחה הלכה לבית הכנסת‪ .‬החזן הנעים את הזמירות‬ ‫בקולו הערב והנפלא‪ ,‬והרב והנוכחים השרו יראה וכבוד בתפילותיהם‪.‬‬‫על אף שחיינו בצימצום‪ ,‬אבי שילם עבור מקום ישיבה קבוע בבית הכנסת‪ ,‬כי זה‬‫היה דבר מועדף בחשיבותו‪ .‬במקום השמור הזה‪ ,‬שמיקומו היה בשורה קידמית‬‫ליד הבימה וספר התורה‪ ,‬היה לאבי תא עם מנעול בו הניח את הסידור וכמה‬‫מחפציו האישיים‪ .‬בחגים כאשר אני ואחיי קובה ושימעק הצטרפנו לאבינו לבית‪-‬‬‫הכנסת‪ ,‬התפללנו בעמידה‪ .‬אמי התפללה בעזרת הנשים שבקומה העליונה‪,‬‬‫הייתה תמיד מסודרת‪ ,‬כיסתה ראשה במטפחת‪ ,‬לבושה בצניעות‪ ,‬שרוולים‬‫ארוכים‪ ,‬שמלות או חצאיות ארוכות כיסו אותה מכף רגל ועד ראש‪ .‬עם צאת‬‫עמוד ‪18‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫השבת מידי שבוע בשבוע אבי ניהל את מצוות ה\"הבדלה\"‪ .‬נהגנו לשתות חלב‬‫שעבר תהליך מיוחד של החמצה קלה‪ ,‬ואכלנו עוגת שמרים עם קקאו‪ ,‬ברכנו‬ ‫ואיחלנו אחד לשני \"שבוע טוב\"‪\" ,‬גיטה ווך\" ביידיש‪.‬‬‫בקהילה נפוצה שמועה שרב מבית הכנסת \"רמ\"א\"‪\" ,‬רמו\"‪ ,‬ביידיש‪ ,‬בית הכנסת‬‫\"החדש\" שברחוב שרוקה פינת מיודובה‪ ,‬עבר בערב יום שישי לפני כניסת‬‫השבת בדרכו לבית‪ -‬הכנסת‪ ,‬והייתה חתונה עם נגני תזמורת באולם שליד בית‬‫הכנסת‪ .‬הרב ביקש להפסיק את נגינת התזמורת על מנת שניתן יהיה להתפלל‬‫בשקט‪ ,‬אך בקשתו נענתה בשלילה‪ .‬כשהרב חזר באותו ערב לביתו‪ ,‬חלק‬‫ממרפסת הבנין קרס ונהרס ואנשים נפגעו‪ .‬היו מי שאמרו שהיה זה עונש‬ ‫משמים‪.‬‬‫עמוד ‪19‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫לעיתים השתתפתי בתפילות בבית הכנסת \"אייזיק\" וגם בבית הכנסת \"רמ\"א\"‪.‬‬‫בית‪-‬הכנסת \"אייזיק\" נתרם על ידי הבנקאי אייזיק‪-‬יצחק יעקובוביץ‘ ) ‪IzaakJa‬‬ ‫‪ (kubowicz‬למלך ולדיסלב הרביעי ולכן נקרא על שמו‪.‬‬‫בית הכנסת נבנה ב‪ 1644 -‬לפי תוכנית של האדריכל האיטלקי פרנסיסקו‬‫אוליביר‪ ,Francesco Oliveirri ,‬היה הגדול והמפואר מבתי הכנסת של קז'ימייז'‪,‬‬‫צורתו מלבנית‪ ,‬והוא ניצב בפינת הרחובות יקובה ואיזאקה‪ (Izzaka) ,‬של היום‪,‬‬‫כשחזיתו המערבית פונה אל רחוב קופה‪ .Kupa ,‬בשנת ‪ 1983‬החלה החברה‬‫לשמירת עתיקות בשיפוץ‪ ,‬וכיום פועל בו מרכז החינוך מיסודו של ר' לאודר‪,‬‬ ‫והוא נמצא בבעלותה של הקהילה היהודית בקרקוב‪.‬‬‫בית הכנסת \"רמ\"א\" נוסד על‪-‬ידי ר' ישראל בן יוסף‪ ,‬אביו של רבי משה איסרלס‬‫)רמ\"א( והוקם בשנת ‪ .1553‬בית הכנסת רמ\"א היה השני בקז'מייז' ולכן נקרא‬‫\"החדש\" להבדילו מבית הכנסת ה\"ישן\" שבקצהו הדרומי‪ .‬בית כנסת זה קטן‬‫מכל בתי הכנסת בקרקוב‪ ,‬עומד בקצהו המזרחי של \"בית הקברות היהודי‬‫הישן\" בו נמצא קברו של הרמ\"א שברחוב שורוקה‪ .‬הבניה נעשתה בקבלת‬‫האישור המלכותי מהמלך זיגמונט ה‪ -‬וו אוגוסטוס‪ ,‬אך כעבור זמן קצר ב–‪1‬‬‫באפריל ‪ 1557‬כילתה אותו שריפה שפרצה בשכונה היהודית‪ .‬הפעם ניבנה בית‬‫עמוד ‪20‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫הכנסת רמ\"א בסגנון הרנסנס בתוכנית של האדריכל מקרקוב‪ ,‬סטניסלב בראנק‬‫‪ .Stanislav Baranek‬את עבודת השיקום האחרונה של בית הכנסת לפני‬‫מלחמת העולם השנייה ביצע האדריכל הרמן גוטמן בשנת ‪ .1933‬יש ניסיון‬‫לחדש היום את המורשת היהודית בקז'מייז' במוזיאונים השונים המנציחים את‬‫קז'מייז' היהודית‪ ,‬באישור מיוחד שקיבלה מדינת ישראל‪ .‬בית הכנסת רמ\"א הוא‬‫היום בית התפילה היחיד המשמש את יהודי קרקוב ואת התיירים היהודיים‬‫הרבים המגיעים אליה‪ .‬על כן נשמר בו עד היום אופיו המקורי‪ ,‬מה שאין בשום‬‫בית כנסת אחר מאלה שנשתמרו בקרקוב‪ .‬מאחור וצמוד ליד בית‪-‬הכנסת רמ\"א‬‫\"החדש\" שנקרא גם ‪ Remuh‬על שמו של רבי ‪ ,Moses Isserles‬היה בית העלמין‬‫העתיק \"הישן\" בו נמצא קברו של הרמ\"א שנפטר ב‪ 1572 -‬ונקבר ליד בית‪-‬‬ ‫הכנסת הקרוי על שמו‪ .‬יהודים‬ ‫קיבלו רישיון להבעיר מדורות בל\"ג‬ ‫בעומר ובאו לחגיגה מכל קצות‬ ‫קרקוב להשתרע על קברי צדיקים‪.‬‬ ‫גם משפחתי השתתפה ב\"חג‬ ‫המדורות\" שהיה מסורת עתיקת‪-‬‬ ‫יומין שעברה מדור לדור‪ .‬בית‬ ‫הקברות העתיק הוקם בשנת ‪1620‬‬ ‫ושימש את יהודי קז'מייז עד‬ ‫השואה‪ ,‬אז נהרס על‪-‬ידי הגרמנים‬ ‫ומאבני המצבות רוצפו רחובות‬‫העיר‪ .‬הודות לאדריכל דטאוש אוגוסטוניק הוחזרו המצבות בשנות ה‪ 80 -‬לבית‬‫הקברות ונבנה קיר‪-‬מצבות שבמרכזו שבר המסמל את השבר העמוק שנפער‬ ‫בחברה היהודית והחורבן שעברה יהדות אירופה בתקופת השואה‪.‬‬‫עמוד ‪21‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫מסורת נוספת הייתה בקרב יהודי הקהילה‪ ,‬מסורת אליה הצטרפה משפחתי‬‫וגם אני‪ .‬הקהילה קיימה מצוות \"תשליך\" בימים שלפני ראש השנה‪ ,‬הימים‬‫הנוראים‪ ,‬ויום הכיפורים‪ ,‬מצווה שקויימה לגדות נהר הויסלה‪ ,‬באנגלית ‪,Vistula‬‬ ‫בפולנית ‪.Wisla‬‬‫הלכתי לבית‪-‬הספר עממי בשם \"קז'מייז' וורקגו\" )בעמוד הבא( שברחוב‬‫וונסקה‪ ,‬בנין בעל שלוש קומות‪ .‬בקומה הראשונה היו משרדים‪ ,‬ובקומה השניה‬ ‫והשלישית היו כיתות‬ ‫נפרדות לבנים ולבנות‪.‬‬ ‫החצר הייתה משותפת‬ ‫הייתה‬ ‫ובהפסקה‬ ‫הזדמנות לבנים לבנות‬ ‫להתחבר ולשחק יחד‪.‬‬ ‫פעם בשבוע הלכתי‬ ‫לבית הספר \"תלמוד‪-‬‬‫תורה\" שברחוב אסטריי ‪ 3‬בקרקוב בו למדנו ב\"חיידר\" יידיש ומעט עברית‪ .‬את‬‫היידיש שלמדתי הבנתי בשיחותי בבית ההורים‪ .‬הורי דיברו ביניהם ואיתנו יידיש‬ ‫ואנחנו ענינו להם בפולנית‪.‬‬‫עמוד ‪22‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫בנערותי השתייכתי לקבוצת נוער \"בני‪-‬עקיבא\" ברחוב יוזפה‪ .‬במסגרת חברותי‬‫בתנועה ניהלנו פעילויות חברתיות שונות לבנים ולבנות‪ ,‬פעילויות שכללו בין‬‫השאר גם טיולים כמו מחנה קיץ מחוץ לרובע היהודי‪ .‬השתתפתי גם בפעילויות‬‫של נוער גדנ\"ע‪ ,‬ובמיוחד אהבתי פעילויות כמו \"א\"ש לילה\"‪ ,‬וטיולים שהרחיבו‬‫את אופקי‪ ,‬והוסיפו ריח וטעם נהדר להווייתי בתקופת נעורי‪ .‬בילדותי ובנערותי‬‫אהבתי להשתובב‪ ,‬אהבתי להיפגש עם חברים‪ ,‬ובעיקר נהניתי מהחופש‬‫ומהמרחבים‪ .‬בשעות הפנאי אהבתי לשחק עם חברי תופסת‪ ,‬מחבואים‪,‬‬‫וכשהייתי נער שיחקתי כדור‪-‬רגל‪ ,‬טניס שולחן‪ ,‬ובחורף נהניתי להחליק‬‫בסביבתנו הקרובה על הקרח‪ ,‬והתיאטרון היידי צבוע בתמונות הנוף שלי‬‫מקרקוב‪ .‬כולם הכירו את \"טכטר\"‪ ,‬שהיה \"ליליפוט קטן\"‪ ,‬איש \"גמד\"‪ ,‬שביקש‬‫נדבה ליד בית הקולנוע‪ .‬בכל פעם כשהלכתי לקולנוע עם אחיי וחברי לראות‬‫סרטים של צ'רלי צ'פלין ואחרים‪\" ,‬ליליפוט הקטן\" שאל את העוברים ושבים‬‫\"האם אתם משפחה שלי?\" ואנחנו צחקנו‪ .‬מלבד הרחובות‪ ,‬בתי הכנסת‪ ,‬ריחות‬‫של פריחה ותבשילים יהודיים שליוו את ימי ילדותי ונעורי‪ ,‬אהבתי לטייל במרכז‬‫העיר העתיקה של קרקוב שהייתה בירת פולין‪ ,‬שוכנת על גדות נהר הויסלה‪,‬‬‫מוקפת בפארקים‪\" ,‬פלנטי\"‪ ,‬יפים עם עושר אדריכלי וארמון המלכים \"וואוול\"‪.‬‬‫בגלל מחסור במצלצלים לא נסענו לחופשות‪ ,‬ולא הייתה לנו אפשרות לנסוע‬‫לטיולים ארוכים מלבד ביקורים אצל סבתא וסבא ושאר המשפחה המורחבת‪.‬‬‫לכן תמונות ילדותי מכילות בעיקר את קז'מייז'‪ ,‬העיר קרקוב היפיפייה‪ ,‬ומי‬‫הויסלה הזורמים תחת הגשר‪ .‬היו גשרים נוספים מעל הויסלה‪ ,‬כמו הגשר‬‫שברחוב סטרווישנה לא רחוק מביתנו‪ .‬הכרתי כל פינה וכל סימטה‪ ,‬את קיצורי‬‫עמוד ‪23‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫הדרך והסימטאות השונות של קרקוב‪ ,‬ובהליכה בת עשרים דקות הגעתי‬‫ממקום למקום‪ .‬זכרונותי מכילים את \"מרכז התרבות הפולני\"‪ ,‬המעלה על נס‬‫את תור הזהב של קרקוב בתקופת הרנסנס )מהמאה החמש‪-‬עשרה( הכולל את‬‫\"וואוול\" על הגבעה‪ ,‬שם קבורים מלכי פולין‪ ,‬ארכיטקטורה שמייצגת את‬‫התקופות החשובות באירופה‪ .‬קרקוב מלאה במבנים בסגנונות מהתקופה‬‫הרומית‪ ,‬גוטית‪ ,‬ומתקופת הברוק והניאו‪-‬קלאסית‪ .‬אהבתי לצפות במגדל‬‫שבכנסיית ‪ ,Saint Mary‬מריה הקדושה; בכל שעה עגולה נפתח חלון ממנו‬‫הגיח חצוצרן שקטע את המנגינה לאחר צלילים ספורים‪ .‬החצוצרן הגיף את‬‫החלון‪ ,‬ופתח אותו שנית‪ ,‬והמשיך בנגינתו‪ .‬עם סיום הנגינה סגר את החלון עד‬‫לשעה העגולה הבאה‪ .‬מספרים שבעברה ההיסטורי של העיר עמד שומר על‬‫המגדל וצפה בפלישת הטאטרים‪ .‬כשהחצוצרן התריע מפני סכנה‪ ,‬נפגע מחץ‬‫וקשת‪ ,‬נגינתו הופסקה לרגע‪ .‬מיד נמצא מחליף שהמשיך לחצרץ ולהתריע את‬‫התושבים‪ .‬לזכר אותם ימים החצוצרן שבמגדל מפסיק את נגינתו לרגע‪ ,‬חוזר‬‫ומסיים את נגינתו‪ ,‬מנהג שממשיכים בו גם היום‪ .‬אני גם זוכר את אוניברסיטת‬‫\"יגלונסקה\"‪ ,‬המוזיאונים‪ ,‬חנויות ה\"סוקניצה\" בכיכר הראשית ובתי הקפה בעיר‪,‬‬ ‫ועיני לא עייפו להינות משפע הפארקים הנפלאים‪.‬‬‫אמי אידה מבית מצנדורף מצד אביה‪ ,‬וקמפלר‪ ,‬מצד אמה נולדה ב‪ 6 -‬לאוגוסט‬‫‪ 1892‬בפולין‪ ,‬גדלה עם אחותה ושני אחיה בעיירה וואפנוף‪ ,‬ליד לימנובה‬‫‪ Wilamowice‬מחוץ לקרקוב‪ ,‬למרגלות הרי הקארפאטים‪ .‬את סבי לא הכרתי כי‬‫הוא נהרג מטיל במלחמת העולם הראשונה‪ .‬סבתי נותרה גלמודה בבית מבודד‬‫וגדול‪-‬מימדים‪ .‬הבית היה ממוקם על שטח אדמה גדול שכלל אורווה בה סוסים‬‫ועגלות‪ ,‬פרות ותרנגולות‪ .‬מספר אנשים מהכפר עזרו לה לטפל במשק‪ .‬כאמור‬‫בחופש הגדול אהבתי מאוד לבקר אצל סבתי‪ ,‬שהייתה טובת לב‪ ,‬חרוצה ותמיד‬‫שמחה לקראתי‪ .‬אהבתי לנסוע עם סוס ועגלה במשק‪ ,‬לרוץ במרחב‪ ,‬לנשום את‬‫האוויר הצח באדמת קארפאטורוס לרגלי הרי הקארפאטים‪ ,‬ולשהות בחברת‬‫סבתי כמה שרק אפשר היה לפני תום החופשה‪ .‬חזרתי לקרקוב עם כוחות‬‫חדשים והרגשתי כאילו ביקרתי בבית‪-‬הבראה‪ .‬סבתי נפטרה לפני פרוץ מלחמת‬‫העולם השנייה‪ ,‬כשמלאו לי שמונה קייצים‪ .‬אמי עברה לגור עם אחיה בקרקוב‪.‬‬‫עמוד ‪24‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫צ'וצה פרניה‪ ,‬גרה בבנין שלנו ברחוב דיוור ‪ ,21‬הדוד דוד מצנדורף עבר לגור‬‫בפאולינסקה‪ ,‬פרבר בקז'מייז'‪ ,‬ועבד בבית מלאכה לפחחות שהיה צמוד לביתנו‬‫מה שאיפשר לנו להתראות לעיתים תכופות‪ .‬הוא והדודה ניספו בשואה‪ .‬אחיה‬ ‫הנוסף של אמי נסע לארגנטינה לפני מלחמת העולם השנייה וכך ניצלו חייו‪.‬‬‫אבי שמואל‪-‬שמיל מבית פשחצקי‪ ,‬נולד ב‪ 1896 -‬באולקוש‪ (Olkusz) ,‬שבפולין‪.‬‬‫הוא היה אחד מחמשת ילדיהם של הוריו‪ .‬היו לו שתי אחיות ושני אחים‪ .‬אבי‬‫היה אדם שקט‪ ,‬צנוע‪ ,‬מכובד‪ ,‬וטוב‪-‬לב‪ ,‬וכמו אביו היה חייט במקצועו‪ ,‬ודאג‬‫לפרנסת המשפחה‪ .‬אבי ינק בבית הוריו את היהדות‪ ,‬מילא אחר מצוות התורה‬‫כהלכה‪ ,‬והמשיך את המסורת שאבות אבותיו קיימו ואלו ציפו ממנו שימלאן כדת‬ ‫וכדין‪.‬‬‫סבתי וסבי פשחצקי גרו באולקוש‪ ,‬קטוביץ )‪ .(KATOWICE‬אהבתי לבקר אותם‬‫בחופשים‪ ,‬וביתם נטע בי תחושה של מקום לנפוש בו‪ .‬המרחב‪ ,‬האוויר הצח‪,‬‬‫והגישה הנוחה מהבית לשוק המקומי‪ ,‬כל אלו היו בהישג יד‪ .‬סבתי וסבי‬‫פשחצקי נפטרו לפני מלחמת העולם השנייה כשמלאו לי עשרה קייצים‪.‬‬‫עמוד ‪25‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫המשפחות מצד אבי היו מרובות ילדים ומנו שמונה ותשעה ילדים‪ .‬בקושי הייתה‬‫להם פרנסה לקיום מה שהפך את חייהם לקשים‪ .‬שמעון אחד האחים של אבי‪,‬‬‫גר סמוך אלינו‪ ,‬היה מטופל בשמונה ילדים‪ .‬משפחתו של שמעון גרה בבית בן‬‫שני חדרים קטנים‪ ,‬שירותים בחוץ‪ ,‬וחצר גדולה‪ .‬עם דוד שמעון ומשפחתו‬‫התראינו לעיתים קרובות‪ .‬לימים נודע לי שכולם ניספו בשואה‪ .‬גם גורלה של‬‫אחות אבי‪ ,‬שהייתה עקרה‪ ,‬וגרה סמוך אלינו היה דומה‪ .‬את אחיו השני של אבי‬‫לא הכרתי‪ ,‬הוא עזב את פולין כשהייתי מאוד צעיר‪ .‬הוא נסע לארגנטינה והקים‬‫שם משפחה‪ .‬לאחר שנים בנו ביקר בקרקוב‪ ,‬הכרנו‪ ,‬הוא למד חייטות‪ ,‬וחזר‬‫לארגנטינה לפני פרוץ המלחמה‪ .‬מאז אותו ביקור אני יודע שיש לי משפחה‬‫בארגנטינה‪ .‬רחל‪ ,‬אחותו השנייה של אבי גרה באולקוש עם בעלה שמואל‪ ,‬היו‬‫מטופלים בתשעה ילדים‪ ,‬ואני מאוד אהבתי לבקר אצל הדודים ולשחק עם בני‬‫דודי‪ .‬לבי נקרע מצער כשנודע לי שכל בני המשפחה מאולקוש מלבד בת אחת‪,‬‬‫הינדה‪ ,‬ניספו‪ .‬בת דודתי הינדה נסעה עם קבוצת בני‪-‬נוער לפלשתינה בשנת‬‫‪ ,1936‬נישאה ליהושע בורג ולהם נולדו שתי בנות‪ ,‬שרה ורות‪ .‬לימים המשיכה‬‫הינדה בדרכה הפוליטית בהסתדרות‪ ,‬במפלגת העבודה בחיפה‪ ,‬והשתתפה‬‫בפגישות‪ ,‬בין היתר‪ ,‬עם ראש העיר של חיפה דאז‪ ,‬אבא חושי‪ .‬יהושוע בעלה‬‫היה מנהל‪-‬עבודה בנמל חיפה‪ ,‬וכאשר עליתי לישראל עם אשתי דינה‪ ,‬ובני משה‬‫בן השלוש‪ ,‬הינדה הייתה היחידה מבני משפחתי שהייתה לפני בארץ ישראל‪.‬‬ ‫יהושוע עזר לי בחיפוש עבודה‪ ,‬וכך הגעתי לעבוד בנמל‪.‬‬‫סיימתי שש כיתות בבית‪-‬הספר היהודי \"קז'מייז' וורקגו\"‪ .‬התכוונתי ללמוד‬‫מקצוע‪ .‬חככתי בדעתי באיזה מקצוע אבחר‪ .‬חודש לפני שפרצה המלחמה‬‫החלטתי ללמוד חייטות‪ ,‬שכן הבן הולך בדרכי אביו‪ .‬ידיעותיה של אמי בתפירה‬‫היו מועטות‪ ,‬שהרי אי אפשר להתחרות עם חייט מקצועי בבית‪ ,‬אך דברים‬‫קטנים כמו תיקון גרביים היה תחום התמחות שלה‪ .‬היא הניחה את הגרב‬‫הקרועה מעל \"גולה\" מעץ‪ ,‬מראה שעבר מהעולם‪ ,‬וכך הקלה על מלאכת‬‫התפירה‪ .‬התבוננתי במשך חצי שנה באבי כיצד הוא מודד‪ ,‬גוזר‪ ,‬ותופר את‬‫הבדים‪ ,‬ולמדתי את המלאכה‪ .‬באופן טבעי נשלחתי ללמוד את המקצוע‪ ,‬אולם‬‫אף חייט לא רצה ללמד אותי משום שלא רצו שאתחרה באבי‪ .‬כל שייחלתי היה‬‫עמוד ‪26‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫ללמוד את המקצוע ולהרוויח כסף כדי שיהיו לי דמי כיס וגם כדי שאוכל לעזור‬‫למשפחה‪ .‬יום אחד התמזל מזלי‪ .‬דולק גולשטיין אחד החייטים המפורסמים‪,‬‬‫שהעסיק ארבעה עובדים‪ ,‬לקח אותי לבית המלאכה שלו כדי שאתמקצע‪ .‬דולק‬‫גר ברחוב סטשווסגקו אבל החנות הייתה ברחוב שיינה‪ ,‬אחרי רחוב סוקניצה‬‫ליד בית הקפה‪ .‬שמחתי שהתוכניות שלי מתגשמות‪ ,‬אולם במהרה תקוותי‬‫התבדו כשמצאתי עצמי מתחיל בעבודת ניקיון‪ .‬לאחר מכן הפכתי לנער שליח‪.‬‬‫הייתה לי רשימת לקוחות ותפקידי היה להביא להם בכל מזג אויר את החליפות‬‫שהזמינו ובתמורה זכיתי ל\"טיפים\"‪ .‬כעת היו המצלצלים בכיסי וחשתי את‬‫ההתקדמות במעמדי‪ .‬נשלחתי גם לקחת סחורה‪ ,‬לקנות חוטים‪ ,‬ביטנות‪,‬‬‫כפתורים ועוד‪ .‬הכרתי כל סימטה וכל רחוב‪ ,‬ובמיוחד אהבתי להתבונן ב\"ארמון‬‫וואוול\" )‪ (Wawel‬שעל הגבעה‪ ,‬שנגלה לעיני בהליכותי המרובות‪ ,‬ואהבתי‬‫לצפות בשעון ממנו יצא חצוצרן‪ .‬לאור הניסיון שרכשתי לצד אבי‪ ,‬ולאור המעט‬‫שהצלחתי לנכס לעצמי לצד דולק גולשטיין‪ ,‬למדתי לכלכל את צעדי כאדם בוגר‪.‬‬ ‫חודשים ספורים עברו‪ ,‬ואז פרצה המלחמה‪.‬‬ ‫***‬‫בביקורי )‪ (1989‬לאחר שנים בעיר הולדתי עמדה דירת ילדותי סגורה ללא רוח‬‫חיים‪ ,‬כאילו הזמן קפא מלכת‪ ,‬וקירות הדירה מספרים את סיפור המשפחה שלי‪,‬‬ ‫את הספור שלי‪ ,‬את הסיפור היהודי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה‪.‬‬‫עמוד ‪27‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫חלק שני‬ ‫האנטישמיות בפולין‬ ‫המלחמה‬ ‫הכניסה ל\"גטו קרקוב\"‬‫עמוד ‪28‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫האנטישמיות בפולין‬‫‪ 31.8.1939‬פשטה שמועה שתהיה מלחמה‪ .‬אווירה של מתח וחוסר וודאות‬‫שררה סביב‪ .‬אנשים רכשו מצרכים‪ .‬כיוון שלא היו מקררים‪ ,‬קנו לחם‪ ,‬אגרו מים‪,‬‬‫ודאגו לצבור שימורים‪ .‬הייתי בן חמש‪-‬עשרה כשהמלחמה פרצה‪ .‬פסקתי‬‫ממנהגי‪ ,‬פשטתי מעלי עול מצוות הנחת תפילין והחיים שינו פניהם‪ .‬צבע אחר‬ ‫השתלט על החיים שהכרתי‪.‬‬‫‪ 1.9.1939‬הגרמנים נכנסו לעיר קרקוב‪ .‬אנשים דיברו‪ ,‬שכנים יצאו החוצה‬‫בבהלה‪ .‬הרחוב התמלא תחושת פחד‪ .‬העיניים לא היו כתמול שלשום‪ .‬תזזית‬‫פשטה בקרב היהודים‪ .‬הרגליים מיהרו‪ ,‬הידיים דיברו והעיניים הביעו סימן‬‫שאלה ודאגה‪ .‬חוסר מנוחה‪ .‬דאגות קיומיות הציפו אותי ואת כל היהודים כאשר‬‫הגרמנים החלו לשדוד מבתי הכנסת מנורות כסף ושאר דברי ערך‪ ,‬ושרפו ספרי‬ ‫תורה וספרי תפילות קדושים‪.‬‬‫‪ Hans Frank‬היה המושל הגרמני הראשון של פולין הכבושה שאמר ‪\" :‬כל מה‬‫שאני רוצה הוא שכל יהודי קרקוב ייעלמו\"‪ .‬הוא הציף את הקהילות היהודיות‬‫בחוקים חדשים‪ ,‬החל בהוראה \"לצבוע ולסמן מגן דוד בכל מקום עסקים‬‫בבעלות יהודית\" מסעדות‪ ,‬בתי‪-‬קפה וגם יהודים שמכרו סחורה בעגלות נאלצו‬‫להישמע להוראה החדשה‪ .‬לפתע \"בשר כשר\" היה לא חוקי‪ ,‬יהודים הוכרחו‬‫לחפור תעלות בחגים הקדושים ביותר שלהם‪ .‬הקפיאו את חשבונות הבנקים של‬‫היהודים‪ ,‬חיסלו חסכונות‪ ,‬החרימו את דברי הערך של היהודים בכספות‬‫הבנקים ואלו שנמצאו בבתיהם‪ .‬ניתן היה רק לשמור מעט מזומנים‪ .‬אסור היה‬‫על היהודים לרכוש רכב או לנסוע בתחבורה ציבורית‪ .‬בתי‪-‬ספר יהודיים נסגרו‪,‬‬‫קשרי טלפון נותקו‪ ,‬לא קיבלו יהודים חולים לטיפול בבתי החולים‪Streckenbach .‬‬‫פטריוט ביוקרט מטעם המפלגה הנאצית‪ ,‬ביצע פקודה על‪-‬פי הוראה מברלין‬‫\"להוציא את כל היהודים מקרקוב\"‪ .‬בהוראה נאמר שהוא רשאי להשתמש בכל‬‫האמצעים האפשריים שירצה כדי לחסל את היהודים למען השגת המטרה‪ .‬ב‪-‬‬‫‪ 3‬בספטמבר ‪ 1939‬התחיל פוגרום‪ .‬כחיות טרף חיילי ‪ S.S‬תפסו יהודים ללא‬‫הבחנה‪ ,‬גברים‪ ,‬נשים וילדים‪ ,‬ושלחו אותם לעבודות פרך בפחם‪ ,‬ובפינוי שלג‪.‬‬‫עמוד ‪29‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫חיילי ‪ S.S‬התעללו ביהודים באשר הם‪ ,‬ובמיוחד באלה שצורתם החיצונית הייתה‬‫שונה‪ ,‬ופגעו בהם עד עמקי נפשם‪ .‬בפרהסיה הפילו אותם ארצה‪ ,‬קיצצו את‬‫פיאותיהם‪ ,‬מרטו את זקנם בכוח הזרוע‪ ,‬השפילו והתעללו בהם עד אפר‪ .‬לא‬‫היה לגרמנים די בהשפלות אלה‪ ,‬הם שרפו את היהודים למוות לעיני כל‪ ,‬וכך גם‬‫נהגו בילדים הקטנים שתפסו וביתרו בפרהסיה‪ .‬בנוסף לשוטרים הפולנים‬‫והחיילים הגרמנים שהתעללו באזרחים יהודים ברחובות‪ ,‬הציבו גם שוטרים‬‫יהודים שיעזרו לאכוף את החוקים‪ .‬היו מעט שוטרים יהודים טובים‪ ,‬רובם היו‬‫איומים; גם אלה שנחשבו שוטרים טובים כשראו חייל גרמני מתקדם לעברם‪,‬‬‫פגעו ללא רחם באחיהם היהודים‪ .‬אילצו אותם לעסוק בעבודות‪-‬כפייה חסרות‬‫ערך‪ .‬הרביצו להם מכות רצח‪ .‬ההמון היהודי נאלץ לשלם ל\"קאפויים\" שוחד‬‫למניעת הלשנות ודיווחים לגרמנים‪ .‬גזר דין מוות חתם את הגולל על היהודים‬ ‫בטענה שהם גורמים רק צרות‪.‬‬‫על מנת להגן עלי‪ ,‬הורי שיכנעו אישה מקורצ'ין שתטה שכם כדי לעזור להציל‬‫אותי מידי הרשע‪ .‬קורצ'ין עיירה קטנה מרוחקת מקרקוב‪ ,‬בדרום פולין כ‪67-‬‬‫קילומטרים מדרום לבירת המחוז קיילצה‪ ,‬סמוכה למפגש הנהרות נידה )‪(Nida‬‬‫וויסלה ‪ .‬אותה אישה הביאה סחורה כדי למכור בשוק‪ ,‬שהיה צמוד לבית מגורנו‪.‬‬‫את העודפים שלא נמכרו איחסנה בחצר ביתנו למשך השבוע‪ .‬היא נאותה‬‫להפצרות הורי‪ .‬כשנסעה להביא סחורה חדשה‪ ,‬הצטרפתי אליה‪ .‬באוניה קטנה‬‫שלחו אותי הורי כדי שאשאר בקורצ'ין למשך שבועיים ימים‪ ,‬ואחזור בליווייתה‬‫עם הסחורה החדשה‪ .‬למרבה האכזבה שהיתי בקורצ'ין בתנאים קשים ללא‬‫סניטציה‪ ,‬עובדה שגרמה לי לחלות בדיזנטריה‪ .‬מיד עם פרוץ המחלה חזרתי‬‫הביתה לקרקוב‪ ,‬ומשם הובלתי הישר לבית חולים יהודי מיוחד בעיר‪ ,‬שם טיפלו‬‫בי‪ ,‬בעוד נציגים מבית החולים הגיעו לבני משפחתי‪ ,‬וטיהרו את הבית מחשש‬‫להדבקה‪ .‬התאוששתי מהמחלה טופלתי בבית החולים‪ ,‬כשאני חסר אונים‪ ,‬חלש‬ ‫ותשוש ולאט לאט הצלחתי להתמודד ולעמוד על רגלי עד שחזרתי לבית הורי‪.‬‬‫חייתי עם משפחתי חיים פשוטים וקשים‪ ,‬ללא שאיפות פוליטיות‪ ,‬ללא שאיפות‬‫מדיניות‪ ,‬כל הווייתנו אמרה הישרדות היום‪-‬יום‪ ,‬כל הווייתנו חיפשה פרנסה‬‫עמוד ‪30‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫ומזון‪ ,‬חיים בשלווה ובכבוד תוך אמונה דתית‪ .‬לא ארכו הימים ובאחת הפעמים‬‫כשהלכתי ברחובות העיר תפסו אותי הקלגסים‪ .‬מצאתי עצמי במקומות שונים‬‫בהם נדרשה עבודת‪-‬דחק‪ .‬עבדתי בקרצוף רצפות בבתי‪-‬חולים גרמניים‪ ,‬עבדתי‬‫בקילוף תפוחי‪-‬אדמה‪ ,‬הורדתי פחם ממשאיות למרתפים‪ .‬עבדתי בפינוי ערמות‬‫שלג מצד אחד לצד השני ללא מטרה‪ .‬כל העבודות בוצעו בהשגחת הגרמנים‪,‬‬‫שהשליטו טרור ובהלה‪ ,‬ולא היססו לירות למוות בכל מי שחשקה נפשם‪ ,‬מבלי‬‫להניד עפעף‪ ,‬מבלי למצמץ‪ ,‬מבלי להרגיש את גודל השעה ומשמעות החיים‪.‬‬‫חיות הטרף נעצו ציפורניים‪ ,‬הרגו יהודים כאילו היו חרקים מזיקים שיש‬‫להשמידם‪ .‬בהמשך מסע ההתעללות תפסו אותי לעבודה בבית הסוהר‬‫\"מונטלופי\" בקרקוב‪ ,‬כלא שהיה ידוע לשימצה בעינויים קשים באסירים‪ .‬העבודה‬‫הייתה אינסופית‪ ,‬היה עלי לאגור קש לחבילות גדולות‪ .‬קש שהונח על הרצפה‪,‬‬‫ממנו הכינו בשלב מאוחר יותר מזון לסוסים של הגרמנים‪ .‬אכזריותם וחוסר‬‫האנושיות של הגרמנים זלגה מכל מבע עיניהם‪ ,‬זלגה בכל מעשיהם‪ .‬עבדתי‬‫במקום מכונה שהייתה אמורה לבצע את העבודה‪ .‬הם הקציבו מכסה עצומה של‬‫עבודה בזמן קצר מאוד‪ ,‬עבודה שכמובן גם אם הייתי רוצה להספיק לעשותה‬‫ולעמוד בלוח הזמנים‪ ,‬לא הייתי מסוגל לסיימה מפאת הזמן המועט שהוקצה לי‪.‬‬‫לא עמדתי במשימה‪ .‬נתפסתי חסר אונים מול שיני הרוע‪ ,‬ומשלא הספקתי‬‫לסיים את העבודה‪ ,‬חנקו אותי‪ ,‬השליכו אותי לרצפה כשרגליי כלפי מעלה וראשי‬‫כלפי מטה‪ .‬כול גופי ספג מכות רצח‪ .‬ראיתי לבן בעיניים‪ ,‬כל גופי כאב‪ ,‬נטף דם‪,‬‬‫לבסוף זרקו והעיפו אותי כקליפת שום‪ ,‬צלם חסר משמעות על הרצפה הקרה‪.‬‬‫בנעליהם הכבדות הדורסניות פגעו בראשי‪ ,‬בבטני‪ ,‬בפני‪ .‬ללא רחם עקרו שיניים‬‫מפי כשאני חש כל עקירה כקריאה לעזרה כבקשה לחיים‪ .‬מכות הרצח שחטפתי‬‫בבית הסוהר נושאות חותם בנפשי‪ ,‬חותם של סיוטים וחלומות בלהות מהם אני‬‫מתעורר כשזיעה קרה מציפה אותי‪ ,‬וצעקה חנוקה מביעה כאב‪ .‬כל גופי צעקות‬‫קורעות לב‪ ,‬תמונת ההלקאות חוזרות אלי שוב ושוב והן חלק בלתי נפרד‬‫ממהות עברי‪ ,‬הן חלק צרוב מהכאב העמוק שבי‪ .‬אני חווה שוב ושוב את‬‫הזוועות מהימים הקשים‪ .‬ב\"מונטלופי\" במקום הארור הוצבתי לעבודות כפייה‬ ‫עוד ימים רבים עד שסגרו את היהודים בגטאות‪.‬‬‫עמוד ‪31‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫הכניסה ל\"גטו קרקוב\"‬‫‪ Hans Frank‬פטריוט בירוקרט‪ ,‬שהיה המושל הנאצי הראשון בפולין הצהיר‬‫במאי ‪\" 1940‬על כל היהודים לעזוב את העיר קרקוב מרצונם תוך שלושה‬‫חודשים\"‪ .‬היות ומעט מאוד יהודים עזבו את בתיהם‪ Hans Frank ,‬הוציא צוו‬ ‫פינוי הארכה לנובמבר‬ ‫אותה שנה‪ ,‬בה נאמר‬ ‫\"מי שימצא ללא‬ ‫תעודת זיהוי יגורש\"‪.‬‬ ‫ב‪ 3-‬מרץ ‪Hans ,1941‬‬ ‫‪ Frank‬הכריז על‬ ‫הקמת חומה‪ ,‬כדי‬ ‫לבנות גטו בשכונת‬ ‫\"פודגוז'ה\"‪ ,Podgorze,‬שכונה‬ ‫השוכנת מעבר לנהר הויסלה‪.‬‬ ‫עם הקמת הגטו ב\"פודגוז'ה\"‬ ‫הועברה האוכלוסייה היהודית‬ ‫שנותרה בעיר לבתי הפולנים‬ ‫שפונו מיושביהם‪ .‬הנוצרים‬ ‫תושבי שכונת פודגוז'ה נאלצו‬‫לעזוב ולפנות את בתיהם תוך שבועיים‪ ,‬וליהודים הוקצו שבועיים כדי להיכנס‬‫לגטו‪ .‬יהודי שסירב לעזוב את ביתו ולעבור לאיזור הגטו‪ ,‬גורש והוצא להורג‪.‬‬‫כשאר האוכלוסייה היהודית שנכנסה לגטו‪ ,‬לקחנו את מעט המטלטלין שנותרו‬‫בידינו‪ .‬פסעתי לגטו כשעיני מביטות לעבר הגשר מעל נהר הויסלה שעבורי היה‬‫הרגע שחיבר בין חיים של עבר ושל חופש‪ ,‬לחיים של כפייה ועבדות‪ .‬כשאר‬‫היהודים נאלצנו להלך על חבל דק בין תקווה לייאוש‪ ,‬היה זה כעין סמל דק של‬‫החיים שאפשר לחיות‪ ,‬לחיים שחיינו במציאות העגומה‪ ,‬חיים של אסירים‪.‬‬‫בגבול שתחם את הגטו עברה רכבת חשמלית שהזכירה ימים של חופש‪ .‬עכשו‬‫היינו כחיות בכלוב ושמענו את שקשוק הגלגלים וצפירת הרכבת שהעבירו בנו‬‫עמוד ‪32‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫תמונות מימים אחרים‪ ,‬כשמכרו סחורה מאחורי הבית שלנו‪ .‬נחסמו בפנינו חיי‬‫החופש‪ ,‬השמחה‪ ,‬האחווה‪ .‬זוג שלא נשא רישיון \"נשוי\" מטעם השלטונות לא‬‫הורשה להיכנס לגטו‪ .‬כדי לקבל רישיון כניסה ויציאה לעבודה‪ ,‬היה על הורי‬‫להינשא שנית נישואין אזרחיים לפי חוקי המדינה כדי להיות נדרשים לעבודה‬‫אצל הגרמנים‪ .‬לאחר החתונה פנו למשרד פולני והוציאו \"אישור\" באמצעותו‬‫יכולנו לצאת לעבודה מחוץ לגטו ולחזור לפני רדת החשכה‪ .‬הזהות שלי שונתה‬‫עם כניסתי לגטו‪ .‬בעקבות הנישואין האזרחיים של הורי הוחלף שמי במרץ‬ ‫‪ 1941‬מ\"מצנדורף מוניק\" על שם משפחת אמי ל\"פשחצקי מוניק\"‪.‬‬‫עם כניסת היהודים לגטו הסגור החלו הגרמנים בסלקציה הראשונה מני רבות‪.‬‬‫היהודים שנמצאו כשרים סומנו \"כשרים לעבודה\" גרו כמונו בגטו‪ .‬אך אותם‬‫יהודים זקנים‪ ,‬חולים‪ ,‬וילדים שלא הביאו תועלת לגרמנים‪ ,‬נזרקו למשאיות‬‫כאילו היו פרות לשחיטה‪ ,‬והובלו להשמדה‪ .‬לאחר הסלקציה‪ ,‬יהודים שאיתרע‬‫מזלם‪ ,‬קיבלו אישור להיכנס לגטו אולם נאלצו לענוד על הזרוע ‪ ,opaska‬סרט‬‫לבן רחב עליו מגן דוד כחול‪ .‬על אף שאיפשרו ליהודים שנשאו רישיונות עבודה‬‫להיכנס ולצאת מהגטו‪ ,‬תוקנה הוראת‪-‬שעה על‪-‬ידי הגרמנים \"אין נכנס ואין יוצא‬‫מהשעה שמונה בערב\"‪ .‬לאחר זמן קצר תוקנה הוראה נוספת \"על היהודים‬‫להתייצב בשערי הגטו עם רדת העלטה\"‪ .‬היהודים היו אמורים להתייצב בשערי‬‫הגטו ברחוב ינובה וולה שכלל את \"סוקניצה\"‪ .‬התקנה הגבילה את ההתנהלות‬‫וההתארגנות שלנו וכמובן גרמה למתח‪ ,‬חשש‪ ,‬ספקות וחוסר וודאות לגבי‬‫העתיד‪ .‬לא ידענו שהגטו היה מכלאה לאיסוף ודחיסת היהודים מכל העיירות‬‫בסביבה בתנאים תת‪-‬אנושיים במטרה להחליש ולדלל את אוכלוסיית היהודים‬‫לפני השלב הבא‪ ,‬חיסולם‪ .‬השלטון הגרמני נטל לידיו את מבני בתי הכנסת‬‫בעיר‪ ,‬ואלו הפכו מחסנים לבגדי הצבא שלהם‪ ,‬מדים עבור חיל האוויר הגרמני‪.‬‬‫נברשות ופמוטים עתיקים נשדדו מבתי היהודים ומבתי‪-‬הכנסת‪ .‬האולם המרכזי‬‫של בית הכנסת הוסר‪ ,‬נהרס והידרדר גם בשנים הראשונות שלאחר תום‬ ‫המלחמה‪.‬‬‫עמוד ‪33‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫המפגש בין מוניק וג'וניה‬‫נכנסנו לגטו לאחת הדירות בבנין המקיף חצר‪ .‬יחד איתנו נכנסו לבנין משפחות‬‫נוספות כשגזר דינם נחרץ כמונו‪ .‬ארבע משפחות גרו בקומה התחתונה וארבע‬‫משפחות גרו בקומה העליונה‪ .‬שירותים משותפים בחוץ שימשו לכל דרי הבנין‪.‬‬‫משפחתי קיבלה דירה בת חדר וחצי ברחוב ינובה וולה ומעבר הוביל לדלת‬‫הכניסה לדירה שלנו‪ .‬הדיירים נפגשו בחצר המשותפת מידי יום‪ .‬משפחתי גרה‬‫בקומה עליונה ומשפחת קורנבלום‪ ,‬אותה פגשתי לראשונה‪ ,‬גרה בדירה‬‫הסמוכה לנו‪ .‬משפחת קורנבלום מנתה בעל‪ ,‬אישה ושני ילדים‪ .‬האישה עקרת‬‫בית ובעלה פרוון שבימים הטובים הייתה לו חנות והוא העסיק חמישה‪-‬עשר‬‫פועלים‪ .‬יום אחד ראיתי בחצר הבית קבוצה של ארבעה גברים משחקים \"רמי\"‬‫עם ארבעה‪-‬עשר קלפים‪\" .‬אני יכול להתבונן במשחק?\" שאלתי ברוב סקרנות‪.‬‬‫\"כן\" ענה מקס‪ ,‬אחד הגברים שבחבורה‪ ,‬ואני שמחתי למענה החיובי‪ .‬היות ואני‬‫לומד דברים חדשים מהר מאוד‪ ,‬ניצלתי את ההזדמנות כשהגברים התכנסו שוב‬‫למשחק \"רמי\"‪ ,‬והפעם שאלתי את מקס \"האם אני יכול לשחק?\" \"כמובן!\"‬‫הצטרפתי למשחק בהתלהבות ובשמחה רבה‪ ,‬ומעתה והלאה שיחקתי יחד עם‬‫מקס \"רמי\"‪ .‬יום אחד מקס לא יכול היה לשחק‪ .‬בתו ג'וניה החליפה אותו‬‫ושיחקה במקומו‪ .‬לבי פעם בחוזקה כשראיתי אותה לראשונה‪ .‬ג'וניה בת‬‫השכנים שלנו! אביה מקס‪ ,‬אמה גניה‪ ,‬וארתור אחיה הצעיר שהיה בן תשע‪.‬‬‫כשהכרתיה הייתה ג'וניה נערה בת שלוש‪-‬עשרה‪ ,‬עגלגלה‪ ,‬מלאת‪-‬חן וצחוק‪,‬‬‫שערה קצר מתולתל‪ .‬התפעלתי מהזריזות‪ ,‬התפעלתי מהביטחון שלה‪,‬‬‫ומהמיומנות שלה במשחק‪ .‬התחלתי לדבר איתה‪ ,‬ובאותו יום אחר‪-‬הצהריים‬‫נפגשנו בפרוזדור‪\" .‬ג'וניה תלכי לישון! מחר יש עבודה!\" זרזה אותה אמה‪.‬‬‫נכבשתי בקסמיה של הנערה‪ .‬לבותינו הובילנו אותנו להמשך חברות ורומן‬‫שהתפתח בצל המלחמה האיומה‪\" .‬הבחור שאת הולכת איתו הוא לא הראשון‬‫ולא האחרון\"‪ ,‬הוסיפה אמה ולא עודדה את הקשר שהתפתח בינינו‪ .‬ג'וניה‬‫סיימה ארבע כיתות ועם פרוץ המלחמה התחילה את הכיתה החמישית בבית‬‫ספר עממי‪ ,‬והפרש של שלוש שנים הפריד בינינו‪ .‬יצאתי עם ג'וניה בחברה‬‫בתחום הגטו‪ ,‬וכך עברו חלפו להם הימים‪ .‬מבטנו הצטלבו‪ ,‬הבטתי בעיניה‬‫עמוד ‪34‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫הרכות והיא החזירה לי מבט‪ ,‬דיברנו בעיניים והלב רצה יותר‪ .‬הייתי בן שש‪-‬‬‫עשרה נער במלוא עלומיו‪ .‬נער ונערה בשיא פריחתם שרוצים חיים אחרים‬‫ומוצאים עצמם בבור הרשע‪ ,‬ילדים שיודעים מעט על החיים‪ .‬הנעורים שלנו‬‫צעקו \"אנחנו רוצים לחיות!! אנחנו צעירים!!\" הפכנו לחברים הכי טובים‪ ,‬חברים‬‫בלב ובנפש‪ ,‬אני בשבילה והיא בשבילי‪ .‬אהבתי את הנוכחות שלה‪ .‬היא השרתה‬‫בי תחושת שייכות‪ ,‬תחושת שלווה ורוגע‪\" .‬עם מי את יוצאת? עם מי את‬ ‫תתחתני? הוא לא יודע‬ ‫לרקוד! הוא לא יודע‬ ‫להתנשק!\" הקניטה אותה‬ ‫חברתה‪ ,‬ואנחנו רקדנו‬ ‫והתנשקנו‪.‬‬ ‫החיים בגטו‬ ‫התברכתי בשתי ידיים‬ ‫מוכשרות‪ .‬כל מלאכת‪-‬יד‬ ‫שראיתי מיד הייתי מסוגל‬‫לעשותה‪ .‬כמו שלמדתי לתפור מעילים וחליפות‪ ,‬כך למדתי להכין מברשות‪.‬‬‫הייתי \"תלמיד טוב\" במערכה המשומנת שהחלה לנוע בתנופה אדירה‪ ,‬תנופת‬‫המלחמה‪ .‬למדתי מאנשי מקצוע יהודים להכין מברשות‪ .‬בהתחלה קיבלתי‬‫חומרי גלם והכנתי את המברשות בבית שהוקצה לנו בין חומות הגטו‪ .‬למדתי‬‫מהר לייצר סוגים שונים של מברשות לצרכי הצבא הגרמני‪ .‬מברשות לניקוי‬‫סוסים‪ ,‬מברשות לטחנות‪-‬רוח‪ ,‬מברשות לטחנות‪-‬קמח‪ ,‬מברשות לניקוי בתים‪,‬‬‫מברשות לגילוח‪ ,‬מברשות לשיער‪ ,‬מברשות לניקוי בגדים ועוד‪ .‬מידי מספר ימים‬‫לקחו את המברשות שהכנתי והביאו לגרמנים‪ .‬בגלל שעשיתי עבודה מצויינת‪,‬‬‫איתרע מזלי וקיבלתי עבודה במפעל גרמני להכנת מברשות לצרכי הצבא עבור‬‫טחנות רוח וקמח‪ ,‬ואפילו הצלחתי לקבל רישיון מיוחד להכניס לגטו שקי קמח‬‫מטחנת‪-‬הקמח‪ .‬את השקים העמסתי על עגלה רתומה לסוס וחילקתי לבני‬‫משפחתי‪ ,‬למשפחת חברתי קורנבלום‪ ,‬לשכנים ולידידים‪ ,‬הצלחתי גם למכור‬ ‫קמח ולהביא כסף שהיה כל כך נחוץ לקיום המשפחה‪.‬‬‫עמוד ‪35‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫חלק שלישי‬ ‫זכרונות של ג'וניה‬ ‫מהימים הטובים‬‫עמוד ‪36‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫הלידה של ג'וניה‬ ‫והחיים הטובים עם משפחתה לפני המלחמה‬‫לכבוד יום הולדתה הארבע‪-‬עשר של אהובתי ג'וניה הכנתי לה מברשת אישית‬ ‫משערות של זנב סוס‪ .‬על המברשת חרטתי את שמה בראשי תיבות ‪D.K‬‬ ‫)‪ (Djinunia Kornblum‬ותאריך לידתה ‪.4.8.27‬‬ ‫נרגש‪ ,‬הגשתי לה את‬ ‫מעשה‪-‬ידי‪ .‬חששתי‪,‬‬ ‫זכיתי‬ ‫ולשמחתי‬ ‫לתגובה מחבקת‬ ‫מהולה הבעת אושר‬ ‫מפניה‪.‬‬ ‫שקרנה‬ ‫תגובתה חיממה את‬ ‫לאין‪-‬שיעור‬ ‫לבי‬‫והגבירה בי את הרצון להמשיך ולהעמיק את החברות בינינו‪ .‬ג'וניה ואני נפגשנו‬‫בחצר הבית מידי יום‪ .‬היה לנו המון על מה לשוחח‪ .‬השיחות שלנו קלחו וגלשו‬‫עד לשעות מאוחרות והפרידה הייתה קשה עלינו‪\" .‬ג'וניה כבר מאוחר! מחר את‬‫צריכה ללכת לעבודה!\" שמענו את אמה כשהגענו לפרוזדור הבית‪ .‬נאלצנו‬‫להיפרד בציפייה ליום המחר‪ .‬רציתי ללמוד ולהכיר את ג'וניה ומשפחתה כמה‬‫שיותר מקרוב‪ ,‬וצפיתי בכיליון עיניים לפגישות ולשיחות איתה ועם משפחתה‪.‬‬‫בתחילה ג'וניה סיפרה לי על עבודתה בגטו‪ .‬היא עבדה בשימורים שנשלחו‬‫לחזית‪ ,‬ותפקידה היה לבדוק את קופסאות השימורים‪ ,‬להבחין בין השימורים‬‫הטריים לשימורים הפגומים‪ .‬פחיות פגומות התפוצצו לעיתים‪ ,‬וריח רע נדף‬‫מהן‪ .‬ג'וניה היטיבה להבחין בין הפחיות‪ ,‬וכשראתה פחית תפוחה ידעה שהיא‬‫פסולה‪ .‬עבודה מאוד קשה לילדה בת שלוש‪-‬עשרה וחצי‪ .‬את העבודה חלקה עם‬‫עוד שלוש בנות‪ .‬היא ועוד בת בדקו את השימורים‪ ,‬הניחו בארגז עד שהתמלא‪,‬‬‫ומשקלו האמיר לכחמישים קילו‪ .‬תפקיד הבנות היה להרים את הארגז הכבד‪,‬‬‫ולהטעינו על משאית‪ .‬שתי הבנות הנוספות היו על המשאית וקיבלו את‬‫עמוד ‪37‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫הארגזים הכבדים שהועמסו‪ ,‬וסידרו אותם למשלוח‪ .‬ג'וניה סיפרה לי שהיא‬‫והבנות שעבדו איתה נאלצו להתחכם כדי לשרוד‪ .‬כשהמצב איפשר הן החביאו‬‫קופסאות שימורים בין רגליהן והבריחו מזון לתוך הגטו למשפחות הרעבות‪.‬‬‫הייתה בכך סכנה גדולה‪ ,‬כי החיילים הגרמנים לא היו צריכים למצוא אפילו‬‫תירוצים כדי לחסל יהודים מתי שרך התחשק להם‪ .‬אם תפסו יהודי בגניבה‪ ,‬או‬‫אפילו רק חשדו בו‪ ,‬הוא מיד נורה למוות‪ .‬הערצתי את ג'וניה שידעה כבר בגיל‬ ‫כל‪-‬כך צעיר לשרוד‪.‬‬‫ג'ונה סיפרה לי על החיים שלה לפני שכל זה קרה ואני הייתי האוזניים והלב‬‫שלה‪ .‬חייתי בשבילי‪-‬לבה וכל פעימה שלה הפכה לפעימה שלי‪ .‬הייתי לב אחד‬‫איתה‪ ,‬וגמעתי את הסיפורים שלה כאילו היו חלק ממסכת חיי‪ .‬הסיפורים שלה‬‫השלימו את כל מה שלא היה לי‪ ,‬ואני פסעתי במשעול חייה‪ ,‬וייחלתי לחיים שהיו‬‫לה‪ .‬ימים שלמים כשרק הזמן איפשר זאת שמעתי את סיפורי הילדות שלה‬‫ורציתי לדעת עליה עוד ועוד‪ .‬ג'וניה התרפקה על החיים שהיו לה לפני הכניסה‬‫לגטו‪ ,‬והתחלקה עמי בגעגועים רבים בסיפור משפחתה לפני פרוץ המלחמה‪.‬‬‫ג'וניה אהובתי ריתקה אותי בסיפורים שלה‪ .‬באוזן קשובה גמעתי מידי יום סיפור‬‫אחר‪ .‬לא הרגשנו שהשעות חולפות כל כך מהר עד שאמה קראה לה \"ג'וניה‬‫כבר מאוחר! היכנסי הביתה! מחר את צריכה לקום מוקדם לעבודה!\" פזמון‬‫שחזר על עצמו‪ .‬נולדתי פגית )בתמונה(‪ ,‬סיפרה לי‪ ,‬ב‪ 4 -‬לאוגוסט ‪1927‬‬‫בקרקוב ברחוב סבסטיאנו ‪ ,8‬שם גדלתי עד גיל שש ולאחר זמן עברנו לרחוב‬‫לימנובסקגו ‪ 7‬בפודגוז'ה‪ ,‬איזור צמוד לקרקוב‪ .‬קיבלתי את שמי \"אידה\"‪ ,‬על שם‬‫סבתי עליה השלום‪ ,‬וזכיתי לשם חיבה אידג'וניה‪-‬ג'וניה‪ .‬נולדתי בחודש השביעי‬‫עמוד ‪38‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫להריון להורי מקסימליאן – מקס‪-‬משה ואוגניה–גניה–גיטל‪-‬טובה קורנבלום‪.‬‬‫סבא פנחס‪-‬פיניה‪ ,‬אביה של אמי‪ ,‬סיפר‪ ,‬כשנולדתי הניחו אותי בצמר‪-‬גפן במקום‬‫אינקובטור‪ ,‬ורחצו אותי בחלב‪ .‬הייתי בת ארבע וחצי כשאחי ארתור‪-‬ארתק‪-‬‬‫ארטוש נולד בשנת ‪ .1931‬את פעמי הראשונים בבית הספר עשיתי בפודגוז'ה‪.‬‬‫נולדתי בחופש הגדול‪ ,‬ותמיד חשתי שמחה בתקופה זו של השנה כי נסענו‬‫לקרובי משפחה והייתה תחושת רוממות‪ ,‬תחושת חג ואווירה שהשרתה שמחה‪.‬‬‫נפרדנו ב\"לילה טוב\" ובציפיה לפגישה הבאה שלנו‪ ,‬בה אני מחכה בקוצר‪-‬רוח‬ ‫לשמוע עוד ועוד על חייה של ג'וניה לפני המלחמה‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫בתמונה ההורים של ג'וניה‬‫אבי היקר מקס‪ ,‬שמו הרשמי היה מקסימליאן נולד בפיוקי‪ ,‬בנם הכי צעיר‬‫משמונת ילדיהם של אנג’ל מבית קורנבלום‪ ,‬ואמו אידה קורנבלום מבית פלצ’ר‪.‬‬‫סבתי וסבי חיו בכפר פיוקי‪ ,‬השוכן במרחק כחמישים קילומטרים צפונית לקרקוב‬‫סמוך לכשאנוב שם טמונים מקורות משפחתי מצד אבי‪ .‬בפיוקי האוכלוסייה‬‫עמוד ‪39‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫היהודית הייתה דלילה‪ .‬למשפחה הייתה חנות מה שנקרא בימינו \"כל‪-‬בו\"‪ ,‬בה‬‫מכרו הכל‪ ,‬מסיכה ועד קורקינט‪ .‬הייתה זו פרנסה טובה בימים ההם‪ .‬אבי סיפר‬‫שבבית סבתא וסבא היו הרבה ספרים‪ .‬הבית היה מלא ואפוף אהבה‪ ,‬חום‪,‬‬‫וצחוק‪ .‬לפני שנולדתי סבתי לקתה בהתקף לב ונפטרה לאחר שבליל‪-‬הסדר‬‫נכנסו לביתם גנבים רעולי פנים‪ ,‬מסכות על פניהם ואקדחים בידיהם‪ .‬סבא אנג’ל‬‫נפטר שנה אחריה‪ .‬במלחמת העולם הראשונה אבי לחם ונפל בשבי האיטלקי‪.‬‬‫כששוחרר עבר לקרקוב‪ ,‬רכש וניהל חנות פרוות במרכז העיר‪ .‬העסק הלך‬‫והתפתח תודות לאישיותו הקורנת וכישוריו המקצועיים והעסקיים‪\" .‬מוניק‪,‬‬‫הכרת את אבי!\" גובהו בינוני‪ ,‬הרכיב משקפיים ללא זרועות תומכות מעל‬‫לאוזניים‪ ,‬משקפי צבט בעלי מנגנון שהפעיל לחץ על האף‪ .‬תמיד לבוש היה‬‫חליפות מהאופנה הכי חדישה‪ ,‬מכיסו בצבץ שעון זהב‪ .‬אבי היה איש נפלא‪,‬‬‫פיקח‪ ,‬ממולח‪ ,‬וחריף בדעותיו‪ .‬היה לו כשרון לשפות‪ ,‬הוא ידע פולנית‪ ,‬גרמנית‪,‬‬‫ואיטלקית‪ .‬היה לו חוש הומור‪ ,‬תכונה שאיפיינה אותו במיוחד‪ .‬תמיד חיוך היה‬‫נסוך על פניו‪ .‬הוא היה מאוד חברותי וכולם אהבו אותו‪ .‬היו לו המון חברים‬‫איתם שיחק \"ביליארד\"‪\" ,‬ברידג'\" )קלפים(‪ .‬אבי אהב לרקוד‪ ,‬לבלות‪ ,‬ולספר‬‫בדיחות‪ .‬כשרצה לספר בדיחה גסה ולא רצה שאשמע‪ ,‬אמר לי‪\" :‬ג'וניה‪ ,‬תסתכלי‬‫אם אני לא בחדר שם\"‪ ,‬והצביע לעבר החדר הצמוד‪ .‬אבי היה פילנתרופ גדול‬‫ולימד אותי ואת אחי לעזור לזולת‪ ,‬כמה חשוב שאנשים מעוטי יכולת לא ירגישו‬‫פחותים‪ ,‬ובטח חשוב שלא ירגישו חובה להחזיר טובה‪\" .‬כשנותנים מתנה לא‬‫עושים פרסומת\" שינן בפני ובפני אחי‪ .‬ג'וניה המשיכה לספר על אביה‪ ,‬והחלה‬‫לספר על אמה כששמעתי \"מאוחר‪ ,‬צריך ללכת לישון!\" נפרדנו בצפייה לפגישה‬ ‫הבאה‪.‬‬‫מקס התאהב באאוגניה שלמדה רפואה‪ ,‬היחסים ביניהם היו נהדרים ואהבתם‬‫פרחה ושגשגה‪ .‬תקופת האירוסין נמשכה כעשר שנים‪ .‬כשאבי התבסס בעסקי‬‫הפרוות ויכול היה לפרנס משפחה קבעו תאריך לחתונה‪ .‬הורי התחתנו בשנת‬‫‪ 1923‬ארבע שנים לפני שנולדתי‪ .‬אמי הפסיקה את לימודי הרפואה כשנישאה‪,‬‬‫ועזרה לאבי בעסקי הפרוות‪ .‬אמי אישה פקחית‪ ,‬טובת‪-‬לב‪ ,‬נאה‪ ,‬ומטופחת‪,‬‬‫הקפידה על לבושה‪ ,‬תמיד התלבשה יפה‪ .‬היא הייתה גם בשלנית נהדרת‬‫עמוד ‪40‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫ובנוסף‪ ,‬רקמה גובלנים שקישטו את קירות הבית‪ .‬במיוחד אהבתי את הגובלן‬‫ובו טווס פרוש‪-‬זנב‪ ,‬הגובלן היה ענק בגודל שלושה מטרים‪) .‬לימים בתנו רקמה‬‫לנו גובלן דומה בדמות טווס במימדים יותר קטנים(‪ .‬אמי הייתה אישה מודרנית‪,‬‬‫התעניינה במה שקורה לא רק במשפחתה ובסביבתה אלא במה שקורה בעולם‪.‬‬‫היא הייתה אמא למופת‪ ,‬הקדישה את חייה לילדים ולכל המשפחה‪ .‬היא דאגה‬‫לא רק שנקבל חינוך טוב‪ ,‬תמיד הגנה עלי ועל אחי‪ .‬הייתי מאוד קרובה אליה‪,‬‬‫ויכולתי לספר לה הכל‪ ,‬להתחלק עמה בדברים ששימחו אותי‪ ,‬לקבל עצה ועידוד‬‫כשחשתי צורך בכך‪ .‬לפעמים היא רק הקשיבה מבלי לשפוט‪ .‬שמחתי שג'וניה‬‫הרגישה מוגנת‪ ,‬וחשתי שאני רוצה להגן עליה‪ .‬ג'וניה המשיכה לספר לי‪ ,‬הורי‬‫תמיד נתנו כבוד אחד לשני ולא היו מריבות ביניהם‪ ,‬בבית שררה אוירה של‬‫אהבה‪ ,‬חום‪ ,‬ושלווה‪ .‬יחד ניהלו אורח חיים בורגני מודרני‪ .‬אומנם אבי ידע ודיבר‬‫פולנית‪ ,‬גרמנית ואיטלקית‪ ,‬אמי דיברה איתו פולנית וגרמנית‪ .‬ההורים ראו‬‫עצמם פולנים‪ ,‬והשתדלו להרחיב את עולמם מעבר לתרבות היהודית דתית‪.‬‬‫ראשית המאה העשרים הם רצו ללמוד להרחיב אופקים‪ ,‬לצאת לעולם הרחב‪.‬‬‫הורי בחרו באורח חיים חילוני‪ ,‬ולא שמרו שבת‪ .‬אך על אף שלא שמרו מצוות‪,‬‬‫לא הכניסו בשר‪-‬חזיר לביתם‪ .‬הורי נסעו בשבת ברכבת החשמלית‪ ,‬ב\"טרנוויט\"‪,‬‬‫ועסק הפרוות היה פתוח‪ ,‬אך בכל יום שישי הייתה בבית אווירה מיוחדת של‬‫שבת‪ .‬קבלת השבת החלה מרגע שאמי הכינה ארוחת שבת חגיגית‪ ,‬שכללה‬‫דגים‪ ,‬ולקינוח אפתה עוגה‪ ,‬אבי הביא פרחים לשבת‪) ,‬מנהג שמוניק המשיך‬‫לימים בישראל( ואמי הדליקה נרות בפמוט כסף בעל חמישה קנים‪ .‬בצד‬‫הפארק במלון \"רויאל\" שכן בית‪-‬כנסת‪ ,‬לשם הלכנו בראש השנה וביום כיפור‪,‬‬‫ואת שאר החגים היהודיים חגגנו אצל סבא פיניה וסבתא אנה שבניגוד להורי‬‫היו יהודים דתיים מסורתים‪ .‬לאחר שמלאו לי כמעט שבעה קייצים‪ ,‬עברנו לגור‬‫ב\"למנובסקגו\" )‪ 7 (Limanowskego‬ב\"פודגוז'ה\" )‪ (Podgorze‬קרקוב‪ ,‬בניין בעל‬‫שתי קומות וחצר מרובעת‪ .‬בקומת הקרקע היו חנויות‪ .‬חנות מכולת‪ ,‬חנות‬‫לחפצי מטבח‪ ,‬חנות שמכרו בה גלידה ושוקולד‪ .‬אהבתי מאוד גלידה‪ ,‬באותם‬‫ימים הייתה גלידה רק בטעם וניל‪ .‬הייתה גם חנות לדברי מאפה בשם \"בייגל\"‪,‬‬‫על שם משפחת בייגל שגרה סמוך אלינו מעל המאפיה‪) .‬משפחת בייגל הייתה‬‫עמוד ‪41‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫ידועה‪ ,‬ומעמדה היה די טוב‪ ,‬צאצאי המשפחה המשיכו בעסק המשפחתי גם‬‫בישראל‪ ,‬ושמם עדיין נודע(‪ ,‬ריח המאפים שיחרר אצלי תחושת שובע‪) ,‬כל ימי‬‫חייה אהבה ג'וניה לחם(‪ .‬המשפחה שלי עם עוד ארבע משפחות גרנו בצד אחד‬‫של הבניין מעל המאפיה‪ .‬בבניין הייתה מרפסת‪-‬בלקון משותפת‪ ,‬שהובילה‬‫לכניסה של כל דירה דרך פרוזדור קטן בו היו שירותים )אסלה אחת( משותפים‬‫לשתי משפחות‪ ,‬למשפחה שלנו ולמשפחה שגרה ממול‪ .‬הכניסה לשירותים‬‫הייתה דרך המרפסת‪ .‬ג'וניה המשיכה לספר‪ ,‬בפרוזדור שבדירה שלנו הייתה‬‫אמבטיה‪ ,‬מטבח ושני חדרי שינה‪ .‬בחדר השינה של ההורים הייתה מיטה זוגית‪.‬‬‫החדר השני שימש חדר שינה לי ולארתור‪ .‬אני ישנתי על ספה ולארתור הייתה‬‫מיטת‪-‬נוער‪ .‬החדר שימש גם סלון לאירוח וגם חדר משפחה בו התכנסנו‪ .‬בחדר‬‫הזה היו שולחן וכסאות‪ ,‬שם אכלנו מתבשיליה הנפלאים של אמי‪ .‬באותו שולחן‬‫הכנתי גם שיעורים‪ .‬במטבח מלבד הכיור והברז היה לנו תנור‪ .‬הבישולים‬‫וחימום הבית נעשו על‪-‬ידי שריפת פחם שכמות קטנה ממנו אוחסנה במחסן‬‫קטן‪\" ,‬קומורקה\" בפולנית‪ ,‬בפינה מיוחדת במטבח שהצריכה ירידה של חמש‪-‬‬‫שש מדרגות‪ .‬כדי לחסוך מאמץ ולא לרדת לעיתים קרובות למרתף איחסנו‬‫בנוסף לפחם גם תפוחי‪-‬אדמה‪ ,‬ריבות‪ ,‬תפוחי‪-‬עץ‪ ,‬חמוצים‪ ,‬כרוב כבוש ועוד‪.‬‬‫במטבח היה שולחן והייתה גם מיטה מתקפלת‪ ,‬בה ישנה באשה העוזרת‪,‬‬‫שהייתה אישה טובה שבאה מהכפר ועבדה שנים אצל סבתי אנה‪ .‬כשהורי‬‫התחתנו‪ ,‬סבתי שלחה אותה אלינו לעזרה‪ .‬באשה הייתה בת‪-‬בית‪ ,‬ישנה ועבדה‬‫אצלנו‪ .‬קמה השכם בבוקר לפני כולם כדי להסיק את התנורים‪ ,‬עזרה בניקיון‪,‬‬‫בבישול ובכביסה‪ .‬אהבתי ללכת עם באשה לכנסיות וגם ללוויות‪ .‬הסוסים‬‫השחורים וארון המתים מאוד הרשימו אותי‪\" .‬ג'וניה בואי‪ ,‬כבר לילה‪ ,‬הגיע הזמן‬ ‫ללכת לישון!\" שמעתי את אמה‪ .‬נפרדנו בציפיה לפגישתנו הבאה‪.‬‬‫הלכתי לבית‪ -‬ספר לא יהודי‪ ,‬וכשהייתי בתחילת כתה ה'‪ ,‬הכיתה החמישית‪,‬‬‫פרצה המלחמה‪ .‬הייתי תלמידה מצטיינת‪ ,‬מספיק היה לי לקרוא את החומר‬‫פעם אחת כדי שאלמד‪ ,‬אזכור ואדע אותו‪ .‬הרצון ללמוד ולקרוא המון על העולם‪,‬‬‫ספרות‪ ,‬גיאוגרפיה‪ ,‬היסטוריה‪ ,‬תרבות אומנות ועוד הוא חלק בלתי נפרד ממני‪.‬‬‫הייתי ונשארתי \"תולעת ספרים\"‪ .‬תמיד אהבתי לקרוא המון וללמוד כמה שרק‬‫עמוד ‪42‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫יכולתי‪ ,‬ידעתי לקרוא ולכתוב עוד לפני שהלכתי לבית הספר‪ .‬בלילות קראתי עד‬‫מאוחר עם פנס קטן מתחת לשמיכה כדי שהורי לא יאמרו‪\" :‬מאוחר עליך ללכת‬‫לישון\"‪ .‬במשך שנתיים מגיל חמש הורי שילמו עבורי למורה פרטי שבא אלינו‬‫הביתה ולימד אותי גרמנית‪-‬גותית פעמים בשבוע‪ .‬גם הורי דיברו ביניהם‬‫גרמנית‪ ,‬בפרט כשלא רצו שאני ואחי נבין‪ ,‬וכך למדתי גרמנית מצויין‪ .‬כשהייתי‬‫בת שבע אמרו לי הורי‪\" :‬כשתגדלי תיסעי לברלין‪ ,‬ותלמדי באוניברסיטה\"‪ .‬עד‬‫פרוץ המלחמה היו לי ספרים בגרמנית‪ ,‬קראתי וכתבתי מצויין‪ .‬היה לי גם מורה‪,‬‬‫מלמד‪ ,‬שלימד אותי עברית מלשון הקודש‪ ,‬וגם עברית מדוברת לילדים‪ ,‬מילים‬‫כמו‪ :‬כסא‪ ,‬שולחן‪ ,‬ומשפטים קצרים מספרי‪-‬ילדים‪ .‬היו לי המון חברות וחברים‪.‬‬‫כשבאה לכיתה רוזה‪ ,‬ילדה יהודיה חדשה מגרמניה‪ ,‬הושיבו אותה לידי‪ ,‬לא רק‬‫מפני שהייתי תלמידה מצטיינת וחברותית‪ .‬ידעתי גרמנית וכמובן פולנית‪,‬‬‫ויכולתי לעזור לה לא רק בלימודים אלא גם להקל עליה להשתלב בחברה‪.‬‬‫)רוזה ואני נשארנו חברות עוד הרבה שנים בישראל עד שנפטרה(‪ .‬בהפסקה‬‫הגדולה באשה‪ ,‬שגרה איתנו‪ ,‬הביאה לי חלב‪ .‬אומנם היה לה רצון טוב‪ ,‬אך‬‫חשתי בושה ומבוכה בפני חברי לכתה‪ .‬היו לי הרבה חברות וחברים מחוץ‬‫לכותלי בית‪-‬הספר‪ ,‬איתם נפגשתי בדרך כלל במרכז קרקוב העיר היפיפייה‪ .‬עיר‬‫עשירה בהיסטוריה‪ ,‬שהייתה בעברה המפואר בירת פולין‪ .‬קרקוב התברכה‬‫בארכיטקטורה עשירה‪ ,‬וגנים‪\"-‬פארקים\" נפלאים‪ .‬בד בבד עם כל יופייה של‬‫העיר היו גם מושיטי‪-‬יד‪\" .‬מוניק אתה זוכר את זה שניגן בטרומבון ואמרו עליו‬‫שמרוב אינטליגנציה השתגע? משום כשגמר לנגן אמר‪' :‬מי שנתן לי כסף‪ ,‬אני‬‫מודה מכל לבי‪ ,‬ומי שלא‪ ,‬שינשק לי בתחת'‪ ,‬והפשיל את תחתוניו'?\"‪ .‬הייתה גם‬‫אשה מבוגרת ובידה מזוודה‪ ,‬היא הלכה כאילו הגיעה מכוכב אחר‪ ,‬הילדים צחקו‬‫עליה ושאלו אותה \"למה את הולכת עם מזוודה? והיא ענתה‪\" :‬אני רוצה‬‫לאמריקה וצריכה לחזור הביתה\"‪ .‬אתה מכיר את מבקש הנדבות ליד נהר‬‫הויסלה? שתיין שבכה‪\" :‬תנו לי כסף כי הבית נשטף במים\"‪ .‬עם כל הסיפורים‬‫המצחיקים‪-‬עצובים‪ ,‬הקונצרטים והמוסיקה ברחובות קרקוב מלווים את ההוויה‬‫שלי לאורך כל הדרך‪ .‬חונכתי לאהוב את החיים היפים‪ ,‬תכשיטים‪ ,‬אומנות‪,‬‬‫מוסיקה‪ ,‬תיאטרון‪ ,‬שירה‪ ,‬תרבות והיסטוריה‪ .‬הלכנו לתיאטרון פולני‪ ,‬שם היו‬‫עמוד ‪43‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫הופעות מספר פעמים בשבוע‪ ,‬והלכנו גם לתיאטרון היידי‪ .‬במיוחד אהבתי את‬‫השחקנית המפורסמת אידה קמינסקה‪ ,‬בתמונה‪ ,‬הייתה לימים ידידה קרובה של‬‫הורי חתני‪ .‬בימי הקיץ היה תיאטרון בחוץ לילדים‪ ,‬ובחורף הקר היו פחות‬ ‫הופעות‪.‬‬‫אהבתי ללכת לקולנוע עם ארתור‪ ,‬שעדיין לא פקד את שערי בית הספר‪.‬‬‫בילדותי הלכתי להופעות בליווי באשה‪ ,‬וכשבגרתי הלכתי להופעות ללא ליווי‪.‬‬‫בקיץ בשעה שתים‪-‬עשרה בצהרים צפינו בסרטים אילמים מצויירים לילדים‪,‬‬‫ובגיל יותר מאוחר צפינו בסרט \"שלגיה\" באורך מלא‪ .‬אמי שחונכה לאהבת‬‫המוסיקה ביקרה בבית האופרה‪ ,‬שם נהנתה ממוסיקה קלאסית‪ ,‬ובבתינו היה‬‫רדיו חדש‪ ,‬לו הקשבנו לחדשות ונהנינו מהמוסיקה החדשנית של אותם זמנים‪.‬‬‫היה לנו גם פטפון‪ ,‬גרמופון‪ ,‬עם מנואלה‪ ,‬ותקליטים‪ ,‬צלילים שעדיין מתנגנים‬‫באוזני‪ .‬חשתי את הקצב כשג'וניה סיפרה לי על הצלילים בחייה‪ ,‬ושנינו היינו‬‫במקום מופלא רחוק רחוק מהגטו ומהאפלה‪ ,‬עד ששמענו‪\" :‬גו'ניה כבר לילה!‬ ‫הגיע הזמן ללכת לישון!\"‪ .‬נפרדנו וחיכיתי לפגישה הבאה‪.‬‬‫מוניק‪ ,‬סיפרתי לך על עסק הפרוות שאבי ניהל‪ .‬במפעל היו מכונות תפירה‪ ,‬ואבי‬‫העסיק חמישה‪-‬עשר אנשי מקצוע לכל חלק בתהליך התפירה‪ .‬היו מומחים‬‫למעילים‪ ,‬לחליפות‪ ,‬לכובעים‪ ,‬לגברים‪ ,‬נשים‪ ,‬וילדים‪ .‬בנוסף היו גם ארבעה‬‫שליחים שמסרו את הסחורה המוכנה לקונים‪ .‬אבי קיבל מפריז עיתוני‪-‬פרסום‪,‬‬‫ז'ורנלים‪ ,‬שכללו תמונות מהאופנה הכי חדישה‪ ,‬והוא גם נסע פעמיים בשנה‬‫עמוד ‪44‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫למשך שבועיים לגרמניה ולאיטליה‪ ,‬שם השתתף בירידים בינלאומיים של‬‫פרוות‪ ,‬על מנת שיהיה מעודכן במה שחדש בעולם האופנה‪ ,‬בתחום המעילים‪,‬‬‫החליפות‪ ,‬הכובעים וכו'‪ .‬אבא הביא לפולין חומרי גלם משום שנתן ייעוץ‬‫לעובדיו‪ ,‬ובנוסף היה גם אחראי לעיצוב‪ ,‬לתפירה למכירה ולמשלוחים‪ .‬אבי גם‬‫קנה לאמי דברים מאוד מרשימים מהנסיעות שלו לחוץ‪-‬לארץ‪ ,‬מסעות אליהם‬‫הצטרפה לעיתים‪ .‬אמא התלוותה לנסיעותיו לגרמניה ללייפציג‪ ,‬וגם לברלין‪ ,‬שם‬‫חי אחיו הבכור יוסף ומשפחתו‪ .‬אני זוכרת במיוחד את קופסת התכשיטים‬‫המלבנית הגדולה שאבי קנה לאמי באחת הנסיעות שלו לחוץ‪-‬לארץ‪ .‬מעל‬‫הקופסה סביב היו כל מיני אבנים יקרות‪ ,‬ובתוך הקופסה היו תאים בהם אמי‬‫איחסנה שרשראות ארוכות‪ ,‬מבחר גדול של סיכות בצורות ובצבעים יפים‪,‬‬‫טבעות‪ ,‬שעונים וצמידים‪ .‬אהבתי במיוחד את שרשרת הפנינים הארוכה‪ .‬צמיד‬‫הזהב המרובע והיפה‪ ,‬בשילוב הצבעים המתחלפים היה האהוב עלי במיוחד‪.‬‬‫אמי עישנה‪ ,‬ואבי קנה לה נרתיק מכסף שזור קישוטי זהב מיוחד לסיגריות‪ ,‬אותן‬‫הדליקה במצית‪ .‬מגיל מאוד צעיר היה לי חוש אסתטי והערכה לדברים יפים‪.‬‬‫כמו אמי אהבתי מאוד להתלבש יפה‪ ,‬לדגמן עם אמי באופנת הפרוות‪ ,‬ובמיוחד‬‫התלהבתי כשאמי שהייתה אישה מאוד נאה הרשתה לי לפעמים לענוד את‬‫תכשיטיה‪ .‬בנוסף לאודם ונעלי העקב הגבוהים‪ ,‬אהבתי במיוחד כאשר לבשה‬‫את השמלה השחורה עם הצווארון הזקוף‪ ,‬והאבנים בצבעי הקשת התפורים‬‫בחלקה הקדמי העליון‪ .‬בעסק של אבי‪ ,‬אמי ואני שמחנו מאוד כאשר הוא ביקש‬‫שנדגמן את הסחורה מהאופנה הכי חדישה‪ .‬לילדים תפרו מעילים עם פרוות‬‫משיער כבש בצבע אפור ושחור‪ ,‬וכובעים שכיסו את האוזניים כהגנה מהכפור‪.‬‬‫לנשים תפרו כובעים ומעילים מפרוות מינק‪ ,‬גם בחלק הפנימי וגם בחלק‬‫החיצוני‪ ,‬מעיל ששימש לא רק לחימום אלא גם ליופי‪ .‬תפרו גם \"מופ\" מפרווה‪,‬‬‫כיחידה אחת במקום כפפות‪ ,‬כדי לשמור על חום הידיים‪ .‬לגברים תפרו בעיקר‬‫את הפרווה רק בחלקו הפנימי של המעיל‪ ,‬או רק כצווארון‪ ,‬בנוסף לכובעים‪.‬‬‫התרגשתי יחד עם ג'וניה מהתחושות הטובות שחשה בילדותה‪ .‬התרגשתי‬ ‫מהעושר וההדר שסבב אותה‪ .‬נפרדו ב\"לילה טוב\" וציפייה למפגש הבא‪.‬‬‫עמוד ‪45‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫\"מוניק אתה זוכר שסיפרתי לך על הגניבה אצל סבתא וסבא שלי בפיוקי?\"‬‫\"בטח‪ .‬אני זוכר כל מה שאת מספרת לי\"‪ .‬אתה יודע גם אצלנו בבית הייתה‬‫גניבה‪ .‬לפני המלחמה בשנת ‪ 1938‬נכנסו לביתנו גנבים רעולי פנים‪ ,‬עם נשק‪,‬‬‫וגנבו לא רק את התכשיטים היפים של אמי‪ ,‬הם גנבו גם מהבית שלנו חליפות‬‫מוכנות שהיו מיועדות למשלוח למחרת היום‪ .‬לא הייתה ברירה‪ ,‬ואבי נאלץ היה‬‫להחזיר לקונים את המקדמה ששילמו לו ובנוסף הוצאות עבודה והוצאות‬‫לתפירה חדשה‪\" .‬ג'וניה אולי נעבור למשהו משמח יותר\" הצעתי‪ .‬אני רוצה‬‫לספר לך על הילדות הנהדרת שלי‪ .‬בכל יום ראשון התלוויתי למשפחתי‬‫שנפגשה עם ידידים במקום הקבוע‪ ,‬מלון \"רויאל\" שהיה ממוקם בפארק הסובב‬‫את קרקוב‪ .‬בית‪-‬המלון כלל חדרי משחק למבוגרים‪ .‬אבי שיחק \"ביליארד\"‪ ,‬אמי‬‫שיחקה \"ברידג'\"‪ .‬בבית‪-‬הקפה ובמסעדה שבפארק אכלנו לפעמים ארוחת‬‫צהריים‪ .‬בזמן שהמבוגרים שיחקו‪ ,‬אני ואחי וכל הילדים של הידידים שהיו בני‬‫גילנו שיחקנו \"תופסת\"‪\" ,‬מחבואים\"‪\" ,‬קלאס\"‪\" ,‬חבל קפיצה\"‪ ,‬ומערמונים ששוייפו‬‫לקוביות שיחקנו \"חמש אבנים\"‪ .‬היו ילדים שגלגלו חישוקים‪ .‬זו הייתה הזדמנות‬‫נהדרת גם למבוגרים וגם לילדים לבלות יחד‪ .‬באותם ימים היה מקובל לארח‬‫בבית בעיקר קרובי משפחה ולא ידידים‪ .‬הכיף הכי גדול שלי בימי ראשון לפני‬‫הפגישה במלון \"רויאל\"‪ ,‬היה הזמן היקר שאבי ואני בילינו רק שנינו יחד‪ .‬אהבתי‬‫מאוד לטייל איתו בטיילת \"ליניה א‪-‬בה\"‪ ,Linia A-B ,‬ולעבור על פני בתי הקפה‬‫והחנויות‪ .‬בכל יום ראשון אבא קנה לי גלידה בקונדיטוריה \"סוקניצה\"‪-‬‬‫‪ Sukiennice‬שהיתה בצד אחד שבמרכז הכיכר המרובעת‪ .‬אהבתי מאוד שאבא‬‫קנה לי \"קרמשניט\"‪ ,‬מאפה כמו כריך‪ ,‬עשוי משתי פרוסות בצק עלים אפוי‪,‬‬‫ובאמצעו מילוי קרם פודינג בטעם וניל מוגש עם אבקת‪-‬סוכר מעל‪ .‬תשומת‪-‬לבו‬‫של אבא הייתה לא פחות מהנה מדברי המתיקה שקנה לי ואפילו יותר‪ .‬אבי‬‫אהב מאוד לקרוא‪ .‬באחד הטיולים שלנו בטיילת‪ ,‬קרא עיתון ואני נעצרתי לרגע‬‫קט ליד חלון ראווה והתבוננתי‪ .‬כעבור דקה או שתיים המשכתי ללכת ואבי‬‫התרחק מעט‪ .‬ראיתי איש לפני שקרא עיתון‪\" .‬אבא\" קראתי לעברו ורצתי‬‫לקראתו‪\" .‬אני אבא‪ ,‬אבל לא שלך!\" הסתובב הגבר לעברי‪ .‬המשכתי לרוץ עוד‬‫עמוד ‪46‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫מספר צעדים‪ ,‬ושמחתי שוב לאחוז את ידו של אבא‪ .‬הפגישה הלילית שלנו‬ ‫הסתיימה‪ .‬עייף אך שמח ומאושר פניתי לדירה שבגטו‪ ,‬מייחל למפגש הבא‪.‬‬‫כמה אני מתגעגעת לימים הטובים שלפני פרוץ המלחמה‪ ,‬מתגעגעת לסבא‬‫וסבתא‪ ,‬לדודים ולדודות‪ ,‬לחברים ולחברות‪ .‬לחופש‪ ,‬לאושר ולילדות הנהדרת‪.‬‬‫\"ספרי לי עוד על אותם חיים מאושרים בתקווה שישובו במהרה\" הפצרתי‬‫בג'וניה‪\" .‬החיים הטובים היו מלאי הנאה ואושר והמחר לא הטריד אותנו‪ .‬הייתה‬‫לי משפחה יפה וילדות יפה שהסתיימו מהר מאוד‪ .‬זכיתי להורים שהיו גם‬‫חברים וגם ידידים שלי ושל ארתור‪ ,‬והיו לנו חיים טובים ושקטים\"‪ ,‬שחה לי‬‫ג'וניה ואני צמאתי לכל מילה שלה‪ .‬ג'וניה המשיכה לספר‪ ,‬הורי אבי נפטרו לפני‬‫שנולדתי כך שלא הכרתי את סבתא וסבא מצד אבי‪ .‬סבא פיניה וסבתא אנה‬‫מבית‪ -‬פלצ'ר הורי אמי‪ ,‬היו אנשים נפלאים‪ ,‬התראינו איתם כמעט מידי יום‪,‬‬‫ואיתם גם חגגנו את כל החגים‪ .‬סבתא אנה וסבא פיניה גרו מרחק הליכה‬‫מביתנו‪ ,‬ברחוב קונצ'יק ‪ ,2‬דירה אליה נכנסנו הישר ממדרכת הרחוב )בזמן‬‫המלחמה הבית היה ממוקם שני רחובות לפני הגטו‪ ,‬היום גרים שם פולנים(‪.‬‬‫סבתא וסבא היו דתיים שומרי שבת‪ ,‬לא עבדו ולא נסעו בשבת‪ ,‬וכמובן אכלו רק‬‫אוכל כשר למהדרין‪ ,‬חגגו את רוב החגים היהודיים כדת וכדין‪ .‬סבתא אנה‬‫הייתה אישה יפיפייה‪ ,‬פאה לראשה כמסורת היהודית‪ ,‬ידיה מכוסות שרוולים‬‫ארוכים‪ ,‬ולגופה שמלות וחצאיות ארוכות עשויות שכבות שכבות אחת מעל‬‫השנייה‪ .‬באחד מכיסי החצאיות שמרה כסף‪ .‬כשנתנה לי ולאחי מעות לקניית‬‫גלידה או דבר‪-‬מה שרצינו‪ ,‬הרימה מעט את החצאית העליונה‪ ,‬והוציאה מזומנים‬‫מהחצאית שתחתיה‪ .‬סבתא הייתה בשלנית נהדרת היא בישלה ואפתה מאכלים‬‫שעברו מדור לדור כיוון שלימדה את בנותיה‪ ,‬אמי ואחותה‪ .‬סבא פיניה היה‬‫מורה לכינור בקונסרבטוריון בקרקוב‪ .‬הוא היה גבה‪-‬קומה ומאוד נאה‪ ,‬לעיתים‬‫שפם עיטר את פניו ולעיתים היה מגולח למשעי‪ ,‬נעל מגפיים גבוהות‪ ,‬ומכנסיים‬‫צרים שהוכנסו למגפיים‪ .‬מכיס הז'קט השתרבבה שרשרת אליה היה תלוי שעון‬‫זהב‪ .‬כשיצא לרחוב חבש כובע‪ ,‬צעד בזקיפות‪-‬קומה כשמקל הליכה מפואר‬‫וראש זהב בקצהו‪ .‬כשמלאו לי שש קנה לי אבי כינור באחת מנסיעותיו לחוץ‪-‬‬‫לארץ‪ ,‬וסבא לימד אותי לנגן בביתו‪ ,‬ולעיתים ניגנתי יחד איתו‪ .‬לסבא היה חדר‬‫עמוד ‪47‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫מלא כנריות צהובות‪ ,‬חמש‪-‬עשר ואולי עשרים‪ ,‬כל כנרית בכלוב שלה‪ .‬אהבתי‬‫להקשיב לשירתן‪ ,‬להוציא אותן מהכלוב כדי שיעופו בחדר בחופשיות‪ .‬נישקתי‬‫את מקורן‪ ,‬וניקיתי בשמחה כל כלוב‪ .‬תמיד אהבתי בעלי‪-‬חיים‪\" .‬לורד\" היה כלב‬‫זאב בבית‪-‬הורי‪ .‬כשהייתי בת חמש שיחקתי איתו במטבח ביתנו‪ .‬לא שמתי לב‬‫שעל השולחן הייתה מונחת סכין מטבח חדה‪ .‬אמי הלכה רגע לשכנה בדירה‬‫הסמוכה‪ .‬תוך כדי משחק רצתי סביב השולחן ו\"לורד\" רץ אחרי‪ .‬לא הבחנתי‬‫שבטעות הזזתי את הסכין‪ ,‬והיא נפלה‪ .‬השפה התחתונה שלי נחתכה‪\" .‬לורד\"‬‫רץ לשכנה‪ ,‬פתח את הדלת‪ ,‬ומשך את אמי בשמלתה‪ ,‬נבח ולא הרפה‪ ,‬עד‬‫שהיא באה בעקבותיו‪ ,‬ומצאה אותי פצועה‪ .‬באותו יום תפרו לי את השפה‪.‬‬‫תודות ל\"לורד\" המסור והפיקח לא איבדתי הרבה דם‪ ,‬אך הצלקת נותרה עד‬‫היום‪ .‬יש בי אהבה והערכה במיוחד לכלבי זאב‪ ,‬אהבה הטבועה עמוק בלבי אך‬‫לצערי הגדול היא גם מלווה כאב קשה מנשוא‪ ,‬כי הנאצים התת‪-‬אנושיים‪,‬‬‫השתמשו בכלבים לתקוף‪ ,‬להפחיד ולפצוע אנשים חפי‪ -‬פשע כמונו‪\" .‬לילה טוב\"‪,‬‬‫פרידה‪ ,‬וציפייה לפגישה הבאה‪ .‬הפגישה הנפלאה שלי ושל ג'וניה הסתיימה‬ ‫כשטעם של עוד נותר בי‪ .‬חיכיתי בציפייה דרוכה לפגישה הבאה‪.‬‬‫מוניק‪ ,‬כפי שסיפרתי לך‪ ,‬את ראש השנה ויום כיפור לא חגגנו עם סבתא וסבא‬‫משום שביתנו היה חילוני‪ .‬אנחנו השתתפנו בתפילות רפורמיות‪ ,‬ולא בתפילות‬‫מיוחדות וממושכות‪ .‬לעומתנו‪ ,‬סבתא וסבא השתתפו בתהליך הסמלי של‬‫\"תשליך\" שנהוג אצל הדתיים ביום הראשון של ראש השנה‪ .‬טכס ה\"תשליך\" חל‬‫אחרי תפילת \"מנחה\" טרם שקיעת החמה‪ .‬היהודים הדתיים יצאו אל מקווה מים‬‫כלשהו‪ :‬ים‪ ,‬נהר‪ ,‬או באר \"להשליך\" את חטאי השנה שחלפה‪ ,‬והתפללו למחילה‬‫ולהגשמת משאלות‪-‬לב‪ .‬סבתא וסבא האמינו שכל אדם יכול להטות את גזר דינו‬‫לחיים או למוות על ידי חזרה בתשובה‪ .‬הם האמינו שבכפרת העוונות‪,‬‬‫ובסליחה‪ ,‬יהודי יכול לשנות את גורלו‪ .‬לכן את עשרת ימי תשובה מראש השנה‬‫ליום כפור‪ ,‬היום הקדוש ביותר ביהדות‪ ,‬התפללו לסליחות‪ ,‬למחילות‪ ,‬ולכפרות‪.‬‬‫הם האמינו אמונה עמוקה בכל נפשם ומעודם ביום הדין וחריצת גורלו של אדם‪.‬‬‫בחודש תשרי סבתא וסבא חגגו גם את חג סוכות ושמחת תורה‪ .‬הצטרפנו‬‫לשמחה ולמצווה לשבת בסוכה‪ ,‬וכשהוציאו את ספרי התורה מארון הקודש‬‫עמוד ‪48‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫הצטרפנו לשבע הקפות סביב לבמה בשירה וריקודים כנהוג עם סיום קריאת‬‫התורה מידי שנה והתחלת הקריאה מחדש בשנה העברית החדשה‪ .‬בחג‬‫החנוכה‪ ,‬שהוא החג המסורתי היחיד שאינו נזכר בתנ\"ך‪ ,‬המהלל את מלחמת‬‫הדת ההרואית של החשמונאים‪ ,‬אהבתי להדליק נרות חנוכה ולברך על הניסים‬‫והנפלאות‪ .‬במיוחד אהבתי להתבונן כיצד סבתא מכינה סופגניות‪\" ,‬פונצ'קי\"‪,‬‬‫עוטפת בשמיכת נוצות‪\" ,‬פוך\"‪ ,‬את הקערה בתוכה בצק השמרים‪ ,‬משום שהבצק‬‫תופח מהר יותר בחום‪ .‬שמחתי לעזור ליצור מהבצק עיגולים מכוס שפיה הפוך‪,‬‬‫ולמלא אותו ריבת תות‪ .‬כיף היה לאכול את הסופגניות כשהן חמות‪ ,‬אחרי‬‫שטוגנו בשמן עמוק וצופו אבקת סוכר מעל‪ .‬אהבתי גם לאכול לביבות חמות‬‫ולשחק בסביבונים‪ .‬הכיף הכי גדול היה לקבל \"גלט\" זלוטי‪ ,‬מעות –חנוכה‪ .‬בט\"ו‬‫בשבט היו רק פירות יבשים בגלל הקרה של ימי‪-‬החורף‪ .‬החג האהוב עלי היה‬‫פורים‪ .‬סבתא וסבא דיברו בניהם יידיש ופולנית‪ ,‬אך כשארתור ואני הגענו‬‫אליהם מחופשים‪ ,‬סבתא שאלה את סבא בפולנית \"מי הם הילדים האלה‬‫שהביאו לנו משלוח מנות? אתה מכיר אותם\"? וסבא ענה‪\" :‬לא אינני מכיר את‬‫הילדים האלה\"‪ .‬היינו כל‪-‬כך מאושרים שסבתא וסבא לא זיהו אותנו‪ .‬כשאני‬‫וארתור הורדנו את המסכות בהתלהבות רבה‪ ,‬הם הכריזו בצהלה! \"הרי הם‬‫ג'וניה וארתור\"‪ .‬כל אחד מאיתנו קיבל מטבע מכסף כדי לשים בקופת החיסכון‬‫בצורת חזיר‪ .‬אהבתי לשלשל את המטבע בקופת החיסכון שלי‪ ,‬וארתור נהנה‬‫לשלשל את המטבע שלו לקופת החיסכון שלו‪ .‬נהנינו מאכילת אוזני המן‬‫ממולאים פרג‪ ,‬וריבת‪ -‬תות עם אגוזים‪ .‬אמי אפתה עוגה מפירות יבשים כמידי‬‫שנה בשנה והניחה את משלוח המנות על צלחת מיוחדת ומקושטת‪ .‬ההורים‬‫הכינו סלסלות בהן הניחו משלוח מנות לאנשים מעוטי‪-‬יכולת‪ ,‬ואנחנו נקשנו‬‫בדלת הנחנו את הסלסילות ורצנו מיד מבלי שידעו מי השולח‪ ,‬מצווה שנהגנו‬‫לעשות בחגים היהודיים‪ .‬החג המשפחתי הכי גדול היה פסח‪ ,‬בו סבתא הייתה‬‫עסוקה במיוחד‪ .‬היא הייתה אחראית על ההכשר וטיהור כל הכלים משאריות‬‫חמץ שנדבקו בהם באמצעות הרתחה במים‪ ,‬בדיקה וביעור החמץ בכל הבית‪,‬‬‫הכנת המצות‪ ,‬קערת הפסח וכל הקשור לסדר פסח ועריכת השולחן‪ .‬אני זוכרת‬‫שהשולחן אצל סבתא וסבא היה ענק‪ ,‬מלבד המשפחה המורחבת‪ ,‬שכללה‬‫עמוד ‪49‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫אותנו )הורי אני ואחי(‪ ,‬את שתי אחיותיה של אמי‪ ,‬פלה ומניה‪-‬מרים‪ ,‬ושלושת‬‫אחיה ומשפחותיהם‪ ,‬סבא פיניה הזמין אנשים זרים‪ ,‬ביניהם חיילים יהודים שלא‬‫היה להם מקום להסב בחג‪ .‬כארבעים אורחים הסבו אצל סבתא וסבא בליל‬‫הסדר‪ .‬באחת הפעמים דודה פלה‪ ,‬אחות אמי‪ ,‬הכירה את בעלה שהוזמן‬‫להצטרף לחג‪ .‬אהבתי לחפש את האפיקומן ולקבל מתנה‪ .‬בל\"ג בעומר‪ ,‬היום‬‫השלושים ושלושה לספירת העומר‪ ,‬מפסח עד שבועות‪ .‬סבתי וסבי הצטרפו‬‫ליהודי קרקוב‪ ,‬והשתתפו במסורת עתיקת היומין שעברה מדור לדור להבעיר‬‫מדורות ליד קברו של הרמ\"א‪ ,‬ולהשתרע על קברי הצדיקים‪ .‬חג השבועות היה‬‫חג חשוב עבור סבתא וסבא משום שביום זה לפני יותר משלושת אלפים שנה‬‫העם היהודי עמד לרגלי הר סיני וקיבל את התורה‪ .‬עבורם התורה לא הייתה רק‬‫לוחות הברית ועשרת הדיברות אותם קיבל משה הישר מהאלוהים‪ .‬עבורם‬‫התורה הייתה במובן הכולל‪ ,‬תורה הכוללת גם את חמשת חומשי תורה שנכתבו‬‫במשך ארבעים שנה על ידי משה בזמן שהוא ועם ישראל נדדו במדבר סיני‪.‬‬‫עבורם התורה כללה את כל עשרים וארבעה ספרי התורה‪ ,‬יחד עם כל המסורות‬‫מהכתובים ואלה שעברו בעל‪-‬פה במשך כל הדורות המוזכרים גם ב\"קבלה\"‪.‬‬‫ב\"תשעה באב\"‪ ,‬סבתא וסבא צמו כמו ביום כיפור‪ ,‬לזכר חורבן בית המקדש‬‫הראשון על ידי הבבלים‪ ,‬בפיקודו של נבוכאדנצר‪ ,‬וגם לזכר חורבן בית המקדש‬‫השני על ידי הרומאים‪ ,‬בפיקודו של טיטוס‪\" .‬כבר לילה הגיע הזמן לישון!\" נשמע‬ ‫המשפט המוכר‪ .‬פרידה ושוב ציפייה‪.‬‬‫סבתי אנה הייתה אישה יפיפייה‪ ,‬לחייה סמוקות ופניה ללא קמט‪ ,‬שיערה היה‬‫כסוף וקסום בעיני מתחת לפאה שלראשה‪ .‬אמרו \"את דומה לסבתא אנה‬‫ולדודה שלך פלה\" ועבורי זאת היתה מחמאה גדולה‪ .‬כך החלה ג'וניה לספר לי‬‫עוד על זכרונות משפחתה בזמן שלפני המלחמה‪ .‬יום אחד אני וארתור חזרנו‬‫הביתה מבית‪-‬הספר‪ ,‬היינו בבית עם אמי‪ ,‬כשבאו מכרים והודיעו לנו \"סבתא‬‫נפטרה\"‪ .‬היא הייתה בשנות השבעים המאוחרות לחייה‪ .‬נכנסנו לביתם של‬‫סבתא וסבא‪ ,‬סבתא שכבה על הרצפה כשרגליה פנו לכיוון דלת היציאה כמקובל‬‫אצל היהודים‪ .‬שערה היה כסוף‪ ,‬ומבריק כשלג בלי הפאה‪ ,‬פניה ללא קמט‪,‬‬‫לחייה ורודות‪ ,‬יופי ושלווה נסכו על פניה כאילו ישנה‪ .‬אני עוד זוכרת שליוויתי‬‫עמוד ‪50‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫אותה לדרכה האחרונה בבית הקברות ברחוב מיודובה בקרקוב‪ .‬דינה לא ידעה‬‫שבביקורה בבית הקברות לאחר המלחמה לא תמצא את מצבת סבתה‪ .‬למרבה‬‫המזל נפטרה חודשיים לפני פרוץ המלחמה מהתקף לב וטוב שכך! לא היה‬‫עליה לעבור את נחשול הסבל שהיה מנת חלקנו בשנים הקשות‪ .‬סבא פיניה‬‫ודודה פלה נורו למוות כשטיילו לתומם ברחוב כי מישהו הלשין \"הם יהודים\"‪.‬‬‫זמן קצר מאוד לאחר פרוץ המלחמה אמי איבדה את הוריה ואחותה פלה‪.‬‬‫לסבתא אנה הייתה אחות בשם חוה‪-‬חווקה‪ ,‬ובעלה טוביה פלצ'ר ולהם היו‬‫ארבעה ילדים‪ :‬דוד‪ ,‬אסתר‪-‬אסתה‪ ,‬רבקה‪-‬רגינה‪ ,‬בשם חיבה ריבצ'ה‪ ,‬וזליק‬ ‫פלצ'ר‪.‬‬ ‫***‬‫\"היו לי הרבה קרובי משפחה והתראינו איתם מידי פעם\" הוסיפה ג'וניה לספר‬‫על הענפים הרבים במשפחתה‪ .‬לברטה‪-‬בלה מבית פלצ'ר ולמקס שיפ‪ ,‬משפחה‬‫שגרה בקז'מייז' בקרקוב היתה מטופלת בשלושה ילדים‪ ,‬הבן הבכור‪ ,‬וילק‪,‬‬‫ברונק‪ ,‬ודורה‪-‬דבורה‪ .‬התראינו עם המשפחה מידי פעם בפעם‪\" .‬כן\" ענה מוניק‬‫והוסיף \"רונקה הייתה ידידת נעורי בקז'מייז; וילק היה גדול ממני\"‪ .‬אומנם פלצ'ר‬‫היה שם משפחה מצד אמי‪ ,‬אך היה זה גם שם משפחה מצד אבי בנוסף לשם‬ ‫קורנבלום‪.‬‬‫מוניק כפי שסיפרתי לך אבי היה הצעיר ביותר במשפחתו‪ ,‬ואחיו יוסף היה‬‫הבכור‪ .‬הדוד יוסף נולד וגדל בפולין‪ ,‬שרת בצבא הפולני‪ ,‬עבר לברלין ב‪1914 -‬‬‫והתחתן עם דודה אסתה‪-‬אסתר‪ ,‬ונולדו להם ארבעה ילדים‪ :‬ג'ני‪ ,‬ארנולד‪-‬ארקו‪-‬‬‫אשר‪ ,‬מרגוט וגרהרט‪ .‬הדוד יוסף ביקר אותנו מספר פעמים בשנה ואבי נסע‬‫לברלין לנסיעות עיסקיות‪ ,‬ובהזדמנויות אלה ביקר גם אצל אחיו ומשפחתו‪.‬‬‫כשהדוד יוסף‪ ,‬שהיה מלא חוש הומור כאבי‪ ,‬ביקר אותנו‪ ,‬הוא דיבר איתי‬‫פולנית‪ ,‬אך לא הצלחתי להבין את הפולנית שלו שהייתה כל‪-‬כך מצחיקה‪.‬‬‫ביקשתי שידבר איתי גרמנית‪ ,‬שפה שידעתי היטב‪ .‬פעם ראשונה נתקלתי‬‫באנטישמיות כשזרקו את יוסף‪ ,‬הדוד שלי מגרמניה בה חי חמישים‪-‬שישים‬‫שנה‪ .‬שנתיים לפני פרוץ המלחמה היה פוגרום והגרמנים זרקו את היהודים‬‫עמוד ‪51‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫מברלין‪ ,‬אותם כינו \"אוסט‪-‬יודן\"‪\" ,‬היהודים מהמזרח\"‪ .‬ילדיו של הדוד יוסף‪ :‬ארקו‬‫וג'ני נסעו לפלסטינה‪ ,‬מרגוט נהרגה בברלין‪ ,‬וגרהרט הצעיר מבין הילדים‪,‬‬‫התכוון גם הוא לנסוע לפלסטינה‪ ,‬והצטרף גם לארגון היהודי בפולין‪ ,‬אך‬‫המלחמה החלה והוא לא הספיק לממש את תוכניותיו‪ .‬הוא‪ ,‬אביו‪ ,‬ואבי ברחו‬‫ללבוב‪ .‬גרהרט ודוד יוסף נהרגו ואבי הצליח לשרוד‪ .‬לדוד ברנרד‪-‬דב ודודה‬‫אסתר הייתה בקרקוב חנות לפירות אקזוטיים מחוץ‪-‬לארץ‪ .‬הייתה להם בת‬ ‫יחידה רנה‪.‬‬‫דודה גוסטה מבוגרת מאחיותיו של אבי‪ ,‬הייתה עקרה ולכן בעלה התגרש‬‫ממנה‪ ,‬והיא נישאה שנית‪ .‬כל שנה בחופש הגדול ביקרתי אותה; אהבתי מאוד‬‫לבלות את החופש הגדול אצלה‪ .‬בהתחלה הילדים בשכונה לא רצו לשחק איתי‬‫וטענו שאני \"פנינקה סקרקובה\"‪ ,‬גברת מגונדרת מקרקוב‪ ,‬משום שהייתי תמיד‬‫לבושה בבגדים יפים לפי צו האופנה‪ .‬אך תמיד אהבתי לשחק גם עם הבנים‪.‬‬‫אהבתי לטפס על עצים‪ ,‬ואהבתי גם לשחק עם הבנות ולהתלבש יפה‪ .‬כשלא‬‫רצו לשחק איתי הכרזתי \"אני כבר לא גברת מגונדרת מקרקוב\" לאחר שמרחתי‬‫בוץ על שמלתי‪ .‬לדודה גוסטה הייתה חנות \"כל בו\" בפיוקי שם מכרה גבינות‪,‬‬‫קונפיטורות‪-‬ריבות‪ ,‬חמאה ועוד‪ .‬כשהייתי בת שש שיחקתי עם חברים כמוכרת‬‫בחנות‪\" ,‬מכרתי\" להם שעועית לבנה‪ ,‬מלפפונים שהוכנסו לחביות‪ .‬היה ממש‬‫כיף‪ ,‬עד שיום אחד דודה גוסטה חשבה שבאו גנבים לחנות‪ ,‬ולקחו מכל טוב‪.‬‬‫\"החנות היא מקור מחייתי‪ ,‬יש הבדל בין מתן צדקה‪ ,‬למכירה\" הסבירה ולימדה‬ ‫אותי עובדות חיים‪ .‬הבנתי‪ ,‬ולמדתי לקח‪.‬‬‫דודה סלה‪-‬שרה הייתה אישה נפלאה‪ .‬מאוד אהבתי אותה‪ .‬אף על פי שהייתה‬‫אילמת וחרשת כמעט לחלוטין‪ ,‬אף פעם לא הייתה ממורמרת‪ ,‬ההיפך הגמור‪.‬‬‫היא הייתה אישה טובת‪-‬לב‪ ,‬ותמיד העניקה לי חום ואהבה‪ .‬אהבתי מאוד לבקר‬‫את המשפחה בכשאנוב שהיה לה בית‪-‬חרושת לנקניקים ובשר בקטוביצי‪.‬‬‫לדודה סלה ודוד טוביה היו ארבעה בנים‪ :‬אנג'ל‪ ,‬דוד‪ ,‬ז'ק‪ ,‬והרמן‪-‬צבי‪ ,‬ובת‬ ‫אחת‪ ,‬דבורה‪.‬‬‫עמוד ‪52‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫דודה מרים גרה בקרקוב עם בעלה למשפחת הבר‪ .‬היו להם שלושה ילדים‪:‬‬‫פלה‪ ,‬נטלקה‪-‬נטלי‪ ,‬ואנג'ל‪ .‬בחתונה של בת דודתי נטלקה עם תאודור‪-‬דולק‬‫ג'מצ'ק )‪ (Zamczyk‬הייתי בת ארבע‪ .‬לפני החתונה לבשתי שמלה לבנה ונעלתי‬‫נעלי לק‪ .‬עמדתי בחוץ ליד הבית של דודה מרים כששכנה עשתה כביסה בחוץ‪.‬‬‫לא שמתי לב שהייתה שם קערת כביסה עם עמילן‪ ,‬וכשלקחתי כמה צעדים‬ ‫לאחור‪ ,‬נפלתי עם הבגדים הישר לתוך הקערה‪ .‬כמובן נאלצתי להחליף בגדים‪.‬‬ ‫משפחה רחבה וענפה‪ ,‬משפחה עם תקוות חלומות‪ ,‬משפחה שענפיה נגדעו‬‫בתמונה ג'וניה בת ארבע בשורה התחתונה באמצע בחתונה של נטלקה בתה‬‫של דודה מרים‪ ,‬יושבת משמאל לכלה‪ ,‬אחותו של מקס קורנבלום‪ .‬מקס בשורה‬‫העליונה בצד ימין מרכיב משקפיים עטור שפם‪ .‬גניה‪ ,‬אשתו של מקס‪ ,‬שלישית‬‫מימין בשורה השנייה מלמעלה; אחיו של מקס‪ ,‬ברנרד‪-‬דב במשקפיים‪ ,‬שלישי‬‫מימין בשורה העליונה ובתו רנה‪-‬רות קורנבלום )לימים רוזנברגר( הילדה‬ ‫בשורה התחתונה בצד שמאל; דודה סלה‪-‬שרה השלישית משמאל לכלה‪.‬‬‫לנטלקה ודולק הייתה חנות לממכר אופניים‪ ,‬קוסמטיקה‪ ,‬רדיו‪ .‬יום שבת היה‬‫היום העמוס ביותר בו שניהם עבדו קשה‪ .‬כשהמלחמה פרצה בספטמבר ‪1939‬‬‫נטלקה ודולק נאלצו להישמע להוראות‪\" ,‬לשים מגן דוד בחלון החנות\" כדי‬‫שכולם יראו‪ ,‬ובהמשך הגרמנים הלאימו את החנות‪ .‬המשפחה נאלצה להיכנס‬‫ל\"גטו קרקוב\" ב‪ 1941-‬לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול על הזרוע ולהחתים‬‫עמוד ‪53‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫כרטיס בצבע ירוק כדי שיוכלו לצאת ולהיכנס לגטו‪ ,‬ממנו נאסר לצאת אחרי‬‫השעה שמונה בערב‪\" .‬מוניק כמה אני שמחה שאתה מקשיב לסיפורים שלי‪.‬‬‫כשאני מספרת לך על הימים הטובים‪ ,‬אני מרגישה יותר טוב\"‪\" .‬גם אני\" השבתי‪.‬‬‫השיחה בינינו התקצרה כי הגעתי מאוחר מאוד לגטו וקריאת ה\"לילה טוב\" לא‬‫הותירה לנו פנאי‪ .‬נפרדתי בציפייה לפגישה הבאה‪\".‬מוניק איזה כיף שאני יכולה‬‫לדבר איתך‪ ,‬ולספר לך את המחשבות שלי‪ .‬אולי הפעם תספר על עצמך\"‪.‬‬‫\"ג'וניה יקירתי‪ ,‬הסיפורים שלך כל‪-‬כך מעניינים‪ ,‬אני רוצה לשמוע אותך\"‪ .‬אלו‬‫הקשרים והזכרונות שלי ממשפחת קורנבלום‪-‬פלצ'ר‪\" .‬מוניק אני עייפה‪ ,‬ואמא‬‫ביקשה שאעזור לה‪ .‬ניפגש מחר\"‪\" .‬ג'וניה בואי! כבר לילה הגיע הזמן לישון!\"‪.‬‬‫\"אמא קוראת לי‪ .‬נפגש מחר אהובי\"‪\" .‬לילה טוב\" השבתי ולבי נמס‪\" .‬כבר לילה‬ ‫הגיע הזמן לישון!\" נשמע המשפט המוכר‪ .‬נפרדתי מג'וניה‪ .‬פרידה ושוב ציפייה‪.‬‬ ‫***‬‫לאחר המלחמה ג'וניה ומוניק יחזרו לפולין ויפגשו את בת‪-‬הדודה נטלקה ובנה‬‫נורמן‪ ,‬ששרדו בזכות \"ניירות אריים\"‪ .‬ג'וניה תפגוש את ילדיה של חווה‪-‬חבקה‪:‬‬‫ריבצ'ה‪ ,‬אסתה‪ ,‬זליג‪ ,‬דוד ששרדו ברוסיה‪ .‬ג'וניה תפגוש בן‪-‬דודה וילק ‪William‬‬‫בנה של בלה פלצ'ר ששרד את \"אושוויץ\"‪ .‬ג'וניה תפגוש את שלושת בני‪-‬‬‫הדודים‪ ,‬ילדיה של דודה שרה‪-‬סלה‪ :‬אנג'ל‪ ,‬וז'ק ששרדו את \"אושוויץ\" ודוד‬‫ששרד ברוסיה‪ .‬ג'וניה תפגוש את בן‪-‬דודה‪ ,‬בנו של איז'ק קורנבלום שרולק‬ ‫ששרד ברוסיה‪.‬‬ ‫***‬‫ג'וניה שיחזרה את הימים שלפני כניסתה לגטו‪ .‬כל אותה עת‪ ,‬סיפרה לי‪,‬‬‫חיפשתי דרכים איך להיכנס לגטו באמצעות עבודה ותעודת זהות כדי שההורים‬‫שלי ואחי נהיה יחד‪ .‬ג'וניה הרחיבה וסיפרה‪\" :‬לקחו אותי‪ ,‬את אבא‪ ,‬את אמא‬‫ואת אחי בטרנספורט למיינזיץ' פודלסקי‪ .‬הכניסו אותנו לרכבות עם קרונות‬‫שמיועדים לפרות‪ .‬במקום שלושים איש‪ ,‬הכניסו מאה וחמישים איש‪ .‬המון גופות‬‫נפלו‪ .‬הריח והצחנה נישאו באוויר הדחוס‪ ,‬ופגעו בצלם אנוש‪ .‬הכניסו אותנו‬‫לבית‪ -‬כנסת גדול‪ .‬לאבי היה כסף ממכירת פרוות שידידו הגוי המשיך לנהל את‬‫עמוד ‪54‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫העסק‪ ,‬ושלח לו כסף‪ ,‬שאיפשר לקחת דירת‪-‬חדר אצל גויה מחוץ לעיר‪ ,‬שם עבר‬‫עלינו הלילה‪ ,‬ושם נשארנו עד שקיבלנו את התעודות‪ .‬כך הצלחנו להישאר‬‫בחיים‪ ,‬בזמן שאת האחרים שהיו בעיר הוציאו להורג‪ .‬באותה תקופה לא נתנו‬‫ליהודים לנסוע בתחבורה ציבורית ברכבות ובאוטובוסים‪ .‬על מנת להגן עלי‪,‬‬‫אמא הלבישה אותי כמו ילדת‪-‬כפר והעבירה אותי לידידים גויים‪ .‬יום אחד‬‫כשנסעתי ברכבת‪ ,‬ניגש אלי שוטר פולני ושאל 'ילדה לאן את נוסעת? איפה‬‫ההורים שלך?' 'הורים אין לי! אני נוסעת לקרקוב' עניתי וכולי חשש ופחד‪' .‬אני‬‫אסע איתך'‪' .‬לא! אין צורך!' הייתי נחושה בתשובתי והפחד כירסם בי אולם‬‫חתמתי פנים‪ .‬לא עזר מאום השוטר נילווה אלי‪ .‬כשנקשתי בדלת ראתה אותי‬‫הגברת בלוויית השוטר‪ .‬היא נבהלה‪ .‬אמרתי 'אני זו שבאתי לשמור על ילדיך'‪.‬‬‫השוטר הוסיף ואמר לגברת 'תשמרי על הילדה‪ ,‬אל תתני לה עבודות קשות‪.‬‬ ‫אגיע לבדוק'‪ .‬הייתי בת‪-‬בית לאנשים שרצו לעזור לי‪ .‬אלו היו ידידים של הורי\"‪.‬‬‫עמוד ‪55‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫חלק רביעי‬ ‫המלחמה ממשיכה‬‫עמוד ‪56‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫עבודה במפעל הגרמני להכנת מברשות‬‫כפי שג'וניה שמעה מפי‪ ,‬קיבלתי עבודה במפעל הגרמני להכנת מברשות לצרכי‬‫הצבא עבור טחנות רוח וקמח‪ .‬המקצועיות שלי זיכתה אותי לא רק בתעודת‬‫עבודה‪ ,‬אלא בקבלת רישיון מיוחד להכניס לגטו שקי קמח‪ ,‬שהצלחתי לחלק וגם‬‫להרוויח כסף כדי לעזור למשפחה‪ ,‬ולהישאר בחיים‪ .‬אך לא הייתי מודע שכל זה‬‫יסתיים בקרוב משום שבתוכניתו של ‪ Heinrich Himmler‬היה לחסל את גטו‬‫קרקוב ולבנות מחנה ריכוז \"פלאשוב\"‪ ,‬שאין נכנס ואין יוצא ממנו‪Heinrich .‬‬‫‪ Himmler‬היה ראש המטה הנאצי‪ ,‬בעבר חוואי ואף פעם לא ירה אך הצליח‬‫לארגן הריגות כי שאף להיות האיש השני בחשיבותו ובכוח השפעתו ב\"רייך‬‫השלישי\" )‪ ,(Reich‬ולהיות שליט על המון מחנות אסירים שעדיין היו סודיים‪.‬‬‫באביב ‪ 1943‬גטו קרקוב לא היה נחוץ יותר‪ ,‬בכל רחבי פולין הכבושה ‪Heinrich‬‬‫‪ Himmler‬החל לרוקן את כל מחנות העבודה הזמניים והעביר את אסירי‬‫העבדים שנשארו בחיים למחנות השמדה קבועים בעיירות נדחות תוך חיסול‬‫מבלי להשאיר כל זכר מהגיהינום שהיה‪ .‬חיילים גרמנים ירו בחולים ואלה שנראו‬‫חלשים מכדי לעבוד‪ .‬ילדים שהיו בבתי‪-‬יתומים נזרקו מחלונות הבנין והחיילים‬‫הגרמנים שהיו ברחוב ירו לעברם תוך נפילתם על הקרקע‪ .‬את הילדים שלא‬‫נהרגו העיפו הגרמנים לעבר הקיר כדי לנפץ את ראשם וכל גופם‪ ,‬וכל זאת‬‫כשדם ניתז לכל עבר‪ ,‬וזעקות קורעות‪-‬לב ונשמה זעזעו את אלה שנמצאו אותה‬‫שעה ברחוב‪\" .‬אין אלוהים! בני אדם הפכו חיות טרף אכזריות! האנושות חוסלה‪,‬‬ ‫מה יהיה בגורלנו!\" זעקתי בלבי‪.‬‬ ‫הצלת אמי אידה‬‫באחת הסלקציות המפחידות והאיומות אמי הופנתה לשורה ממנה לא חוזרים‪,‬‬‫אולם כשקצין גרמני היפנה את ראשו לא חששתי‪ ,‬לא חשבתי על כלום‪ ,‬רק דבר‬‫אחד רציתי וייחלתי לו‪ ,‬להציל את אמי‪ .‬ניגשתי באין‪-‬רואה לשורה בה עמדה‬‫אמי‪ ,‬וכהרף עין הוצאתי אותה והיא זכתה להמשיך ולהיות איתי בגטו‪ .‬חשתי‬‫שהצלתי את חייה והיה לי די בכך‪ .‬תחושת גאווה מילאה אותי ובעיקר שמחתי‬ ‫שאני יכול להסתופף‪ ,‬ולהיות בחברתה עוד ועוד‪.‬‬‫עמוד ‪57‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫עבודת‪-‬כפייה ב\"פלאשוב ירוזולימסקה\" וב\"אוסבאום פלאשוב\"‬‫העבודה שלי בתעשיית המברשות הסתיימה‪ .‬איתרע מזלנו והורי המשיכו לעבוד‬‫כחייטים‪ ,‬ואני נשלחתי מהגטו לעבודה חדשה‪ .‬בגטו היה יהודי דתי עם זקן ארוך‬‫בשם \"שמחה–ספירה\" שהיה קצין משטרה יהודי שעבד עבור ה‪ .S.S -‬אותו‬‫יהודי קיבל הוראות למי לתת \"אישור יציאה לעבודה\"‪ ,‬ואת מי לחסל‪ .‬בטלפון‬‫ענה ה‪\" S.S -‬מדבר שמחה‪-‬ספירה\" וקרא ברמקולים \"לצאת מהבתים\"‪ ,‬ופקד‬‫\"לערוך חיפוש בכל בית כולל מרתפים וכל פינה\"‪ .‬נערכה סלקציה \"מי לחיים ומי‬‫למוות\"‪ .‬העבודה הראשונה שלי במסגרת \"לשכת העבודה\" של הגטו הייתה‬‫ב\"פלאשוב ירוזולימסקה\"‪\" .Plaszow Jerozolimska ,‬פלאשוב\" היה מחנה‬‫לעבודות‪-‬כפייה אותו תיעד בפרוטרוט הבמאי סטיבן ספילברג בסרט \"רשימת‬‫שינדלר\"‪ .‬ב\"פלאשוב\" היה בית קברות יהודי‪ .‬היה עלינו בכאב וסבל רב לבנות‬‫ממצבות הקברים כבישים שהעפילו למחנה ששטחו היה כשמונה מאות דונם‪.‬‬‫הוקמה גדר חשמלית סביב למחנה‪ .‬מילאתי את תפקידי במערך עבודת‪-‬‬‫הכפייה‪ .‬סביב רחבת חול מרובעת בניתי צריפי עץ רעועים ששימשו מגורים‪ .‬על‬‫ראש גבעה הצופה על המחנה נבנתה וילה לבנה שהייתה מיועדת למפקד‬‫המחנה הנפשע אמון גט ‪ .Amon Leopold Goeth‬במהלך העבודה לא עלה על‬‫דעתנו בחלום הגרוע ביותר‪ ,‬שבמקום זה נתייצב בתנאים תת אנושיים‪,‬‬‫ובאכזריות נפשעת‪ .‬לא עלה על דעתנו שגזר דיננו וגזר‪-‬דין משפחותינו ייחרץ‬‫בידי אמון גט שפיקד על המחנה והשליט סדר ומשטר אימים‪ .‬בזמן הבניה‪,‬‬‫ובאמצעות האישורים שהיו ברשותי‪ ,‬התאפשר לי לעיתים לחזור לגטו עם‬‫שקיעת החמה‪ ,‬ואז זכיתי להתרחץ‪ ,‬להיות עם משפחתי ולהיות עם חברתי‬‫ג'וניה‪ ,‬ושוב היה עלי להתייצב במחנה כדי להמשיך בעבודת‪-‬הכפיייה‪ ,‬עד‬‫שעבודת הבנייה במחנה \"פלאשוב\" הסתיימה‪ .‬פגשתי בעיניה הטובות של‬‫חברתי ג'וניה ואלו הביטו בי באהבה שהעניקה לי כוח להמשיך במעשי‪ .‬לא‬‫ידענו שמטרת הגרמנים הנאצים הייתה לחסל את הגטאות ואת כל היהודים‬‫שנותרו בחיים ולהכניסם למחנות ריכוז סגורים‪ ,‬ביניהם המחנה \"פלאשוב\" אותו‬‫עזרתי לבנות ולהקים‪ .‬עם סיום בניית המחנה התחלתי עבודה חדשה בתחנת‬‫רכבת‪ .‬עבדתי במחסן נפט וקרבית‪ ,‬חומרים בהם השתמשו גם להדלקת שתי‬‫עמוד ‪58‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫נורות שהוצמדו לקרון האחרון ברכבת‪ .‬גואונשורק קצין גרמני היה אחראי על‬‫המחסן‪ ,‬מוצאו משלונסק‪ ,‬עיר שהשתייכה בעברה לפולין‪ .‬גואונשורק היה חייל‬‫ה‪ NST -‬השתייך לאחת המפלגות שלא מה‪ .S.S -‬חיילי ה‪ NST-‬לבשו מדי חאקי‪,‬‬‫על הזרוע סרט אדום וצלב קרס‪ .‬מזלי שגואונשורק‪ ,‬שהיה אחראי עלי‪ ,‬חיבב‬‫ואהב אותי מאוד‪ .‬מידי בוקר דאגתי שמדי‪-‬החאקי שלו עם הסרט האדום‪ ,‬הסמל‬‫הנאצי‪ ,‬יהיו מכובסים ומגוהצים למשעי‪ ,‬דאגתי גם שנעלי הקצונה הגבוהות שלו‬‫תהיינה מצוחצחות למופת‪ .‬הגרמנים שבתחנת הרכבת שמרו עלי הודות‬‫לגואונשורק‪ ,‬ולמזלי הטוב זכיתי לארוחה חמה פעם ביום‪ .‬בתחנת הרכבת‬‫\"אוסבאום פלאשוב\" הייתה צרכניה שמידי חודש חודשה בה הסחורה‪ .‬קובלסקי‪,‬‬‫מנהל הצרכנייה‪ ,‬אהב אותי ועזר לי‪ .‬חלק מעודפי האוכל שנשארו בסוף החודש‬‫נתן לי במחיר מוזל ולפעמים קיבלתי ממנו אוכל ללא תשלום‪ .‬לפנות ערב‪ ,‬עם‬‫סיום יום העבודה‪ ,‬חזרתי לגטו והבאתי למשפחתי ולמשפחת חברתי אוכל‬‫שקיבלתי מקובלסקי‪ .‬המזל האיר לי פנים במיוחד כשנשארו הרבה עודפי מזון‬‫שהיו מיועדים לאותו חודש‪ ,‬והחיילים לא קנו את המצרכים משום ששהו במרחק‬‫רב ולא עצרו בתחנה‪ .‬זאת הייתה הזדמנות פז עבורי‪ .‬רכשתי מזון במחיר מוזל‬‫והצלחתי לא רק לתת למשפחתי‪ ,‬ולמשפחת חברתי‪ ,‬אלא הייתה לי אפשרות‬‫לעזור לאנשים‪ ,‬וגם למכור ולהרוויח כסף‪ .‬מידי שבוע הסרתי מזרועי את הסרט‬‫הלבן עם המגן דוד הכחול‪ ,‬ושומר הרכבת האוקראיני מהתחנה‪ ,‬ליווה אותי עם‬‫הרובה שעליו \"לאופטימה\"‪ ,‬המקום בו עבד אבי‪ .‬יום אחד אמון גט‪ ,‬מפקד מחנה‬‫\"פלאשוב\" התת‪-‬אנושי‪ ,‬הגיע לעשות ביקורת בתחנת הרכבת \"אוסבאום\"‪ .‬הוא‬‫פגש אותי באמצע הדרך כשהסרט אינו צמוד לזרועי‪ .‬מיד שלף אקדח מתוך‬‫כוונה להרוג אותי‪ ,‬אך למזלי גואונשורק הצליח בנס למנוע את האסון הנורא‪,‬‬‫והצלחתי לחזור לעבודה‪ .‬למרות אותו מקרה‪ ,‬והסיכון שמלווה בהורדת סרט‬‫הזיהוי היהודי המשכתי בכל הזדמנות שהייתה בידי להגיע ל\"אופטימה\" ולתת‬‫לאבי כסף מהמכירות שביצעתי מהסחורה בצרכניה‪ .‬שמחתי שאני יכול להושיט‬‫כתף לאבי‪ ,‬הרגשתי את התרומה החשובה שלי‪ ,‬ותחושה זו הוסיפו סיבה טובה‬‫לרצון שלי להמשיך ולהתמיד במה שאני עושה בצורה הטובה ביותר‪ .‬ראיתי‬‫במעשי גם שליחות וייעוד להמשיך לחיות‪ .‬כמו גואונשורק שהציל אותי מידי‬‫עמוד ‪59‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫אמון גט‪ ,‬כך היה גם תדאוש פנקייביץ'‪ ,‬בעל בית המרקחת שמוקם בכיכר זגודי‬‫בשטח הגטו‪ ,‬וסייע ליהודים בתרופות‪ ,‬בכסף‪ ,‬במזון‪ ,‬ואף זייף מסמכים‪ .‬תדאוש‬‫פנקייביץ' פעל לטובת ועזרת היהודים בכל תקופת קיום הגטו‪ ,‬ובית המרקחת‬‫היה מקום מפגש חשוב ליהודים ששהו במחנק ובכפייה‪ .‬לימים הוכר תדאוש‬‫פנקייביץ' כ\"חסיד אומות עולם\" וכידוע לאותו עיטור כבוד זכה גם אוסקר שינדלר‬‫‪ .Oskar schindler‬שינדלר אומנם השתייך למפלגה הנאצית‪ ,‬והרוויח כסף רב‬‫בגלל המלחמה‪ ,‬אך ניצל את כספו וקשריו בדרגים הגבוהים שהיו אחראים על‬‫מכונת‪-‬המוות באותם ימים‪ ,‬כמו אמון גט מפקד מחנה פלאשוב‪ .‬בזכות קשריו‬‫הציל אלף ומאה יהודים מהשמדה בטענה שהאנשים ברשימתו‪ ,‬כולל ילדים‪ ,‬היו‬ ‫חיוניים מאוד למאמץ המלחמתי בבית החרושת שלו‪.‬‬‫החיים בגטו היו קשים והצפיפות חנקה‪ .‬למרות הקושי היהודים שרו בגטו‪ ,‬ניסו‬‫לרומם את רוחם‪ ,‬ולהיאחז בעבר היפה שלהם‪ .‬עם ועל אף המראות הכהים‪,‬‬‫והכאב שאפף את הגטו‪ ,‬כל אלו לא פגעו ביחס החם שפיתחתי כלפי בת‬‫השכנים שלנו‪ .‬רציתי לשרוד בכל מחיר‪ ,‬ורציתי לשמור על היקרים לי שימשיכו‬ ‫לדבוק בחיים‪.‬‬ ‫האקציה הגדולה‬‫בגטו הצפוף היה מעט פחם לחימום בחורף‪ ,‬הגרמנים המשיכו להשליט טרור‪,‬‬‫ה‪ SS -‬שלחו אוקראינים פראיים שיעזרו להם לחטוף‪ ,‬לעצור‪ ,‬ולהרוג ללא סיבה‬‫את מי שרק חשקה נפשם‪ .‬חיינו בפחד ובחוסר וודאות מתמדת‪ .‬ג'וניה המשיכה‬‫לעבוד בבית החרושת לשימורים במשך שנה וחצי‪ .‬מידי בוקר אחרי המפקד‪,‬‬‫יחד עם הנשים בקבוצה שלה‪ ,‬הסתדרו בטור של חמישיות ויצאו משערי הגטו‬‫בליווי קפדני של חיילי ‪ ss‬חמושים לעבר מקום העבודה שהיה מרוחק‬‫קילומטרים‪ ,‬כשלצידם צמודים כלבי‪-‬זאב שאומנו לתקוף באופן מיידי‪ ,‬ולציית לכל‬‫פקודה בכל רגע‪ ,‬מתי שיתחשק להם‪ .‬המצב הישרה פחד ואימה מהבלתי צפוי‬ ‫בדרכן לעבודה‪ ,‬וגם בזמן חזרתן לגטו עם רדת החשכה‪.‬‬‫עמוד ‪60‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫מקרה שהיה כך היה‪ .‬יום אחד הגעתי לעבודה בתחנת רכבת \"אוסבאום‬‫פלאשוב\" כשגואונשורק הקצין הגרמני‪ ,‬האחראי על המחסן שם עבדתי‪ ,‬הזהיר‬‫אותי והודיע לי \"נודע לי מפי שמועה שאנשי ‪ S.S‬הזמינו ארבעים קרונות למחר‪,‬‬‫ומשהו רע עומד לקרות‪ .‬בוא תישאר אצלי עד שתסתיים המלחמה\"‪\" .‬אני לא‬ ‫יכול להישאר פה‪ ,‬אני מוכרח ללכת להורים‬ ‫שלי ולחברה שלי\" השבתי‪ .‬אותו קצין‬ ‫הוסיף ואמר \"תדע מחר הגטו יהיה נקי\"‪.‬‬ ‫מיד סיפרתי להוריה של ג'וניה את ששמעו‬ ‫אוזני‪\" .‬אתה עושה פאניקה\" השיבו‪,‬‬ ‫והוסיפו \"אנחנו לא מאמינים לך\" והפנו‬ ‫אצבע מאשימה כלפי‪\" .‬אמא‪ ,‬את יודעת‬ ‫שלוקחים ילדים למוות?!\" שאלה ג'וניה את‬ ‫הוריה‪\" ,‬כן שמעתי! אני יודעת!\" השיבה‬ ‫אמה‪ .‬לאחר דין ודברים‪ ,‬הורי ג'וניה החליטו‬ ‫\"עד שהמצב יתבהר נשלח את ארתור‬ ‫לידידים גויים מהימים הטובים כשגרנו‬ ‫סמוך לגטו מחוץ לחומות\"‪ .‬היה זה יום‬ ‫ראשון‪\" ,‬יש לנו אורחים\" קידמו הידידים את‬ ‫פניו של ארתור‪ .‬לקראת ערב האורחים‬ ‫נשארו ללון בבית הידידים ולא נותרה מיטה‬‫פנויה‪ ,‬לכן הכינו לארתור מזרון שהונח על הרצפה‪ .‬ארתור נעלב‪ ,‬נפגע עד עמקי‬‫נשמתו‪ ,‬וכעס הציף אותו כתוצאה מהיחס שהפגינו כלפיו‪ .‬היות ולא רצה לישון‬‫על הרצפה‪ ,‬החליט על דעת עצמו לברוח מבית הידידים ולחזור למשפחתו‪.‬‬‫הסכנה עמדה בפתח! על אף השעה המאוחרת וחומות הגטו הסגורות‬ ‫והמוקפות‪ ,‬ארתור הצליח לחזור לגטו‪.‬‬‫למחרת כשיצאתי לעבודה מחוץ לגטו‪ ,‬לא ידעתי את האסון שהתרחש באותו‬‫היום‪ .‬כשחזרתי לפני החשכה בליווי שוטר אוקראיני חמוש‪ ,‬חשכו עיני‪ .‬לאחר‬‫המראה המחריד‪ ,‬כולה נרגשת ג'וניה סיפרה לי‪\" .‬הידיעה שלך הייתה לצערי‬‫עמוד ‪61‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫נכונה! חיילים חמושים ולצידם כלבי‪-‬זאב שאומנו לתקוף על פי פקודה הורו‬‫לכולנו לצאת מהבתים ולהתייצב למסדר! שוב סלקציה אחת מיני רבות‪\" ,‬מי‬‫לחיים ומי למוות\"‪ .‬פחד וטרור‪ ,‬דם ומוות‪ ,‬פרידה ופיצול משפחות‪ ,‬מראות קשים‬‫מנשוא!\"‪ .‬חלק ‪ B‬של הגטו שאוכלס בזקנים‪ ,‬חולים‪ ,‬ובתי‪-‬היתומים חוסל בדם‬‫קר‪ .‬אנחנו בעלי אישורי‪-‬עבודה ותעודות שגרנו בצד ‪ A‬של הגטו‪ ,‬לא ידענו מה‬‫יעלה בגורלנו‪ .‬אימה הציפה אותנו‪\" .‬הייתי עם הבנות בשורה הימנית שהלכה‬‫לעבודה‪ ,‬אך רציתי לראות מה עם ההורים שלי‪ ,‬ולכן עזבתי את הבנות‪ .‬לפתע‬‫מצאתי את עצמי בחצר גדולה מאוד עם חיילי אס‪.‬אס‪ .‬הבנתי שאני לא הולכת‬‫לעבודה‪ .‬הבנתי שאני הולכת לטרנספורט שהופנה שמאלה‪ .‬רצתי להורי ואמי‬‫צעקה לעברי \"תלכי לקבוצה שלך מהר! אחרת לא תוכלי לצאת לעבודה!\" אמי‬‫הייתה בשורה הימנית בדרכה לעבודה מחוץ לחומות הגטו‪ ,‬ראתה שחיילי‬‫אס‪.‬אס דחפו שמאלה באכזריות רבה את אחי ארתור‪ ,‬לשורה שהובילה לכיוון‬‫המשאיות שחיכו להעמיס את כל הילדים‪ ,‬ואלה שאינם מועילים למערכה‬‫המלחמתית‪ .‬אמי יצאה מיד מהשורה שלה‪ ,‬ופנתה לשורה השמאלית שם היה‬‫ארתור‪ .‬היא לא רצתה להיפרד מארתור בן התשע ולהשאירו בגפו בגילו הצעיר‪,‬‬‫ובלב קורע הלכה בעקבותיו והצטרפה אליו‪ ,‬הספיקה לצעוק לעברי \"אם יקרה לי‬‫משהו תשמרי על עצמך!!\" משפט שליווה אותי לאורך כל המלחמה‪ ,‬וממשיך‬‫ללוות אותי תמיד‪ .‬ארתור ואמי הועלו על אחת המשאיות בדרכם לבלז'ץ‬‫שבאוקראינה‪\" .‬זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי ואחי!\" זעקה‬‫ג'וניה‪ ,‬והוסיפה‪\" ,‬רוחה ואומץ ליבה של אמי לא רק נשארו בתוכי וחיזקו אותי!‬‫אלא אפילו הצילו את חיי!\" \"גם אחי הצעיר שימעק הובל באותו טרנספורט‬‫באותה סלקציה! זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את שימעק!\" נאנקתי‪.‬‬‫בהמשך נודע לנו שהנאצים הצוררים לא התכוונו להביא את יקירנו לבלז'ץ‪ .‬הם‬‫סגרו את המשאיות בתוכם היו גם יקירנו‪ ,‬והזרימו לתוכן דו‪-‬תחמוצת הפחמן‪.‬‬‫כולם כאחד נחנקו‪ ,‬נרצחו והושמדו בדם קר! באותה עת על היהודים שהופרדו‬‫באכזריות מיקיריהם באקציה האיומה ושהופנו לשורה השמאלית‪ ,‬הורו והבטיחו‬‫\"להשאיר את המזוודות ומעט המטלטלין! חפציכם יגיעו בעקבותיכם ליעדם!\"‪.‬‬‫העמיסו אותם ברכבות‪ ,‬דחסו אותם בתוך ארבעים קרונות‪ ,‬והובילו אותם‬‫עמוד ‪62‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫להשמדה! איש משם לא חזר! ביכינו על מר גורלם של יקירנו‪\" .‬יתגדל ויתקדש‬ ‫שמיי רבא!!\"‬‫נאחזנו בחיים‪ .‬חשנו שהגורל המשותף מהדק את טבעת החברות בינינו‪ .‬ג'וניה‬‫המשיכה לספר‪ ,‬כשיצאתי מהשורה המשכתי למקום העבודה שלי לבד‪ ,‬והגעתי‬‫לקבוצה שלי במצוות הורי‪ ,‬אולם לא ראיתי אותה‪ .‬מה יכולתי לעשות!?‬‫הצטרפתי לקבוצה אחרת‪ .‬פתאום הבחנתי שכולם גברים‪ .‬מה עשיתי? ניגשתי‬‫לחייל אס‪.‬אס שעמד ליד הדלת ואמרתי לו \"תשמע‪ ,‬שכחתי שהשארתי שני‬‫שעוני‪-‬זהב וגם טבעת בבית‪ ,‬תן לי ללכת ואחזור עם התכשיטים‪ ,‬חבל שמישהו‬‫ייקח אותם\"‪\" .‬טוב תלכי\" ענה החייל‪\" ,‬אבל אם לא תחזרי‪ ,‬אני אהרוג אותך!\"‪.‬‬‫הצטרפתי לקבוצת הגברים ויצאתי החוצה‪ .‬הורדתי את האיינבונדר‪ ,‬סרט זיהוי‬‫עם מגן דוד‪ ,‬ונכנסתי לטרנבייט‪ ,‬רכבת חשמלית‪ .‬חששתי שמישהו יזהה אותי‪,‬‬‫כי פחדתי שאסגיר את זהותי‪ .‬עברתי ברחובות העיר וכל העת חשש כבד כיסה‬‫עלי שמא אפגוש מכרים‪ .‬המשכתי למקום העבודה שלי‪ ,‬אולם את הקבוצה שלי‬‫לא מצאתי‪ .‬בדיעבד הסתבר לי שהם הלכו למרכז כדי שירשמו להם תעודות‬‫חדשות‪ .‬כיוון שלא הייתי עם הקבוצה שלי‪ ,‬לא נכללתי ברשימה‪ ,‬הצלחתי‬‫להתגנב ולהיכנס בערב לגטו עם החמישה הראשונים שנכנסו‪ .‬במשך שבוע‬‫נותרתי ללא אישורים‪ ,‬ולא ידעתי היכן הורי‪ .‬אנשים לא זיהו איש את רעהו‬‫לאחר האקציה‪ ,‬צעירים הפכו זקנים בין‪-‬יום‪ .‬לא ידעתי את נפשי‪ .‬נכנסתי‬‫לחברים ששהו בדירה מחוץ לגטו‪ .‬אמה של חברה שלי חלתה בטיפוס‪.‬‬‫התיישבתי בחדר אצל אותה חברה ואני שומעת מישהו אומר \"כמה היא מסכנה!‬‫איזו טרגדיה!\" לא הבנתי במה מדובר‪ .‬עברו שעתיים עד שהגיע איש שלא‬‫הכרתי‪\" .‬אבא!\" זעקתי לאחר שזיהיתי אותו‪ .‬הוא הזדקן במראהו בחמישים‬‫שנה! חיבקתי ונישקתי אותו בשמחה‪ .‬קשה היה לו לדבר‪ ,‬המילים נאלמו מפיו‪,‬‬‫וחנקו את גרונו‪ ,‬עד שבכאב כבד שמעתי את אבא לוחש \"אמא הלכה לעולמה‬‫ואיתה גם ארתור! הם הושמדו יחד עם שימעק והאחרים שנסעו בטרנספורט‬‫לבלז'ץ'!\" באנחת‪-‬כאב על אובדן יקירינו‪ ,‬נאחזתי במילים האחרונות ששמעתי‬‫מפי אמי‪\" :‬שמרי על עצמך!\" מילים שעודדו אותי ונטעו בי תקווה‪ ,‬חיזקו אותי‬‫באמונה‪ .‬נותרנו רק שנינו‪ .‬אבא הצליח למצוא דירה קטנה ובכך הצלחנו להימלט‬‫עמוד ‪63‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫מעיני הנץ הרעות‪ ,‬אך שהינו בדירה לפרק זמן קצר מאוד‪ ,‬ושוב מצאנו את‬‫עצמנו בגטו בזכות התעודות ששמרו על חיינו‪ .‬כשנפגשתי שוב עם אהובתי‬‫ג'וניה‪ ,‬היא ביכתה את אמה ואת אחיה‪ ,‬ושיטחה בפני שהיא חולמת ורוצה‬‫לראות עולם אחרי היטלר‪ ,‬עולם נפלא של חופש‪ ,‬שמחה‪ ,‬ואחווה יחד עם‬‫המשפחה‪ .‬שנינו בכינו‪ ,‬ונאחזנו זה בזה‪ .‬היינו משענת בימים הקשים‪ ,‬היינו גשר‬‫זה לזו לעולם המחר‪ .‬במשך שנתיים בגטו חייתי בחשש ובפחד תוך חולשה‬‫גופנית ונפשית אך לא נתתי לימים קשים אלו לעמוד בדרכי ולהכניע אותי‪.‬‬‫חיכיתי למחר טוב יותר למחר מבטיח יותר‪ .‬האמנתי שיכול להיות טוב יותר‪.‬‬ ‫האמנתי שיש חיים אחרים!‬ ‫חיסול \"גטו קרקוב\" ‪1943‬‬‫ריח מצחין נדף מהגטו‪ ,‬ריח ששידר דם‪ ,‬ומוות‪ ,‬לא ידענו שעומדת להתרחש‬‫אקציה אחרונה והפעם לפני חיסול הגטו‪ .‬מטרת הגרמנים הנאצים הייתה לחסל‬‫את הגטאות‪ ,‬ולצמצם את מספר היהודים שנותרו בחיים‪ ,‬ולהשאיר בחיים רק‬‫את אלה בעלי מסמכים מאושרים לעבודה‪ ,‬אלה שמבחינה פיזית ומנטאלית‬‫יכולים להמשיך לעבוד למען מכונת המוות הגרמנית‪ .‬אנשי‪) SS-‬אס‪.‬אס( חמושים‬‫ברובים עם כלבים והמון שוטרים‪ ,‬אוקראינים‪ ,‬עטו כערפדים מוצצי דם בשטח‬‫הגטו‪ .‬בריצות ובצעקות הורו על כולם \"לצאת מהמרתפים\" ונכנסו בכוח‬‫למגורים‪ .‬כמו חיות הנאצים דחפו בברוטאליות נשים וגברים ימינה ושמאלה‪ .‬מי‬‫שיכול היה לארוז בזריזות את מעט הרכוש‪ ,‬פמוטים‪ ,‬מזוזות‪ ,‬ושאר דברי ערך‬‫שהיו הכרחיים לקיום ושניתן היה להכניס למזוודה אחת קטנה‪ ,‬כל דבר שאפשר‬‫יהיה למכור עבור אוכל בעתיד‪ ,‬אם יישארו בחיים‪ .‬חשבו גם כיצד לשמור על‬‫הדברים האישיים היקרים‪ ,‬כמו תמונות‪-‬משפחה‪ .‬משפחות שהיו להם אבני‪-‬ערך‬‫כמו יהלומים‪ ,‬עטפו כל יהלום בחתיכת לחם‪ ,‬חילקו לבני המשפחה‪ ,‬ובלעו אותם‬‫כדי להבטיח שרכושם לא ייפול בידי הרוצחים‪ ,‬ובתקווה שאותו רכוש יציל את‬‫חייהם בשעת צרה‪ .‬הבהלה וההמולה הייתה קשה מנשוא‪ ,‬משפחות הופרדו‬‫באכזריות‪ .‬ילדים נלקחו מזרועות אמותיהם‪ .‬שריקות ויריות לכל עבר‪ ,‬בכי‪ ,‬ופחד‬‫אימים הציף את הגטו‪ .‬על מנת להשקיט את הנעשה ולהשתלט על ההמון שרץ‬‫כחיות טרף‪ ,‬השמיעו באמצעות רמקולים מוסיקת‪-‬רקע כדי שאנשים לא ישמעו‬‫עמוד ‪64‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫את הבכי והצעקות‪ .‬המטרה הייתה להפחית את אימת‪-‬הצעקות‪ ,‬השריקות‪,‬‬‫הירי‪ ,‬נביחות הכלבים‪ ,‬הבכי‪ ,‬בשעה שכולם כעדר מובלים למטווח ירי והשמדה‪.‬‬‫מי שנשאר מאחור וניסה להתחבא‪ ,‬חיות‪-‬האדם השתמשו במכונות ירייה וירו‬‫ללא הגבלה במרתפים‪ ,‬בתקרות‪ ,‬מתחת למיטות‪ ,‬בתנורי אפיה ועוד‪ ,‬ולא עזבו‬‫עד שהכל היה מכוסה דם‪ ,‬ומוות שרר בכל פינה‪ .‬מי שהצליחו לצאת לחצר‬‫בשלום‪ ,‬חיכו להם חיילים חמושים נוספים עם כלבים שמיד הפרידו באכזריות‬‫בין הגברים הנשים והילדים‪ ,‬וזרקו לכל עבר את המעט שהיה בידיהם‪ ,‬שנתן‬‫להם קצת בטחון לקראת הבלתי נודע העומד להתרחש‪ .‬ידעתי שהיו יהודים‬‫חולים שחוסלו בבית החולים‪ ,‬ולבי נחרד גם כאשר שמעתי על היתומים שהיו‬‫תחת חסותו של יאנוש קורצ'אק בגטו‪ .‬בזמן חיסול בית‪-‬היתומים‪ ,‬הנאצים‬‫השליכו את הילדים מהחלון שבקומה השלישית‪ ,‬ניפצו ראשיהם בקירות‪ ,‬וירו‬‫בכל מי שהצליח להישאר בחיים‪ .‬שאלתי את עצמי‪ ,‬היש אלוהים בשמים? היכן‬‫הוא? משפחתי נותרה ללא שמעון‪ ,‬חברתי ג'וניה ואביה נותרו ללא אם‬‫המשפחה‪ ,‬ללא ארתור הצעיר‪ .‬היהודים שנותרו בגטו איבדו את היקר להם‬‫מכול‪ ,‬את בני משפחתם‪ ,‬הוריהם‪ ,‬ילדיהם‪ .‬נמנינו למשפחות השכולות של \"גטו‬‫קרקוב\"‪ .‬נאלצנו להתמודד עם עובדות חיים‪ ,‬שקענו בים הדמעות וחיי העבר‬‫והרצון לעתיד טוב יותר היו משענת להמשך קיומנו‪ .‬על כולנו היה להיאחז‬‫בחיים כדי לא לשקוע במרה שחורה‪ .‬היה עלינו למצוא את האור בתוך החשכה‬‫סביב כדי להמשיך ולשרוד‪ .‬היו יהודים שחבלי החיים לא איפשרו להם לעמוד‬‫בתלאות החיים‪ ,‬והיו שנאחזו בחיים והתמודדו עם השכול‪ ,‬הכאב‪ ,‬והאובדן‬‫כשפניהם לעתיד לחיים!! נותרנו חסרי כל! עם מחשבות מרות! הייתי נואש!‬ ‫הלב בכה! אך עדיין היינו בחיים!!‬ ‫הפרידה מ\"גטו קרקוב\" ל\"פלאשוב\"‬‫עמוד ‪65‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫בלב שפוף ובלב דואב הבטנו פעם אחרונה על מה שהיה \"גטו קרקוב\"‪ .‬פניהם‬‫של יקירנו החזיר לנו מבט‪ ,‬ואנו ניהלנו שיג ושיח על מה שיכול היה להיות ולא‬‫קרה‪ .‬דמויות יקירנו ליוו אותנו ביציאה משער הגטו‪ ,‬ולבנו הדואב שח עם דמויות‬‫שאינן איתנו‪ .‬ברגליים כושלות מצאנו עצמנו במחנה \"פלאשוב\"‪ ,‬מחנה עליו פיקד‬‫אמון גט‪ .‬מראה מחנה \"פלאשוב\" ושימושיו כפי שרשום בנקודות הציון במפה‬ ‫)מתוך \"שנות תרצ\"ח\"‪/‬יוסף באו (‪.‬‬‫מרץ ‪ 1943‬לא הגעתי לעבודה בתחנת רכבת \"אוסבאום פלאשוב\"‪ .‬גואונשורק‬‫הקצין הגרמני חיפש אותי‪ ,‬עד שנודע לו שנשלחתי למחנה ‪ .Plaszow‬הוא ידע‬‫שלהיות במחנה בפיקודו של ‪) Amon Leopold Goeth‬אמון לאופולד גט( פירושו‬‫גזר דין מוות‪ ,‬ובמקרה הטוב‪ ,‬עבודת‪-‬כפיה שאין לדעת את סופה‪ .‬גואונשורק‬‫הפעיל את כל קשריו בעמדות הבכירות‪ ,‬ויחד עם הקצין מילר שהיה ממונה על‬‫מחנה \"יולג\"‪ Julag ,‬שהיה גם \"פלאשוב\"‪ ,‬שני קילומטרים מ\"ירוזולימסקה\"‪,‬‬‫עמוד ‪66‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫נסעו לגסטאפו והצליחו להוציא אותי מציפורני הרשע של אמון גט‪ .‬מצד אחד‬‫שמחתי שאעבוד במחנה עבודה שבו הכינו מסילות ברזל לרכבות ללא פחד יום‬‫יומי של מוות אקראי‪ ,‬אך שילמתי מחיר כבד כשנפרדתי מאמי‪ ,‬מאבי מאחי‬‫יעקוב‪ ,‬מחברתי ומאביה‪ ,‬ביודעי שהם חשופים לרצח מידי יום‪ ,‬ללא התרעה או‬‫סיבה כל שהיא‪ .‬לא היה לעיל ידי לעזור יותר לאבי‪ ,‬ולא היה לעיל ידי להביא‬‫לאבא כסף שהרווחתי מעבודתי ברכבת‪ ,‬כמו שעזרתי עד אותו זמן‪ .‬לא יכולתי‬‫להיות בחברתה של אהובתי ג'וניה‪ .‬התחושה שהייתה לי שיכולתי לעזור‪,‬‬‫התחלפה בתחושת‪-‬פחד‪ ,‬עצבות‪ ,‬ובדידות‪ .‬במחנה \"יולג\" הכינו מסילות ברזל‬‫לרכבות‪ .‬העבודה דרשה ממני להוציא ערמות ענק אימתניות של אבנים וחול‬‫כדי לשפוך ולסדר את מסילות פסי הרכבת‪ .‬הצלחתי מידי פעם לנסוע עם חייל‬‫חמוש ולבקש ממנו שיעצור ליד הגדר של מחנה \"פלאשוב\" כדי שאוכל לראות‬‫את אהובתי‪ .‬בתחילה ידעתי מה הזמנים שג'וניה הולכת לעבודה‪ ,‬בליווי שמירה‬‫קפדנית‪ ,‬והצלחתי לחכות לה כשירדה בכביש מ\"פלאשוב\"‪ .‬הייתה לי אפשרות‬‫לחכות לה‪ ,‬בעוד היא לא יכלה לחכות לי‪ .‬לא יכולתי לתת לה אוכל או בגדים‪,‬‬‫רק נפנפתי בידי‪ .‬סכנת נפשות הייתה לנסות להתקרב לאסירים וליצור כל קשר‬‫איתם‪ .‬מתי שהתחשק לגרמנים הם לא היססו לירות למוות ללא סיבה‪ .‬פחדתי‬‫לסכן את חייה ואת חיי‪ .‬לא עבר זמן רב‪ ,‬כשתכננתי שוב לחכות לג'וניה מעבר‬‫לגדר‪ ,‬נודע לי שלא אוכל יותר לראות אותה כי המצב החריף‪ .‬עברה שמועה‬‫במחנה \"יולג\"‪\" ,‬אנשים ממחנה 'פלאשוב' נמצאים בפחד מוות מתמיד והם לא‬‫בטוחים אם יישארו בחיים למחרת היום 'באפל‪-‬פלאץ' המפלצתי המתיש‬‫)המסדר היומי בחמש בבוקר(\"‪ .‬שמענו שבנוסף לרציחות ההמוניות במחנה‪,‬‬‫מספר רב של אסירים גורש למחנות כפיה והשמדה אחרים‪ ,‬ביניהם היו שהובלו‬‫ל\"אושוויץ\"‪ .‬היו גם שמועות שבזמן הנסיעה זרקו אסירים חלשים שהיו עדיין‬‫בחיים מהקרונות לעבר מותם‪ .‬הגרמנים השתמשו בדרכים נוספות כדי לגרש‬‫ולרצוח אסירים חפים מפשע‪ .‬היו אלפי אסירים שהובלו בקרונות רכבת שנועדו‬‫להובלת פרות‪ .‬האסירים הועלו לקרונות בצפיפות בתנאים תת‪-‬אנושיים‪ ,‬וגם‬‫בשעתם הקשה היהודים‪-‬האסירים נלחמו על חייהם‪ .‬הגרמנים רצחו גם בשיטת‬‫החנק‪ .‬הם הזרימו דו‪-‬תחמוצת‪-‬הפחמן לתוך משאיות מלאות ילדים‪ ,‬נשים‬‫עמוד ‪67‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫וגברים‪ ,‬אנשים תמימים שהאמינו שהם נוסעים למקום טוב ובטוח יותר‪ .‬ולאחר‬‫שמתו מחנק‪ ,‬גופותיהם הועלו באש מבלי להשאיר כל זכר לרצח הנפשע‪.‬‬‫חשבתי על הורי ועל אחי יעקוב‪ .‬חשבתי על ג'וניה ועל אביה שנותרו בפלאשוב‪,‬‬‫ודאגה עמוקה כירסמה בי‪ .‬הייתי בודד עם מחשבותיי‪ .‬ייחלתי לדעת מה גורל‬‫יקירי שנותרו בעולם אפל וחשוך תחת ציפורני הרשע והרוע של ‪Amon Leopold‬‬‫‪ . Goeth‬דאגתי‪ ,‬לבי שתת‪ ,‬אולם רצון החיים דירבן אותי והושיט לי יד לתקווה‪.‬‬‫ייחלתי בכל נפשי ומעודי‪ ,‬שהמלחמה תסתיים במהרה‪ ,‬שיקיריי יישלחו למקום‬‫בטוח יותר עם פחות סבל‪ ,‬ושכולנו נשאר בחיים‪ .‬קיוויתי שכאשר נפגש הם‬‫יספרו לי על כל מה שעבר עליהם‪ .‬העבודה שלי במחנה \"יולג\" כפי שציינתי‬‫הייתה קשורה לבניית מסילות פסי רכבת‪ .‬יום אחד תוך כדי עבודה קרתה לי‬‫תאונה נוראה‪ .‬חפרנו בור באדמה‪ ,‬ומתוכו הקמנו הר אבנים עם חול‪ .‬ההר היה‬‫גבוה מדי‪ ,‬ומבלי אזהרה מוקדמת‪ ,‬החלה מפולת‪ .‬האבנים עם החול הדרדרו‬‫ורמסו את האנשים שעבדו בתחתית ההר ונקברו חיים בבור‪ .‬כמה מחברי נהרגו‬‫במקום‪ .‬אני \"נקברתי\" תחת ערמה שכיסתה את כל גופי עד גובה העיניים‪.‬‬‫נפצעתי ליד העין‪ ,‬אפי היה מכוסה למחצה‪ ,‬קשה היה לי לנשום‪ ,‬ובנוסף‬‫הרגשתי שיש לי נתק ברגל ימין‪ .‬הכאבים היו קשים מנשוא‪ .‬נדרשתי למאמצים‬‫עילאיים כדי לקרוא לעזרה מבלי שהגרמנים יבחינו בי‪ ,‬ומבלי לזוז‪ ,‬כדי‬‫שהערמה‪ ,‬עם האבנים והחול‪ ,‬לא תמשיך להדרדר ותכסה את כל כולי‪ .‬למזלי‬‫חברי הצליחו להציל אותי‪ ,‬אולם תוך כדי ההצלה‪ ,‬עצם שוק רגל ימין יצאה‬‫ממקומה‪ .‬למזלי העצם לא נשברה אך היה לי חתך עמוק‪ .‬כמובן שלא יכולתי‬‫לדרוך על הרגל ובטח שלא יכולתי ללכת‪ .‬היה ברור ומובן לכולנו שלמרות‬‫שהייתי חייב טיפול רפואי מיידי‪ ,‬לא העזתי להתפנות לבית‪-‬החולים‪\" ,‬רויר\"‬‫במחנה‪ ,‬משום שאם הייתי פונה לעזרה היו הורגים אותי במקום‪ .‬כדי למנוע‬‫מצב שאינני \"כשר\" לעבודה‪ ,‬חיפשתי את הפתרון הטוב ביותר‪ .‬הצמדתי לרגל‬‫קרש מחוזק בחבל כדי שלא יזוז‪ ,‬כדי שהעצם תישאר במקום ותתאחה‪ .‬הייתי‬‫חייב להימנע לדרוך עליה‪ .‬שכבתי כמה ימים בצריף על דרגש‪ .‬חברים דאגו לי‬‫כמה שרק יכלו‪ .‬במשך חודשיים סבלתי כאבים‪ ,‬עד שלבסוף הרגל חזרה לכושר‬‫והמשכתי לעבוד בפחות כאבים‪ .‬לא ארכו הימים וחליתי בשחפת‪ ,‬ובהמשך‬‫עמוד ‪68‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫בטיפוס פלסמטי )לא בקיבה(‪ ,‬ולכן החברים פחדו להתקרב אלי ולטפל בי שמא‬‫ידבקו‪ .‬אך כאשר הבראתי והייתי מחוסן‪ ,‬נרתמתי לעזרתם של אלה שחלו ולא‬‫היו מטופלים מחשש להדבקה‪ .‬עזרתי ברחצה‪ ,‬הבאתי מרק )מים וקליפת‬‫תפוחי‪-‬אדמה(‪ ,‬השגתי מעט בגדים‪ ,‬וכל מה שיכולתי להשיג‪ .‬נשארתי במחנה‬‫\"יולג\" שמונה חודשים‪ .‬בנובמבר ‪ 43‬חוסל המחנה‪ .‬היה עלי למלא שוב מסמכים‬‫ולקבל \"תעודת עבודה\" בזכותה היו לי סיכויים להישאר בחיים‪ .‬באותו רגע לא‬‫חשבתי לאן לוקחים אותי‪ ,‬ומה יעלה בגורלי‪ .‬היה חשוב לי שבסלקציה האחרונה‬‫במחנה אראה בריא ומועיל לגרמנים‪ ,‬כדי שיאשרו לי להמשיך לעבוד‪ .‬אמרתי‬ ‫לעצמי‪ ,‬אדאג למחר לאחר שאקבל \"תעודת עבודה\"!‬‫עמוד ‪69‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫חלק חמישי‬ ‫המעבר ל\"סקרז'יסקו קמייננה\"‬‫עמוד ‪70‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫המעבר ל\"סקרז'יסקו קמייננה\"‬‫נובמבר ‪ 1943‬לא ידעתי מה מחכה לי‪ ,‬הייתי כמטוטלת שזזה לפי כיוון הרוח‪.‬‬‫חסר משענת‪ ,‬נידף ברוח עמדתי בתור הארוך‪ .‬לאחר סלקציה‪ ,‬בליווי שומרים‬‫עם כלבים שאומנו להתקיף על פי פקודה‪ ,‬עליתי יחד עם כמאה ועשרים אסירים‬‫שנדחפו בכוח לקרון אחד ברכבת‪ ,‬בה השתמשו בימים כתיקונם להובלות פרות‪.‬‬‫קרון חסר חלונות ומקומות ישיבה‪ ,‬רק פתח צר בקצה העליון‪ .‬בקול צרימה‬‫רועמת‪ ,‬סגרו הגרמנים את דלתות ההזזה הכבדות‪ ,‬ונעלו אותן מבחוץ‪ .‬נותרנו‬‫בידי שמים‪ ,‬רק חריצים צרים בפתחי‪-‬הקרון רמזו על אפשרות לשאוף אוויר‬‫אחר‪ .‬הרכבת האיומה יצאה לאיטה‪ ,‬ואיש מאיתנו לא ידע מה יעודה‪ .‬לאורך‬‫המסע שארך ארבעה ימים הסתופפנו בתוך הקרונות המצחינים‪ .‬היו מעטים‬‫שישבו על ריצפת הקרון‪ ,‬והשאר נעמדנו אחד על השני בערמות בצפיפות‬‫מרובה‪ .‬אנשים עשו את צרכיהם תחתיהם‪ ,‬הסירחון היה נורא‪ ,‬מבחיל‪ .‬המוות‬‫בצבץ מכל פינה‪ ,‬והיו שלבם נדם‪ .‬קשה לתאר את סבלנו‪ ,‬בלי אוכל ועם מעט‬‫מאוד מים‪ ,‬להם חיכינו כמו אוויר לנשימה כשעצרו במסילות צדדיות כדי לאפשר‬‫מעבר לרכבות נוסעות בתוכם חיילים גרמנים‪ .‬בעת העצירה פתחו לרגעים את‬‫דלתות הקרונות והשליכו את הגוויות‪ .‬באותם רגעים נשמנו אוויר‪ ,‬כמו טובעים‬‫שהוציאו מהמים‪ .‬ביום השלישי לאחר שהחיילים הוציאו את המתים היה מקום‬‫לשבת על הרצפה המטונפת לאלה שנותרו‪ .‬אף אחד לא רצה לשבת‪ ,‬אך יחד‬‫עם זאת‪ ,‬לא יכולנו לעמוד ארבעה ימים רצופים‪ .‬המשכנו בנסיעה בקרונות‬‫המזוויעים מבלי לדעת מה היעד‪ ,‬כמה זמן תארך הנסיעה‪ ,‬מתי והאם בכלל‬‫נפגוש את יקירינו‪ .‬נצח הפריד בינינו לבין היעד הלא נודע‪ .‬התפללתי שאשרוד‬ ‫את הנסיעה‪ ,‬ואגיע למקום כשאני עדיין בחיים‪.‬‬ ‫***‬‫הרכבת נעצרה‪\" .‬לצאת! לצאת! הגעתם לסוף המסע‪ .‬ראוס! ראוס! מהר‪ ,‬לזוז‬‫כבר! יהודים מטומטמים!\" קיללו וצעקו החיילים עם כלבי זאב המוכנים להתקפה‬‫בכל רגע‪ .‬ירדנו מהקרונות מתנדנדים כעפים ברוח‪ ,‬חסרי משענת‪ ,‬חסרי חיות‪,‬‬‫חסרי ייעוד‪ .‬עוד אנחנו מנסים להסתגל למראה החדש נשמעה הפקודה‪:‬‬‫עמוד ‪71‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫\"להסתדר במעגל!\" ובהמשך \"הגעתם לבית חרושת לנשק ותחמושת‬‫סקרז'יסקו‪-‬קמייננה\" )‪ Skarzysko Kamienna‬על שם העיירה המבודדת‬‫הסמוכה(‪ .‬במחנה ישנם שלושה מפעלים‪ ,‬שלוש שלוחות הידועות בשמם‬‫הגרמני וורק ‪ .C ,B ,A‬בוורק ‪ ,A‬ו ‪ B -‬רק מתי מעט מכם יוכלו להישאר‪ ,‬כי אין‬‫צורך בהרבה אנשים\"‪ .‬הייתי בין אלה שנבחרו לנסיעת‪-‬המשך לא ארוכה‬‫במיוחד‪ .‬הגענו לכניסה‪ .‬שער בקרחת יער‪ ,‬עליו כתוב היה בגרמנית \"ארבייט‬‫מאכט פריי\"‪\" ,‬העבודה משחררת\"‪ .‬השער נפתח‪ .‬נכנסנו פנימה \"לפלנטה‬‫אחרת\"‪ .‬הדבר הראשון והמוזר שראיתי היה שלד אדם מהלך כשרגליו עטופות‬‫ניירות‪ ,‬שערותיו אדומות והפנים צהובות‪ ,‬מתוכם בולטות עיניים גדולות ובוהות‪.‬‬‫\"ברוך הבא לוורק ‪ !C‬דעו לכם שזהו הוורק הגרוע ביותר בין השלושה!\" היער‬‫סביב היה עבות והישרה דיכאון‪ .‬המראה היה נוראי‪ .‬נשים וגברים ערומים!‬‫זוועה עלי‪-‬אדמות! צריפים ישנים ורעועים מאוד עמדו במים ובבוץ‪ ,‬וברחבה‬‫באמצע ראיתי אנשים דומים לאלו שפגשתי בשער‪ .‬אנשים מלקקים שאריות‬‫מרק מחבית מלוכלכת‪ .‬רבים מתקוטטים כמו יצורים מכוכב אחר! בתום מסדר‬‫קצר‪ ,‬הפרידו בין נשים לגברים‪ .‬הפרידו אותנו לצריפים מלוכלכים‪ ,‬כהים‪,‬‬‫משרים דיכאון עמוק‪ .‬דרגשים שורצים כינים‪ .‬בחמש בבוקר שמעתי \"מי שרוצה‬‫יכול להתרחץ!\" תוך הכוונה לצריפים ארוכים‪ ,‬באמצעם כיור אלומיניום ומעליהם‬‫ברזים‪ ,‬איזור ה\"מקלחות\"‪ .‬המים קרים כקרח‪ .‬עם סיום הרחצה‪ ,‬חזרתי לצריף‪,‬‬‫וקיבלנו \"קפה‪ ,‬נוזל חום חסר טעם‪ ,‬חם‪ .‬בנוסף קיבלנו מאה גרם לחם קשה‬‫בטעם מחפיר‪\" .‬זה הלחם שתקבלו מידי יום!\" עם סיום המפגש הראשון של‬‫המקום קראו לנו למסדר‪ ,‬וחילקו אותנו לעבודה‪ .‬לפי טיב העבודה התארגנו‬‫במגורים‪ .‬ברחבת המסדרים התגודדו יצורים שקשה לכנותם בני‪-‬אדם‪ .‬שלדים‪.‬‬‫גופם עטוף ניירות ששימשו קודם שקים‪ ,‬שערותיהם ופני עורם צהוב‪ .‬מצאתי‬‫עצמי בסיפור איום ומפחיד יותר מהמוות‪ .‬הייתי אסיר בעבודות‪-‬פרך במפעלי‬‫התחמושת ‪ Hugo Schneider AG‬הנקרא בראשי תיבות ‪\" ,HASAG‬האסאג\"‬‫מפעל שתמך בגישה הנאצית של \"חיסול תוך כדי עבודה\"‪ .‬עבדתי בתנאי קיום‬‫תת‪-‬אנושיים‪ ,‬במילוי פצצות ופגזים בחומר נפץ הנקרא ‪ Trinitrophenol‬או‬‫חומצה פיקרית‪ ,Picric acid-‬חומר רעיל מאוד‪ .‬במלחמת העולם הראשונה‬‫עמוד ‪72‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫צבאות בעולם השתמשו בין היתר בתחמושת שיוצרה עם חומצה פיקרית‪ ,‬חומר‬‫נפץ זול‪ .‬לאחר המלחמה החומר יצא מכלל שימוש בגלל הרעל שבו‪ ,‬והייצור‬‫נעשה יקר ומסובך‪ ,‬כי היו צריכים להגן על האנשים שבאו במגע עם החומר‪.‬‬‫היה צורך בלבוש ובמסכות מגן‪ .‬סיבה נוספת להפסקת השימוש בפיקרין הייתה‬‫בגלל בעיות רגישות יתר שיש לו‪ ,‬והוא יכול להתפוצץ שלא לצורך‪ ,‬ולגרום‬‫לתוצאות קטסטרופליות‪ .‬כולם עברו ל‪-TNT -‬טרוטיל‪ ,‬חומר לא רעיל ויותר בטוח‬‫לשימוש‪ .‬הגרמנים שלא החשיבו את היהודים כבני אדם‪ ,‬העסיקו אותם בעבודה‬‫עם פיקרין ללא שום הגנה‪ ,‬מעט אוכל ושתייה‪ ,‬במשמרות של שנים‪-‬עשר שעות‬‫ויותר‪ .‬היו גם פיצוצים שגרמו לאסונות מחרידים‪ ,‬וכתוצאה מכך תמותת היהודים‬‫ב‪ Skarzysko Kamienna-‬וורק ‪ ,C‬הייתה מהגבוהות ביותר מכל מחנות‬‫הכפייה של הגרמנים כולל \"אושוויץ\"‪ .‬תפקידי במערכת‪-‬המלחמה המשומנת‬‫היה להביא עגלה מלאה פגזים דחוסים בפיקרין ולשים כל פגז במכונה‪ ,‬בה‬‫ננקב חור בחרטום כדי שהמרעום יכנס בו‪ .‬עם סיום המטלה הראשונה היה עלי‬‫להוריד את הפגזים ולהעמיס בעגלה ענקית‪ ,‬ולהביא אותה לצריף אחר‪ .‬נשמתי‬‫את הרעלים שנפלטו מהפיקרין‪ ,‬רעלים שנספגו בכמויות גדולות בעור‪ ,‬בריאות‪,‬‬‫בעיניים‪ .‬כל דבר שהיה חשוף הפך צהוב‪ .‬הבגדים נשרפו והתפוררו מהחומצה‪,‬‬‫לכן נתנו לנו לעבוד ללא בבגדים עליונים וללא בגדים תחתונים וללא גופיות‪.‬‬‫שמנו שק מלט לכסות את הגוף‪ ,‬קשרנו אותו בחוט ברזל‪ ,‬ונעלנו קפקפי עץ‬‫הולנדים‪ .‬עבדנו במשמרת של שנים‪-‬עשר שעות ויותר ללא הגנה ללא מסכות‪.‬‬‫האוכל והשתייה שקיבלנו היו מזעריים ביותר! כך עבדנו גם בחורף הקר‬‫והקשה‪\" .‬מוות צהוב\"! אנשים מתו בהמוניהם‪ .‬את החלשים והגוססים‪ ,‬שעדיין‬‫היו בחיים‪ ,‬זרקו לעגלות פחי אשפה‪ ,‬וקברו אותם חיים‪) .‬עדויות ותאריכים ניתן‬‫למצוא בספר \"המוות הצהוב\" של פליציה קראי(‪ .‬מצאתי עצמי בעולם אכזר‬‫מנותק מיקירי‪ ,‬אפוף‪-‬ייסורים‪ ,‬ומוות סביבי! כל היקר נלקח ממני!! נעלם ללא‬ ‫שוב‪.‬‬‫עמוד ‪73‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫המפגש בין ג'וניה ומוניק‬‫כדרכי מדי יום גם באותו יום פניתי לעבודת‪-‬הכפייה‪ ,‬כשלפתע נתקלה עיני‬‫בחברתי אהובתי ג'וניה‪ .‬לרגע לא האמנתי למראה עיני‪ ,‬אולם המציאות טפחה‬‫על פני‪ .‬ג'וניה הגיעה לוורק ‪ .C‬נכמרו רחמי‪ ,‬והדמעות זלגו מעצמן‪ .‬בכיתי ללא‬‫הפסק כי ידעתי מהם תנאי‪-‬העבודה‪ ,‬וחששתי לחייה‪\" .‬יקרה שלי\"‪ ,‬פניתי אליה‬‫בכאב \"מה יהיה עליך?! מה יהיה עלי?!\" לא ידעתי את נפשי על אובדן החיים‪,‬‬‫על האהבה האבודה‪ .‬בכיתי ובכיתי עד שהצלחתי להוציא מפי מילים בודדות‬‫\"איך הגעת לכאן?! לא מספיק שאני סובל כאן‪ ,‬גם את צריכה לעבור את‬‫הגיהינום הזה?!\" והוספתי \"זה מוות צהוב! המחנה הכי גרוע שיכול להיות‬‫בפולין! יותר גרוע מאושוויץ!!\" לא הייתה דרך נסיגה‪ .‬ג'וניה נשארה בוורק ‪C‬‬‫במקום הגרוע מכול עלי אדמות! יקירתי גוללה בפני את הקורות אותה עד‬‫לפגישה במקום האיום הזה‪ .‬את הזוועות שעברו עליה במחנה \"פלאשוב\"‪ ,‬וכיצד‬‫הגיעה למחנה ‪ Skarzysko Kamienna‬כמוני‪ ,‬בנובמבר ‪ 1943‬באותו טרנספורט‬‫שלי‪ ,‬באותם תנאים תת‪-‬אנושיים‪ .‬נסענו בקרונות נפרדים‪ .‬הסתבר שג'וניה‬‫ידעה שהובלתי לאותו מחנה כפייה‪ ,‬כמוה‪ .‬כאשר הגיעה למחנה‪ ,‬הוצבה בוורק‬‫‪ B‬שנחשב לאין‪-‬ערוך מפעל קל יותר הן בעבודה‪ ,‬והן בתנאי הקיום‪ .‬בכיתי!! לא‬‫יכולתי לעצור את מטר‪-‬הדמעות שיכלו למלא אוקיינוס‪ .‬הלב שתת כאילו ניקבו‬‫אותי אלפי דקירות במחט חדה‪ .‬חזרתי בדברי בכאב צורב שוב ושוב \"למה‬‫עזבת את וורק ‪ B‬הטוב?!\" ג'וניה סיפרה לי למה הגיעה לוורק \"‪ \"C‬וכך גוללה‬‫בפני‪ .‬אחרי נסיעה בת ארבעה ימים‪ ,‬בסבל ללא נשוא‪ ,‬שגם אתה אהובי נשארת‬‫בחיים‪ ,‬הגענו למחנה ‪ Skarzysko Kamienna‬והוצבתי בוורק ‪ .B‬הכניסו אותנו‬‫לאולם ענק עם אלפי‪-‬אנשים‪ .‬עבדתי בתפוחי‪-‬אדמה‪ ,‬עשו מאכלים מתפוחי‪-‬‬‫אדמה כמו מרק מתוק ומחית תפוחי‪-‬אדמה ועוד‪ .‬יום אחד‪ ,‬שוטר יהודי‪ ,‬אחד‬‫המשגיחים התקרב אלי‪ ,‬ובקול חביב ואמר לי‪\" :‬את בת דודה‪ ,‬קוזינה‪ ,‬שלי\" ‪.‬‬‫\"איך קוראים לך? מאין אתה? איך אני יכולה להיות בת‪-‬דודה שלך? אנחנו לא‬‫מאותה עיר! איך אנחנו בני דודים?\" הוא התחיל לצחוק‪ ,‬וברח‪ .‬הייתי תמימה‪.‬‬‫לא הבנתי מה מרמזות מילותיו‪\" .‬בן‪-‬דוד הכוונה למאהב\" אמרה לי אחת הבנות‪.‬‬‫עמוד ‪74‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫כשהתבררו לי כוונותיו והוא הציק לי \"באהבתו\"‪ ,‬המשיך במזימותיו‪ ,‬ולא נתן לי‬‫מנוח‪ ,‬חיכיתי להזדמנות להפטר ממנו‪ .‬כאשר קצין אס‪.‬אס חיפש אנשים‬‫לתחלופה להעבירם לוורק ‪ C‬כולל נשים שבעליהן בוורק ‪ C‬פניתי לאותו קצין‬‫שחיפש קורבנות ואמרתי \"אני מחפשת את בעלי‪ ,‬אני רוצה לעבור להיות עם‬‫בעלי שנמצא בוורק ‪\" .\"C‬את הרי ילדה כל‪-‬כך צעירה איך את כבר נשואה?\"‬‫תהה הקצין‪ .‬ג'וניה שהייתה מוכנה לשאלתו הראתה לו טבעת עשויה מתכת‬ ‫שענדה‪ ,‬טבעת שהכין עבורה חבר‬ ‫שהכירה מבעוד מועד‪ ,‬וידעה שהוא‬ ‫עובד במתכות עבור הגרמנים‪ .‬ג'וניה‬ ‫הושיטה את אצבעה ואמרה‪\" :‬תסתכל‪,‬‬ ‫אני נשואה!\"‬ ‫\"טוב‪ ,‬בואי\" אמר בשמחה כדי למלא את‬ ‫המכסה שגבה מידי יום בקורבנות‬ ‫חדשים שעברו לגיהינום עלי אדמות‪.‬‬ ‫ברחתי מ\"הבן‪-‬דוד\" והגעתי לוורק ‪.C‬‬ ‫ג'וניה הוסיפה וסיפרה לי שמראה‬ ‫הזוועה ניגלה לעיניה כשהגיעה‪.‬‬ ‫הצריפים היו עד מחציתם טבועים בתוך‬‫הבוץ‪ .‬היא ראתה אנשים ששערם אדום‪ ,‬ידיהם וגופם צהובים כציפורים‪-‬כנריות‪.‬‬‫האנשים התהלכו חסרי לבוש‪ ,‬רק חור בשקית מלט‪ ,‬וחתיכת חוט ברזל סגרה‬ ‫את השק שעל גופם‪ .‬קיבלתי את הדין ואימצתי את ג'וניה לחיקי‪.‬‬ ‫ג'וניה מספרת על הפרידה מ\"גטו קרקוב\" והמעבר ל\"פלאשוב\"‬‫בהתרגשות שאינה יודעת גבול‪ ,‬בלב מדמם שמעתי את החיים שצבעו בשחור‬‫את חייה של ג'וניה כשהגיעה ל\"פלאשוב\"‪ .‬וכך סיפרה לי במפגש הבלתי אפשרי‬‫בינינו‪ .‬מידי יום הביאו למחנה \"פלאשוב\" רכבות מלאות יהודים מכל רחבי פולין‬‫ומהמדינות השכנות במסילת הרכבת שנכנסה הישר לשער הראשי‪ .‬אמון גט‬‫מפקד המחנה‪ ,‬פעל באופן אכזרי לפי ארבע שבועות חיים בממוצע במחנה‬‫עמוד ‪75‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫לאדם‪ .‬כדי \"לפנות מקום\" הייתה סלקציה לעיתים תכופות בנוסף לחיסול המוני‪.‬‬‫בהתחלה הודיעו ברמקולים \"לצאת מהצריפים!\"‪ ,‬הוראות שלוו שריקות‪ ,‬צעקות‬‫ודחיפות ברוטאליות‪ ,‬כשברקע מוסיקה‪ .‬חיילי ‪ SS‬הפרידו בין חולים לבריאים‪,‬‬‫העלו את הילדים על משאיות כשאמותיהם צועקות ובוכות‪ ,‬וזאת הייתה הפעם‬‫האחרונה שראו אותם בחיים‪ .‬לאחר הסלקציה הזאת אמון גט‪ ,‬אסר על כל‬‫היהודים במחנה לצאת לעבודה מחוץ לשעריו‪\" .‬לא יכולתי יותר לצאת לעבודה‬‫בשימורים ולפגוש אותך בדרך!\" \"פלאשוב\" שהיה עד כה מחנה עבודה הפך‬‫\"מחנה ריכוז\" שאין יוצא ממנו רק ל\"טרנספורטים\"‪ .‬מזל שלאבא נשאר עוד קצת‬‫כסף מעסק הפרוות‪ ,‬דבר שעזר לנו מאוד למחיה ובפרט שחליתי בטיפוס‬‫הבהרות‪ .‬בגלל תברואה גרועה ובגלל כינים שהציפו באלפים את הדרגשים‬‫עליהם ישנו‪ ,‬הבגדים‪ ,‬השערות‪ ,‬ובכל מקום אפשרי פרצו מגפות והרבה אנשים‬‫חלו‪ .‬היה לי חום גבוה מאוד מלווה הזיות‪ ,‬ריפיון חושים מוחלט‪ .‬אנשים שלא היו‬‫מספיק חזקים‪ ,‬לא החזיקו מעמד‪ ,‬נפטרו ממחלת הטיפוס לאחר ימים ספורים‪.‬‬‫היות והגרמנים הוציאו להורג את כל החולים שהיו בבית‪-‬החולים‪ ,‬לא העזתי‬‫ללכת לשם לקבל עזרה‪ .‬חברי שהחלימו מהמחלה ולא חששו מהדבקה‪ ,‬טיפלו‬‫בי‪ ,‬ומהכסף שאבא נתן לי‪ ,‬הם הצליחו להביא לי אוכל וקפה אך לא הייתי‬‫מסוגלת לבלוע כלום ורציתי רק לישון‪ .‬שום פרוסת לחם לא התבזבזה‪ ,‬היינו כל‬‫כך רעבות שאפילו בת דודתי רנה‪ ,‬בתו של הדוד דב‪ ,‬שמחה לאכול את המנות‬‫שלי עד שהייתי יכולה שוב לאכול ואז אמרה‪\" :‬את כבר יכולה לאכול?\" )הכוונה‬‫שהיא תפסיק לאכול מנה נוספת(‪ .‬הייתי חייבת לעשות מאמצים עילאיים כדי‬‫להבריא כמה שיותר מהר‪ ,‬ולעמוד על הרגליים כדי להמשיך לתפקד לפני‬‫שיהרגו גם אותי‪ .‬קבלתי עבודה חדשה במחנה‪ .‬עבדתי במעטפות נייר‪ .‬העבודה‬‫הייתה מיועדת לחמישים בנות בחדר שהיה צריף ענק‪ .‬עבדנו במשמרות סביב‬‫שולחן‪ .‬הייתי אחראית על חבורת‪-‬נשים‪ ,‬אולי כי ידעתי גרמנית ויכולתי לדווח על‬‫העבודה במסדר‪ .‬ניסיתי להוריד את כמות העבודה מבלי להיענש‪ .‬ארגנתי‬‫שבכל יום בת אחרת תשמור ליד הדלת‪ ,‬כדי לאפשר לשתי בנות לישון מתחת‬‫לשולחן בזמן העבודה מבלי להיתפס‪ .‬יום אחד‪ ,‬למרבה הצער‪ ,‬זו שהייתה‬‫אמורה להיות ליד הדלת לא הייתה בעמדה שלה‪ .‬אמון גט וחייל אס‪.‬אס נכנסו‬‫עמוד ‪76‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫לחדר כשהם סופרים את מספר הבנות בקבוצה‪ .‬שתי בנות ישנו תחת שולחן‬‫העבודה כשהן מכוסות ניירות‪\" .‬איפה הבנות?\" שאל אמון גט‪\" ,‬הלכו לשירותים\"‬‫עניתי במהרה‪\" ,‬להביא אותן?\" שאלתי‪ .‬בלית ברירה שתי הבנות יצאו‬‫ממחבואן‪ .‬גט שלף את האקדח‪ ,‬המתח יכול היה לחתוך את האוויר‪ .‬עמדתי בין‬‫גט והבנות‪ .‬התחלתי להרביץ ולהכות את שתיהן כשאני מוסיפה בכעס \"אמרתן‬‫שהלכתן לשירותים!\" מכות קשות ניחתו עליהן‪ ,‬המכות האלה הצילו את חייהן‬‫משום שגט וחייל אס‪.‬אס לא ירו בהן‪ .‬למחרת במסדר ביקשתי מגט \"תיקח ממני‬‫את המשימה‪ ,‬אני הכי צעירה ולא שומעים לי! אני לא רוצה להיות קאפו‬‫)שוטרת‪ ,‬משגיחה יהודיה(\"‪ .‬חטפתי עשרים וחמש מלקות על הישבן‪ .‬שבועיים‬‫שכבתי על הבטן‪ .‬יותר לא הייתי משגיחה‪ .‬מישהי אחרת קיבלה את התפקיד‬‫והיא הייתה בסדר‪ ,‬כי לא כל קאפו התנהג טוב ליהודים אחרים‪ .‬אך החיים‬ ‫ב\"פלאשוב\" היו גיהינום עלי אדמות‪ ,‬תודות למפקד המחנה הרוצח הבלתי שפוי‬‫‪ Amon Leopold Goeth‬כל יום השקם בבוקר וגם בערב‪ ,‬בקור‪ ,‬בשלג‪ ,‬ובכל‬‫מזג אוויר‪ ,‬התייצבנו‪ ,‬כל הגברים והנשים שבמחנה‪ ,‬ברחבת המסדרים לספירת‬‫נוכחות‪ ,‬כשהשומרים האכזריים במכות ובבעיטות‪ ,‬דחפו אותנו מהצריפים‪ .‬בכל‬‫יום לפני ארוחת הבוקר אמון גט‪ ,‬ירה באסירים חפים מפשע כספורט קליעה‬‫למטרה‪ .‬את מלאכת ההרג ביצע ממרפסת הווילה שלו‪ .‬עם סיום ההרג אכל‬‫בתאבון את ארוחת הבוקר שלו‪ .‬כך התחיל גט את סדר היום שלו‪ .‬הוא חיסל‬‫אסירים מידי יום‪ ,‬כשהוא נהנה לפגוע באנשים שרצו מבוהלים‪ ,‬ניסו להינצל‬‫ממכונת המוות שלו‪ .‬אמון גט היה גבר גבה‪-‬קומה‪ ,‬נישא לגובה שני מטרים‪,‬‬‫לבוש במדים מגוהצים אפורים‪ ,‬תפורים לפי מידה מדוייקת‪ ,‬עם צווארון עומד‬‫שחור‪ .‬נשר כסוף וגולגולת עיטרו את כובעו‪ .‬כאשר הגיע לרחבת המסדר רכוב‬‫על גב סוסו בלוויית שני כלביו שהיו מוכנים בכל רגע לשסע לפי פקודה‪ ,‬עמדנו‬‫כולנו \"דום\"‪ .‬גט צעק לעברנו‪\" :‬כולכם הוזהרתם המון פעמים‪ ,‬מי שמפר את‬‫ההוראות יקבל את המגיע לו\"‪\" .‬מי שינסה לברוח‪ ,‬הוא ומשפחתו יוצאו להורג‪,‬‬‫בנוסף לעוד חמישים אנשים זרים שיוצאו גם להורג‪ .‬הספירה בוצעה מידי בוקר‬‫ומידי ערב‪ .‬במסדרים הצדק תמיד היה חד‪-‬צדדי‪ .‬המונים הובאו לתליה‬‫באשמות רבות‪ ,‬כמו בכוונת בריחה‪ ,‬גניבת אוכל‪ ,‬גניבת דברי ערך‪ ,‬אי ציות‬‫עמוד ‪77‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫לפקודות‪ .‬במחנה ירו בכל מי שלדעת השומרים עבר על הכללים‪ ,‬ובכל דבר‬‫שהתחשק לשומרים להאשים‪ .‬הכוונה הייתה להראות לנו שבמחנה אין מקום‬‫נורמאלי ובטוח‪ ,‬וכולנו בסכנה מתמדת‪ .‬המטרה הייתה להשרות פחד ומוות‪,‬‬‫לחסל כל תקווה לעתיד טוב יותר‪ .‬לא חשוב מה שנעשה‪ ,‬יכולים לדון אותנו‬‫למוות מיד במקום‪ .‬כשעמדנו במסדר‪ ,‬אמון גט עבר בין השורות‪ .‬כאשר הצביע‬‫או נגע באסיר או באסירה באקדחו‪ ,‬היה זה גזר דין מוות‪ .‬לא חשוב מה הייתה‬‫הסיבה‪\" ,‬הסיבה\" יכלה להיות באשמה של ניסיון‪-‬בריחה‪ ,‬או בגלל חיוך של‬‫אסירה‪ ,‬או הרכנת ראש של אסיר‪ .‬מי שנראה מפוחד או כי המספר \"עשר\" נפל‬‫על אדם חסר‪-‬ישע‪ .‬אלו שהצביע עליהם הוצאו מהשורות וסודרו לחוד‪ .‬היהודים‬‫הובלו פעם לכיוון \"גבעת הקטל\"‪ ,‬פעם לכיוון בית‪ -‬הקברות‪ .‬לעיתים קרובות נורו‬‫למוות לעיני כל‪ .‬לאחר ההרג‪ ,‬גט השתין על גופות המתים ומיד בחר בקורבנות‬‫נוספים שיחפרו בורות ויכניסו לתוכם את המתים‪ .‬לא פעם כתוספת ירה גם‬‫באלה שחפרו את הבורות וזרק אותם לערימה‪ .‬חברה שלי לצריף סיפרה \"היה‬‫לי קשה נפשית ופיזית כמו לאסירים האחרים להוריד את המתים שניתלו בלילה‬‫הקודם ולהעמיס אותם בעגלות‪-‬עץ‪ .‬לפני שסחבנו את עגלות המתים לקבורה‬‫בבור ענק שעל הגבעה‪ ,‬עצרנו ליד פתח צריפי המגורים‪ ,‬הפשטנו את המתים‪,‬‬‫כי בחורף הקר של פולין‪ ,‬בגדים ונעליים היו נכס יקר מאוד לאלה שנשארו‬‫בחיים‪ .‬בליווי חיילים חמושים העלנו את העגלות העמוסות לראש הגבעה‪ ,‬שם‬‫עמדו חיילי ה ‪ SS‬ודאגו שכל הגופות תזרקנה לשוכות‪ ,‬וכשאלה התמלאו ערמות‬‫של אלפי שלדים של יהודים שכבות על גבי שכבות‪ ,‬הם פיזרו וכיסו את הגופות‬‫בחומר חיטוי לבן והעלו אותם באש\"‪ .‬כולנו היינו עייפות עד מוות‪ ,‬רעבות‬‫ותשושות‪ ,‬וכאשר סוף סוף נשכבנו לישון בצפיפות על הדרגשים בני שלוש‬‫קומות‪ ,‬שמענו את הצחוק המתגלגל והמוסיקה הרועשת מכיוון הווילה של גט‪.‬‬‫הוא עשה מסיבות )כולל אסקורטים( למפקדים גרמניים ונשותיהם‪ ,‬עם שפע‬‫אוכל ואלכוהול‪ ,‬ריקודים והמון רעש‪ ,‬ולמרות שהיינו כל כך עייפות‪ ,‬לא יכולנו‬‫להירדם‪ .‬למחרת‪ ,‬עוד לפני ארוחת הבוקר כשהיה עדיין שתוי‪ ,‬חזר לירות על‬‫חפים מפשע מהמרפסת כמידי יום‪ .‬לעיתים היו הסלקציות בהפרשי זמן קצרים‬‫זה מזה \"על מנת לפנות מקום למשלוחים החדשים\"‪ .‬גט שלח קרונות מלאים‬‫עמוד ‪78‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫יהודים ל\"אושוויץ\" ולמחנות השמדה אחרים‪ .‬אך כאשר רכבות‪-‬הבהמות הופיעו‬‫בקצב שלדעתו היה איטי מדי‪ ,‬הוא הגביר את קצב ההרג ההמוני של היהודים‬‫במחנה‪ .‬שהרי המטרה הסופית הייתה לחסל את כל היהודים באשר הם‪ .‬את‬‫חיי היהודים ב\"פלאשוב\" ובתקופת השואה ניתן לראות בסרטו של ‪Spielberg‬‬‫‪ ,Steven‬ספילברג \"רשימת שינדלר\" ”‪ “Schindler’s List‬שהוקרן בשנת ‪.1993‬‬‫בסרט מתוארים בין היתר עבודות כפיה‪ ,‬סבל‪ ,‬ורציחות המוניות של יהודים‬ ‫שנעשו במחנה הריכוז \"פלאשוב\"‪.‬‬ ‫הפגישה של ג'וניה עם אביה ומעשה ההצלה‬‫הייתי בודדה ואומללה במחנה \"פלאשוב\"‪ ,‬אמי ואחי נספו‪ .‬הפרידו בין הנשים‬‫והגברים ומעתה היה \"פלאשוב\" מחנה ריכוז ולא יצאנו לעבודה מחוץ למחנה‪.‬‬‫אבי היה בצריף עם הגברים‪ .‬התגעגעתי אליו‪ ,‬רציתי לפגוש אותו‪ ,‬לחוש‬‫משפחה‪ .‬באתי לצריף שלו והוא לא היה שם‪\" .‬איפה אבי?\" \"לקחו אותו לגבעת‪-‬‬‫הקטל!\"‪ ,‬גבעה שבכל יום גט הוציא להורג שבעים איש‪ .‬רצתי לגבעה מבלי‬‫לחשוב מה יכול לקרות לי‪ .‬רצתי לחפש את אבא‪ .‬ראיתי את כל הגברים‬‫ערומים‪ ,‬ואת אבא שלי לא ראיתי‪\" .‬אל תתקרבי‪ ,‬יהרגו אותך!\" שמעתי את קולו‬‫צועק‪ .‬אמון גט וקבוצת חיילים גרמניים עמדו ברובים שלופים‪ .‬ניגשתי לאמון גט‬‫ואמרתי בגרמנית‪\" .‬אני צעירה ורוצה לעבוד בשביל הארץ שלנו ‪!Fatherland‬‬‫לקחת את אמי! לקחת את אחי! אבל אם תיקח גם את אבא‪ ,‬תיקח גם אותי!\"‬‫\"מיהו האבא שלך?\" שאל‪ .‬הצבעתי מבלי לדעת היכן בדיוק הוא עומד \"זהו מקס‬‫קורנבלום\"‪\" .‬מקס בוא אלי\" קרא לעברו גט‪ .‬אבא ערום יצא לקראתי‪\" .‬רוצו מהר!‬‫ולא‪ ,‬אני אהרוג את שניכם!\" צעק גט‪ .‬תוך כדי ריצה מהירה אמר לי אבא‪\" :‬הוא‬‫יהרוג אותנו מאחור!\" ושוב האיץ בי \"הם יהרגו אותנו מאחור!\"‪\" .‬אין דבר‪ ,‬נרוץ‬‫מהר\" עניתי מתנשפת‪ .‬כשהתרחקנו מהסכנה המיידית הפשלתי את התחתונים‬‫שעלי‪ ,‬ונתתי לאבא שלי‪ .‬רציתי לשמור על כבודו! רציתי שלא יתהלך בערום! כך‬‫הצלתי את אבא‪\" .‬איזה אומץ לב גילית!! הצלת את אביך!!\" אמרתי נפעם‪\" .‬לא‬‫חשבתי‪ .‬הייתי מדי צעירה כדי להבין מה יכול היה לקרות לי‪ .‬פעלתי מתוך‬‫אינסטינקט לא מתוך מחשבה‪ .‬ידעתי שהצלתי את אבא שלי ושמחתי שהוא‬ ‫נותר בחיים\"‪.‬‬‫עמוד ‪79‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫‪ Amon Leopold Goeth‬נולד וחי באוסטריה‪ ,‬הצטרף למפלגה הנאצית כבר בגיל‬‫שבעה‪-‬עשר‪ .‬בגיל עשרים ושניים ברח לגרמניה והיה חבר במפלגה הנאצית‪.‬‬‫בפברואר ‪ 1943‬קיבל את התפקיד להקים את מחנה \"פלאשוב\"‪ ,‬להעביר את‬‫היהודים ולפקד על המחנה‪ .‬ב‪13 -‬בספטמבר ‪ 1944‬גט הודח מתפקידו‪ ,‬הורשע‬ ‫על‪-‬ידי ה‪ SS -‬בגניבת רכוש יהודי‪,‬‬ ‫והתייחסות אכזרית ומיותרת לאסירים‪.‬‬ ‫הרופאים מה‪ SS -‬פסקו שהוא חולה‪-‬רוח‬ ‫ושלחו אותו לבית‪-‬חולים לחולי‪-‬רוח ב‪Bad\"-‬‬ ‫‪ .\"Tolz‬עם תום המלחמה הצבא האמריקאי‬ ‫איתר אותו‪ ,‬אסרו‪ ,‬והסגירו אותו לפולין‪.‬‬ ‫השלטון הפולני העמיד את גט למשפט על‬ ‫רצח המוני‪ ,‬ושפטו אותו למוות בתלייה על‬ ‫פשעי‪-‬מלחמה‪) .‬בתמונה הגבוה מכולם בצד‬ ‫שמאל‪ ,‬מובל לתלייה(‪ .‬זמן קצר לאחר‬ ‫הצלת‪-‬אבי הייתה שוב סלקציה ומי שנשאר‬‫בחיים הועבר למחנות השמדה‪ ,‬או למחנות כפייה אחרים‪ .‬אבי‪ ,‬אביך ואחיך‬‫קובה הופנו ימינה‪ ,‬והם נשלחו בטרנספורט ל\"מאוטהאוזן\" בגרמניה‪ .‬אני יחד‬‫עם עוד כאלף ומאתיים נשים הועברנו לרכבות‪ .‬אנשי ‪ SS‬הרביצו בנו בשוטים‬‫וירו יריות באוויר כדי לזרז את אלה שהתעכבו בתורים שנשרכו לאורך רב‪.‬‬‫דחסו אותנו בקרונות להובלת בהמות‪ .‬בצפיפות אחד על השני‪ ,‬כולנו התנשפנו‪,‬‬‫ניסינו לתפוס אוויר‪ .‬לאחר נסיעה בתנאים תת‪-‬אנושיים ללא אוכל ומעט מאוד‬ ‫מים הגעתי ל‪!Skarzysko Kamienna‬‬ ‫הדאגה של מוניק לג'וניה ‪ -‬החיים במחנה \"סקרז'יסקו קמייננה\"‬‫מצאתי עצמי צמוד לג'וניה ללא אפשרות לשנות את הגורל המר שעמד לפתחנו‪.‬‬‫רציתי את הטוב ביותר עבור החברה שלי‪ ,‬אולם החיים במחנה הכתיבו מציאות‬‫עגומה‪ .‬שנינו עבדנו במפעל התחמושת לייצור פגזים וחומרי נפץ לטנקים‬‫הגרמניים‪ .‬העבודה ליהודים הייתה בתנאי קיום תת‪-‬אנושיים‪ .‬גו'ניה מילאה‬‫עמוד ‪80‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫פגזים בשני חומרי נפץ‪ ,‬טרוטיל ופיקרין‪ ,‬חומר הרסני ביותר‪ ,‬חומרים הפולטים‬‫אדים רעילים בזמן הייצור ומילוי הפצצות והפגזים‪ .‬החומרים ההרסניים נספגים‬‫בכל מקום בגוף‪ ,‬בעור‪ ,‬בריאות‪ ,‬בעיניים‪ .‬שפכנו את החומר המסוכן לתוך הפגז‪,‬‬‫אותו דחסנו בעזרת מוט וערבבנו בחומר חם עד שכל האוויר יצא ולא היה כלל‬‫חור‪ .‬העבודה בוצעה ללא הגנה‪ ,‬ללא מסכות! האוויר היה מוצף בחומר הרעיל‬‫אותו נשמנו במשמרת של שתים‪-‬עשרה שעות ביממה ללא הפסקה עד שהעור‬‫בגופנו הפך צהוב‪-‬בהיר! כולם קראו לנו \"כנריות!\"‪ .‬הבגדים התפוררו מעוצמת‬‫החומרים איתם באנו במגע‪ .‬בלית ברירה נאלצנו לעטוף את גופנו בשקי‪-‬מלט‬‫אותם קשרנו בחוט ברזל‪ .‬נעלנו נעלי‪-‬עץ הולנדיות שהצליחו לעמוד בפני‬‫החומרים הכימיים‪ .‬עבדנו גם עם ‪ -‬טרוטיל )‪ Trinitrotoluen (TNT‬טי‪.‬אן‪.‬טי וגופרית‬‫נקייה‪ .‬התמותה הייתה מהגבוהות ביותר‪ .‬סביב נפלו אנשים! מתו! כמו זבובים!‬‫בדחיפות נערכו סלקציות והוצאות להורג! וורק ‪ C‬נחשב לגרוע ביותר כי שם‬‫מילאו את הפצצות והפגזים בחומר רעיל וחם ללא הגנה לעובדי‪-‬הכפייה‬‫היהודים‪ .‬יום אחר יום‪ ,‬רכבות עמוסות בארגזים בהם חומרי נפץ יצאו מוורק ‪C‬‬‫והובלו למזרח לגבול הרוסי‪ .‬מנהל העבודה וחלק מהעובדים הגיעו מהעיירה‬‫הסמוכה‪ ,‬המשגיחים הגרמנים והפולנים‪ ,‬שיחסם הרצחני כלפי היהודים הודגש‬‫והוחרף הפך את המקום לגיהינום עלי אדמות‪ .‬היו גם אסירים פולנים אולם אלו‬‫עבדו בתנאים שונים לחלוטין מתנאי היהודים‪ .‬הם עבדו רק ארבע שעות‪ ,‬מוגנים‬‫במסכות ובגדי‪-‬הגנה‪ .‬בהפסקות בזמן העבודה קיבלו אוכל וחלב‪ .‬בד בבד עם‬‫עבודת‪-‬הכפייה‪ ,‬חשתי אחריות עמוקה לחברתי‪-‬אהובתי‪ ,‬ומצאתי דרך להביא‬‫לה עוד אוכל‪ .‬הכיצד? ניגשתי לגוי פולני שעבד איתי‪ ,‬והצעתי לו שאעבוד‬‫במקומו אם ייתן לי אוכל‪ .‬כמובן שהסכים לא לעבוד והלך לישון‪ .‬היה עלי לעבוד‬‫שש‪-‬עשרה שעות תמורת שתי פרוסות לחם מרוחות חמאה‪ ,‬עבור מרק וחלב!‬‫ממש גן עדן! התחלקתי עם אהובתי ג'וניה‪ .‬כמה נפלא! המאמץ היה כדאי‬‫ביודעי שאני דואג לה מתי שיש באפשרותי ואני יכול‪ .‬הרעב היה קשה מנשוא‪,‬‬‫כאשר הביאו לנו חבית גדולה עם מה שקראו מרק תפוחי‪-‬אדמה‪ ,‬כולם נדחפו‬‫וניסו לצאת מהתור‪ .‬היו שהכניסו ראשיהם לתוך החבית כדי לנסות להגיע‬‫לתחתית‪ ,‬שם שקעו והסתתרו כמה חתיכות תפוחי‪-‬האדמה‪ .‬שאר המרק כלל‬‫עמוד ‪81‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫בעיקר קליפות ומים חומים‪ .‬מצד אחד הקצינים הגרמנים נהנו לראות את‬‫היהודים המורעבים מתנהגים כמו חיות טרף ונתנו להם לדחוף אחד את השני‪.‬‬‫מצד שני הם גם נהנו להכות בקרש ובו תקועים מסמרים במי שלא חיכה לתורו‪.‬‬‫יום אחד הבחין הקצין הגרמני שג'וניה עמדה בצד ולא נדחפה בתור בשעת‬‫חלוקת \"האוכל\"‪ .‬פנה אליה ושאל \"מדוע אינך עומדת בתור לקבל מרק?\" \"אני‬‫לא רוצה לקבל מכות מהקרש ומהמסמרים!\"‪ .‬התנהגותה מצאה חן בעיניו‪\" .‬בואי‬‫איתי ילדה\" אמר והוציא מתחתית החבית כף גדולה של מרק עם תפוח‪ -‬אדמה‬‫ונתן לה‪ .‬רוח חיים נכנסה בג'וניה‪ ,‬אפילו שהייתה זאת פעם יחידה שזכתה‬‫לתשומת‪-‬לב ותמיכה קלה מקצין גרמני‪ .‬לעיתים העדפתי להימנע לאכול את‬‫המנה שלי‪ ,‬העיקר שלג'וניה תהיה מנה זעומה נוספת‪ .‬בוורק \"‪ \"C‬גברים ונשים‬‫היו לחוד‪ ,‬ולמרות ההפרדה בין המינים‪ ,‬נפגשתי עם ג'וניה מידי יום והבאתי לה‬‫אוכל‪ ,‬לחם‪ ,‬שהיה מוצר יקר‪-‬מציאות‪ .‬ג'וניה ואני ניסינו להיאחז בחיים בתנאים‬‫תת‪-‬אנושיים כמה שיכולנו‪ .‬סביבנו הילך המוות ושלדי‪-‬אנשים שבקושי עמדו על‬‫רגליהם‪ .‬מבט עיניהם הבוהות והגדולות מלווה אותי ותנועת \"שלום\" מונפת‬‫לעברי‪ .‬לצד המוות הקימו היהודים מקהלה שהשיבה חיות לרוח האדם‪ ,‬השיבה‬‫לנשמה את רצון החיים והרצון להמשיך ולהתמודד‪ .‬האחיות כרמל כתבו שירים‪,‬‬‫)עמוד ‪ 182‬קטע מהעיתון( עשו הצגות במסגרת המחנה‪ ,‬ואירגנו קונצרטים‪.‬‬‫השירה הפיגה לרגע קט את המתח‪ ,‬השירה הפיגה לרגע קט את הפחד וחוסר‬‫הוודאות לגבי המחר‪ .‬השירה השכיחה לרגע את הסבל הבלתי נדלה והאחווה‬‫שמרה על רוח האדם ויכולת ההתמודדות מול מוראות הגורל‪ .‬השירה החזירה‬‫אותנו לבית אבא בימים האחרים‪ .‬פליציה הוציאה לאור עיתון כדי לשמור על‬‫צלם אנוש‪ ,‬כדי לעודד את האנשים‪ ,‬לשמר את העבר‪ ,‬לשמר את האדם‪ .‬עם כל‬‫המצוקה והכאב לא ויתרנו על חופש המחשבה‪ ,‬נאחזנו בשירה‪ ,‬בעיתון‪ ,‬בזכרון‪.‬‬‫הסתכנו בכך שחיבלנו בתוצרת העבודה‪ .‬החורף פנה והקיץ מילא את מקומו‪.‬‬‫החום הציק‪ .‬סלקציות שבועיות של שישים איש בנוסף לחולים המשיכה להלך‪-‬‬‫אמים‪ .‬אדישות חסרת מבע כיסתה את ארשת המוזלמנים )חיים‪-‬מתים(‪ ,‬שמרוב‬‫רעב ותלאות הפכו שלדים בעלי עיניים ענקיות בוהות‪ .‬אותם קברו במהרה אף‬ ‫שעדיין היו בחיים‪.‬‬‫עמוד ‪82‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫ניסיון הבריחה ממחנה \"סקרזי'סקו קמייננה\" ‪Skarzysko Kamienna‬‬ ‫התושייה של ג'וניה‬‫הצלחנו מידי פעם לשטות בגרמנים ולחבל בתהליך מילוי הפגזים‪ .‬מלאנו פחות‬‫אבקת שריפה‪ ,‬ומהלנו אותה במעט מים‪ ,‬תהליך שהספיק למנוע מהקליעים‬‫שלא יתפוצצו‪ .‬כשמילאנו את הפגזים במילוי חומר הנפץ‪ ,‬השארנו חור עם אוויר‪,‬‬‫וידענו שפגזים אלה שיועדו לחזית נגד בנות הברית לא יגרמו נזק‪ .‬זו הייתה‬‫תרומתנו הקטנה לניצחון‪ .‬לא יכולנו למנוע פיצוץ נוראי שאירע באיזור וורק \"‪\"C‬‬‫תוך כדי מילוי הפצצות‪ .‬לשמחתנו הרבה התרופפה חזית הגרמנים במהירות‪.‬‬‫המשגיחים הפולנים התחילו להתייחס אלינו בצורה קצת שונה‪ ,‬וסיפרו לנו על‬‫ניצחונם של הרוסים‪ ,‬קיללו את השלטון הגרמני וציפו בקוצר רוח לתבוסתו‪ .‬היו‬‫ימים בהם שמענו במעומעם הדי התפוצצויות‪ ,‬וירי תותחים כבדים‪ .‬הרוסים‬‫התקרבו לנהר הויסלה‪ ,‬ואנחנו חשנו טעם של שמחה ותקווה לחופש‪ .‬יום אחד‬‫פרצה שמועה \"הצבא האדום מתקדם לעבר המחנה ובמהרה תגיעה סיומה של‬‫המלחמה\"‪ .‬השמועה הוסיפה \"הגרמנים הפסידו‪ ,‬אפשר לרוץ ליער\"‪ .‬שמועה‬‫הולידה שמועה‪ ,‬שהתפשטה כאש בשדה‪-‬קוצים \"כולם חופשיים לצאת‬‫מהמחנה\"‪ .‬השערים הפונים לכיוון היער נפתחו לרווחה‪ ,‬ואנשים החלו לנוס‬‫מהמחנה‪ ,‬שהיה מוקף פרטיזנים פולנים שהסתתרו ביער‪ .‬החלה ריצה המונית‪.‬‬‫גם אני התחלתי לרוץ כשידי אוחזת בידה של ג'וניה‪ .‬תוך כדי ריצה ג'וניה אומרת‬‫לי‪\" :‬אני לא הולכת יותר‪ ,‬אני חוזרת‪ .‬חלמתי הלילה חלום‪ .‬ראיתי את אמי‬‫מזהירה אותי שלא אנסה לברוח כי זאת מלכודת המונית לחיסול היהודים‪.‬‬‫שמעתי את אמי אומרת לי תשמרי על עצמך'\"‪ .‬חזרנו על עקבותינו‪ .‬הסתבר‬‫שזאת הייתה מלכודת אותה תכננו הגרמנים‪ ,‬והם אלו שהפיצו את השמועה‪.‬‬‫המונים נרצחו בבריחה מתוך אמונה שהם יוצאים לחופש‪ .‬הבורחים קיוו להגיע‬‫למקום מבטחים‪ ,‬אולם הם התבדו ומצאו את מותם בידי הגרמנים הנקמנים‬‫שזעמו‪ ,‬ונהגו בהם ביד קשה ואכזרית‪ .‬הנמלטים הוצאו להורג בתלייה לנגד‬‫עינינו‪ .‬במאמצים רבים ובקושי רב המשכנו בעבודת‪-‬הפרך‪ ,‬כוחותינו אזלו‪ ,‬אולם‬ ‫רצון החיים קרא לנו‪ ,‬ואנחנו המשכנו לעבוד בקושי רב‪.‬‬‫עמוד ‪83‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫דאגתי לג'וניה! היינו שניים שהם אחד!!! סוף יולי ‪ 1944‬בעוד מספר ימים ימלאו‬‫לי עשרים קייצים ולג'וניה ימלאו שבעה‪-‬עשר קייצים‪ .‬בנס ג'וניה ואני נותרנו‬‫מהמעטים‪ ,‬והתשושים אך עדיין בחיים‪ ,‬ששרדנו את התופת במחנה ‪Skarzysko‬‬‫‪ Kamienna‬וורק \"‪ \"C‬משום שתוחלת החיים של אסיר יהודי בוורק ‪ C‬הייתה‬‫שלושה חודשים‪ .‬ג'וניה ואני לא ידענו שהפרידה שלנו בפתח‪ .‬חשבנו‬‫שהתאחדנו לנצח‪ ,‬אולם התבדינו‪ .‬לא הודיעו לנו שעומדים לחסל את המחנה‪.‬‬ ‫כל מה שהכרנו וידענו שינה פניו‪.‬‬‫עמוד ‪84‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫חלק שישי‬ ‫פרידה‬ ‫מוניק וג'וניה‬‫עמוד ‪85‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫ג'וניה נשלחה ל\"לייפציג\"‬‫שלהי קיץ ‪ 1944‬אספו את כל הבריאים שבינינו כי לא רצו לוותר על כוח‬‫העבודה שלנו והודיעו \"מעבירים את הנשים לגרמניה!\" פרידה כואבת! יום מר!‬‫ראיתי חושך מול עיני‪ ,‬מי יודע מתי והאם בכלל נפגש‪ .‬ייחלתי ליום המחר‪ ,‬ליום‬‫טוב יותר בו אוכל לפגוש את ג'וניה לחבק אותה‪ ,‬לאמצה לחיקי‪ .‬נאלצתי‬‫להיפרד מאהובתי ממש לפני יום הולדתה‪ .‬ג'וניה נשלחה שוב בטרנספורט‬‫ברכבת עם קרונות להובלת בהמות בתנאים תת‪-‬אנושיים‪ ,‬בלי אוכל ומעט מים‬‫בחום נוראי‪ .‬הנשים ביניהן אהובתי הובלו למחנה הארור \"האסאג לייפציג\"‬‫)‪ (Hasag Leipzig‬שהיה בית‪-‬חרושת לנשק ותחמושת )בית‪-‬חרושת‬‫ב\"סקרז'יסקו\" היה חלק ממנו(‪\" .‬האסאג לייפציג\" היה מחנה כפייה לנשים מכל‬ ‫העולם‪.‬‬ ‫***‬ ‫באוגוסט ‪ 1944‬נשלחתי בטרנספורט בתנאים תת‪-‬אנושיים ל\"צ'נסטוחובה\"‬‫‪ ,Czestochowa‬פולין‪ ,‬למפעל \"‪ \"Rakow‬שהיה מפעל להתכת ברזל ופלדה‪.‬‬‫המפעל נוהל על‪ -‬ידי \"האסאג\" ‪ Hasag‬ופעל לפי המדיניות של ה ‪ - SS‬חיסול‬‫יהודים בעבודת‪-‬פרך‪ .‬כאשר מפעל \"האסאג\" נסגר ב ‪Skarzysko Kamienna‬‬‫חלק מהאסירים‪ ,‬כמוני‪ ,‬נשלחו בין היתר למערב‪ ,‬לצ'נסטוחובה‪ .‬היות והגרמנים‬‫לא החשיבו את היהודים כבני אדם וציפו מהם למות‪ ,‬העסיקו אותנו בתנאים‬‫קשים‪ ,‬מסוכנים‪ ,‬ללא הגנה וללא אמצעי‪-‬בטיחות‪ .‬עבדתי בהתכת ברזל במשך‬‫כחצי שנה בתנאים איומים‪ .‬גופי להט מהחום האדיר שנפלט מהתנורים‪ .‬אגלי‪-‬‬‫זיעה כיסו אותי‪ ,‬זלגו מעל עיני וניגרו מגופי‪ .‬תחת השגחה קפדנית נאלצתי‬‫להתמודד חודשים ארוכים לא רק בחום האדיר אלא מהתנורים ששרפו פחם‬‫באיכות ירודה ופלטו גופרית בזמן יציקת לוחות הברזל ושאר החלקים שיצקנו‬ ‫לנשק ולתחמושת הגרמנית‪.‬‬‫‪ 15.1.45‬הרוסים עברו את הויסלה‪ .‬תחושה מיוחדת ושונה שררה באוויר כאשר‬‫צפינו בחיילי ה‪-‬אס‪.‬אס נכנסים לפאניקה‪ .‬לפני שהטנקים הרוסים נכנסו‬‫לצ'נסטוחובה בדרך לגבול הגרמני‪ .‬חיילי ה‪ SS -‬התרוצצו לכל עבר‪ ,‬זרקו אותנו‬‫עמוד ‪86‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫מהצריפים‪ ,‬היכו בנו ללא רחם באלות שבידיהם‪ ,‬כיוונו אלינו את הרובים‪ .‬בכל‬‫התוהו‪-‬ובוהו‪ ,‬ניסו הגרמנים לשמור על סדר וצעקו \"למסדר מהר!\"‪ ,‬בלית ברירה‬‫הזדרזנו להיערך במהירות למסדר האחרון‪ .‬העלו אותנו במהירות בשמירה‬‫קפדנית לקרונות מיועדים לפרות‪ ,‬וסגרו את הדלתות‪ .‬חשבתי בליבי‪ ,‬שוב‬‫מרחיקים אותנו מההצלה‪ ,‬מהחופש‪ .‬לא ידעתי לאן תיקח אותנו רכבת‪-‬הבהמות‪.‬‬‫לא ידעתי לאן אנחנו נוסעים‪ .‬לא ידעתי מה יעלה בגורלנו‪ .‬גלגלי הרכבת החלו‬‫לנוע ואני בתוכה מחפש אפשרות לשרוד‪ ,‬לחיות‪ .‬ראינו מבעד לסדקים גרמנים‬‫זורקים את הדרגות מעל מדיהם‪ .‬כולם החלו לברוח בכל דרך אפשרית‪ .‬היו‬ ‫שגנבו אופניים‪ ,‬אופנועים או רצו מהר ככל שיכלו‪.‬‬‫\"הגעתם למחנה ריכוז בוכנוולד\" )‪ (Buchenwald‬הכריזו! כשהרכבת עצרה‬‫בחריקת בלמים‪ .‬הדלתות נפתחו‪ .‬ינואר ‪ 1945‬הגענו לדרום‪-‬מזרח גרמניה‪.‬‬‫לילה‪ ,‬חיילי ה‪ -‬אס‪.‬אס חמושים חיכו לנו‪ .‬כלבים אימתניים שמרו בכל מקום‪.‬‬‫מראה נוראי התגלה ברציף הרכבת‪ .‬במחנה שישים אלף גברים‪ ,‬אסירים‬‫פוליטיים‪ ,‬שבויי מלחמה מכל המדינות הכבושות‪ ,‬יהודים ולא יהודים‪ .‬במחנה‬‫היה מעבר גדול ומעבר קטן‪ ,‬את היהודים מיקמו בנפרד‪ ,‬אותי שמו במעבר‬‫הקטן‪ .‬היו שהועברו לעבודה‪ ,‬והיו שנשארו במחנה‪ .‬אני וחברי נדרשנו לעבודה‬‫בייצור חומרים מחול ואבנים עבור גרמניה‪\" .‬בוכנוולד\" היה מחנה נוסף לפתור‬‫את בעיית היהודים וכל יום הייתה סלקציה‪ .‬את החולים שלחו מיד‬‫ל\"קרמטוריום\" להשמדה במשרפות‪ .‬ישנתי על קרש כל כך קשה שהיה לי קשה‬‫להירדם‪ .‬הייתי כל‪-‬כך רזה וסבלתי מכאבים נוראיים בעצמות הכתפיים‪ ,‬בעמוד‬‫השדרה בכל הגוף‪ .‬החורף היה קשה מנשוא‪ ,‬מידי בוקר וערב נערך מסדר‬‫בשלג‪ .‬ספרו את הניספים‪ ,‬ספרו מי בבית‪-‬חולים‪ ,‬וספרו מי רשום לעבודה‪ .‬אם‬‫קרה ואחד האסירים לא התייצב למסדר‪ ,‬נאלצתי לעמוד שעות בקור המקפיא‬‫כשרגלי חשופות ללא נעליים‪ ,‬ללא בגדים הולמים להגן עלי מפני הקור העז‪.‬‬‫חשוף לגורלי עמדתי יחד עם שאר האומללים בקור כלבים ללא מים‪ .‬היה לי מזל‬‫שלא חליתי אחרת סופי היה נגזר‪ .‬הגרמנים ניסו להפוך אותנו לחיות במשך כל‬‫שנות המלחמה בעבודת‪-‬כפייה‪ .‬לחמנו אחד בשני ואפילו נגד משפחה כדי‬‫להשיג פרוסת לחם דקה ומעופשת‪ .‬נערכו משפטי שדה במחנה‪ .‬הקאפויים‬‫עמוד ‪87‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫היהודים שעזרו לגרמנים זוהו על‪-‬ידי יהודים במחנה‪ ,‬ואלה לא היססו לקבוע את‬‫גזר‪-‬דינם‪ .‬תוהו ובוהו על פני תהום‪ ,‬הקאפויים חוסלו‪ ,‬חזיתי באנשים עד לשנייה‬ ‫האחרונה לחייהם‪ ,‬מחזות שמלווים אותי ללא הרף‪.‬‬ ‫***‬‫פברואר ‪ 1945‬הגרמנים העבירו אותי למחנה הריכוז \"‪ \"Kolditz‬מחנה בו הכינו‬‫מכונות לרקטות‪ ,‬טילי פאו )‪ .2 (V‬יום אחד אני שומע שמחפשים מישהו שיסע‬‫ללייפציג להביא תרופות‪\" .‬אני אסע ללייפציג\" מיהרתי להציע את עצמי ביודעי‬‫שאהובתי נמצאת שם‪ .‬הגעתי למחנה הנשים‪ .‬עיני שוטטו חיפשו את ג'וניה‪,‬‬‫אולם לא הצלחתי למצוא אותה‪\" .‬איפה ג'וניה?\" שאלתי כשהגעתי‪\" .‬פה\" אך‬‫עדיין לא הצלחתי לפגשה‪ .‬אותו לילה ניתך מטר פצצות על המחנה‪ .‬תפסתי‬‫מחסה והסתתרתי במקלט עם כל יתר האנשים‪ ,‬אך לא הצלחתי לפגוש את‬ ‫עיניה הטובות של אהובתי‪.‬‬‫חזרתי עצוב ל\"קולדיץ\"‪ .‬הבנייה הופסקה‪ ,‬החזית התקרבה‪ .‬עצבות השתלטה‬‫עלי‪ ,‬לא ידעתי מה עלה בגורלה של ג'וניה‪ .‬חששתי! דאגתי! חודשים ארוכים‬‫לאחר הביקור במחנה הנשים‪ ,‬נודע לי שהיא קיבלה פרוסת לחם ממנהל‬‫העבודה ועלתה לגג הבנין‪ .‬בזמן שכולם ירדו למקלטים היא לא ויתרה על‬‫המחזה עוצר הנשימה‪ ,‬והתבוננה בהתלהבות במטוסים האנגלים והאמריקאים‬‫שזרקו פצצצות כמו זיקוקי‪-‬די‪-‬נור ברחבי העיר‪ ,‬ונרדמה‪ .‬עוד נודע לי שבבוקר‬‫למחרת שמעה שחיפשתי אותה‪ ,‬והחלה לקרוא בשמי \"מוניק‪ ,‬מוניק\"‪ ,‬אולם‬‫כתשובה לקריאתה הנואשת שמעה \"מוניק נסע\"‪ .‬ג'וניה איחרה למסדר בשל‬‫קריאותיה בחיפושים אחרי‪ .‬כעונש היא והנשים בקבוצה שלה נצטוו לעמוד‬‫במסדר שעות ארוכות‪ .‬כששמעתי את רוע הגזירה נעצבתי בתוכי‪ ,‬והמילים‬ ‫נאלמו מפי‪.‬‬ ‫***‬‫עמוד ‪88‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫\"צעדת המוות\"‬‫הגרמנים לא הספיקו לירות את טילי פאו ‪ 2‬שנבנו ב\"קולדיץ\"‪ .‬הרוסים‬‫והאמריקאים התקרבו לגבול‪ .‬הגרמנים ידעו שהם מובסים‪\" .‬להביא את‬ ‫האסירים\" קיבלו החיילים‬ ‫פקודה‪ ,‬הגרמנים לקחו‬ ‫אותנו פתאום ללא הודעה‬ ‫מוקדמת ממחנה קולדיץ‬ ‫ל\"צעדת המוות\" )בגרמנית‬ ‫‪ (Todesmärsche‬כינוי‬‫שניתן על ידי אסירי מחנות הריכוז וההשמדה‪ .‬התבוססנו בבוץ‪ ,‬במים‬‫המלוכלכים שבהם‪ ,‬והתחלנו את \"צעדת המוות\" מקולדיץ לכיוון צ'כיה בשלג‬‫ובגשם‪ .‬זו הייתה ההתחלה החדשה שחוויתי‪ .‬שיירות של אסירים הובלו‬‫במשמר כבד למרחקים גדולים ובתנאים בלתי אנושיים‪ ,‬תוך התעללות והריגה‬‫המונית‪ .‬הגרמנים החלו בפינוי בהול של אסירי המחנות ובטלטולם ברגל ממקום‬‫למקום‪ .‬הלכנו שורות‪-‬שורות כבדיר חזירים והם הרגו בנו‪ .‬הייתי לבוש בבגדי‬‫אסירים )הפלינגים(‪ ,‬מורעב מוכה ועייף פיזית ונפשית‪ ,‬אבל הייתי חייב‬‫להמשיך‪ .‬הצועדים נרצחו באכזריות בידי שומרי‪-‬המחנות‪ ,‬ומלווים אחרים‬‫שגוייסו ללוות את המפונים‪ .‬היו גם רוצחים מזדמנים מקרב האוכלוסייה‬‫האזרחית שלא חסו על שלדי האדם המהלכים בעת שעברו בשטחי גרמניה‬‫ואוסטריה‪ ,‬וירו בהם ללא רחם‪ .‬השינוי שעברתי באותו רגע היה בלתי נתפס‪.‬‬‫אווירונים חגו מעלינו לכיוון ברלין המופצצת‪ .‬האלימות הנוראה שהתרחשה‬‫ב\"צעדת המוות\" של \"הרייך השלישי\" לקראת גסיסתו תופסת מקום מיוחד בשל‬‫היקפה ובשל זהות הרוצחים‪ .‬חצי השנה האחרונה של \"הרייך השלישי\" מאפשר‬‫להבין כיצד ניסו הנאצים לחסל את אויבי \"הגזע הארי\" וגורל היהודים רגע לפני‬‫שהסתלקו מעל \"במת‪-‬ההיסטוריה\"‪ .‬לתפיסתם‪ ,‬הייתי אחד מאויבי הגזע הארי‪.‬‬‫אלפים ואולי עשרות אלפי רוצחי \"צעדות המוות\" בחודשי המלחמה האחרונים‬‫היו שונים בהתנהלותם בצעדה‪ ,‬שונים בחשיבה של \"תעשיית המוות\"‪ .‬הם ירו‬‫כשהתחשק להם ללא תוכנית פעולה ידועה מראש‪ ,‬ולכן החשש היה תמידי‬‫עמוד ‪89‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫ובלתי פוסק‪ .‬האם \"צעדת המוות\" הייתה תחילתו של תוצאת הכאוס המוחלט‬‫ששרר ב\"רייך השלישי\" בחודשי קיומו האחרונים? )פרטים ניתן למצוא בספר‬ ‫\"צעדות המוות‪ \"1945 – 1944 :‬של פרופ' דניאל בלטמן בהוצאת \"יד ושם\"(‪.‬‬‫בדרכי הארוכה והמייגעת הבחינה עיני בתעלה בצד הדרך‪ ,‬בה ראיתי את איז'י‬‫גבראילוביץ‪ ,‬חברי מימי בית‪-‬הספר‪ .‬לא היה לו כוח להמשיך‪ ,‬הוא נכנס לתעלה‬‫וישב לנוח‪ .‬מיהרתי להוציאו מהתעלה לפני שהגרמנים הספיקו לירות בו‪ ,‬ובכך‬‫הצלתי את חייו‪) .‬נשארנו ידידים גם בישראל‪ .‬אשתו הייתה רופאת‪-‬המשפחה‬‫שלנו בארץ(‪ .‬הייתי רעב ותשוש‪ .‬בדרך ראינו אוכל לחזירים‪ ,‬אך כל מי שניסה‬‫לצאת מהשורה‪ ,‬ולקחת מעט מהאוכל‪ ,‬מיד הרגו אותו‪ .‬המשכנו לצעוד ולמזלי‬‫ראיתי בצד הדרך כמה תפוחי‪-‬אדמה‪ .‬חרב פיפיות הייתה מונחת על צווארי‪ .‬אם‬‫אצא מהשורה כדי לקחת תפוח עלולים לירות בי‪ .‬על אף החשש‪ ,‬הרצון לאוכל‪,‬‬‫ואפילו תפוח אדמה לא מבושל‪ ,‬גבר עלי‪ .‬למרות הסיכון הנורא‪ ,‬איכשהו‬‫הצלחתי לקחת שני תפוחי‪-‬אדמה‪ ,‬והחבאתי אותם עם גומי במכנסיים שלגופי‪.‬‬‫בלילה טבלתי את תפוח‪-‬האדמה בשלולית בוץ ואכלתי אחד עם קליפה‪.‬‬‫התאוששתי מהרעב הכבד שתקף אותי‪ ,‬והתפוח נטע בי קצת כוח להמשיך‬‫לצעוד‪ .‬הלכנו יום ולילה‪ .‬שמרתי את התפוח השני‪ .‬הגרמנים רצו לשים קץ לחיי‬‫הצועדים‪ ,‬ומשימתם הצליחה‪ .‬כששלושים‪-‬ארבעים אלף איש סיימו את חייהם‬ ‫ב\"צעדת המוות\"‪.‬‬‫ב‪ 15.4.1945 -‬בעודנו רעבים ותשושים באפיסת כוחות מ\"צעדת המוות\" הכניסו‬‫אותנו ליער‪ ,‬שם הפרידו בין היהודים והשאר‪ .‬חשבנו שהגענו לסוף המר‪ .‬העלו‬‫אותנו על קרונות של בהמות שוב בתנאים תת‪-‬אנושיים ואחרי נסיעה ארוכה‬‫ומייגעת של מספר ימים הגענו לצ'כיה למחנה הריכוז \"‪.\"Therwsienstadt‬‬‫\"טרזינשטט\" היה מחנה שבשנת ‪ 1944‬הגרמנים הציגו אותו בפני ה\"צלב‬‫האדום\" כמחנה עבודה למופת בו יש אוכל בשפע‪ ,‬בידור וחיי חברה‪ .‬אך לאחר‬‫\"ההצגה\" העבירו למחנה הריכוז \"טרזינשטט\" עשרות אלפי אסירים‪ ,‬בעיקר‬‫יהודים‪ ,‬שחלקם מתו במחנה ורובם נשלחו להשמדה בטרנספורטים ל\"אושוויץ\"‪.‬‬‫הגעתי למחנה כשגופי ספג תנאים קשים מאוד בזמן הצעדה‪ .‬אומנם היה קצת‬‫עמוד ‪90‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫אוכל במחנה‪ ,‬אך הנאצים לא ידעו כבר מה לעשות איתנו‪ .‬היה ברור שהם‬‫הובסו‪ .‬הרוסים והאמריקאים התקרבו במהירות‪ .‬הגרמנים ניסו להעמיד פנים‬‫שהם שולטים כרגיל‪ .‬אך היריות הלכו והתחזקו יותר ויותר ככל שכוחות הברית‬‫התקרבו‪ .‬אפשר היה לראות שהגרמנים פוחדים‪ .‬זאת הייתה ההזדמנות‬‫האחרונה של הנאצים לעשות עמנו את מה שאהבו לעשות עם היהודים בכל‬‫תקופת המלחמה‪ ,‬לחסל את כולנו‪ .‬אי אפשר לתאר את הטרור שעבר עלינו‪,‬‬‫באין‪-‬מחסה מפני הרוצחים החמושים‪ ,‬והידיעה שהמחנה היה מלא חומר נפץ‪,‬‬‫אותו תכננו הנאצים לפוצץ‪ ,‬ולא להשאיר זכר מהגיהינום‪ .‬למזלנו הם לא‬ ‫הספיקו‪ ,‬אך המראות והזכרונות רודפים אחרי עד היום הזה‪.‬‬ ‫***‬‫עמוד ‪91‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫חלק שביעי‬ ‫השחרור‬ ‫האיחוד‬ ‫מוניק וג'וניה‬‫עמוד ‪92‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫החזרה לקרקוב והמפגש בין מוניק לג'וניה‬‫ב‪ 8 -‬במאי ‪ 1945‬כשהמלחמה הארורה סוף סוף הסתיימה עדיין הייתי ב‪-‬‬‫\"‪ \"Therwsienstadt‬וב‪ 9 -‬במאי ‪ 1945‬נכנסו בלילה הרוסים למחנה‪ ,‬פתחו את‬‫השערים‪ ,‬ואז שוחררתי סוף כל סוף על ידי חיילי‪\"-‬הצבא האדום\"‪ .‬הייתי אסיר‬‫שיצא לחופשי‪ ,‬אך הייתי באפיסת כוחות פיזיים ונפשיים‪ .‬הרגשתי כאילו נולדתי‬‫מחדש‪ ,‬והייתי צריך בצעדים קטנים ללמוד כיצד לאכול אחרי תקופה כל‪-‬כך‬‫ארוכה של רעב וצמא‪ .‬ניסיתי לצבור כוחות חדשים לחיים החדשים‪ ,‬להסתכל‬ ‫קדימה ולחשוב על המחר‪.‬‬‫כל מי שנותר בחיים היה רעב‪ ,‬צמא‪ ,‬ותשוש‪ .‬הרוסים ניסו להתחלק בנקניק‬‫ושומן חזיר עם הניצולים המורעבים ובמה שהיה ברשותם‪ .‬למזלי הקיבה שלי‬‫הייתה כל‪-‬כך מצומקת כתוצאה ממחסור מתמשך בתזונה‪ ,‬ולא הייתי מסוגל‬‫לאכול מה שהציעו לנו‪ ,‬וכך ניצלתי‪ .‬מי שיכול היה לאכול‪ ,‬חלה בדיזנטריה וסבל‬‫משלשול מלווה דם‪ .‬כמו זבובים מתו אלפי אנשים ששרדו את הגהינום‪ .‬מחזה‬‫מחריד ומעציב הילך אימים בינינו‪ ,‬לאור העובדה שאנשים קיפחו את חייהם‬ ‫לאחר השחרור‪ .‬אנשים ששרדו רעב מתו מהשפע‪.‬‬‫מיד עם השחרור‪ ,‬לקחו אותי עם שאר היהודים שלדי‪-‬האדם לאישפוז בבית‬ ‫חולים שם שהיתי במשך שבועיים ימים‪.‬‬ ‫***‬‫הלכתי בדרכי הארוכה לכיוון פולין‪ .‬עברתי כפרים חציתי שדות‪ ,‬שרובם נותרו‬‫ללא פגע‪ ,‬אך כשעברתי בערים ובעיירות ראיתי בתים הרוסים‪ .‬חציתי גבולות‬‫עד שהגעתי סוף סוף לפולין‪ .‬חלק מהדרך עשיתי בהליכה וחלק ברכבת‪ .‬הגעתי‬‫לקז'מייז'! עמדתי בכיכר שרוקה‪ ,‬שהיה המרכז העיקרי בו התנהלו חיי המסחר‬‫של היהודים‪ .‬צפיתי ברחבת האבן הקרה שברובע היהודי וזכרונות עלו בי על‬‫מקום שהיו בו פעם בילדותי חיים תוססים ועליזים‪ ,‬דוכנים עמוסים בארגזי‬‫פירות וירקות‪ .‬התבוננתי באחד המקומות שהיוו מרכיב אופייני וחשוב של נוף‬ ‫השכונות היהודיות בקז'יימיז'‪ .‬עמדתי תחת שמים כהים ברחובות מסריחים‪.‬‬‫עמוד ‪93‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫הבניינים עמדו במקומם אך כל האנשים נעלמו והוחלפו באנשים זרים שפשוט‬‫לקחו את ביתינו ורכושנו‪ .‬חשבתי לעצמי מדוע חזרתי למקום מגורי? אומנם‬‫הדם שנשפך ברחובות העיר נוקה‪ ,‬אך יכולתי עדיין לחוש ולראות בעיני‪-‬רוחי‬‫את הדם שניגר בכל מקום‪ ,‬בכל פינה בעיר‪ .‬שבעים אלף יהודים נרצחו ונמחקו‬‫מעל פני האדמה בעיר בה גדלתי‪ .‬את בית הכנסת \"החדש\" שנבנה ב‪1553 -‬‬‫הפכו הגרמנים למחסן גופות ערמות‪-‬ערמות בשקים‪ ,‬והדלת הייתה נעולה‪.‬‬‫הגרמנים הרסו את הקיר שהגן על המקום המקודש מאחורי הבניין‪ .‬עברתי בין‬‫ההריסות‪ ,‬ונכנסתי לבית הקברות \"הישן\"‪ .‬מאז הכיבוש הנאצים ניפצו וחיללו‬‫כמעט את כל המצבות‪ ,‬והשתמשו בשטח בית הקברות למזבלה‪ .‬לרגלי עץ אחד‬‫נותר בשלמותו ללא פגע לוח‪-‬האבן‪ ,‬המצבה של הרב הכי מפורסם בפולין‪ ,‬הרב‬‫משה איסרלס )הרמ\"א(‪ ,‬עליה חרוט בפולנית \"חכם ומלומד גדול‪ ,‬אור למערב‪...‬‬‫פיזר ידע בין האנשים\"‪ .‬כמה התגעגעתי למשפחתי לאהובתי ולחיי נעורי שהלכו‬ ‫ולא ישובו עוד‪.‬‬‫מיהרתי לעיר קרקוב‪ ,‬לבי נצבט מרוב התרגשות‪ .‬אמי חלמה שאני חי‪ ,‬ואבוא‬‫לקרקוב בתוך יומיים שלושה חיכתה לי בתחנת הרכבת‪ .‬ירדתי בתחנת הרכבת‪,‬‬ ‫לפתע אורו עיני‪ ,‬ליבי החל לפעום‬ ‫בחוזקה‪ .‬אמי התגלתה לנגד עיני כמו‬ ‫מחלום נפלא שהתגשם‪ .‬לא היה גבול‬ ‫לשמחתי!! התחבקנו והתנשקנו‪,‬‬ ‫ודמעות של אושר נגרו על לחיינו‪ .‬אך‬ ‫השמחה הייתה מעורבת גם בצער‬ ‫עמוק‪ .‬אבי וגם אביה של ג'וניה‬ ‫הופיעו מבין רשימת השמות של‬ ‫הניספים מ\"מאוטהאוזן\"‪ ,‬יחד עם עוד‬ ‫שמות של חברים ומכרים‪ .‬לעומת‬ ‫זאת לשמחתנו‪ ,‬אחי קובה היה‬ ‫ברשימת‪-‬החיים‪ ,‬אך לא ידענו היכן‬ ‫הוא נמצא‪ .‬אמי )בתמונה( סיפרה לי‬‫עמוד ‪94‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫איך עברה את המלחמה‪ ,‬לאחר שראיתי אותה בפעם האחרונה ב\"פלאשוב\"‪,‬‬‫שהיה עדיין מחנה עבודה‪ .‬בכאב האזנתי כשסיפרה על הפחד היום‪ -‬יומי‬‫לגורלה‪ ,‬לחייה‪ .‬שמעתי על הסבל שהיה מנת‪-‬חלקה במסדרים ובסלקציות‬‫התכופות בגיהינום עלי אדמות בפיקודו של אמון גט‪ .‬כיצד התאמן בקליעה‬‫למטרה ממרפסת הווילה שלו גם כשרכב על סוסו‪ .‬ביריות רובה ובאקדח שלו‬‫פגע במטרות חיות‪ ,‬פגע בבני אחינו החפים מפשע‪ ,‬שעבורו היינו פחות מעבדים‬‫ובטח פחותים מבני‪-‬אדם‪ .‬גט היה נאצי מושבע והמדיניות שלו הייתה שחייבים‬‫להרוג את כל היהודים בכל הזדמנות‪ ,‬ולא צריכה להיות אפילו סיבה‪ .‬הוא‬‫השאיר רק יהודים ששרתו את המערכה המלחמתית המשומנת‪ .‬הוא הותיר‬‫בחיים רק את בעלי‪-‬הידיים שעבדו היטב עבור \"הרייך השלישי\"‪ .‬מידי יום ביומו‬‫\"עשה מקום\" כשהביאו משלוח חדש של יהודים למחנה‪ .‬אחרי \"פלאשוב\"‪,‬‬‫המשיכה אמי לספר‪ ,‬שלחו אותי ברכבת עם קרונות שהובילו פרות בתנאים‬‫תת‪-‬אנושיים למחנה \"פיונקי\"‪ \"Pionki\" ,‬שהיה מפעל לאבק שריפה וייצור חומרי‬‫נפץ לתחמושת הגרמנית‪ .‬לאחר מכן נשלחתי בטרנספורט באותם תנאים תת‪-‬‬‫אנושיים ל\"אושוויץ\"‪ .‬לבי קפץ מספר פעימות כאשר שמעתי וראיתי את זרועה‬‫ובו מוטבע קעקוע‪ ,‬המספר האישי שלה במחנה המוות‪ .‬באיזו תושייה‪ ,‬אומץ לב‬‫)לדעתי גם מזל‪ ,‬ולדעתה בעזרת האל( נשארה בחיים כדי לספר ולא לשכוח‪,‬‬‫כדי להמשיך לחיות‪ ,‬וכדי להקים את הדורות הבאים ניצחון היהודים על הנאצים‬‫הנפשעים‪ .‬אמי המשיכה לספר‪ ,‬השתחררתי על ידי הצבא הרוסי‪ ,‬אך הדרך‬‫לפולין הייתה מלווה שוב בסכנות מחיילים רוסים שיכורים שנכנסו לבתים בהם‬‫שהיתי עם כמה נשים אסירות כמוני‪ .‬הם ניסו לאנוס אותנו‪ .‬התחמקתי החוצה‬‫והמשכתי בדרכי לקרקוב‪ .‬מתוך כאב עמוק על הזכרונות הקשים שעברה‪,‬‬‫המשיכה אמי לספר‪ ,‬כשהגעתי לקרקוב‪ ,‬אנשי \"הצלב האדום\" היפנו אותי ל\"בית‬‫האקדמאים\" שבקהילה היהודית‪ ,‬שם פגשתי בשמחת אין קץ את ג'וניה‪ .‬אחר‬‫סידורים ראשונים קיבלנו מה\"קרן לעזרה\" לחוזרים מהמחנות‪ ,‬דירה בת חדר‪,‬‬‫מטבחון‪ ,‬ושירותים‪ ,‬וגם מעט זלוטי שיספיק להתחלת החיים החדשים‪ .‬לאחר‬‫שנודע לג'וניה שאביה נספה במחנה הריכוז \"מאוטהאוזן\"‪ ,‬ואותך לא מצאה‪,‬‬‫רצתה לעזוב את קרקוב מרוב כאב שנשארה היחידה ממשפחתה ומאהובה‪.‬‬‫עמוד ‪95‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫אמרתי לה \"חלמתי שמוניק נשאר בחיים ויגיע ברכבת בעוד יומיים לקרקוב\"‪.‬‬‫רציתי שהיא תחכה לך ולא תלך לשום מקום עד שתפגשו‪\" .‬ג'וניה בקרקוב!\"‬‫קראתי ברווחה בנשימה אחת‪ ,‬וחיוך של אושר עטף את כולי‪ .‬הלכתי מיד לבית‬‫האקדמאים לפגוש את אהובתי כשלבי פועם בחוזקה‪ .‬כמה נפלא יהיה לחבקה‪,‬‬‫ולנשקה‪ ,‬ולאמץ אותה לחיקי לעולמי עולמים‪ ,‬חשבתי תוך כדי הליכה מהירה‪.‬‬‫ברחובות קרקוב החיים התנהלו כאילו כלום לא קרה‪ ,‬מכוניות‪ ,‬כרכרות‪,‬‬‫וחשמליות‪ ,‬נסעו‪ ,‬החנויות היו פתוחות‪ .‬הלכתי בין ההמון וכולי נשימה עצורה‪.‬‬‫ג'וניה באמת הייתה שם כפי שהבטיחה אמי‪ .‬חיבקתי ונישקתי אותה‪ .‬דמעות‬‫של אושר ושמחה מהולות עצב וכאב הציפו את פנינו ולבנו כאחד‪ .‬ג'וניה סיפרה‬‫לי‪ ,‬כשהגיעה לקרקוב הלכה ל\"צלב האדום\" לחפש מידע מי מבני המשפחה‬‫והקרובים נותרו בחיים‪\" ,‬ציפיתי בכליון עיניים לפגוש אותך ואת אבי‪ ,‬רציתי‬‫להאמין שאתם ושאר בני משפחתי המורחבת וחברי ברשימת החיים\"‪ .‬ג'וניה‬‫הוסיפה כשדמעות בעיניה \"בזמן היותי במחנה \"לייפציג\" קיבלתי גלויה מאבא‪,‬‬‫בה היה כתוב בחתימת ידו‪\" :‬אני חי‪ ,‬אני בריא\"‪ .‬הגלויה הייתה מודפסת על‪-‬ידי‬‫הגרמנים שרצו להוכיח שהם לא מתעללים באנשים‪ ,‬ועל מנת שהגלויה תראה‬‫אמיתית‪ ,‬שלחו אותה באמצעות הדואר הגרמני ממחנות שהנאצים שלטו בהם‬‫)בין היתר( \"מאוטהאוזן\"‪\" ,‬לייפציג\"‪\" ,‬בוכנוולד\"‪ .‬ייחלתי שאכן אבי חי‪ ,‬אולם כיוון‬‫שהגלויה הייתה חתומה בכתב ידו \"מקס קורנבלום\" עלו בי פקפוקים לגבי‬‫התחושה הראשונית שלי\"‪\" .‬אך לצערי הרב מצאתי את שם אבי ברשימת‬‫הנספים של \"מאוטהאוזן\"‪ ,‬נודע לי שאבא עבר את כל הסבל ב\"גטו קרקוב\"‪,‬‬‫ב\"פלאשוב\"‪ ,‬ו\"מאוטהאוזן\"‪ ,‬ורק שלושה חודשים הפרידו עד סיום המלחמה‬‫כשנפטר!\"‪ .‬ג'וניה פרצה שוב בבכי‪ .‬הכאב קשה מנשוא‪ ,‬הוריה‪ ,‬אחיה‪ ,‬וכמעט‬‫כל בני משפחתה הענפה ניספו בשואה‪ .‬ג'וניה המשיכה לספר בנשימה אחת‬‫\"מוניק‪ ,‬חיפשתי אותך וכשלא ידעתי היכן אתה‪ ,‬באתי לאמך ואמרתי 'אני‬‫מתכוונת לעזוב את קרקוב'‪ .‬אמך השיבה 'ג'וניה יש לי בקשה אליך‪' .‬אל תעזבי!‬‫חלמתי שמוניק בחיים והוא בדרך אלינו‪ .‬תחכי הוא צריך להגיע\"‪ .‬שעיתי‬‫לבקשתה‪ ,‬והנה יקירי אכן הגעת תוך יומיים‪ ,‬ובתוך כל העצב ואובדן יקירנו‬ ‫גרמת לי אושר כקרן אור של תקווה לעתיד‪.‬‬‫עמוד ‪96‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫גם אני חיפשתי ברשימות מי ניספה ומי בין החיים‪ .‬מצאתי שאבי ניספה‬‫ב\"מאוטהאוזן\" זמן קצר ממש לקראת סוף המלחמה מדלקת ריאות‪ .‬גם הוא‬‫כאביך‪ ,‬עליו השלום‪ ,‬עבר את כל הסבל ב\"גטו קרקוב\"‪ ,‬ב\"פלאשוב\"‬‫וב\"מאוטהאוזן\"‪ .‬נודע לי שאחי יעקוב‪-‬קובה ואבי‪ ,‬היו יחד במחנה הריכוז‬‫\"מאוטהאוזן\"‪ ,‬שם אחי קבר את אבינו‪ .‬חיפשתי דרכים לפגוש את אחי כדי‬‫לדלות ממנו פרטים על אבי‪ ,‬רציתי לדעת איך עברו עליו ימיו האחרונים‪ .‬רציתי‬‫לדעת איך קובה הצליח לשרוד‪ .‬נודע לי מפי חברים שאחי ניצל ונסע לאיטליה‪.‬‬ ‫מכל משפחתי הענפה נותרנו רק אמי‪ ,‬אחי ואני‪.‬‬‫זמן קצר לאחר שג'וניה הגיעה לקרקוב היא אושפזה בבית‪-‬חולים יהודי‪.‬‬‫פרופסור וראש המחלקה הקרדיולוגית‪ ,‬דוקטור נויימן‪ ,‬אמר לה‪\" :‬עכשו אנחנו‬‫נטפל בך‪ ,‬אבל בעוד שלושים שנה הבעיות הבריאותיות יוחרפו\" והיום לצערי‬ ‫אני יכול להודות שהוא צדק גם לגביה וגם לגבי‪.‬‬ ‫***‬‫שמעתי את הייסורים שעברו על ג'וניה בימים שלא הייתי לצידה‪ ,‬כמו תער חתך‬‫את עורי‪ ,‬והדם זרם ללא מעצור‪ .‬אתה זוכר כאשר נפרדנו בקיץ ‪ ,1944‬ממש‬‫לפני יום הולדתי‪ ,‬הגרמנים אספו אותי יחד עם הנשים שנותרו בחיים‪ .‬נחשבנו‬‫בריאות מספיק לעבודת‪-‬הכפייה למען \"צבא‪-‬הרייך\"‪ .‬הודיעו לנו שמעבירים‬‫אותנו לגרמניה‪ .‬שוב הובילו אותנו לרכבות המיועדות לבהמות בשמירה קפדנית‬‫מלווה חיילים חמושים‪ .‬הכניסו אותנו לקרונות סגורים‪ .‬בקושי יכולתי לנשום‬‫והחום היה בלתי נסבל‪ .‬הנסיעה התארכה ימים ולילות‪ .‬הרכבת פנתה מערבה‬‫רחוק מעמדות הצבא הרוסי שהתקרב או אפילו כבש את \"סקרז'יסקו קמייננה\"‪.‬‬‫אם היינו נשארים יכול להיות שהיו אז משחררים אותנו! אך כמובן שזה לא‬‫קרה! חצינו את גבול גרמניה‪ .‬רק אחרי ימים רבים ביום הולדתי הרכבת עצרה‪.‬‬‫הגענו לתחנת הרכבת הגדולה של לייפציג‪ .‬נזכרתי בסיפורים של אבי על‬‫נסיעותיו התכופות ללייפציג בימים של שלום כשהשתתף בירידים בינלאומיים‬‫של פרוות שנערכו שם‪ .‬נזכרתי כמה הילל את העיר וסיפר כמה העיר מקסימה‬‫ביופייה‪ ,‬והאנשים שחיים בה ידידותיים מאוד‪ .‬הגעתי לעולם אחר! הגעתי‬‫עמוד ‪97‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫לעולם שונה! הגעתי לעולם של טירוף שקשה לתארו במילים! הרכבת המשיכה‬‫בנסיעתה ונעצרה מחוץ לעיר‪ .‬הדלתות נפתחו! נשות ה ‪ SS‬החלו מיד לזרז‬‫אותנו \"לרדת מהרכבות! להסתדר בשורות!\" צעדנו לעבר מבני‪-‬הבטון בני שלוש‬‫קומות‪ .‬במהרה נודע לנו שהגענו למחנה \"האסאג לייפציג\" )‪(Hasag Leipzig‬‬‫שהיה בית‪ -‬חרושת לנשק ותחמושת‪ ,‬מחנה כפייה בינלאומי רק לנשים‪ ,‬מרוסיה‪,‬‬‫אנגליה‪ ,‬איטליה‪ ,‬הונגריה‪ ,‬רומניה וגם גרמניה‪ ,‬אסירות פוליטיות שהתנגדו‬‫למשטר הנאצי‪ .‬כשהגענו למחנה התפעלנו מבניין עשוי בטון ולא צריפי עץ‬‫רעועים מלאי כינים‪ .‬תנאי המגורים היו ללא השוואה טובים בהרבה‪ ,‬הבדל בין‬‫יום ולילה‪ ,‬לעומת מה שהתנסנו עד כה‪ .‬הופתענו לטובה מהתברואה‪ ,‬מהניקיון‪.‬‬‫ללא כינים! היו אפילו מקלחות עם מים חמים‪ .‬גילחו את הנשים אצלן התגלו‬‫כינים וביצי‪-‬כינים על מנת להמשיך ולשמור על הניקיון ולמנוע מחלות‪ .‬האוכל לא‬‫היה בשפע אך קיבלנו \"ארוחת מלכים\" לחם טרי לא מעופש‪ ,‬ואפילו פעם‬‫בשבוע קיבלנו נקניק וריבה‪ ,‬מותרות של ממש‪ .‬הובלנו לאולם גדול ובו חלונות‬‫גבוהים‪ ,‬דרגשים בני שלוש קומות ומקום רחב באמצע‪ .‬על הדרגשים היה מזרון‬‫קש‪ ,‬מבחינתנו מותרות‪ ,‬ואפילו קיבלנו שמיכות דקות‪ .‬הייתי תשושה מכל מה‬‫שעבר עלי‪ ,‬ובתנאי \"חלום\" שכאלה שקעתי בשינה עמוקה‪ .‬לבשנו שמלות פסים‬‫בצבע כחול‪-‬אפור ועליהן תפור המספר של כל אחת‪ ,‬ומשולש אדום עם אות‬‫שמייצגת את גורם העונש‪\" ,‬י\" ליהודיות \"פ\" לאסירות פוליטיות ביניהן שבויות‬‫מלחמה רוסיות‪ .‬נשות ‪ SS‬מצויידות פרגולים קצרים להכאה בשוט בכל עת‬‫במיוחד ליהודיות תוך כדי השמעת צעקות וקללות‪ .‬הן רצו להוכיח שהן‬‫השולטות ובכוונתן להתעלל באסירות היהודיות בכל הזדמנות אפשרית‪.‬‬‫בהתחלה הייתה לי עבודה קלה‪ .‬ישבתי ליד שולחן עם מכונה מיוחדת‬‫באמצעותה יכולתי לאבחן ולהפריד בין חלקי תחמושת פסולים ותקינים‪.‬‬‫במחלקה שלנו היה גרמני ‪ SA‬סושסטר‪ ,‬אדם מבוגר ורשע גדול שהתעלל‬‫בנשים‪ ,‬בפרט במבוגרות‪ .‬יום אחד הופיע במחלקה שלנו הבוס מבית החרושת‬‫לגילוון מרעומי פצצות אנטי אוויריות והודיע \"אני צריך שלוש‪-‬ארבע נשים לעבוד‬‫בגילוון\" )כדי להחליף נשים פצועות(‪ .‬הוא בחר גם את אמה של חברתי‪\" .‬אני‬‫הולכת במקום הגברת הזאת\" קמתי ואמרתי‪\" .‬אני קייזר‪ ,‬את לא פוחדת ממני?\"‬‫עמוד ‪98‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫ניגש אלי ואמר בגרמנית‪\" .‬למה שאפחד‪ ,‬אם אעבוד טוב‪ ,‬אתה תהיה בסדר וגם‬‫אני\" השבתי‪ .‬עבדנו מעל אמבטיות מלאות חומצת מלח‪ ,‬חומצת‪-‬גפרית‪ ,‬וכל‬‫מיני חומרים רעילים אחרים‪ .‬הגלוון ציפה והגן על המרעום מפני חלודה‪ ,‬אך‬‫עלינו‪\" ,‬היהודיות\"‪ ,‬החומר שפגע גרם לחור בבגד‪ ,‬בעור‪ ,‬ובכל מקום‪ .‬עבדנו עם‬‫כפפות גומי אך נשמנו את החומר הכימי שבאמבטיה במשך שתים‪-‬עשרה שעות‬‫עבודה מידי יום‪ .‬קיבלנו מעט מאוד אוכל‪ .‬עבדנו תחת שמירה קפדנית‪ ,‬כי‬‫למשגיחים האנטישמים היה הכי חשוב שיהיה הספק גדול בייצור‪ ,‬מהיר וטוב‪.‬‬‫הבוס‪ ,‬וילהלם הזקן‪ ,‬היה מעריצו המושבע של \"הפירר\"‪ ,‬אך אהב ואימץ את‬‫הכינוי \"קייזר\"‪ ,‬כי היה מעריצו של הקיסר וילהלם ששלט בזמן מלחמת העולם‬‫הראשונה‪ .‬מאז שהוצבתי בגלווניזציה )‪ (Galvanization‬בפיקודו של ה\"קייזר\"‬‫הסידורים היו קלים יותר‪ .‬מצא‪-‬חן בעיניו שלא פחדתי ממנו‪ .‬שלא‬‫כב\"סקרז'יסקו\"‪ ,‬העבודה בוצעה בכפפות‪-‬גומי כשכפות ידי היו מכוסות‪ ,‬למותני‬‫סינר גומי‪ .‬ה\"קייזר\" אף השיג עבורנו מגפי‪-‬גומי להגנה נוספת‪ .‬וילהלם ממש‬‫חיבב אותי‪ ,‬שמר עלי‪ ,‬הביא לי לחם‪ ,‬ואפילו כוס חלב מידי יום‪ ,‬חלב שנחשב‬ ‫נכס יקר ביותר‪.‬‬‫יום אחד ‪ SA‬סושסטר הגרמני המרושע ששמר על המחלקה שלנו בזמן העבודה‬‫פנה אלי בטון תקיף ואמר‪\" :‬ג'וניה תגידי האם זו אמת?! כשאני יוצא מפה את‬‫אומרת לנשים לא לעבוד?!\" \"אני‪ ,‬מה פתאום!! \"מי זאת שאמרה לך?!\" הוא‬‫הצביע לעבר אחת הנשים היהודיות ואמר‪\" :‬זאת!!\"‪\" ,‬שתבוא ותגיד לי בפנים!\"‬‫עניתי‪ .‬פניתי אליה בנוכחות הגרמני ושאלתי אותה \"את אמרת שאני הוריתי‬‫לנשים לא לעבוד?! זה נכון?!\"‪\" ,‬כן!!\" ענתה‪ .‬לא היססתי לרגע‪ ,‬הורדתי את‬‫כפפת הגומי מיד ימיני‪ ,‬והחטפתי לה סטירת לחי מצלצלת‪ .‬היא רצתה להרביץ‬‫לי‪ .‬סושסטר התערב‪\" ,‬רגע\" אמר ועצר בעדה‪ .‬שוב הגרמני שאל אותה \"ג'וניה‬‫אמרה לנשים שלא תעבודנה?!\"‪ .‬היא שוב ענתה \"כן!!\" נתתי לה עוד סטירה‬‫בפרצוף‪ .‬הגרמני נהנה לצפות \"במחזה\"‪ ,‬שתי יהודיות רבות נתנו לו סיפוק רב‪.‬‬‫היא הלשינה עלי שאני עודדתי את הבנות לעבוד לאט כדי להוריד את כמות‬‫העבודה והיא חשבה שאם תלשין יהיה לה יותר טוב‪ .‬הגרמנים היו צריכים‬‫מלשינים‪ ,‬אך הם לא העריכו אותם‪ .‬לאחר כמה דקות הופרדנו‪ ,‬נשלחתי לחדר‬‫עמוד ‪99‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫הסמוך לקבל מכות עונשין‪ .‬כשנכנסתי לחדר הופתעתי‪ .‬התמזל מזלי‪ ,‬ראיתי את‬‫ידיד המשפחה מהימים הטובים בקרקוב‪ ,‬וילק קרנץ‪ .‬הוא לחש באוזני‪\" ,‬אני‬‫אכה עם השוט על השולחן‪ ,‬ואת תצעקי כאילו שאני מכאיב לך\"‪ .‬צעקתי עם כל‬‫חבטה! לעולם לא שכחתי את טוב ליבו‪) .‬נשארנו ידידים טובים כל ימינו‬ ‫בישראל(‪.‬‬ ‫***‬‫יום אחד התלוננתי בפני הבוס \"אין לנו מספיק אוכל‪ ,‬אין לנו כוח‪ ,‬כמות העבודה‬‫גדולה מדי!\" עוד אני מדברת עם הידיים בקול גבוה לפתע הוא מתיישר ועושה‬‫פרצוף‪ ,‬מסמן שאפסיק לדבר‪ .‬הסתובבתי ופניתי לכיוון הדלת‪ .‬ראיתי קצין גרמני‬‫גבוה נכנס לחדר‪\" .‬מה קרה?\" שאל‪ .‬לא היססתי לרגע ואמרתי \"אנחנו צעירות‪,‬‬‫אנחנו רוצות לעבוד בשביל ‪) Fatherland‬גרמניה( אבל אי‪-‬אפשר להוציא את‬‫הכמות הנדרשת מאיתנו\"‪\" .‬תכנסי למשרד שלי אחרי העבודה\" הורה לי‪.‬‬‫פעלתי כפי שציווה עלי‪\" .‬מאיפה את יודעת גרמנית?\" שאל \"היה לי מורה‪,‬‬‫משפחתי חיה בגרמניה\" עניתי והמשכתי ללא היסוס‪\" ,‬אם אתה רוצה שהחלקים‬‫למטוסים יהיו ללא פגם‪ ,‬תורידו את כמות העבודה‪ .‬כי כל חלק צריך להיות‬‫באמבטיה עשרים דקות‪ ,‬הקציבו לנו רק חמש‪-‬עשרה דקות‪ \".‬כך הורדתי את‬ ‫כמות העבודה לכולנו‪.‬‬‫\"ג'וניה את כל‪-‬כך אמיצה וחכמה‪ ,‬אני מאוד גאה בך‪ ,‬מעריך אותך ואוהב אותך\"‪.‬‬‫ג'וניה ענתה לי \"מוניק‪ ,‬לא חשבתי באותם רגעים‪ .‬הייתי מדי צעירה כדי להבין‬‫מה יכול היה לקרות לי‪ .‬פעלתי מתוך אינסטינקט ללא מחשבה‪ .‬העיקר שהבאתי‬‫תועלת! 'קייזר' מאוד חיבב אותי ושמר עלי‪ .‬היה לי מזל!\" השיבה אהובתי‬‫כשהיא בזרועותי‪ .‬עיני בהו בתוך עיניה ואנחנו יחד מביטים לעבר העתיד‪,‬‬‫ומנסים להניח את הרוע מאחורינו‪ .‬ג'וניה המשיכה לגולל בפני את הקורות‬‫אותה‪ .‬החורף ‪ 1944-1945‬היה קשה‪ .‬יום‪-‬יום השכם בבוקר ללא בגדים חמים‬‫לגופנו‪ ,‬ללא נעלים מתאימות‪ ,‬היה עלינו לצאת לחצר המושלגת והקפואה‬‫למסדר‪ ,‬לאחריו צעדנו כמה קילומטרים למפעל‪-‬לעבודה‪ .‬יום יום היו בנות‬‫שסופם המר פקד אותן משום שלא החזיקו מעמד והתמוטטו‪ .‬הרוסים המשיכו‬‫עמוד ‪100‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫להתקדם והתקרבו ללייפציג‪ .‬הפצצות הרוסים לעבר ברלין היו ראוותניות‪.‬‬‫המראה היה מהפטנט‪ ,‬יפיפייה‪ ,‬בצורת סלסלת‪-‬פרחים צבעוניים‪\" .‬להיכנס‬‫למקלטים\" ציוו השומרים הגרמנים כשעמדנו בחוץ במסדר‪ .‬לא יכולתי להסיר‬‫עיני מהמראה הצבעוני‪ ,‬הסתכלתי על הפצצות כמהופנטת‪ ,‬לא רציתי להיכנס‬‫למקלט ונשארתי לעמוד בחוץ‪ ,‬להסתכל במחזה המרהיב‪ .‬אפריל ‪ 1945‬הייתי‬‫בעבודה עם שאר הבנות כששמענו שכוחות הרוסים כבשו את ברלין‪ .‬ה\"קייזר\"‬‫ירד למקלט‪ ,‬הוריד את התמונה של היטלר‪ ,‬שם עליה סמרטוט שחור ואמר‬‫\"כשהרוסים יבואו תגידי שנתתי לך לחם\"‪ .‬ידעתי שלאחרים היה \"הקייזר\" ממש‬‫אכזר‪ ,‬ולכן ידעתי שלא הייתי אומרת עליו דברים טובים‪ ,‬וגם הוא ידע זאת‪ ,‬ולכן‬ ‫עם סיום דבריו שלף אקדח וירה בעצמו‪.‬‬‫תולדות מחנה לייפציג מסופרים בספר \"פגזים וחרוזים\" של פליציה קראי‪ .‬על‬‫המחנה כתבה במסגרת המכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל‪-‬אביב‪ .‬פליציה‬‫מתארת לראשונה את הקמתו‪ ,‬תולדותיו והחיים היומיומיים של מחנה הנשים‬‫הבינלאומי בו נכלאו חמשת אלפים וחמש מאות נשים משמונה‪-‬עשר לאומים‬‫בפיקוחו של מחנה הריכוז \"בוכנוולד\" בגרמניה‪ .‬פליציה מתארת את המאבק על‬‫קיום‪ ,‬ההתארגנות החברתית‪ .‬היא מתארת את הטרור ששרר שם‪ ,‬וגזרות‬‫שהוטלו על‪-‬ידי הפיקוד הגרמני‪ .‬הספר כולל אוסף שירים שנכתבו במחנה‪,‬‬‫רשימת עדויות‪ ,‬ועוד עובדות חשובות להיסטוריוגרפיה של השואה במחנה‬ ‫\"האסאג לייפציג\" )‪.(Hasag Leipzig‬‬‫מיד עם הישמע הידיעה \"היטלר מת\" לקחו אותנו \"לצעדת המוות\"‪ .‬נשות ה ‪SS -‬‬‫זרזו אותנו במכות אכזריות לצאת ולהתארגן למסדר אחרון במחנה‪ .‬היינו כל‪-‬כך‬‫קרובות לשיחרור‪ .‬שמענו את ההתפוצצויות שהלכו וגברו‪ ,‬וקלטנו שמועות על‬ ‫התקרבות ה\"צבא האדום\" ממזרח‪ ,‬וכוחות הברית ממערב‪ .‬אך נשות ה ‪SS -‬‬‫שהפכו את חיינו במחנה לגיהינום‪ ,‬איימו על חיינו‪ .‬ניתן היה לחוש את תבוסת‬‫הגרמנים וסיום המלחמה‪ ,‬ועדיין מלאכתן לא תמה‪ .‬הן כיוונו את נשקם לעברנו‬‫ובלית ברירה התארגנו בקבוצות גדולות והתחלנו לצאת אל מחוץ לשער המחנה‬‫כשאנו תשושות‪ ,‬עייפות‪ ,‬ורעבות‪ ,‬וכך התחלנו את \"צעדת המוות\"‪ .‬אנשי ה‪SS -‬‬‫עמוד ‪101‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫האכזריים הצטרפו ל\"צעדה\"‪ .‬הרגשנו שהם מבוהלים ומפוחדים מחשש להיתקל‬‫ב\"צבא האדום\"‪ ,‬כי לאורך כל הדרך כשצעדנו נשמעו יריות‪ .‬הם ירו בכל מי‬‫שעצרה לנוח בצד הדרך‪ ,‬ובכל מי שניסתה לעזור‪ .‬ירו במי שהתכופפה להרים‬‫דבר‪-‬מה‪ ,‬או נשארה מאחור באפיסת כוחות‪ ,‬או פשוט ירו במי שחשקה נפשם‬‫כדי להפחיד את שאר הצועדים‪\" .‬הצעדה\" המשיכה מבלי עצירה למנוחה‪ ,‬מבלי‬‫להזיז או לקבור את הגופות בדרך‪ .‬צעדנו ברגלים כואבות וכושלות שלושים‬‫קילומטרים ביום ללא הפסקה‪ ,‬צעדנו מהבוקר עד הלילה בלי אוכל ובלי מים עד‬‫שהגענו ליער ליד אגם‪ .‬שמחתי שאני יכולה לנוח קמעה‪ .‬ניצלתי את ההזדמנות‬‫שנקרתה בדרכי ורציתי לחלוץ את מגפי‪-‬הגומי שהיו צמודות לרגלי במשך‬‫הליכה מאומצת של קילומטרים על גבי קילומטרים‪ .‬מגפי הגומי נדבקו לעורי‪,‬‬‫וכשסוף‪-‬סוף הצלחתי לחלוץ אותן תוך כאב עז‪ ,‬העור התקלף ורגלי היו חשופות‬‫חסרות הגנה‪ .‬רגלי היו בשר ללא עור‪ .‬סבלתי מכאבים עזים‪ ,‬נגיעה בבשר החי‬‫חשפה פצעים ששרפו את הנשמה‪ .‬לא ידעתי את נפשי‪ .‬הלילה היה קר‪ .‬הבנות‬‫הבעירו מדורה‪ ,‬עליה הניחו סיר עם מי האגם‪ .‬סביב לאגם היו צמחים אותם‬‫אספנו‪ ,‬תוך שמירה‪ ,‬והוספנו למים החמים‪ ,‬אותם שתינו כאילו היו \"מרק\"‬‫שחימם אותנו במקצת‪ .‬מי שהצליחה לתפוס חופן גרגרי אורז לא מבושל זכתה‪.‬‬‫שכבנו צפופות זו לזו על האדמה הקרה על מנת להתחמם‪ ,‬וכך נרדמנו‪ .‬למחרת‬‫בבוקר התחלנו שוב לצעוד כשהגרמנים ממשיכים לירות‪ .‬רבות נפלו חלל‬‫ומספרנו הלך ופחת‪ .‬הלכנו והלכנו‪ ,‬עד שהייתי על סף איבוד כוחותיי‪ ,‬בנוסף‬‫לכאבים האיומים ברגלי הפצועות‪ .‬החלטתי שיותר אני לא מסוגלת להמשיך‬‫בהליכה‪ ,‬וישבתי בצד הדרך‪ .‬קבוצות נשים עברו על פני‪ ,‬והמשיכו בצעדה \"מה‬‫את יושבת פה?\" ניגשה אלי חברתי בלוויית אמה‪\" ,‬קומי מהר! יבוא גרמני‬‫ויהרוג אותך!\" \"רגלי פצועות והכאבים בלתי נסבלים אני רעבה ותשושה‪ .‬יותר‬‫אני לא הולכת‪ ,‬אני לא יכולה!\" עניתי בקושי בקול רפה‪ .‬השתיים תפסו אותי‬‫בבית השחי‪ ,‬אחת מכל צד‪ ,‬וכך סחבו אותי והצילו את חיי‪ .‬המבוגרת נתנה לי‬‫תפוח‪-‬אדמה לא מבושל שהיה לה‪ .‬נגסתי בתפוח‪ ,‬והתחלתי ללעוס‪ .‬לעסתי‬‫ולעסתי ובשום פנים ואופן לא הצלחתי לבלוע אותו למרות שהייתי מאוד מאוד‬‫רעבה‪ .‬כשהתכוונתי לירוק ולהוציא מפי את התפוח הלעוס‪ ,‬אמה של חברתי‬‫עמוד ‪102‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫הושיטה את ידה‪ ,‬תפסה את התפוח הלעוס‪ ,‬ובלעה אותו‪ .‬הרעב היה קשה‬‫מנשוא עד כדי כך שלזרוק אפילו תפוח לעוס לא מבושל היה דבר יקר שלא‬‫מוותרים עליו‪ .‬העיקר לאכול ולא להרגיש רעב מכרסם‪ .‬הלכנו והלכנו עד‬‫‪ 24.4.45‬ואז החלטתי שאני בורחת לשפת נהר האלבה שהיה המפגש של כוחות‬‫הברית‪ .‬ב‪ 1945 -‬הצבא הרוסי המשיך להדוף את הגרמנים מצד מזרח‪ ,‬כבש את‬‫פולין‪ ,‬צ'כוסלובקיה‪ ,‬שיחרר את מדינות מזרח אירופה מהכיבוש הנאצי‪ ,‬והחל‬‫בהתקדמות לעבר ברלין‪ .‬כשהצבא האדום שם מצור על ברלין‪ ,‬גרמניה נחצתה‬‫לצפון ודרום‪ .‬הכוחות האמריקנים‪ ,‬הבריטים והצרפתים חצו את נהר הריין מצד‬‫מערב וכבשו עיר אחר עיר בגרמניה עד שהגיעו לנהר האלבה‪ ,‬שם נפגשו עם‬ ‫החיילים הרוסים‪.‬‬‫עם החברות איתן צעדתי המשכנו לכיוון האלבה‪ .‬ככל שהתקרבנו לחזית‬‫הרוסית הבתים היו עזובים והרוסים‪ ,‬עד שבסוף לאחר הליכה ממשוכת ומיגעת‬‫מצאנו באישון לילה בית עזוב‪ ,‬והחלטנו להיכנס פנימה‪ .‬יחד עם עוד בנות שלא‬‫הכרתי‪ ,‬נשארתי במרתף‪-‬בית נטוש‪ ,‬היחיד שנותר על כנו‪ .‬קטיושות שרקו סביב‬‫כי הרוסים התקדמו לעבר ברלין‪ .‬רק אש ועשן סביב‪ .‬כשהרוסים הגיעו‪ ,‬יצאתי‬‫מהמרתף‪ .‬לחיילים הרוסים בחזית לא היה מה לאכול‪ ,‬רק שומן השפק של‬‫החזיר‪ ,‬אותו הציעו לנו‪ .‬הבנות שאכלו את השומן חטפו דיזנטריה‪ .‬למזלי לא‬‫יכולתי לאכול בגלל הקיבה שהצטמקה לי וכך ניצלתי‪ .‬בלוויית אחת החברות‬‫הלכתי בחזרה לכיוון פולין‪ ,‬המשכנו ללכת בכל בית עזוב עצרנו‪ .‬לא הייתי‬‫מסוגלת לאכול את האוכל שהחיילים הרוסים חילקו‪ ,‬וגם לא יכולתי לאכול את‬‫האוכל שהותירו הגרמנים שברחו מבתיהם‪ .‬אכלתי מעט לחם וחצי ביצה קשה‪.‬‬‫חברתי אכלה מכל הבא ליד וחטפה דיזנטריה עם חום גבוה‪ .‬בלילה מצאתי‬‫מקום מסתור בבית עזוב‪ .‬הדלקתי את אורות הבית‪ ,‬וגיליתי לתדהמתי כל טוב‪.‬‬‫טיפלתי בחברתי החולה‪ ,‬החלפתי סדינים‪ ,‬ועשיתי כל שבאפשרותי כדי להקל‬‫עליה‪ .‬אחרי יומיים שמעתי נקישות בדלת‪ .‬פתחתי את הדלת ושני גברים נכנסו‬‫פנימה‪\" .‬מה אתן עושות כאן?\" שאל אותנו הרוסי שהיה בלוויית בחור צרפתי‬‫דובר גרמנית‪\" .‬אנחנו יהודיות‪ ,‬חברה שלי לא מרגישה טוב\" השבתי‪\" .‬נבוא מחר‬‫ונביא תרופות\" הבטיחו‪ .‬בלילה חברתי איבדה את ההכרה‪ .‬קיוויתי שלמחרת‬‫עמוד ‪103‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫יביאו הבחורים תרופות‪ ,‬והיא תתאושש ותבריא‪ .‬למחרת שניהם חזרו‪ .‬הרוסי‬‫היה בגילופין כשבקבוק וודקה בידו‪ .‬לשאלתי \"איפה התרופות?\" הוא התחיל‬‫לצחוק‪ .‬במקום לעזור לי לטפל בחברתי הוא ניסה \"להתעסק\" איתי‪\" .‬אני‬‫מבקשת שתעצור אותו‪ ,‬אני מאוד פוחדת ממנו\" אמרתי לצרפתי‪ .‬הרוסי הוציא‬‫אקדח ואמר לצרפתי \"אם אתה לא יוצא מהבית הזה מיד‪ ,‬אני אהרוג אותך כמו‬‫כלב\"‪ .‬הצרפתי אמר \"אין מה לעשות הוא יהרוג אותי\" ויצא‪ .‬הייתי מאוד מבוהלת‬‫ופחדתי פחד מוות‪ ,‬אך למזלי הצלחתי בקול משכנע לומר לו בפולנית \"מה אתה‬‫מתנפל עלי\" והוא ענה \"אני נלחמתי בשבילך ואת לא רוצה לשכב איתי?!\" לא‬‫ידעתי מה עלי לעשות‪ ,‬המשכתי לדבר פולנית ומעט ממה שידעתי בשפה‬‫הרוסית ואמרתי \"תהיה בן אדם\"‪ .‬החייל הרוסי התפשט‪ ,‬הכניס את האקדח שלו‬‫מתחת לכרית‪ .‬ואז נשכבתי עליו‪ ,‬בזריזות ומתוך ניסיון נואש הוצאתי את‬‫האקדח וכיוונתי הישר אליו ובטון קרבי אמרתי \"אם אתה לא יוצא מפה מהר‪,‬‬‫אני הורגת אותך כמו כלב\"‪ .‬הוא ברח ואני נותרתי עם האקדח‪ .‬הייתי הלומת‪-‬‬‫קרב‪ .‬לא האמנתי שאני אוחזת אקדח לאחר כל אותן שנים בהן הייתי אסירה‬‫חסרת‪-‬ישע‪ .‬הרגשתי כמו דוד שגבר על גוליית‪ .‬רצון החיים זעק מתוכי ושמחתי‬‫שהצלחתי להביס את הרוסי האכזר‪ .‬למחרת בא קצין גבוה לקחת את האקדח‬‫ושאל אותי \"את מהמחנות?\" \"כן\" \"גם אני \"עמך\"‪ .‬התרגשות אחזה בי‪ .‬מישהו‬‫שלובש מדים מבין ללבי והוא יהודי! \"עכשו אני אשמור עליך\" אמר‪ .‬הוריד לרוסי‬‫בגילופין את הדרגות‪ ,‬לקח ממנו את החגורה ואת האקדח‪ .‬הוא עזר לי להביא‬‫את החברה שלי‪ ,‬שבינתיים נפטרה לקבורה‪ ,‬וכך נפרדתי ממנה‪ .‬המשכתי ללכת‬‫בין ההריסות עד שפגשתי שבע בנות ביניהן החברה שלי ואמה‪ ,‬שהצילו ולקחו‬‫אותי ב\"צעדת המוות\"‪ .‬החברות שצעדו יחד איתי לכיוון פולין גוללו בפני פחדים‬‫על הרוסים שמתנפלים ואונסים בנות‪ .‬סיפרתי להן על שעבר עלי בתקווה‬‫שנהיה מוגנות‪ .‬עייפות ותשושות‪ ,‬נכנסנו לבית עזוב‪ .‬מצאנו במגירה פיג'מות של‬‫גבר‪ .‬אני לקחתי את החלק תחתון מאחת הפיג'מות‪ .‬נשכבנו אחת ליד השנייה‬‫על הריצפה‪ .‬התכסנו בשמיכות והלכנו לישון‪ .‬פתאום פרצו לבית שני חיילים‬‫רוסים חמושים‪ .‬עשיתי עצמי ישנה‪ .‬החייל הרים את השמיכה שלי מצד הרגלים‬‫וראה מכנסי פיג'מה של גבר‪ ,‬כיסה חזרה את רגלי בשמיכה והלך‪ .‬למחרת‬‫עמוד ‪104‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫החלטתי שאכנס לבית עזוב מבלי לישון בו‪ .‬באחד הבתים שננטשו מצאתי אוכל‬‫ובגדים‪ .‬הייתי מאושרת להיפטר משמלת הפסים שזיהתה אותי למרחק‪ .‬לאט‬‫לאט הצלחתי גם להגדיל את כמות האוכל ולאכול ביצה קשה‪ ,‬ולחם‪ ,‬עד‬‫שהתחלתי לעכל כמות מספקת של ארוחה מבלי שאהיה חולה‪ .‬באחד הבתים‬‫העזובים מצאתי עגלת תינוק‪ ,‬וכך המשכתי לצעוד לכיוון פולין כאשר אני דוחפת‬‫את העגלה ביום וישנה בה בלילה‪ .‬היה עלי להמשיך בנדודים כדי להינצל‬‫מציפורני הטרף‪ .‬עברתי ייסורים רבים‪ .‬הצלחתי לברוח מהגרמנים מה ‪S.S‬‬ ‫ומהרוסים שהיו ברוטאלים בגילופין‪ ,‬ואנסו נשים‪.‬‬ ‫***‬‫ב ‪ 30‬לאפריל היטלר התאבד בבונקר בברלין‪ .‬למחרת קצינים גרמניים שנפגשו עם‬‫הרוסים לדון בכניעת ברלין הודיעו על מותו של היטלר‪ ,‬והמידע התפשט לכל עבר‪.‬‬‫ב‪ 7-‬לחודש מאי ‪ 1945‬נכנעה גרמניה למפקד בעלות הברית‪ ,‬הגנרל אייזנהאואר‬‫‪ ,Eisenhower‬ולמחרת ב‪ 8 -‬למאי‪ ,‬הגרמנים נכנעו גם למרשל ג'וקוב ‪Zhukov‬‬‫שהיה מפקד הצבא הרוסי במלחמה נגד ברלין‪ .‬המלחמה באירופה הגיעה לסיומה‪.‬‬ ‫מיצוי הדין‬‫עם תום המלחמה‪ ,‬פושעי מלחמה נאצים בדרגים שונים הועמדו למשפט על‬‫מעשיהם הנפשעים‪ .‬חלקם התאבדו‪ .‬אדולף היטלר ‪ Adolf Hitler‬התאבד‬‫בבונקר ב‪ 30 -‬באפריל ‪ 1945‬ויוסף גבלס ‪ Joseph Goebbels‬התאבד בבונקר‬‫ב‪ 1 -‬במאי‪ .‬היינריך הימלר ‪ Heinrich Himmler‬בלע רעל כשנתפס על‪-‬ידי‬‫האמריקאים‪ .‬והרמן גרינג ‪ Harmen Goering‬התאבד בתא הכלא בנירמברג‬‫‪ .Nuremberg‬רבים מהדרג העליון נשפטו בנירמברג ‪ Nuremberg‬בניהם‪ :‬הינס‬‫פרנק ‪ Hans Frank‬שהיה מושל פולין‪ ,‬ארנסט קאלטנברונר ‪Ernst‬‬‫‪ Kaltenbrunner‬שהיה ראש הגסטפו‪ ,‬ואלפרד רוזנברג ‪ Alfred Rosenberg‬שהיה‬‫השר לענייני הטריטוריות במזרח‪ ,‬שכללו את פולין והשטחים הכבושים ברוסיה‪.‬‬‫שלושתם נמצאו אשמים ונידונו למוות בנירמברג‪ ,‬ונתלו שם ב‪ 16 -‬לאוקטובר‬‫עמוד ‪105‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫‪ \"HASAG\" .1946‬פעל לפי המדיניות של ה‪ ,ss-‬ברגע שהגרמנים השתלטו על‬‫שטח שכבשו‪ ,‬כל היהודים הפכו באופן חוקי לרכוש ה‪ .ss -‬המטרה המוצהרת‬‫של הנאצים הייתה חיסול היהודים‪ ,‬שהתחלק לשתי קטגוריות‪ :‬קטגוריה אחת‬‫הייתה חיסולם המיידי של היהודים‪ .‬קטגוריה שנייה הייתה חיסול היהודים‬‫באמצעות עבודות‪-‬כפייה‪ .‬הגרמנים השתמשו בכמות ידיים עובדות שהיו נחוצות‬‫להם להשגת מטרותיהם‪ .‬גם מנהלי \"‪ \"HASAG‬שילמו על פשעיהם‪ .‬המנהל‬‫הבכיר‪ ,‬פול בודין‪ ,Paul Budin ,‬פוצץ את המשרד הראשי של החברה בלייפציג‬‫וככל הידוע הוא ואישתו נהרגו בהתפוצצות‪ .‬בשנת ‪ 1948‬עשרים וחמישה‬‫מנהלים שעבדו בחברה תחת פיקוחו‪ ,‬הועמדו למשפט בלייפציג‪ .‬ארבעה מהם‬‫נידונו למוות והוצאו להורג‪ ,‬שניים נידונו למאסר עולם‪ ,‬ושמונה‪-‬עשר נידונו‬‫לפרקי‪-‬מאסר בין שנה לחמש‪ .‬כמובן היו נאצים רבים אחרים‪ ,‬כולל אנשים‬‫בדרגות בכירות‪ ,‬שהצליחו להימלט ולעולם לא הובאו למשפט על מעשיהם‬ ‫הנפשעים‪.‬‬ ‫גו'ניה מספרת על תחושות התוהו‪-‬ובוהו‬‫\"מה יהיה הלאה? מי נשאר מקרובי? מה יהיה גורלי מעתה ואילך?\" תהתה‬‫ג'וניה והמשיכה לספר‪ ,‬כשהגעתי לפולין עברתי עם חברה בשטח שהופצץ‬‫במלחמה‪ ,‬ותוך כדי הליכה במדרכה אותה חברה אמרה לי \"את מוכנה לעבור‬‫לצד שמאל? אני אוהבת ללכת בצד ימין!\"‪ .‬לי לא שינה באיזה צד אהיה‪ .‬עברתי‬‫לצד שמאל לרצות את לבה‪ .‬צעדנו כמאה מטרים כשלפתע חלק מבית שהלכנו‬‫לידו קרס בצד בו הייתה‪ ,‬פגע בה‪ ,‬והיא נהרגה במקום‪\" .‬מוניק אם זה לא גורל‬‫אז מה זה?!\" כך הגעתי לקרקוב! גורלי היה להישאר בחיים‪ ,‬וקשה לי להאמין‬‫עד היום כמה בן אדם מסוגל לסבול ועדיין לשרוד מכל מה שעברנו‪ .‬יחד עם‬‫זאת לכל דבר צריך גם קצת מזל בחיים‪ .‬עצבות כיסתה את כל גופי כאשר נודע‬‫לי שהאחיות כרמל המשיכו ב\"צעדת המוות\" עד שראו כיצד טנק אמריקאי זוחל‬‫לקראתן‪ .‬האחיות ואמן רצו לקראת הטנק‪ .‬האם נהרגה במקום‪ ,‬אחת הבנות‬‫איבדה את שתי רגליה והשנייה איבדה רגל‪ .‬טרגדיה איומה! האחיות כרמל עלו‬‫לישראל‪ ,‬ולאחר זמן מה היגרו לארצות הברית‪ .‬שמעתי בשקיקה את סיפוריה‬‫עמוד ‪106‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫של ג'וניה‪ ,‬כאבתי את כאבה‪ ,‬כאב שצרוב בי גם שנים אחרי‪ ,‬כאב שלא מרפה‬‫ממני‪ .‬חשבתי על התלאות שעברה אהובתי ונצרבתי בכאבה‪ .‬הפנמתי את‬‫\"צעדת המוות\" שעברה לאחר שיצאה ממחנה \"לייפציג\"‪ .‬הבנתי את הייסורים‬‫הרבים שהיו נחלתה והערצתי את היכולת שלה לשרוד‪ ,‬ולהצליח לברוח‬‫מהגרמנים מהאס‪.‬אס וגם מהרוסים‪ .‬נוסף ליכולת ההישרדות שלה‪ ,‬הבנתי את‬‫עומק הכאב שלה על אובדן משפחתה‪ ,‬על הוריה שלא זכתה לפגוש ועל אחיה‬‫שניספה‪ .‬הבנתי שאנחנו משפחה‪ ,‬שאני המשפחה שלה והיא המשפחה שלי‪.‬‬‫היינו שניים שהם אחד‪ ,‬משלימים אחד את השני‪ ,‬משפחה תומכת זו בזו‪ .‬למדנו‬‫להלך על חבל דק‪ ,‬חבל חדש שנמתח בחיים שלנו‪ .‬לא היה לנו קבר לבכות עליו‬‫ולא היה יום בשנה למות יקירנו‪ .‬רצינו ליצור חיים חדשים‪ ,‬להיאחז איש ברעהו‪,‬‬‫רצינו לשקם את עצמנו‪ ,‬רצינו לבנות חיים חדשים מתוך תשוקת חיים אדירה‪.‬‬‫החיים עבורנו לא היו סתמיים‪ .‬כל פרט וכל יום בחיים שלנו קיבל משמעות‬‫מיוחדת והערכנו כל פרט מחיינו ממה שהיה לנו‪ .‬היינו מלאי אנרגיה ליצור יש‬‫מאין‪ .‬רצינו לעצב את חיינו‪ .‬הכרתי בתכונות המיוחדות של ג'וניה‪ ,‬באומץ הלב‬‫שלה‪ .‬כיצד הצילה את אביה במחנה \"פלאשוב\"‪ ,‬כיצד ללא חשש החביאה את‬‫הבנות מתחת לשולחן ב\"פלאשוב\"‪ ,‬כיצד עמדה מול הקצין במחנה הנשים‬‫ב\"לייפציג\"‪ .‬הכרתי ביכולת התושייה שלה כשחזרה מהבריחה מ\"סקרז'יסקו‬‫קמייננה\" כששמעה לרחשי לבה ועצת אמה \"תשמרי על עצמך\"‪ .‬הכרתי את‬‫התושייה של ג'וניה כיצד גברה על הרוסי השיכור עם האקדח‪ ,‬כשנגררה עם‬‫עגלת תינוק בדרכה לפולין‪ .‬הכרתי בנאמנות שלה‪ ,‬באהבה‪ ,‬ובחברות אמיצת‪-‬‬‫הימים שלנו‪ .‬תמונות תחילת המלחמה הופיעו לפני‪ .‬נאחזתי בחיים כשברחתי‬‫מקרקוב לגויה מקורצ'ין‪ .‬נאחזתי בחיים לאחר המכות ב\"מונטלופי\" ונאחזתי‬‫בחיים כשהטיתי שכם לחברים חולים ללא חשש הידבקות‪ .‬נאחזתי בחיים‬‫בעבודה אז באותם ימים ולימים כאן בארץ‪ .‬הייתי מכונת עבודה מהלכת‬‫וביטאתי היטב את תחושותיי בעבודה‪ .‬ידעתי להסתגל לכל מצב ולא חששתי‬‫ללמוד עבודה שלא הכרתי‪ .‬העיקר מבחינתי היה לשרוד ולהיות עצמאי ולא‬‫תלותי‪ .‬רציתי ואהבתי לעזור לחברים ולמשפחה שלי כשהבאתי לאבי כסף‬‫ומצרכים למשפחה ב\"גטו קרקוב\"‪ ,‬וכשדאגתי לג'וניה בגטו וכשהייתה במחנה‬‫עמוד ‪107‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫\"סקרז'יסקו קמייננה\"‪ .‬רציתי לעזור ובכך הרגשתי את היכולת שלי להיות עצמאי‬‫ובעל ערך‪ .‬הייתי חבר נאמן לג'וניה ולא היססתי‪ ,‬דאגתי והושטתי לה יד ככל‬‫שיכולתי‪ .‬ג'וניה הייתה הדגל ואני הייתי המקל שנושא אותו‪ ,‬וכך הרגשתי שאני‬‫מגשים את עצמי ואת חיי והייתי שמח בחלקי‪ .‬ג'וניה התאחדה בפולין עם בני‬‫הדודים שלה‪ ,‬דוד ואשתו הניה פלצ'ר‪ ,‬אחיו אנג'ל ואשתו קלקה‪ .‬הם ידעו זה על‬‫זה‪ ,‬מי חי‪ ,‬מי נמצא‪ ,‬מי מתכוון לעלות לישראל‪ ,‬מי רוצה לנסות מזלו בבלגיה‪,‬‬‫בקנדה‪ ,‬בארצות הברית‪ .‬טרם העלייה קרובים של ג'וניה הגיעו לקרקוב‬‫מכשאנוב‪ ,‬לנו אצל דוד‪ .‬הניחו מזרונים על הרצפה‪ ,‬והקרובים חשו את האיחוד‬‫המחודש‪ ,‬תחילתה של דרך חדשה‪ ,‬בניית חיים חדשים‪ .‬דוד והניה אילתרו‬‫כיבוד ותחליפים למיניהם להיות בחברותא אליה כה התגעגעו‪ .‬דוד והניה חילקו‬‫ביגוד שהיה בהישג יד‪ .‬לימים כשיפגשו בארץ‪ ,‬תמיד יתבדחו ויזכרו במפגש‬‫המרגש ובחוויות המצחיקות‪ ,‬ועל החליפות הגדולות ממידתם שלבשו כי לא היה‬ ‫משהו אחר‪.‬‬ ‫***‬‫צל יקירי הביט בי ואני השבתי מבט עצוב ורצון עז להיאחז בחיים‪ ,‬לצמוח‪,‬‬ ‫לחיות‪.‬‬ ‫יזכור את מר גורלם של משפחתי הי\"ד‬‫תאריך‬ ‫מקום בו ניספה‬ ‫קירבה‬ ‫שם הניספה‬‫מחנה מאוטהאוזן‪ -‬פברואר ‪-‬מאי‬ ‫שמואל )שמיל( פשחצקי אבי‬ ‫שמעון )שימעק( בן ‪ 12‬אחי‬ ‫‪1945 Mathausen‬‬ ‫גרמניה‬‫‪13.3.1941‬‬ ‫בלז'ץ פולין‬‫עמוד ‪108‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫ברחוב בקרקוב ‪1939‬‬ ‫סבה של אשתי‬ ‫פנחס )פיניה( פלצ'ר‬ ‫פולין‬‫ברחוב בקרקוב ‪1939‬‬ ‫דודתה של אשתי‬ ‫פלה מבית פלצ'ר‬ ‫פולין‬‫‪13.3.1941‬‬ ‫בלזץ' פולין‬ ‫איאוגניה )גניה גיטל טובה( חותנתי‬ ‫קורנבלום )פלצ'ר(‬‫מחנה מאוטהאוזן‪ -‬פברואר‪-‬מאי‬ ‫חותני )בן אידה פלצ'ר(‬ ‫מקסימליאן )מקס משה(‬ ‫קורנבלום‬ ‫‪1945 Mathausen‬‬ ‫גרמניה‬‫‪13.3.1941‬‬ ‫בלזץ' פולין‬ ‫גיסי )אחיה של אשתי(‬ ‫ארתור קורנבלום בן ‪9‬‬ ‫דודתי‪-‬אחות אבי‬ ‫רחל )מבית פשחצקי(‬ ‫אולקוש קטוביץ‬ ‫דודי‬ ‫פולין‬ ‫שמואל‬ ‫דודי‪-‬אחיה של אמי‬ ‫אולקוש קטוביץ‬ ‫דודתי‬ ‫תשעת ילדיהם של רחל‬ ‫פולין‬ ‫ושמואל‬ ‫בני‪-‬דודים‬ ‫אולקוש קטוביץ‬ ‫דוד מצנדורף‬ ‫פולין‬ ‫אשתו של דוד מצנדורף‬ ‫שמונת ילדיהם של דוד‬‫‪1943‬‬ ‫קרקוב פולין‬ ‫מצנדורף‬‫‪1943‬‬ ‫קרקוב פולין‬ ‫שמעון פשחצקי‬ ‫אשתו של שמעון פשחצקי‬‫‪1943‬‬ ‫קרקוב פולין‬ ‫תשעת ילדיהם של שמעון‬ ‫ואשתו פשחצקי‬‫‪1943‬‬ ‫קרקוב פולין‬ ‫דודי –אחיו של אבי‬‫‪1943‬‬ ‫קרקוב פולין‬ ‫דודתי‬ ‫פרניה‬‫‪1943‬‬ ‫קרקוב פולין‬ ‫בני‪-‬דודים‬ ‫דודה )צ'וצ'ה( שבעלה היה קרקוב פולין‬ ‫אח של סבי מצד אמי‬‫עמוד ‪109‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫למשפחת קמפלר‬ ‫משפחתה של פרניה‬ ‫קרקוב פולין‬ ‫דודי‪ ,‬אחיה של פרניה‬ ‫ויקטור‬ ‫בת משפחה‪ ,‬קרובה של‬ ‫ברטה )בלה( שיפ מבית‬ ‫ג'וניה‬ ‫פלצ'ר‬ ‫בן משפחה‪ ,‬קרוב‪ ,‬של ג'וניה‬ ‫‪ Michael‬שיפ‬ ‫קרוב משפחה של ג'וניה‬ ‫‪ Bronek‬ברונק בן ברטה‬ ‫קרובת משפחה של ג'וניה‬ ‫ו‪ MICHAEL‬שיפ‬ ‫קרובים של ג'וניה‬ ‫‪,Dorothy‬דבורה בתם של‬ ‫ברטה ו ‪ MICHAEL‬שיפ‬ ‫בני משפחת ברטה ו‬ ‫‪ MICHAEL‬שיפ‬ ‫אחותה של אנה סבתה של לושוביצ'ה פולין‬ ‫חווה )חווקה( פלצ'ר‬ ‫ג'וניה‬‫‪1939‬‬ ‫בעלה של חווקה פלצ'ר –‬ ‫טוביה פלצ'ר‬ ‫דודה רבה לג'וניה‬ ‫שרה‪-‬סלה מבית קורנבלום דודה של ג'וניה‪ ,‬אחותו של פולין‬ ‫מקס קורנבלום‬ ‫דוד של ג'וניה )בעלה של פולין‬ ‫טוביה‬ ‫שרה‪-‬סלה(‬ ‫בני‪-‬דודים של ג'וניה‪ ,‬ילדיהם‬ ‫הרמן )צבי( פלצ'ר ;‬ ‫של שרה‪-‬סלה וטוביה‬ ‫דבורה פלצ'ר‬ ‫דוד של ג'וניה‪ ,‬אחיו של פולין‬ ‫יוסף קורנבלום‬ ‫אביה מקס‬ ‫אשתו של יוסף קורנבלום דודה של ג'וניה פולין‬ ‫פולין‬ ‫דוד של ג'וניה‬ ‫ברנרד )דב( קורנבלום‬‫עמוד ‪110‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫פולין‬ ‫דודה של ג'וניה‬ ‫אסתר קורנבלום‬ ‫משפחתה של אסתר פולין‬ ‫קורנבלום‬ ‫בני‪-‬דודים של ג'וניה‬ ‫בניהם של יצחק‪-‬איז'ק‬ ‫קורנבלום וברכה ‪ :‬הירש‪,‬‬ ‫אנג'ל‪ ,‬מרדכי‪ ,‬אשר‬ ‫דודה של ג'וניה‪ ,‬אחותו של‬ ‫מרים הבר )קורנבלום(‬ ‫מקס‬ ‫אחיה‪ ,‬אחיותיה ובעלה‬ ‫בני‪-‬דודים של ג'וניה‬ ‫למשפחת הבר‬ ‫ילדיהם של מרים‬ ‫)קורנבלום( ובעלה הבר‪:‬‬ ‫פלה הבר ; אנג'ל הבר‬‫עמוד ‪111‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫החתונה‬ ‫ג'וניה ואני נישאנו בחתונה אזרחית באוגוסט ‪1945‬‬‫בקרקוב בבית הסטודנטים היהודים וב‪ 24.12.45 -‬נישאנו בחתונה דתית‪.‬‬‫החיים שהיו לנו נראו אחרת והיו שונים במהותם אחרי המלחמה הארורה ההיא‪.‬‬‫יהודים חיפשו איש את רעהו ולוא כדי לקבל בדל‪-‬מידע על יקיריהם‪ .‬התחלנו‬‫ללמוד להלך בעולם שלא הכרנו‪ .‬חיינו את ההווה ופעלנו למען העתיד מתוך רצון‬‫עמוד ‪112‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫אדיר להתגבר על המכשולים ומתוך שאיפה להגשים חלומות‪ .‬פער ענק של‬‫ניסיון חיים קשה הפריד וחיבר בינינו‪ .‬פער של אובדן היקרים לנו הפריד וחיבר‬‫בינינו‪ .‬רקמנו יחסים הדוקים טבולים כאב של הזדהות עמוקה של שכול ואובדן‪.‬‬‫עם כל הכאב והחרדה פנינו לעתיד‪ ,‬לבנייה משותפת‪ ,‬לחיים חדשים‪ .‬לג'וניה לא‬‫הייתה שמלה לבנה ולא הינומה לטכס הנישואין הדתי‪ .‬חברה נתנה לה חולצה‬‫לבנה וחצאית‪ ,‬היא שמה חתיכת בד על הראש כהינומה‪ .‬לי לא הייתה חליפה‪,‬‬‫השאלתי מחבר ז'קט‪ .‬עם כל החסך היינו מאושרים שזכינו להגיע לרגע המיוחל‪.‬‬‫השמחה הייתה גדולה‪ .‬קרובים וידידים שנשארו בחיים השתתפו בשמחה שלנו‪.‬‬‫בתחילת דרכנו המשותפת אמי ג'וניה ואני גרנו בבניין בן שלוש קומות‪ ,‬שלפני‬‫המלחמה היה גימנסיה ‪ -‬בית סטודנטים יהודים‪ ,‬ובזמן המלחמה שרת את‬‫הגרמנים‪ .‬אחרי המלחמה הבנין היה מעין קיבוץ שאיכלס באופן זמני יהודים‬‫שניצלו מזוועות המלחמה‪ .‬גרנו בקומה השלישית בו היו שלושה חדרים גדולים‬‫ללא מטבח‪ .‬בחדר אחד גרנו שמונה איש‪ .‬ישנו בדרגשים‪ .‬כל פעם מישהו אחר‬‫עזב עד שגם אנחנו עזבנו את המקום‪ .‬לא בחלתי בשום עבודה‪ ,‬העיקר היה‬‫להרוויח כסף‪ ,‬כדי שאוכל לכלכל את ג'וניה ואת אמי‪ .‬עבור זלוטי ניתן היה‬‫לקנות כבד‪ ,‬שנחשב זול מבשר ומתפוחי‪-‬אדמה‪ .‬קרוב משפחה שלי ששרד‬‫מחנות כפייה עבר לגור איתנו‪ ,‬חלה בטברקולוסיס‪ ,‬ואנחנו טיפלנו בו במעט‬‫האמצעים שהיו לנו‪ .‬נתנו לו כבד ותפוחי‪-‬אדמה שבישלנו‪ ,‬ואנחנו אכלנו רק את‬‫תפוחי‪-‬האדמה עם הרוטב‪ .‬אחיו בא ולקח אותו לגרמניה ומאז הקשר בינינו‬ ‫נותק‪.‬‬ ‫***‬‫עמוד ‪113‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫לידת הבן שלנו משה‬ ‫)בתמונה עם אמי וג'וניה(‬ ‫ב‪ 10 -‬ביולי ‪ 1946‬נולד בננו הבכור משה‬ ‫ואנחנו לא האמנו ולא חשבנו שיהיה לנו‬ ‫ילד‪ .‬הסתכלתי עליו כמו על הפלא היפה‬ ‫ביותר בעולם‪ .‬הבטתי בעיניו הזכות‬ ‫ואיחלתי לו חיים אחרים‪ ,‬חיים של חופש‪,‬‬ ‫חיים של דרור ושמחה‪ .‬בננו משה נולד‬ ‫במשקל חמישה ורבע קילוגרם‪ ,‬וכבר עם‬ ‫היוולדו היה תינוק יפיפה‪ ,‬ונראה כמו‬ ‫תינוק בן שלושה חודשים‪ .‬בתקופת‬ ‫ההריון ג'וניה אכלה חביתה שהכילה‬‫שתים‪-‬עשר ביצים‪ .‬ועם סיום ההריון הסתבר שהיא גבהה‪ ,‬כנראה בגלל המזון‬‫המרובה שאכלה ואולי השתקמה מתלאות העבר והצליחה לפרוח ולגדול‪ .‬חיוך‬‫של אושר ושמחה נסך על פנינו‪ ,‬חיוך מופנה לעתיד‪ .‬שהתחתנו היינו ילדים‬‫והפכנו להיות הורים חסרי ידע‪ .‬ג'וניה חרדה שבננו לא ירעב ושאלה את אמי‬‫\"מתי לדקור את הפטמה?\" \"בשביל מה?\" \"כדי להניק\" ענתה ג'וניה בתמימותה‪.‬‬‫ערכנו למשה ברית בחברת המקורבים שנותרו‪ ,‬ושמחנו עם הרחבת המשפחה‬‫החדשה שלנו‪ .‬עכשו היינו אמא ואבא ובן וגם סבתא‪ .‬בתמונה מצד שמאל אמי‬‫שנלוותה אלינו באשר היינו‪ .‬אחד החברים שהיה בחתונה שלנו נסע לאיטליה‬‫ופגש את אחי ועידכן אותו‪\" .‬מה אתה עושה פה?! אחיך ואמך בפולין! אחיך‬‫התחתן עם ג'וניה\"‪ .‬יעקוב‪-‬קובה הגיע לקרקוב וגר איתנו‪ .‬גרנו בחדר אחד‪.‬‬‫בצידו האחד של החדר הייתה מיטה לי ולג'וניה‪ ,‬לידינו מיטת התינוק שלנו‪ .‬וילון‬‫הפריד בינינו למיטתה של אמי ומיטת אחי‪ .‬בין שני החצאים היה שולחן קטן‬‫באמצע החדר‪ .‬היו לנו כיריים חשמליים קטנטנים עליהם בישלנו‪ .‬שירותים היו‬‫בפרוזדור‪ .‬היינו מאושרים שנשארנו בחיים‪ .‬לא האמנו‪ ,‬ולעולם לא חלמנו‬‫שאחרי כל מה שעברנו ייוולד לנו תינוק ותהיה לנו משפחה‪ .‬בתחילה עבדתי‬‫בכל עבודה אפשרית עבור זלוטים בודדים‪ .‬העיקר שהמצלצלים יהיו בכיסי ולא‬‫עמוד ‪114‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫ייחסר לי וליקיריי לחם לאכול‪ .‬עבדתי אצל חייט ולאחר מכן הוא נתן לי מכונת‬‫תפירה‪ ,‬וכך הכנתי חליפות בבית והעסק שגשג ופרח‪ .‬מכונת התפירה הייתה‬‫נכס ורכוש הכי יקר שברשותי‪ .‬העבודה שלי נותרה כסימן היכר לרצון החיים‬‫שלי לשרוד ולהצליח‪ ,‬להתפרנס בכבוד ולבנות את עתיד המשפחה‪ .‬העסק עשה‬‫כנפיים ושמחנו בחלקנו‪ .‬אובדן המשפחות שלנו חיזק את הרצון שלנו להשתקם‬‫ולהמשיך את השושלת‪ ,‬ואנו דבקנו זה בזו‪ ,‬חיפשנו את התקומה‪ ,‬חיפשנו את‬‫המשפחה שאבדה לנו‪ .‬השמחה שרתה בביתנו‪ .‬לא בוששו הימים עד שהזכירו‬‫לנו שאנחנו יהודים‪ .‬נעשו פוגרומים בפולין אחרי המלחמה כמו בפשמיסקה‬‫בגימנסיה היהודית בקרקוב‪\" .‬אין לי מה לחפש בפולין‪ ,‬אני נחושה בדעתי לצאת‬‫מהארץ זרועת דם יהודי\"‪\" .‬הרציחות ב\"קלצה\" והוונדליזם בקרקוב לא הותירו‬‫בלבי ספק שמקומי אינו על אדמת נכר עקובת דם משפחתי\" חרצה ג'וניה את‬‫עתידה‪ .‬מציאות החיים הכתיבה את מהלך חיינו‪ ,‬וראינו שהעניינים עלולים‬‫להסתבך ומיד החלטנו לעלות לארץ ישראל מדינת היהודים‪ .‬הייתי עסוק‬‫בעשייה אינטנסיבית כדי לפרנס את המשפחה שלי ובעיקר כדי להיות בעשייה‬‫ובפעילות יום‪-‬יומית‪ .‬ברכנו כל יום על החיים וידענו להעריך אותם‪ .‬התוכנית‬‫שלנו לעלות לישראל רקמה עור וגידים והאופק נראה ברור יותר מאי פעם‪.‬‬‫הבוס שלי דולק גולדשטיין אצלו עבדתי כחייט רצה לשלוח לגיסו בישראל‬‫)הבעל של אחותו( ארגז‪ .‬הבטחתי לו \"כשאגיע לישראל אתן לו את 'הארגז'‬ ‫ותכולתו\"‪.‬‬ ‫תחילתה של דרך חדשה‬‫בכ\"ט בנובמבר שמענו בדמעות אושר על החלטת האו\"ם לזכותו של העם‬‫היהודי למדינה משלו‪ .‬בה' באייר שמענו על הכרזת המדינה כמדינה ריבונית‪.‬‬‫‪ 31.12.1948‬סיומה של שנה הייתה עבורנו תחילתה של דרך חדשה‪ ,‬דרך‬‫שייחלנו לה וחלמנו עליה‪ ,‬בהמשך שמענו על המלחמה של המדינה הקטנה‪,‬‬‫אליה היו פנינו מועדות‪ .‬ציפינו להיות חלק מהמערך הלוחם במדינה החדשה‪,‬‬‫חלק מהתהוות חדשה ויציבה עבורנו‪ .‬כל העת היינו בקשר עם אנשי ה\"הגנה\"‬ ‫וחרדנו לגורל המדינה ולגורל העם היהודי‪.‬‬‫עמוד ‪115‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫***‬‫שמרנו על קשר הדוק עם ריבצ'ה הבת של חווקה ומשפחתה גם לאחר‬‫המלחמה‪ .‬לקראת העלייה לארץ ג'וניה ומשה הקטן שהו במשך מספר חודשים‬‫אצל ריבצ'ה‪ ,‬בתה של חווקה פלצ'ר אחותה של סבתא אנה‪ ,‬סבתה של ג'וניה‪.‬‬‫ריבצ'ה‪ ,‬בעלה יואל ובנותיהן‪ ,‬אנה וחווה גרינשפן ארחו אותנו בביתם הצנוע‬‫בוואלבז'ך‪ ,‬קיבלו אותנו בחום ובאהבה והתחלקו במעט שהיה מנת‪-‬חלקם‬‫באותם ימים‪ .‬מרבית הזמן הייתי בקרקוב עסוק בהשגת האישורים והמסמכים‬ ‫הדרושים לעלייה‪.‬‬‫ידענו שאבא של ריבצ'ה‪ ,‬טוביה‪ ,‬בעלה של חווקה אחותה של סבתא אנה נפטר‬‫לפני המלחמה‪ .‬באחת הנסיעות שלו לצ'נסטוחובה נערך פוגרום‪ ,‬ופולנים‬‫התנפלו עליו ותלשו את זקנו הגי'נג'י‪ .‬באותם ימים לא היתה אנטיביוטיקה‪ ,‬והוא‬‫נפטר מדלקת זיהומית בעקבות תלישת הזקן‪ .‬חווקה התאלמנה‪ ,‬גידלה בכוחות‬‫עצמה את ארבעת‪-‬ילדיהם ובנוסף ילדה שאימצה‪ .‬היא ניהלה חווה חקלאית‪ ,‬בה‬‫גידלה תרנגולות למכירת ביצים‪ ,‬פרות לחליבת חלב ושמנת‪ ,‬סוס‪ ,‬ושדות‬‫לגידולים שונים‪ .‬חווקה העסיקה גויים לעבודה בשדות‪ ,‬אך היחסים עם וויצ'צקי‬‫היו מיוחדים‪\" .‬ויתרנו על כל שטח השדות לטובת וויצ'צקי המציל של אחותי‬‫אסתה‪ ,‬ואחי זליק כאות הוקרה על שהסתיר אותם תקופה מסוימת במלחמה\"‬ ‫סיפרה לנו ריבצ'ה‪.‬‬‫עם חזרתו של מוניק לוואלבז'ך‪ ,‬נפרדנו מריבצ'ה ומשפחתה‪ ,‬ויצאנו למסע‬‫הארוך – המסע לעולם החדש שלנו – המסע לארץ ישראל‪ .‬שמרנו על קשר‬‫מכתבים אנחנו בישראל הם בפולין‪ ,‬ריבצ'ה ומשפחתה יעלו לישראל ב\"עליית‬‫גומולקה\"‪ ,‬יולי ‪ ,57‬ואנחנו נקבל את פניהם בנמל עם רדתם מהאוניה הרעועה‬‫\"ארצה\"‪ ,‬שזו היתה הפלגתה האחרונה‪ .‬שבעי‪-‬ניסיון בהסתגלות לחיים חדשים‬ ‫אחזנו בידם ועזרנו להם במעלה ההר להתאקלם בארץ החדשה‪.‬‬ ‫***‬‫יצאנו לדרך חדשה מביתה של ריבצ'ה ומשפחתה‪ .‬עם פספורטים מ\"ההגנה\"‬‫החלנו את דרכנו הלגאלית לארץ‪ .‬היה תוהו ובוהו פוליטי וחברתי בשנת ‪,49‬‬‫השנה בה עזבנו את פולין‪ .‬איבדנו את האזרחות הפולנית‪ ,‬הרכוש‪ .‬יכולנו לצאת‬‫עמוד ‪116‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫בחיפזון עם מעט המטלטלין שהיו ברשותנו‪ .‬נשאנו שלל רב של ויזות כדי‬‫לאפשר לעצמנו לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר עבורנו‪ .‬נשאנו ויזות לישראל‪,‬‬ ‫לצ'כוסלובקיה‪ ,‬לשוויץ‪ ,‬לאוסטריה ולצרפת‪.‬‬‫מכונת התפירה והארגז צמודים אלי היו חלק בלתי נפרד מהישות החדשה שלי‪.‬‬‫אני ומכונת התפירה היוו תמונה שמבטאת את התחושות העמוקות ביותר‬‫שנשאתי כניצול שואה‪ .‬כדי לא להסתבך עם השלטונות הייתי חייב לשלם מכס‬‫בגבול פולין‪ .‬שלחתי לגולשטיין‪ ,‬החייט לו הבטחתי להביא את הארגז‪ ,‬מברק‬‫\"שלח לי בבקשה כסף לשחרר את התכולה\"‪ .‬אמרתי לג'וניה \"תיסעי קדימה‪ ,‬עם‬‫משה )בן השלוש( נפגש בצלב האדום בפרג\"‪ .‬הרכבת יצאה מהרציף בלעדי‪,‬‬‫וממש באותו רגע הגיע מברק \"הגיע הכסף\"‪ .‬שילמתי‪ ,‬וחיכיתי לרכבת הבוקר‬ ‫של יום המחרת‪.‬‬ ‫נסעתי עם מכונת התפירה‬ ‫והארגז‪ ,‬ונפגשתי עם ג'וניה‬ ‫ומשה בפרג כמתוכנן‪ .‬היה לנו‬ ‫כרטיס מוורשה לווינה ומשם‬ ‫הישר לפריז‪ ,‬אך היה עלינו‬ ‫לעצור באמצא הדרך ב\"לינץ\"‬ ‫‪ Linz‬שבאוסטריה‪ .‬בזמן‬ ‫החלפת הרכבת‪ ,‬היה עלינו‬ ‫לחכות במשך שש שעות‬ ‫לרכבת הבאה שתביא אותנו‬ ‫הישר לפריז‪ .‬אמרתי לג'וניה‪,‬‬ ‫\"את תחכי בתחנת הרכבת עם‬ ‫משה‪ ,‬ואני אלך בזמן שעומד‬‫לרשותנו למחנה הפליטים הגדול של היהודים ב\"לינץ\"‪ .‬היה זה מחנה מעבר בו‬‫רוכזו אלפי ניצולי שואה‪ .‬הלכתי לאורך פסי הרכבת‪ .‬קיוויתי לפגוש פנים מוכרות‬‫ובסתר לבי קיוויתי שאולי הייתה טעות ברשימות‪ ,‬ואולי מישהו מבני המשפחה‬‫שלי עדיין חי‪ ,‬ואולי אפגוש מישהו שהיה עם הניספים במשפחתי ויוכל לספר לי‬‫עמוד ‪117‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫על קרובי המשפחה שלי‪ .‬קיוויתי לפגוש אנשים מהמחנות איתם שהיתי‪ ,‬קיוויתי‬‫לפגוש אנשים שגדלו איתי בקרקוב ואוכל לחלוק איתם את השאול שעברנו‬‫ולחבוק את העבר באהבה‪ ,‬להביט יחד במה שהיה שלי‪ .‬העבר שידר את‬‫ההווה שלי ואת הזהות החדשה שלי לקראת המהפך המשמעותי ביותר בחיי‪.‬‬‫היו המון ניצולים בדרך לכל מיני ארצות‪ .‬שמעתי \"מחפשים חייטים חוזה לחמש‬‫שנים בקנדה\"‪ .‬המשכתי ללכת והייתי עסוק במחשבותיי כשלפתע אני שומע‬‫\"מוניק‪ ,‬מוניק‪ ,‬מה אתה עושה פה?!\" הייתי כל כך מאושר לשמוע את שמי בין‬‫אלפי יהודים שמתחבטים לגבי המשך דרכם‪ .‬שמחתי גם לפגוש פיסה מהעבר‬‫שלי‪ ,‬מישהו שמכיר אותי ויודע מי אני במשמעות העמוקה‪ .‬היה זה קרוב‬‫משפחה של ג'וניה‪ ,‬וילק שיפ ‪ William Schiff‬שנישא לרונקה‪ ,‬שהיתה חברת‬‫ילדותי מקז'מייז עוד לפני המלחמה איתה למדתי בבית הספר‪ .‬בפגישתנו אחרי‬‫הגיהינום שעברנו‪ ,‬נודע לנו שוילק היחיד ממשפחתו הקרובה ששרד את‬‫\"אושוויץ\"‪ .‬הוריו‪ ,‬אחיו ברונק‪ ,‬ואחותו דורה‪-‬דבורה היו בין הניספים‪ .‬אשתו‬‫רונקה היחידה ממשפחתה וניצלה על ידי אוסקר שינדלר לאחר שספגה סבל‬‫רב‪ .‬בנם ‪ Michael‬נולד ב‪ 1946 -‬כמו הבן שלנו משה‪ .‬באותה שנה נפרדנו‬‫מהם‪ .‬ידענו שהם עוזבים את פולין בדרכם להגר לארצות הברית‪ ,‬בזמן שאנחנו‬‫תכננו לנסוע עם משה לארץ ישראל‪ .‬לא ידענו שנפגש שוב במחנה הפליטים‬‫\"לינץ\"‪ ,‬היתה זאת הפתעה נהדרת!‪ .‬בפגישה שלי עם וילק הוא סיפר לי \"אנחנו‬‫עדיין מחכים לאישורים להגירה לדאלאס ‪ Dallas‬שבארה\"ב‪ ,‬הענין שלנו נמצא‬‫עדיין בטיפול\" ומיד שאל‪\" :‬איפה ג'וניה‪ ,‬איפה משה?\" עניתי \"הם מחכים‬‫בתחנת הרכבת‪ ,‬עלינו לחכות שש שעות לרכבת הבאה שתיקח אותנו לפריז\"‪.‬‬‫וילק המשיך‪\",‬בוא ניסע ונביא אותם אלינו הביתה תשארו אצלנו\"‪ .‬חשבתי שזה‬‫יהיה נהדר ואמרתי‪\" :‬יש לנו כרטיסים לרכבת למשך כל החודש עם אפשרות‬ ‫להישאר \"בלינץ\" עשרה ימים\"‪.‬‬‫וילק לקח ג'יפ‪ ,‬אני בתוכו ונסענו להביא את ג'וניה ומשה מתחנת הרכבת אליהם‬‫הביתה‪ .‬בדרך ראינו את פתיחת השוק‪ ,‬השולחנות עמוסי האוכל ובגדים‬‫למכירה‪ .‬שאלנו לגבי מכרים \"איפה זה?\" \"נסע\" \"איפה זה?\" \"נסע\"‪ .‬אחרי סיור‬‫קצר בסביבה פגשנו את ג'וניה ומשה והשמחה גאתה‪ .‬הודענו לסוכנות בפריז‪:‬‬‫עמוד ‪118‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫\"הילד חלה\" ונשארנו עם הקרובים שבוע ימים‪ .‬היה זה איחוד משפחות עם‬‫דמעות של אושר מהול כאב על אובדן יקירים‪ ,‬והרבה סיפורים על סבל ורדיפות‬‫שהיו מנת חלקנו בפולין ועל עולם חדש והתוכניות שלנו‪ .‬היה כיף לבלות עם‬‫קרובי המשפחה‪ .‬הם ארחו אותנו בחמימות‪ ,‬באהבה ומכל טוב שהיה מנת‬‫חלקם‪ ,‬והעניקו לנו תחושת חופש‪ ,‬ותקווה לחיים טובים‪ ,‬תחושה ויחס שג'וניה‬‫ואני לעולם לא נשכח‪ .‬ולא שכחנו‪ .‬לימים‪ ,‬וילק ורונקה נשארו ב‪ ,Dallas -‬הם זכו‬‫להביא לעולם שני ילדים נוספים‪ Rachel ,‬ו ‪ William & Rosalie .Bob‬יוציאו‬‫לאור ספר באנגלית \"‪ \"A Holocaust Testimony‬עדות לחייהם בשואה‪ ,‬וסיפורים‬‫לאחר המלחמה‪ .‬רונקה תקדיש את חייה לספר וללמד בעיקר ילדים בבתי‪-‬ספר‪,‬‬‫בקהילות היהודיות בבתי‪-‬כנסת‪ ,‬ובקהילות הנוצרית בכנסיות המקומיות על חייה‬‫בתקופה הנוראית של השואה‪ ,‬ועל הסכנות שבאפלייה ובשנאה בין בני אדם‪.‬‬‫משפחת ‪ Schiff‬ומקרוביה מבית פלצ'ר יגורו בארצות‪-‬הברית‪ ,‬ישראל קנדה‬‫בלגיה וצרפת‪ .‬ג'וניה ומוניק יגיעו מישראל לדאלאס להשתתף בחגיגת חמישים‬‫שנות נישואין לוילק ורונקה‪ ,‬ויחגגו את שמחתם יחד עם שאר בני המשפחה‬‫המורחבת ששרדה את השואה‪ .‬וילק ורונקה יפליגו עד שנות התשעים לחייהם‪.‬‬ ‫הגיעה שעת פרידה‪ .‬הם בדרכם לארצות הברית ואנחנו לפריז בדרכנו לישראל‪.‬‬‫לאור הניסיון מחמם הלב שהיה לי ב\"לינץ\"‪ ,‬עם הגענו לפריז שאלתי מיד \"איפה‬‫יש פה יהודים במחנה מעבר?\" נעניתי‪ .‬הכרטיסים והויזות שקיבלנו היו תקפים‬‫למשך שלושה חודשים‪ .‬תודות למכונת התפירה שלי‪ ,‬במשך חודשי הציפייה‬‫ליעד הנכסף‪ ,‬עבדתי כחייט‪ ,‬והרווחתי עוד ועוד כסף‪ .‬ג'וניה מתארת בזכרונותיה‬‫כיצד הלכה בפריז עם כיסים מלאים כסף ויכלה לקנות כל שאוותה‪ .‬מידי יום‬‫הרווחתי יותר ויותר‪ .‬הייתה דרישה לבגדים חדשים והעבודה גברה‪ .‬הכסף‬‫התערם בכיסי‪ ,‬ואלו התמלאו שטרות עד שחשתי את לטיפתה של הנאת‬‫העבודה‪ .‬חשתי שהצלחתי במעשי‪-‬ידי ולבי התרחב‪ .‬בסיום שהותנו בפריז היה‬‫לנו מאוד טוב‪ .‬ג'וניה רצתה לבלוע את החיים‪ ,‬רצתה להשלים את הפער שחסר‬‫לה כנערה מתבגרת‪ .‬ג'וניה הייתה ילדה ואחר כך אמא‪ .‬נעוריה אבדו וכמוני‬‫רצתה לחטוף עוד ועוד את מה שהחיים הציעו‪ .‬רצינו למצות עד תום את נעורינו‬‫האבודים ותחושת הבילוי‪ ,‬החיים קראה לנו‪ .‬הלכנו למועדונים‪ ,‬משה היה בן‬‫עמוד ‪119‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫שלוש כשהגענו לפריז‪ ,‬ויחד איתנו ספג את הנאות הבילויים‪ ,‬החיים‪ .‬הוא שמע‬‫את \"פיגרו\" באופרה ושאל אותנו מידי יום \"לאיזה קברט הולכים היום?\" למרות‬‫שהכסף היה מצוי בכיסי‪ ,‬ויכולתי להגשים חלומות‪ ,‬לא רצינו להישאר בפריז‪ .‬כל‬‫הרכוש שלנו היה מכונת התפירה‪ ,‬מזוודה אחת וארגז‪ .‬היות והבטחתי‬‫לגולדשטיין למסור את הארגז ששלח איתי‪ ,‬חששתי שהארגז יאבד‪ .‬הרגשתי‬‫אחריות אדירה למשימה לה התבקשתי‪ .‬נשארנו בצרפת במשך חודשיים וחצי‬‫כשאנחנו מחכים לאוניה \"קדמה\" שתיקח אותנו ממרסיי לישראל‪ .‬הפלגנו‬ ‫לישראל כשמכונת התפירה הפכה צל שליווה אותנו במסענו לארץ הנחשקת‪.‬‬‫עמוד ‪120‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫חלק שמיני‬ ‫העלייה לישראל‬‫עמוד ‪121‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫קבלת הפנים בישראל ותחילת החיים בארץ‬‫‪ 13.3.1949‬האוניה \"קדמה\" ואנחנו עליה עגנה לחופי הארץ‪ .‬טרם הגענו לחוף‬‫הזדקר הר הכרמל מולנו ופינו מלא שירה‪ .‬דמעות של אושר שטפו אותנו ולבנו‬‫פעם בשמחה‪ .‬אושר עילאי חסר פשרות חסר מילים‪ ,‬חלום שהתגשם להיות עם‬‫חופשי בארצו‪ .‬היינו עולים חדשים במדינה היהודית‪ .‬שמחה עטפה אותנו‪ ,‬אולם‬‫עד מהרה היא התחלפה בתחושות אחרות‪ .‬כשירדנו מהאוניה לקחו אותנו‬‫למחנה \"שער העליה\" בחיפה‪ .‬היינו מוקפים גדר תיל‪ ,‬פיזרו עלינו ‪ DDT‬לחיטוי‪.‬‬‫תחושת השפלה החליפה את התחושה שקדמה לה‪ .‬רק שרדנו ממחנות‬‫ההשמדה והנה במדינת היהודים שוב מצאנו עצמנו תחת גדרות תיל וברזלים‪.‬‬‫שוב מצאנו עצמנו מגודרים‪ ,‬מסוגרים‪ ,‬כמו שם בימים הקשים‪ .‬חשנו שאנחנו‬‫עוברים מהמחנות \"שם\" למחנה כאן‪ .‬קיבלנו את שוק חיינו‪ .‬יותר מאוחר הבנו‬‫שהיה נחוץ לחטא ולחסל כל גורם שעלול היה להפיץ מחלות בין העולים‬‫החדשים‪\" .‬היות שאתה נשוי עם ילד‪ ,‬אנו נותנים לך שלושה חודשים להתאגן‬‫ואז עליך להתגייס לשירות חובה\" פנו אלי נציגי צה\"ל כשירדתי מהאוניה‪\" .‬אתה‬‫מגוייס למילואים ולא לשירות סדיר\" אמרו לי אחרי שלושה חודשים‪ .‬שירתתי‬ ‫בצה\"ל שלושים שנה‪.‬‬‫בהגיענו לארץ ישראל גילינו שרידים של קרובי משפחה‪ .‬מיד יצרנו קשר עם בת‪-‬‬‫דודתי הינדה לבית פשחצקי ובעלה יהושוע‪ .‬ארקו בנו של יוסף קורנבלום ואשתו‬‫נחמה; וג'ני‪ ,‬בתו של יוסף קורנבלום ובעלה ג'יימס; רנה‪-‬רות )קורנבלום(‬‫ואליעזר רוזנברגר בעלה‪ .‬לאט לאט יצרנו קשר אם בני הדודים ממשפחת פלצ'ר‬‫שעלו לארץ‪ ,‬דוד ואשתו הניה; אנג'ל ואשתו קלקלה‪ .‬בהדרגה בגעגועים ובדאגה‬‫התאחדנו עם שאר בני הדודים ומשפחותיהם בארץ ובעולם‪ .‬חידשנו את הקשר‬‫עם ריבצ'ה ויואל כשעלו לארץ ב\"עליית גומולקה\"‪ ,‬על שם המושל הפולני‬‫שאיפשר באופן זמני לפתוח את הגבול‪ .‬חיכינו להם ברציף לקבל את פניהם‪.‬‬‫\"עזבנו במחיר כבד! נאלצנו לוותר על האזרחות! לעזוב ללא שוב! נאלצנו למכור‬‫לממשל בפרוטות את כל הרכוש! להשאיר את כל היקר לנו! לצאת מפולין עם‬ ‫רכוש ניידי בלבד\" יספרו‪.‬‬‫עמוד ‪122‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫עם ז'ק וסרנה שחיו בבלגיה יצרנו קשר ונפגשנו‪ .‬חידשנו את הקשר עם וילק‬‫ורונקה שחיו בארצות הברית‪ .‬גילינו בארץ את צאצאי משפחת קורנבלום את‬‫שרולק ונאג'ה‪ .‬חידשנו את הקשר עם נטלקה ובנה נורמן בארצות הברית הם‬ ‫הגיעו לכאן לביקור ואנחנו נסענו אליהם;‬ ‫***‬‫עוד אני מספר את סיפור ההישרדות מנסה לאסוף את השברים‪ ,‬לחבר את‬‫הקצוות‪ ,‬למצוא שביב מידע‪ ,‬דורות ההמשך במשפחותינו‪ ,‬צאצאי משפחת‬‫פלצ'ר ומשפחת קורנבלום ממשיכים בחיפוש השורשים‪ ,‬בחיפוש קרובים‪ ,‬בבדיל‬‫מידע‪ ,‬באות חיים‪ .‬קשרים חמים נרקמו בין ענפי המשפחה; שרה ורות‪ ,‬בנותיהן‬‫של הינדה ויהושוע; אנה וחווה‪ ,‬בנותיהן של ריבצ'ה ויואל; יהודית‪ ,‬בתם של דוד‬‫והניה; טוביה‪ ,‬בנם של אנג'ל וקלקה; אסתר ודב‪ ,‬ילדיהם של רנה קורנבלום‬‫רוזנברגר; נורמן‪ ,‬בנה של נטלקה; מיקל‪ ,‬רחל ובבי ילדיהם של וילק ורונקה‪.‬‬ ‫יואל וברכה‪ ,‬ילדיהם של שרולק ונחמה )נאג'ה( קורנבלום‪.‬‬‫לצערנו הרב דור הנפילים למשפחת קורנבלום נפטר וממשיכי דרכם‪ ,‬דורות‬‫ההמשך‪ ,‬נרות זכרון לשושלת וזכרון יקירינו חרות לעד‪ .‬דור ההמשך של הינדה‬‫ושלי‪ ,‬השרידים הבודדים שנותרו ממשפחת פשחצקי‪ ,‬ממשיכים לחפש צאצאים‬ ‫למשפחת פשחצקי ומצנדורף‪.‬‬ ‫***‬‫בת‪-‬דודתי הינדה בורג גרה בחיפה‪ .‬אמה רחל מאולקוש הייתה אחות אבי‪,‬‬‫עלתה לפלשתינה‪-‬א\"י ב‪ 1936 -‬כשהבריטים שלטו בארץ‪ .‬היא הייתה היחידה‬‫שנשארה בחיים ממשפחתה בת אחת‪-‬עשר נפשות‪ .‬החלטתי לברוח בלילה בו‬‫הגענו ל\"שער העלייה\"‪ .‬הרגשתי שאני חייב לצאת מהמחנה ולחפש את הינדה‪.‬‬‫עם רדת העלטה עשיתי חור בגדר‪-‬התיל ויצאתי במסע חיפושים‪ .‬הפגישה בינינו‬‫הייתה מאוד מרגשת במיוחד לאור העובדה שנותרה יחידה ממשפחתה ולאור‬‫העובדה שאני‪ ,‬אמי‪ ,‬ואחי היינו היחידים ששרדנו את זוועות השואה‪\" .‬רק הגענו‬‫לארץ ואני מחפש עבודה\" סיפרתי להינדה‪ .‬היא ובעלה יהושוע היו מהוותיקים‬‫בארץ‪ .‬יהושוע עבד כמנהל בנמל חיפה והינדה הייתה אהובת העיר‪ .‬אבא חושי‬‫ראש עירית חיפה‪ ,‬ואלמוגי שר העבודה היו מבאי‪-‬ביתה‪ ,‬נפגשו בישיבות‬‫עמוד ‪123‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫ובהחלטות‪ .‬הינדה הייתה תמיד עסוקה בפעילות ציבורית ופעילה ב\"אמהות‬‫עובדות\" במפלגת העבודה‪ .‬יהושוע רצה לעזור לי להתקבל לעבודה‪ ,‬ומצא עצמו‬‫מתעמת מול סדרני‪-‬הנמל‪ .‬נתנו לי שלושה ימים להוכיח את עצמי‪ .‬יהושוע פחד‬‫שלא ישאירו אותי בעבודה שדרשה מאמץ פיזי קשה‪ ,‬כיוון שהייתי רזה וצנום‪,‬‬‫והעבודה חייבה עבודת‪-‬כפיים ללא מנוף‪ .‬חששתי גם אני שלא אצליח להתמודד‬‫עם העבודה הקשה ולכן רציתי להתחזק‪ .‬שמרתי על בריאותי‪ ,‬אכלתי‪ ,‬ובעיקר‬‫פיללתי שאעלה במשקל‪ .‬פיללתי שגופי יהיה יותר שרירי כדי שאזכה בעבודה‪.‬‬‫\"משאירים אותו )הכוונה אלי( בעבודה?\" שאלה הינדה לאחר שלושת‪-‬ימי‬‫הניסיון‪ .‬הסתכלו על השרירים שלי‪ ,‬בחנו אותי במבטם‪ ,‬והודיעו \"התקבלת\"‪.‬‬‫הודיתי ליהושוע שבזכותו הצלחתי להצטרף לשוק העבודה‪ ,‬אך המציאות הייתה‬‫שהתקבלתי לעבודה פיזית הכי קשה‪ .‬היות ובאותם ימים הגיעו יוונים מומחים‬‫לנמל‪ ,‬נותרתי בעמדה נחותה‪ .‬בכל זאת הודיתי בלבי על המזל שנפל בחלקי‪,‬‬‫והתייצבתי לעבודה במלוא כוחי‪ .‬בארץ היה מיתון כבד‪ ,‬לא הייתה עבודה‪ ,‬היה‬‫מחסור בכל‪ ,‬ואני שמחתי בכל עבודה שיכולתי לבצע‪ .‬לא בחלתי בשום עבודה‪.‬‬‫עבדתי קשה על מנת להתפרנס‪ ,‬סחבתי ארגזי פרי על גבי‪ ,‬ונכנסתי ל\"בטן‬‫האוניה\" לעסוק בעבודת‪-‬כפיים עם פחם וגופרית‪ ,‬העיקר להרוויח בכבוד‪.‬‬‫כשהתחלתי לעבוד בנמל‪ ,‬העבירו את דינה ומשה עם משפחות נוספות למחנה‬‫\"באר יעקוב\"‪ ,‬מחנה גדול מאוד‪ ,‬אליו ריכזו פליטים יהודים מכל מיני ארצות‪ ,‬לא‬‫רק מאירופה‪ ,‬גם ממדינות ערב‪ ,‬כולל יהודים שגורשו ממרוקו‪ .‬בליל של שפות‬‫נשמע במחנה‪ .‬כל אחד דיבר בשפת מוצאו )המרוקאים דיברו צרפתית(‪ .‬חשנו‬‫את כור ההיתוך בהתגלמותו‪ .‬שפות שלא הבנו היו לפתע מובנות לאור הצורך‬‫האדיר בהישרדות‪ ,‬לאור הצורך האדיר בקיום בכבוד‪ .‬כולנו היינו צריכים ללמוד‬‫עברית‪ .‬העיר הגדולה הייתה בהישג יד‪ ,‬אולם התחבורה הייתה קשה‪ .‬לחמנו‬‫על כל פרוטה‪ ,‬חלמנו להגיע לכרך הגדול כשהמצב הכלכלי שלנו ישתפר‪ .‬מידי‬‫יום נסעתי מ\"באר‪-‬יעקוב\" לנמל חיפה לעבודה‪ .‬היה עלי להשכים קום‪ .‬עם‬‫חשיכה חזרתי למחנה לפגוש את יקירי‪ .‬רציתי רק לעבוד ולעבוד להרוויח כסף‬‫כדי שנוכל להתקיים בתנאים החדשים שנקלענו אליהם‪ .‬רציתי לצאת מהמצוקה‬‫לעתיד טוב יותר‪ .‬לכולם היה אותו דבר‪ ,‬או יותר נכון לכולם לא היה כלום‪ .‬ישנו‬‫עמוד ‪124‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫באוהלים‪ ,‬שמענו את יללת הכלבים והשועלים‪ ,‬התנים‪ .‬הפחד כירסם בנו‪ ,‬אולם‬‫האמנו שנצליח‪ .‬שמרנו על הילד שלנו כמו בכספת מלאה זהב‪ .‬החיים במחנה‬‫היו מלאי התהוות‪ ,‬מלאי ראשית‪ ,‬מלאי חדשנות בתחילת דרכנו כעולים חדשים‪.‬‬‫התיידדנו עם אנשים‪ ,‬בילינו‪ .‬למדו להכיר אנשים ממקומות שונים בעולם‪,‬‬‫וכיבדנו כל אחד באשר הוא‪ .‬מלבד הצורך בלימוד העברית נאלצנו להסתגל‬‫למזג האוויר המדברי‪ ,‬ולחיות בתקופת ה\"צנע\" של המדינה בת השנה‪ ,‬מוקפת‬‫אוייבים שרוצים לחסלה‪ .‬מדינה שמנסה ככל יכולתה לקלוט את כל הפליטים‬‫היהודים שרוצים לחיות בארץ ישראל‪ .‬ג'וניה ספרה‪ ,‬כיוון שלא הייתי איתה ועם‬‫משה במשך היום‪ ,‬הייתה לה בעיה בעת חלוקת האוכל‪ .‬הילדים במחנה קיבלו‬‫אוכל לחוד‪ ,‬וכשעמדה בתור לקבל אוכל עבור משה‪ ,‬לא קיבלה אוכל עבורה‪,‬‬‫ולהפך‪ ,‬כשעמדה בתור לקבל אוכל עבורה‪ ,‬לא קיבלה אוכל עבור משה‪ .‬עוד‬‫אנחנו מתמודדים עם החיים באוהל‪ ,‬הרווחתי כסף‪ .‬נסעתי הלוך‪-‬חזור ל\"באר‬‫יעקוב\" עד שלבסוף הוכרעה הכף‪ .‬תקעתי יתד בעיר הנמל ונשארתי בחיפה‪.‬‬‫אחרי כל הסידורים הנדרשים העברתי את דינה ומשה ל\"בת‪-‬גלים\"‪ ,‬אז \"בית‪-‬‬‫עולים\"‪ ,‬שם גרנו בהתחלה בצריף גדול עם עוד שש‪-‬עשרה משפחות‪ .‬כשמצבנו‬‫הכלכלי השתפר בזכות עבודת‪-‬כפיי‪ ,‬עברנו לצריף קטן יותר שאיפשר יתר‬‫פרטיות‪ .‬קנינו פרימוס עליו דינה בישלה‪ ,‬ולראשונה הרגישה עצמאית ובלתי‬‫תלויה באחרים‪ ,‬חלום שהתגשם‪ .‬בגיל שלוש משה הלך לגן והתערה עם ילדי‬‫הארץ‪ .‬הציעו לי לעבוד בתל‪-‬אביב בחייטות‪ ,‬מקצוע בו הצטיינתי‪ .‬חייט היה‬‫המקצוע שלי והצטיינתי בו‪ .‬סחבתי את מכונת התפירה לאורך המסע הארוך‬‫לארץ‪ .‬חשבתי לתומי‪ ,‬כחייט לא תהיה לי עבודה מספקת לפרנסת משפחתי כי‬‫בארץ לא הולכים בחליפות‪ .‬אפילו ראש הממשלה בן גוריון הלך עם מכנסי‬‫חאקי‪ .‬הייתה לי קביעות בנמל‪ ,‬וחשבתי שהסיכויים טובים יותר לפרנסה בנמל‬‫לשנים רבות‪ .‬הכרעתי את הכף והחלטתי להמשיך לעבוד בנמל‪ .‬על אף העבודה‬‫הפיזית הקשה‪ ,‬עם סיום שעות העבודה בנמל‪ ,‬רכנתי תחת מכונת התפירה‪,‬‬ ‫תפרתי בגדים להינדה ולשתי בנותיה‪ ,‬וכמובן גם למשפחתי‪.‬‬‫עם עלייתנו ג'וניה עברתה את שמה לדינה )לא לאידה כשם אמי(‪ .‬תמיד‬‫התלבשה לפי צו האופנה האחרונה בבגדים שתפרתי עבורה‪ .‬אנשים חשבו‬‫עמוד ‪125‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫שהיא קנתה אותם ביוקר‪ ,‬למרות שקניתי בד לא יקר‪ .‬דינה אף פעם לא רצתה‬‫שאנשים ידעו שאנחנו סובלים מחסור ושאין באפשרותה לקנות דברים יפים‪,‬‬‫תמיד הייתה נקייה ומסודרת‪ .‬יום אחד היינו מוזמנים להינדה יחד עם כל \"המי‪-‬‬‫ומי\" של אותם ימים‪ .‬עדיין השפה העברית לא התגלגלה בפי‪ .‬הינדה ייצגה‬‫אותנו והייתה לנו לפה‪ .‬היא סיפרה כמה אנחנו מרוצים מהעלייה והוסיפה מילים‬‫שלא אמרנו \"הם קיבלו מהסוכנות מיטת ברזל ודירה\"‪\" .‬רק רגע‪ ,‬לא קיבלתי‬‫כלום וגם שילמתי עבור מיטת ברזל כי בעלי עבד\" הגיבה דינה שלא חששה‬‫מאיש‪ .‬יהושוע סחב את דינה בשמלתה כדי שלא תמשיך בדיבורה‪\" .‬זאת‬‫האמת‪ ,‬למה שלא אדבר!?\" מאז לא הוזמנו למיפגשים בנוכחות אבא חושי‬‫ואלמוגי‪ .‬הפכנו לבני אדם רגילים שלא מתחככים עם אנשי \"העולם הנוצץ\"‪,‬‬‫הוותיקים‪ .‬הפכנו ניצולי שואה ללא כותרות‪ ,‬ניצולי שואה שמחפשים את דרכם‬‫בסערות‪-‬הים‪ .‬יום ולילה עבדתי ולא הפסקתי‪ .‬העבודה השכיחה ממני את העבר‬‫שרדף אחרי‪ ,‬העבודה נתנה לי כוח לחיות ולהמשיך לעלות במעלה ההר‪ .‬היינו‬‫עולים חדשים במדינה שהשפה לא הייתה שגורה בפינו‪ .‬רצינו להרגיש חלק‬‫מהמדינה בהתהוותה‪ .‬היה עלינו להתמודד עם בעיות במדינה הצעירה‪ ,‬אך‬‫הרגשנו עצמאות במדינת היהודים שלנו‪ ,‬חירות משלטון זר‪ .‬תפסנו את החיים‬‫במלוא עוצמתם‪ .‬רצינו ליהנות מכל רגע ולבלוע עוד ועוד‪ .‬חיינו את ההווה‪,‬‬‫והעתיד פעם בנו‪ .‬גלי הים התנפצו לחוף והמחשבות שלנו זרמו פעם בעוצמה‬‫ופעם בשלווה של נחת ואושר‪ .‬מיום שעלינו לארץ היינו קרובים לים הפתוח‪ ,‬הים‬‫שאין לו סוף והאופק בו רחוק ומבטיח חוסר גבולות‪ .‬הים הכחול בישר לנו את‬‫הגאולה‪ ,‬בישר לנו את החופש והשחרור‪ .‬הגלים נשקו לחוף ואנחנו נשקנו לחיים‬ ‫החופשיים‪.‬‬‫עמוד ‪126‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫היה לנו יתד‪ ,‬דירה משלנו‪ .‬רצינו להרחיב את המשפחה‪ .‬רציתי לחיות חיים‬‫פרטיים‪ ,‬פרטיות שנגזלה ממני במשך שנים‪ .‬בשנת ‪ 1950‬עברנו ל\"שיכון עירוני\"‬‫השיכון הראשון שנבנה בארץ במפרץ חיפה‪ .‬שילמנו שלוש מאות ושלושים‬‫לירות עבור חדר אחד‪ ,‬מטבחון‪ ,‬ושירותים קטנים‪ .‬היינו מורגלים למעברים וגם‬‫כאן בארץ עברנו תחנות כדי להתערות ולמצוא את עצמנו בכוחותינו‪ .‬המשכתי‬‫לעבוד קשה‪ ,‬לקחתי כל משמרת אפשרית ועבדתי שעות נוספות‪ .‬השכמתי קום‬‫טרם הפציע אור הבוקר‪ ,‬נעלתי את נעלי מחוץ לדירה על‪-‬מנת לא להעיר את‬‫משה ודינה‪ .‬הלכתי בחולות והגעתי לנמל עם הזריחה‪ .‬חזרתי הביתה בעלטה‬‫עם רדת הלילה‪ .‬יום אחד כשחזרתי מהעבודה וחושך סביב‪ ,‬שמתי לב לצל‪,‬‬‫שעוקב אחרי‪ .‬פחדתי להסתובב מחשש לנקמת ערבי כי היו מקרים שערבים‬‫התנכלו ואפילו רצחו יהודים‪ .‬כשהדמות התקרבה אלי‪ ,‬פניתי לאחור על‪-‬מנת‬‫להתגונן‪ .‬נוכחתי לדעת שהיה זה חמור שאיבד את דרכו בחולות‪ .‬כמובן שרווח‬ ‫לי ומיהרתי לביתי‪.‬‬ ‫***‬‫עוד אנחנו מחפשים את מקומנו‬‫בארץ החדשה‪ ,‬ארץ האבות‪ ,‬זכינו‬‫להביא לעולם בת ב‪4-‬‬‫לינואר‪ .1951‬טובה קראנו לה‪ ,‬על‬‫שם אמה של דינה‪ .‬היינו אמא‬‫ואבא בן ובת‪ ,‬היינו אמא ואבא אח‬‫ואחות – היינו משפחה מאושרת‬‫שרוצה לחיות‪ ,‬שרוצה לפרוח‪,‬‬‫שרוצה להמשיך להיאחז בחיים‪,‬‬‫לבנות את המולדת שלנו‪ ,‬ולחיות‬‫חיים חדשים‪ ,‬חיים שרק טוב יש בצידם‪ .‬בתמונה אני עם בני משה ובתי טובה‬ ‫ב\"שיכון עירוני\"‪.‬‬‫עמוד ‪127‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫גרנו בחדר אחד שבפינה שימש גם‬ ‫מטבחון‪ ,‬ושירותים קטנטנים שבקושי‬ ‫אפשר היה להיכנס אליהם‪ .‬יום אחד‬ ‫החלטתי להגדיל קצת את \"הבית\" כמה‬ ‫שיכולתי‪ ,‬ובמו ידי בניתי מרפסת‬ ‫סגורה‪ ,‬אותה הפכנו \"לחדר הילדים\"‪.‬‬ ‫גרנו ב\"שיכון עירוני\" חמש שנים‪,‬‬ ‫ושמחנו בחלקנו‪ .‬המשכתי לעבוד‬ ‫קשה‪ .‬הרווחתי מספיק כדי לקנות בדמי‬ ‫מפתח דירה מרווחת בת שלושה‬ ‫חדרים‪ ,‬מטבח‪ ,‬מקלחת‪ ,‬ושירותים‪,‬‬ ‫ועברנו לרחוב רנ\"ס ‪ 19‬בקריית‪-‬‬ ‫מוצקין‪ .‬החיים היו מלאי משמעות‪,‬‬‫בניית המשפחה‪ ,‬בניית הארץ‪ ,‬בילויים ככל שניתן‪ .‬היינו חלק בלתי נפרד‬‫מהחיים בארץ‪ .‬כשדיברתי פולנית עם אהובתי‪ ,‬הרגשתי את הנפשות שלנו‬‫הופכות אחת‪ .‬דיברנו אותה שפה בכל המובנים‪ .‬דיברנו גם פולנית בנוכחות‬‫הילדים כשלא רצינו שיבינו‪ .‬כשדיברנו עברית הרגשנו את הישראליות‬‫בהתגלמותה מבעבעת מתוכנו והיינו מאושרים‪ .‬העברית הייתה הפיגום הרגשי‬‫החזק ביותר שחיזק אותנו והינחה את התנהלותנו כלפי ילדינו‪ .‬רצינו להקנות‬‫לילדינו תחושה עמוקה של בטחון‪ ,‬ובעיקר רצינו להרחיק אותם מהעבר שלנו‪.‬‬‫שאפנו שיגדלו‪ ,‬ילמדו‪ ,‬ידעו לזכור ולא לשכוח‪ .‬אולם בעת הזאת רצינו לחיות‪,‬‬‫להינות‪ ,‬להספיק‪ ,‬ובעיקר לבלוע את החיים שאיבדנו בנעורינו‪ .‬אווירה של‬‫תיעוד‪ ,‬זיכרון והנחלה חדרה לתודעה הישראלית כחלק מהזהות של החברה‪.‬‬‫יחד עם זאת נמנענו לדבר עם הילדים שלנו על החוויות הקשות שעברנו‪ .‬ידענו‬‫שיבוא יום בו נוכל לספר להם מעט ממה שעבר עלינו‪ .‬קשה היה לנו למצוא את‬‫המילים המתאימות כדי לדבר על המוראות שהיו נחלתנו‪ ,‬הסיפור שלנו וסיפור‬‫הישרדותם של היהודים בתקופה הרת‪-‬גורל לעמנו‪ .‬בתוכנו ידענו‪ ,‬השואה היא‬‫חלק מהחיים שלנו‪ ,‬וככל שרצינו להרחיק אותה מהחיים של ילדינו‪ ,‬היא הפכה‬‫עמוד ‪128‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫להיות חלק מהזהות היהודית שהשתלטה על חיינו‪ .‬חיינו הישראלים מתובלים‬‫יהדות חדשה‪ ,‬יהדות של הבנה עד כמה חשובה מדינת ישראל ליהודים‪ .‬השואה‬‫הייתה שיאה של אלימות‪ ,‬ואנחנו רצינו להיות במקום בטוח ובונה של הארץ‬ ‫הזאת ולהתרחק מהעבר שלנו‪.‬‬‫חיינו את לכידתו של אדולף אייכמן‪ ,‬מידע שזיעזע את הזכרונות מהם ניסינו‬‫להתנתק‪ ,‬אותם ניסינו להדחיק‪ ,‬אך שמחנו שהוא נתפס‪ .‬המשפט מצד אחד‬‫היה תבול כאב לנוכח העדים שהוסיפו עובדות על פשעיו‪ ,‬והשמיעו את זעקת כל‬‫הניצולים‪ .‬מאידך שמחנו כשקיבל את העונש שהגיע לו‪ .‬הדם קפא בעורקנו‪,‬‬‫חשנו את הלמות הלב‪ ,‬מאורעות העבר חזרו שוב ושוב‪ .‬המילים נאלמו‪ .‬תמונות‬‫נקשו בדלת שניסינו לאטום‪ .‬העדפנו לתת לילדינו חיים שלווים ושקטים‪ ,‬אולם‬‫הדם שזרם בנו געש רעש‪ .‬פנינו היו חתומות‪ ,‬ולבנו רחש גחלים שורפות‪ .‬אחרי‬‫המשפט אנשים החלו לכתוב את סיפור הישרדותם‪ ,‬ואנחנו שתקנו‪ .‬שנים עברו‬‫עד שמסרנו עדות ל\"יד ושם\"! לא די היה לנו בכך! ידענו שהמילים לא מספרות‬‫את כל הסיפור‪ ,‬וחשנו שאנחנו מתהפכים בלילות‪ .‬לא מיצינו את הסיפור שלנו‪.‬‬‫הלכנו על חבל דק בין הסיפור למציאות‪ .‬רצינו לפרוץ את החומה ובתחושה‬‫קשה של שתיקה חיינו את החיים שרצינו שיהיו לנו‪ .‬מסיכה עבה כיסתה עלינו‪,‬‬ ‫מסכת השתיקה‪.‬‬ ‫בתמונה בדירה בה גרו אמי‪,‬‬ ‫אחי וגיסתי בחיפה‪ .‬אני‬ ‫ומשפחתי בצד ימין‪ ,‬משמאל‬ ‫למשה גיסתי לאה‪,‬‬ ‫מאחוריה אחי יעקוב‪-‬קובה‬ ‫וראשונה משמאל אמנו‬ ‫וסבתנו אידה‪.‬‬ ‫הזהות הישראלית החדשה‬ ‫והמטענים שנשאנו מימי‬‫המלחמה והשואה היו מרכזיים בזהות הלאומית שלנו כישראלים‪ .‬שוב‬‫עמוד ‪129‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫התחוללה בתוכנו מהפכה עם ההחלטה על קיום עצרות זכרון ליום השואה‪.‬‬‫העצרת חבטה בנו במלוא העוצמה‪ .‬כעת ידענו שאנחנו חשופים והחיים שלנו‬‫משנים עורם‪ .‬הסיפור שלנו רוצה לצאת‪ ,‬רוצה לספר את עצמו‪ .‬התעוררתי‬‫בצעקות תוך שינה כשזיעה קרה מכסה את פני ואת כל גופי‪ .‬טובה החלה‬‫לשאול \"מה קרה? מדוע אבא צועק?\" וכך לאט לאט התחלתי לספר טיפין‪,‬‬‫טיפין‪ ,‬ללא סדר כרונולוגי‪ ,‬ותוך קושי להתבטא‪ .‬טובה החלה לספוג את סיפורי‬‫השואה‪ .‬בשנות השישים המאוחרות התודעה של השואה נכנסה גם לבתי‬ ‫הספר‪ .‬אך החיים ממשיכים ובהם גם השמחות‪.‬‬‫שתי תמונות משפחתיות בחתונה של משה ודבורה ב\"אולמי מוצקין\" בספטמבר ‪.1967‬‬‫בתמונה הראשונה יושבים מלפנים‪ :‬אני‪ ,‬דינה‪ ,‬שמואל בנו של אחי; משה‪ ,‬הכלה דבורה;‬‫משמאלה סיגל אחיינית הכלה; אמי אידה; אנג'ל פלצר בן דוד של דינה‪ .‬בשורה השנייה‬‫עומדים‪ :‬מצד ימין יהושוע והינדה בורג; קלקה אשתו של אנג'ל; משמאלה טוביה הבן של‬‫אנג'ל וקלקה פלצ'ר; אברהם אבי הכלה; דינה בתו של אשר‪-‬ארקו בן דוד של דינה; ארקו‬‫קורנבלום; יואל בנם של ישראל ונחמה קורנבלום; ישראל‪-‬שרולק קורנבלום בן דוד של דינה;‬‫אחי יעקוב; מאחוריו אליעזר רוזנברגר בעלה של רנה‪ ,‬דוד פלצ'ר בן דוד של דינה‪ ,‬ליד יעקוב‬‫נחמה‪-‬נאג'ה אשתו של שרולק; מאחוריה )האיש הגבוה( משמאלה מצנדורף‪ ,‬משפחת אמי‬‫לבית מצנדורף; ליד נחמה ג'ימס בעלה של ג'ני‪ ,‬אחותו של אשר קורנבלום; רנה בת דודה של‬‫דינה ; הניה אשתו של דוד פלצ'ר בן דוד של דינה; ראשונה משמאל ג'ני בת דודה של דינה‬ ‫לבית קורנבלום‪.‬‬‫עמוד ‪130‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫בתמונה השניה מצד שמאל וילי‪ ,‬ידיד משפחה; מאחור שרולק‪ ,‬ג'ני‪ ,‬נאג'ה‪ ,‬דינה‪ ,‬בתו של‬‫ארקו‪ .‬שני משמאל‪ :‬אני‪ ,‬רבקה‪-‬ריבצ'ה מבית פלצ'ר מצד של אמא של דינה; ג'ימס‪ ,‬אליעזר‬‫רוזנברגר‪ ,‬דינה אשתי‪ ,‬הניה‪ ,‬קלקה‪ ,‬ארקו )מאחור(‪ ,‬אנג'ל‪ ,‬דוד פלצ'ר; טוביה פלצ'ר‪ ,‬ויואל‬ ‫קורנבלום‪ .‬יושבים מלפנים‪ :‬הכלה‪ ,‬החתן ובתי טובה‪.‬‬‫כשהילדים בגרו מעט הרשנו לעצמנו לנסוע לחופשות‪ ,‬לחוש את עוצמת החופש‬‫וליהנות מנופים חדשים‪ .‬יצאנו להרים שאפנו אוויר‪ ,‬וריח טבע ישראלי חדר אלינו‬‫ומילא אותנו אושר ושמחה‪ .‬למרות הרצון לספוג את אוויר הארץ‪ ,‬מראות‬‫המלחמה לא פינו מקומם‪ .‬באחת הפעמים יצאנו לבית הבראה בקריית טבעון‪,‬‬‫כשבאמצע הלילה צעקתי \"הורגים אותי!\" וצוות העובדים עשו כל שביכולתם‬‫לתמוך בי‪ .‬כך חייתי וכך אני חי‪ ,‬עבר מתובל בהווה‪ ,‬עתיד מתובל בעבר‪ .‬למרות‬‫שנולדתי פעם נוספת לאחר המלחמה‪ ,‬ולמרות שלמדתי לצעוד מחדש עם‬‫העלייה לישראל‪ ,‬העבר מעולם לא הירפה ממני‪ ,‬והוא השובל של מי שאני‪ ,‬של‬‫מה שנמחה ונמוג‪ ,‬ובתוכי מבעבע ואינו חדל‪ .‬למדתי לחיות בשני העולמות‬‫והחיים לצד דינה חיזקו את הרצון שלי להמשיך עוד ועוד ולא לחדול‪ .‬עם עלייתי‬ ‫לישראל גייסו אותי‬ ‫בצה\"ל‪.‬‬ ‫למילואים‬ ‫נשאתי את המספר‬ ‫האישי שלי ‪0532250‬‬ ‫בגאווה‪ .‬הייתי ב\"הגנה\"‬ ‫ובצבא‪ .‬הייתי חייל‬‫עמוד ‪131‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫בחזית כשהסורים לחמו בנו‪) .‬בתמונה‪ :‬אות סיני וסיכה שקיבלתי(‪ .‬השתתפתי‬‫ב\"מבצע קדש\" )‪ .(1956‬כדי שנוכל להילחם מול המצרים היה צורך לשחרר‬‫טנקים שהגיעו באוניה צרפתית מצרפת‪ .‬היה עלינו לפתוח את המשא הכבד‬‫ולשחרר את הטנקים שנשלחו לחיפה‪ ,‬ולהעבירם מיד לפעולה‪ .‬שימשתי‬‫כמנופאי כדי לבצע את פעולת שחרור הטנקים מהמטוסים‪ .‬סירות של חיל הים‬‫לקחו אותי וכמותי מנמל חיפה לקפריסין לפעולה‪ .‬חזרתי בסירת גומי לחוף‬‫מבטחים ובעיקר הייתי מאושר שיכולתי להשתתף במאמץ המלחמתי למען‬‫מדינת ישראל‪ .‬גאווה מילאה אותי שיש לי חלק במאמץ המלחמתי למען הגנת‬‫המולדת‪ .‬בזכות אותו מבצע זכיתי לאות הוקרה \"אות הגבורה\"‪ .‬כניצול שואה‬‫אני גאה על האות שזכיתי לקבל מהצבא ועל שיכולתי לקחת חלק במלחמות‬‫ישראל‪ .‬בימים הקשים בשואה לא יכולתי להגן על עצמי ועל בני עמי‪ ,‬וכאן בארץ‬‫יכולתי לאחוז נשק וידעתי שאני מוגן ויש צבא ששומר עלי ועל משפחתי‪ .‬לא היה‬‫מאושר ממני‪ .‬הערצתי את הצבא וכל המשמעות שהוא מייצג עבורי‪ .‬המשכתי‬‫לקבל זימונים למילואים ותמיד שמחתי שאני יכול להועיל למדינה שלי‪ .‬הרגשתי‬‫חלק פעיל מעמוד השידרה של החברה הישראלית‪ ,‬והייתי מאושר לתרום‪.‬‬‫למרות שלא גדלתי על ברכי הציונות‪ ,‬מרגע שעליתי לארץ לא היה מאושר ממני‪.‬‬‫השתתפותי במערך הלוחם של צה\"ל הייתה עבורי שיא ופסגת פועלי בזהות‬‫היהודית ובזהות הישראלית שלי‪ ,‬שהתרקמה בתקופת השואה ואחריה‪ .‬אולם‬‫היו לי בעיות עם אשתי ועם עצמי‪ ,‬וביקשתי וועדה רפואית על‪-‬מנת שישחררו‬‫אותי ממילואים‪ .‬לאחר בדיקות קפדניות על‪-‬ידי שבעה רופאים מצאו שאיני כשיר‬‫לשרות מילואים‪ .‬מטעמים נפשיים קיבלתי פטור על סעיף \"בעיות נפשיות\"‬‫)פרופיל ‪ .(21‬על אף הלחצים הנפשיים מהם סבלתי‪ ,‬עדיין הייתי צמוד לנמל‬ ‫לכל פעולה הקשורה במלחמות ישראל‪.‬‬‫אחי עלה שנתיים אחרי בדרך הים‪ .‬אותו לקחו לשלושים שנה לצבא ובריאותו‬‫טובה‪ .‬היינו מלאי גאווה לשרת בצבא‪ ,‬וראינו בכך שליחות ממדרגה עליונה‪.‬‬‫שמחנו שאנחנו יכולים לתרום למדינה‪ .‬המלחמה הארורה על אדמת פולין‬‫גיבשה את הזהות הכל‪-‬כך עמוקה שלי ושלו לעם ולמולדת‪ .‬יום העצמאות‬‫הראשון‪ ,‬מאי ‪ ,49‬חודשיים לאחר שג'וניה ואני עלינו לישראל‪ ,‬גרם לנו‬‫עמוד ‪132‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫התרגשות רבה כששמענו וראינו את המטוסים והטנקים של צבא ההגנה‪.‬‬‫החיילים הצועדים בסך במצעד היו סמל לגאווה לאומית‪ ,‬לגאווה שלנו במדינה‬‫ריבונית‪ .‬לא האמנו שזאת המציאות‪ .‬עיני היו נשואות לשמיים הכחולים ודמעות‬‫אושר מילאו אותי‪ ,‬שמחה שאין שני לה‪ ,‬שמחת‪-‬גאווה התפשטה בתוכי‪ .‬מטוסים‬‫ישראלים בשמי הארץ‪ ,‬טנקים‪ ,‬כלי נשק‪ ,‬לוחמים‪ ,‬הגנה על המולדת – החזון של‬‫הרצל התגשם‪ .‬לצערנו בארץ האבות אנו חייבים להמשיך להגן על מולדתנו‪ ,‬כי‬‫בכל דור יש מנהיג אחר שמצהיר \"הרג ליהודים! והשמדת מדינת ישראל!\"‪.‬‬‫צה\"ל הוא מהצבאות המעולים שבעולם משרה בנו בטחון שנוכל להמשיך‬‫לחיות‪ ,‬לעבוד בשלווה‪ ,‬ולגדל משפחה ללא פחד‪ ,‬ללא חשש‪ .‬עם הניצחון‬‫המזהיר במלחמת \"ששת הימים\" הרגשתי את הגבורה במלוא עוצמתה מה עוד‬‫שהעבר הקשה חילחל בתוכי ולא הירפה‪ .‬בשנות השבעים ניצולי השואה ואנחנו‬‫בתוכם עיצבנו את זיכרון השואה והעניין בנושא כאוב זה עלה לכותרות ותפס‬‫תאוצה בבתי‪-‬הספר‪ .‬חשנו את הטראומה של ניצול שלומד להלך כעולה חדש‬‫בארצו‪ ,‬לומד שפה חדשה‪ ,‬ומרגיש בה את עצם מהותו‪ ,‬עצם קיומו‪ .‬הרגשנו‬‫שהנחנו תשתית רחבה לביסוס החברה הישראלית‪ .‬לרוב הניצולים השתיקה‬‫הייתה בת‪-‬ברית‪ .‬היה עלינו להתמודד עם העשייה ללא יכולת לדבר על השכול‬‫והסבל שעברנו‪ .‬היום אני מאושר לדעת שקבוצות נוער נוסעות לפולין‪ .‬גם נכדתי‬‫נטע עשתה \"טיול שורשים\"‪ ,‬ולמדה מה קרה בשנים האיומות‪ ,‬כשאני וסבתה‬‫דינה היינו חלק מהן‪ .‬אני שמח על כל פעילות להנצחת הקהילות שהיו ואינן‬ ‫עוד‪ ,‬ואני יודע שאני שייך לציבור הישראלי שהוא ציביון השואה והתקומה‪.‬‬‫עמוד ‪133‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫חלק תשיעי‬ ‫לחיות בצל השואה‬‫עמוד ‪134‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫מילים ‪ /‬דינה פשחצקי‬‫בחברה בה נפגשנו היינו זוג מבין חמישה‪-‬עשר זוגות‪ ,‬כולנו ניצולי שואה‪.‬‬‫במהלך כתיבת הספר נותרו שתיים מחברותי‪ .‬בחג פורים כולנו התחפשנו‪.‬‬‫בשעות יפות אלו יכולנו להשיל את הפחדים שלנו‪ ,‬להציג את החולשות שלנו‪,‬‬‫ולהיות מי שאנחנו רוצים וחולמים להיות‪ .‬חבר שלנו‪ ,‬קובה חליצקי בעל חוש‬‫הומור הגיע מחופש לאפיפיור כשהוא נושא צלב‪ ,‬ועליו אישה ערומה‪ ,‬וכל גבר‬‫נישק את הצלב‪ .‬לולק קורצ'ר התחפש לצלם מהעבר כשהוא נושא איתו‬‫\"מצלמת‪-‬אקורדיון\" וראשו בתוכה‪ .‬לולק העמיד את טובה ואת מתי‪ .‬עמדנו כדי‬‫להצטלם‪ .‬הוא לחץ ואז יצא מעין עשן והוציא תמונה של קוף‪ .‬עד היום אנחנו‬‫מתבדחים ושואלים מי היה אותו קוף‪ .‬באחד מימי מסיבות פורים קיבלתי מחיים‬‫טופול פרס על תחפושת הספרדייה‪ ,‬והמשפט \"אני רק רוצה לראות עולם אחרי‬‫היטלר\" אותו אמרתי עם פרוץ המלחמה‪ ,‬הזדקר מולי‪ .‬במהלך חיי אחרי‬‫המלחמה תקף אותי עיוורון שנגרם כתוצאה מעבודה בחומר הפיקרין‬‫ב\"סקרז'יסקו קמייננה\"‪ .‬הרופאים קראו על המחלה רק בספרים‪ ,‬ואיתרע מזלי‬‫שהצליחו לעצור את התפשטותה מעיוורון מוחלט‪ .‬הרופאים אמרו לי שלא ניתן‬‫לרפא את המחלה‪ .‬קיבלתי הרבה זריקות קורטיזון שגרמו לי לתופעות לוואי כמו‬‫נפיחות בפנים‪ ,‬אך מה שבאמת חשוב שבסופו של דבר יצאתי מהמחלה‪\" .‬את‬‫יכולה להמשיך לקרוא )כמו שאני מאוד אוהבת(‪ ,‬ואפילו לנהוג במכונית\" סיכמו‪.‬‬‫זמן קצר לאחר שהתאוששתי והרגשתי יותר טוב‪ ,‬הוצאתי רישיון נהיגה‪ .‬הייתי‬‫מאוד גאה בהישגי‪ ,‬בפרט שעברתי בטסט ראשון‪\" .‬מי היה מאמין!\" רישיון!\" אני‬ ‫לא מוותרת‪ ,‬אני לא מרימה ידיים!!‬‫עמוד ‪135‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫חגיגות חמישים שנות נישואין‬‫בתמונות למטה חמישים שנות נישואין לדינה ולי ‪ 24.12.95‬מוקפים משפחה אוהבת; מימין‬‫יפעת נכדתי‪ ,‬בתה של טובה; בתי טובה; בני משה‪ ,‬נטע נכדתי‪ ,‬בתו של משה; מתי חתני;‬‫דבורה כלתי ונכדי להט בנו של משה‪ .‬נכדי שחר‪ ,‬בנה של טובה; דינה; נכדתי ימית‪ ,‬בתו של‬ ‫משה; נכדתי איילת‪ ,‬בתה של טובה; ואני‪.‬‬ ‫בתמונה‪ :‬הנכדים שלי שיא האושר! מימין לשמאל‪ :‬שחר‪ ,‬יפעת‪ ,‬נטע‪ ,‬ימית‪ ,‬להט‪ ,‬איילת‬‫עמוד ‪136‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫לכבוד חגיגת חמישים שנות נישואי לדינה‪ ,‬בני משפחנו הגיעו לברך אותנו כאילו‬‫זה עתה נישאנו‪ .‬בחתונה בפולין האורחים היו מעטים‪ ,‬ניצולי‪-‬שואה‪ ,‬אך כולם‬‫באו להשתתף בשמחה שלנו‪ .‬החתונה הייתה מאוד צנועה‪ ,‬אך היינו אחד עם‬ ‫השני‪ ,‬מאושרים עד אין קץ‪.‬‬‫חגיגת החמישים לנישואינו הייתה לתפארת‪ .‬זכרון יקירינו שניספו חקוק בלבנו‪.‬‬‫חשנו את השמחה במלוא הדרה‪ ,‬היינו מאושרים כפי שלא היינו שנים רבות‪.‬‬ ‫מוקפים אהבה‪ ,‬משפחה‪ ,‬חיבוק‪ ,‬ליטוף‪ ,‬שמחה! החיים חזרו אלינו!‬ ‫תרגום )מהעמוד הבא( מילות האהבה מאנגלית להן זכינו‪:‬‬‫לסבא וסבתא )מונצ'קין ופונצ'קין( הנהדרים שלנו‪ .‬בלתי אפשרי לתאר את‬‫השפעתכם הכבירה על חיינו‪ .‬משחר ילדותינו סמכנו עליכם שתטעו בנו \"מה‬‫נכון\" ו\"מה לא נכון\"‪ .‬תמיד ידענו שתחגגו את ההישגים והנצחונות שלנו‪ ,‬בד‬‫בבד ידענו שתחלקו את הכשלונות שלנו‪ .‬תמכתם ועודדתם אותנו‪ ,‬ונדיבות‪-‬‬ ‫לבכם לימדה אותנו שיעורים רבים‪ ,‬בעיקר מה משמעות המילה \"לאהוב\"‪.‬‬‫סבים‪ ,‬ידידים שלנו‪ ,‬אתם דוגמא ועידוד עבורנו‪ ,‬קשר בל‪-‬יינתק‪ ,‬לא במילים‪ ,‬לא‬ ‫בזמן‪ ,‬לא בשינוי‪ .‬מרחק אינו מחסום לקשר הנצחי בינינו‪.‬‬‫מעשינו‪ ,‬אמונותינו‪ ,‬כבוד לזולת ולעצמנו חקוקים בנו‪ ,‬משתקפים במי שאתם‪.‬‬‫אנו מלאי הערכה לאומץ‪ ,‬למשפחות שלנו‪ ,‬ולחיים שלנו‪ .‬הגאווה והאמונה‬‫שרחשתם כלפינו‪ ,‬ההקרבה הבלתי‪-‬נדלית‪ ,‬מעצימים בנו את הרצון להיות הכי‬ ‫טובים שאנו יכולים‪.‬‬‫לא משנה לאן חיינו יובילו אותנו‪ ,‬תמיד תהיו חקוקים בלבנו‪ ,‬ואהבתכם תציף‬ ‫אותנו אור ושמחה לעולמי‪-‬עולמים‪ .‬אוהבים אתכם איילת‪ ,‬יפעת ושחר‬‫עמוד ‪137‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫עמוד ‪138‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫דורות ההמשך במשפחה שלי מספרים‬ ‫מילים ‪ /‬משה מעין‬‫עזבתי את הבית בגיל שש‪-‬‬‫עשרה‪ ,‬אז הכרתי את דבורה‪,‬‬‫שהייתה לימים אשתי‪ .‬בגיל‬‫שבע‪-‬עשרה וחצי התגייסתי‪.‬‬‫בגיל עשרים עמדתי תחת‬‫חופה‪ .‬בני היום בן ארבעים‪.‬‬‫מעולם לא שמעתי ספורים על‬‫הגטו‪ .‬פעם ראשונה שאבא‬‫דיבר על מוראות השואה היה‬‫כשסיפר על גניבת רכבת עם סולר‪ .‬לפני כן לא דיבר ולא סיפר מאום‪ .‬אבא סיפר‬‫תמיד כיצד עברו לצרפת אחרי המלחמה והסוכנות חיכתה להם‪ .‬תמיד שמעתי‬‫את ההורים מתלוננים למה הגיעו לפה ולא לארצות הברית‪ .‬מרבית הזמן אבא‬‫היה בעבודה‪ .‬חיכיתי לו עד שעות מאוחרות ליד המלונה של הכלב שיחזור כדי‬‫להתענג עליו‪ .‬היו זמנים שאמא )בתמונה למעלה איתי( הייתה חולה‪ .‬ביום שישי‬‫קטפתי נרקיסים בקישון כדי להביא לה‪ .‬הגעתי הביתה כשהמגפיים זרועות בוץ‪,‬‬‫ולכן היה עלי להשאיר אותם מחוץ לבית‪ .‬מעולם לא שמעתי את הורי מדברים‬‫על הקשיים שעברו‪ .‬כילד לא נפתחתי למצוקות שלהם‪ ,‬ורק מהסביבה‬‫ומהספרים התחלתי להבין מה עלה בגורלם של היהודים בתקופת השואה‪ .‬אבא‬‫היה חולה טיפוס במחנה \"יולג\"‪ ,‬ונרפא‪ ,‬ולימים הבעל של רנייה חלה‪ ,‬ואבי רחץ‬‫אותו ברמב\"ם‪ .‬אמי הייתה מאוד צעירה כשפרצה המלחמה‪ .‬כשהשתחררתי‬‫מהצבא בסוף ‪ 1965‬היה מיתון‪ ,‬וקיבלתי בפרוטקציה עבודה בנמל‪ ,‬בוקר צהריים‬‫וערב עבור יום עבודה‪ .‬לבשתי חולצה אדומה ופנקס אדום עד שיום אחד הפכתי‬‫אנטי‪-‬מימסדי‪ .‬אבא חושי השריש בי את האנטי‪-‬מימסדיות ולא הצבעתי \"מערך\"‬‫לפלוגות אלמוג‪ .‬הבנתי מה זה מפלגה ומה זאת פרוטקציה‪ .‬באותה תקופה ללא‬‫ויטמין ‪ P‬לא יכולתי לעשות כלום‪ .‬לאבא קשה לקבל את העובדה שירשתי‬‫תכונות אופי מאמא‪ .‬לא יכולתי להיות מקובע במקום אחד‪ .‬היו דברים בבית‬‫עמוד ‪139‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫שלא יכולתי לקבל‪ .‬לאמי היה וילון כתום עם פרחים‪ ,‬ולאחותי היה צריך להיות‬‫ווילון כתום עם פרחים‪ .‬כיוון שמאסתי בעבודה‪ ,‬עזבתי לערד כי התביישתי‬‫להיות בבית ולראות את אבא יוצא לעבודה‪ ,‬ואני לא עובד‪ .‬עם עלייתו ארצה‪,‬‬‫אבא קיבל \"עבודה מועדפת\" כיוון שנעזר בבת‪-‬דודתו‪ .‬עבורי אפשר היה למצוא‬‫עבודה רק בערד‪ .‬אני יכול להעיד שהייתה להורי דאגת‪-‬יתר‪ ,‬עובדה שאופפת‬‫אותי‪ .‬אופי העבודה שלי לא היה להדפיס כרטיס נוכחות‪ ,‬למרות שדאגתו של‬‫אבא הייתה תמיד שתהיה לי עבודה קבועה‪ .‬מוסר העבודה הגבוה של אבא‬‫עבר אלי‪ ,‬וכמוני גם בתי האמצעית ימית בעלת מוסר עבודה גבוה‪ .‬דאגתו של‬‫אבא תמיד הופנתה לזולת‪ .‬אבא תפר וילונות‪ ,‬ובגדים כאילו כל העולם מונח על‬‫כתפיו‪ .‬כשאוניה טבעה‪ ,‬אבא הרגיש צורך לעזור לה‪ ,‬ואבא לא נתן לאיש‬‫ש\"יסדר לו\"‪ ,‬בגלל שלא האמין באחרים‪ .‬אבא מרגיש שאם הוא לא יעשה‪ ,‬אף‬‫אחד לא יעשה‪ .‬ולפי המאמר הידוע כשאתה מחפש את הדברים הרעים‪ ,‬הכל‬‫רע עבורך‪ ,‬כולם גנבים‪ ,‬כולם רעים‪ .‬אמא הייתה אישה מאוד דומיננטית‪ ,‬תמיד‬‫אמרה שאבא הראש והיא הצוואר‪ ,‬במשמעות שהראש הולך לאן שהצוואר זז‪.‬‬‫ההורים יצאו הרבה לבילויים‪ .‬נשארתי בבית וההורים יצאו לחופשות‪ .‬ערכתי‬‫מסיבה בבית כשלפתע ההורים הופיעו‪ .‬אמא ראתה את הבלגן הניחה את‬‫המזוודות ואמרה \"אני עוד שעתיים חוזרת‪ ,‬ואני רוצה שהכל יהיה נקי\"‪ .‬אבא לא‬‫היה סוחר‪ .‬ראינו אצלו את הצורך בקיום‪ ,‬וגם אני כזה‪ .‬בהרבה מובנים ההורים‬‫שבלוניים‪ .‬עבדתי באפריקה‪ ,‬ואת הכרטיס מניגריה הסבתי לאמריקה‪\" .‬אל‬‫תהיה אצלם בבית\" )בדאלאס( יעצו הורי כי ידעו שהיו שם בעיות וסכסוכים‪.‬‬ ‫שלושת‪-‬אלפים דירות‪ ,‬והבעלים חששו שאקח את המקום‪.‬‬‫עמוד ‪140‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫ההורים שלי ‪ /‬טובה מירון‬ ‫\"ניגונים\" פניה ברגשטיין לחן‪ :‬דוד זהבי‬‫הנה אאזין שיר ערשי הרחוק‬ ‫שתלתם ניגונים בי אמי ואבי‬ ‫הביע פי אם אלי בת‬ ‫ניגונים מזמורים שכוחים‬‫הנה לי תזהרנה בדמע וצחוק‬ ‫גרעינים גרעינים נשאם לבבי‬ ‫איכה וזמירות של שבת‬ ‫עתה הם עולים וצומחים‬ ‫כל הגה יתם וכל צליל יאלם‬ ‫עתה הם שולחים פארות בדמי‬ ‫בי קולכם הרחוק כי יהום‬ ‫שורשיהם בעורקי שלובים‬ ‫עיני אעצום והריני איתכם‬ ‫ניגוניך אבי ושירייך אמי‬ ‫מעל לחשכת התהום‬ ‫בדופקי נעורים ושבים‬‫בסיפור חייהם משמרים הורי את זכרונות יקיריהם‪ ,‬עליהם השלום‪ ,‬ואת חיי‬‫המשפחה שלפני השואה‪ .‬הסיפור שלהם עזר לי לנסות ולהבין את הערכים‬‫והשקפת העולם עליהם התחנכו בילדותם‪ .‬הבנתי כיצד האישיות וניסיון החיים‬‫שלהם השפיעו על הישרדותם במלחמה‪ ,‬וכיצד אלו בנו אבן פינה ודוגמא אישית‬‫לי ולאחי‪ .‬הבנתי מה משמעות המילים‪ :‬לחיות‪ ,‬להינות‪ ,‬להתמודד במסע החיים‪.‬‬‫אבי )מאיר( ינק במשפחה ערכים שהשרו עליו יראת‪-‬כבוד‪ ,‬חום ואהבה בין בני‬‫המשפחה‪ .‬אביו שמואל היה חייט שאת מלאכתו עשה בבית‪ ,‬ופרנסתו הספיקה‬‫בקושי למחיה‪ .‬כבר בגיל צעיר נאלץ אבי לעבוד ולעזור לאביו בפרנסת‬‫המשפחה‪ .‬כבן בכור חש אחריות לגורל אחרים‪ ,‬ומשא כבד זה הוא נתיב חייו‪.‬‬‫אבי גדל בתודעה שבגלל המעט שיש למחיה חייבים לדעת להסתדר‪ .‬עד היום‬‫הוא חשדן‪ ,‬ומרוב חששות הוא לא סומך על אחרים‪ ,‬ורוצה לעשות הכל בכוחות‬‫עצמו‪ .‬תמיד עשה את כל \"הסידורים\" )חשבונות בנק‪ ,‬דואר‪ ,‬חשמל‪ ,‬מים‪ ,‬טלפון‪,‬‬‫קופת‪-‬חולים תרופות‪ ,‬לפעמים קניות‪ ,‬ועוד( ברכיבה על אופניו‪ ,‬ובעיניו הכל היה‬‫\"מטופל\"‪ .‬בזמן שאמא חלתה והייתה מאוד מוגבלת פיזית‪ ,‬אבא הקריב את‬‫צרכיו )גם הוא לא בריא( ורצונותיו‪ ,‬על‪-‬מנת לדאוג ולטפל באמא‪ ,‬וגם למלא את‬‫כל התפקידים הדרושים בחיי היום‪-‬יום‪ ,‬ממש עד שהגיע לאפיסת כוחות‪ .‬אבא‬‫עם \"לב הזהב\"‪ ,‬תמיד מוכן להקריב למען אחרים‪ ,‬למרות שהוא שקט ואוהב‬‫לשמור דברים לעצמו‪ ,‬מעשיו הטובים הם אלה שמדברים בקול אדיר‪ .‬לאבא \"ידי‬‫זהב\"‪ ,‬אהב לעשות דברים בידיים והיה גאה בזיעת אפיו‪ .‬הוא צבע את הבית‪,‬‬‫עמוד ‪141‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫בנה מרפסת‪ ,‬ריצף ריצפה עם בלטות‪ ,‬תפר‪ ,‬תיקן כל דבר‪ ,‬אפילו תיקן תריסים‪,‬‬‫ברזים‪ ,‬מכונת כביסה ועוד‪ .‬כל העבודות נעשו לא רק עבור המשפחה‪ ,‬הוא גם‬‫עזר לחברים‪ .‬אבא מאוד יצירתי‪ ,‬הכין תחפושות בפורים לנכדים‪ ,‬כיפה אדומה‪,‬‬‫חתול במגפיים‪ ,‬סופר‪-‬מן‪ ,‬הוא ידע ליצור מכלום‪ .‬היצירתיות והעזרה הם נס‬‫הדגל שלו‪ .‬ההורים סיפרו‪ ,‬כשהיו בצרפת בדרך לישראל עם אחי‪ ,‬עבר ברחוב‬‫איש זר לבוש חליפה‪ .‬אבי זיהה את החליפה מעשי‪-‬ידיו כשעבד אצל החייט‬‫גולדשטיין‪ ,‬ואמר לג'וניה \"תשאלי את האיש האם החליפה נתפרה אצל‬‫גולדשטיין?\" ג'וניה לא היססה ולא התביישה לשאול את הזר‪ .‬האיש ענה \"כן\"‪,‬‬‫ואז אבי אמר לו \"אני תפרתי את החליפה שאתה לובש\"‪ .‬הוכחה שאבא מאוד‬‫מקצועי ומה שלקח לידיו עשה באיכות מעולה‪ .‬כילד למד בבית הוריו להתגבר‬‫על מכשולים‪ ,‬להעריך את מה שיש‪ ,‬לא לזרוק כלום מחשש ופחד במחסור‪ .‬לכן‬‫עד היום הוא לא זורק אוכל )היה רעב שנים(‪ ,‬ולא זורק דברים חומריים‪ ,‬כי‬‫לדבריו אי אפשר לדעת מתי נאלץ להשיגם! אבי תמיד חשש ועדיין חושש‬‫שיחסר לו‪ ,‬וגם אם \"לנעליים שלו יש כבר בר מצווה\" הוא ישאיר אותם‪ ,‬כי אין‬‫בהם חור ולא זורקים דבר שעדיין ניתן לשימוש‪ .‬אבי מסתפק במועט וכל מה‬‫שיש לו מספיק‪ .‬למרות שהוא יכול להרשות לעצמו לקנות בגדים חדשים‪,‬‬‫תשובתו תהיה \"אני לא צריך\"‪ .‬לכל אחד אחר הוא ייתן מכל הלב‪ ,‬ולעצמו הוא‬‫\"לא צריך\"‪ .‬לאמא היה תמיד קשה לראות את אבא לבוש באותם בגדים‪.‬‬‫הבגדים החדשים היו מונחים בארון‪ ,‬הוא אפילו לא נגע בהם‪ .‬טענתו הייתה‬ ‫תמיד‪\" ,‬את הבגדים האלה )הישנים( אני אוהב‪ ,‬הם נקיים‪ ,‬ומאוד נוחים!\"‪.‬‬‫אבי זכה להיפגש עם אמו אידה לאחר המלחמה והיה ביניהם קשר של אהבה‪.‬‬‫סבתא נשאה מספר על זרועה‪ ,‬מספר שקועקע בה באושוויץ‪ .‬בחופש הגדול‬‫נסעתי אליה לחיפה‪ ,‬שם התגוררה עם בנה יעקוב ואשתו לאה שהיו ערירים‬‫אימצו וגידלו את שמואל‪-‬שמוליק מינקותו‪ .‬סבתא הייתה אישה חמה וטובה‪,‬‬‫תכונה שאבי ירש ממנה‪ ,‬והיא עזרה לבנה יעקוב ולאשתו במצוקתם‪ .‬סבתא‬‫הייתה אישה צנועה‪ ,‬וידעה לבשל היטב‪ .‬באחד מימי שישי של חופשת הקיץ‪,‬‬‫התבוננתי בדגים שקנתה‪ ,‬כששחו באמבטיה‪ .‬כשהגיעה השעה לבשל אותם‬‫לשבת‪ ,‬אחזה בכל דג בידה השמאלית‪ ,‬וחבטה בידה הימנית במערוך עד‬‫עמוד ‪142‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫שנפחו הדגים את נשמתם‪ .‬צפיתי בסבתא כשהכינה \"קומפוט\" ‪,‬מרק פירות‪ ,‬עם‬‫תפוחי‪-‬עץ‪ .‬היא הייתה מומחית בקילוף כל התפוח בפעם אחת‪ .‬ניסיתי לחקות‬‫אותה‪ ,‬ולא תמיד הצלחתי לקלף את הקליפה בשלמותה מבלי להרים את הסכין‪.‬‬‫סבתא זכתה להיות נוכחת בחתונה של אחי‪ .‬היא נפטרה מהתקף לב ביום גשום‬‫של חורף בהיותה בת שבעים ושש‪ ,‬ונטמנה בחיפה‪ .‬באחד מביקורי בארץ ביום‬‫לוהט מחום‪ ,‬אבי ואני עלינו לקבר‪ ,‬מילאנו דליי מים כדי לנקות את המצבה‪.‬‬‫\"כמה טוב\"! אמר )כאילו שסבתא הרגישה מים מרעננים בחום הלוהט(‪ .‬יום אחד‬‫בן אחי הבכור‪ ,‬להט‪ ,‬ביקר את הורי‪ ,‬והניח מכנסי ג'ינס על הכיסא‪ .‬לאחר זמן‬‫מה יצא לבלות עם חבריו‪ .‬אבא שם לב שבג'ינס של להט ישנם חורים בברכיים‪,‬‬‫רצה להפתיע אותו‪ .‬בטוב לבו‪ ,‬ישב ותפר כל כך יפה והיטב עד כי קשה היה‬‫להבחין שהיו במכנסים חורים‪ .‬אבא היה כל כך גאה בעבודתו‪\" .‬הנה תפרתי לך‬‫את המכנסיים\" נתן לו את מכנסי הג'ינס ואמר לו כשחזר‪ .‬במקום להודות אמר‬‫\"סבא מה עשית! עכשו האופנה ג'ינסים עם חורים!\"‪ .‬אבא היה ממש בשוק‪ ,‬לא‬‫בגלל שטרח לתפור כל‪-‬כך יפה את המכנסים‪ .‬בשבילו רק העניים המוזנחים‬‫והמסכנים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות בגד חדש או אפילו לתקן בגד‬‫ישן הולכים עם מכנסיים קרועים‪ .‬הוא לא חלם שיכול להיות מצב‪ ,‬שבגד קרוע‬‫מג'ינס רגיל הוא אופנתי‪ ,‬וגם עולה הרבה כסף אם קונים אותו במצב הזה‪ .‬לקח‬‫ללהט הרבה זמן והרבה סבלנות להביא את המכנס למצב של שיפשוף יתר‬ ‫וקרעים מכוונים במקומות שרצה‪.‬‬‫כפי שציינתי אבא תמיד אהב לעזור‪ ,‬לפני שנים התנדב לטפל בקשישים חולים‪,‬‬‫אך לא יכול היה להמשיך בהתנדבות זמן רב משום שספג את סבלם‪ ,‬ולא יכול‬‫היה לעמוד במועקה הנפשית‪ .‬אמי באה מרקע שונה ואחר‪ .‬אביה היה‬‫פילנתרופ‪ ,‬איש עסקים מצליח‪ ,‬בעל חנות פרוות‪ .‬הוא נסע מחוץ לפולין לירידים‪,‬‬‫המשפחה הייתה מעורבת בנעשה בקהילה בפולין ובעולם‪ .‬לדבריה הייתה לאמי‬‫\"ילדות יפה\" עם אפשרויות לרכוש ידע ממורה פרטי לגרמנית ולעברית‪ ,‬והוריה‬‫אמרו \"כשתגדלי תלמדי באוניברסיטה בברלין\"‪ .‬היא קיבלה חינוך מוסיקלי‪-‬‬‫למדה כינור אצל סבה‪ ,‬אהבה לשיר‪ ,‬לרקוד‪ ,‬ללמוד‪ .‬למשפחתה היו חיי חברה‬‫תוססים )שיחקו ברידג'‪ ,‬בילירד(‪ .‬צחוק‪ ,‬אופטימיות‪ ,‬ואהבה עטפו אותם‪ ,‬והחיים‬‫עמוד ‪143‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫היו מלאי אפשרויות עבורם‪ .‬לאמא הייתה חוכמת חיים‪ ,‬תמיד התקדמה‬‫בהשקפותיה יחד עם ההתקדמות החברתית המודרנית‪ .‬חברותיי אהבו לשוחח‬‫איתה ולקבל את עצותיה בנושאים אישיים )יחסים בינו לבינה( נושאים שלא יכלו‬‫לדבר עם הוריהן‪ .‬אמא הייתה \"תולעת ספרים\"‪ ,‬הכל עניין אותה‪ ,‬למדה‬‫מהספרים‪ ,‬ועל סמך הקריאה המרובה שלה קבעה את השקפות העולם שלה‬‫לגבי החיים‪ .‬לא היה מי שידריך אותה בדרך החיים משום שנותרה יתומה‬‫בשואה‪ ,‬והיה עליה להתבגר מהר על מנת לשרוד‪ .‬אמא כל‪-‬כך רצתה להיות‬‫עצמאית‪ ,‬ליהנות‪ ,‬ולהתנסות בכל מה שאפשר‪ .‬הייתה נחושה‪ ,‬ולא וויתרה על‬‫הדברים שהיו חשובים בעיניה גם כשהייתה מאוד חולה‪ .‬היא לא וויתרה על‬‫הצגת‪-‬תיאטרון‪ ,‬מוסיקה‪ ,‬קונצרטים‪ ,‬והופעות‪ .‬ההורים צפו בהצגות ב\"בית‪-‬‬‫העם\" בקרית‪-‬חיים‪ ,‬וכשהשמיעה של אמא נחלשה‪ ,‬היא לא וויתרה‪ ,‬ונעזרה‬‫באוזניה‪ .‬אמי )בתמונה( הייתה מאוד חולה כשבתי יפעת התחתנה בארצות‬ ‫הברית‪ ,‬אמא החליטה \"ויהיה מה‪ ,‬אני טסה לחתונה\"‪.‬‬‫\"הנסיעה ארוכה ומסוכנת‪ ,‬שום ביטוח לא ירצה לבטח אותך! כדאי להישאר‬‫בבית\"‪ ,‬אמר אבי‪\" .‬אם אתה לא רוצה לנסוע אין בעיה‪ ,‬אני רק אקח את כרטיס‬‫הטיסה‪ ,‬את הדרכון בתיק קטן‪ ,‬מברשת שינים ולבנים להחלפה וזהו‪ .‬כל דבר‬‫אחר שאצטרך אקנה שם‪ ,‬אין צורך לסחוב מזוודות\"‪ .‬ענתה בקול נחוש והחלטי‪.‬‬‫היא לא פחדה מהמוות‪ ,‬ועוד הוסיפה ואמרה‪\" :‬במטוס לא משאירים אף אחד\"‪,‬‬‫עמוד ‪144‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫הכוונה הייתה אם יקרה לה משהו‪ ,‬יורידו אותה חיה או מתה‪ .‬הקרדיולוג ידע‬‫שאין טעם לנסות לשכנע אותה שתשנה את דעתה‪ ,‬ונתן לה את ההעתקים עם‬‫כל הפרטים הרפואיים‬‫למקרה חירום‪ .‬כל כך‬‫שמחנו שהורי‪ ,‬אחי וגיסתי‬‫דבורה )בתמונה( באו‬‫לחתונה‪ .‬זה היה נפלא‪,‬‬‫חוויה של ממש‪ ,‬אך באמת‬‫אמא בקושי חזרה לארץ‪.‬‬‫אמי תמיד רצתה לשלוט‬‫בחייה ולהיות עצמאית‪ ,‬להחזיר לעצמה את הנעורים שאיבדה‪ .‬היא תמיד‬‫אמרה \"מילדה הפכתי מיד להיות אימא\"‪ .‬רצתה כל‪-‬כך ליהנות מהחיים‪ ,‬לבלות‬‫ולהשתעשע‪ .‬המשפחה‪ ,‬רצון החיים‪ ,‬הצחוק‪ ,‬וההומור‪ ,‬כל אלה החזיקו את אמא‬‫בחיים‪ .‬אימצתי כמה מאמרות הכנף שהשתמשה בהן לעיתים‪\" :‬אותי פה עוד לא‬‫ראו\" אמרה כשהגיעה למקום חדש‪ .‬כששאלנו אותה \"איך את מרגישה?\" ענתה‪:‬‬‫\"כמו שכתוב בתעודת הזהות שלי\"‪ .‬לעיתים קרובות הצהירה מה חשוב בעיניה‬‫בחיים \"העיקר הבריאות והתסרוקת\" )הכוונה כשהשיער מסודר זה מרומם את‬‫הלב וכבר מרגישים ונראים הרבה יותר טוב(‪ ,‬כשדיברו על גיל הפרישה וגיל‬‫המעבר הכריזה \"גיל הזהב מלא חלודה\"‪ .‬כשאמי ליוותה חברה שהתארחה‬‫אצלה במשך מספר שעות לכיוון ביתה שאלתי \"אמא הרי הייתם כבר כמה‬‫שעות יחד‪ ,‬מדוע גם ליווית אותה הביתה?\" היא ענתה לי בחוש ההומור שלה‬‫\"כדי להיות בטוחה שהיא לא תחזור\"‪ .‬גם שאמרתי שאני רוצה שיהיה לי בעל‬‫כזה טוב כמו אבא‪ ,‬אמא ענתה \"חצי תמיד יהיה לך\"‪ .‬אמי תמיד שאפה ללמוד‬‫ולרכוש ידע‪ ,‬והצטערה מאוד שלא למדה באוניברסיטה כשהגיעה לארץ‪ .‬היא‬‫המשיכה להרחיב אופקים בלימוד עצמי‪ ,‬בקריאה‪ ,‬בלימוד שפות )ידעה שש‬‫שפות(‪ .‬היא היקנתה בנו את חשיבות הלמידה כנכס לכל החיים‪ .‬היא אמרה‬‫\"הגרמנים יכלו לקחת מאיתנו הכל‪ ,‬אך מה שהיה בראש תמיד נשאר\"‪ .‬לאורך‬‫השנים עודדה אותי‪ ,‬והסבירה לי את חשיבות הלמידה והעצמאות ואמרה‬‫עמוד ‪145‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫\"תלמדי מקצוע‪ ,‬ותעמדי על שתי רגליך בכוחות עצמך וזאת על‪-‬מנת שלא תהיי‬‫תלויה באף אחד‪ ,‬ותעסקי במשהו שייתן לך סיפוק בחיים\"‪ .‬זו חוכמת החיים‬ ‫שינקתי מאמי אחת מני רבות‪.‬‬‫ההורים ארחו‪ ,‬הבית היה פתוח‪ ,‬תכונה חברתית שאחי ואני ירשנו מאמא‪ .‬הורי‬‫עשו מאמץ מירבי לתת לי אפשרות ללמוד לנגן בפסנתר‪ .‬היה עליהם להחליט‬‫מה חשוב יותר‪ ,‬להשתתף במכרז על מגרש לבניית בית בשכונת דניה שעל‬‫מרגלות הר הכרמל‪ ,‬אז מגרש חולות ואבנים‪ ,‬והיום שכונה מהיוקרתיות בחיפה‪,‬‬‫או לקנות לטובהל'ה פסנתר? )בלי כסא מתכוונן כי לא נותר כסף(‪ .‬כמובן קונים‬‫לטובל'ה פסנתר‪ ,‬כדי לתת לה חינוך מוסיקלי שיישאר איתה לכל החיים‪.‬‬‫ההורים הקריבו את חייהם למעננו‪ ,‬ועשו כל שביכולתם להקנות לנו חיים טובים‬‫ומאושרים‪ .‬עיצוב האישיות‪ ,‬השקפת עולם‪ ,‬הערכה וכבוד לזולת הם הערכים‬‫עליהם גדלתי ועליהם התחנכתי‪ .‬כילדים ספגנו את ערך העבודה‪\" ,‬יש לעבוד‬‫קשה כדי להשיג מטרות\"‪ .‬למדנו להבחין בין הדברים החשובים והטפלים שאינם‬‫חשובים‪ .‬למדנו שהמשפחה היא ערך עליון‪ ,‬ושכל דבר חומרי אפשר להחליף‪.‬‬‫לכל דבר יש פלוסים ומינוסים ואין שלמות‪ ,‬ולכן צריך להיות מציאותיים ולהציב‬‫מטרות לפי סדר עדיפויות ולהעריך את מה שיש ולא לקחת דברים כמובנים‬‫מאליהם‪ .‬ההורים השרישו בנו חשיבות בלומר תמיד את האמת ואמא תמיד‬‫אמרה \"השקר הכי טוב‪ ,‬גרוע מהאמת הכי גרועה\"‪ .‬ו\"כל אחד עושה שגיאות‪ ,‬זה‬‫טבע החיים‪ ,‬אך תלמדי מהשגיאות שלי‪ ,‬ותעשי שגיאות משלך‪) \".‬הכוונה‬‫בדבריה היא לא לחזור על שגיאות שכבר נעשו אלא יש ללמוד מהם(‪\" .‬איך‬ ‫שתסדרי את המיטה כך תשני עליה\" שיננה‪.‬‬‫למדתי לתת כבוד לזולת ולא להיות חייבת לאף אחד מאומה‪\" ,‬לא לשרוף‬‫גשרים\"‪ ,‬משום שאי אפשר לדעת מתי נזדקק לזולת‪ .‬למדתי לנהוג באחרים כמו‬‫שהייתי רוצה שאחרים ינהגו כלפי מבלי שינצלו את טוב לבי‪ .‬למדתי שמה‬‫שחשוב בחיים הוא \"שביל הזהב\"‪ ,‬להיות גמישים‪ ,‬כי אין שלמות בעולם ולא‬‫יכולים להיות‪ ,‬לעשות‪ ,‬או לקבל את כל מה שרוצים‪ .‬כילדה לא הבנתי את‬‫ההקרבה של הורי על מנת שלא יחסר לנו דבר‪ .‬הם גידלו אותנו לפי מיטב‬‫הבנתם‪ .‬העדיפויות שלהם הייתה לדאוג לחתונות שלנו‪ ,‬לדירה עבורנו‪ ,‬למרות‬‫עמוד ‪146‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫שכסף לא זרם בקלות‪ ,‬ורק בדם ויזע הם זכו לו‪ .‬התמיכה והאהבה של הורי‬‫לימדו אותי מהי אהבה ללא תנאי‪ ,‬דוגמא ומופת לדורות הבאים‪ .‬הורי הם גם‬‫חברים טובים‪ ,‬קשר הדוק שלא ניתן לשבור לא בשל מרחק פיזי ולא תלוי‪-‬זמן‪.‬‬‫הקשר הוא נצחי ובל‪-‬יינתק‪ ,‬הקשר הוא בתוכי‪ .‬ההשפעה של הורי על חיי באה‬‫לידי ביטוי בהשקפת‪-‬עולמי ובדרך בה אני נוהגת בחיי‪ ,‬בכבוד לזולת‪ ,‬בהערכה‬‫לכל מה שהורי ייחלו עבורנו‪ ,‬עבור המשפחות שלנו‪ ,‬ועבור החיים שלנו‪ .‬הורי‬‫נתנו מעצמם מעל ומעבר למה שניתן היה‪ .‬הם הקריבו עבורנו‪ ,‬עובדה שנתנה‬ ‫לנו כוח לבנות חיים של כבוד‪ ,‬ולנהל חיים הכי טובים שרק יכולנו לזכות בהם‪.‬‬‫אני ממשיכה לספר לילדי את סיפור ההישרדות‪ ,‬ההצלה והתקומה של הורי‪,‬‬‫וילדי ספגו את הסיפור שלהם‪ .‬ילדי מבינים שחלק מהתכונות התורשתיות‬‫שלהם הם גם פרי בית‪-‬החינוך שקיבלתי‪ .‬לדעתי ככל שאנו יודעים יותר את‬‫השורשים שלנו‪ ,‬כך אנו יודעים יותר על עצמנו‪ .‬שיננתי בפניהם \"ידע הוא כוח‬‫במובן האישי והכללי‪ .‬חשוב לעשות החלטות לפי שיקולים שמשרתים את‬‫מטרותיכם ומטרות משפחותיכם‪ ,‬ולא לפי מה שאחרים מכתיבים לכם‪ .‬לחיות‬‫בצורה הטובה ביותר מבלי לשכוח את העבר\"‪ .‬ילדי ספגו את ההבנה שיש‬‫אפשרות בחירה‪ ,‬ערכים שהם נר לרגליהם‪ .‬איילת‪ ,‬בתי הבכורה‪ ,‬נולדה בדיוק‬‫ביום השואה‪ .‬את ציר הלידה הראשון שלי קיבלתי כשנשמעה צפירת‪-‬הזכרון‬‫ברחבי המדינה‪ .‬הייתה תחושה של מעין סמל להמשך הדורות‪ ,‬לניצחון‪,‬‬‫למשמעות החיים בארץ‪ ,‬ולסגירת המעגל בין עבר והווה‪ .‬שנים על גבי שנים אני‬‫יודעת יותר מאי פעם מה רבה ההשפעה שהורי תרמו לחיי‪ .‬לא חשוב לאן‬‫החיים מובילים‪ ,‬הורי תמיד יהיו בלבנו‪ ,‬וחוכמת חייהם תמשיך להאיר‪ ,‬ולתת לנו‬‫אהבה וחום לנצח‪ .‬אני ואחי אסירי תודה על האהבה‪ ,‬התמיכה‪ ,‬העידוד שנטעו‬‫בנו‪ .‬לא הייתי מצליחה להיות מה שאני היום בלעדיהם‪ .‬אני גאה באומץ לבם‪,‬‬‫באופטימיות ובכוחם להתמודד מול עימותים‪ .‬אני מעריכה את ההקרבה‬‫והמסירות‪ ,‬המאמצים והעבודה הקשה שעשו על מנת שלא יחסר לנו מאום‪.‬‬‫הורי ממשיכים להיות דוגמא ומופת עבורי‪ .‬האושר שהעניקו לי הביא אותי הלום‪.‬‬‫הם חלק בלתי נפרד מחיי‪ .‬סיפור החיים המשותף של הורי מבוסס על אישיותם‪,‬‬‫והאופי השונה שלהם‪ ,‬גם מבחינת הגנים התורשתיים השונים ובעיקר‪ ,‬הרקע‬‫עמוד ‪147‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫המשפחתי שספגו בילדותם‪ .‬בחייהם הקצרים כילדים הושפעו בצורה מיוחדת‪,‬‬‫עובדה שעזרה להם לשרוד בכל מחיר גם בתקופת השואה וגם כאן בארץ‪ ,‬ובכך‬‫השלימו זה את זה וזכו לגאולה‪ .‬כבתם אני רואה כיצד הורי הצליחו להקים‬‫משפחה לתפארת למרות כל התלאות‪ ,‬האיומים‪ ,‬וניסיון החיים המר‪ .‬אני רואה‬‫כיצד החיים שבחרו לחיות לאחר המלחמה‪ ,‬עיצבו את אופי הדורות הבאים‪ .‬הם‬‫בתורם המשיכו וממשיכים את המורשת ושרשרת הגנים‪ ,‬גם בערכים של‬‫אופטיות‪ ,‬תקווה‪ ,‬ועבודה קשה‪ .‬דורות ההמשך ממשיכים בערכים \"לא לקחת‬‫דברים כמובן מאליו\" תוך ניסיון‪-‬הצאצאים להציג מטרות ולראות מה \"באמת\"‬ ‫הכי חשוב בחיים‪.‬‬‫את הערכים שקיבלתי מהורי‪ ,‬העברתי לילדי‪ ,‬שהם היסוד עליו נבנה הכל‪ ,‬כך‬‫שלא חשוב היכן גרים בישראל או בכל מקום אחר בעולם‪ ,‬אף פעם לא פג‬‫תוקפם‪ ,‬ערכים שעוברים וממשיכים מדור לדור‪ .‬בספר‪-‬החיים הזה הורי‬‫מוסיפים עדות לשמירת ההיסטוריה של העם היהודי כדי ללמד את הדורות‬‫הבאים על הפשע האנושי הנוראי‪ ,‬ולהכיר בעובדות שקרו להם בתקופת‬‫השואה‪ .‬עדותם כשאר עדויות ניצולי השואה הכרחית לשמר את העובדות‬‫ההיסטוריות האישיות של כל אחד לפני שהן תעלמנה לעולמי עולמים‪ .‬הספר‬‫מהווה גם ניצחון ההישרדות ברמה האישית של הורי וברמה הכללית של העם‬‫היהודי‪ .‬ברמה הכללית זכינו לעצמאות משלטון זר‪ ,‬שמרנו על הזהות הלאומית‪,‬‬‫הדתית‪ ,‬והרוחנית‪ ,‬כמגדלור לאורו חונכה הציונות‪ ,‬בניית הארץ‪ ,‬היישוב והצבא‪.‬‬‫ברמה האישית כוח ההישרדות להמשיך ולחיות‪ ,‬להקים משפחה לתפארת‪,‬‬‫במתן דוגמא אישית לאומץ‪ ,‬תושיה‪ ,‬נחישות‪-‬הדעת‪ ,‬הבעת‪-‬דעות‪ ,‬חשיבות‬‫בהקניית ערכים‪ ,‬לימוד וחינוך מה באמת חשוב בחיים‪ .‬על מה שווה להילחם‬‫ועל מה לא‪ .‬לא לקחת דברים כמובנים מאליהם‪ ,‬אלא להעריך את מה שיש‪.‬‬‫דרך חיים היא בהצבת והשגת מטרות‪ ,‬במשמעת עבודה‪ ,‬קפדנות חריצות‪,‬‬‫ועזרה לזולת‪ .‬תזכורת והידיעה שהחיים הם קצרים‪ ,‬וצריך למצות כל יום את‬‫המיטב‪ .‬כמה חשוב לא להיות תלויים באחרים‪ ,‬אלא בעשייה ובכבוד‪ ,‬יש לדבוק‬ ‫בדרך שבחרנו‪ ,‬ולהגשים את משאלות לבנו‪.‬‬‫עמוד ‪148‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫ספר זה הוא סיפור עץ החיים של משפחתנו‪ ,‬שמרבית שורשיו נעקרו‪ ,‬והוא‬‫כמעט הושמד באכזריות בתקופת השואה‪ .‬העץ הצליח בגבורה ובאומץ רב לא‬‫רק לשמר את השורשים העמוקים בזכרון יקירינו שנספו‪ ,‬אלא הוא המשיך‬‫לחיות‪ ,‬בזמן שהעולם כמעט חרב‪ ,‬חיזק את גזעו‪ ,‬הצמיח ענפים בריאים‬‫וחסונים שממשיכים לפנות כלפי מעלה ומעלה‪ ,‬ומסתעפים לכל הכיוונים‪ .‬עתה‬‫עלים רעננים ירקרקים מכסים את העץ כולו‪ ,‬סמל לניצחון ההישרדות ותפארת‬‫המשפחה‪ .‬תקוותינו שהעץ ימשיך לצמוח ולהניב פירות נהדרים‪ .‬תקוותנו‬‫שהדורות הבאים יחיו בשלום‪ ,‬בבריאות‪ ,‬ובאושר‪ ,‬ולעולם לא ידעו עוד שואה‬‫נוספת‪ .‬מי ייתן ועצים נוספים כאלה יצמחו ויגדלו ליערות חסונים שיעמדו‬‫לעולמי‪-‬עולמים‪ ,‬ויזכירו לעולם את מה שהיה‪ .‬צל היערות יכסה ויגן מפני כל‬ ‫פגע‪ ,‬יופיו ופירותיו ישרו תקווה לעתיד זוהר‪.‬‬ ‫להיות נכד של ניצולי שואה ‪ /‬להט מעיין )בתמונה איתי מכנס יוצאי קרקוב ‪(2014‬‬ ‫ימים חמים של קיץ בקרית מוצקין הם‬ ‫חלק מנוף ילדותי‪ .‬בצעירותי נסענו‬ ‫מערד לבקר את סבתא וסבא בצפון‪,‬‬ ‫נסיעה ארוכה שכמעט אין לה סוף‪.‬‬ ‫ההורים הותירו אותי בימי הקיץ‬ ‫בקייטנה וחזרו דרומה‪ .‬כשבגרתי‬ ‫קמעה נסעתי באוטובוס בכוחות עצמי‪.‬‬ ‫סבא חיכה לי תמיד ברציף בחיפה‪,‬‬ ‫דואג‪ ,‬מוטרד‪ ,‬קצת לחוץ‪ .‬לא הספקתי‬ ‫לרדת מהאוטובוס‪ ,‬וכריך עטוף בכמה‬ ‫שכבות ובקבוק שתייה הושטו לי‪ ,‬הרי‬ ‫לא אכלתי שלוש שעות! תמונות‬‫מביקורים אצל סבתא וסבא מלווים‪ ,‬מציפים אותי תמיד‪ .‬התריסים הישנים‬‫במרפסת ביתם בקריית ‪-‬מוצקין לא נמחקו עם השנים‪ .‬תמונתו של סבא נותר‬‫בגפו‪ ,‬מדבר איתי על ימים רחוקים‪ ,‬זכרונות שלא שוכחים‪ ,‬לא מטשטשים‪,‬‬‫עמוד ‪149‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫עוצמתיים‪ ,‬עצובים‪ ,‬בודדים‪ .‬זכרונות מהגטו‪ ,‬מהשואה‪ ,‬מלווים אותי באשר אני‪.‬‬‫ימים‪ ,‬שנים חולפים ביעף‪ ,‬המשפחה מתפזרת לכיוונים שונים‪ ,‬מפגשים לחוצים‪,‬‬‫המון רגישות לפרטים שלא תמיד הייתי ער להבין‪ .‬צר לי שלא הייתי יותר סבלני‪,‬‬‫יותר קשוב‪ .‬על אף המרחק‪ ,‬פער הגילאים‪ ,‬התרבות‪ ,‬וסיבות שהחיים מתווים‬‫לנו‪ ,‬ניסיתי להבין‪ .‬הזמן נוקף‪ ,‬חומק ונראה שלעולם לא אספיק להבין‪ .‬כיצד‬‫חמקו להן שנים ללא מילים‪ ,‬ללא שיחה‪ ,‬ללא שיתוף‪ .‬קשה עלי ההבנה לגבי‬‫החיים האפלים מתקופת השואה שהפכו את סבתא וסבא שלי למי שזכיתי‬‫להכיר‪ .‬נבצר ממני להבין כל כך הרבה דברים הקשורים לחיים שלהם‪ ,‬לעבר‬‫שלהם‪ .‬אורי‪ ,‬נדב‪ ,‬עמית‪ ,‬מעיין‪ ,‬דור ההמשך למשפחת פשחצקי‪ ,‬משרה בי‬‫גאווה‪ .‬אני מספר לילדי‪ ,‬לאשתי על הסבא הגיבור שלי‪ ,‬ועל הסבתא הנפלאה‬‫שלי‪ ,‬סיפורים ממציאות חיים אחרת‪ ,‬רחוקה‪ .‬תקוותי שאצליח לשמר ערכים‬‫שספגתי מהם‪ ,‬סבלנות‪ ,‬צניעות‪ ,‬עזרה לזולת‪ ,‬והתנהגות עליה שמרו בקנאות‪.‬‬‫אני מאחל לעצמי להזדקן יפה‪ ,‬בנחת עם אשתי האהובה‪ ,‬ליאת‪ .‬להתחקות‬‫אחרי סבתא דינה וסבא מאיר‪ ,‬לשחק קלפים בערב‪ ,‬לשתות בחברותא קפה עם‬ ‫עוגה אחרי שנת צהריים‪ ,‬לחיות‪ ,‬לאהוב‪ ,‬ולהיות נאהב‪.‬‬ ‫סבתא דינה וסבא מאיר ‪/‬ימית מעין‬ ‫תמונת הבר‪-‬והבת מצווה של ילדיי;‬ ‫מימין‪ :‬אופיר‪,‬סער‪,‬ימית‪ ,‬אני‪ ,‬בני משה‪ ,‬בתי טובה וכלתי דבורה‬‫עמוד ‪150‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫כילדה אני זוכרת תמיד את ההתרגשות שהייתה לקראת הנסיעה לסבתא וסבא‬‫בחיפה‪ .‬תמיד אהבתי את הנסיעות אליהם‪ .‬אבא עצר בשביל‪-‬גישה לפני שעשה‬‫את כל הסיבוב ברכב לרחוב בו גרו‪ .‬אני ולהט התחרנו מי ירוץ ויגיע ראשון‬‫לפגוש את סבתא וסבא מחכים לנו במרפסת‪ .‬החופשים הגדולים מהולים‬‫בבביקורים אצלם‪ .‬להט נסע למשך חודש למחציתה הראשונה ואני נסעתי‬‫למשך חודש למחציתה השנייה‪ .‬מאוד נהניתי בקייטנה והיו לי שם המון חברים‪.‬‬‫אהבתי לטפס על עץ הרימון‪ ,‬אהבתי את הצב שטייל בגינה וחיכה לנו בין ביקור‬‫לביקור‪ .‬סבתא וסבא לא דיברו על השואה כשהיו צעירים יותר‪ .‬תמיד ידענו‬‫שהם ניצולי‪-‬שואה ושמענו על המשפחה הרחבה שניספתה אך הם לא שיתפו‬‫אותנו בקורותיהם‪ .‬לאט לאט בחלוף השנים סבתא וסבא נפתחו‪ ,‬סיפרו ושיתפו‪.‬‬‫נחשפתי לעוד רבדים של האירועים אליהם נחשפו ואיתם התמודדו‪ .‬כמובן שיום‬‫השואה קיבל אצלי משמעות עוד יותר גדולה‪ ,‬רצון וסקרנות לשמוע‪ ,‬לזכות‪,‬‬‫ולעמוד דום לזכר הנרצחים‪ .‬הסקרנות גברה בי לדעת כיצד הם ניצלו‪ ,‬ולמרות‬‫הכל סבתא וסבא לא ויתרו‪ ,‬שרדו‪ ,‬והקימו משפחה לתפארת‪ .‬כשהתבגרתי‬‫ונסעתי לבדי )או לא( לבקר את סבתא וסבא‪ ,‬יידעתי אותם על הביקור הצפוי‪,‬‬‫)בדרך כלל בהתראה של שבוע(‪ ,‬סבתא תמיד שאלה אותי אותה שאלה \"כמה‬‫קציצות תאכלי?\" עד היום השאלה שלה מעלה בי חיוך ענק‪ .‬סבתא וסבא אף‬‫פעם לא פיספסו אף יום הולדת‪ ,‬יום נישואים או כל אירוע משמעותי של ילד‪,‬‬‫נכד או נין‪ .‬תמיד התקשרו ועד היום סבא ממשיך במסורת זו ומתקשר ומקדיש‬‫תשומת לב! תמיד אפשר היה לסמוך עליהם‪ ,‬כשבאים יוצאים עם קצת דמי כיס‪.‬‬‫ככל שהזדקנו הגוף החל להיכנע‪ ,‬להישבר תחת העומס הרגשי ותחלואי‬‫השואה‪ ,‬ואלו החלו לתת בהם את אותותיהם‪ .‬סבתא וסבא כדרכם של אנשים‬‫מבוגרים וחולים עשו לעצמם נקודות ציון שיזכו להגיע אליהם וליהנות מהם‬ ‫ולקטוף את הפירות עליהם עמלו במשך השנים‪.‬‬‫חגגנו יחד איתם את חתונת הזהב‪ .‬הם עמדו לצד הנכדים שלהם בחתונה‬‫ולצידי בברית המילה של הנין הראשון שלהם‪ ,‬סער‪ ,‬ובבריתה של הנינה‬‫השנייה‪ ,‬אופיר‪ .‬עד היום זכו ליהנות משנים‪-‬עשר נינים!! )והשלושה‪-‬עשר‬‫\"בדרך\"( ציון הדרך המשמעותי והאחרון עבור סבתא היה כשסער הגיע למצוות‬‫עמוד ‪151‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫ומסיבת בר‪-‬המצווה‪ ,‬ומסיבת בת המצוות של אופיר‪ .‬סבתא כבר הייתה מאוד‬‫חולה וחלשה‪ ,‬ולא יכלה לעמוד בנסיעה‪ ,‬ובקושי זזה ממיטתה‪ .‬סבא למרות‬‫הקושי וההתלבטות כיצד להשאיר את סבתא לבד‪ ,‬עמד לצד הנינים שלו‬‫בשמחה‪ ,‬ולצידי וסימן עבורו ועבור סבתא עוד ‪ V‬או ציון דרך‪ .‬סבתא נפטרה‬‫והשאירה חלל עמוק בתוכי‪ .‬אני מתגעגעת ל\"יציאות\" השנונות שלה‪ .‬סבתא‬‫תמיד שמה לב לכל דבר‪ ,‬ותמיד היה לה מה להגיד‪\" ,‬שמנת\" ואם \"רזית\" ו\"את‬‫מסודרת\" או \"את לא מסודרת\"‪ .‬היא אף פעם לא חסכה את דעתה‪ ,‬ואמרה‬‫אותם בדרכה ההומוריסטית וה\"פולנית\"‪ .‬כולי תקווה שסבא ישאף לציין נקודות‬‫ציון נוספות‪ ,‬אפשר שיחלום על הגיוס של סער לצבא?! אני מאחלת לעצמי‬‫שימשיך ללוות אותי בעוד ציוני דרך שלי בבריאות טובה ובאריכות ימים‪ .‬ספר‪-‬‬‫החיים של סבתא וסבא חשוב למשפחה‪ .‬תחושת השייכות והידיעה שהספר‬‫יעבור ממני לילדי‪ ,‬מהם לנכדי ולניני והלאה לדורי‪-‬דורות נותן לסבא את הכוחות‬‫לפתוח את סגור‪-‬לבו ולהוציא החוצה מתוכו את הזוועות שחווה‪ ,‬לחוות שוב את‬‫הכל מחדש למען הדורות הבאים שיידעו איזה סבתא וסבא מופלאים יש לי‬ ‫ובזכותם משפחתנו היא כזאת‪.‬‬ ‫השואה עבורי ‪ /‬נטע ראובן )מעין( מספרת על סבא מאיר‬‫נכון שאני דור שלישי לניצולי שואה‪ ,‬אך אף פעם לא נתנו לנו לחוש ולהרגיש את‬‫משמעות השואה או אומר במילים אחרות אף פעם לא גדלנו בצל השואה‪ .‬אולי‬‫בגלל זה היה לי מאוד חשוב ל\"סגור מעגל\" ולקשור קצוות ולעבור את \"המסע‬‫לפולין\" במסגרת משלחת מבית הספר‪ .‬טסתי לפולין כשהייתי כמעט בת‬‫שמונה‪-‬עשר בכיתה י\"ב‪ .‬סיפרתי לסבתי על המשלחת‪ ,‬והיא סירבה בתוקף‬‫שאסע ואראה את הזוועות‪ .‬במשך חודשים ארוכים לא דיברה איתי‪ .‬בטיסה‬‫לשם הציפו אותי הרבה רגשות‪ ,‬האם ההחלטה הייתה נכונה ואולי עדיף היה‬‫להישאר בארץ‪ .‬ברגע שנחתתי‪ ,‬חשתי שעשיתי את המעשה הנכון‪ .‬אין ספק כי‬‫כל הטיול היה עבורי מסע שורשים משמעותי הרבה יותר מאשר לשאר חברי‬‫המשלחת‪ .‬ב ‪ 11‬לספטמבר ‪ 2001‬כשקבלנו באמצע מחנה אושוויץ הסבר‬‫מניצולת‪-‬שואה‪ ,‬הודיעו על אסון התאומים‪ .‬מחשש ליהודים החליטו להפסיק את‬‫הביקור ולהחזיר אותנו למלון‪ .‬החזרה לארץ הייתה מבחינתי משמעותית עוד‬‫עמוד ‪152‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫יותר ברגע שפגשתי את סבתא וסבא שלי‪ ,‬ושיתפתי אותם במסע שלי‪ .‬כאז גם‬ ‫היום אני יודעת מה המשמעות מסע לפולין‪.‬‬ ‫לסבי שיבדל לחיים ארוכים ‪ /‬סער שחורי‬‫אני נינם הבכור של סבתא דינה וסבא מאיר‪ ,‬גאה שזכיתי להכיר את סבתא‬‫רבתא וסבא רבא שלי וליהנות מהיותי הנין הבכור‪ .‬בתקופה האחרונה מתחיל‬‫סבא רבא שלי לספר את סיפור חייו על תקופת השואה ומה שעבר עליו בפולין‪.‬‬‫הסיפורים זוועתיים וקשה להקשיב ולהאמין שהם עברו את מסע ההתעללות‪.‬‬‫בבוא העת אני מתכוון לצאת מטעם בית ספר עם משלחת לפולין למסע בין‬‫מחנות ההשמדה‪ ,‬דבר שבטוח יתרום לי להבנת המקומות ולהחייאת הסיפורים‬‫של סבתי רבתא וסבי רבא‪ .‬אני מרגיש מיוחד כי אני יודע שהם שורדים‬‫אמיתיים‪ .‬למרות כל הקשיים הם הקימו משפחה לתפארת‪ ,‬ובזכותם אני מאמין‬‫שבאמת הכל אפשרי‪ .‬לפני שנתיים בעודי כותב את המילים האלו סבתא רבתא‬‫דינה נפטרה ולמשפחה היה מאוד קשה‪ ,‬וקשה גם היום לקבל ולהשלים עם‬‫חסרונה‪ ,‬ובמיוחד לסבא רבא מאיר‪ .‬סבא תמיד דאג לסבתא לפני שדאג לעצמו‬‫וטיפל בה במסירות אין קץ‪ ,‬ממלא היום את זמנו בכתיבת ספר זה ומתרפק על‬‫זכרונות העבר הטובים יותר והטובים פחות‪ .‬שיא גאוותי היה במסיבת בר‪-‬‬‫המצווה שחגגתי לפני כשנתיים‪ .‬סבא מאיר נכח‪ ,‬עמד לצידי‪ ,‬תמך וחיזק אותי‬‫במהלך האירוע‪ .‬סבתי לא נכחה בטקס אולם רוחה נכחה במעמד בהתערבות‬‫שלה בהכנת המסיבה ובגאווה שמילאה אותה‪ .‬סבתא דינה הייתה איתנו לאורך‬‫כל הטכס ריגשית‪ ,‬ובמהלך המסיבה סבא מאיר מסר לנו את ברכתה והיא‬‫הייתה ברוחה איתנו לאורך כל האירוע‪ .‬אני מתגעגע אליה המון וחושב עליה‬‫לעיתים קרובות וגם על סבא שהיה קשור אליה ואיך הוא מסתדר בלעדיה כיום‪.‬‬‫חשוב לי לציין את חשיבות המסר בסיפור‪-‬החיים של דינה ומאיר כדי שיעבור‬ ‫לדורות הבאים במשפחתנו‪.‬‬‫אוהב המון סער‬‫עמוד ‪153‬‬

\"‫\"עץ החיים‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫הנינה אופיר שחורי‬/ ‫לסבתא רבתא דינה וסבא רבא מאיר‬‫ והצליחו לשמור יחד‬,‫אחרי כל מה שסבתא וסבא שלי עברו הם נשארו חזקים‬‫ סבתי דינה הייתה‬.‫על קשר טוב ביניהם לאורך כל הקשיים שניקרו בדרכם‬‫ אבל‬,‫ בבר המצווה שלי ושל אחי סבתא לא יכלה להגיע‬.‫אישה חזקה ומדהימה‬‫ אני מאוד אוהבת את סבתא וסבא‬.‫סבא כן הגיע ושמחתי מאוד לראות אותו‬ !‫ולעולם לא אשכח אותם‬A Tribute to Savta Dina/ Ayelet, Ifat and ShacharWe wish that we could be here today to pay tribute to our belovedgrandmother. Our mother, who is representing all of us today, hasagreed to share some memories that we have written about Savta Dinaand the important role that she has played in our lives.We remember Savta Dina as a remarkable, determined woman whoseearly life was defined by historic tragedy in the cold camps of Poland,and whose late life was defined by a vast and growing tribe of lovedones on the warm shores of Israel.Having been denied a formal education, she taught herself multiplelanguages, loved to read, and emphasized the value of learning.154 ‫עמוד‬

\"‫\"עץ החיים‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬Ifat remembers, “After my semester at Hebrew University, I stayed withSabba and Savta for the whole summer, and every night Savta and Iwould go for a walk together. We would talk the whole time, and Ialways felt I learned more from those walks than I learned at theUniversity. By the end of the summer I could easily say: I learnedplanning from Sabba and strategy from Savta.”Having experienced profound personal loss, Savta had a clear sense forwhat was important in life.Ayelet remembers, “A number of years ago, the three of us spoke withSabba and Savta on the phone. During this single phone call, Savta askedme when I was going to start a family, asked Ifat when she was going toget married, and asked Shachar whether he had met a nice girl yet. Itwas one of many occasions on which she reminded us, in her ownwonderful way, that family, health, and happiness are what mattermost.”Having lost so many loved ones, Savta took no one for granted, and wefelt her love even when we were an ocean apart.Shachar says, “I will always remember how she would call me “Oshershel li” because when I was a little blonde baby, if she was feeling down,she’d ask me to come over and lift her spirits. When I’m feeling down, Iwill just think of her big smile and warm hug; she will forever be oshershel li.”We will remember how Savta was tough when we needed it, but neverlet us forget how much she cared about us. How she was always honest,and how much we respected her for speaking her mind and standing upfor what she believed. How she had a wonderful sense of humor, and155 ‫עמוד‬

\"‫\"עץ החיים‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬was the life and heart of any gathering. And above all, how much shecherished her family, and how proud she was of us all.Despite surviving the horrors of the Holocaust and confronting thechallenges of starting over in a new land, Savta sustained hope,optimism, and a spirit that could not be extinguished.Her legacy are her children, grandchildren, and great-grandchildren, allof whom will keep her memory alive.As we were writing this, Shachar shared a story that seems a fitting wayto end this tribute. When Shachar visited Israel at age 13 for his BarMitzvah, he went to the Wailing Wall and added his note to the others inthe wall. His wish: that Savta Dina and Sabba Meir would live to meettheir great-grandchildren.Savta lived to see 12 great-grandchildren—the eldest had their own Barand Bat Miztvahs this year.Savta Dina touched the lives of countless people, and there are 20 (in2015 there were 21) people in the world today who would not exist ifnot for her. She literally lives on in each of us.We love her. We miss her. We will never forget her.156 ‫עמוד‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫חלק עשירי‬ ‫התקווה‬‫עמוד ‪157‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫מונולוג‬‫נולדתי פעמיים‪ .‬פעם ראשונה ב‪ 2.8.1924 -‬ובפעם השנייה ב‪ .8.5.45 -‬פעם‬‫שנייה נולדתי אדם אחר‪ ,‬שונה‪ ,‬אדם שהכיר את החיים בעיניים בוכות בעיניים‬‫של אסיר יהודי שזכה לגאולה‪ .‬האם הייתה זו גאולה? וכאן אני מבקש בצניעות‬‫רבה להעביר את המחשבה החשובה שלי‪ .‬אנשים איבדו סביבי צלם אנוש‪ ,‬ואני‬‫בחרתי להמשיך ולהיות אדם חופשי בתודעה שלי‪ .‬החלטתי לשרוד את הזוועה‬‫כי הייתה לי מטרה ראויה‪ ,‬לשרוד ולסיים כדי לספר את סיפור ההישרדות שלי‪,‬‬‫כדי לספר את הזוועה שאני מאחל שלא תישנה‪ .‬החלטתי להשפיע על אחרים‬‫סביבי‪ ,‬החלטתי לתת תקווה‪ .‬הצלחתי לטעת תקווה‪ ,‬ועשיתי זאת בתנאים‬ ‫קשים במחנה ריכוז והמשכתי לשמור על חופש הבחירה שלי‪.‬‬‫עם השיחרור רציתי להשלים את מכסת החיות שבי‪ ,‬רציתי לחיות להספיק מה‬‫שנלקח ממני‪ .‬היום אני יודע שחייתי כדי לספר את הספור שלי‪ ,‬סיפורו של העם‬‫היהודי שחי בתקופה הרת‪-‬אסון ליהדות אירופה‪ .‬הייתי יהודי זרוע‪-‬דם של שנאה‬‫עיוורת כלפי וכלפי בני עמי‪ .‬הייתי יהודי זרוע‪-‬איבוד צלם אנוש‪ ,‬ולימדתי את‬‫עצמי לא לוותר‪ ,‬לימדתי את עצמי להאמין במחר‪ ,‬לימדתי את עצמי להיות אדם‬ ‫חופשי במסכת של איסורים ודיכוי שאין דוגמתם‪.‬‬‫המלחמה לימדה אותי לעסוק במלאכות שונות‪ ,‬ואין דבר בעולם שאני לא‬‫אעשה‪ ,‬בנייה‪ ,‬חייטות כל דבר‪ .‬חשוב לי שהילדים שלי‪ ,‬הנכדים שלי‪ ,‬הנינים‬‫שלי‪ ,‬שהמשפחה שלי‪ ,‬יגיעו לטיול שורשים‪ .‬הנכדה שלי נטע נסעה לטיול‬‫שורשים והגיעה ל\"אושוויץ\"‪ .‬חשוב לי שהמשפחה שלי תגיע למקומות שם ניספו‬ ‫יהודים‪ .‬חשוב לי גם שהם יעריכו את החיים ושידעו מהי פרוסת‪-‬לחם‪.‬‬‫למדתי להעריך את מדינת ישראל‪ ,‬היא מבצרי ואיתני‪ .‬אני גאה לחיות במדינה‬‫שלנו ומאמין שיהודים מקומם כאן‪ .‬מידי שנה ביום השואה עצוב לי‪ ,‬כואב לי‪,‬‬‫ואני סובל מהמראות שחוזרות אלי מאותו גיהינום שהיה מנת חלקי כל שנות‬‫המלחמה ההיא‪ .‬אותו יום מעביר בי גאווה אדירה בחיילים ובצבא הגנה‬‫לישראל‪ ,‬ולבי מתרונן שמחה ואושר‪ .‬אני גאה על כל יהודי בעולם שמביא כבוד‬‫עמוד ‪158‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫וגאווה לעצמו ולעם היהודי‪ ,‬ואני יודע שאני שייך לעם מוכשר שמביא את‬ ‫תרומתו הנכבדה לעולם‪.‬‬‫אני מתעניין במה שקורה היום בפולין ובעולם כולו‪ ,‬חרד מהעתיד וחושש‬‫משואה נוספת ולכן המילים \"לעולם לא עוד\" הם התפילה העמוקה ביותר שאני‬‫נושא לדורות העתיד‪ .‬ביום השואה העצב משתלט עלי‪ .‬הכאבים הפיזיים‬‫מזכירים לי מידי יום את שעוללו לי וליהודים כמוני‪ ,‬שהיו חסרי‪-‬ישע וחסרי‪-‬‬‫הגנה‪ .‬כשפרצה מלחמת \"יום כיפור\" הייתי צמוד לנמל כדי להיות חלק מהמערך‬ ‫הלוחם כדי לשמור על המדינה שלנו‪ ,‬כדי להמשיך להיות יהודי גאה בארצו‪.‬‬‫כשהתרחשו ומתרחשים מלחמות על ארצנו‪ ,‬אני נאחז במציאות‪ ,‬ודואג‪ ,‬ומידי‬‫חנוכה אומר \"שעשה ניסים לאבותינו ולנו בימים ההם בזמן הזה\"‪ .‬הדור שלי‬‫הולך ונעלם‪ .‬נשארו רק העדויות שכל אחד מהניצולים השאיר אחריו לדורי‪-‬‬‫דורות‪ .‬עדיין עד היום הזה אני נושא אתי את תחושת הפחד‪ ,‬ולא אחת מתעורר‬‫מחלום‪-‬בלהות‪ .‬אני קם מהחלום כשזיעה קרה מכסה אותי‪ .‬הרצון לשלוט בחלום‬ ‫מתבדה‪ ,‬והוא שולט בי‪.‬‬‫ושוב אני רוצה לדבר על החיבור ביני לבין דינה‪ .‬אני רוצה לדבר על ההדדיות‬‫ביחסים בינינו‪ .‬אני רוצה לדבר על מה דינה עשתה עבורי‪ ,‬וכיצד היא דאגה לי‬‫כששיחררה מעומס החיים הקשים שלי‪ ,‬מדאגות היום‪-‬יום כדי שנחיה במציאות‬ ‫טובה יותר‪ .‬טיילנו בעולם‪ ,‬נהנינו בחברת אנשים‪.‬‬‫יצאנו לתיאטרון‪ .‬למרות הרצון להינות‪ ,‬ולטעום מהטוב שיש לעולם להציע‪,‬‬‫המציאות של אי‪-‬השקט בארץ ובעולם טפחה לא אחת על פני‪ .‬שאפתי לשקט‪,‬‬‫שאפתי לדאוג לביטחון המשפחה שלי שמא יחסר דבר‪ .‬במבט נוקב אני יודע‬‫שעשיתי כול שביכולתי כדי להיטיב עם דינה‪ .‬ויתרתי על חלומות שלי כדי שדינה‬‫תהיי מאושרת‪ .‬עבדתי מאוד קשה‪ ,‬דאגתי לעניינים הכספיים‪ .‬דאגתי שלא יחסר‬‫מאום‪ ,‬ודינה ניהלה את משק הבית שלנו וקידמה את המשפחה שלנו לחיים‬‫טובים ונוחים יותר‪ .‬כשהחיים בגדו בנו ודינה חלתה‪ ,‬ואיבדה את עצמאותה‬‫הפיזית‪ ,‬היה לה מאוד קשה להשלים עם המציאות‪ .‬לקחתי אחיות‪-‬מטפלות‬‫והנהגתי את הספינה הרעועה של דינה‪ .‬העומס הרגשי שלה על עצמה ומצבה‬‫עמוד ‪159‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫הבלתי אפשרי היה נחלתי‪ .‬טיפלתי בה במסירות מרובה‪ ,‬והעמסתי על גבי את‬‫הפחד שמא אאבד אותה ואת החיים שלי‪ .‬עברו שבעים ושתיים שנים‪ ,‬מתוכם‬‫שישים ושש שנות‪-‬נישואין‪ ,‬וכל אותן שנים הקרבתי את חיי עבורה במסירות‬‫ובנאמנות שלא ראתה כמותה עד סוף חייה‪ ,‬עד יומה האחרון‪ .‬לקראת סוף חייה‬‫החזיקה את ידי ולא הירפתה‪ ,‬וכשהייתה בבית חולים קראה לי \"אבא קח אותי‬ ‫הביתה‪ ,‬שאוכל למות בשקט\"‪.‬‬‫בגיל חמישים וחמש לאחר ארבעים ושתיים שנות עבודה ב\"נתיב\" יצאתי‬‫לפנסיה מסיבות בריאותיות‪ .‬לאחר עשייה‪ ,‬בניה‪ ,‬תקומה‪ ,‬מצאתי עצמי נח‬‫מעבודה‪ ,‬מצאתי עצמי חי לצד אהובתי ג'וניה‪-‬דינה כשחיי היום‪-‬יום גועשים‬‫זכרונות מציפים וגוברים‪ ,‬שהשתלטו עלי יותר ויותר‪ .‬חייתי בעבר וחיי היום‪-‬יום‬‫היו תזכורת לימים שעברו‪ .‬בגרתי בשנים‪ ,‬ילדי גדלו‪ ,‬עזבו את הקן‪ ,‬והם‬‫עצמאיים ובונים את החיים שלהם‪ .‬היום כל המחלות שאני סובל הן תוצאה‬‫ישירה מהסבל והעינויים שעברתי בגטאות‪ ,‬במחנות הריכוז‪ ,‬במחנות ההשמדה‬‫וב\"צעדת המוות\"‪ .‬סבלתי סבל בל יתואר במשך שש שנים ארוכות ומפרכות‪.‬‬‫דינה סבלה ממחלת עיניים נדירה ומחלת לב קשה ואני עברתי שני ניתוחי לב‬‫ועוד ניתוחים נוספים‪ .‬ישנה קצת קרן אור בכל הסבל והדיכאון‪ .‬כל יום מסיום‬‫המלחמה‪ ,‬הוא מתנת‪-‬חיים עליה לא העזתי לחלום‪ ,‬כי נלחמתי להישאר בחיים‪.‬‬‫נישאתי לאהובתי ג'וניה שעברתה את שמה בישראל ל\"דינה\" ומאהבתנו נולדו‬‫שני ילדינו‪ :‬משה וטובה‪ ,‬שנישאו והקימו משפחות‪ .‬זכינו לשישה נכדים‪ ,‬שלושה‬‫נכדים חיים בישראל ושלושה נכדים חיים בארצות‪-‬הברית‪ .‬משלושת הנכדים‬‫הגרים בישראל זכינו לשבעה נינים‪ .‬חגגנו את בר ובת המצווה של הנינים‬‫הבכורים שלנו‪ ,‬סער ואופיר‪ ,‬ב ‪ .13.9.2001‬המספר שלוש‪-‬עשרה הוא מספר‬‫של מזל במשפחה שלנו‪ .‬הוא מתחבר לעלייתי לארץ ולדברים הטובים שקרו לי‬‫בחיים‪ .‬בני משה ואשתו‪ ,‬ונכדתי ימית ומשפחתה גרים \"רחוק\"‪ ,‬בערד‪ .‬להט‬‫ומשפחתו עברו לבית‪-‬ניר‪ ,‬נטע ומשפחתה גרים במושב נבטים \"רחוק\" ליד באר‪-‬‬‫שבע‪ .‬בתנו טובה חיה בארצות הברית \"גם היא רחוקה\"‪ .‬מילדיה זכינו לשישה‬‫נינים‪ .‬ויש לנו נחת‪ .‬אחת הנכדות שלנו פסיכולוגית‪-‬קלינית במקצועה‪ ,‬חיה‬‫\"רחוק\" בארצות הברית‪ ,‬בחרה לעסוק במחקר על בעיות טראומה נפשית‬‫עמוד ‪160‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫ודפרסיה מתוך רצון לנסות להבין ולעזור לאנשים כמוני‪ ,‬אנשים שסבלו סבל בל‪-‬‬‫יתואר‪ ,‬חבל רק שהיא גרה \"כל‪-‬כך רחוק ולא יכולה לעזור\"‪ .‬יש לנו נחת‬‫מהמשפחה שהקמנו אחרי התופת‪ .‬זכינו להישאר בחיים לספר על ההישרדות‬‫שלנו‪ .‬זכינו להישאר בחיים ולספר על השורשים שלנו עד כמה שידוע וזכור לנו‪.‬‬‫מי ייתן וההיסטוריה לעולם לא תחזור על עצמה‪ ,‬ותפילתי שהעולם לא יראה ולא‬ ‫יעבור שואה נוספת‪.‬‬‫אין לי קבר לפנות אליו כדי לבכות על יקירי אך אני שמח על קיומו של מוזיאון‬‫\"יד ושם\" על כך שסיפורו של העם היהודי‪ ,‬והקרע העמוק שחל בחיי היהודים‬‫בעקבות השואה הנוראה‪ ,‬לא נותר בחלל ויש המשך לסיפור היהודים‪ .‬אני שמח‬‫לדעת על קיומו של המוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה‪ .‬אני שמח כי אני רוצה‬‫שלעולם לא ישכחו את ההיסטוריה של יהדות פולין והיהודים בכלל‪ .‬אני שמח‬‫לדעת שקיימת בקרקוב כיכר \"גיבורי הגטו\"‪ ,‬בה מוצבים פסלים בצורת כסאות‬‫המספרים את סיפורם של היהודים שגרו בעיר‪ ,‬והפסלים המוצבים מספרים את‬‫העבר שנותר מיותם ושומם‪ .‬אני ממעיט לצפות בסרטים על השואה כיוון ששום‬‫סרט לא יוכל להעביר את עומק האסון שהתחולל לעם היהודי‪ .‬יחד עם זאת אני‬‫שמח על הסרטים של יעקוב גרוס שהצליח להנציח את החיים שהיו בקרקוב‬‫לפני פרוץ המלחמה‪ .‬עדיין הסרט \"הפסנתרן\" ו\"רשימת שינדלר\" מרגשים אותי‬‫ומחזירים אותי למציאות החיים שהייתה לי‪ .‬אני מאמין שהיהודים הם עם‬‫מוכשר ומועיל לחברה בעולם כולו‪ ,‬והחשש מהעבר מכרסם בי ולא נותן לי‬‫מנוח‪ .‬השפה הפולנית נותרה שגורה בפי והיא חלק מתבנית חיי והווייתי‪ .‬השפה‬‫הפולנית‪ ,‬המוזיאונים המספרים את סיפורם של היהודים‪ ,‬כל אלה ממלאים אותי‬‫אמונה ורצון אדיר שההיסטוריה לא תשכח‪ .‬כל אלה ממלאים אותי אמונה ורצון‬‫שההיסטוריה לא תישנה‪ .‬כעת אני מגשים את החלום שלי בכתיבת הספר‬ ‫כהנצחה לדורות הבאים ובכך אני סוגר את מעגל חיי‪.‬‬‫עברתי ניתוחי לב ב‪ 1988 -‬וב‪ .2001 -‬לפני שמונה‪-‬תשע שנים קיבלתי ספר‬‫תהילים שמור אצלי למזכרת נצח‪ .‬ה\"תהילים\" עזרו לי להתגבר על דיכאון עמוק‬‫שהשתלט עלי‪ ,‬ובזכותם הצלחתי להתחבר לחיים ולעלות לקברה של אמי‬‫כבעבר‪ .‬עברתי ניתוח לב שני בדיוק ב‪ 11.9 -‬כשנודע לי על פעילות חבלנית‬‫עמוד ‪161‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫בארצות הברית‪ .‬הכל חוזר אלי‪ .‬חששתי‪ ,‬והמראות באים אלי ואינם מרפים‪.‬‬‫אחרי ששרדתי את הזוועות‪ ,‬אני עדיין חי בעבר‪ ,‬חלומות זוועה וצעקות הם‬‫מנת‪-‬יומי‪ .‬אני עדיין חושב שרוצים להרע לי‪ ,‬לרמות אותי לקחת את מה שיש לי‪.‬‬‫אני חושש שמא אמצא עצמי במצב נואש ולכן אני לא לוקח שום סיכון ולא סומך‬‫על אף אחד‪ .‬ספגתי את תחושת האובדן של דינה‪ .‬שנינו הקרבנו כל אחד בדרכו‬‫את חייו למען הילדים‪ .‬תמיד עבדתי שעות נוספות בתנאים קשים בנמל‪ .‬עבדתי‬‫בבטן האוניה עם גופרית‪ .‬סחבתי ארגזי פרי על הגב ואחר‪-‬כך במנוף‪\" .‬מה‬‫שחשוב לי בחיים שלא יקחו ממני את מה ששלי‪ ,‬ושלעולם לא יהיה לי חסר\"‪.‬‬ ‫דינה אירגנה את הכסף בצורה הטובה ביותר שיכלה‪ .‬הילדים היו מאושרים‪.‬‬ ‫זכינו להישאר בחיים‪ ,‬לספר על ההישרדות שלנו;‬ ‫זכינו להישאר בחיים‪ ,‬לספר כדי לחיות;‬ ‫זכינו להישאר בחיים‪ ,‬לספר על השורשים שלנו למען הדורות הבאים;‬ ‫זכינו לחגוג חמישים שנות נישואים בחברת ילדינו ונכדינו;‬ ‫זכינו לחיות יחד כזוג נשוי שישים ושש שנה בחברת המשפחה;‬‫הענף שנותר ממשפחותינו גדל לעץ תפארת‪ ,‬שממשיך להסתעף‪ ,‬ולהתרחב‪.‬‬ ‫תפילתי‬ ‫מי ייתן וההיסטוריה לעולם לא תחזור‬ ‫שהעולם לא יראה ולא יעבור שואה נוספת‬ ‫\"לעולם לא עוד!\"‬‫עמוד ‪162‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫עמוד ‪163‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫עמוד ‪164‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫עמוד ‪165‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫עמוד ‪166‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫עמוד ‪167‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫עמוד ‪168‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫עמוד ‪169‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫כרונולוגיה דינה‪-‬ג'וניה‬ ‫ג'וניה נולדה בקרקוב‬ ‫‪4.8.1927‬‬‫החיים בקרקוב – המשפחה‪ :‬הורים‪ :‬מקס וגניה )גיטל(; סבתא אנה וסבא פנחס; הדוד‬ ‫‪1927-1939‬‬ ‫מגרמניה )אחיו של מקס( עוזב את גרמניה לפולין; דודים‪-‬אחים ואחיות של אבא מקס‬‫הצעיר מבין שמונת אחיו; סבא פנחס היה מורה בקונסרבטוריון בקרקוב; בית‪-‬הספר של‬ ‫ג'וניה; ארתור האח; קבורת הסבתא אנה בקרקוב‬ ‫דינה בת ‪ ;12‬תפיסת יהודים ברחובות קרקוב; סבא פנחס והדודה פלה נורו ברחוב‬ ‫‪1939‬‬‫בקרקוב; המעבר לבית החדש בגטו קרקוב עם פרוץ המלחמה ועבודה מחוץ לחומות‬ ‫הגטו; ג'וניה עובדת מחוץ לגטו בשימורים שנשלחו לחזית‬ ‫החיים בגטו לצד המשפחה של מוניק‬ ‫מרץ ‪ - 1941‬מרץ‬ ‫‪1943‬‬‫ארתור האח יוצא מהגטו ללון אצל גויים‪ ,‬חברים של סבא פנחס וסבתא אנה )של ג'וניה(‬ ‫וחוזר כי לא רוצה לישון על הרצפה‬‫למחרת הסלקציה והמשלוח ל\"בלז'ץ\" – מבט אחרון ופרידה מאמא‬ ‫טרנספורט והמגורים אצל גויה שהיו צריכים תעודות רישיון‬ ‫האקציה והבריחה מהחייל הגרמני והחזרה לגטו;‬ ‫מרץ ‪1943‬‬‫המפגש עם האב שהזדקן בן‪-‬יום לאחר השילוח של האם וארתור ל\"בלז'ץ\"‬‫סגירת \"גטו קרקוב\" ‪ -‬המעבר ל\"פלאשוב\" ; ג'וניה עובדת במעטפות כאחראית על הבנות;‬ ‫מרץ ‪1943-‬‬ ‫מצילה חברה במכות; ג'וניה ואביה מקס ב\"פלאשוב\";‬ ‫‪11/1943‬‬ ‫ג'וניה חלתה בטיפוס ממאיר‬ ‫ג'וניה מצילה את אביה‪ ,‬מקס קורנבלום ב\"פלאשוב\"‬‫נובמבר ‪ 1943‬חיסול \"מחנה פלאשוב\"; מעבר ל\"סקרז'יסקו קמייננה\"– וורק \"‪) \"B‬סיפור טבעת הנישואין(‬‫הבריחה והמעבר ‪\" – SKARZYSKO KAMIEN‬סקרז'יסקו קמייננה\" ‪ -‬וורק \"‪\"C‬‬ ‫אוגוסט ‪1944‬‬ ‫המפגש של מוניק וג'וניה בוורק \"‪ – \"C‬דרמה‬‫נסיון הבריחה עם מוניק ממחנה \"סקרז'יסקו קמייננה\" – מלכודת החזרה מהבריחה בגלל‬ ‫החלום בו אמא של ג'וניה התגלתה אליה ואמרה לה \"זאת מלכודת! תחזרי למחנה!‬‫עמוד ‪170‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫זאת מלכודת! שמרי על עצמך!\"‬ ‫יומיים נוספים ב\"סקרז'יסקו קמייננה\"‬‫הפרידה ממוניק – ג'וניה נשלחת ביום הולדתה ל\"לייפציג\" ‪ LEIPZIG‬בגרמניה – מחנה‬ ‫יולי ‪1944‬‬ ‫נשים; ג'וניה אחראית ועוזרת לנשים בגלל ידיעת הגרמנית שלה‬ ‫אפריל ‪1945‬‬ ‫\"צעדת המוות\" מ\"לייפציג\" והבריחה לכיוון אלבה‬ ‫אפריל ‪1945‬‬‫ג'וניה מגיעה לקרקוב; הציפייה ובדיקה ברשימות לפגוש את אביה שהיה ב\"מטהאוזן\";‬ ‫מאי ‪1945‬‬ ‫ציפייה לפגוש את מוניק‬‫המפגש של ג'וניה עם אמא של מוניק שגרה ברחוב פשמייסקה ‪ 3‬במעונות הסטודנטים‬‫בקרקוב‪ ,‬בנין שהיה שייך לקהילה היהודית; בקשת האם שתחכה למוניק לאור החלום‬ ‫שחלמה שמוניק יגיע בקרוב לקרקוב‬ ‫הנישואין האזרחים של ג'וניה ומוניק ברח' פשמייסקה ‪; 3‬‬ ‫אוגוסט ‪1945‬‬ ‫הנישואין של ג'וניה ומוניק ברבנות בקרקוב‬ ‫‪ 24‬בדצמבר‬ ‫‪1945‬‬ ‫מוניק עובד כחייט בקרקוב‬ ‫לידת הבן משה בקרקוב‬ ‫‪10.7.1946‬‬ ‫עליה לישראל באוניה \"קדמה\" דרך פרג‪ ,‬לינץ פריז‪ ,‬מרסיי‬ ‫‪13.3.1949‬‬‫הימים הראשונים בישראל – שפרינצק‪ ,‬שער העליה‪ ,‬באר‪-‬יעקוב‪ ,‬בת‪-‬גלים )חיפה(‬‫המגורים בשכון עירוני במפרץ חיפה והמעבר לאחר חמש שנים לבית החדש בקרית‪-‬מוצקין‬ ‫‪1950-56‬‬ ‫בו חיינו ארבעים וארבע שנים‬ ‫מעבר לבית ברח' כצנלסון ‪ 15‬בדירה מס ‪13‬‬ ‫‪2000‬‬ ‫פטירתה של דינה‬ ‫‪29.12.2011‬‬‫רות‪-‬רנה קורנבלום‪-‬רוזנברגר הוציאה ספר בשם \"נדר\" )בהוצאת \"מורשת\"( – בית עדות על‪-‬‬‫שם מרדכי אנילביץ וספריית פועלים‪ ,‬ובספרה היא מתארת את הזוועות שגם דינה חוותה‬‫איתה במחנות \"פלאשוב\"‪\" ,‬סקרז'יסקו קמייננה\" ו\"לייפציג\" כולל \"צעדת המוות\"‪ .‬פליציה קראי‬‫פרסמה ספר בשם \"המוות הצהוב\" על זוועות המלחמה במיוחד בוורק ‪ (3) C‬שמוניק וג'וניה‬‫שהו בו במשך תשעה חודשים‪ .‬פליציה קראי פירסמה ספר בשם \"פגזים וחרוזים\" )בהוצאת‬‫\"מורשת\"( שמור באוניברסיטת תל‪-‬אביב‪ ,‬בו היא מספרת על מחנה הנשים \"האסאג‪-‬לייפציג\"‪,‬‬ ‫מחנה ממנו ג'וניה שרדה וממנו נשלחה ל\"צעדת המוות\"‪. .‬‬‫עמוד ‪171‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫כרונולוגיה מאיר‪-‬מוניק‬ ‫מוניק נולד בקרקוב )מלאו לו ‪(90‬‬ ‫‪2.8.1924‬‬ ‫החיים בקרקוב – המשפחה – בית‪-‬הספר – חברים‬ ‫‪1924-1939‬‬ ‫עלייה לתורה‬ ‫‪1937‬אוגוסט‬ ‫מוניק בן ‪ 15‬נשלח באוניה לשבועיים וחוזר לקרקוב‬ ‫‪1939‬‬‫החיים לצד מוכרת השוק מקורצ'ין – ומוניק חלה וחוזר לקרקוב לבית‪-‬חולים וטיהור הבית מפחד להידבקות‬ ‫בדיזנטריה‬ ‫כלא \"מונטלופי\" ומעשי פוגרום ביהודים‬ ‫מרץ ‪1941‬‬ ‫החיים ב\"גטו קרקוב\" לצד החברה )ג'וניה(‬ ‫דצמבר ‪1943‬‬ ‫מתנה לג'וניה ‪ -‬מאיר מכין מברשות מחוץ לגטו‬ ‫עבודה בטחנת קמח גרמנית‬‫אבא של מוניק חייט עובד ב\"אופטימה\" – מכין מדים לחיילים גרמנים בגטו קרקוב‬‫בניית הצריפים ב\"פלאשוב‪-‬ירוזילומסקה\" )‪ (PLASZOW Jerozolimska‬בבגדי פסים‬ ‫דצמבר ‪1942‬‬‫עקירת הקברים מ\"בית הקברות היהודי בפלאשוב\" לבניית שביל‬ ‫מרץ ‪1943‬‬ ‫קבורת יהודים אסירים במחנה \"פלאשוב\" שנורו למוות‬‫חזרה ל\"גטו קרקוב\" פעם בשבוע – רחצה המפגש עם המשפחה – המפגש עם ג'וניה‬‫עבודה בתחנת הרכבת \"אוסבאום פלאשוב\"; עבודה תחת גאונשורק הקצין הגרמני )הייקה( והיחסים הטובים‬ ‫איתו; מוניק קונה בצרכניה של קובלסקי בתחנת הרכבת \"אוסבאום פלאשוב\" ומביא ל\"גטו קרקוב\"‬ ‫אקציה – מפגש אחרון של מוניק עם אחיו בגטו קרקוב‬‫פרידה מהמשפחה ומג'וניה – מעבר למחנה כפייה \"יולג\" ‪ PLASZOW JULAG ,‬הכנת מסילות ברזל לרכבות –‬ ‫מרץ ‪43‬‬ ‫התאונה של מוניק – מכוסה חול ואבנים השוק השבורה ושבועיים מושבת מעבודה עם קרש ברגל‬ ‫נובמבר‪1943‬‬‫חיסול \"פלאשוב\" ‪ -‬פרידה מאבא בסלקציה‪ :‬אבא נשלח ל\"מטהאוזן\"‬ ‫‪11/1943‬‬‫מוניק עובר בטרנספורט ל\"סקרז'יסקו קמייננה\" וורק ‪ ;C‬המפגש ב\"סקרז'יסקו קמייננה\" עם ג'וניה‬ ‫אוגוסט ‪1944‬‬‫עמוד ‪172‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫מוניק נפרד מג'וניה – נשלח ל\"צ'נסטוחובה\"‬ ‫אוגוסט ‪1944‬‬ ‫שחרור מ\"צ'נסטוחובה\";‬ ‫אוגוסט ‪1944‬‬ ‫העברת מוניק ל\"בוכוונלד\"‬ ‫‪15.1.1945‬‬‫הנסיעה של מוניק ל\"לייפציג\" כדי לקחת תרופות – והעדר המפגש עם ג'וניה‬ ‫מוניק מועבר למחנה עבודה \"קולדיץ\"‬ ‫פברואר ‪1945‬‬ ‫\"צעדת המוות\" מ\"קולדיץ\" עד \"טרזנשטט\"‬ ‫‪15.4.45-‬‬ ‫‪8.5.45‬‬ ‫שחרור ב\"טרזנשטט\"‬ ‫‪8-9.5.1945‬‬ ‫חזרה לקרקוב‬‫המפגש עם האם ועם ג'וניה; מוניק וג'וניה מתחתנים; נישואים אזרחים אוגוסט ‪ ;45‬נישואים ברבנות דצמבר ‪45‬‬ ‫יוני‪1945‬‬ ‫אוגוסט‪45‬‬ ‫המפגש עם קובה )אחיו של מוניק( בקרקוב‬ ‫ההחלטה‪ ,‬הדרך לעלות לישראל;‬ ‫‪1947‬‬ ‫עלייה לארץ ישראל באוניה \"קדמה\"‪ ,‬ותחילת החיים בארץ‬ ‫‪13.3.1949‬‬‫עמוד ‪173‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫פרידה מאמא‪ /‬טובה מירון )בתמונה עם אמה(‬ ‫אמא יקרה הזמן עובר חולף‪,‬‬ ‫ואני מאוד מתגעגעת אליך‪.‬‬ ‫את בלבי‪ ,‬במחשבותיי‬ ‫תמיד‪ .‬בימי חול‪ ,‬בחגים‪,‬‬ ‫מועדים‪ ,‬באירועים שאנו‬ ‫חוגגים עם בני המשפחה‪,‬‬ ‫את משתתפת ברוחך דרכי‪.‬‬ ‫רציתי לספר סיפור \"מוזר\"‬ ‫עם הולדת נינך זאק‪ .‬מהרגע‬‫שאיילת צלצלה אליך ואמרה‪\" :‬סבתא יש לי בשורה לומר לך\"‪ ,‬מיד ענית ללא‬‫היסוסים‪\" ,‬את בהריון!\" תמיד רצית שיהיה לה עוד ילד כי אמרת שלא טוב שיש‬‫ילד אחד‪ .‬כל‪-‬כך שמחת שהיא בהריון אך לצערנו לא זכית ליום היוולדו‪ .‬היה זה‬‫הנין מספר שלושה‪-‬עשר שלך‪ ,‬מספר המזל שלך‪ ,‬והוא נולד בלידה טבעית ב‪-‬‬‫‪ 13‬באפריל‪ ,‬כמעט חודש יותר מוקדם מהתאריך המשוער‪ ,‬כאילו היה מי שכוון‬‫את תאריך לידתו‪ .‬תמיד עשית את כל המאמצים שביכולתך לשלוט בחייך‬‫)לאחר המלחמה( גם כשהיית מאוד חולה‪ .‬פחדת שלא תחלי באלצהיימר ותהיי‬‫נטל על אחרים מבלי לדעת מה קורה לך‪ .‬כל ערב לפני שהלכת לישון עשית‬‫\"תוכנית\" למחרת היום מבלי לקחת בחשבון‪ ,‬איך עבר עליך הלילה‪ ,‬או איך‬‫הרגשת בבוקר )שברוב המקרים הרגשת מאוד לא טוב( מה צריך לקנות? ומה‬‫צריך לבשל? רצית לנסוע עם המטפלת לקניות‪ ,‬להרגיש שאת בעלת הבית‬‫לראות ולבחור‪ ,‬בתוספת לכך רצית גם לקנות מה שעלה ברוחך‪ ,‬אפילו לקנות‬‫מצרכים שהרופאים \"אסרו\" עליך‪ .‬אמרת \"מה זה כבר משנה מה שאני אוכלת!‬‫אסור מלח! אסור סוכר! אסור אוכל שהוא ירוק! בקיצור אסור לחיות!“ למרות‬‫שאבא דאג לך‪ ,‬את רצית לחיות כמה שנשאר לך‪ ,‬וליהנות כמה שרק יכולת‪ .‬את‬‫רצית \"לעשות כיף\"‪ ,‬לצאת מהבית‪ ,‬לראות מה קורה בסביבה‪ ,‬אך כל דבר דרש‬‫ממך המון מאמץ מהרגע שהתעוררת‪ .‬לאכול היה מאמץ‪ ,‬להתרחץ ולהתלבש‬‫היה מאמץ‪ ,‬ללכת אפילו במשטח ישר היית צריכה לשבת ולנוח מספר פעמים‪.‬‬‫עמוד ‪174‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫אך היית נחושה בדעתך ולא נתת לגופך החלש והכואב לעצור בעדך לחיות‪.‬‬‫ההיפך‪ ,‬עוד מצאת חוש הומור בכל דבר‪ .‬כשהשמיעה שלך נחלשה מאוד אמרת‬‫\"לפעמים טוב לא לשמוע כל דבר שאומרים\"‪ .‬בכל פעם לפני שחזרת הביתה‬‫ממאמץ הקניות לא ויתרת לשבת עם המטפלת בבית ‪ -‬קפה לשתות קפה עם‬‫לחמנייה טרייה‪ .‬תמיד אהבת לחם‪ .‬גם בבית בחיי היום יום חשוב היה לך מאוד‬‫להרגיש שאת בעלת‪-‬הבית ושיש לך שליטה בהחלטות מה קורה בבית‪ ,‬בפרט‬‫במטבח‪ .‬למרות כל מגבלותיך הפיזיות‪ ,‬כשהמטפלת בישלה‪ ,‬הרגשת צורך‬‫\"לבדוק\"‪ ,‬לבחוש‪ ,‬להוסיף תבלינים‪ ,‬ליצור כמה כדורי‪ -‬בשר‪ ,‬ללוש בצק לעוגה‪,‬‬‫העיקר שידייך‪ ,‬ואפילו במעט‪ ,‬תהיינה בעשייה בדיוק כפי שרצית‪ .‬כשבאתי‬‫לביקור‪ ,‬אהבתי לצאת איתך‪ ,‬לאחוז בידך‪ ,‬ולעשות יחד איתך \"כיף\"‪ ,‬וכמה‬‫נהנית לאכול איתי פרוסת‪-‬פיצה וכוס קפה הפוך‪ .‬אך בביקורי לפני האחרון‪,‬‬‫התנצלת בפני בעצבות רבה‪ ,‬שבכל תקופת שהותי לא יצאנו מהבית‪ ,‬שלא‬‫הצלחת אפילו ליהנות בקרבתי מרוב הסבל והכאב‪ ,‬ושאין לך כבר כוח \"למשוך\"‬‫בנטל החיים‪ ,‬והחלטת שאת לא רוצה יותר להמשיך‪ .‬כמובן שאמרתי לך‪ ,‬אין על‬‫מה להתנצל‪ ,‬אני נהנית רק להיות איתך ועם אבא‪ ,‬לחבקך‪ ,‬לנשקך‪ ,‬ולאחוז את‬‫ידך‪ ,‬והכרזתי שנזכה לעוד הרבה ביקורים בהם נעשה כיף ונהנה אחת עם‬‫השנייה‪ .‬אך כאשר הגעת לזמן‪ ,‬והחלטת סופית שאת לא רוצה יותר לחיות‪ ,‬שוב‬‫בשליטה‪ ,‬במודעות‪ ,‬ובהחלטיות‪ ,‬נישקת את ידו של אבא ונפרדת ממנו‪ ,‬ואז‬‫הפסקת לקחת את כל הכדורים שהחזיקו אותך בחיים‪ .‬ומבלי רוח הלחימה‬‫הנפשית‪ ,‬בזכותה הנפש גברה על הגוף החולה‪ ,‬עד אותו רגע‪ ,‬חשבת שתוכלי‬‫לעצום את עיניך‪ ,‬ותלכי לעולמך בשלווה‪ .‬אך אבא היקר מכל‪ ,‬היה מבוהל‬‫מעומק נשמתו‪ ,‬הזעיק מיד אמבולנס הישר לבית‪ -‬חולים \"כרמל\"‪ ,‬בו היית‬‫מטופלת‪ .‬אבא היה לצידך‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬יום ולילה‪ .‬רצית שהוא ייקח אותך‬‫הביתה‪ ,‬אך כמובן במצבך האנוש רצונך היה בלתי אפשרי ולא יכול היה‬‫להתממש‪ .‬הסכמת לחכות ליום הנישואין ה‪ 66 -‬שלכם‪ ,‬ואני מודה לך מעומק‬‫ליבי שחיכית שאבוא מארצות‪-‬הברית כדי שאוכל להיות לצידך‪ ,‬ולהחליף את‬‫אבא‪ ,‬שנותר באפיסת כוחות פיזיים ונפשיים‪ .‬כשניגשתי לצד מיטתך‪ ,‬היית‬‫מחוברת לכל המכשירים‪ ,‬פקחת את עיניך וזיהית אותי‪ .‬שמחת גם להסתכל‬‫עמוד ‪175‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫בתמונות של ילדי ונכדי ולקבל את אהבתם ואהבתו של מתי‪ .‬קראת בשמו של‬‫כל נכד וכל נין וברכת כל אחד ואחד‪ ,‬אך זהו‪ ,‬נפרדת מכולנו‪ ,‬ואז הלכת לעולמך‬‫בשלווה‪ ,‬כרצונך‪ .‬בקשתך התמלאה‪ ,‬נשארתי איתך עד נשמת‪-‬אפך האחרונה‪,‬‬‫יום חמישי שעה שמונה בערב! הודעתי מיד למשה את הבשורה המרה‪ ,‬והוא‬‫החל מיד בכל הסידורים הנדרשים‪ .‬הייתי אבודה ולא ידעתי מה לעשות‪ ,‬האם‬‫להעיר את אבא משנתו? האם להזעיק אותו לבית‪-‬החולים? הרי הוא לוקח כדור‬‫שינה ובוודאי עד שאסיים את כל הסידורים‪ ,‬אסע הביתה לספר לו מה קרה‪,‬‬‫הוא יהיה שקוע בשינה עמוקה ולא יהיה מסוגל להחליט מה הצעד הבא שהוא‬‫רוצה לעשות‪ .‬צלצלתי לגיסתי יעל )אחותו של מתי( שגרה קרוב לבית‪-‬החולים‬‫כדי שתעזור לי‪ .‬היא הודיעה לי שלפני חמש דקות קיבלה הודעה משמחת‬‫ביותר‪ ,‬בתה הבכורה ילדה את נכדתה הראשונה והיא סבתא‪ .‬היות ותכננה‬‫לנסוע לבית החולים )במרכז הארץ( למחרת בבוקר‪ ,‬היא נענתה לבקשתי‪ .‬עם‬‫תום הסידורים‪ ,‬יעל הביאה אותי הביתה‪ .‬אבא ישן שינה עמוקה‪ .‬הערתי אותו‪,‬‬‫וסיפרתי לו מה קרה‪ .‬עודדתי אותו שיחזור מיד לישון‪ ,‬עם בוקר נקום מוקדם‬‫כולנו וניסע לערד לבית‪ -‬העלמין הממוקם קרוב למשפחה‪ ,‬ונביא אותך לדרכך‬‫האחרונה‪ .‬לפני שהחל מסע הלוויה אבא‪ ,‬משה‪ ,‬ואני נפרדנו ממך‪ .‬אפילו‬‫השמים בכו כאילו השם בירך אותך שתשכבי במנוחתך עדן‪ .‬משה ארגן לוויה‬ ‫מכובדת‪ .‬על המצבה מוקדש גם מקום מנוחתם של כל יקיריך שניספו בשואה‪.‬‬‫אני אוהבת אותך בכל לבי‪ .‬זכרונך תמיד נר לרגלי עד נשמת‪-‬אפי האחרונה‪,‬‬‫וספר זה ימשיך לספר אחרי לכתי לדורי דורות‪ .‬תנוחי במשכבך בשלום ונשמתך‬ ‫תהיה צרורה בצרור החיים‪.‬‬ ‫אמן!!!‬‫עמוד ‪176‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫\"עץ החיים\" ושורשיו של דינה‪-‬ג'וניה ושלי‬‫עמוד ‪177‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫הענפים היפים של \"עץ החיים\" של דינה‪-‬ג'וניה ושלי‬‫מאיר פשחצקי‪/‬פשהצקי ‪ 2.8.1924‬יליד קרקוב ‪ /‬דינה פשחצקי‪/‬פשהצקי אשתי ‪ 4.8.1927‬ילידת קרקוב‬‫מקום לידה‬ ‫תאריך‬ ‫קירבה‬ ‫שם‬ ‫מקום לידה‬ ‫תאריך‬ ‫קירבה‬ ‫שם‬‫ישראל‬ ‫‪4.1.1951‬‬ ‫בת‬ ‫טובה מירון‬ ‫קרקוב‬ ‫משה מעין )פשחצקי( בן ‪10.7.1946‬‬ ‫)פשחצקי(‬ ‫)פולין(‬ ‫ישראל‬‫‪ 7.4.1948‬ורשה )פולין(‬ ‫מתתיהו‪-‬מתי מירון חתן‬ ‫ישראל‬ ‫‪30.5.1947‬‬ ‫כלה‬ ‫דבורה מעין‬ ‫‪4.7.72‬‬ ‫נכד‬ ‫להט מעיין‬‫ישראל‬ ‫‪18.4.1974‬‬ ‫נכדה‬ ‫איילת רוסיו‬ ‫ישראל‬ ‫)מירון(‬ ‫ישראל‬‫ארה\"ב‬ ‫‪2.5.1971‬‬ ‫בעלה של‬ ‫ג'ואן רוסיו‬ ‫‪7.6.1973‬‬ ‫אשתו‬ ‫ליאת מעיין‬ ‫איילת‬ ‫ישראל‬ ‫של להט‬ ‫אורי מעיין‬ ‫ישראל‬‫ארה\"ב‬ ‫‪31.1.2009‬‬ ‫מקסימיליאן‪-‬מקס נין‬ ‫‪15.9.2003‬‬ ‫נין‬ ‫רוסיו‬ ‫ישראל‬‫ארה\"ב‬ ‫‪13.4.2012‬‬ ‫נין‬ ‫זכרי )זאק( רוסיו‬ ‫ישראל‬ ‫‪19.7.2006‬‬ ‫נין‬ ‫נדב מעיין‬ ‫ישראל‬ ‫‪30.8.2011‬‬ ‫נין‬ ‫עמית מעיין‬‫ישראל‬ ‫‪9.4.1976‬‬ ‫נכדה‬ ‫יפעת )מירון(‪-‬‬ ‫ישראל‬ ‫לרנר‬ ‫ישראל‬‫ארה\"ב‬ ‫‪23.6.1976‬‬ ‫הבעל של‬ ‫בנימין )בן( לרנר‬ ‫ישראל‬ ‫‪19.8.73‬‬ ‫נכדה‬ ‫ימית מעין )שחורי(‬ ‫יפעת‬ ‫ישראל‬‫ארה\"ב‬ ‫‪10.2.2005‬‬ ‫נינה‬ ‫מאיה לרנר‬ ‫‪7.8.1998‬‬ ‫נין‬ ‫סער שחורי‬ ‫אופיר שחורי‬‫ארה\"ב‬ ‫‪29.11.2009‬‬ ‫נין‬ ‫נתן לרנר‬ ‫נינה ‪25.11.1999‬‬ ‫נטע ראובן )מעין(‬ ‫דרור ראובן‬‫ישראל‬ ‫‪14.4.1979‬‬ ‫נכד‬ ‫שחר מירון‬ ‫נכדה ‪19.11.1983‬‬ ‫אריאל ראובן‬‫ארה\"ב‬ ‫‪10.7.1979‬‬ ‫אשתו של‬ ‫אימי מירון‬ ‫בעלה של ‪9.10.1980‬‬ ‫רעות ראובן‬ ‫שחר‬ ‫)קריגסמאן(‬ ‫נטע‬‫ארה\"ב‬ ‫‪16.4.2009‬‬ ‫מטלין )מטי( מירון נינה‬ ‫‪5.9.2008‬‬ ‫נין‬‫ארה\"ב‬ ‫‪4.7.2011‬‬ ‫נינה‬ ‫אליזבת )אמי(‬ ‫‪7.3.2011‬‬ ‫נינה‬ ‫מירון‬ ‫עמוד ‪178‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫הענפים היפים של \"עץ החיים\" של דינה אהובתי ושלי בתמונות‬‫מימין לשמאל‪ :‬נכדתי איילת בהריון עם הנין השלושה‪-‬עשר‪ ,‬זאק; חתני מתי‪,‬‬ ‫בתי טובה‪ ,‬נכדי שחר‪ ,‬ונכדתי יפעת;‬‫מימין לשמאל‪ :‬המשפחה של נכדתי יפעת‪ :‬בעלה בן‪ ,‬הנינה מאיה‪ ,‬ונתן‬‫בזרועותיה של יפעת‪ .‬המשפחה של נכדתי איילת‪ :‬בזרועותיה הנין זאק‪ ,‬הנין‬‫מקס בזרועותיו של אביו ג'ואן בעלה של איילת‪ .‬המשפחה של הנכד שחר‬ ‫)משמאל(‪ :‬אשתו אימי בזרועותיה הנינה אליזבת )אמי( והנינה מטלין )מטי(‪.‬‬‫עמוד ‪179‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫בתמונה השמאלית למעלה נכדתי‬ ‫ימית עם בנה סער ובתה אופיר‬ ‫בחגיגת בר ובת המצווה של ניני‬ ‫סער ואופיר‬‫בתמונה הימנית‪ :‬נטע ומשפחתה‪ :‬משמאל‬‫נטע לפניה בנה אריאל‪ ,‬מימין בעלה דרור‬ ‫)ובזרועותיו בתם( רעות‬ ‫בתמונה השמאלית למטה‪ ,‬מימין‬ ‫לשמאל‪ :‬הנין שלי‪ ,‬אורי; כלתי‪,‬‬ ‫ליאת; הנין שלי נדב; נכדי להט‪,‬‬ ‫הנין שלי עמית בזרועות אביו‬‫עמוד ‪180‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫חלק אחד‪-‬עשר‬ ‫לספר כדי לחיות‬ ‫תפילה עמוקה‬ ‫\"לעולם לא עוד\"‬‫עמוד ‪181‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫מבט נוקב לעבר‬‫עמוד ‪182‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬ ‫אפילוג‬ ‫זכרונות מהשואה‬‫אני פונה לילדי‪ ,‬לנכדי לנינים ולדורות ההמשך שלי ושל דינה כדי לשתף אתכם‬‫בהגדרה העצמית שלכם‪ .‬אני מספר את סיפור המשפחה של דינה ושלי‪ ,‬כדי‬‫שאלו ילוו את השקפת עולמכם‪ ,‬כדי ללוות אתכם בסיפור ההמשך המשותף‬‫שלנו לתקומה‪ .‬קשה לי לתאר במילים את הסבל הפיזי והנפשי הרב שעבר עלי‬‫בתקופת השואה‪ .‬סיפרתי פסיק קטן על תלאותיי במלחמה הנוראה‪ .‬מילים לא‬‫יוכלו להכיל את אשר קרה באותה שואה נוראה‪ ,‬עדיין חשוב לי לספר את סיפור‬‫ההישרדות שלי ואת סיפור הישרדותם של היהודים שהיו באותה תקופה במקום‬‫הנורא ביותר שיכול להיות‪ .‬הפוגרומים ביהודים החלו ב‪ 1 -‬בספטמבר ‪1939‬‬‫כשהגרמנים נכנסו לעיר בה גרנו‪ .‬חיילי ה‪ S.S -‬תפסו יהודים שצורתם החיצונית‬‫הייתה שונה‪ ,‬השפילו אותם עד עמקי נפשם‪ ,‬קיצצו את פיאותיהם‪ ,‬ומרטו את‬‫זקנם בכוח הזרוע‪ .‬תפסו גברים‪ ,‬נשים וילדים יהודים‪ ,‬ושלחו אותם לעבודות‬‫פרך‪ ,‬קירצוף רצפות בבתי‪-‬חולים גרמנים‪ ,‬קילוף תפוחי‪-‬אדמה‪ ,‬הורקת פחם‬‫ממשאיות למרתפים‪ ,‬פינוי ערמות שלג מצד אחד למשנהו ללא תכלית‪ .‬כל‬‫העבודות נעשו בהשגחת הגרמנים שהשליטו טרור‪ ,‬בהלה‪ ,‬ולא חמסו על יהודי‬‫באשר הוא‪ .‬לא חל איסור‪ ,‬למי שחשקה נפשו לירות למוות ביהודי!! נתפסתי‬‫והובלתי לעבודה בבית סוהר \"מונטלופי\" בקרקוב‪ .‬העבודה הייתה איסוף וסידור‬‫חבילות גדולות של קש‪ ,‬אוכל לסוסים‪ .‬הגרמנים הקציבו מכסה עצומה של‬‫עבודה בזמן קצר מאוד‪ ,‬זמן שאין אפשרות לעמוד בו‪ .‬כשלא הספקתי לסיים את‬‫העבודה‪ ,‬חנקו אותי‪ ,‬וזרקו אותי באופן ברוטאלי על הריצפה‪ .‬עם הנעלים‬‫הכבדות שלהם פגעו בראשי‪ ,‬בבטני‪ ,‬ובפני ועקרו שיניים מפי‪ .‬מאז אני מתעורר‬‫מכוסה זיעה קרה מחלומות‪-‬בלהות‪ .‬את היהודים סגרו בגטאות במרץ ‪1941‬‬‫ואחרי סלקציה‪ ,‬אלה שמזלם הרע להם‪ ,‬נזרקו למשאיות‪ ,‬ולקרונות המיועדות‬‫לבהמות‪ ,‬והובלו להשמדה‪ .‬את היהודים שהיו מאחורי חומות‪-‬הגטו הכריחו‬‫לענוד על הזרוע סרט רחב לבן עם מגן דוד כחול כסימן זיהוי בנוסף לאישורים‬ ‫מיוחדים‪.‬‬‫עמוד ‪183‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫היהודים הורשו לצאת לעבודה מחוץ לגטו אולם היה עליהם לשוב עם ערב עד‬‫שעה מסוימת שהוכתבה על‪-‬ידי הגרמנים‪ .‬מאנשי מקצוע יהודים למדתי להכין‬‫מברשות לצרכי‪ .‬בהתחלה הכנתי את המברשות בבית ומידי ימים אחדים‬‫הבאתי את הסחורה החדשה לגרמנים‪ .‬כששהיתי בגטו עבדתי במפעל גרמני‬‫לייצור מברשות לצרכי‪-‬הצבא‪ ,‬לטחנות רוח וקמח‪ .‬למדתי להכין מברשות שונות‪:‬‬‫לניקוי סוסים‪ ,‬מברשות לניקוי בתים‪ ,‬מברשות לגילוח ועוד ועוד‪ .‬קיבלתי רישיון‬‫מיוחד להכניס לגטו קמח מטחנת הקמח‪ ,‬אותו חילקתי לבני משפחתי ולקרובים‪.‬‬‫בגטו גרנו ליד משפחת קורנבלום להם היה בן‪ ,‬ארתור שנשק לתשע שנותיו ובת‬‫בשם ג'וניה שהייתה אז בת שלוש‪-‬עשרה‪ .‬מבטי נתקל במבטה ולא יכולתי‬‫לגרוע ממנה עין‪ .‬ג'וניה הייתה עולמי‪ .‬תוך כדי שהותי בגטו‪ ,‬שונה תפקידי‪ ,‬והיה‬‫עלי לעבוד בהקמת מחנה \"פלאשוב\" שם עבדתי עד לסיום הקמת המחנה‪ .‬עם‬‫סיום בניית המחנה עבדתי בתחנת רכבת \"אוסבאום פלאשוב\"‪ .‬האחראי על‬‫המחסן היה קצין גרמני‪ ,‬גואונשורק משלונסק‪ ,‬ומזלי שחיבב אותי‪ .‬יום אחד‬‫הגעתי לעבודה כשגואונשורק מזהיר אותי ומודיע \"נודע לי מפי שמועה שאנשי‬‫‪ S.S‬הזמינו ארבעים קרונות למחר ומשהו רע עומד לקרות\"‪ .‬בדצמבר ‪1943‬‬‫חוסל \"גטו קרקוב\" וכמעט לא נותרה משפחה שיקיריה לא נלקחו לסופם המר‪.‬‬‫היהודים סבלו אובדנים קשים‪ ,‬כאב‪ ,‬מחסור והשפלה‪ .‬עם חיסול הגטו‪ ,‬עברתי‬‫עם משפחתי ומשפחת חברתי ג'וניה ואביה למחנה \"פלאשוב\"‪ ,‬לפני שהפך‬‫מחנה ריכוז בראשות אמון גט‪ ,‬והופניתי בעזרת גואונשורק למחנה \"יולג\"‪ .‬היה‬‫עלי להיפרד מכל יקירי‪ .‬נותרתי זאב בודד חסר כל‪ .‬העבודה הייתה כל עולמי‬‫ועשיתי כל מאמץ לשרוד‪ .‬עם חיסול מחנה \"יולג\" העבירו אותי ברכבת בהמות‬‫למחנה \"סקרז'יסקו קמייננה\" לוורק ‪ ,C‬המקום הגרוע עלי אדמות – גהינום‪ .‬שם‬‫במקום הנורא ראיתי את אהובתי ג'וניה‪ .‬לא ידעתי את נפשי‪ .‬עברתי תהפוכות‪,‬‬‫התגלגלתי במחנות העבודה הרבים שהיו פזורים ברחבי אירופה וצלחתי את‬‫\"צעדת המוות\"‪ .‬יכולתי לכל אלה בזכות הציפייה שלי לפגוש את אהובתי ולחלום‬ ‫על יום המחר אחרי המלחמה‪.‬‬‫עמוד ‪184‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫חשוב לי לספר לכם מי הייתה כל דמות שעיצבה את חיי ואת חייה של דינה‬‫אהובתי‪ .‬חשוב לי שתכירו באיזו משפחה גדלתי ובאיזו משפחה דינה צמחה‪.‬‬‫חשוב לי שתכירו את האושר ושמחת החיים שספגה בילדותה‪ .‬חשוב לי שתדעו‬‫שדינה גדלה בקרב משפחה מודרנית‪ ,‬שחיתה בתנאים כלכליים טובים‪,‬‬‫מתובלים תרבות‪ ,‬מוסיקה ותיאטרון‪ ,‬ובאחת נותקה מהעולם המאושר שידעה‪.‬‬‫חשוב לי שתדעו שדינה החליטה להמשיך ולשרוד בכל מחיר‪ ,‬על אף הקושי‪,‬‬‫האובדן והסבל הבלתי יתואר‪ .‬חשוב לי שתכירו בהחלטה של דינה ליצור לעצמה‬‫עולם כמו שהיה לה בעברה בילדותה‪ ,‬על אף החורבן סביבה‪ .‬דינה רצתה ליצור‬‫עולם שאבד לה‪ ,‬ליצור עולם חדש בעצמה‪ ,‬ולהקנות אותו למשפחה שחלמה‬‫לברוא וליצור‪ .‬בעזרת חוש הומור‪ ,‬חוסן נפשי‪ ,‬בטחון עצמי‪ ,‬אופטימיות‪ ,‬אומץ‬‫לב ותושייה‪ ,‬וכנראה גם כתוצאה מקריאת ספרים‪ ,‬דלתה אנרגיה‪ .‬דינה היא‬‫דוגמא כיצד אין קשר בין הגוף החולה לנפש ששואפת להסתכל קדימה‪ .‬דינה‬‫התמודדה עם הצלקות שנשאתי ברבדים רבים‪ .‬דינה הייתה צריכה להוכיח‬‫לעצמה בציפורניים שהיא עושה כל מה שחלמה עליו‪ ,‬ובעיקר חלמה לתקן את‬‫האסון והאובדן שחוותה‪ ,‬וליצור יש מאין‪ .‬דינה חייתה במציאות בה ניסתה שוב‬‫ושוב להחזיר אושר לחייה ולחיים שלי‪ ,‬כפי שהכירה בעברה בבית הוריה‪ .‬דינה‬‫ידעה לזרוע את חיי הצנועים‪ ,‬ספוגי‪-‬עבודה קשה וכאב בצבעים חמים‪ .‬היא‬‫הרגישה אחריות לדאגת המשפחה‪ .‬בכל מחיר למרות הקשיים שצצו מכל פינה‪,‬‬‫דאגה שלא יחסר מאום לילדים שלנו‪ .‬דינה מצאה דרכים להישרדות בתנאים‬‫קשים ובלתי נסבלים‪ ,‬מתוך הפחד והדאגה שכירסמו בה שמא ייקחו ממנה‬‫וממני את העבודה הקשה‪ .‬דינה עודדה אותי לא לוותר‪ ,‬ולהאמין למרות המטען‬‫החשוך והכאוב שנשאנו שנינו לאורך השנים‪ .‬היום ממרום גילי אני יודע בוודאות‬‫שכול אותן תלאות ומכאובים נתנו את חותמם עלי ועל בריאותי‪ .‬המחלות מהן‬‫אני סובל הן תוצאה ישירה מהסבל ומהעינויים שעברתי בגטאות‪ ,‬במחנות‬‫הריכוז וההשמדה וב\"צעדת המוות\"‪ .‬סבלתי סבל בל יתואר במשך שש שנים‬ ‫ארוכות ומפרכות‪.‬‬‫עמוד ‪185‬‬

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫ממרום גילי וניסיוני בוער בי הרצון להנציח את האומץ‪ ,‬הגבורה‪ ,‬התושייה‪ .‬אני‬‫גם רוצה לשאת על נס את חלקי במערכות ישראל כאדם חופשי בארצו‪ ,‬ואני‬‫נושא בגאווה את \"אות תודה והערכה על חלקי במאמץ המלחמתי על אדמת‬‫הארץ\"‪ .‬אני רוצה לשאת על נס את חוכמת החיים‪ ,‬ההיגיון הבריא‪ ,‬ושמירה על‬‫מולדת היהודים שלנו‪ .‬אני ורעייתי אהבנו לחזור מטיולים ברחבי העולם‪ ,‬וידענו‬‫כמה טוב להיות בישראל‪ ,‬המקום בו איש לא יפגע בנו לרעה‪ ,‬כי ידענו שאנחנו‬‫מוגנים ויש לנו צבא‪ .‬מילות הברכה שלי \"לעולם לא עוד\" נובעות מתוך תקווה‬‫עמוקה שהעולם לא יראה ולא יעבור שואה נוספת‪ .‬מילות הברכה שלי מורות על‬‫הרצון העז שלי לספר את הסיפור שלי כדי שהוא לעולם ולעולמי עולמים לא‬‫יחזור על עצמו בשום מקום בעולם‪ ,‬ושקט ושלווה יהיו נחלת משפחתי והאנושות‬‫כולה‪\" .‬לעולם לא עוד\" זו תפילתי מעומק נשמתי‪ ,‬זו נחמתי ‪ -‬עולם שקט‪ .‬רצון‬‫עז סוחף אותי לספר את הסיפור שלי כדי ללמד את משפחתי לדורותיה מה‬‫קרה ומה בני אדם מלאי שינאה מסוגלים לעשות‪ .‬אני מבקש שהדורות הבאים‬‫ישתמשו בכוח הדמוקרטיה על מנת למנוע אסון‪ ,‬יבינו מה תפקידם בזמן אסון‪,‬‬‫אם חס וחלילה יתרחש‪ .‬הייעוד שלי ושל רעייתי \"לספר כדי לחיות\" לנכדנו‬ ‫ולנינינו שלא ידעו שואה נוספת‪\" .‬לעולם לא עוד!\"‬‫עמוד ‪186‬‬

THE STORY OF DINA & MEIR \"THE TREE OF LIFE\"187 ‫עמוד‬

THE STORY OF DINA & MEIR \"THE TREE OF LIFE\"PAGE 188

THE STORY OF DINA & MEIR \"THE TREE OF LIFE\"PAGE 189

THE STORY OF DINA & MEIR \"THE TREE OF LIFE\"PAGE 190

THE STORY OF DINA & MEIR \"THE TREE OF LIFE\"PAGE 191

THE STORY OF DINA & MEIR \"THE TREE OF LIFE\"PAGE 192

THE STORY OF DINA & MEIR \"THE TREE OF LIFE\"PAGE 193

THE STORY OF DINA & MEIR \"THE TREE OF LIFE\"PAGE 194

THE STORY OF DINA & MEIR \"THE TREE OF LIFE\" Dina's and Meir's story as told by their daughter as part of a lecturethat was given to a group of adults and school children in IllinoisPAGE 195

THE STORY OF DINA & MEIR \"THE TREE OF LIFE\" PART TWELVE Dina and Meir's story as told by their daughterPAGE 196

‫\"עץ החיים\"‬ ‫הסיפור של דינה ומאיר‬‫עמוד ‪197‬‬