השאלה בעינה עומדת: מה מעניין את "האמנים האמתיים"? כבר רמזתי – לא האובייקט ולא מידת הידמותם למציאות הם הנושאים המעסיקים אותם. לא הציפורים הגדולות מאסמים, לא שלל הצבעים היוצרים קיר ולא מעט הצבעים המרמזים על קיר. לא, אפילו לא נשמת הדברים. אמן מתעניין בעיקר בצבעים כצבעים, בצורות כצורות, ובדרך שילובם והבעתם. הוא מתעניין, אם בכלל, בנשמת הדברים ובמהותם, אם אלו ניתנים לביטוי באמצעות קווים, צורות וצבעים המעוררים ריגוש (במעורר ריגוש אני מתכוון לכל אתגר רגשי מהנה, מאיים, דוחה, משעשע, מעציב, מרומם או מדכא).
הדבר דומה למלחין ולמוזיקה שלו. המלחין אינו מעוניין, אולי רק לעתים נדירות וגם אז לא ברצינות רבה, בחיבור מוזיקה המחקה משהו או המספרת סיפור. הוא רוצה להפיק צלילים או צירופי צלילים שירגשו. כך גם האמן. האם הירוק הזה כאן, ליד הוורוד ההוא שם ירגשו? אם כן, הוא מצייר אותם ומה שנכון לאמן צריך להיות נכון גם למי שמבקש ליהנות מאמנות. מי שאינו מחפש צורות וצבעים לעולם לא יגלה את האמנות בתמונה שלנגד עיניו.
מתוך הספר בד בבד, בין ציורים לאנשים (עם עובד): מכתב שכתב מרווין לוונטל
המלט:
תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או – אם מותר לומר – טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה. אח, זה מעליב אותי ממש עד עומק הנפש לשמוע איזה טיפוס מתלהם עם פאה מקושקשת על הגולגולת קורע את הרגש לגזרים, מה גזרים – סמרטוטים, כדי לפוצץ את אוזני הקהל הרחב, שעל-פי-רוב לא מסוגל לקלוט שום-דבר חוץ ממראות-עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום. אני בעד שילקו טיפוס כזה עם שוט על שהוא מְוַולְגֵר את הוולגריות – רעשן, מיושן, מלא אש ועשן. בבקשה ממך, הימנע מזה.
שחקן א':
יסמוך עלי, כבודו.
המלט:
אבל שלא תהיה מתון מדי. תן לטעם הטוב שלך להיות לך מדריך. תתאים את הפעולה לַמילה, את המילה לַפעולה, והכל בתנאי אחד, שלא תחצה את גבול הפשטות של הטבע. כי כל מה שעשוי למעלה מן המידה הוא רחוק ממטרת המשחק, שמאז ועד היום היתה – והיא עדיין – להניף ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו, לרֶשע את הפרצוף שלו, ולכל הדור את החותָם והצורה שלו. עכשיו, אם זה עשוי בהגזמה, או ברשלנות, גם אם זה גורם לַהדיוטות לצחוק, זה גורם לַנבונים עגמת-נפש; והמשפט של אלה חייב לשקול על המאזניים שלך יותר מאולם מלא של אחרים. אח, יש שחקנים שראיתי אותם משחקים, ושמעתי אחרים מהללים אותם, אפילו עד הגג, ש – בל אחטא בשפתי – לא רק שלא דברו והתהלכו כמו בני-תרבות, או כמו קניבלים, וגם לא כמו בני-אדם בכלל, אלא קרטעו ושאגו עד-כדי-כך שהיה נדמה לי שאיזה שוליה שולי של הטבע הוא שברא את האדם, ולא עשה עבודה מי-יודע-מה, כל-כך דוחה היה החיקוי שלהם למין האנושי.
אנטיגואה שאני הכרתי, אנטיגואה שגדלתי בה, היא לא אנטיגואה שאתה, התייר, תראה עכשיו. אנטיגואה ההיא לא קיימת יותר. אנטיגואה ההיא לא קיימת גם מהסיבה הרגילה – חלוף הזמן, וגם מפני שאנשים רעי הלב ששלטו בה בעבר, האנגלים, לא שולטים בה יותר (אבל האנגלים הפכו בימינו לחבורה מעוררת רחמים, הם בקושי יודעים מה לעשות עם עצמם עכשיו, כשאין להם יותר רבע מאוכלוסיית בני האדם על כדור הארץ שיקוד וישתחווה להם. נראה שהם לא מבינים שהעסק הזה של האימפריה היה כולו עוול ושעליהם, לכל הפחות, ללבוש שק אפר לאות חרטה על העוול שעשו, על מעלליהם הבלתי הפיכים, כי שום אסון טבע שאפשר להעלות על הדעת לא יוכל להשתוות לנזק שהם גרמו. אולי היה כבר עדיף מוות ממשי. ככה שכל הדיבור הזה על האימפריה – מה השתבש פה, מה השתבש שם – תמיד מוציא אותי מדעתי. כי אני יכולה להגיד להם מה השתבש: הם לא היו צריכים לעזוב את ביתם. את אנגליה היקרה שלהם, שאותה הם אהבו כל כך. המקום שהם נאלצו לעזוב אבל לא היו מסוגלים לשכוח. וכך, כל מקום שהם הגיעו אליו הם הפכו לאנגליה; כל מי שהם פגשו הם הפכו לאנגלי. אבל שום מקום לעולם לא יוכל באמת להיות אנגליה, ומי שלא נראה בדיוק כמוהם לעולם לא יוכל להיות אנגלי, אז אתה יכול לדמיין לעצמך את החורבן של האנשים ושל האדמה שנבע מזה. האנגלים שונאים זה את זה ושונאים את אנגליה. והסיבה שעכשיו הם אומללים כל כך היא שאין להם מקום אחר ללכת אליו ומישהו אחר להרגיש שהם טובים ממנו). אבל תרשה לי להציג בפניך את אנטיגואה שאני הכרתי.
עצם המחשבה על הבן שלה מכלה את כוחותיה. מה נשאר במוחו של רינוצ'ו: תמונות, מילים. היא מודאגת מקולות שהגיעו אליו, מבלי שתוכל לפקח עליהם. מי יודע אם שמע את קולי כשסחבתי אותו בבטן, מי יודע איך הוטבע במערכת העצבים שלו. אם חש את עצמו אהוב, אם חש את עצמו דחוי, אם הוא חש בסערה שלי. איך אפשר להגן על בן. מאכילים אותו. אוהבים אותו. מלמדים אותו דברים, מסננים כל תחושה שבכוחה לפגום בו לתמיד. איבדתי את אביו האמיתי, שלא יודע עליו דבר ולעולם לא יאהב אותו. סטפנו, שאינו אביו ובכל זאת אהב אותו קצת, מכר אותנו תמורת אהבתה של אשה אחרת ובן אמיתי יותר. מה יקרה לילד הזה. רינוצ'ו כבר יודע עכשיו שאם אני הולכת לחדר אחר הוא לא מאבד אותי, שאני ממשיכה להיות. הוא מתפעל חפצים ורוחות-רפאים של חפצים, את מה שמחוצה לו ואת מה שבתוכו. הוא יודע לאכול בכוחות עצמו בכף ובמזלג. הוא יודע לשנות צורתם של חפצים, לגלגל אותם לצורות אחרות. ממלה הוא עבר למשפט. באיטלקית. הוא כבר לא אומר הוא, אלא אומר אני. הוא מזהה את אותיות האלף-בית. הוא מרכיב אותן כך שיכתבו את שמו. הוא אוהב צבעים. הוא שמח. אבל כל הזעם הזה, הוא ראה שמעליבים אותי ומכים אותי. הוא ראה אותי מנתצת חפצים ומעליבה. בדיאלקט. אני לא יכולה להישאר כאן עוד.
וכך עליך להקדיש את עצמך לפענוח התעלומה כמה ממה שאומרים לך הוא באמת נכון (האם בקבוק זכוכית כתוש דק ברוטב של חמאת בוטנים הוא באמת מעדן מקומי, או שמא הוא יעשה לך בדיוק את מה שאתה חושב שבקבוק זכוכית כתוש דק יעשה? האם הדג הנדיר, הצבעוני, בעל הפה החרטומי הזה, באמת מעורר תשוקה מינית, או שמא הוא יפיל עליך תרדמת נצח?), אה, העבודה הקשה שבכל זה; פלא שכשאתה שב הביתה אתה חש צורך בחופשה ארוכה כדי להתאושש מחייך כתייר?
לא קשה להסביר למה יליד המקום לא מחבב את התייר. כי כל מקומי, מכל מקום שהוא, הוא תייר פוטנציאלי, וכל תייר הוא מקומי באיזשהו מקום. כל מקומי בכל מקום שהוא חי חיים בנאליים, כורע ונמחץ תחת חיי שגרה ושעמום וייאוש ודיכאון, וכל פעולה, טובה או רעה, היא ניסיון לשכוח את זה.
מאריה החליטה לכתוב ולאייר ספר על הדברים הנכחדים הללו ולתרום את כל הרווחים לארגון שמטרתו לשמר אותם. כמוה, כל חברי הארגון הזה היו אמידים, אבל הם לא קישרו בין המותרות שהם נהנים מהן לבין הידרדרותו של העולם המשתרע לפניהם. יכולתי לספר להם על כך דבר או שניים, יכולתי לומר להם כמה נחמד לראות אותם נאלצים לבלוע לגימה קטנה מן הרעל שלהם עצמם. לעתים הייתה יוצאת, משעת בוקר מוקדמת עד בין-ערביים, לצייר בעלי חיים וצמחים ממינים שונים, כל אחד בבית הגידול הטבעי שלו. היא גרמה לי לחוש שהכול עומד על סף גוויעה ועלול מהיום למחר להיעלם מעל פני האדמה. מאריה הייתה האדם טוב הלב ביותר שהכרתי מימי. האכפתיות שלה לא הייתה חלק מפתיע באישיותה; אפשר היה לומר שטוב לבה הוא פועל יוצא של חיי הרווחה שלה, אבל אנשים רבים במעמדה לא היו טובי לב ומתחשבים כמותה. ומשום כך לא יכולתי להביא את עצמי להעמידה על כך שאילו ניצלו כל הדברים שרצתה להציל בעולם, הייתה עלולה למצוא את עצמה יורדת מנכסיה; לא יכולתי להביא את עצמי לדרוש ממנה לבחון את שיחותיו היומיות של לואיס עם סוכן הבורסה שלו, כדי לראות אם אין להם זיקה כלשהי לדברים ההולכים ועוברים מן העולם לנגד עיניה. ברגיל זה היה בדיוק ממין הדברים שהייתי נהנית לעשות, אלא שצמחה בי אהבה כה רבה למאריה.
ליידי מקבת:
פניך, ראש שבט שלי, הם סֵפר
בו יכולים כולם לקרוא דברים
זרים ומוזרים; כדי להשלות
את בני הַדּור, לבש את פני הדור;
תקרין רק חביבות חמה בָּעַין,
ביד ובלשון שלך; תִדְמה
לפרח התמים, אבל תהיה
הצפע מתחתיו. לזה שבא
צריך לדאוג; ואתה תפקיד אצלי
את הטיפול בעסק הגדול
של לילה זה, אשר ייתן לכל
ימינו ולילותינו בעתיד
שלטון בלי מְצָרים, מוחלט, מַתְמיד. מקבת:
עוד נדבר.
זמן רב לפני המהפכה הצרפתית כבר העלו טובי ההוגים את הרעיון שיש להשתמש בענישה כדי לשפר את האשמים. במאה התשע-עשרה עומתה התורה הזאת עם מה שכונה "תורת ההרתעה", שלפיה חשיבותם של העונשים היא בעיקר במניעת פשעים, כלומר העונשים קיימים כדי להרתיע את מי שזומם לפשוע ולהניאו מכך. האנשים שפיקדו על הבסטיליה לא ייגעו את מוחם בשאלות כאלה. לא היה אכפת להם אם הם צודקים או לא, ומשום כך סילקה אותם המהפכה הצרפתית.
נמאס לה, לאימא. נמאס מהכול. ממלחמות דת, מפיגועים, מקנאים, מרינה טנצר, מווילונות מוגפים בקריאת התורה, מפוליטיקה, מגדרות, טלוויזיות, מקרבנות, מהתחושה שאנחנו, רק אנחנו קרבנות, מנחום-קמטים-במצח, מעקירת עצי זית, מהפגנות, מזכויות אדם, מזכויות לחלק מבני האדם, מ"שלי – שלי, שלך – שלי" ומעם הנצח שלא פוחד מדרך ארוכה.
"אני מפחדת," היא אמרה לאבא, וכשדיברה כך הוא הקשיב לה. לא ליטף את שערה, ידע שזה לא יועיל עכשיו, הרי לא מהמוות פחדה, ולא מיריות ולא מפיגועים. היא פחדה שכך נגדל, שנשנא ונקלל, שנזלזל ונעקור, שנשבור, שנתנחל בכוח, שנגדל להיות נחום.
"אני לא רוצה שהם יגדלו במקום שבו לא רואים את האחר," אמרה.
"בסופו של דבר מכל הדברים תמיד אנחנו חוזרים לכעסים שבמשפחה, ואת בוודאי מכירה את זה מהסיפור של אמך. תמיד החשבונות האלה גדולים יותר מכול הקטסטרופות של הטבע. במבול נהרגו כנראה אלפי אנשים, כמה מקום ניתן לסיפור הזה? מעט, לעומת סיפור בגידת האחים ביוסף, סיפור דוד ובת שבע, סיפור נעמי ורות."
"היהודים עברו ברירה טבעית בשואה. על פי כל העקרונות הדרוויניסטיים", נפתח המאמר. "אלה ששרדו היו רק קטני האמונה, רבי-התושייה, שלא בחלו באמצעים. אלה שלא האמינו שהתור יוביל לאן שאמרו שיוביל, שחיפשו את הזמן והמקום להסתלק, ששכבו במחראה או התכסו בגופות נפוחות, שרימו וגנבו כל אימת שהתאפשר. המרדנים והיהירים שבהם הקדימו ועזבו את בתיהם המתורבתים, בני נוער פורקי עול וחסרי אחריות בדרכם למסיבת הפיג'מות הפרועה בלבנט. וכל אלה הנחילו את הגנים שלהם ואת גישתם לבניהם ולבני בניהם לדורותיהם. ייסדו אומה של איפכא מסתברא והטלת ספק במבוגר האחראי, של ניצול פרצות ומלחמת הכול בכול. לטוב ולרע. אנחנו האחראים לאבולוציה של הגנום היהודי."
לאורך הארוחה הביטה לורה בקרוביה. היא הרגישה כאילו התעוררה, בלא שינוי, מתנומה של עשרים שנה, ומצאה שהם כמעט בלתי מזוהים. היא סקרה אותם בזה אחר זה. אפילו הנרי וקרולין, שראתה מדי יום ביומו, היו חבויים למחצה תחת כל מה שצברו – שפע, סמכות, ניסיון יומיומי. הם רופדו בניסיון, אין אירוע חדש אחד שיוכל להניח עליהם רגל ולטלטל אותם בלי שהם יספחו אותו אליהם ויספגו את ההדף. אם הדוּד היה מתפוצץ, אם שוטר היה מטפס אל החלון ומנופף בחרב – הנרי וקרולין מיד היו מביאים את האירוע אל סופו הטוב בעזרת הניסיון הכביר שלהם בהתמודדות עם דוודים ועם שוטרים מן המניין.
לוֹלי וילוֹז, סילביה טאונסנד וורנר, הוצאת לוקוס, לעברית: רנה ורבין Lolly Willowes Sylvia Townsend Warner
"אבל הם לא מסוג האנשים שאהבה מספיקה להם, נדיה. אנחנו הסתפקנו בפחות מאהבה. ולא כי לא היתה לנו. היא הגיעה, אבל אחרי החתונה. גם אני לא אהבתי את רמזי לפני שהתחתנתי איתו. אבל היום אני יודעת שכשאני מתעוררת באמצע הלילה וקר לי ברגליים, הוא ישמע אותי מתהפכת ויקום וייגש למגירה בלי לדבר, ויוציא זוג גרביים עבים יותר מדי או דקים יותר מדי, ויגרוב לי אותם, ויגיד בפעם המיליון, 'מי ישן בקור הזה בלי גרביים?' ויחזור לישון. מה הם מבינים באהבה, הוא ורנין. זה כל מה שזה, אהבה. שתי רגליים חמות בלילה. זה כל הסיפור. לכי תסבירי להם שזה לא צריך להיות מסובך כמו שהם חושבים."
דוֹד שם לב שבגרמניה לא פוגעים בכלבים. אי לכך כלבים לא חששו מפני בני אדם, ונראו תמיד עגלגלים ומטופחים. "רק סוסים נראו מאושרים לא פחות, בניגוד לילדים ולבני נוער," הוא כתב. "לא פעם נעצרתי בדרכי למשרד כדי לשוחח עם צמד סוסים יפהפיים שחיכו לפריקת עגלתם. הם היו נקיים, שמנים ומאושרים כל כך, עד שהיה נדמה לי בעוד רגע יתחילו לדבר. הוא כינה זאת "אושר סוסי" ושם לב לאותה תופעה בנירנברג ובדרזדן. האושר הזה הושג במידה לא מעטה, כך ידע, בעזרת החוק הגרמני, שאסר על גילויי אכזריות כלפי חיות, והעניש עבריינים במאסר. דוֹד ראה בכך אירוניה עמוקה. "בתקופה שבה מאות בני אדם הוצאו להורג בלי משפט ובלי שום ראיה לאשמתם, וכשהאוכלוסייה רעדה מפחד, תרתי משמע, היו לחיות זכויות שבני אדם יכלו רק לחלום עליהן."
והוא הוסיף, "בני אדם יכלו בהחלט להצטער על כך שאינם סוסים!"
In the Garden of Beasts: Love, Terror, and an American Family in Hitler's Berlin by Eric Larson
מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוט. הספר בגן חיות הטרף ראה אור בידיעות ספרים בתרגומו של יניב פרקש.
אמי רצתה להיות מושא האהבה הבלעדי של בתה, כלומר שלי, רצתה שאוהב רק אותה, שתהיה מושא האמון והאהבה, אמי רצתה להיות בשבילי המשפחה כולה, תחליף לכול. ראיתי משפחות כאלה של נשים, אמא, בת וילד קטן, משפחה לכל דבר! זוועה וחלום בלהות. הבת מרוויחה כסף כמו גבר ומפרנסת, האם יושבת בבית כמו אשת איש ומוכיחה את הבת שהיא לא באה הביתה בזמן, לא מקדישה תשומת לב לילד, לא מוציאה את הכסף בתבונה וכדומה, אבל בה בעת האם מקנאה בבתה על כל החברות שלה, שלא לדבר על הבחורים, שהאם רואה בהם יריבים לכל דבר. התוצאה היא מִשְׁמש ודייסה שלמה, אבל מה לעשות? עד שקרו כל הדברים האיומים, דחקה אמא שלי בדיוק בדרך הזאת את רגלי בעלי האומלל מהבית, ואמרה תמיד ברגעים הטובים: מי פה ראש המשפחה. (בהבעה נכלולית) נו, מי פה ראש המשפחה? (והתכוונה לעצמה).
מה מרגיש אדם שסבור כי עתידה של האנושות, או לפחות השלום בעולם, תלוי בכך שיצליח לנסח את דעתו על המציאות באופן משכנע? האם אפשר להעלות על הדעת שמהלכיה של ההיסטוריה יכולים בכלל להשתנות? שאדם אחד יכול להשפיע עליה, לבלום את הגלגלים שכבר יצאו לדרך עקובה מדם, אל מלחמה שעשרות מיליוני בני אדם ימותו בה?
אדם כזה היה ויליאם דוֹד, היסטוריון אמריקני שנשיא ארצות הברית מינה ב-1933 לשגריר בגרמניה. דוֹד היה שקוע באותה עת בכתיבת ספר, הדרום הישן, מחקר שעסק במדינות הדרום של ארצות הברית. כשהגיעה אליו ההצעה לתפקיד הוא היסס מאוד אם לקחת על עצמו את השליחות. העבודה על הספר והחיים שניהל בחלק מהשנה בחווה חקלאית שבבעלותו היו יקרים ללבו והוא ידע שהמשרה החדשה תגזול את כל זמנו ולא תאפשר לו להמשיך בעיסוקיו. יתר על כן, היו לו ספקות באשר להתאמתו לתפקיד. לאמתו של דבר, גם הנשיא ושר החוץ באותה עת היססו, ולמעשה שלחו את דוֹד לברלין רק מכיוון שמועמדים אחרים סירבו לתפקיד. דוֹד לא היה עשיר די הצורך, ואנשי משרד החוץ סברו כי בהיותו איש אקדמיה הוא אינו מתאים לדמותו של שגריר שאמור לייצג את ארצו בהדר המקובל.
למרות הספקות, יצא דוד לברלין מלווה ברעייתו, בנו ובתו, שניהם בשנות העשרים לחייהם. הספר בגן חיות הטרף מאת אריק לארסון, שראה זה לא כבר אור בעברית (בתרגומו של יניב פרקש), מתאר את ארבע השנים שבהן חיה משפחת דוֹד בברלין, ומתמקד בעיקר באבי המשפחה ובבתו מרתה. איתרע גורלם שהם נקלעו לברלין בתקופה שבה ביסס היטלר את שלטונו בגרמניה הנאצית, והיו עדים לאופן שבו הצליח לשטות בעולם הנאור, להשיג לעצמו כוח מוחלט, ולהתחיל במעשי הזוועה שהוביל. אלה היו הסימנים והאותות הראשונים למה שעתיד היה להתרחש בעולם כולו, סימנים ואותות שרוב בני האדם לא הקדישו להם תשומת לב ולא ידעו לפענחם כיאות.
באחרית הדברים לספר מציין לארסון את המקורות שעליהם התבסס בתחקיר שלו: יומנים אישיים, מכתבים, ספרי זיכרונות שכתבו בני התקופה ההיא, אפילו קטעי סרטים שאיתר ובהם הצליח לראות כיצד נראתה ברלין בתקופה האמורה. (הציטוטים הרבים מעלים על הדעת את התהייה כיצד יוכלו לחקור בעתיד את ההווה שלנו, שבו כתיבת מכתבים פסה מהעולם ואת השאלה אם התיעוד הקיברנטי וכל מה שמונצח בו יוכל לשמש תחליף נאות).
מלאכתו של לארסון צלחה. ספרו תיעודי, אמנם, אבל הוא מקים בו לתחייה את המאורעות שהתרחשו באותה תקופה, לא כמו העובדות הענייניות המנוסחות בספרי ההיסטוריה, אלא בתיאורים חיוניים, ססגוניים, צבועים ברגשותיהם של האנשים שהשתתפו בהם. אלה כמו מלווים את ההתרחשויות בפס קול של צלילים, ריחות, צבעים ומראות מפורטים, עד שהקורא חש כצופה בסרט, כמעט אפילו נוכח במקום שבו הכול קרה. לא זו בלבד, אלא שהמחבר מצליח לייצר מתח, כמו בסיפור ולא כמו בספר עיון, אפילו אם העובדות ההיסטוריות ידועות.
גם האנשים שהוא מתאר, בעיקר שני הגיבורים הראשיים, דוֹד ובתו, מצטיירים בבירור ובפרוטרוט, עד שהקורא חש שהוא לומד להכיר אותם מקרוב, כאילו היו דמויות ספרותיות (שאתן אפשר תמיד להגיע לקשר הכי אינטימי, שהרי במציאות אין לאיש היכולת לחדור לנבכי נפשם של הסובבים אותו).
אנו עוקבים אחרי עלילותיה של מרתה, האישה הצעירה שהגיעה לגרמניה והיא בהליכי גירושים: ההרפתקה הצפויה לה באירופה משכה את לבה הרבה יותר מאשר האפשרות להישאר בארצות-הברית כאישה נשואה, לגדל ילדים ולנהל בית. אכן, מהבחינה הזאת גרמניה לא אכזבה אותה: מרתה דוד ניהלה קשרים אינטימיים רבים מאוד, התאהבה בבני לאומים שונים, ביניהם בראש הגסטפו, באיש השגרירות הצרפתית ובנציג של הקג"ב, שהוצב בברלין תחת כיסוי של דיפלומט רוסי. היא לא העלתה בדעתה שהרפתקאות האהבים הרבות שהיא מנהלת מסכנות אותה; לא ידעה שהיו מי ששקלו "לשדך" אותה להיטלר, (ושהוא עצמו ראה בה טרף אפשרי בעל פוטנציאל רב תועלת). לא היה לה מושג (ואולי דווקא כן? קורות חייה אחרי המלחמה, שעליהם מספר המחבר באחרית הדבר לספרו, אינם מותירים מקום רב לספק) שבקג"ב מנסים לנצל את ההתאהבות שלה בנציגם כדי לגייסה לשורותיהם ולהפוך אותה למרגלת נגד ארצה. מרתה הסתובבה לה בברלין בתחושה שהיא בטוחה ומוגנת, הרי היא בתו של השגריר. (למרבה הזעזוע, שגריר צרפת, לעומת זאת, הודה כבר ב-1934 שלא יופתע אם הגרמנים ינסו להתנקש בחייו, חרף היותו דיפלומט זר, ולפיכך הרחיק את בני משפחתו מברלין).
ויליאם דוד, אשתו, בנו ובתו
בני משפחת דוֹד היססו אמנם אם להגיע לגרמניה, אבל הספקות הללו לא היו קשורים מלכתחילה במשטר. אדרבא, מרתה דוד אהדה את הנאצים, והתרגשה והתלהבה מהמהפכה העוברת על גרמניה. גם היחס של השלטונות כלפי היהודים, שכבר ב-1933 החלו להצר את צעדיהם, למעשה להתעלל בהם (בין השנים 1932-34 חלה עלייה תלולה במספר המתאבדים היהודים בברלין: 70.2 יהודים מקרב כל 100,000, לעומת 50.4 בשנת 1924, טוען המחבר(, לא הפריע לה במיוחד. היא לא היססה להודות באנטישמיות שהיא עצמה חשה: "גם אנחנו לא ממש אוהבים יהודים", כתבה במכתב לארצות הברית לסופר תורנטון ויילדר, עמו הייתה מיודדת.
דוֹד עצמו ידע גרמנית, אהב את גרמניה, וחש כלפיה נוסטלגיה, כי בצעירותו למד שם. זאת הייתה אולי אחת הסיבות העיקריות לכך שנעתר לבסוף לשליחות.
אחת המשימות הראשונות שהוטלה עליו הייתה למצוא לעצמו מקום מגורים. בניגוד לקודמיו ולעמיתיו, שמרביתם הגיעו ממשפחות עשירות מאוד, עמד דוֹד על כך שכל הוצאות המחיה שלו ושל בני משפחתו ימומנו ממשכורתו, ולא ממקורות כספיים אישיים, שבלאו הכי לא היו לו. חיי מותרות ובזבוז היו זרים לו, והוא הקפיד מאוד על חסכנות גם בענייני השגרירות – למשל תבע לקצר את המברקים שהיו לטעמו ארוכים ובזבזניים מדי. (תביעותיו נתפשו כקטנוניות וטרחניות, והרגיזו את הכפופים לו). הפתרון הופך הקרביים שמצא מתואר בספר כפשוטו. את משמעותו הנסתרת, המזעזעת, יכול כל קורא להסיק בעצמו: משפחת דוֹד שכרה במחיר מגוחך את ארמונו של יהודי עשיר, בעליו של בנק פרטי, שנאלץ למעשה לוותר על ביתו, ונשאר לגור עם אמו בדירה קטנה שהשאיר לעצמו, בקומה העליונה של הבניין. מן הסתם לא יכול היה האיש להמשיך ולהחזיק בבית, בשל החוקים שהצרו את צעדיהם של היהודים ואת יכולתם להתפרנס. יתר על כן: הוא קיווה שהמגורים בבית שבו שוכן שגריר ארצות הברית יגנו על חייו ועל חיי בני משפחתו.
הפאר המדהים של הבית, חדר הנשפים הענקי, הריהוט העשיר, הגן, שעשעו מאוד את מרתה, שנהגה להעלות את ידידיה אל חדר השינה של הוריה ולהראות להם את האמבטיה המוזהבת המונחת על במה קטנה. דוֹד עצמו שמח להודיע לנשיא כי שכר את הארמון המדהים הזה תמורת 150 דולר בחודש בלבד. איש לא הוטרד ממשמעות העסקה המקוממת הזאת. אדרבא, כעבור כמה חודשים, כשבעל הבית החל לשפץ את הדירה הקטנה שהקצה לעצמו כדי להביא לשם את אשתו וילדיו, שאותם שלח לפני כן למקום מבטחים בכפר, הרגישו בני משפחת דוֹד מרומים, כעסו על הרעש, ובעיקר − על הסידור החדש. כי מי שמע על כך שילדים זרים (ועוד יהודים!), עלולים להיראות במקרה לעיני אורחיהם? על התחושות של אותם ילדים שנאלצו לחיות בבית ילדותם כדיירים לא קרואים ולא רצויים ולראות אנשים זרים מסתובבים ועושים בו כבשלהם הספר אינו מדווח. (באחרית הדבר מודה המחבר לבנו של אותו בנקאי, אזרח ארצות הברית בעת כתיבת הספר, על העזרה שהוא ואשתו הגישו לו בשחזור מראהו של הבית ושל האווירה ששררה בו. מכאן אפשר ללמוד שלפחות אחד מאותם ילדים אומללים שרד. אין מידע על מה שקרה לשאר בני המשפחה).
עם זאת, ולמרות האטימות המשוועת שהפגין דוֹד כלפי בעלי הבית שלו, אי אפשר להימנע מתובנה מחרידה: הוא היה אחד האנשים ההגונים-יותר שהסתובבו באותם ימים בברלין. בימים שבהם העולם הסכין עם רדיפת היהודים ועם הטרור הפנימי שהתרחש בגרמניה (אחת הדוגמאות לאימה ששלטה אז: אזרחים גרמנים, לא יהודים, סירבו באותם ימים לעבור הליכים כירורגיים, כי חששו מפני מה שיגידו בלי דעת ברגעי הערפול של ההתעוררות מההרדמה), דוֹד היה אחד המעטים שקלטו את חומרתם של המעשים הקיצוניים והמחרידים שנעשו בגרמניה, ואף שילם על כך מחיר אישי. את מלוא משמעותם הבין אחרי מה שכונה בדיעבד "ליל הסכינים הארוכות", והיה כמעט היחיד שהבין. בספר שלפנינו מקבל אותו אירוע, שבספרי ההיסטוריה מוקדשים לו כמה עמודים, לכל היותר פרק, נפח ועומק. התיאור המרתק והמחריד נבנה בהדרגה, מזוויות שונות, ומובא לפרטיו. אנו לומדים מה היה מזג האוויר באותו יום, מה חשבו, ראו, שמעו, אנשים שונים, כאלה שהיו קרובים מאוד להתרחשויות וכאלה שצפו בהן מרחוק. הטירוף, האכזריות, ההשתוללות חסרת הרסן, ותגובתו הפושרת, המקבלת, של הציבור הגרמני − כולל זו של הנשיא הינדנבורג, שהיה אמור לרסן את היטלר ושל העולם, שגם הוא קיבל והשלים עם מה שהיטלר עולל, ולמעשה אפילו לא מחה − מעוררים פלצות.
דוֹד היה בין היחידים שהתרעמו והזהירו מפני מה שגרמניה עתידה לחולל. דבריו נדחו בזלזול, עד שנקרא לשוב לאמריקה ולפרוש מתפקידו. הממשל סבר שאינו מתאים עוד לשמש שגריר, שכן טינתו המוזרה (!) כלפי הגרמנים עמוקה וגלויה מדי ושוב אינו מסוגל לחשוב בהיגיון. גם אחרי שפוטר מתפקידו וחזר לארצות הברית המשיך במשך שנתיים להתריע ולהזהיר מפני המלחמה שגרמניה הובילה אליה.
גם מרתה התפכחה בהדרגה מאהדתה כלפי גרמניה הנאצית. "אם במקום לעסוק במה שצודק ומה שלא צודק עוסקים בשאלה מה ארי ומה לא ארי, אנשים בעלי עמדות מיושנות בעניינים של צודק ולא צודק ושל הגון או מתועב, נותרים בלי קרקע יציבה לעמוד עליה," היא אמרה לאחד מידידיה הגרמניים, ממיודעיו של היטלר.
מעלתו הגדולה של הספר בגן חיות הטרף היא בכך שהוא משחזר את התהליך ההיסטורי שבו החלה הזוועה להיווצר, וכיצד קורבנותיה העתידיים בעולם כולו ראו ולא הבינו מה הם רואים, אבל עושה זאת לא כהיסטוריה, אלא כספרות.
כשעוסקים בהיסטוריה אין טעם לשאול "מה היה אילו" – מה היה אילו האמין נשיא ארצות הברית לאזהרותיו של השגריר? אילו שמע את קולו ופעל בהתאם? האם היה יכול דוד להשפיע על המהלכים ההיסטוריים?
עם זאת אי אפשר שלא לתהות ולנסות להבין מהם התהליכים המפחידים, הרי הגורל, שגם אנחנו עדים להם ממש עכשיו, אלה שרק בדיעבד יכונו בשמות שספק אם אנחנו עצמנו נזכה להכירם.
מאחר שקראתי את הספר באנגלית, את הציטוטים המופיעים כאן תרגמתי בעצמי.
כמו כל העשירים, הוא לא היה מסוגל להביא את עצמו להאמין שהעניים (הביטו בבתיהם, הביטו בבגדיהם) יכולים באמת לסבול. כמו כל האנשים המתורבתים הוא האמין שרק מי שמרבה לקרוא יכול לדעת שהוא אומלל.
אין דרך לקרוא סיפור מלבד אותה דרך שכל אחד יודע מעצמו כשהוא קורא סיפור ונהנה הנאה. אותה הנאה עצמה שיש בכוחו להנות.שיש בה תמיד גם הנאות תבוניות, גם ריגושיות וגם חושיות, כשכל השלוש באות כאחת. דף כתוב יפה, דף מצויר היטב, שהכל בו כשבא אליו והכל בו מחושב ומדוקדק לדיוקו, דף שלשונו עונה לה, זורמת להנאת המדבר וזורמת להנאת הקורא, חוכמת טווית הדיבור, שטירחת טוויתה אינה ניכרת, אבל שחדוות האמירה האמורה היטב, בריתמוס והלחן הנכון, חוגגת בו, בכתמי ההשתהות של התארים ובקווי-התנועה של הפעלים, עם ההומור החרישי והעצב המאופק, ואיך כל מיני דברים שקשה עד אי-אפשר לתפשם באמירה – הנה נאמרו הפעם "והקולמוס קלט אותם" ואמרם להפליא, עד שמתרווחת הקלה לאחר הציפיה הממושכת מדחיית ההיאמרות שמקוצר-יד, והנחמה שלבסוף, בהתגברות על הלא-ניתן-להיאמר שהנה הומר והיה לנאמר, פטור ולא צריך עוד לשום פירוש והסבר, עומד היטב מאליו, חזק במבנהו, מלא עוצמה, קל ומדויק, וחמור ולא מוותר, אבל לא קל באמת לפי שעשיר, ולא חמור באמת לפי שפתוח, ומכה הדים ובני הדים ומבקש עוד קריאה ועוד נוכחות ועוד ידיעת הלא-נאמר, שהנה הומר ונעשה נאמר – מבהיר אף כי אפל ומאפיל אף כי בהיר.
התבוננתי מעבר לכומר אל ארונה של איניד וחשבתי על תשעים ושמונה השנים שנחו בתוכו. תהיתי אם גם היא חשבה עליהן, כששכבה לבדה על שטיח הסלון שלה, וקיוויתי שאולי כן. חשבתי איך יישאו אותה מהכנסייה דרך בית הקברות, איך תחלוף על פני כל מיני ארנסט ומוד ומייבל ואיך יטמנו תשעים ושמונה שנים באדמה כדי שפרחי שן־הארי יגדלו סביב שמה. חשבתי על האנשים שתמיד יחלפו על פניה בדרכם למקום אחר. אנשים בחתונות ובהטבלות. אנשים שיעשו קיצור דרך, שיצאו לעשן סיגריה. שאלתי את עצמי אם אי פעם יעצרו ויחשבו על איניד ועל תשעים ושמונה שנותיה, ושאלתי את עצמי אם העולם יזכור אותה אפילו קצת.
הרופא שבדק אותנו, כן, מתי, כן, ד"ר שאול טשרניחובסקי, רופא בתי הספר של תל אביב שבא לבדוק אותנו במרפאת בית הספר כשהייתי בכיתה ב'.
כבר ידעתי שטשרניחובסקי הוא משורר כמו ביאליק. הוא היה מקומט ומצומצם, קטן, עם השפם הגדול שהחום-שחור שלו כבר הלבין, והבלורית עם הגלים המתולתלים שגם היא הלבינה, לא כמו בתמונה הרוסית-גברית הידועה, שהכרתי אחר כך מספר השירים שלו, ולא כמו בשירים האליליים מלאי האון שלמדנו בתיכון. שנה אחרי זה מת. אבל קרנו ממנו חביבות וסמכות של רופאים, ומה שנבע מהידיעה שהוא המשורר שאול טשרניחובסקי, גם אם בכיתה ב' עוד לא הכרתי שירים שלו ולא ידעתי עליו כלום, וגם קונדסות עליזה עם השפם וקמטי הצחוק בעיניים.
הוא אמר לי, במבטא רוסי, שזכרו יפתיע אותי שנים אחר כך נוכח העברית הרעננה של השירים, להוריד את החולצה והגופייה, ובדק לי את החזה בסטטוסקופ, פרצופו עם השפם קרוב, עם ריח חום-גוף זר מבוגר קרוב, די נעים, דפק באצבע על עצם החזה שלי כמו שדופקים על דלת − אמור יבוא! נו, יש אורח, אושפיז! ומהו אושפיז? אתה ודאי אינך יודע מה אושפיז?
דווקא ידעתי, בטח מהפסוקים של אבא בסוכות, וגם אמרתי, אושפיזין לסוכה, והוא היה מרוצה מאוד, פססס… תלמיד חכם! במבטא אשכנזי, תלמיד חוכם!
הטרגדיה שלי נבעה מגחמה אחת בלילה ארוך של נדודי שינה. אבל הכול החל, כמו תמיד, במשהו שמח. כבר אמר את זה גרהם גרין הזקן: "אנחנו בוכים רק בתנאי שלפני כן היינו מאושרים. מעבר לכל דמעה מסתתר משהו נפלא." הייתי בג'קרטה, חזרתי ממערב טימור, ששם סיקרתי את פרס נובל הראשון לשלום ואת לוחמת הגרילה בטימור. אבל במקום לטוס ישירות לפריז, החלפתי את הכרטיס של "אייר פרנס" ונסעתי לסינגפור, כי התחשק לי לשתות "סינגפור סלינג" בבר של מלון ראפלס, כשכפות תמרים משיבות עלי רוח מהתקרה. זאת הייתה הגחמה שלי.
להבדיל מסאראטורה במאמריו ובשיריו, להבדיל גם מהרבה סופרים שקראתי ושאני קוראת, היא אכן הביעה את עצמה במשפטים נכונים, אכן כתבה בלי שגיאות אפילו שלא המשיכה ללמוד, אבל – יותר מזה – היא לא השאירה עקבות של אי־טבעיות, לא חשתי במלאכותיות של המלה הכתובה. קראתי את הדפים ובו־בזמן ראיתי אותה, שמעתי אותה. הקול שהיה מקובע בכתיבתה סחף אותי, שבה אותי יותר מן הדיבור שלה פנים אל פנים: הוא היה מטוהר לחלוטין מכל הפסולת של הדיבור, מן הבלבול של הדיבור; היה בו אותו סדר מלא חיים שדמיינתי שאפשר לחוש בדיבורו של מי שהתמזל לו להיוולד מראשו של זאוס ולא במשפחת גְרֶקוֹ או צֶ'רוּלוֹ. התביישתי בדפים הילדותיים שכתבתי לה, בטונים המוגזמים, בשטויות, בעליצות המזויפת, בכאב המזויף. מי יודע מה לילה חושבת עלי. בזתי למורה גֶ'רָאצֶ'ה ושנאתי אותו על שהשלה אותי ונתן לי תשע באיטלקית. הדבר הראשון שחולל המכתב הזה היה לגרום לי לחוש בגיל חמש־עשרה, ביום־הולדתי, שאני רמאית. בית־הספר טעה לגבי, וההוכחה לכך היא כאן, במכתב של לִילה.
זה שבוע חנוך, אני, מעצב התאורה ושני חשמלאים יושבים כל ערב בסיום החזרות עד השעות הקטנות של הלילה, שוקדים על עיצוב התאורה. באולם התיאטרון הריק מאדם, עטופים בחושך קטיפתי סגול, אני נפעמת כל פעם מחדש מהקסם המדהים שנברא על הבמה בעזרת כמה מכשירי תאורה. התפאורה מתעוררת לחיים. ואורות לבנים, כחלחלים וורודים נושקים נשיקת חיים לקוליסות העץ המתות ומעירים אותן משינה עמוקה לחגיגת מופלאה של צבעים וצללים מסתוריים. הבמה כולה דולקת באורות שהופכים אותה לעולם ומלואו, כאילו גדלה והתרחבה כפליים משטחה וצימחה מקומות חדשים שלא נראו בה עד אז. הרגע הזה, כשמהחושך הכבד שבאולם עולה לפתע התאורה ומאירה את הבמה ואת התפאורה, הוא הרגע שמבחינתי מתחיל להתרחש הקסם של התיאטרון.
בפעם הראשונה שלימדתי בסדנת כתיבה באוניברסיטה, הרגשתי מודאגת. לא בגלל חומר הלימוד, כי התכוננתי היטב ולימדתי דברים שנהניתי מהם. הטרידה אותי השאלה מה ללבוש. רציתי שייקחו אותי ברצינות.
ידעתי שמאחר שאני אישה, עלי להוכיח מיד את ערכי, וחששתי שמא אם אראה נשית מדי, לא ייקחו אותי ברצינות. למען האמת, רציתי למרוח שפתון מבריק וללבוש את החצאית הנערית שלי, אבל החלטתי לא לעשות זאת. לבשתי בגדים מאוד רציניים, מאוד גבריים, חליפה מכוערת מאוד.
האמת העצובה היא שככל שמדובר במראה, התקן ההתחלתי שלנו, הנורמה, הם גבריים. רבות מאתנו סבורות שככל שאישה נראית פחות נשית, סביר יותר שייקחו אותה ברצינות. גבר שהולך לפגישת עבודה אינו שואל את עצמו אם ייקחו אותו ברצינות בגלל מה שהוא לובש. אישה כן.
בדיעבד, הצטערתי שלבשתי באותו יום את החליפה המכוערת ההיא. אילו היה לי אז הביטחון העצמי שיש לי כיום, הסטודנטים שלי היו מפיקים תועלת רבה יותר מההוראה שלי. כי הייתי מרגישה בנוח, והייתי אני במידה רבה ואמיתית יותר.
בחרתי לא להתנצל עוד על הנשיות שלי, ואני רוצה שיכבדו אותי, עם כל מה שיש בה, כי אני ראויה לכך. אני אוהבת פוליטיקה והיסטוריה ואני מאושרת מאוד כשעולה בדעתי טיעון מוצלח, הנוגע בכל מיני עניינים. אני בת. אני בת מתוך אושר. אני אוהבת עקבים גבוהים, אוהבת לנסות סוגים שונים של שפתונים. נעים שגברים ונשים מחמיאים לך (אף על פי שעלי לומר בכנות כי אני מעדיפה את המחמאות שמעניקות לי נשים אופנתיות), אבל לעתים קרובות אני לובשת בגדים שגברים לא אוהבים או לא "מבינים". אני לובשת אותם כי הם מוצאים חן בעיני, וכי אני מרגישה בהם טוב. "המבט הגברי" המעצב את הבחירות שלי הוא לרוב שולי.
ואילו השחפים, מסתבר שהם עניים מדי במוח ובלב ללעוג להכנות שהוא עושה. בָּאוּשֶׁן אינו מסוגל להגיע אליהם. אבל הוא שולח את נביחתו, את קולו המרעים אליהם על פני המים. זה מגיע אליהם, ואף הוא הרי דבר מוחשי, הסתערות המכה אותם בהלם ואשר כנגדה אין הם מסוגלים להחזיק מעמד זמן רב. אמנם הם מנסים זאת, הם נשארים במקומם, אבל בשורות קהלם הרוחש עוברת תזוזה של אי שקט. הם מסבים את ראשיהם, אחד ועוד אחד מחלצים את כנפיהם על כל צרה שלא תבוא, ולפתע הם נוסקים אל על ברעש בכל המונם, כתמרת ענן לבנה, שקול קרקור מר נפש ופטליסטי עולה ממנה, ובָּאוּשֶׁן אץ על הסלעים לכאן ולכאן כדי להבריח ולהפיץ אותם לכל עבר ולוודא שיישארו בתנועה: כי התנועה היא בעיניו העיקר, שלא ישבו, שיעופו, במעלה הנחל ובמורדו, כדי שיוכל לדלוק אחריהם.
הוא שועט לאורך הגדה, ממרחק הוא שוטף את האפיק לכל אורכו, שהרי בכל מקום יושבים ברווזים, מקוריהם תחובים להם בנעימות זלזלנית תחת כנפיהם, ובכל מקום שאליו הוא מגיע הם ממריאים ונסים מפניו, כך שהמחזה אמנם נראה כמו טאטוא של רצועת החוף, כולה והקמת מהומה עליזה בה גולשים ונוחתים בחבטה על המים, המערסלים ומסובבים אותם בבטחה, או מתעופפים מעליו בראשים מתוחים, שעה שבאושן, במרוצתו על החוף, מודד את כוח רגליו בכבוד כנגד עצמת אבדותיהם.
הוא כל כך מוקסם ואסיר תודה כשהם רק מעופפים, כשהם נותנים לו הזדמנות לתחרות ריצה נפלאה במעלה הנחל ובמורדו, והם מכירים מן הסתם את משאלות לבו ולעתים מפיקים מהן תועלת. פעם ראיתי אימא ברווזה אחת עם אפרוחיה − זה היה באביב, ה חל כבר היה ריק מעופות, זו נשארה אצלנו עם עולליה, שטרם היה בכוחם לצאת למסע, ושמרה עליהם באיזו שלולית בוצית שנותרה מן ההצפה האחרונה ומילאה שקערורית של אפיק הנחל היבש. שם פגשה את באושן − אני צפיתי במחזה מן הדרך העליונה. הוא זינק אל השלולית, התרוצץ וניתר בתוכה בנביחות ובתנועות פראיות, רדף אחרי משפחת הברווזים והפיץ אותה באימה לכל עבר. מובן שהוא לא נגע לרעה באף אחד מבני המשפחה, אבל זרע בהם חרדה שלא ידעה גבול ומידה, כך שהאפרוחים, שהיו מכים בבדלי כנפיהם, פרחו לכל עבר, אבל על הברווזה צלחה אז אותה רוח של גבורה אימהית, שלמען הגן על גוזליה היא מטילה עצמה בעיוורון ובתעוזה גם כנגד החזק שבאוייבים, ובאומץ לב אחוז שיכרון, שדומה כי הוא חורג מגבול הטבעי, עלה בידיה להטיל בו בלבול ולהניסו כל עוד נפשו בו. בנוצות סמורות ובמקור פעור להחריד, עטה ברפרוף כנפיים פעם אחר פעם ותקפה את פניו של באושן, הסתערה עליו בגבורה שוב ושוב, כשהיא משמיעה קולות נשיפה, ואמנם גרמה במראה החלטיותה מעוות הצורה לרתיעה מוכת תדהמה של אויבה, אף שלא היה בכוחה לאלצו ממש ובאופן מוחלט לנסיגה, כי תמיד התקדם מחדש בהשמיעו קולות. לפיכך החליפה הברווזה את שיטתה ובחרה בדרך הפיקחות, כיוון שעוז הנפש הסתבר כבלתי מעשי. מן הסתם הכירה את באושן מפעמים קודמות, את חולשותיו את מאווי לבו הילדותי. היא זנחה את עולליה לנפשם − היא עשתה זאת למראית עין, חיפשה את מפלטה בתחבולות, היא המריאה אל על וחצתה את הנחל במעוף, "נרדפת" על ידי באושן, נרדפת, כפי שהוא דימה, אך לאמתו של דבר היא הוליכה אותו, כשהיא מחזיקה ברצועת השוטים של להיטותו. היא עפה בכיוון הזרם, אחר כך נגד כיוונו, הלאה, הלאה, כשבאושן דוהר לידה כבתחרות ריצה, עפה מרחק כה רב במורד הנחל ומן השלולית עם האפרוחים, עד שבעודי ממשיך בטיולי אבדו מעיני לגמרי גם הברווזה וגם הכלב. מאוחר יותר חזר הפתי ומצא שוב את דרכו אלי, מותש לגמרי מן הריצה ובנשימה משתנקת. אבל כששבנו ועברנו ליד השלולית המותקפת הייתה זו מפונה מיושביה…
תומס מאן, סיפורים מאוחרים, מגרמנית: יעקב גוטשלק, ספרית פועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר
עם "עורבי הקרמטוריום" יכלו אנשי האס-אס לרדת למגרש, כשווים או כמעט כשווים. צחוק שטני נשמע מאחורי שביתת נשק זו: זהו זה, הגענו לשיא העידון, הצלחנו, אינכם כבר הגזע האחר, האנטי-גזע, אויבו הראשון של ה"רייך בן אלף השנים": כבר אינכם העם דוחה האלילים. חיבקנו אתכם, השחתנו אתכם, גררנו אתכם לתחתית, כמונו. אתם כמונו, אתם יהירים: מזוהמים בדמכם כמונו. גם אתם, כמונו, וכקין, הרגתם את אחיכם. בואו, אנחנו יכולים לשחק יחדיו.
משטר לא אנושי מפיץ את אי-אנושיותו ומרחיבה לכל הכיוונים; גם, ובמיוחד, כלפי מטה; למעט התנגדויות של בעלי אופי מחושל במיוחד, הוא משחית את קורבנותיו ואת יריביו כאחד.
אנו למדים שכתיבתה של יצירה גאונית כמעט תמיד היא מעשה הרצוף קושי כביר. הכול סותר את סיכוייה לצאת בריאה ושלמה מנפשו של הסופר. התנאים החומריים הם בדרך כלל לרעתה. כלבים ינבחו; אנשים יפריעו; כסף חייב להיעשות; הבריאות תתרופף. זאת ועוד. שוויון הנפש הנודע לשמצה של העולם בא להדגיש את כל הקשיים האלה ומוסיף על חומרתם. העולם אינו מבקש אנשים שיכתבו שירים ורומנים וספרי היסטוריה; הוא אינו זקוק להם. אחת היא לו אם ימצא פלובר את המילה הנכונה או אם יאמת קרלייל בקפידה עובדה זו או אחרת. מובן, הוא לא יהיה מוכן לשלם בעד דבר שאינו חפץ בו. וכל סופר − קיטס, פלובר, קרלייל − נדון, בפרט בשנות היצירה של נעוריו, להסחת דעת והרתעה לכל צורותיהן. קללה, זעקת שבר, בוקעת ועולה מתוך אותם ספרים של ניתוח ווידוי. אם למרות כל אלה פורץ משהו ועולה, הרי זה נס, ומסתבר ששום ספר אינו נולד שלם ונקי ממום בדרך שעלה במחשבה תחילה.
אך לגבי הנשים, אמרתי בלבי, כשאני מסתכלת במדפים הריקים, היו הקשיים האלה נוראיים לאין ערוך יותר. קודם כל, לא הייתה כל אפשרות שיהיה לה חדר משלה, קל וחומר חדר שקט או חדר אטום לרעש, אלא אם כן היו הוריה עשירים מופלגים בעושרם או אצילים עד מאוד. […] אבל חמורים בהרבה היו הקשיים הלא חומריים. שוויון הנפש של העולם, שקיטס ופלובר ושאר גאונים התקשו כל כך לשאתו, במקרה שלה לא היו שוויון נפש, אלא איבה. העולם לא אמר לה כמו שאמר להם: כתבי, אם כך את בוחרת; אחת היא לי. העולם אמר בצחוק גס: לכתוב? מה מועיל בכתיבתך?
כשאנו קוראים על מכשפה שנתפסה, על אישה שנכנסו בה שדים, על אישה חכמה שמכרה עשבי מרפא, או אפילו על גבר מופלא שהייתה לו אם, או-אז סבורה אני שאנו עולים על עקבותיה של סופרת אבודה, משוררת שהושתקה, איזו ג'ין אוסטן אילמת וחסוכת תהילה, איזו אמילי ברונטה שרוצצה את מוחה בשדות או העוותה העוויות בדרכים תוך שדעתה נטרפה עליה מחמת הייסורים שכישרונה מייסרה. אכן, מעזה הייתי לנחש כי "אנונימי", זה שכתב שירים כה רבים בלי לחתום עליהם, לעתים קרובות לא היה אלא אישה. אדוורד פיצ'רלד הוא כמדומה, שחיווה דעתו כי אישה היא שחיברה את הבלדות ושירי העם, זימרתם חרש באוזני ילדיה, המתיקה בהם את מלאכת הטוויה שלה, או את שעותיו הארוכות של ליל החורף.
ביסוד הספר הזה עומד האומץ של נשים לדבר על הנורא מכול, במטרה לחולל שינוי בטיפול בנשים שסובלות מהפרעות אכילה קשות, והמחויבות שלי, כמי שיצאה לדרך הזו ושמעה את זעקתן, לתת לה במה, להמשיג אותה בעזרת הכלים המקצועיים שיש לי ולקרוא לשינוי. הטיפול בנשים שנפגעו מאכזריות אנושית מחייב אותנו, המטפלים, לקחת על עצמנו את המשימה הקשה, לעתים סיזיפית, של בניית ברית טיפולית מלאת כבוד הדדי, חמלה, אהבה ואמפתיה. להצליח לזרוע זרעים של אנושיות, ריפוי וערבות הדדית בתוך האדמה החרוכה מבגידת סוכני החברה שבה אנו חיים.
שתיהן עלו לעליית הגג והסתתרו בין הלבנים המתייבשים על החבלים, כדי לראות מה נעשה בבית של בינה. לבדו היה בעליית הגג. הוא עמד ותיקן, על פי דוגמה של שן, כלי עץ קטן, העשוי כמין אובליסק ומורכב כולו מטבעות וחצאי עיגולים. קרוב לגמרי היה. הנסורת הצהבהבה הבהבה באפלולית החדר, כניצוצות הניתזים מתחת לפרסות סוס דוהר. גלגלי המכונה ניסרו והסתובבו, ובינה הצטחק. ראשו היה מורכן כלשהו הצידה, כנפי אפו ריטטו, וכולו שרוי היה באותו האושר השלם, שלא ניתן כנראה, אלא למתעסקים באומנויות הקלות, שכן אפשר להם לטעום בלי התאמצות יתירה את הטעם של גמר היצירה ומימושה − רגש שאחריו אין לבקש עוד כלום בעולם.
סבא: בכל אחד מאיתנו מתחולל מאבק בין שני זאבים – הרע והטוב. הזאב הרע הוא הכעס, הקנאה, החרטה, החמדנות, היהירות, השקרים והאגו. הזאב הטוב הוא השמחה, השלום, התקווה, השלווה, הענווה, האמפתיה, האמת, הרחמים והאמונה.
דבר לא הגיע לקרסוליו של השימוש − או ליתר דיוק השימוש החוזר −בצנצנות המיונז. אני סחבתי אתי לשיעורי ה"מלאכה" בבית הספר צנצנות מיונז מלאות מסמרים, מחטים וחוטים ופריטים נוספים של ציוד אישי לעבודה של נוער סוציאליסטי. שתי הסבתות שלי גידלו בצל ירוק מפקעות בצל שהונחו בצנצנות מיונז. דודי השתיין סשקה השתמש בהן בתור א) מרקקות, ב) מאפרות, ג) כלי שתייה במזנונים מפוקפקים שאנשים חסרי התחשבות גנבו מהן את כוסות הוודקה. כשהאביב הגיע וניחוח הפרחים הראשונים הציף את מוסקבה באווירה רומנטית, סטודנטים גמלוניים נשאו בידיהם צנצנות מיונז ובהן חבצלות לאהובותיהם (יצרני האגרטלים הסובייטיים התעלמו שלא בצדק מפרחים נמוכים ועדינים כמו חבצלות או סיגליות. הם העדיפו פרחים גבוהים וראוותניים כמו כגון סייפנים). ואיזה הומו סובייטיקוס שנשאר בלי פרוטה שלושה ימים לפני תשלום המשכורת לא עמד בתור כדי לקבל החזר כספי של חופן קופייקות תמורת שק שלם של צנצנות מיונז? לא בכדי התפתח טקס שלם סביב פעולת החזרת הצנצנות.
ולבסוף, מה היה עולה בגורלה של הרפואה הסובייטית ללא כלי הקיבול החיוני הזה?
אזרחיות, נא הביאו את דגימות בדיקות ההיריון שלכן בצנצנות מיונז שעוקרו במים רותחים, הורו השלטים במרפאות הנשים. ולא היה מדובר רק בנשים בהיריון; כל מי שעשה בדיקת שתן, שנדרשה כעניין שבשגרה בכל ביקור במרפאה, התבקש למסור אתץ דגימת השתן במכל של אותו מיונז פרובנסל עז טעם.
לפנים רב היה מספר האנשים טובי הלב. יתרה מזו, אפילו הרשעים העמידו פני צדיקים, כי כך היה מקובל בימים ההם. זהו מקורם של הזיוף והצביעות – פשעי העבר הכבירים, שהריאליזם הביקורתי כה הוקיע בשלהי המאה התשע עשרה. תוצאות ההוקעות הללו היו בלתי צפויות: טובי הלב נעלמו מן הארץ. הרי טוב לב אינו רק סגולה שורשית – יש לטפחו, ומטפחים אותו רק כשקיים ביקוש לכך. לדידנו היה טוב לב עניין שאבד עליו כלח, סגולה שבטלה מהעולם, ואדם טוב לב נראה כיצור אגדי, כאותה ממותה. תקופתנו לימדה אותנו רבות – חיסול הקולקים, מלחמת המעמדות, חשיפת פשעים וקריעת מסכות וחיפוש עילות לכל מעשה – כל אלה נטעו בקרבנו תכונות שונות ומשונות, אך טוב לב לא היה ביניהן.
נאלצנו לחפש טוב לב ולבביות בפינות נידחות, אטומות לקולו הקורא של הזמן. רק אנשים פסיביים הצליחו לשמור על תכונות אלו, שירשו מאבות אבותיהם. ה"הומניזם" בגרסתו ההפוכה, היה לנחלת כל בני דורנו.
מדוע אסר אלוהים על אדם וחוה לטעום מפרי הדעת טוב ורע? האם רצה שבני האנוש יהיו כמו בעלי החיים? אלהים הזהיר את בני האדם הראשונים שימותו אחרי שיטעמו מן הפרי, אך לא כך קרה. האם אלהים שיקר?
על הכנסייה:
"כעת כבר איני מסוגל לחבר למילה זו כל משמעות אחרת מלבד קומץ אנשים מגודלי שיער, בטוחים מאוד בעצמם, תועים וחסרי השכלה, לבושים בבגדי משי ושרד מעוטרי יהלומים. וכן אלפים של מגודלי שיער אחרים, השרויים בעבדות שאין ברברית ממנה תחת עשרות הראשונים, שבמסווה של אי אילו טקסים סודיים עסוקים ברמייה ובגזל של העם. כיצד אוכל להאמין בכנסייה זו, כאשר על התהיות העמוקות ביותר שבנפשי היא משיבה בשקרים עלובים ובטקסים מגוחכים, ועוד מזהירה שאיש לא יעז להגיב עליהם בדרך אחרת, ושבכל היקר ללבי עלי לשמוע בקולה בלבד. אני רשאי לבחור את צבע מכנסי, את אשתי, רשאי לבחור בית על פי טעמי, ואילו בנוגע לשאר הדברים שבזכותם אני מרגיש בן אדם, עלי לבקש את רשותם – את רשות האנשים הבטלים, הרמאים והבורים הללו.
על אהבה ותשוקה:
מעולם לא הייתי מאוהב בנשים. בגיל 13 או 14 חוויתי רגש עז שדמה לאהבה, אך מסרב אני להאמין שהייתה זו אהבה (שכן מושאה הייתה משרתת שמנה, הגם שפניה היו חביבות). כמו כן, התקופה בין הגילאים 13-15 (הנעורים) היא המבלבלת ביותר עבור בנים: אינך יודע לאיזה כיוון לזנק, והחשק משפיע עליך בעוצמה רבה. דווקא בגברים התאהבתי לעתים קרובות. […] התאהבתי בגברים עוד בטרם היה לי מושג על אפשרות של יחסים הומוסקסואליים. וגם לאחר שנודע לי, לא העליתי בדעתי את אפשרות האקט המיני עמם. דוגמה משונה של חיבה בלתי מסויגת היא גוטייה. מלבד רכישת ספרים לא היו לי כל יחסים עמו. חום היה פושט בגופי כשהיה נכנס אל החדר. אהבתי לאיסלבין הרסה לי שמונה חודשים תמימים בפטרבורג. אמנם באופן לא מודע, אך לא הייתי מסוגל לעסוק בשום דבר מלבד ניסיונותי לשאת חן בעיניו. כל האנשים שאהבתי הרגישו בכך ושמתי לב שקשה להם להסתכל עלי. לעתים קרובות, כשלא מצאתי את אותם העקרונות המוסריים שדרש שכלי ממושא אהבתי, או אחרי אי-נעימות כלשהי אתו, הרגשתי עוינות כלפיו, אך זו הייתה מושתתת על אהבה. מעולם לא הרגשתי אהבה מעין זו כלפי אחַי. לעתים מזומנות קינאתי בנשים. אני מבין כי אידאל האהבה הוא הקרבה עצמית מוחלטת לטובת מושא אהבתך. כך הרגשתי. מאז ומעולם אהבתי אנשים, שאמנם העריכו אותי, אך היו קרים אלי. ככל שאני מתבגר, אני חווה רגש זה לעתים רחוקות יותר, ואם אני חווה אותו, אזי לא באותה להיטות ולא כלפי מי שאוהב אותי, כלומר, ההפך ממה שהיה פעם. ליופי תמיד הייתה השפעה על בחירתי. אם כי קיימת הדוגמה של דיאקוב… לא אשכח לעולם את ליל נסיעתנו מיפרוגוב, כשכל רצוני היה להתכרבל מתחת לשמיכה, להרעיף עליו נשיקות ולבכות. רגש זה היה מהול בחשק, אך לשם מה היה שם אינני יכול להחליט, שכן כפי שכבר אמרתי דמיוני מעולם לא צייר לי תמונות בעלות גוון מיני, נהפוך הוא – הן עוררו בי תיעוב.
מתוך הספר לב טולסטוי הבריחה מגן עדן, פאוול בסינסקי, הוצאת שוקן
שוב הייתי בודד והירהרתי בכל האנשים שפגשתי בזמן האחרון.
אל אלהים, איזו בדידות נושבת מן האתלט הבריא, החזק והשרירי, יאזון? איזו רוח של בדידות באה מפוגלנסט ומדולי?
לא היה לי מה לעשות, לכן התהלכתי אנה ואנה ברחובות, פניתי והלכתי אל גן העיר, שמזמן לא הייתי בו. איש לא היה שם מחמת הגשם. הייתי רטוב, והגשם חדר לתוכי. פתאום עלתה במחשבתי האשה במשקפיים שחשבה אותי לליסטים, כשהצעתי לה לשאת הביתה את הסלסלה. לפני עיני עמדה בהבלט ובבהירות התמונה, כששינתה האשה את דעתה עלי ובכל זאת נתנה לי את הסלסלה לשאת לביתה.
התחלתי להרהר מה עמוקה ומלאת סוד היא האהבה בין אנשים. הרטטתי בחושבי שלעולם לא אדע את סוד האהבה העמוק, את גורם האהבה, את סוד לבו של האדם, האוהב פתאום עובר אורח זר, נודד זר, שלעולם לא יראה אותו עוד על האדמה שדרך.
פשוט בתכלית הפשטות דיברתי אל עצמי: מי מסוגל להבין את האדם הרוחש פתאום אהבה לאיש עזוב, עייף, שלעולם לא יראנו עוד?
עלו במוחי שורות מספר מתוך שיר של בודלר שקראתי אי פעם:
"ברוך אתה, השולח רחמים
אל לבות הסוסים לבל ידרסו
את השיכורים שנפלו אל אבני המרצפת."
הרחוב, ישראל ראבון, לעברית: ק"א ברתיני, הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים מן הנפגעים שגדלו במשפחות מתעללות מצייתים שנים רבות לצו של שתיקה השורר בהן. בשמרם את סודות המשפחה הם נושאים נטל כבד שאינו שייך להם. בנקודה זו בהחלמתם יש מהם שבוחרים להודיע לבני משפחותיהם שחוק השתיקה הופר ללא תקנה. בעשותם כן הם מסירים מעליהם את נטל הבושה, האשמה והאחריות ומניחים אותו במקום הראוי לו, על כתפי המתעלל.
עימותים עם בני המשפחה או גילויי סודות יכולים להיות בעלי כוח מעצים רב, ובלבד שהם מתוכננים היטב ונעשים בעיתוי הולם. אין לעשותם עד שלא הרגיש הנפגע שהוא מוכן לומר את האמת כפי שהיא ידועה לו, בלי צורך באישור ובלי פחד מפני התוצאות. הכוח שבגילוי טמון במעשה אמירת האמת. תגובתה של המשפחה אינה חשובה. אמנם אישורה יכול לגרום נחת כאשר הוא מתרחש, אבל פגישת גילוי יכולה להצליח גם כאשר המשפחה מגיבה בהכחשה נחרצת או בחמת זעם. אז ניתנת לנפגע הזדמנות להתבונן בהתנהגויות המשפחה ולהיטיב להבין את הלחצים שהיה נתון להם בילדותו.
[…] הנפגע צריך להתכונן לקבל כל תוצאה. גילוי מוצלח מלווה כמעט תמיד בהתרוממות רוח ובאכזבה כאחת. מצד אחד, הנפגע מופתע מאומץ לבו ומתעוזתו. אין הוא מפחד עוד ממשפחתו ואינו אנוס להשתתף ביחסים משפחתיים הרסניים. מצד אחר, מתבררות לו מגבלותיה של משפחתו.
שני פעלים חוזרים ונשנים בספר השוקעים והניצולים, לפעמים במובן שלילי: להבין, לסלוח. האם אלו שני מושגי המפתח של הספר?
"להבין, כן; זה נכון. זה ארבעים שנה אני סובב סחור סחור במאמץ להבין את הגרמנים. להבין איך יכלו הדברים האלה להתרחש − בשבילי זו מטרת חיים, אבל במובן רחב יותר, משום שאני מעוניין להבין עוד דבר: אני כימאי וברצוני להבין את העולם הסובב אותי."
ולסלוח?
"לסלוח איננו פועל שלי. הוא נכפה עלי, משום שבכל המכתבים שאני מקבל, בייחוד מקוראים צעירים ובעיקר מקתולים, מאמינים, חוזר הנושא הזה. שואלים אותי אם סלחתי. אני מאמין שבדרכי שלי אני אדם ישר. אני יכול לסלוח לזה אך לא לזה, אני מסוגל להתייחס לכל מקרה לגופו. אילו אייכמן היה ניצב מולי, הייתי דן אותו למוות. סליחה כללית, כפי שדורשים ממני − לכך אני מתנגד. מי הם הגרמנים? אינני אדם מאמין, בעיני אין משמעות מדויקת למילים Absolvo Te, אני מוחל לך. אינני מאמין שלאיש, גם לא לכוהן דת, יש סמכות לקשור או להתיר. מי שביצע פשע − חייב לשלם, אלא אם כן הוא מתחרט; אבל לא במילים. אינני מסתפק בחרטה של מילים. אני מוכן לזכות את מי שהוכיח במעשים שאיננו עוד האדם שהיה, ושלא עשה זאת מאוחר מדי."
פרימו לוי, שיחות וראיונות: 1963 – 1987, עם עובד, ספריית אפקים. לעברית: יצחק גרט
כבר בילדותי הבחנתי בתוכי במשיכה הלא בריאה אל פאר, מותרות, זוהר… וזה לא היה עניין של כסף או התעשרות פרטית − על דברים כאלה אני מצפצפת גם היום. עניות העולם הסובב אותו וחיוורונו האנמי − זה מה שהעיק עלי יותר מכול. ותכונה מולדת ראשונית זו, שאינה אלא אי התאמה אסתטית שלי לקוסמוס הסלבי, הבדילה והרחיקה אותי ממנו ביתר עוז ובאופן בלתי הפיך ואובדני הרבה יותר מכל חילוקי הדעות האידאולוגיים או המוסריים שעוד היו עתידים לעלות. וזאת מפני שעקרון הצניעות, חוסר ההתבלטות, הרגילות, ומה שקרוי יופי פנימי, המנוגד לזוהר החיצוני (שהוא כמובן מזויף) − לא רק שימש כציווי המוסרי של החינוך הסובייטי, הו לא − כל התרבות הגדולה שבתוכה גדלתי, אותה נשמתי, עליה ניזונתי וממנה שאבתי השראה − התרבות הרוסית כולה ייסדה את אדנותה על אותו קנון איתן שאין עליו עוררים.
את הטבע הרוסי (כמו גם את האישה הרוסית) היו חייבים לאהוב בגלל חדגוניותו השקטה ובגלל קסמו הלא טרחני.
בחדגוניות הבחנתי, אבל הקסם לא התגלה לי. עיני התענו מעודף האפרוריות והצניעות, כמו שגוף האדם סובל מחוסר ויטמינים חריף.
עם תחילת הקיץ, שאפו דרומה, אל אזורי הספר הקרימיים-קווקזיים שלחופי הים השחור, עדרים נודדים של בני ארץ הולדתי. שם היה מקובל להתמלא בריאות, שיזוף ופירות − אבל אסור היה להתפעל מן הנוף: להידור במסעדות, הקורן מדקל או ממגנוליה פורחת, לא ניתנה זכות להאפיל על פולחנו של עץ הלבנה הצנוע, הניצב תחת השמים האפרוריים כסרפאן רוסי… כשראיתי בפעם הראשונה בחיי חורשת דקלים, פרצתי בבכי מרוב אושר − ומפני שדבר כזה באמת יכול להיות קיים בעולם.
וכך גם הייתה ילדותי עלולה להישאר אומללה ללא תקנה, אלמלא בנות כיתתי היהודיות. בכיתה אנחנו היינו הרוב, מאוחדות ביתמות מאב (אצל כולן, ללא יוצא מהכלל, האבות לא שבו ממלחמת העולם השנייה) וגם באותו דמיון חיצוני מוזר, שבו תווי הלאום גברו על תווי הפנים האינדווידואליים. בלי ליפול מחברותי במתולתלות השיער ובחיתוך החד של הצדודית, נפלתי מהן ביופי: מכל דבר הן קיבלו יותר ממני − מכהות העור, מעזות הסומק בלחיים, מאודם השפתיים ומשחור עיניהן היפות (לצבע עיני שלי, אפור ירוק בלתי החלטי, חשתי בוז עמוק).
אבל הצרה הייתה בכך שכל מה שנראה בעיני כיופי − בעיניהן, הנכנעות למבטי הסובבים אותן, היה אסון, טראומה, שונה בלתי רצוי.
מאיה קגנסקיה, דמדומי האלים,על דוסטויבסקי, בולגקוב, סולז'ניצין, צווטאייבה, נבוקוב, ועוד ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד. לעברית: פטר קריקסונוב
נדמה היה שכך מתחיל האושר. וקלריסה עדיין המומה לפעמים, כעבור שלושים שנה, כי ברור לה שאכן זה היה אושר. החוויה כולה התמצתה בנשיקה אחת, בטיול אחד ברגל, בציפייה לארוחת ערב חגיגית ולספר.
את הארוחה ההיא כבר שכחה מזמן. על הברק של לסינג העיבו מזמן סופרים אחרים. אפילו הסקס, כשריצ'רד והיא הגיעו אליו, היה לוהט אך מגושם, לא מספק, יותר נדיב מאשר חושני.
מה שנשאר ולא התעמעם בתודעתה כעבור יותר משלושים שנה היה − נשיקה אחת, לפנות ערב, על ערמה של אצות נבולות, טיול אחד מסביב לבריכה, היתושים שזמזמו בחושך. השלמות החד-פעמית, שהייתה מושלמת כי צפנה הבטחה ברורה שיהיה לכל אלה המשך. אבל עכשיו היא כבר יודעת: זה היה רגע יחיד, ורגע נוסף כמוהו לא יתרחש עוד.
זמן קצר אחרי שהספר הראשון שלי ראה אור, מצאתי את עצמי מתמודדת לעתים תכופות עם עובדת היותי בת תמותה. אני זוכרת שאישה צעירה שאלה אותי מה אני עושה למחייתי. "אני סופרת," אמרתי בכובד ראש גאה שזה עתה רכשתי לי.
"בת-זמננו?" היא ביקשה לדעת.
מאחר שספרי הראשון יצא זה עתה לאור, נאלצתי להרהר רגע לפני שהתחוור לי שאלמלא הייתי "בת-זמננו", הייתי ההפך מכך, כלומר, כמובן − מתה.
סיפור חסידי ישן מספר על רב שניהל שיחה עם אלוהים על גיהינום וגן עדן. 'אראה לך איך נראה גיהינום', אמר לו אלוהים, והוביל את הרב לחדר ובו קבוצת אנשים מורעבים ונואשים, ישובים סביב שולחן עגול גדול. במרכז השולחן ניצבה קדרה ענקית מלאה תבשיל מעורר תיאבון, חם ומהביל, שהספיק לכולם לשבוע עם שאריות. התבשיל העלה ריח ניחוח שגירה את בלוטות הרוק בפיו של הרב. אבל אף אחד לא אכל. כל אחד מהסועדים אחז בידו כף בעלת ידית ארוכה מאוד – ארוכה מספיק להגיע לקדרה ולהעלות מן התבשיל מלוא הכף, אך ארוכה מדי להביא את האוכל אל פיו. הרב ראה שסבלם אכן נורא, והרכין את ראשו בחמלה.
'עכשיו אראה לך את גן עדן', אמר אלוהים, והוביל אותו לחדר אחר, זהה לראשון: אותו שולחן עגול גדול, אותה קדרה ענקית עם אותו תבשיל, ואותן כפות בעלות ידית ארוכה. אבל הפעם שרתה בחדר שמחה גדולה; כולם נראו שבעים ומרוצים, שמנמנים וסמוקי לחיים, בריאים וקורנים מנחת.
הרב לא הבין, והביט בתמיהה אל אלוהים.
'זה פשוט מאוד', אמר אלוהים, 'אבל מחייב יכולת מסוימת. אתה מבין, האנשים בחדר הזה למדו להאכיל איש את רעהו!'
לאחרונה פרסמה האמנית הצ'יליאנית קרלה מורנוציטוט מתוך תיאור של נרודהעל מעשה שעשה בשנות ה-20 (כשלא מנע מעצמו תשוקות). על פי הציטוט מדבריו של נרודה, בתקופה ששירת כקונסול בסרי לנקה, (שנקראה אז ציילון), חשק המשורר באישה טמילית שתפקידה היה לנקות כל בוקר את בית השימוש שלו. הנה תיאור דבריו:
"בוקר אחד החלטתי ללכת על זה, תפשתי אותה בכוח בפרק היד והבטתי בפניה מקרוב. לא יכולתי לדבר אתה בשום שפה. בלי שום חיוך על פניה היא אִפשרה לי לגרור אותה, ועד מהרה הייתה ערומה על המיטה. בזכות מותניה הדקיקות, ירכיה המלאים, עגלגלות שדיה השופעים, היא נראתה בדיוק כמו הפסלים בני אלפי השנים הפזורים בדרום הודו. המפגש היה כמו בין גבר לפסל. היא לא פקחה את עיניה ולא זעה. הייתה לה הזכות לתעב אותי. זה לא קרה שוב."
קרלה מורנו מוסיפה וכותבת: "תרבות האונס והגזענות הייתה טבעית כל כך, עד שגבר לבן בעל כוח יכול לתאר אונס שביצע כאילו לא היה אלא עוד אנקדוטה בזיכרונותיו, ושום דבר לא קורה".
עם שלוות הנפש הזאת באו הבהובי הנמנום הראשונים. רעיון טוב, הוא חשב, לישון למוות. כמו לקחת חומר מרדים. קפיאה איננה דבר איום כל כך, כפי שאנשים סבורים. יש דרכים גרועות יותר למות.
הוא דמיין את הבחורים מוצאים למחרת את גופתו. לפתע ראה את עצמו ביחד אתם, מגיעים בנתיב, מחפשים אותו. הוא המשיך אתם, פנה בעיקול הדרך והתגלה שוכב בשלג. הוא לא השתייך עוד לעצמו, כי ממש באותו רגע בחוץ עמד עם הבחורים והתבונן על עצמו בשלג. בהחלט קר, חשב. כשישוב לארצות הברית יוכל לספר לאנשים כמה קר באמת…
ואז שקע האיש במה שנראה לו כשינה המרגיעה ביותר שידע מעודו. הכלב ישב מולו וחיכה. היום הקצר הגיע לקצו בדמדומים ארוכים ואיטיים. לא נראו סימנים למדורה שהדליק. מניסיונו של הכלב שום אדם אינו יושב כך בשלג, בלי להדליק מדורה. ככל שהדמדומים נמשכו, השתלטה עליו הכמיהה לאש. הוא השמיע המייה, הניע את כפות רגליו הקדמיות, ייבב בשקט, ואז שיטח את אוזניו בציפייה שהאיש יגער בו, אבל הוא המשיך לשתוק.
מאוחר יותר ייבב הכלב בקול. ומאוחר עוד יותר זחל אל האיש וחש בריח של מוות. הכלב סמר בגלל הריח, ונסוג. רק עוד זמן קצר התעכב, יילל אל הכוכבים שפיזזו, דילגו וזהרו, בהקו בַּשמיִם הקרים. ואז הסתובב ודהר לאורך הנתיב, לעבר המחנה שהכיר, שם היו ספקי המזון והאש האחרים.
אהבת החיים, "להדליק מדורה", ג'ק לונדון, הקיבוץ המאוחד.
במאבק על הצניעות מתגלה אחד המאפיינים הברורים ביותר של החברה החרדית. החשבת התוצאה יותר מן הדרך להשגתה. כי לחברה החרדית חשוב שמטרותיה יושגו, ואין היא רוצה להעמיד את הגברים במבחן. היא לא תגיד משהו בנוסח: אדרבא, ילכו הנשים כפי שהן רוצות, ונראה איך הגבר יעמוד במבחן הזה. היא לא תגיד כך, כי לא המבחן חשוב לה. ההצלחה והתוצאה הן החשובות. ובהומור טיפוסי יספרו את הסיפור על אותו חרד שנשאל מדוע הוא מתנגד לגיוס בנות לצה"ל. טענו נגדו: "הרי אם הבנות חונכו כראוי, הן תשמורנה על עצמן במסגרת הצבאית. איזהו גיבור הכובש את יצרו." כך אמרו לו לחרד בניסיון לשכנעו. והוא ענה בשקט, אך בביטחון: "לא גיבורות אנחנו מחפשים, אלא בתולות." (עמ' 74)
"לפני אחד הרבנים החשובים ביותר בחיפה הובא מקרה קשה של מריבה בין זוג מחסידי בעלז. היה מדובר בזוג שאימץ ילדה לשם מצווה בגיך רך. הילדה נלקחה אל ביתם, לאחר שלא היה לה מקום אחר להיות בו. היא גדלה בבית החסידי בחום ובאהבה. הדברים הסתדרו עד גיל שמונה לערך. אז החלו הבעיות. הבעל טען, כי חובה להוציא אותה מהבית. היא כבר אישה, ולא סתם אישה, אלא זרה. כשהוא נמצא אתה לבד, יש חשש ייחוד. כשהיא שרה בליל שבת בארוחת הערב, הוא נשחף לקול אישה זרה, וקול באישה ערווה. כשהילדים האחרים רצים בבוקר למיטת ההורים, נוצרת בעיה אתה.
אם המשפחה, שהתקשרה מאוד לילדה, סירבה להוציא אותה מהבית, מה גם שלילדה לא היה לאן ללכת. על רקע זה נוצרו חיכוכים בין בני הזוג. בסופו של דבר הוחלט להוציא אותה מהבית. הילדה המתבגרת הייתה פיתוי ואיום, שהחסיד הבעלזי לא היה יכול לעמוד בו." (עמ' 121)
"פקודותיו של היידריך, שניתנו בשעה שהעילית הפולנית הייתה מתחסלת והולכת, נסמכו כנראה על שתי הנחות יסוד. ראשית, שהעילית היהודית לא תסית למרי והמנהיגים היהודים לא יעמדו בראש מרד ולא יהיו דעתנים דווקא אלא יטיפו לכניעה וציות. ושנית, שהעילית היהודית – כמו שהיא מיוצגת במועצות – תהיה מקובלת למדי על האוכלוסייה וזו תציית לה פחות או יותר. במילים אחרות, העילית הפולנית נרצחה מפני שהייתה עלולה להסית נגד הגרמנים, ואילו העילית היהודית נשארה בחיים מפני שהגרמנים שיערו שתהיה כנועה ותבטיח את הכניעות."
[…]
"איך הגיבו 'ההמונים היהודים' על ברד המהלומות הגופניות והנפשיות שירד עליהם למן היום הראשון של הכיבוש הגרמני [בפולין]? מובן שתגובתו האישית של כל אדם הייתה שונה, אבל אם נחפש מכנה משותף בקרב הרוב הגדול נמצא שהתגובה הנפוצה הייתה אמונה בשמועות, אפילו בשמועות המופרכות ביותר, כל זמן שהיה בהן שמץ של תקווה."
שאול פרידלנדר: שנות ההשמדה, 1939-1945 גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד, ספריית אופקים, יד ושם. הספר זכה בפרס פוליצר לספרות עיון, בשנת 2008. לעברית: יוסי מילוא
הלכתי בכיוון כיכר השוק (רינק) דרך רחוב "18 בינואר" ורחוב כרמליצקה, דימיוני נשא אותי מעל לים נטול חופים. כדי לגוון את המסלול אני מדלגת במחשבותי אחורנית על עשרות מיליוני שנים – והנה אני מתפעלת ממראה הים הנסוג, מביטה על המפרץ הרדוד, המחורץ שוניות אלמוגים. בהצטלבות הסואנת של הרחוב כרמליצקה ושווסקה אני מבחינה ביצור מוזר הזוחל בחול הרטוב. אף על פי שהאור האדום ברמזור עוצר את תנועת הולכי הרגל, היצור ההוא – לא דג ולא צפרדע – נדחק בשלווה גמורה מתחת לגלגלי משאית ואחרי דקה יוצא ללא פגע, ובמצב רוח מרומם מתקדם לכיוון המים. "איזה מזל", אני חושבת. "הסצנה הזאת מתרחשת בניגוד לכל כללי אמנות הקלאסית! אי-התאמה מבורכת בין זמן למקום הצילה את אחד מאבותינו הקדמוניים מתאונת דרכים!"
ויסלבה שימבורסקה, "מאמר על נושא הים," הים אצל משוררים, אנתולוגיה בעריכת זביגנייב ינקובסקי 1977, מצוטט בספר שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה ביוגרפיה, מאת אנה ביקונט ויואנה שצ'סנה, כרמל, לעברית: מירי פז
פרק 25
איך הפרוקוטור ניסה להציל את יהודה איש-קריות
החושך שבא מן הים התיכון כיסה את העיר השנואה על הפרוקורטור. נעלמו הגשרים התלויים שחיברו את בית המקדש עם מגדל אנטוניוס המפחיד, ירדה מן השמים תהום רבה והציפה את האלים המכונפים מעל להיפודרום, את ארמון החשמונאים על חרכי הירי שלו, את השווקים, הפונדקים, הסמטאות, הבריכות… אבדה עירשלם, העיר הגדולה, כאילו לא הייתה קיימת בעולם. הכול נבלע בחשכה, שהפחידה כל חי בעירשלם וסביבותיה. העננה באה מכיוון הים לפנו ערב, ביום הארבעה עשר בירח האביבי ניסן.
גחונה הכבד עלה על הר הגולגולת הקירח, שם דקרו התליינים בחופזה את המוּצאים להורג; היא רבצה במלוא כובדה על בית המקדש בעירשלם, הזדחלה בזרמים עשנים מעל הר הבית והציפה את העיר התחתית. היא נשפכה לתוך החלונות והניסה מן הרחובות המעוקלים אנשים לבתיהם. היא לא מיהרה להיפרד מלחותה ולעת עתה נתנה רק את אורה. את את תבשיל העשן השחור פילחה ופרמה האש, ומייד האמיר אל על מן העלטה האטומה גושו העצום של המקדש, במעטה קשקשים זוהר. אלא שהאש דעכה בין רגע, והמקדש שקע במצולות החשכה. לעיתים צמח ממנה וצלל לתוכה שוב, וכל פעם התלוו לצלילה זו רעמי אסון.
ריצודי זוהר אחרים הקימו מן המצולות את ארמונו של הורדוס הגדול, שניצב על הגבעה המערבית כנגד בית המקדש. ופסלי זהב מפחידים, חסרי עיניים, האמירו אל הרקיע השחור, פושטים אליו את ידיהם. אבל האש השמיימית נסתתרה שוב, ומהלומות רעם כבדות הדפו את אלילי הזהב אל תוך החשכה.
גשם שוטף פרץ פתאום, והסערה הייתה להוריקן. במקום שבו, בסביבות הצהריים, סמוך לספסל השימש, שוחחו הפרוקורטור והכוהן הגדול, – נשבר עץ ברוש במכה שדמתה להתפוצצות, כאילו היה מקל הליכה. יחד עם רסיסי המים והברד הוטחו למרפסת ורדים תלושים, עלי מגנוליות, זרדים קטנים וחול. ההוריקן עינה את הגן. […]
פילטוס השתרע על משכבו באפלולית הסערה, מזג לו יין לכוס, שתה בלגימות ארוכות, נגע מזמן לזמן בלחם, פורר אותו, בלע ממנו גושים קטנים, מצץ מדי פעם צדפות, לעס לימון ושתה שוב מכוסו.
אילמלא שאגת המים ומהלומות הרעם, שאיימו לפחוס ולשטח את גג הארמון, אילמלא תיפוף הברד שניתך על מדרגות המרפסת – היה אפשר לשמוע את הפרוקטור ממלמל דבר מה, בפנותו אל עצמו. ואילו היו הבזקיה המרטיטים, הלא יציבים, של האש השמיימית הופכים לתאורה קבועה – הצופה מהצד היה יכול לראות שפני הפרוקורטור ועיניו הדלוקות מנדודי שינה ומיין – מביעים קוצר רוח. וגם שהפרוקורטור לא רק מסתכל בשני ורדים לבנים ששקעו בשלולית האדומה, אלא גם מפנה בקביעות את פניו אל רסיסי המים ומטחי החול, שהוא מצפה למישהו, ורוחו קצרה עליו.
מיכאל בולגקוב, האמן ומרגריטה, ידיעות ספרים, סדרת פרוזה. לעברית: פטר קריקסונוב
נחזור ונהרהר בשנים ההן, שהחריבו את אירופה ולבסוף את גרמניה עצמה ונסתייע לשם כך בחוכמה שלאחר מעשה; כך נמצא ששתי הערכות נאבקות בנו: האם היינו עדים למהלך הגיוני של תוכנית לא-אנושית, או להתגלות […] של טירוף קיבוצי? הגיון שבהסכמה עם רשע, או היעדר הגיון?
משטר לא אנושי מפיץ את אי-אנושיותו ומרחיבה לכל הכיוונים; גם, ובמיוחד, כלפי מטה; למעט התנגדויות של בעלי אופי מחושל במיוחד, הוא משחית את קורבנותיו ואת יריביו כאחת.
במלודרמות הסוכן החשאי אף פעם לא עייף, משועמם או מאוהב באישה מתה. אבל ייתכן של' קרא מלודרמות – הרי הוא ייצג את האצולה – הדוכסים, הגנרלים והבישופים – שחיו בעולם רשמי מוזר משל עצמם, וקשקשו במדליות שהעניקו זה לזה. כמו דגים באקווריום הם הביטו כל הזמן החוצה דרך הזכוכית, מוגבלים בתוך קיום אחד מסוים, בשל צרכיהם הגופניים. ייתכן שהם נוטלים את רעיונותיהם מהעולם האחר – גם מתוך מלודרמות. טעות להקל ראש בבורות שלוקה בו המעמד השולט. מרי אנטואנט שאלה, "הם לא יכולים לאכול עוגות?"
האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים-פנימיותו. שום אדם לא יירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם הוא אוהב אותו. מעשה האהבה הרוחני מניח לו לראות את הקווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב. ויתרה מזו: רואה הוא את הסגולות הגנוזות בו, שעדיין לא הגיעו ליד הגשמה, אך מן הראוי שיתגשמו. ולא עוד אלא באהבתו זו מאפשר האדם האוהב לאדם האהוב להביא סגולות גנוזות אלה לידי הגשמה. הוא מעמיד אותו על מה שיוכל להיות ועל מה שראוי הוא להיות, ועל ידי כך מתגשמת יכולת גנוזה זו.
אז מה בכל זאת אוטוביוגרפי בסיפורים שלי, ומה בדיוני?
הכול אוטביוגרפי: אם אכתוב פעם סיפור על פרשת אהבים בין אמא תרזה לאבא אבן, זה בוודאי יהיה סיפור אוטוביוגרפי − אף כי לא יהיה זה וידוי. כל סיפור שכתבתי הוא אוטוביוגרפי, שום סיפור אינו וידוי. הקורא הרע מבקש תמיד לדעת, ולדעת תכף ומיד, "מה קרה באמת." מה הסיפור שמאחורי הסיפור, מה הקטע, מי נגד מי, מי בעצם זיין את מי. "פרופסור נבוקוב," שאלה פעם מראיינת אחת בשידור חי בטלוויזיה האמריקאית, "פרופסור נבוקוב, אמור נא לי בבקשה, are you really so hooked on little girls?"
גם אני זוכה מפעם לפעם לכך שמראיינים להוטים ישאלו אותי, בשם "זכות הציבור לדעת", האם אשתי שמשה דגם לדמות חנה שב"מיכאל שלי"? האם המטבח אצלי מלוכלך כמו המטבח של פימה ב"המצב השלישי"? ולפעמים הם מבקשים ממני: אולי תוכל לספר לנו מי זאת באמת הבחורה הצעירה ב"באותו הים"? או אלי גם לך אישית היה במקרה איזה בן שקצת נעלם לך במזרח הרחוק? ומה עומד במציאות מאחורי הסטוץ שבין יואל לבין השכנה, אנמארי, ב"לדעת אישה"? ואולי תסכים בבקשה להגיד לנו, במילים שלך, על מה בעצם הרומן "מנוחה נכונה"?
ומה, בעצם, מבקשים המראיינים המתנשפים האלה מנבוקוב וממני? מה רוצה הקורא הרע, הלוא הוא הקורא העצל והקורא הסוצילוגי, והקורא הרכלן-מציצן?
במקרה הרע, מצוידים בזוגי אזיקי פלסטיק, הם באים אלי לקחת ממני את המסר שלי, חי או מת. "שורה תחתונה" הם רוצים. את "מה רצה המשורר לומר" הם באים לקחת. שרק אסגיר לידיהם "במילים שלי" את המסר החתרני, או את מוסר ההשכל, את הנדל"ן הפוליטי, את "השקפת העולם". במקום רומן, התואיל בטובך לתת לנו משהו קצת יותר קונקרטי, משהו עם זוג רגליים על הקרקע, משהו שאפשר להחזיק ביד. משהו כמו "הכיבוש משחית," או "שעון החול של הפער החברתי מתקתק", או "האהבה מנצחת", או "האליטות רקובות", או "המיעוטים מקופחים". בקצרה: הגש להם ארוזות בשקי-פלסטיק של גוויות, את הפרות הקדושות ששחטת בשבילם בספרך האחרון. תודה.
ולפעמים הם מוותרים לך גם על הרעיונות וגם על פרות הקדושות ומוכנים להסתפק ב"סיפור שמאחורי הסיפור". את הרכילות הם רוצים. להציץ הם רוצים. שיגידו להם מה באמת קרה לך בחיים ולא מה שאחר-כך כתבת על זה בספרים שלך. שיגלו להם סוף-סוף, ובלי שום קישוטים, וזיבולי מוח, מי באמת עשה את זה עם מי, ואיך, וכמה. זה כל מה שהם רוצים ובכך יבואו מיד על סיפוקם. שייקספיר מאוהב תן להם, תומס מאן שובר שתיקה, דליה רביקוביץ' חושפת, וידיו של סארמאגו, חיי האהבה העסיסיים של לאה גולדברג.
הקורא הרע בא ודורש ממני לקלוף למענו את הספר שכתבתי. הוא בא אלי לתבוע שאני במו ידי אזרוק למענו את הענבים שלי ואגיש לו רק את החרצנים.
הקורא הרע הוא מין מאהב-פסיכופת כזה שמתנפל וקורע את בגדי האישה שנפלה בידיו. וכשהיא כבר עירומה לגמרי הוא ממשיך ופושט את עורה, מסלק הצידה בקוצר-רוח את בשרה, מפרק את השלד, ולבסוף − כשהוא כבר מגרם את עצמותיה בין שיניו הצהובות הגסות − רק אז הוא מגיע סוף-סוף אל סיפוקו: זהו זה. עכשיו אני ממש ממש בפנים. הגעתי.
הדורסת הגדולה, הדיה, לבנת הזנב, המריאה מקינה שעל מדרון מלקומדיצ'פ ויצאה לסקור את הסביבה. פעמיים ביום היא חגה מעל לנחלתה, פעם אחת לפני הצהריים, ופעם אחת אחרי הצהריים. בעין חדה ובוחנת השקיפה על הערבה, ולא נעלמה ממנה כל תנועה על הארץ, ואפילו בחיפושיות הזוחלות ובלטאות החמקניות השגיחה. ככה חגה לה בשקט מעל לסארוזק, ומפעם לפעם הניעה את כנפיה והייתה מגביהה והולכת בהדרגה כדי להרחיק לראות את הערבה לאורכה ולרוחבה, וב-בזמן הייתה מרחפת לה לאטה במעגלים וקרבה אל מקום הציד החביב עליה − אל השטח הסגור. מזמן שגודר השטח הנרחב הזה, התרבו פה דמיה ניכרת בעלי-החיים, חיית השדה הקטנה והעופות למיניהם, מפני שהשועלים ושאר הטורפים של הערבה מתקשים לחדור לשם עכשיו. לא כן הדיה, שדר התיל לא זו בלבד שאין היא יכולה לחסום אותה, אלא היא אף פועלת לטובתה. אם כי לא תמיד. שלשום ראתה למעלה ארנבת קטנה, וכשעטה עליה כמו אבן, הספיקה זו לחמוק אל מתחת לתיל והדיה כמעט התנגשה בחוזקה בעוקצים המזדקרים. בקושי הצליחה לשנות כיוון ברוב כעס ולנסוק אל על בזווית חדה, לאחר שהניחה כמה נוצות על העוקצים החדים של הגדר. כמה נוצות מן הפלומה ניתקו אחר-כך מחזה והתעופפו להן לעצמן ברוח. מאז הדיה משתדלת לשמור מרחק מן הגדר המסוכנת.
והיא מרחפת לה ברוב הדר וכבוד, כיאה למלכה שליטה שכמותה, בלי חפזון, בלי כל תנועת כנפיים שלא לצורך, כדי שלא למשוך את תשומת לבו של טרפה למטה. היום הזה, במעופה הראשון בשעות הבוקר ובמעופה עכשיו, השגיחה בתכונה גדולה של בני-אדם וכלי-רכב על משטח הבטון הנרחב של אתר השיגור. המכוניות מתרוצצות לכאן ולכאן, בייחוד מסביב לכני השילוח של הטילים. הטילים האלה, המכוונים כלפי השמים, עומדים ככה על מקומם זה פרק-זמן, והדיה כבר התרגלה אליהם, אבל היום הזה ההתרחשות סביבם אינה רגילה − מכוניות רבות מדי, בני-אדם רבים מדי, תנועה רבה מדי.
גם תהלוכה קטנה זו של אדם על גמלו ושני טרקטורים מטרטרים וכלב אדמוני פרוע, לא נעלמה מעינה של הדיה. עכשיו הם עומדים להם ליד גדר התיל, כאילו אינם יכולים לעבור את המכשול. הכלב האדמוני מרגיז את הדיה בחזות זו של יצור שמוציא את זמנו בבטלה, ובהרגל הנפסד הזה, שהוא שרוי תמיד בקרבת בני-אדם. אבל מתנועותיה לא ניכר שהשגיחה בו כל עיקר − הרי לא תשפיל את עצמה עד כדי כך. והיא רק חגה לה מעל למקום, ומפעם לפעם הביטה לראות מה קורה עכשיו, מה הכלב הזה המכשכש בזנבו על-יד בני-האדם זומם לו שם…
ידיגיי נשא את עיניו וראה דיה חגה בשמים "לבנת זנב, גדולה," אמר בלבו. "אילו הייתי עוף כמוה, לא היה איש יכול לעצור אותי − הייתי עף ישר אל מצבות הקברים של אינה-בית!"
והיום אינו כלה, עם עובד, לעברית: דינה מרקון ואמציה פורת
חודש אוגוסט חם שרר בפלשתינה. השמש קפחה כל יום על ראשי האנשים. אף ענן לא נראה בשמים, וגשם לא ירד מאז אפריל. החום לא היה עז יותר מהרגיל בעונה, ובכל זאת היה כמעט בלתי נסבל. איך אפשר לשאת חום כזה, לאן אפשר להימלט.
יפו הייתה אולי מקום המפלט הטוב ביותר – לא העיר עצמה, עם כל הבניינים הצפופים על גבעה תלולה, והצחנה המבחילה העולה מהרחובות המטונפים והמפעלים הגדולים לייצור סבון; אבל היא שכנה קרוב לים, שממנו נשבה תמיד בריזה מרעננת. אפשר היה לחוש בה בנוח, כי הקיפו אותה פרדסים. פרות טריים וצוננים נתלו על עצים ירוקי עלוותם נוצצת ונוקשה, מוגנים מפני השמש.
אבל גם ביפו היה החום בלתי נסבל! עלי השרף הגדולים שעל השיחים התייבשו וקמלו, והגרניומים העמידים שוב לא לבלבו, אלא נבלו על תלוליות ובנקיקים – נקברו כמעט מתחת לנחשולי אבק. מי שראה את הפריחות האדומות של גדרות הצברים היה יכול לחשוב שכל החום שגבעוליהם העבים ספגו במשך הקיץ פרץ פתאום בִּלְהבוֹת גדולות. מי שראה את הילדים רצים על חוף הים כדי להיכנס למים יכול היה להבין כמה חם – הם הרימו את הרגליים גבוה, כאילו הם דורכים על גחלים לוחשות.
אם אי אפשר לשאת את החום ביפו, לאן אפשר ללכת? בכל מקרה, מוטב היה להיות שם מאשר במישור הרחב של השרון, שהשתרע מעבר לעיר, בין הים להר. אכן, אנשים גרו בערים הקטנות ובכפרים המנקדים את המישור, אף על פי שהיה קשה להבין איך הצליחו לשרוד בחום וביובש. אבל הם כמעט לא יצאו מהבתים נטול החלונות, ומעולם לא עזבו את הערים, שם הבתים והעצים המעטים סיפקו הגנה מסוימת מהשמש. במישור הפתוח לא היה אפשר למצוא אף גבעול ירוק של עשב, או בן אדם. כל הכלניות והפרגים היפים שפרחו באביב, כל המרגניות הוורודות, הזעירות, שכיסו את האדמה במרבד אדום-לבן, נעלמו. ויבולי החיטה, השעורה והדוּרה שצמחו בשדות ליד הערים הקטנות כבר נקצרו, והקוצרים, עם השוורים והחמורים שלהם, שיריהם ומחולותיהם, כבר שבו לבתיהם בכפר. מזיוו של האביב נותרו רק גבעולים קמלים שהתנשאו מעל הקרקע צרובת השמש – אלה שפעם נשאו עליהם חבצלות יפהפיות וניחוחיות.
רבים טענו שאת הקיץ אפשר לשאת בירושלים. העיר הייתה בלי ספק מצומצמת בשטחה ומאוכלסת מדי, אבל מכיוון ששכנה על פסגה של שרשרת הרים ארוכה שהשתרעה לרוחב פלשתינה כולה, אף משב רוח שהגיע מכל כיוון שהוא לא יכול היה שלא לרענן את עיר הקודש. למרות זאת, למרות הרוחות המבורכות הללו, ואוויר ההרים הצלול, חום הקיץ לא דילג גם על ירושלים. אנשים ישנו בלילות על גגות בתיהם, ובמשך היום לא יצאו החוצה. הם נאלצו לשתות מים שריחם מעופש, מי גשמים שנקוו בחורף במאגרים. וחרדו שמא גם אלה יאזלו. כל משב רוח קל העלה עננים סמיכים של אבק דקיק, וכפות רגליו של מי שפסע בדרכים הלבנות שמחוץ לעיר שקעו עמוק בעפר הרך. בגלל מחסור בשינה סבלו תושבי ירושלים מדיכאון ומעצבנות, ובלילות חזו חזיונות מבעיתים ופחדים מענים רדפו אותם.
באחד הלילות החמים הללו שכבה אישה אמריקנית שכבר חיה כמה שנים בירושלים, והתהפכה על יצועה, כי התקשתה לישון. היא הזיזה את מיטתה מהחדר למרפסת שליד החלון והניחה רטייה קרה על ראשה הדואב, אבל שום דבר לא הקל עליה. היא חיה במרחק חמש דקות הליכה משער דמשק, בבית מפואר שניצב דומם במקום מבודד. לפיכך אפשר היה לחשוב שהאוויר שם יהיה צח וצלול, אבל באותו לילה היה נדמה שכל החום המחניק של העיר התרכז בבית. הייתה מעט רוח, אבל היא באה מהמדבר, חמה ודוקרנית, כאילו התמלאה בגרגירי בלתי נראים של חול. אל קשיי הלילה נוספו נביחותיהם של כלבי רחוב רבים שכתשו את האוויר בקולותיהם הרמים.
האמריקנית, ששכבה ערה במשך שעות, נכנעה לייאוש. במאמציה לגבור על דיכאונה הזכירה לעצמה שמאז שבאה לירושלים, בעקבות התגלות אלוהית, חלה עליה ברכה מיוחדת. היא ייסדה קהילה, התגברה על רדיפות וקשיים שאין מילים לתאר אותם; אבל עכשיו לא מצאה עוד נחמה במחשבות הללו.
היא שכבה וחשבה על כך שחסידיה הנאמנים יירצחו, אויביה יעלו את הבית באש, שירושלים משסה בה את הקיצוניים הגרים בה, ושהשנאה והקנאה העיוורת, שאותן מטפחים בין חומות העיר, ירוצצו אותה.
היא ניסתה להשיב אליה את הביטחון השליו שבו ניחנה תמיד. מדוע להתייאש עכשיו, שאלה את עצמה, דווקא בזמן ששליחותה מתקדמת יפה כל כך, כשקהילת גורדון התחזקה בזכות הצטרפותם של חמישים שוודים חסונים ומוכשרים שבאו מאמריקה, ועוד רבים מהם, אנשים טובים ואמינים, עתידים להגיע משוודיה. מעולם לא נראתה משימתה מבטיחה כל כך.
ירושלים עיר הקודש והקבר הקדוש, סלמה לגרלף, 1918 (תרגום הציטוט [מאנגלית]: עופרה עופר אורן)
את הספר המלא בתרגומו לאנגלית אפשר לקרוא בפרויקט הספרייה הפתוחה: Open Library
פ.ז.ד., חוז'וב "תנו לי איזו תקווה לפרסום או לפחות תעודדו…" – לאחר קריאה אנו נאלצים לבחור באפשרות השנייה. זהירות, אנחנו מעודדים. מחכה לאדוני גורל נפלא, גורל של קורא, ועוד קורא מהסוג המשובח ביותר, נטול פניות; גורלו של מאהב הספרות, שתמיד יהיה בן זוגה היותר חזק, כלומר לא זה שחייב לכבוש אלא זה שנכבש. אדוני יקרא לעצמו דברים שונים ומשונים לשם תענוג קריאה בלבד. בלי לבלוש אחר "תחבולות", בלי להרהר אם אפשר לכתוב את הדברים טוב יותר או טוב בה במידה, רק אחרת. בלי קנאה, בלי דיכאונות ובלי התקפי חשדנות שמלווים את הקורא שגם כותב. דנטה יהיה בשביל אדוני דנטה, בלי קשר לשאלה אם הייתה לו דודה בהוצאת הספרים או לא הייתה. בלילה לא תציק לאדוני השאלה מדוע פלוני שאינו חורז זכה להידפס ואילו אני, שחורז הכול ומונה הברות על אצבעותי, איני זוכה אפילו למילת תשובה. הבעות פניו של העורך הראשי לא יעניינו את אדוני כלל והעוויותיהם של כל מיני "עורכי משנה" בכלל לא או לא כל כך. וגם היתרון הלא מבוטל הזה שלעתים קרובות אומרים "סופר כושל", ואף פעם לא אומרים "קורא כושל". נכון, יש ציבור אדיר של קוראים לא מוצלחים – ומטבע הדברים איננו רואים את אדוני בקהלם – אבל אצלם זה עובר איכשהו בשלום. לעומת זאת, אם מישהו כותב וזה לא עולה יפה, כולם מסביב מייד קורצים ונאנחים. במקרה כזה אי אפשר לסמוך אפילו על בת הזוג. ובכן? אדוני מרגיש כמו מלך? כמובן.
החתול הגביה בזרבוביתו את גדילי הכורסה והסתכל במחזה הזה במבט רציני, מתפלא וחולמני. זה היה חתול צעיר מאוד, שהכיר רק את העיר. שם אפשר היה להריח את לילות יוני רק מרחוק; מעת לעת הגיע לנחיריו משב רוח פושר ומבושם. אבל כאן אפף הריח את שפמו, הקיף את גופו, לפת אותו, חדר אליו, המם אותו. בעיניים עצומות למחצה חש איך חולפים על פניו גלי הריחות העזים והמתוקים − ניחוח פרחי הלילך האחרונים, שנמהל בו שמץ ריקבון; ניחוח השרף המחלחל בעצים וניחוח האדמה האפלה והקרירה; ריח החיות, הציפורים, החפרפרות והעכברים, כל מיני הטרף; ניחוח המושק של פרווה על עור, ריח הדם… הוא יילל בשקיקה וקפץ אל אדן החלון. באיטיות פסע לאורך המרזב. במקום ההוא, שני לילות קודם לכן, אחזה בו יד איתנה והשליכה אותו בחזרה אל מיטתה של ז'קלין המתייפחת. אבל הלילה לא יתפסו אותו. הוא אמד בעיניו את המרחק בין המרזב לקרקע. הוא יכול לעבור אותו בקלות אבל הגזים בקושי שבקפיצה, מן הסתם כדי להאדיר את ערכו בעיני עצמו. הוא איזן את אחורי גופו בעוז ובגאוות מנצחים, טאטא את המרזב בזנבו השחור הארוך, כפף את אוזניו לאחור, זינק ומצא את עצמו על האדמה התחוחה. הוא היסס לרגע, תחב את אפו באדמה − עכשיו היה במרכז, בלב לבם של הדברים, בעצם חיקו של הלילה. שם, באדמה, צריך להריח אותו. שם נאצרו הריחות, בינות לשורשים ולחלוקי האבן שם הם עוד לא התאדו, לא נמוגו באוויר, לא דוללו בריחות של בני האדם. הם דיברו חשאיים, חמים. הם היו חיים. כל אחד מהם הפריש מתוכו חיים קטנים, נסתרים, מאושרים, אכילים… חיפושיות, עכברי שדה, צרצרים, והקרפדה הקטנה הזאת, שקולה נשמע רווי דמעות בדולח… אוזניו הארוכות של החתול, חרוטים ורודים וכסופי פרווה, מחודדים ומתכנסים כלפי פנים כפרח החבלבל, הזדקרו; הוא האזין לקולות הקטנים שבאפלה, הדקים, המסתוריים, שרק באוזניו היו צלולים ומובנים כל כך: רשרוש גבעולי הקש בקן שבו דוגרת ציפור על הביצים, רטט נוצות, נקירות קטנות על קליפת עץ, תנועות של כנפי ציפורים, של כנפי חרקים, מרוצתן הרכה של כפות עכברים על הארץ, ואף קול פקיעתם העמום של הזרעים הנובטים. עיניים זהובות נצצו ונעלמו בחשיכה, הדרורים הישנים תחת עלי העצים, השחרור השמן, הירגזי, נקבת הזמיר; הזכר היה ער, שר וענה לה ביער ועל גדות הנחל.
גם צלילים אחרים נשמעו: התפוצצות שהדהדה במרווחים קבועים, התעצמה ונפתחה כמו פרח, ואחריה הרעד שחלף בכל זגוגיות הכפר, חבטות תריסים שנפתחו ונסגרו באפלה ומילים חרדות שהתעופפו באוויר מחלון לחלון. בפעמים הראשונות כל התפוצצות הקפיצה את החתול; זנבו סמר, בוהק משיי חלף בפרוותו ושפו התקשח, נסער. אחר כך התרגל לרעש הזה, שהלך והתקרב ודמה באוזניו, בלי ספק, לרעם. הוא דילג כמה דילוגים בערוגות, השיל במחי טפריו עלי כותרת של ורד − הפרח היה בשיא פריחתו וחיכה רק לנשיפה כדי ליפול ולמות; עליו הלבנים התפזרו על האדמה במטר רך וריחני. לפתע זינק החתול אל צמרתו של עץ, מהיר כסנאי; הקליפה נבקעה תחת כפותיו. ציפורים מבועתות התעופפו לכל עבר. בקצה ענף אחד פתח בריקוד פראי, ריקוד מלחמה, שחצני ומלא עזוז, מתריס כלפי השמים, הארץ, החיות, הירח. לרגעים נפער פיו הצר והעמוק ביללה רמה, קריאה מתגרה וחדה לכל חתולי הסביבה.
הוא עשה את מאזן חייו, וביקש לחתות מתוך ערימת האפר הענקית של חובות ומגבלות את מעט הזהב של רגעי אושר: שבועיים לפני חתונתו ושישה שבועות לאחריה; מחצית השעה לאחר הולדתו של פאולו, כאשר היה גאה שהוסיף זלזל לעץ המשפחה של בית סאלינה (עתה ידע כי שווא הייתה גאותו, אך חזקה הייתה ואמיתית); שיחות אחדות עם ג'ובאני לפני שזה נעלם לו (למען האמת, מונולוגים אחדים בלבד, שבהם נדמה לו שהוא מגלה בנער נפש דומה לשלו); שעות רבות במצפה הכוכבים, שבהן היה משוקע כולו בחישובים מופשטים וברדיפה אחרי הבלתי מושג; אך כלום באמת אפשר לרשום שעות אלו בטור הזהות של מאזן החיים? כלום לא היו אלא מין מקדמה על חשבון המנעמים שלאחר המוות? אחת היא. הן היו קיימות.
ברחוב למטה, בין המלון והים, עצר עוגב מכני וניגן מתוך תקווה חמדנית לגעת עד לבם של תיירים, שלא היו בנמצא בעונה זו. הכלי טחן את האריה "את שפתחת כנפייך לאלוהים". מה ששרד מדון פבריציו הרהר כמה גסיסות נטרדות ברגע זה ברחבי איטליה כולה בעטיים של כלי¯נגינה מכניים אלה. טנקרידי, בתחושתו הדקה הרגילה, רץ אל המרפסת, זרק מטבע למטה ורמז שתיפסק הנגינה. השקט שבחוץ סגר על הכול, השאון הפנימי נעשה אדיר עוד יותר.
טנקרידי. אכן, הרבה מטור הזכות ממנו בא, מהבנתו היקרה שבעתיים משום שהייתה אירונית, מן ההנאה האסתטית שהפיק למראה תמרוניו בתוך קשיי החיים, מחיבתו הלגלגנית כנאה וכראוי. אחרי כן הכלבים: פופי כלבת המופס השמנה של ילדותו; טום, זה הפודל הסוער ידידו הנאמן; סולטו בעל העיניים הטובות; בנדיקו, הטיפשון החביב; פופ, כלב הציד בעל הטלפיים הלטפניים, המחפש אותו ברגע זה תחת השיחים והכורסאות שבחווילה ולעולם לא ימצאנו עוד; כמה סוסים, אלה כבר רחוקים יותר וזרים. השעות הראשונות לשיבותיו לדונאפולגאטה, תחושת המסורת והנצחיות שבאה על ביטויה באבן ובמים, תחושת הזמן המוקפא; היריות העליזות בכמה מסעות ציד, הטבח החביב של ארנבות וקוראים, כמה בדיחות טובות עם טומיאו, כמה רגעים של חזרה בתשובה במנזר בתוך ריחות העובש ומיני המרקחת. עוד משהו? כן, היו עוד דברים: אך אלה כבר היו פירורים מעורבים באדמה: רגעי הנחת כאשר ענה לכסילים מענה מוחק כאיוולתם, שביעות הרצון כשנוכח לדעת שביופייה ובאופייה של קונצ'טה מתגלמת בת אמיתית לבית סאלינה; אי אלו רגעים של להט אהבים; ההפתעה עם קבלת מכתבו של אראגו, שבו בירכו בלבביות על דיוק חישוביו המסובכים בקשר לשביט של הכסלי וכן – וכי למה לא? – התרוממות הנפש כאשר הוענק לו בציבור אות הצטיינות בסורבון, התחושה העדינה שהעניקו לו אי אלו עניבות משי משובחות, ריחם של כמה מיני עור מעובד, הארשת החייכנית, הארשת המזמנת לעינוגים של כמה נשים שנקרו לו ברחוב, של זו שראה רגע רק אתמול בתחנה של קאטאניה, לבושה חליפת נסיעה חומה וכפפות עור איילות, עומדת בקהל הצפוף ודומה שהייתה תרה אחר פניו הקמולים בעד חלון הקרון המלוכלך. איזה רעש הקיים הקהל. "כריכים!" – "חדשת האי!" ואחרי כן התנשפותה של הרכבת העייפה כבדת הנשימה… ושמש מבעית זה בהגיעם, פני השקר הללו, התפרצות המפלים…
בחשכה ההולכת ומתעבה ניסה לחשב כמה זמן חי באמת. מוחו כבר לא היה מסוגל לבצע את החישוב הפשוט: שלושה חודשים, עשרים יום, סךהכול שישה חודשים, שש כפול שמונה, שמונים וארבע… ארבעים ושמונה אלף… 840,000 √ תיקן את עצמו. "בן שבעים ושלוש אני, ובסך הכול לא חייתי חיים של ממש אלא שנתיים… לכל היותר שלוש שנים."
והסבל? השעמום, כמה זמן נמשכו אלה? אין צורך לטרוח ולספור: כל השאר, שבעים שנה.
הברדלס, ג'וזפה תומאזי די למפדוזה, עם עובד, ספרייה לעם, לעברית: פנינה בת שלה
דלהי העתיקה הייתה במרחק הליכה, ולכל אורך דרכו קראו אליו סוחרים מפתחי חנויותיהם "ויץ' קאנטרי, מיסטר? ויץ' קאנטרי?" ורק מפני שהיה מבוגר משאר הישראלים לא עמדו על לאומיותו. "ויץ' קאנטרי, ויץ' קאנטרי?" חזרו ושאלו אותו, עד שעייף וענה בלי מחשבה: "ספיין," והופתע מן הקלות ששיקר בה; וגם הנאה הייתה בזה, בהחלפת זהותו.
סמטאות העיר העתיקה היו צפופות לא פחות מסמטאות הבזאר, ושוב חש כאילו כל ההמון שסביבו צר עליו ומכתר אותו ומתחכך בו ולוטש בו עיניים, בדיוק כמו שחש בנסיעתו הראשונה, אלא שאז הסתגר במלונו, ואילו עכשיו (עדיין היו לפניו כמה שעות עד לרכבת לפטנקוט) התערבב בהמון שגרף אותו בתנועתו ובהמולתו. על כרזות ענקיות דמעו כוכבי בוליווד בדמעות נוצצות או הרעיפו חיוכים צחורי שיניים, וכך עשו גם על כריכות מגזינים משומשים שנמכרו לצד ערמות של צינורות, וצמיגי אופניים שחוקים, וברגים ואומים חלודים, ואוהלי פלסטיק מעוכים, ונעליים בלויות, ומסגרות משקפיים, ושעונים מקולקלים. לכל סחורה היה הרוכל שלה, וכל אחד מהם הסתופף בצלה של מטרייה גדולה, שצבעה השחור זהה מזמן וגם טלאיה האפירו.
בתוך כוך אפלולי הצמיד סנדלר חתיכת צמיג לסוליה שחוקה, זקן קיטע נתמך בקנה במבוק, ואחר, קטוע שתי רגליו, הניע את עצמו בעזרת אגרופיו שחותלו בסמרטוטים עד שפשט את ימינו עם סמרטוטיה אליו. ברגע שהכניס את ידו לכיס צצו ובאו עוד זאטוטים, ואחריהם עוד, מכל עבר באו ונאחזו בו, בחולצתו ובידיו, עד שראו קבוצת תיירים אמריקאים והרפו ממנו.
ערמה של מימיות אלומיניום חבוטות נערמה לפני רוכל זקן, שכנו רכל בחותלות מימי השלטון הבריטי, ושלישי בג'ריקנים שחורים מאובקים, וקול צרוד אמר בפליאה בעברית: "בחיי, ג'ריקן תקני," והוא האיץ את צעדיו עוד, עד שנבלעה העברית בהמולת הרחוב. ריקשות נסעו לכאן ולשם ונהגיהן אימצו את שרירי רגליהם הרזות, ומכל עבר צפרו. על המדרכה ישבו ספרי רחוב וגילחו את לקוחותיהם בתער, רופאי שיניים שייפו תותבות משומשות במה שנראה כשופין נגרים, וכלבי רחוב רבצו ביניהם כמעולפים עד שבא באפם ריח של דבר מאכל ומיד קמו מרבצם ונלחמו עליו עד זוב דם, ובמראה הזה התקשה להביט.
צריך היה להתרחק גם משם וכך עשה, עד שנעצר מול טבח רחוב שרידד על אגרופיו כדור בצק והעיף אותו באוויר ומתח אותו ליריעה עגולה ככיפת הפח הלוהטת שלצדו. אנשים שכבו על המדרכות, שקועים בשינה שכל ההמולה שסביבם לא הפריעה אותה. מוכרי צעצועי פלסטיק זולים מכרו משאיות ללא גלגלים ומסוקים ללא מדחף, והודי זקן תחב מין מחט שיפודית שקצה לופף בצמר גפן לתוך אוזן לקוחו והעמיק אותה עד שנדמה היה שעוד רגע תגיח מן הצד האחר ("בחיי מעביר לו חוטר," אמר עוד קול בעברית).
למעלה בשמים שתכלתם נעכרה ולהטם יוקד גם מעבר למעטה האבק, חגו עורבים שחורים מבריקים, ואישה שעל ראשה ערמת חציר ענקית פילסה לה דרך בכביש. בצד הרכינו שתי עזים חומות את ראשיהן אל כמה ירקות רקובים, ועל המדרכה הלך איש שנשא בידיו מגדל של סירים מפויחים גבוה כקומת אדם, ורק במקרה החטיא את סבך חוטי החשמל שמעליו ("שיחק אותה," אמר בעברית אותו קול שדיבר קודם לכן, "לא כמו ההוא מהרכבת"). נערה הרימה לפני נוסעי טוקטוק תינוק עירום, אחיה או בנה, וסאדוהים תרו בעיניהם המאופרות באפר אחר תיירים פתיים – לו הניחו כשראו את ארשת פניו. דווקא אז צצו שוב הילדים, אלה שפנו אליו קודם לכן או תאומיהם, מכל עבר תלו בו את עיניהם וביקשו ממנו באנגלית עשר רופי, עשר רופי, עשר רופי, כאילו ידעו בדיוק איך יישמעו בשפתו.
"אם לא תגיד להם צ'אלו, לא יעזבו אותך," ייעץ לו בעברית אחד הישראלים שנעמד לידו. כנראה קילל בקול ושמעו אותו, הגבוה או חברו או אחת משתי הבחורות. נעצרה לידם גם הבחורה מהמלון, נמוכת קומה ומנומשת ושערה החום אסוף בקוקו קטן, ולשווא ניסה החבר שלה למשוך אותה בזרועה לפני שייטפלו הילדים גם אליהם. "בגיל של האחיין שלי הוא," אמרה והראתה על זאטוט שאפו מנטף ופתחה את ארנקה, ובו-ברגע הונסו כל פושטי היד ב"צ'אלו" רועם – הישראלי הגבוה הוא שצעק וגם הניף את ידו בתנועה מאיימת. דק גו היה וכמעט שברירי למראה, אבל הילדים נסוגו מיד.
מן המדרכה הנגדית תלה בה הזאטוט את עיניו הגדולות, הנוצצות, וחיכה.
ברכבת בדרכם הביתה, אמר לה בכנות גמורה שהמוזיקה נגעה ללבו, ואפילו המהם קטעים קצרים באוזניה. פלורנס התרגשה כל כך שהשמיעה עוד הבטחה – ושוב, באותה רצינות מרטיטה שהכפילה כמדומה את גודל עיניה. כשיבוא היום הגדול של הופעת הבכורה של רביעית אניסמור ב"ויגמר הול", הם ינגנו את החמישייה הזאת, במיוחד בשבילו.
בתמורה הביא לה אדוארד מביתו מבחר תקליטים שרצה שתלמד לאהוב. היא ישבה בשקט גמור והאזינה לצ'אק בֶּרי בסבלנות, בעיניים עצומות ובריכוז גדול מדי. הוא חשב שאולי תסתייג מ Roll over Beethoven אבל היא מצאה שזה מצחיק עד דמעות. הוא השמיע לה שירים של צ'אק ברי בביצועים "מגושמים אבל מכובדים" של "החיפושיות" ושל "האבנים המתגלגלות". היא השתדלה לומר משהו חיובי על כל אחד מהשירים, אבל השתמשה במילים כגון "קופצני," "עליז," "נוגע ללב," והוא ידע שהיא פשוט מנומסת. כשאמר שהיא לא ממש "תופסת" את הרוקנרול, ואין שום סיבה שתמשיך לנסות, הודתה שמה שאינה יכולה יכולה לסבול הוא התיפוף. כשהנעימות בסיסיות כל כך, לשם מה נחוץ לשמור על קצב באמצעות חבטות ומהלומות והקשות בלתי פוסקות? מה הטעם בכך, אם כבר משתמשים בגיטרה בס, ולעתים קרובות בפסנתר? אם הנגנים צריכים לשמוע את הפעימות, למה שלא ישתמשו במטרונום? מה היה אילו לקחה רביעיית אניסמור מתופף? הוא נשק לה ואמר שהיא האדם הכי מרובע בכל הציוויליזציה המערבית.
על חוף צ'זיל, איאן מקיואן, עם עובד, עמ' 128, לעברית: סמדר מילוא
זה היה בקיץ של שנת 1950. […] הייתי עדה לסופו של עידן, סופה של תרבות.
עד אז כשהגברים חזרו הביתה מהעבודה, ארוחת הערב כבר חיכתה על השולחן, האש בערה בקמין. בזמן שהם התרחצו, נשמעו מהרדיו שבפינת החדר דיבורים או מוזיקה חרישית. הם התיישבו ליד האישה, הילד, כל מי שהיה בבית ואפשר היה לפתות אותו לרדת ולבוא למטבח. האוכל התחיל לצאת מתוך תנור האפייה, צלחת אחרי צלחת. חלטו תה. בירה צצה. הז'קטים והסוודרים הוסרו. הגברים נשארו לבושים רק בחולצות. פניהם בהקו בנינוחות. כולם שוחחו, שרו, סיפרו מה עבר עליהם במשך היום, סיפרו בדיחות גסות – זה היה בלתי נמנע; אנשים רבו, צעקו, התנשקו והתפייסו, ואז הלכו למיטה בחצות או באחת בלילה, אחרי שבמשך שש שעות בילו ביחד ברעוּת, בשמחת חיים תוססת.
אני מניחה שעוצמה רגשית ברמה כזאת לא הייתה שכיחה בכל הבתים בבריטניה: הייתי שותפה למשהו קיצוני. ואז – תוך יום – אבל ממש, תוך ערב אחד – הסתיימו הזמנים הטובים, כי הטלוויזיה הגיעה, ניצבה בפינת המטבח כמו קרפדה מרושעת. עד מהרה דחפו את שולחן האוכל הגדול והצמידו אותו אל הקיר. הציבו כיסאות בחצי קשת, ועל הידיות הניחו מגשי אוכל שסבו על ציר. תם עידן התרבות המילולית המבעבעת.
Lessing, Doris (2009). Walking in the Shade: HarperCollins
דוריס לסינג, האוטוביוגרפיה. (הספר לא הופיע בתרגום לעברית).
בכל פעם שמרגרט הייתה מתוחה, הגיב דוסון בעצלות רבה עוד יותר מתמיד. הוא נמתח על הספה לצד החלון הרחב שבסלון, ושקע ברפיון אדיש במיוחד. רק תנועות זעירות ביותר של אוזניו הקטנות העידו ששם לב להתנהלותה העצבנית בקרבתו. היא לא הפסיקה לעלות ולרדת במדרגות, פתחה וסגרה מגירות במטבח, דיברה לעצמה, כאילו היא היצור החי היחיד בבית. רק אם השעה שבע חלפה ומרגרט נראתה שקועה בעיסוקיה במקום כלשהו בבית, כל מיני ענייניים שלא היה להם שום קשר עם ארוחת הערב שלו, נהג לרדת בכבדות מהכריות לרצפה, והציב את עצמו במקום שבו לא תוכל להתעלם מהתזכורת לכך ששכחה להאכיל אותו. הוא התכונן אפילו להכשיל אותה, ממש, כך שתיפול, אם לא תהיה ברירה.
באותו ערב השעה שבע הגיעה וחלפה – חלפה, כך סבר דוסון, לפני זמן רב. מרגרט הסתובבה בסלון, ואז התיישבה ליד המחשב שלה, אבל אפילו לא התקרבה למקום שבו שוכנת הקופסה עם תערובת המזון של דוסון, ליד הקופסאות הקטנות של שימורי בשר שהיה שמח לקבל כל ערב, אבל נפתחו רק באירועים מיוחדים, מתוך חוקיות שרירותית שאותה התקשה להבין. הוא נעמד בדרכה לפחות שלוש פעמים, ללא הועיל, ועכשיו החליט שהגיעה העת לאמצעי האחרון, האסור בתכלית: לגרד ולשרוט בציפורניים את השטיח החדש, בחלק פגיע במיוחד – המקום שבו המדרגה העליונה פוגשת את המישורת. מרגרט צווחה. דוסון הפסיק לגרד. הוא התיישב על רגליו האחוריות ושלח אליה את המבט החידתי הצהוב.
"חתול מנוול!"
דוסון המשיך לנעוץ מבט, בלי למצמץ.
"יש לי המון דברים על הראש," אמרה מרגרט בזעם. "ואני רואה שלך ממש לא אכפת, כי מלכתחילה אין לך מספיק ראש שיכול להיות מוטרד."
דוסון, שכלל לא נעלב, פיהק קלות, אבל לא נע.
"וגם לא יזיק לך להוריד קצת שומן, לשם שינוי."
דוסון הושיט כף רגל רחבה, ציפורניה שלופות מעט, לעבר השטיח, אל סיבי הצמר התלושים, שנחו על המשטח המבהיק מניקיון.
"בסדר," אמרה מרגרט, "בסדר!"
הוא ירד אחריה במדרגות, פסע בהליכה מכובדת, זנבו זקוף במחווה של ניצחון חרישי.
מדלן נבוכה מאוד, אבל גם מרגישה הקלה, כי נראה שמר מארץ' שכח מה שאל אותה מלכתחילה. הוא ממשיך לחלק את ספרי הלימוד הכחולים − "לחיות עם אריתמטיקה", זה נשמע כמו מחלה, מה שנכון. מדלן מציצה פנימה. כצפוי, איורים מפתים, מסקרנים, של רובים ועוגות, מכוניות וכובעים שערוכים זה בצד זה. "לכמה קבוצות של 8 משתתפים אפשר לחלק 120 ילדים לריקוד מרובע?" איזה ילדים? איפה הם גרים? הם יתומים? "במטווח הרובים משיג בוב 267 נקודות. אביו משיג 423 נקודות… מי זה בוב? למה מרשים לו להחזיק רובה? תיאורים כוזבים של גברת ג'ונסון אופה עוגות, גברת גרין מכניסה תפוחים לתיבות, חזירים למשאיות, כולם מעטים בוגדניים של עלילה שמכסים על בעיות עירומות לחלוטין של מה, מתי, כמה זמן וכמה נותרו, הדמויות האנושיות הן רק מספרים מרושעים בתחפושת."
מעוף העורב, הוצאת כנרת זמורה ביתן, עמ' 155. לעברית: שאול לוין
