בהלכה , עדות היא הכלי הראייתי החזק ביותר, וכאשר שני עדים מעידים , על בית הדין לקבל את דבריהם , ובלשון התורה: על-פי שני עדים, או על-פי שלשה עדים -יקום דבר”. על פי ההלכה, עד הוא אך ורק אדם שראה במו עיניו או שמע במו אוזניו את העניין שמעיד עליו. אין אפשרות להעיד על דבר ששמע מעד אחר (עד מפי עד), למעט במקרים בודדים (כגון בעדות על אדם נשוי שמת) . כמו כן, ניתן לקבל עדות רק כאשר העד עצמו נמצא כאן ולא על פי עדות שכתב , למעט חתימה עד בשטר (“מפיהם ולא מפי כתבם”) .
בנוסף קובעת ההלכה , שעד שהעיד אינו יכול לחזור בו ולהתחרט (כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד”) ועדותו נשארת על כנה עד שיפסל ( בהכחשה או בהזמה ) . ונשאלת השאלה מהי הסיבה לכך שהתורה מאמינה במיוחד לשני עדים כשרים? שתי גישות יסודיות לשאלה זו קיימות. גישה אחת היא שיטת הרמב”ם שכתב (יסודי התורה ח, ב ) שאיננו יודעים אם העדים מדברים אמת , אלא שכך גזרה התורה שנלך על פי דבריהם. וכן כתב הרמב”ם (הלכות סנהדרין כד, א ) שיש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה , אם כן למה הצריכה התורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר כלומר, באופן בסיסי צריך הדיין לפסוק את הדין רק לאחר שהשתכנע באמיתות העובדות שבבסיס הדיון, אולם התורה אפשרה לדיין לפסוק על סמך עדים כשרים גם אם לא השתכנע כי הם דוברי אמת, וזו גזירת הכתוב מיוחדת להאמין להם.
הגישה השנייה ישנם ראשונים ( שו”ת התשב”ץ ח”א סי’ עז) שבניגוד לדברי הרמב”ם סוברים שבאופן בסיסי נאמנותם של עדים נובעת מכך, שאין חשש ששני עדים ישקרו. וכך כותב התשב”ץ (שם) “ויש לדקדק , מפני מה פסלה תורה עד אחד לממון … ונראה טעמו של דבר דודאי עד אחד הבא להעיד בבית דין חשש רחוק הוא לפגום בן ברית מוחזק בכשרות ששקר הוא מעיד, אבל מכל מקום אפשר שהוא מעיד בשקר כי שכור הוא. מה שאין לחשוד בזה שני עדים כשרים שאין לחשוד כלל לזרע ברוכי ה’ שיהיו חצופים כל כך, שלא יתביישו זה מזה כיוון שהם מוחזקים בכשרות”. ישנם מקומות שצריך שני עדים כדי לבצע פעולה מסויימת, כגון קידושין – שאם אין שני עדים בשעת הקידושין , הקידושין לא חלים כלל. וכן בשטר – שאם אין חתומים עליו שני עדים , אין תוקף לשטר זה . וכן בגט ובמקומות נוספים. הדרכים לבטל כח של שני עדים הם:
א . הכחשה- שני עדים או יותר המעידים הפוך מהעדים הראשונים, במקרה כזה בי”ד לא יכריע לשום כיוון עד שיהיו ראיות נוספות.
ב . הזמה- שני עדים המעידים שבשעה שעליה העדים הראשונים מעידים הם היו עמם ולא במקום עליו הם מעידים, במקרה כזה העדות הראשונה מתבטלת לגמרי ובתנאים מסוימים חלים עליהם דיני עד זומם.
ג . פסול קורבה- הצד שכנגד יכול להביא ראיה (כגון על ידי עדים) שהעדים המעידים קרובים ביניהם או קרובים לאחד הנידונים, במקרה כזה העדות בטלה לגמרי.
ד . פסול עדות- הצד שכנגד יכול לפסול את העדות על ידי שיביא ראיה לכך שאחד או יותר מן העדים הוא פסול לעדות, כגון שנתפס משקר בבית דין או שנתפס בגנבה וכדומה. במקרה כזה העדות בטלה לחלוטין.
ה . ראייה חזקה יותר- במידה והוכח באופן ברור וידוע לכל שהעדות היא שקרית. הדוגמה הבולטת היא כשבא הרוג ברגליו (עדים העידו על אדם שמת והוא הגיע, מקרה כזה נחשב סוג של הכחשה, אלא שבו אין ספק שהעדים שיקרו (בניגוד להכחשה רגילה). לעומת זאת , עד המונע מרגשי שנאה או אהבה אינו נפסל לעדות. לפני הגדת העדות מזהירים את העדים. אחד מנוסחי האזהרה הוא “סהדי שקרי אאוגרייהו זילי” , כלומר, עדי השקר בזויים אפילו בעיני שוכריהם.
