קראתי את ספר סיפוריו החדש של ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר בשנת 2014, בעניין רב. הספר, דגים גדולים, מתרחש כמעט כולו על אי דייגים שעל פניו המשתנות אנחנו לומדים בסיפור שהספר נקרא על שמו. אני אוהבת מאוד סיפורים שחוזרים לאותו מקום מזוויות שונות (ולפעמים גם לאורך מאות שנים, כמו שעשתה למשל אניטה שרב, שכמה מספריה מתרחשים לא רק באותו מקום, אלא גם באותו בית ובדיירים השונים שהתגוררו בו לאורך שנים רבות).
גם חלק מהדמויות בסיפוריו של נמדר חוזרות (האם רוּבִּי אינו אלא הסופר עצמו?), וגם זה "תעלול" ספרותי שאני מחבבת מאוד: ההזדמנות לראות מישהו מנקודת המבט שלו, ואז מנקודת המבט של אדם אחר, מרתקת אותי תמיד.
היה מעניין מאוד גם לקרוא את הסיפורים הדיאספורים של ראובן נמדר, שכמו מאיה ערד כותב בעברית על התנסויותיו של ישראלי שחי שנים רבות בארצות הברית.
סימנתי לי הרבה מאוד נקודות מעניינות לאורך הקריאה. למשל – איך אי הדייגים מאבד את האותנטיות שלו. את המרפסות, שמהן נהגו נשות הדייגים לצפות בדאגה לבעליהן שישובו מהים, הן נקראו "מרפסת האלמנות", ממשיכים לבנות בבתי העשירים שאיש מהם אינו מסתכן בהפלגות בים הסוער כדי לפרנס את משפחתו, וכיום אין אפשרות לגשת מהבית אל המרפסת, היא שם רק כחיקוי לסגנון הבנייה של פעם: "שום גרם מדרגות לא הוביל אל המרפסות הישנות־חדשות הללו, שנבנו כעת מתוך גנדרנות גרידא"…
מצא חן בעיניי מאוד גם הקשר החכם שעושה נמדר בין תאוות הבצע הצרכנית, לבין הרס הסביבה שהיא מייצרת. הוא מתאר את התופעה לכאורה בעקיפין: הדגים בים, שעשירי האי החדשים מצליחים לדוג כתחביב וכספורט, לא לצורך פרנסה, מתעוותים בצורות מוזרות, ומתחילים להיראות יותר ויותר מפלצתיים. יונקים ימיים מאבדים את חוש הכיוון שלהם ו"מתאבדים" על החוף. סופות הוריקן איומות מתרבות, "זורעות הרס" חסר תקדים, מחריבות ערים גדולות ומתנחשלות "בעיתוי משונה". הפסקות חשמל ארוכות "משתקות את חיי היומיום והמסחר", עשרות מיליוני בני אדם נפגעים "בדרך זו או אחרת" מהסופות שנעשות "אכזריות יותר, ממוקדות יותר". באוקיינוסים מתרחשת אנומליה, נוסף להם "רכיב כאוטי", משהו רע קורה, האדם הורס את הסביבה, ונמדר מראה הכול בזהירות, בפרוטרוט ובתחכום. קל יותר לספוג את שלל הנתונים והעובדות, כי הם משתלבים בתוך סיפור, ומה שקורה על אי הדייגים הוא משל להרס הכללי.
שוטטתי לי, אם כך, מסיפור לסיפור, עם דמויותיו של נמדר. הרגשתי בעוצמה את תחושת הזרות של הישראלים שחיים באמריקה, אבל נשארו מנוכרים לסביבתם, גם אחרי שנים רבות: מצד אחד הם מותחים ביקורת על ישראלים אחרים, מצד שני – מתגעגעים לתחושות הראשוניות של המגע עם הטבע הישראלי. הם יוצרים שם, באמריקה מעין "קיבוצים ישראליים", אבל הקהילות הללו נטולות שורשים אמיתיים, וכשהילדים מתבגרים החברויות מתפרקות. הם לא באמת משתלבים בחברה של האמריקנים המקיפים אותם, גם כשהם נישאים לבני המקום.
כל זה היה טוב ויפה, עד שהגעתי לנובלה "אבא", שהייתה מבחינתי קשה מנשוא. היא הרגיזה אותי, צרמה לי, עוררה בי תחושה של אי נחת וחוסר אונים, ממש עד כדי רצון לצרוח.
כי ראובן נמדר עושה בה דבר איום ונורא מבחינתי: הוא רותם את כישרונו הספרותי הניכר כדי להציג את העמדה המסוכנת מאוד של מצדדי התפיסה שלפיה מטפלים, פסיכולוגים, נוהגים לשתול בתודעתן של מטופלות זיכרון מזויף, לגרום להן להאמין שנפגעו מינית. נמדר מייצג בסיפורו את עמדתו של אבא שנפל קורבן לעלילת שווא. אנחנו, שנמצאים עמוק בתוך התודעה של האבא, יודעים ביחד אתו בוודאות שבתו טועה. שהוא אבא אוהב באמת. שההתנכרות שלה כלפיו גורמת לו לסבל בל יתואר. שמה שהיא חושבת שעולל לה לא קרה, בוודאות. שההתרחקות שלה ממנו ומאימה, אשתו, היא מעשה הרסני ואכזרי. שהיא מבולבלת ושוגה. שהוא הקורבן המסור, חסר האונים, שלה! כי מה שקרה, לדבריה, לא קרה באמת!
נמדר לא מותיר מקום לספק. ברור לגמרי שמדובר בהאשמת שווא. ברור לגמרי שהאבא הזה לא פגע בבתו. אנחנו שם, אתו, בנפשו. הוא לא "לא זוכר". זה פשוט לא קרה. נמדר לא מותיר לנו, הקוראים, שום פקפוק. לא מדובר בתודעה לא אמינה שמתוכה אנחנו משקיפים על המציאות ורואים אותה כפי שהייתה באמת, לא כפי שהוא מציג אותה או מעדיף לזכור אותה (כמו בספר לוליטה של נבוקוב). לא, האבא כאן לגמרי, ממש ובאמת חף מפשע. הבת כאן מטורללת. מאשימה. תובענית. דורשת תשומת לב. הורסת משפחה שלמה רק בגלל אישיותה הבעייתית. אפילו כשהיא מסבירה שאין לה שום סיבה לטפול עליו עלילת שווא: מה יש לה להרוויח מזה? היא בעצם לא דוברת אמת. והיא לא היחידה. יש, לגבי דידו של הסיפור, מקרים רבים כאלה. של פסיכולוגים ש"השתילו זיכרונות מזויפים".
העמדה הסיפורית הזאת כל כך מקוממת, כל כך לא הגונה, כל כך מסוכנת!
ואם יסביר לי נמדר שהתכוון בכלל למשהו אחר, שרק רצה להראות את העיוות של האבא, שלמען האמת הוא דווקא כן פגע בבתו, אשיב לו שאם לכך התכוון – נכשל במשימה, כי אין בסיפור שום קצה של רמז שיכול להעיד על כך שהאבא משקר לעצמו. אנחנו חודרים אל נימי נפשו העמוקות ביותר ופוגשים שם קורבן. וזה פשוט איום ונורא.
מה אתה נותן כוח, תוקף, גיבוי, לעמדה שלפיה נפגעות תקיפה מינית במשפחה הן נשים מעורערות שנולדו כאלה, ורק רוצות להרוס? מה אתה "מלמד" אותנו שהאבא הוא המסכן? באיזו זכות אתה מייצג עמדה כל כך פוגענית כלפי קורבנות שגם כך נאלצות להתמודד כל החיים עם הספקות, עם אי האמון בהיסטוריה שלהן, בפגיעה שעברו?
זה הזמן לספר לנו על מקרה כזה שבו אבא אוהב מותקף על לא עוול בכפו? לשם כך אתה רותם את כישרון הכתיבה שלך?
כמה מכעיס. כמה מאכזב. כאילו שלפוגעים אין מספיק הגנה. הרי כל אחד מהם מצויד בפמליה של אוהדים שלא מאמינים לקורבן, וגם אם מאמינים, עלולים לומר לה אפילו "אז מה?" [אם אבא פגע בך ככה! זה מה שאני עצמי שמעתי!]
שוב, כאן, אבא אומלל שבתו המופרעת הרסה אותו? באמת תודה רבה!
אני כועסת בשמי ובשם כל הנפגעות שנאבקות יום יום על חייהן, על שפיותן, ועל הצדק שהן – אנחנו! – כמעט אף פעם לא זוכות בו.
