פתחו את השער

מקראה לכיתה ה

לבית הספר הממלכתי דתי

כתבו: אסתר קולומבוס, רחל באב"ד, חגית אהרונוף,

דליה זינגבוים, צילה חיון, מנוחה נוריאל,

נחמה רוזנסון, תמר שוורין

איורים ועריכה גרפית: נורית צרפתי

"מעלות" הוצאת ספרים לאור

עמודי דפוס

העתיקה: בתי מנחם

הספרייה המרכזית לעיוורים

נתניה   ישראל   2016

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

העתקה או העברה של העותק המותאם בניגוד להוראות חוק התאמת יצירות, ביצועים ושידורים לאנשים עם מוגבלות התשע"ד - 2014, מהווה הפרה של זכות יוצרים.

*6*

פתחו את השער

*6*

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*7*

ספר - נשמתו של האדם הוא

*7*

אמרו עליו, על רבי יחיאל מאיר, תלמידו של רבי מנדלי מקוצק, שהיה אוהב ספרים ומכבדם בכל נפשו בכל מאודו. כשהיה נכנס לחדר שיש בו ספרים היה מעשהו הראשון לקחת ספר ולעיין בו. וכשהביאו לפניו ספר, היה קם לכבדו ולוקחו לידו בחיבה. אף הוא היה הולך תמיד אחרי חצות הלילה לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומעמיד אחרי חצות לילה לבתי כנסיות ולבתי מדרשיות ומעמיד במקומותיהם בארונות את כל הספרים שהוצאו משך היום והונחו על השולחנות. ראו הלומדים את מנהגו של רבם וינהגו גם הם כבוד בספרים. ורבי יחיאל מאיר היה אומר: ספר - נשמתו של האדם הוא.

מתוך ספר "החסידות" של אלפסי

מדבריו של רבי יחיאל מאיר ליפשיץ מגוסטינין

*8*

גם השנה / לאה גולדברג

*8*

כל שנה ושנה מוריק הדשא, ועולה החמה ויורד המטר.

כל שנה ושנה אדמה מתחדשת ומלבין החצב, ומזהיב ההדר.

בכל שנה נולדים אנשים לרוב, לדמעות ולצחוק, לאחווה ושנאה,

ויש מישהו הרוצה רק בטוב גם השנה.

בשיר "גם השנה" מצויים זה בצד זה שני רעיונות: רעיון המחזוריות ורעיון ההתחדשות. חישבו כיצד באים רעיונות אלה לידי ביטוי בשיר.

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*9*

ימים נוראים

*9*

אוחילה לאל / רבי יוסף חיים

*9*

אוחילה לאל. אחלה פניו, אשאלה ממנו מענה לשון.

אשר בקהל עם אשיר עזו, אביע רננות בעד מפעליו.

לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון.

ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך.

יהיו לרצון אמרי פי, והגיון לבי לפניך,

ה' צורי וגואלי.

(בספר פירושי מילים:)

אוחילה - אחכה, אצפה, (שורש המילה - יחל).

אחלה פניו - אתחנן לפניו, אבקש ממנו רחמים (שורש המילה: ח. ל. ה).

מענה לשון - תשובה

אשאלה - אבקש

מערכי לב - מחשבות, רעיונות.

בבתי כנסת שבהם מתפללים לפי נוסח הספרדים אומרים את הפיוט הזה בראש השנה וביום הכיפורים לפני תפילת מוסף.

בבתי כנסת שבהם מתפללים לפי נוסח האשכנזים אומרים את הפיוט הזה בתפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים.

תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו. תהילים פא, 4-5.

*10*

הדינר הגזול

*10*

מעשה בבחור בן עניים מעיר תהילה איזמיר, ראובן אלנקווה שמו, שהיה משמש כשוליה אצל שולחני ידוע בעיר, רבי אברהם טולדו. והיה עובד את אדוניו תדיר ביושר ובאמונה. יום אחד ראה הבחור הלז, שהשולחני שקע בחשבונות שעות רבות והיה מונה ועורך ציבורי כסף וזהב לרוב. משגמר מלאכתו הניח כל הממון בארגז הברזל, נעלו במפתח ויצא לענייניו.

כשבא השולייה לכבד ולסדר את המקום, מצא דינר, שהיה חבוי בתוך סדק מושב אדוניו. השיאו יצרו ליקח לו זה הדינר. דינר אחד. הרי לשולחני הרבה אלפים בארגז. לקחו, אבל שוב היה מהסס, שיחזירו או שיניחו אצלו. שבוע ימים החזיקו אצלו אבל לא פרטו, אלא החביאו אצלו במקום סתר.

ובימים ההם אירע, שהשולחני היה אנוס פתאום לעקור ביתו מאיזמיר ולהשתקע בקושטא הבירה. במהרה אסף כל אשר לו ויצא לדרכו.

מחמת שהייתה מהומה רבה באותה עקירת פתע, נשמט עניין הדינר מדעתו של השולייה. לאחר ימים גמר בדעתו שיקנה מעט סחורה, כגון כלי-סדקית, מאותו דינר וינסה מזלו. קנה ויצא לשוק והיה הולך ומוכר בקלות. עד הערב מכר הסחורה כולה. חזר וקנה כפליים. יצא ומכרה ברווח טוב. וכך ביום השלישי והרביעי - קנה ומכר, מכר וקנה, וכל יום הצלחתו גדולה מקודמו. ובה בשנה כבר פתח חנות גדולה גדושה בסחורה ונשא לו אישה והקים לו בית.

אם כך - אמר הבחור בינו לבין עצמו - אין עין רואה. לית דין ולית דיין. דינר הגזול - כדינר הקנוי. זה עושה רווח וזה עושה רווח. מקרה אחד לכול. אשרי האיש אשר לו דינר.

עברו שנים וכבר הגיע לגיל שלושים - ויצא לו שם עשיר גדול. ברם גם שם כיליי גדול יצא לו, שלא היה נותן למעשיי צדקה וחסד אלא טיפין טיפין.

שנה רודפת שנה, והעשיר מצליח ועולה במרומי ההצלחה, ויהי כבד מאוד בכסף ובזהב, בנכסים ובעסקים.

ובעודו טובל בשפע עושרו - ירדה עליו שואה גדולה: דלקה נפלה בלילה בבית-הסחורות שלו, ויהי לעיי אפר.

התנחם הגביר ואמר: מקרה פגע הוא. לא תקום פעמיים צרה. אבל הצרות קמו פעמים הרבה וגם באו תכופות כמו "בשורות איוב". רוב ממונו שהיה מופקד בבית הממון הגדול שבעיר - נתערער, שבעליו פשט את הרגל ואיבד כל ממונו. כינס הגביר שארית פזורי כספו וקנה סחורה - ירד שערה והפסיד הרבה. שלח ידו במסחר מרכולת והביא מחוץ לארץ כמות גדולה - נמצאה כולה נפסדה בתולעים ובעיפוש. חזר והזמין מחוץ לארץ עצים וברזל - קמה סערה בים וטבעו אניותיו. וטרם תחלוף שנה - יצא נקי לגמרי מנכסיו, ומאחר שהיה בידו גם ממונם של אחרים ואבד - מכרו הערכאות את ביתו ומקרקעיו ויצא לגור הוא ובני ביתו בבית קטן, אפל וצר.

משראה עצמו בדרגה תחתונה ולא ראה שום פתח תקווה לפניו אלא שילך ויחזר על הפתחים, הבין שכל הרעה שבאה עליו בשל אותו דינר גזול באה עליו, אלא שהיה תמה ומשתומם על סוד דרכי ה': למה אותו דינר גזול הביא לו בתחילה ברכה גדולה?

על כל פנים גמר בדעתו, שיעזוב ביתו, אשתו ובניו וילך מעיר לעיר ויחזר על הפתחים עד שיגיע לקושטא ויחזיר את הדינר לבעליו.

*11*

והיאך ישיב הדינר ובידו אין אף פרוטה? - נתנה לו אשתו טבעת קידושין שלה. שימכרנה ויחזיר הגזלה לבעליה.

כימי שנה היה נודד מעיר לעיר וילקוט עניים על שכמו עד שהגיע לקושטא. חקר ודרש ונודע לו, שאותו שולחני עלה מזה כמה שנים לארץ הקדושה.

נצטער הגביר - העני דידן צער גדול, אבל לא נתייאש. אזר חייליו ויצא לדרך לארץ-ישראל.

הגיע לירושלים בערב ראש-השנה והלך לבית התמחוי. היקצו לו שם מיטה בין העניים ונתנו לו מלבוש נקי.

ביום ראש-השנה נקלע לבית-הכנסת "איסטמבוליס" שבתוך החומות. היה החזן איש קדוש, ובקי בתורת ח"ן והיה מתפלל בדבקות ובדמעות. ועם זה היה קולו נעים ורך להפליא. בין שחרית למוסף דרש החזן דרשה, דברי מוסר ותוכחה ובפרט האריך בדרוש בעוון גזל ואמר בגנותו, שהוא כרקב בעצמות הגזלן וכספחת בבשרו ואין לו תקנה לגזלן עד שיחזיר הגזלה לבעליה.

נתרעש העני - העשיר מדברי הרב, שהיו כמכוונים אליו, ושחה לעפר נפשו.

לאחר ראש-השנה שאל בית הרב ובא לפניו. ישב על הארץ לרגלי הרב וסיפר לו כל הקורות אותו מתחילה ועד הסוף, ואף תמיהתו על הצלחתו בתחילה סח לו. נשתקע הרב במחשבות ואחר אמר לו: לך עתה לשלום. היום אבדוק ואבחן בעניינך ומחר בבוקר תבוא ואשר ישים ה' בלבי אגידנו לך.

כשבא למחרתו ישבו שני חכמים על יד הרב, שהיה אב-בית-דין והשניים חבריו, ואיש שלישי ישב מהצד.

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*12*

פתח אב-בית-דין ושאלו לעני: שמא זוכר אתה בן כמה היית כשגזלת אותו דינר? - אמר לו: הן, זוכר אני. בן י"ח הייתי. אמר לו הרב: מסתבר, שנהפך עליך הגלגל כשהיית בן ל"ו שנים - האין זאת?

חשב העני בינו לבין עצמו חשבון השנים ואמר משתומם: אמת נכון הדבר בן ל"ו הייתי.

אמר לו הרב: עכשיו ברור כל עניינך: בתחילה עזרו לך מן השמים שתהיה עשיר, ויהא קל לך להחזיר הדינר. דינר אחד. ואתה לא החזרתו. עשו עמך לפנים משורת הדין והמתינו לך י"ח שנים - כשנות חייך הראשונות - ולא החזרתו. אז גזרו עליך כל אותן הרעות. מכיוון שחזרת בתשובה שלמה וגזרת על עצמך גלות ודלות וביזיון - כבר לקחת כפליים בכל חטואתיך. ועכשיו לא נשאר לך אלא להחזיר הדינר לבעליו. חקרנו ודרשנו בין כל משפחות טולדו, והנה זה מצאנו: האיש היושב לפניך, רבי שמעיה טולדו הוא בנו יורשו של רבי אברהם טולדו. שאל ממנו מחילה והחזר לו הדינר.

מיד קם העני בחיל ורעדה והשיב לו הדינר.

ורבי שמעיה אמר לאוזני הרבנים: הרי קיבלתי את שלי ואין לי לא טענה ולא טינה על האיש הזה. ואחר הוסיף לעני: עכשיו קח ממני את הדינר בתורת מתנה מלב ומנפש, ויהי רצון, שיהא כוחו ככוח אותו דינר ראשון.

שימחו הרבנים למעשיה נאה זה, כי מעצמו עשה מה שעשה, ונפרדו בשמחה ובשלום.

וזקני ירושלים היו מספרים פלאי חסדי ה' כי עמקו מאוד. שכן לא עברה שנה אחת עד כי חזר האיש לעשירותו ועלה על ראשיתו. והיה מטופל בעושר וכבוד, בבנים ובבני-בנים, והיה ביתו פתוח לעניים וידו שלוחה לכל דורש, והגיע לשיבה טובה ונפטר בשם טוב מן העולם.

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*13*

אם לא מעלה מזה / י.ל. פרץ

*13*

בכל ימות הסליחות, בבוקר בבוקר, נעלם הרבי מנמירוב.

בני-ביתו משכימים לסליחות, יוצאים ועוזבים את הדלת פתוחה אחריהם; בלי ספק יוצא הוא אחרי כן בעצמו. ומעולם לא ראה אותו איש, לא בחוץ ולא בבית-הכנסת או בבית-המדרש, ולא אצל המניינים.

והנה מה שהפתח פתוח - אין בכך כלום; אל בית הצדיק לא יבואו גנבים, ייגע אחד מהם בכף המנעול, ומובטח אני, שתיבש ידו. אך איה הרבי?

ואומרים: בלי ספק במרומים. - הימים - ימים נוראים, צורכי עם ישראל מרובים, צריכים לפרנסה, לשלום, לבריאות, ליראת-שמים ויראת-חטא... והולך וקרב יום-הדין, השופט כל הארץ יעשה משפט, והשטן משוטט בכל הארץ, ובוחן ובודק באלפי עיניים בחורין ובסדקין של הלב והנפש! והוא מסית ומדיח ועולה ומשטין! ומי יעמוד ביום צר, אם לא קדוש ישראל מנמירוב?

בלי ספק הוא עולה למרום ומשתטח לפני כיסא כבודו, ומתפלל על עם ישראל ולפעמים מתנהג הוא גם בתקיפות, כדרכו.

והנה בא לנמירוב מתנגד מירושלים שבליטא וימלא פיו צחוק.

כידוע, גדול כוח הליטאים בנגלה, אבל נפשם יבשה בלי שום לחלוחית של אמונת-צדיקים. ומצחק ה"ליטוואק" ומראה באצבע גמרא מפורשת, שגם משה רבנו, עליו השלום, לא עלה למרום, כי אם למטה מעשרה טפחים - והצדיק מנמירוב לא כל-שכן!

ואם כן, איפה הוא הרבי בשעת הסליחות?

וה"ליטוואק" אומר, שיש לו עליו שאלות חמורות מזו.. ובאותו רגע החליט בלבו לחקור שורש דבר.

ועוד באותו היום, בין מנחה למעריב, התגנב ה"ליטוואק" אל חדר משכבו של הצדיק, וישכב תחת מיטתו... ואיננו מתירא, שמא תתקוף עליו שנתו, הלא "ליטוואק" הוא ובוחר הוא לו איזו מסכת ולומד אותה בעל-פה.

ושכב כל הלילה ולמד בעל-פה!

כשעה אחת, קודם שקראו לסליחות, הרגיש ה"ליטוואק", שהצדיק מתהפך על משכבו, שהוא נאנח וגונח, גונח ונאנח. והנה ידוע, שאנחותיו של הצדיק מנמירוב היו מלאות צער וייסורין והשתפכות הנפש, וכל השומע היה גועה ממש בבכי! וזה אינו מפסיק מלימודו בלחש...

ושניהם שוכבים: הרבי על המיטה וה"ליטוואק" תחת המיטה.

כשקראו לסליחות שמע ה"ליטוואק", והנה רבתה התנועה בחדרים הסמוכים, בני-הבית יורדים ממיטותיהם, מעלים הם נרות ואחרי כן שב הכול למנוחתו והאור מן החדרים הסמוכים נדעך. והוא נשאר לבדו עם הרבי בבית.

אחרי כן הודה ולא בוש, שבאותו הרגע נפלה עליו אימה חשכה. כי לא דבר ריק הוא להתבודד עם הצדיק בשעת הסליחות! אבל ה"ליטוואק" עקשן הוא - רועד בכל גופו ושוכב...

בינתיים קם גם הצדיק ממשכבו.

וקם, ועשה מה שעשה, וניגש אל ארון הבגדים, והוציא משם חבילת בגדים שונים, דהיינו: מכנסי בד לבנים, רחבים וקצרים, בתי-רגליים גדולים ומשוחים בזפת, אדרת-שיער גבוהה, וחגורת עור מצופה מסמרי נחושת - בגדי איכר!

ובאותם הבגדים התלבש הצדיק, ומכיס אדרתו יצא קצה חבל עבה...

*14*

וה"ליטוואק" אינו מאמין למראה עיניו, והוא חושב, שנרדם בלילה ורואה חלום... אך לא חלמא חזא...

והרבי יוצא מחדרו, וה"ליטוואק" קם בלאט והולך אחריו, כאותו הצל ההולך אחרי האדם.

והרבי עובר מחדר לחדר ובא לחדר הבישול, וכופף ראשו אל מתחת למיטת המבשלת, ומניף גרזן לחטוב עצים, ותוקע אותו לתוך אזורו, ויוצא את הבית.

וה"ליטוואק" אחריו, אף כי כבר עלה על לבו דבר-בליעל, כי הרבי צדיק הוא ביום וגזלן בלילה...

והולך הרבי בלאט ובצדי הרחובות, ואימת הימים הנוראים מרחפת בחוץ. ופעם מבקעת ויוצאת מאיזה בית אנחת חולה או פזמון של סליחות, והרבי צולל בצללי הבתים ויוצא לאור הלבנה בין בית לבית, וה"ליטוואק" אחריו... וליבו דופק כהד לכל פסיעה ופסיעה של הצדיק.

והנה הרבי יצא את העיר.

וסמוך לעיר - יער. והצדיק נכנס לתוך היער, ופסע כשלושים או ארבעים פסיעות בתוך היער, ויגש אל אלון רך, ויוציא את הגרזן מאזורו, והניפו, ויך בעץ - פעם, פעמים ושלוש, עד כי נפל העץ...

וה"ליטוואק" עומד מרחוק ורואה, איך שהצדיק חוטב את העץ לבקעים, ואת הבקעים לגזרים, ושהוא מוציא מכיס אדרתו חבל ארוך, ועושׂה מהם חבילה, ותוחב את הגרזן באזורו, ומעמיס את החבילה על שכמו, ויוצא מהיער ושב העירה.

כפוף הולך הרבי תחת משׂאו, וה"ליטוואק" אחריו - "האם לא יצא הזקן מדעתו?"

*15*

והצדיק אוחז את דרכו בלאט, ובא לאיזו סימטה חשוכה, וניגש אל בית קטן רעוע, ויעמוד מאחורי החלון, וידפוק בשמשותיו לאט. וה"ליטוואק" שומע, שמתוך הבית קורא קול של אישה חולנית:

מי שם?

והצדיק עונה בלשון הנוכרים:

יא!

והאישה שואלת: קטא יא?

והצדיק עונה: וסיל.

וסיל, איזה וסיל? ומה אתה רוצה, וסיל?

והצדיק אומר לה, והכול בלשון האיכרים, שיש לו חבילת עצים למכירה, שימכור לה בזול.

ואינו מחכה למענה האישה, ועובר אל הדלת, ופותח אותה, ונכנס לבית, והליטאי מתגנב אחריו.

לאור הלבנה רואה הוא חדר קטן ונמוך, שברי כלי-בית, ובמיטה - חולנית מכוסה בבלויי-סחבות.

והחולנית שואלת באנחה:

אבל במה אקנה, וסיל? אין כסף לאלמנה ענייה!

והצדיק המתנכר עונה, שייתן לה בהקפה; ושבסך-הכול מבקש הוא שש אגורות.

אבל האישה אומרת, שאינה יכולה לקבל בהקפה, שאין לה שום תקוה להשׂיג מעות ולשלם.

מאין יבוא עזרי? - נאנחה האישה.

והצדיק, שהניח כבר את החבילה לארץ, מתקצף עליה:

הוי, יהודייה פתיה! אַתּ אישה קטנה וחולנית, וימיך ספורים, ואני בוטח בך ונותן לך בהקפה שש אגורות! ולך אל גדול ורחמן, שׂגיא כוח וחי לעולמים, ואינך בוטחת בו, שימציא לך שש אגורות?

ומי יסיק לי בתנור? - נאנחת האישה - מי יודע, מתי ישוב בני מעבודתו בלילה?

והצדיק אומר ועושׂה...

ובשעה שהכניס העצים לתוך התנור, זימר בלחש את הפזמון הראשון מסליחות היום...

ובהבעירו את העצים, אמר את הפזמון השני...

ואת הפזמון השלישי אמר, כאשר סתם את התנור.

*16*

וה"ליטוואק" נהפך לבבו לאהוב את הצדיק ולהאמין בו, ומאז היה נוסע אליו פעמיים מידי שנה בשנה.

וכשהיה שומע מספרים, שהצדיק עולה בימות הסליחות למעלה, לא צחק עוד והיה אומר:

מי יודע אם לא למעלה מזה!

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*17*

כי הנה כחומר ביד היוצר

*17*

כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר,

כן אנחנו בידך, חסד נוצר. לברית הבט ואל תפן ליצר.

כי הנה כאבן ביד המסתת, ברצותו אוחז וברצותו מכתת,

כן אנחנו בידך, מחיה וממותת, לברית הבט ואל תפן ליצר.

כי הנה כגרזן ביד החרש, ברצותו דיבק לאור וברצותו פרש,

כן אנחנו בידך, תומך עני ורש, לברית הבט ואל תפן ליצר.

פי הנה כהגה ביד המלח, ברצותו אוחז וברצותו שילח,

כן אנחנו בידך, אל טוב וסלח, לברית הבט ואל תפן ליצר.

כי הנה כזכוכית ביד המזגג, ברצותו חוגג וברצותו ממוגג,

כן אנחנו בידך, מעביר זדון ושוגג, לברית הבט ואל תפן ליצר.

כי הנה כיריעה ביד הרוקם ברצותו מישר וברצותו מעקם,

כן אנסנו בידך, אל קנוא ונוקם, לברית הבט ואל תפן ליצר.

כי הנה ככסף ביד הצורף, ברצותו מסגסג וברצותו מצרף,

כן אנחנו בידך, ממציא למזור תרף, לברית הבט ואל תפן ליצר.

מתוך תפילת ערבית ליום הכיפורים

(בספר פירושי מילים:)

נוצר - שומר.

ליצר - ליצר הרע, לשטן.

אוחז - מתקן את האבן שתהא ראויה לאחוז בקירות הבית.

מכתת - שובר לחלקים קטנטנים, מפורר.

חרש - אומן, נפח

פרש - הרחיק, הבדיל.

חוגג - מסמן במחוגה וגוזר לפי הסימון

ממוגג - מכלה.

מסגסג - מערבב חומר צרוף. (נקי) עם סיגים (פסולת)

מצרף - מנקה חומר מן הסיגים (הפסולת)

למזור - למכה, לפצע (ובלשון ימינו מזור היא תרופה).

תרף - תרופה למכה (לפצע).

*18*

האפיפיור היהודי / עיבדה: חגית אהרונוף

*18*

א

"אסון, רבי שמעון, אסון גדול" קראה המשרתת. עיניה היו פעורות בפחד נורא ובידיה טפחה שוב ושוב על ראשה. "אוי לנו, אסון גדול" מלמלה שוב ושוב, וגופה רעד.

"ספרי לי הכול מההתחלה", ביקש רבי שמעון "ואל תשמיטי אף פרט".

"היא נכנסה להסיק את התנור."

"מי?"

"הגויה של שבת, היא נכנסה הביתה, הסיקה את התנור ולקחה עמה את אלחנן בנך הקטן. סברתי לתומי כי לוקחת היא אותו למגרש המשחקים, אך חלפו שלוש שעות והיא פשוט נעלמה, ואיתה הילד." קולה של המשרתת רעד וניכר כי היא עומדת לפרוץ בבכי "הגויה חטפה אותו", אמרה כשדמעות חונקות את גרונה.

רבי שמעון היה נרעש. בן יחיד היה לו והוא אהבו אהבת נפש. והנה נעלם הבן.

בעודו מדבר עם המשרתת המבוהלת התאספו סביבם יהודים רבים אשר עשו דרכם מבית-הכנסת לביתם, והשמועה, כדרכן של שמועות ברחוב היהודי, עברה מפה לאוזן. לא יצאה שעה קלה והקהילה כולה תרה אחרי הילד האובד.

לא היה מקום בו לא חיפשו את הילד. בבתים, בחצרות ואפילו בשכונות סמוכות, אך הילד נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*19*

רבי שמעון ואשתו מאנו להינחם. רבי שמעון קבע לעצמו תענית, התפלל והפיל תחינתו לפני הקב"ה שישיב לו את בנו, אך לשווא. הילד נעלם בלי להשאיר עקבות.

ב

חלפה שנה, חלפו שנתיים, ולא ניתן היה להכיר את יוחנן.

פיאותיו גולחו, הוא למד את תפילות הנוצרים ושרת כפרח כמורה בכנסייה. מיום ליום רבו ידיעותיו בנצרות והוא התגלה כבעל שכל חריף. אנשי הכנסייה שלחו את יוחנן לעיר רומא לבית הספר לכמורה כדי שיוכל להתקדם בלימודיו. ואכן, יוחנן עשה חיל ועלה מעלה מעלה במעלות הכמורה עד שמונה לקרדינל.

לימים, מת האפיפיור, ויוחנן נבחר למלא את מקומו.

מפעם לפעם היו פוקדים אותו, את יוחנן האפיפיור, קטעי זיכרונות: הנה הוא ילד קטן בבית אביו הגאון שמעון... הנה המשרתת הגויה אוחזת בידו ומאיצה בו לרוץ, לברוח... ועוד הבזק של זיכרון: מגלחים את ראשו ומלבישים אותו בגלימה משונה, אשר כמותה לא ראה מעולם. ואחר-כך מקהלת הכנסייה, ו... הכומר הגוער בו: "שיר לישו אדוננו" הוא אומר, והילד כה מבוהל...

יוחנן נעור מהרהוריו. אכן יהודי הוא. ולא סתם יהודי, אלא בנו של מנהיג העדה, הצדיק, החכם רבי שמעון.

"עוד לא מאוחר" חושב יוחנן בינו לבין עצמו "עדיין פתוחה הדרך לשוב לכור מחצבתי, אך איך עושים זאת?! והלוא, עיני כל הנוצרים נשואות אליי. ומאידך, הכוח שבידי, איך אוכל לוותר עליו?!" כך מתענה נפשו של יוחנן, עיתים חפץ הוא לשוב לבית אביו ועיתים שמח הוא בכוח ובכבוד שנפלו בחלקו.

ג

יום אחד הגה יוחנן רעיון, כיצד יוכל להיפגש עם אביו מבלי לעורר חשד. הוא ישב בחדרו וכתב ספר גזרות ליהודי מגנצא. וכך כתב: "אסור ליהודי מגנצא לשמור את השבת. אסור ליהודי מגנצא למול את ילדיהם. ואשר יעבור על חוקי האפיפיור אחת דתו למות".

כאשר השלים האפיפיור את כתיבת הגזרות, הוא ציווה על ההגמון של מגנצא לתת ספר זה בידי היהודים. בהגיע הספר לידי היהודים הם נבהלו מאוד, ובאו להפיל תחינתם לפני ההגמון.

"אדוננו ההגמון" אמרו היהודים "מה חטאנו ומה פשענו כי נגזרו עלינו גזרות שמד אלו?! הלוא אם שבת לא נשמור ואת בנינו לא נמול ככל הגויים נהיה."

"אכן" אמר ההגמון של מגנצא "תמוהות מאוד בעיניי הגזרות, אך לבטלן לא אוכל. האפיפיור גזר ורק הוא יוכל לבטל. על כן עצתי לכם היא זאת: שלחו משלחת לאפיפיור ונסו לשכנע אותו לבטל את הגזרות."

שמעו היהודים לעצת ההגמון וכבר למחרת היום יצאה משלחת לרומא. בראש המשלחת עמד רבי שמעון ועמו במשלחת עוד שני רבנים מנכבדי הקהילה.

ד

דלת חדרו של האפיפיור נפתחה.

"הכניסו את ראש המשלחת" ציווה האפיפיור ופניו חתומות.

בהיסוס ובפחד נכנס רבי שמעון לחדר, ובראותו את האפיפיור על כיסאו הנישא, כרע רבי שמעון לפניו.

"קום על רגליך" נשמע קולו של האפיפיור "והשמע את דבריך."

*20*

"אדוני, האפיפיור ירום הודו, באתי בשם קהילת יהודי מגנצא לבקשך לבטל את הגזרות הקשות אשר גזרת עלינו" אמר רבי שמעון והוסיף: "איננו מבינים על שום מה נגזרו עלינו גזרות אלו. ואנו - במה חטאנו?"

האפיפיור שמע את דברי רבי שמעון ולא הופתע כלל. עד כאן היה הכול צפוי.

הוא פתח ותקף את מצוות היהודים והציג לרבי שמעון שאלות קשות. אך על כל שאלה הייתה לרבי שמעון תשובה מנומקת וחריפה.

"חכם אתה, רבי שמעון", אמר יוחנן כשהוא עדיין שומר על קור רוחו, "עתה מבין אני מדוע שלחוך אליי אחיך היהודים, ומדוע סומכים הם עליך. בזכות חוכמתך ומפני שתשובותיך סיפקו אותי, אצווה מיד לכתוב צו המבטל את הגזרות."

"ועתה", פנה האפיפיור לרבי שמעון, וקולו היה רך ומקרב, "ספר לי על משפחתך, ספר לי על ילדיך." רבי שמעון החל מונה את ילדיו בשמותיהם ואת יוחנן לא הזכיר. הוא חשש שמא יצווהו האפיפיור להביא את בניו לכאן, לרומא.

"ולא היה לך בן נוסף?" חקר ודרש האפיפיור.

רבי שמעון היסס, ומבוכה ניכרה על פניו.

"אמור את האמת" הפציר האפיפיור וקולו החל בוגד בו. "ספר לי על בנך שנחטף, ספר לי הכול" ובדברו, ירד יוחנן מעל פס האפיפיור, קרב בצעדים מהירים לעבר רבי שמעון הנדהם ותוך שניות חיבק בזרועותיו את כתפי הזקן, כשדמעות מבצבצות בזויות עיניו.

"אני הוא אלחנן, בנך, אני הוא יוחנן האפיפיור, אני הוא האפיפיור היהודי."

דקות ארוכות עמדו האב והבן חבוקים והדיבור נעתק מפיהם.

שעה קלה לאחר המפגש המרגש, ישבו האב והבן, זה מול זה וסיפרו זה לזה את כל הקורות אותם מאותו יום נמהר.

"לעולם לא אסלח לעצמי" אמר אלחנן. "זה זמן רב שאני יודע שאני יהודי, אך הכוח הרב שהיה בידי כה קסם לי, עד שדחיתי שוב ושוב את שובי הביתה".

ורבי שמעון הרגיעו ואמר: "מודה ועוזב ירוחם!"

ה

וכך, ימים ספורים לאחר מכן נרעש העולם הנוצרי. האפיפיור נעלם. איש לא ידע לאן. כאילו בלעה אותו האדמה. נעלם האפיפיור מבלי להותיר עקבות.

וכך, בשקט ובצנעה חזר אלחנן לכור מחצבתו, למשפחתו ולקהילה היהודית במגנצא, ועד מהרה יצא שמו כחכם וכגדול בתורה. ורבי שמעון הגדול חיבר יוצר ליום שני של ראש השנה, ובו רמז לקורות את בנו, ואמור בו "אלחנן נחלתו בנועם להשפר".

על פי "אלחנן" / מ. בן יחזקאל

ספר המעשיות

הסיפור מבוסס על מעשה אמיתי שקרה לבנו של רבי שמעון הגדול. רבי שמעון הגדול חי בדרום צרפת דור אחד לפני רש"י. הוא היה פרשן מבעלי התוספות - החכמים שפירשו את התלמוד.

אפיפיור, קרדינל, הגמון - שמות של נושאי תפקידים חשובים אצל הנוצרים.

*21*

"כל-נדרי" בחפירה / דן בן אחיקם

*21*

השחר של ערב יום הכיפורים מצא אותנו בעמדה אל מול פני האויב. כבר השלמנו עם המחשבה, כי נישאר במקום ביום הקדוש. מפקדנו, שידע מהו בשבילנו יום הכיפורים, רצה לבקש שיחליפונו באחרים. אך אנו סירבנו לקבל את השחרור, ואמרנו: "כל חייל אחר יהודי הוא כמונו, וכמונו חרד הוא על קדושת היום! אין זאת שמין השמים נגזר עלינו שנתפלל הפעם בחפירות." משאלה אחת בלבד הייתה בפינו שתינתן לנו האפשרות לטבול ולהיטהר לפני היום הקדוש. מפקדנו יקר הנפש הבטיח שישתדל למלאה.

אחרי הצהריים שככה האש כמעט. מפקדנו הודיע, שג'יפ עומד מוכן להסיענו אל המעיין לטבילה. קפצנו על הג'יפ וכעל כנפי נשרים טסנו אל מעיין כברי, מהלך שמונה ק"מ מעמדותינו. חיש מהר פשטנו את בגדינו, טבלנו מתחת למפל המים הצוננים והזכים, ומטוהרים וזכים הרגשנו את עצמנו לשובנו אל העמדות.

השמש כבר נטתה לפאתי מערב. אכלנו בחיפזון את הסעודה המפסקת וירדנו אחד אחד אל החפירות לתפילה "ממעמקים..." אחד החברים פתח ברטט של קדושה בתפילה הזכה. כל אחד מאיתנו כיווץ את גופו בהשתדלו לפנות מקום לכל שאר חבריו שהצטופפו בחפירה. אולם לא הורגש כלל דוחק. אווירה של התרוממות הנפש שררה בתוך החפירה. מימינו של השליח ציבור עמדה מרגמה באותו מקום עצמו, שבו - כמקובל בכל קהילות ישראל - עמד הרב וספר תורה בידו. ניצבה היא לסמל לתפילה, שיברך ה' נשקנו ויחתמנו לחיי שלום וחרות...

השמש שקעה ונטו צללי ערב. מן החפירה עולה קולם של שליח הציבור מלווה בהמיית לב של כל יושבי החפירה:

"כל נדריי ואסריי ושבועי... דאנדרנא ודאסרנא על נפשתנא... מיום כיפורים זה במשלט, בנוף קרב, עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה בשלוות משפחה, בנועם חרות... וכל עינויינו וייסורינו בשיעבוד מלכויות ובחבלי הגאולה, כל מיעוט חלבנו ודמנו, כל הסבל והאבל שהתאבלנו - כולהון יהא נחלת העבר בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין"...

החושך כיסה את הסביבה. אי אפשר היה עוד להוסיף ולקרוא מן המחזור. רק השליח ציבור המשיך בתפילה לאור הירח הקלוש. צפופים ודחוקים האזנו לכל מילה ומילה היוצאת מפיו, כשאנו עונים לעומתו בניגון המסורתי החמים. והאויב שולח כפעם בפעם ליווי של אש וקולות נפץ לתפילה הנסערת שלנו. אותה שעה לא יכול שום כוח בעולם להזיזנו ממקומנו.

אכן הייתה זו תפילה נלהבת ודומני, שראויה הייתה לעלות ולהיות עטרה של זוהר לכיסא הכבוד...

מתוך "בהתנדב עם"

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*22*

פתח לנו בשער בעת נעילת שער

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*23*

על התקיעה הגדולה / כתבה רחל באב"ד מפי ר' משה סגל

*23*

ברובע היהודי שבעיר העתיקה לירושלים הכול מכירים את רבי משה סגל. הוא איש נאה, בעל הדרת פנים, זקנו הלבן יורד על פי מידותיו, עיניו בהירות, מבטו כחול, וקולו צלול ומתון. הלכנו אליו לפני יום הכיפורים וביקשנו אותו לשוב ולספר לנו על אותה תקיעת שופר שתקע פעם ליד הכותל למוצאי יום הכיפורים בתקופה שלפני קום המדינה.

וכך רשמנו מפיו:

בתקופה שלפני קום המדינה לא נראתה רחבת הכותל המערבי כפי שהיא נראית כיום. אז משלו הבריטים בארץ. רחבת הכותל נראתה אז כפרוזדור צר. מאחורי ה"פרוזדור" היו בתים ערביים, ודייריהם לא הרשו לנו, היהודים, להעמיד שם לא ארונות קודש, לא ספסלים ולא שולחנות. ממשלת בריטניה גזרה גזרות, שנועדו להשפיל את כבוד היהודים דווקא במקום הקדוש ההוא, הכותל המערבי:

- אסור ליהודים להתפלל בקול רם על יד הכותל (כדי לא להרגיז את הערבים).

- אסור ליהודים לקרוא בתורה לציבור. (הם הצטרכו אפוא להיכנס לאחד מבתי הכנסת שברובע היהודי כדי לקרוא בתורה).

- אסור ליהודים לתקוע לשופר בראש השנה. (גם לתקיעת שופר הלכו היהודים לאחד מבתי הכנסת שבעיר וחזרו אל הכותל להמשך התפילה).

המושלים הבריטיים העמידו ליד הכותל שוטרים, שהשגיחו על היהודים לבל יפרו את הגזרות הללו. אפילו שרפרף אסרו השוטרים להכניס ל"פרוזדור" הצר.

אף על פי כן היה יום אחד בשנה, שבו ניסו היהודים להפר את אחת הגזרות: בכל יום כיפורים הגניבו שופר אל "פרוזדור" הכותל ותקעו בו את תקיעת הסיום שאחרי תפילת נעילה.

באותם הימים, המשיך רבי משה סגל לספר, הייתי רחוק מירושלים. הייתי אז שומר במושבה מנחמיה שבצפון הארץ. לקראת יום הכיפורים ביקשתי חופשה כדי להתפלל בירושלים ליד הכותל המערבי. תפילת שחרית התפללתי באחד מבתי הכנסת שבעיר, ואילו את תפילות מוסף, מנחה ונעילה החלטתי להתפלל במקום ששאפתי להגיע אליו - ליד הכותל המערבי.

בשעת ההפסקה הקצרה שבין תפילת מוסף לתפילת מנחה ראיתי קבוצות מתפללים מתגודדות ומתלחשות:

- מה יהיה על 'התקיעה'?

- אין כל אפשרות לתקוע כאן. מספר השוטרים הבריטיים הוא כמעט כמספר המתפללים היהודים, והם שומרים עלינו שמירה מעולה לבל נתקע.

- אף מפקד המשטרה בכבודו ובעצמו נמצא כאן כדי למנוע את תקיעת השופר בסיום היום הקדוש.

הקשבתי לשיחות והרהרתי בלבי: "האם מותר לוותר על התקיעה, המסמלת את הכרזת מלכות ה' שבמילים "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים"? האם אפשר לוותר על התקיעה, המסמלת את גאולת ישראל?! אמנם נכון שתקיעה זו מנהג היא, אבל מנהג ישראל דין הוא! על אחת כמה וכמה מנהג הנוהג ביום הקדוש ביותר, במקום הקדוש ביותר וברגעים המקודשים ביותר של סיום היום הקדוש, יום הכיפורים!"

*24*

לפנות ערב, לפני תפילת נעילה, ניגשתי אל רב הכותל, שהיה ממונה על שמירת סדרי התפילה, ואמרתי לו:

- תן לי בטובך שופר.

- למה לך שופר?

- אני אתקע.

הרב נדהם - מה אתה סח? אמר לי. - אינך רואה את השמירה כאן?

- ואף על פי כן, אתקע - אמרתי.

הרב סר הצידה ופנה אל הסמטה העולה מן הכותל (היום היא נקראת רחוב דוד), אבל מבטו נדד ממני אל 'עמוד' התפילה, שעמד בפינה השמאלית, ומן ה'עמוד' אליי, כאילו הוא רומז ואומר: השופר הוא שם (בתוך ה'עמוד').

בתוך ה'עמוד' הייתה מגרה לתשמישי קדושה. השופר בוודאי נמצא שם, חשבתי, ו'די לחכימא ברמיזא'. באותה שעה הייתי אני ה'חכימא': ניגשתי אל ה'עמוד', נשענתי עליו, כאילו אני מתפלל. השעה הייתה קרוב למועד התקיעה. פתחתי את המגרה ולקחתי את השופר. החלקתי את השופר לתוך חולצתי והטמנתיו בחיקי. השופר בידי, אבל מה יהיה, אם יגלוני ויתפסוני, לפני שאצליח לתקוע בו? פניתי אל אחד המתפללים, שעמד סמוך אליי עטוף בטליתו, ואמרתי לו: אדוני, הרשה לי בבקשה להתעטף בטליתך.

להסתיר את השופר נתכוונתי. רווק הייתי אז, וכמנהג האשכנזים אין רווקים מתעטפים בטלית. יהודים רחמנים הם, יהודים ביום הכיפורים בוודאי שרחמנים הם, ובתפילת נעילה, ובמקום הקדוש הזה בוודאי ובוודאי. ברצון וללא הרהור נוסף הסיר היהודי את טליתו ונתנה לי. התעטפתי בטלית, ובתוך הטלית הזאת נוצרה אותה שעה רשות היחיד שלי. הרגשתי, שאם מסביב יש שלטון זר, השולט על היהודים במקום הקדוש הזה ובזמן הקדוש הזה, ואין אנו בני חורין לעבוד את אלוקינו, הרי מתחת לטלית הזאת יש רשות, שהיא שלי ושבה אני בן-חורין לעשיות כלבבי. כאן אין עליי שליט אחר מלבד אבינו שבשמים, ואני אעשה את רצונו, ואיש לא ימנע זאת ממני.

ואז, כשנשמעו פסוקי הסיום של תפילת היום הקדוש "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!", הוצאתי ברגע הנכון את השופר מחיקי ותקעתי תקיעה גדולה. הכול התרחש כהרף עין. הרגשתי שידיים רבות תופסות בי. הסרתי את הטלית מעל פניי, ומולי עמד המפקד הבריטי וציווה לאסרני.

נלקחתי ל'קישלה', בית האסורים שבעיר העתיקה, והופקד עליי שוטר ערבי. כך ישבתי שעות ארוכות; אוכל ומשקה לא באו אל פי, אך הייתי מאושר שהצלחתי לעשות דבר שיש בו משום קידוש ה'.

ותשובה ותפילה וצדקה - מעבירין את רוע הגזרה.

מן התפילה

*25*

שלוש רגלים תחוג לי בשנה

את חג המצות תשמור

וחג הקציר ביכורי מעשיך

וחג האסיף בצאת השנה

שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל-פני האדון ה'.

(שמות כג')

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*26*

פסח

*26*

והיא שעמדה לאבותינו ולנו / מתוך ההגדה של פסח

*26*

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה

מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

(הגדה של פסח)

הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא

לפני בוא יום ה' הגדול והנורא

והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

(מלאכי ג, כד)

*27*

כוס הדורות / אשר ברש

*27*

במגנצא היה סוחר עשיר ושמו קלונימוס. הייתה לו בתוך כלי הפסח כוס של אליהו הנביא, ועליה חקוק "גרשום בר יהודה". קבלה הייתה בידי משפחת קלונימוס, שירושה היא להם מרבנו גרשום מאור הגולה (מגדולי חכמינו בגרמניה, חי במאה העשירית).

כוס כזו בידי אדם ולא ינצרנה כבבת עינו? היה מחזיקה סגורה על מסגר ולא הוציאה אלא ללילות ה"סדר" של פסח, והיה ממלאה יין ומעמידה באמצע השולחן כמנהג ישראל, והייתה משרה מזיווה על השולחן ועל המסובים. ולקלונימוס שני בנים, שם הבכור יכין ושם הצעיר בועז. נשאו הבנים נשים והעמידו ילדים, וקלונימוס אהב את כולם אהבת-נפש וגם הם אהבוהו והייתה סוכת-שלום פרושה על כל המשפחה.

יום אחד הלך קלונימוס ברחוב והיכתו השמש, בא לביתו וקרא "ראשי, ראשי!" ועד שהבהילו את הרופא יצאה נשמתו. היה אבל כבד בבית ובעיר וייודע שצדקותיו בסתר היו מרובות מצדקותיו בגלוי.

כשעברו שבעת ימי האבל אמר יכין לבועז: אבינו מת ללא צוואה ועלינו לחלק את ירושתו. קח אתה את הרכוש ואת הכוס תן לי.

היו מתדיינים ומתנצחים, זה אומר: "לי הכוס ולך הרכוש", וזה אומר: "לך הרכוש ולי הכוס", ולא יכלו להתפשר ביניהם. אמרו: נלך אל הרב, ובמגנצא רב זקן, גדול בתורה ובמעשים, והוא בעיני העם כמלאך ה' צבאות.

הלכו האחים אצל הרב והרצו לפניו טענותיהם.

אמר להם הרב: למה תריבו, בניי? אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. מה אתם טוענים? זה אומר: "אני רציתיה" וזה אומר: "אני רציתיה". לחלק את הכוס אי אפשר. על כן אפיל גורל, ומי שיזכה בכוס - לו תהיה, והרכוש יהיה לחברו. כי מה' משפט הגורל כמאמר החכם מכל האדם: "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו" (משלי י"ז, ל"ג).

אמרו האחים: עשה, רבנו, כחוכמתך.

קרא הרב לתינוק שעבר ברחוב והפיל לעיניהם הגורל, ונפלה הכוס בחלקו של בועז.

אמר להם הרב: עתה לכו לבתיכם בשלום וישמח כל אחד בחלקו שמינו לו מן השמים.

הלכו האחים לבית אביהם ולקחו איש חלקו, כמשפט הגורל.

היה בועז שמח בחלקו, ויכין קנאתו שמורה לו בלבו. היה יכין עושה מסחר ברכוש שירש מאביו ומסחרו פרץ לארץ ובמדינות הים, עד שהוכפל הונו פי ארבעה וחמישה ועשה לו שם גדול. ובועז, שלא היה כידו כלום חוץ מן הכוס, היה טורח בכל עבודה קשה ולא ראה ברכה בעמלו. בא לגור עם בני ביתו בבית-חומר ששכר לו מחוץ לעיר והיה לחם חוקם - העוני והמחסור. רק נחמה אחת הייתה לו: הכוס שנפלה בגורלו. היה מוציאה לכל יום מן הארון ומעמידה לפניו על השולחן וזן בה את עיניו, עד ששכח רישו. וברוב הימים בא האיש עד כיכר לחם והילדים לא יכלו לצאת מפתח ביתם מפני הבושה, שלא הייתה כותונת לבשרם ונעל לרגלם.

הגיעו ימי הפסח ובועז לא יכול לקנות לא מצות ולא בשר ויין, כנהוג בישראל. היה מתהלך ופניו שחורים כשולי הקדרה. אמרה לו אשתו: עד מתי אתה מתהלך כך? לך אל אחיך וילווך זהובים אחדים ונעשה את החג. לכשירחיב השם גבולנו נפרע לו בתודה.

*28*

אמר בועז: אינך יודעת, שאחי שונא אותי בלבו?

אמרה: אף על פי כן לא כלו רחמי אח.

הלך כמי שעולה לגרדום. כששמע אחיו בקשתו אמר לו: ראה להיכן הגעת, ולמה תסבול אתה ובני ביתך חינם? קח את הרכוש שירשתי מאבינו עליו השלום, ותן לי הכוס. ועוד אוסיף לך כוס של זהב משובצת אבנים טובות, ששלחו לי מתנה מארץ הודו.

ענה בועז: אם גם את נפשי תיקח, לא אתן לך את הכוס. ואנו - כאשר רעבנו - רעבנו.

נתכעס יכין על אחיו וגירשו מביתו. לך לך, דל גא!

חזר בועז לביתו וסיפר לאשתו. אמרה לו: לך אצל שכנינו, אפשר ילווך זהוב או שניים, כי "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כ"ז, י').

אמר לה: איך אבקש מהם מלווה וכבר לוויתי מהם פעמים רבות ולא פרעתי. אל תוסיפי לצערני בדברייך.

שתקה האישה ולא אמרה דבר.

הגיע ערב פסח. כל בתי ישראל נתמלאו כל טוב ובית בועז ריק מכול. בכו הילדים: מה חטאנו שאנו אין לנו לא מצות ולא יין ולא אגוזים? איך נסדר את ה"סדר" ואיך נשאל ארבע הקושיות?

שמע בועז את בכיים ונשבר לבו בקרבו. אמר לנפשו: "אצא לשוק, אפשר יזדמן לי איזה רווח ואקנה צורכי החג."

כשנשארו הילדים בבית עם אמם לא פסק פיהם מבכייה: אמרו: רוצים אנו לילך לבית הכנסת ואין לנו לבוש ונעל. נתעוררו רחמי האישה על ילדיה ולא יכלה לראות עוד בצערם. נשקה להם ואמרה: אל תבכו, ילדיי, הנה אלך ואביא מצות ובשיר ויין, ולכם אביא בגדים חדשים ונשמח בחג חירותנו ככל שאר היהודים.

הוציאה בסתר את הכוס והסתירתה תחת סירה, ולילדים אמרה: שבו, ילדיי, בשלווה עד שאחזור.

הלכה האישה אל גיסה העשיר ואמרה לו: הבאתי לך את הכוס, מהר תן לי את דמיה, שאספיק לקנות צורכי החג.

חטף יכין מידה את הכוס, הכוס שחשק בה כמה שנים מילא כיסה בזהובים וגם את כוס הזהב המשובצת אבנים טובות נתן לה, וכשהלכה קרא אחריה: אחרי החג תבואי ואתן לך עוד.

מיהרה האישה אל השוק וקנתה מצות ובשר ויין ומגדנים לרוב, וגם בגדים חדשים וכלי משחק קנתה לילדיה, נתנה הכול בסל גדול ושכרה סבל שיובילו לביתה.

כשראו הילדים את אמם וכל הטוב שבידה שמחו שימחה גדולה, עד שרקדו מפני השמחה. רחצו פניהם וידיהם ולבשו את הבגדים החדשים. אמרו: נשב בנימוס ונמתין לאבא. כשיבוא לא יכירנו.

ישבו והמתינו ברעדה.

ובועז עבר את השוק לאורכו ולרוחבו, עיכב כמה אנשים ושאלם לעבודה ולא נמצאה לו כל עבודה. חזר לביתו בפחי נפש.

מה השתומם בועז כשמצא את ביתו מלא מזון והילדים יושבים נקיים ולבושים כבני מלכים!

נתמלאו עיניו דמעות ושאל את אשתו: מאין?

ענתה האישה: אודה על אמת? לא יכולתי לראות בצערם של ילדינו. הלכתי אל יכין ומכרתי לו את כוסו של אליהו. נתן לי בדמיה כמאה זהובים וגם כוס של זהב נתן לי. הנה היא בארון.

כששמע בועז כך הלבינו פניו, בכה וצעק: הכוס, שיקרה לי מכל אוצרות אבי, שהפילו בחלקי מן השמים - מכרת לאחי שונאי? מה עשית לי, האישה?

*29*

ישב והליט פניו בכפיו.

קרבו אליו הילדים, חיבקוהו וגיפפוהו, אמרו: אל תבכה, אבא. תעמיד כוס זו על השולחן, תראה שאליהו הנביא ישמח בה.

שמע בועז שיחת הילדים, מחה דמעה מעל לחיו ואמר: ברוך טעמכם, ילדיי. חג חירותנו הוא והקדוש ברוך הוא ציווה לנו לשמוח בו. החליף את בגדיו והלך עם ילדיו לבית הכנסת. כשחזר מבית הכנסת בירך את אשתו בברכת החג והאיר לה פנים. היה השולחן ערוך בכל טוב וכוס הזהב עמדה באמצע השולחן. ערכו את ה"סדר" כהלכתו וקראו בהגדה של פסח. הצעיר שבבנים שאל ארבע הקושיות. שתו ארבע כוסות ואכלו מעדנים.

ובועז מביט כל העת אל הכוס הזרה העומדת על שולחנו ונפשו בוכה בו על הכוס של אבותיו, שבאה לבית אחיו במחיר ה"סדר" הזה.

כשהגיעו ל"שפוך חמתך" רץ הבן הבכור ופתח את הדלת. כשנפתחה הדלת נעלמה כוס הזהב מן השולחן ובמקומה עמדה כוס הדורות, היא כוסו של אליהו שחקוק עליה "גרשום בר יהודה", והיא משרה מזיווה על השולחן ועל המסובים.

שלח בועז את ידו, נטלה וקרא בשמחה - ראו, מה עשה לנו התישבי, זכור לטוב: החזיר לנו כוס אבי, עליו השלום!

ובבית בועז הייתה אורה ושמחה וששון ויקר, והאריכו ב"סדר" עד אחר חצי הלילה.

אותו מעשה אירע גם בבית יכין, כשפתח הדלת ב"שפוך חמתך" נעלמה כוסו של אליהו מעל השולחן ובמקומה עמדה כוס הזהב, שנתן לאשת אחיו, פנה זיוו של השולחן ושל המסובים. נשבתה שמחת החג, קיצרו ב"סדר" ועלו על מיטתם בצער.

בבוקר הלך יכין לבית אחיו וראה שם כוס אביהם עומדת על השולחן מלאה יין כמו שמזגה בביתו. אמר לאחיו: עתה ידעתי שמין השמים היא לך. סלח לי אחי, על הצער שגרמתי לך.

נפלו איש על צווארי אחיו ובכו.

ובליל ה"סדר" השני באו יכין ובני ביתו אל בית-החומר של בועז אחיו, ערכו יחד את ה"סדר" ונהנו מזיו כוסו של אליהו, שהייתה מאירה באור שבעת הימים.

ובמוצאי החג נתן יכין לאחיו חצי הונו וכל ימיהם היו האהבה והשלום שרויים ביניהם.

סיפורים ומנהגים רבים קשורים בדמותו של אליהו הנביא המופיע בליל הסדר. אליהו הנביא לובש דמות של אורח, או של הלך זקן, או עני המושיע בעת צרה.

אליהו הנביא נחשב למבשר הגאולה וזאת על פי הכתוב בספר מלאכי פרק ג' פסוקים כ"ג, כ"ד: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב-אבות על בנים ולב בנים על-אבותם..."

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*30*

אורח לחג / יהואש ביבר

*30*

היה זה סמוך לחג-הפסח. בביתו של האיכר גפני נתכנסו כמה מוותיקי המושבה לבלות בצוותא ערב חורף גשום. ישבו יחדיו, לגמו מין הקפה החם וגלגלו בסיפורים על החג. זה מספר אגדה על אליהו הנביא - אגדה ששמע עוד מפי סבתו - וזה מתאר "סדר" בעיירה, והנה פתח שלמה "הצפתי" את פיו ומיד הושלך הס. הכול ידעו, שאם "פרש הגליל" הישיש פותח פיו, חזקה עליו שישמיע סיפור מרתק.

שלמה "הצפתי" הוא בן למשפחת יהודים אשכנזים, שהתיישבו בצפת לפני מאות בשנים ומאז לא נטשו את העיר על אף הפורענויות, שעברו על יהודיה - פרעות הדרוזים, רעידות אדמה, התנפלות שודדים ותעלולי השלטון התורכי... פתח שלמה ואמר:

- הנה אספר לכם מעשה שקרה בי בליל-הסדר. בין המסובים כאן הערב רואה אני בני-תשחורת רבים. להם בעיקר מיועד סיפורי.

היה זה בראשית עבודתי כשומר-רוכב בגליל העליון, לפני כארבעים שנה. הימים ימי קץ שלטונם של התורכים בארץ-ישראל ובארץ תוהו ובוהו. שודדים שורצים בדרכים וכל עובר-אורח מסכן את רכושו ואת נפשו.

ואני אז חבר באגודת "השומר". בשבוע שלפני חג-הפסח קיבלנו על עצמנו את השמירה במושבה אחת שבגליל העליון, סמוך לנהר הירדן. האזור כולו היה בחזקת סכנה; פרשים שודדים משוטטים בו, בדווים חמסנים מחפשים שלל שהשאיר הצבא התורכי הנסוג מפני האנגלים והאוסטרלים ואין הם מהססים לשלוח ידם ברכוש לא-להם במושבות היהודיות. לאחר כמה התנפלויות-שוד פנו אלינו תושבי המושבה בבקשה לשמור על הרכוש ועל הנפש מפני החמסנים. כל אותו שבוע עמלנו בפרך, ביום ובלילה. הצבנו שומרים חמושים בגבולות המושבה ושלוש פעמים תפסנו שודדים וגנבים, שניסו לפרוץ לתוך המשקים, כדי להוציא מן האורוות פרדים ושוורים בעת שהאיכרים נמו את שנתם.

והנה הגיע ליל ה"סדר".

עם חשכה כיתפתי את הרובה, טענתי את אקדח ה"מאוזר" ותחבתי אותו בחגורה, כדי שיהיה מוכן לשליפה מהירה, עליתי על סוסתי ויצאתי לסיבוב השמירה.

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*31*

היה לילה בהיר, אבל הירח טרם עלה. בחלונות הקטנים של בתי המושבה הועלה אור יקרות של החג. מבעד לחלונות ראיתי שולחנות ערוכים, מכוסים מפות לבנות, בקבוקי יין נוצצים. ואל השולחנות מסובים האיכרים, לבושים בגדי-חג, קוראים מן ה"הגדה" ומספרים בנפלאות שקרו לאבותינו לפני אלפי שנים. וליד בעלי-הבתים יושבות הנשים לבושות שמלות יפות, ולידן הילדים, עיניהם נוצצות והם מתכוננים לגנוב את האפיקומן ולזכות תמורתו בסייח לגידול ולאילוף. וכולם שרים ומספרים ביציאת מצרים, ורק אני, שומר בודד וגלמוד, עובר על סוסתי בין הטרשים והצוקים, צפוי כל רגע לכדור של מרצח במארב.

נצבט לבי בעצבות. זכרתי בשולחן ה"סדר", שעורכים כל שנה בבית משפחתי בצפת. כל המשפחה הענפה מתכנסת בחג אל בית אבי, ואני מעולם לא החסרתי אפילו "סדר" אחד בביתי. והנה, זו הפעם הראשונה נגזר עליי להיות רחוק משולחן אבי בליל החג.

ובעודני רוכב לי בין הבתים, הדירים, האורוות והלולים, נתון להרהוריי העצובים, נצטיירה לפניי דמות כהה על הרקע הבהיר של ההר: בבת-אחת עצרתי בסוסתי ותמהתי שלא הזהירה אותי. שהרי זה טיבה של סוסה אצילה ומאולפת, להזהיר את הרוכב בפני מסתתר בחשכה. סוסתי נודעה לתהילה בטיבה. כיצד לא הבחינה במסתתר שם?

כהרף-עין שלפתי את ה"מאוזר" שלי, שיחררתי את הנצרה וקראתי בקול:

- מין הדא? (מי זה?).

אין קול ואין עונה.

- מי שם? - קראתי עוד פעם, ולא קיבלתי תשובה.

אם לא תענה, אירה בך! - קראתי בערבית.

ואז שמעתי קול עונה לי, קול חרישי, שקט ובוטח:

- אל תירה בי. אינני אויב לך.

הדמות האפלה קרבה אליי ובאור שבקע מחלון אחד הבתים ראיתי לפניי זקן בעל קומה, עוטה טלית לבנה ובגדי חג, זקן ארוך ולבן יורד עד לאבנט-הבד שעל מותניו והוא נעול סנדלים.

- מי אתה? - שאלתי.

- רבי זלמן, אחד האיכרים מן המושבה - ענה לי.

לא הכרתיו. רק זה שבוע היינו במושבה ובגלל טרדות השמירה לא היה סיפק בידי להתוודע אל כל התושבים.

- מה מעשיך כאן בשעת לילה? - שאלתי.

הזקן שתק מעט ואחר אמר לי:

- ערירי אני. בנים אין לי, ואשתי נפטרה זה שנים רבות. כל שנה מסובים איתי אורחים לחג, אולם השנה, בגלל המהומות, נשארתי לבדי לחוג את ה"סדר". ואולי אתה, בני, תהיה אורחי הפעם? השולחן ערוך, היין מזוג, המצות מוכנות. אנא, בוא לביתי!

-- אינני יכול, רבי זלמן - אמרתי לזקן - על מי אטוש את המושב?

- אל תחשוש, בני - אמר הזקן - הלילה הוא ליל-שימורים. צור ישראל ישמור על בניו.

- אסור לי, רבי זלמן, להפקיר את המושבה!

- לא יארע דבר הלילה - אמר הזקן - ביתי נמצא בקצה המושבה, סמוך לירדן. אם יבואו הבדווים, מעבר הירדן המזרחי יבואו, ואנחנו נבחין בהם.

היססתי מעט ולבסוף הסכמתי. כקולו של הזקן נשמעה נימת ביטחון ודבריו שיכנעו אותי.

*32*

הוליכני הזקן אחריו, אל קצה המזרחי של המושבה. עמד שם בית קטן, מסויד, מוקף גדר נאה ומואר בנרות חג גדולים. קשרתי את סוסתי בחוץ ונכנסתי פנימה. בטבור החדר עמד שולחן קטן, ערוך לשניים, ועליו כל צורכי ה"סדר". ישב הזקן בכורסה מרופדת כרים לבנים ואותי הושיב לידו. מזג יין בכוסות והחל לקרוא את ה"הגדה" בקול נעים: "עבדים היינו לפרעה במצרים".

וכך הסבנו שנינו ל"סדר" בחג הפסח, הוא חג האביב והחירות. ומן ההרים בחוץ בוקעים ובאים ריחות נעימים של צמחים ופרחים וריח קמה ירוקה, שתבשיל עוד מעט ותניב בר זהוב. היין הטוב חימם את גופי שקפא בשמירה בחוץ, ליבי נתמלא שמחה ואז פתחתי את פי ושנינו, הזקן ואני, קראנו ב"הגדה" עד סופה וכל הזמן ידעתי, בלי שאדע להסביר לעצמי מדוע, שהמושבה בטוחה מגנבים ושודדים. אין זאת וקרבתו של הזקן הטוב נסכה בי ביטחון.

משגמרנו לסעוד ולקרוא את ה"הגדה", יצאתי מן הבית. עליתי על הסוסה וחזרתי לשמירה, ואז נזכרתי ששכחתי להודות לאיכר הזקן על הכנסת-האורחים שנהג בי. אלא שלא רציתי לעזוב את סיבוב השמירה והחלטתי לסור אל הבית למחרת ולהודות לזקן על ה"סדר" הנפלא שערך לי בביתו.

כאן השתתק שלמה, השומר הוותיק, וגילגל לו סיגריה חדשה. בתנועות שקולות ומדודות פיזר את גזרי הטבק לכל אורך הניירות, גולל את הטבק והנייר, ליקק את הקצוות והדביקם והצית אש.

- נו, ומה היה הסוף? - שאל בקוצר רוח גדי, בנו הבכור של בעל-הבית, שהיה גם הוא בין המאזינים - האם הודית לזקן הטוב?

- אורך-רוח, אורך-רוח - אמר השומר הזקן וחייך, מיד אסיים את הסיפור. טובה הסבלנות לצעירים כמו הרסן לסוסה.

- למחרת היום - המשיך סיפורו - רכבתי על הסוסה ברחוב היורד אל הירדן, אל ביתו של הזקן, ואיתי מתנה שהשיגוני במטבח השומרים: סוכר ויין ותפוחי-אדמה, מצרכים שלא יסולאו בפז בימי-החירום ההם.

- והזקן שמח לקראתך? - שאל גדי.

השומר שתק מעט ואחר אמר לאט ובהטעמה:

- לא ראיתי עוד את הזקן. בקצה הרחוב לא מצאתי כל בית.

- היתכן?! - קרא גדי.

- יתכן גם יתכן. באותו מקום, בו עמד הבית הקטן, ראיתי רק מגרש ריק, מכוסה דשא ירוק. שאלתי את השכנים לרבי זלמן והתברר, שאין בכלל איכר כזה במושבה ואף לא היה.

- פלאי פלאים! - אמר גדי - אבל מצות אכלת? יין שתית? מאכלי פסח טעמת?

- טעמתי גם טעמתי - אמר השומר הזקן - ואני יכול להבטיחכם, שטעמם עוד עומד על לשוני.

- ואולי... ואולי - גמגם גדי - אולי זה היה אליהו הנביא?

- אולי - אמר השומר הזקן ואחר שתק. הוא מצץ מן הסיגריה שלו וחיוך הפציע מתחת לשפם העבות הלבן שלו.

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*33*

כי לו נאה, כי לו יאה / פיוט

*33*

אדיר במלוכה, בחור כהלכה, גדודיו יאמרו לו:

לך ולך, לך כי לך, לך אף לך, לך ה' הממלכה.

כי לו נאה, כי לו יאה.

דגול במלוכה, הדור כהלכה, ותיקיו יאמרו לו:

לך ולך, לך כי לך, לך אף לך, לך ה' הממלכה.

כי לו נאה, כי לו יאה.

זכאי במלוכה, חסין כהלכה, טפסריו יאמרו לו:

לך ולך, לך כי לך, לך אף לך, לך ה' הממלכה.

כי לו נאה, כי לו יאה.

יחיד במלוכה, כביר כהלכה, לימודיו יאמרו לו:

לך ולך, לך כי לך, לך אף לך, לך ה' הממלכה.

כי לו נאה, כי לו יאה.

מלך במלוכה, נורא כהלכה, סביביו יאמרו לו:

לך ולך, לך כי לך, לך אף לך, לך הי הממלכה.

כי לו נאה, כי לו יאה.

עניו במלוכה, פודה כהלכה, צדיקיו יאמרו לו:

לך ולך, לך כי לך, לך אף לך, לך ה' הממלכה.

כי לו נאה, כי לו יאה.

קדוש במלוכה, רחום כהלכה, שנאניו יאמרו לו:

לך ולך, לך כי לך, לך אף לך, לך ה' הממלכה.

כי לו נאה, כי לו יאה.

תקיף במלוכה, תומך כהלכה, תמימיו יאמרו לו:

לך ולך, לך כי לך, לך אף לך, לך ה' הממלכה.

כי לו נאה, כי לו יאה.

מתוך הגדה של פסח

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*34*

אסרו חג / מרדכי בן יחזקאל

*34*

בעיר פראג היה מנהג עתיק, לאכול פת עכו"ם (לחם שאפו גויים) באסרו חג של פסח. העיר גדולה, ואנשים מבני ישראל בה רבים, ובכל ימות השנה היו אופים עבריים מן מחוץ מביאים להם לחם כדי צורכם. אך באסרו חג של פסח, שאי אפשר היה להכין לחם בשביל כל בני הקהילה מוצאי פסח, התירו הרבנים פת של נחתום נוכרי בתור הוראת שעה.

מאותה שנה ואילך, היו הגויים מכינים לחם לכל היהודים יושבי פראג באחרון של פסח, ולמחרתו לא נשארה בביתם אף כיכר לחם אחת.

בימי הרב הגאון בעל "נודע ביהודה" (הוא רבי יחזקאל לנדא, נולד 1713) עלה על דעת שונאי ישראל שבין הנחתומים (האופים) הנוכריים, לעשות כלה בעם ה'. מה עשו? הלכו ואספו את חבריהם, ודיברו על לבם לשים סם המוות בתוך עיסת הלחם, למען ימותו כל היהודים יושבי פראג כאיש אחד. הסכימו כולם לעשיות כדבר הזה בסתר, והייתה עת צרה לישראל, שלא הייתה כמותה ימים ושנים, ולולא קדוש ישראל, היה עולה הדבר בידיהם של שונאי ישראל, להביא חס ושלום כליה על כל עדת ה' אשר בעיר פראג המעטירה. אך הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ועליהם נאמר מפורש: עצו עצה ותופר, דיברו דבר ולא יקום, כי עימנו אל (ישעיה ח', י'). רבות מזימות בלב שונאי ישראל ועצת ה' תפר אותן על ידי חלום. בלילה השביעי של פסח חלם הרב הגאון בעל "נודע ביהודה" חלום, וחנה בא אליו איש זקן ואמר לו: "דע לך, שהנחתומים ישימו רעל בלחם, אשר הם אופים בשביל מיהודים" וייקץ והנה חלום. ויישן ויחלום שנית, והנה הזקן עומד עליו וחוזר עוד פעם על דבריו ואומר: "אם לא תעשה דבר להציל את בני עמך, דמם מידך אבקש". וייקץ הרב משנתו, ויחרד חרדה גדולה ויאמר להציל את עם ה' אשר בעיר.

ויאמר הרב בליבו: "לא טוב הדבר, להודיע לכל אנשי העיר, כי מוות בלחם, כי אם יוודע הדבר לאופים, הם יבערו את כל הכיכרות האלה, ויכינו לחם אחר הראוי לאכילה. ואחר כך יתבעוני לדין ויאמרו, שבעלילה באתי עליהם".

ויעש הרב בחוכמה ויקרא אל ביתו את גדולי העיר וחכמיה, ולא הגיד להם מאומה מן החלום אשר חלם, רק דיבר עימהם דברי תורה. בשעת השיחה התחיל הרב לברר את הלאו של "לא תוסיפו", באיזה תנאים עוברים על לאו זה, ומתי מותר להוסיף על הדברים הכתובים בתורה. וכשנתבררה הלכה זו על בוריה אמר הרב: "אתם יודעים אותי ואת שיחי, והסכמתם שדבריי נאמרו ביישוב הדעת, והראיתי את מקורם בש"ס ובפוסקים ראשונים ואחרונים, ולא אכשל ח"ו בדבר הלכה. עתה באתי לפניכם להודיע לכם, שבדעתי להכריז מחר בכל העיר בשם בית-הדין לחוג בשנה זו את חג המצות תשעה ימים (במקום שמונה כמקובל בגולה). ולא יהיה הדבר הזה קשה בעיניכם, שהרי דורש אני לכאורה להוסיף על המצוות, דעו לכם שאין כאן אלא הוראת שעה; לכול עת, ועת לעשות לה' - הפרו תורתך. ואין אני מבקש מכם דבר, רק תאמרו שהצדק איתי וכן הדין, למען יאמין העם בליבו, כי אמת נכון הדבר, ולא יעבור על מצוות בית-דין".

וייאותו גדולי העיר וחכמיה לעשות כדבריו, כי הבינו מתוך דבריו, שהגזרה נחוצה מאוד לשם טובת הכלל. ביום האחרון של פסח ציווה הרב לסגור את כל בתי-הכנסיות ובתי-המדרשות אשר בעיר, ורק בית-הכנסת

*35*

הגדול יהיה פתוח ושמה יבואו כל אנשי העיר להתפלל, כי דבר נחוץ לו, להרב, להגיד באוזני כל העם.

ויעשו הגבאים כמצוות הרב וכל אנשי העיר התאספו בבית-הכנסת הגדול, אנשים נשים וטף, ובית אלוקים היה מלא מפה לפה, ויתפללו תפילת שחרית, ויקראו בתורת אלוקים. ואחרי הכנסת ספר התורה לארון הקודש עלה הרב על הבימה ואמר: "רבותיי! אני ובית דיני, וטובי העיר, נמנינו וגמרנו, שלא לאכול מחמצת ביום התשיעי של פסח בשנה הזאת, וככל חוקת ימי הפסח כן תעשו גם את היום התשיעי, וכל האוכל מחמצת ביום המחרת הרי זה כאוכל חמץ ביום הראשון של פסח, והוא בכלל פושעי ישראל".

ככלות הרב את דבריו ירד מעל הבימה והלומדים באו ומילאו אחרי דבריו; וכל היהודים אשר בעיר פראג למיקטן ועד גדול קיימו וקיבלו עליהם "ולא יעבור", שלא יאכלו מחמצת באסרו חג של פסח בשנה הזאת.

למחרת יצאו האופים לשוק היהודים למכור שם את פיתם אשר מוות בה, ואין איש קונה. ויתפלאו האופים מאוד, בראותם שאין איש ניגש אליהם לקנות את הלחם, ויאמרו איש אל רעהו: "מה היום מיומיים? הלוא בכל שנה ושנה, אנחנו מוכרים את הלחם מיד בצאתנו השוקה, והיום אין איש פונה אלינו ואין קונה". ולא ידעו פשר הדבר. ויעבור איש יהודי עליהם וישאלו אותו לאמור: "מה הדבר הזה שאנו עומדים בשוק זה שעות מספר, ואין איש יהודי קונה את הלחם אשר הבאנו להם?" ויען האיש ויאמר: "אסור לנו לאכול חמץ גם היום, כי רבנו הכריז לחוג השנה את חג הפסח תשעה ימים". ויהי כשמעם את הדברים האלה, ויוסיפו לשאול: "האם כל היהודים אשר במדינה חוגגים את חג הפסח תשעה ימים?" ויאמר היהודי: "לא, רק רבנו גזר גזרה כזאת, ושאר היהודים אשר במדינה אוכלים היום חמץ".

ויצעקו חמס על הרב, ויאמרו איש אל רעהו: "הלוא הגזרה הזאת תביא לנו נזק רב: אם כל היהודים אוכלים היום חמץ, הרי האופים היהודיים, המכלכלים את יהודי פראג בכל ימות השנה בלחמם, יאפו היום את בצקם, ומחר הם יביאו את לחמם העירה כדרכם, ומי יקנה אפוא את אשר אפינו היום?" ויבואו אל בית המשפט, ויספרו לראש השופטים את אשר עשה הרב ואת הנזק הגדול, שהסב להם בכרוזו, אשר הכריז בבית-הכנסת. ויאמר ראש השופטים אל האופים: "הלוא הרב הוא רועה היהודים, והוא רועה צאן מרעיתו על פי החוקים והמשפטים הכתובים בתורת משה, ואיך אתם באים בטענה עליו?" ויאמרו האופים: "הרשות בידי הרב לנהוג את עדתו כרצונו, אך אסור לו לגרום נזק לאחרים; הלוא אנחנו מכינים לחם ליהודים מדי שנה בשנה ביום הזה, והחובה הייתה מוטלת עליו להודיע לנו, שלא נכין את הלחם בשנה זו מפני גזרתו... אולם כעת אנחנו מפסידים את הכול, כי בכל הערים אשר מסביב היהודים אוכלים היום חמץ, ומחר הם יביאו הנה את לחמם אשר יאפו היום, ואין מי אשר יקנה את הלחם מידינו".

ויצא דבר משפט מאת השופטים, שהאופים יביאו את כל הלחם אשר אפו לבית המשפט, והרב ישלם להם את דמי שוויו. ויעשו האופים כדברי השופטים ויביאו כולם את הלחם אל בית המשפט.

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*36*

אחר הדברים האלה קרא השופט את הרב אל בית המשפט והציע לפניו את טענות האופים ואת דבר המשפט אשר הוציא, ויצו עליו לשלם במיטב כספו את מחיר הלחם. שמע הרב את דברי השופט ואמר: "כן אעשה כדבר המשפט, אך בראשונה עליי לדעת טיב הלחם וטעמו: הטוב הוא או רע? אולי איננו ראוי לאכילת כלב. על כן יביאו לפני השופטים כיכר לחם ופיה במקום המשפט ייתנו פרוסה ממנה לכלב לאכול. ואם אין בלחם דבר רע אקחהו מידם, ואשלם להם כדת וכדין". ויצו השופט להביא כלב מן החוץ וייתנו לו מן הלחם ויאכל, ויבוא הרעל בעצמותיו, ויאחזהו השבץ וימת לעיניהם.

כראות השופטים את הדבר הזה לקחו כיכר לחם מכל אופה ואופה, ונמצא כי שמו מוות בכל הלחם אשר אפו בשביל היהודים. ויאסרו את כל האופים בבית-האסורים והרב יצא נקי ולא שילם את מחיר הלחם, אשר דרשו ממנו. וייפן ראש השופטים אל הרב וישאל אותו: "איך עלה על דעת הרב לבדוק את הלחם אם מוות בו?" ויען הרב ויאמר: "כעת ידע אדוני, מדוע הכרזתי לחוג את חג הפסח תשעה ימים, כל הדבר הזה להפר את עצת הרשעים האלה."

והמשפט יצא מאת פני השופטים לעשות לאופים כאשר זממו לעשות ליהודים, וייתנו להם מן הלחם ויאכלו וימותו.

ככה נתקדש שם שמים ברבים. כן יאבדו כל חושבי אוון על עדת ה'.

מתוך "חגים וזמנים" בעריכת מ' אילי, בהוצאת המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית

איסרו חג - כינוי ליום שלמחרת הרגל (פסח, שבועות, סוכות) עפ"י דרשת חכמים לדברי הכתוב "אסרו חג בעבותים" תהלים קי"ח, כ"ז.

בזמן שבית המקדש היה קיים לא היו מספיקים להקריב את כל קורבנות היחיד ביום טוב, לכן רוב הקורבנות, העולות והשלמים של היחיד הוקרבו באסרו חג. וכך נקבע יום זה כיום שיש בו מן החג והוא מוקדש לאכילה, לשתייה ולשמחה ונוהגים בו קצת יום טוב, אבל לא נאסרה בו מלאכה.

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*37*

ים ליבשה נהפכו מצולים שירה חדשה שבחו גולים.

מתוך פיוט לפסח

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*38*

סדר פסח וטבעת המלך / אליהו אגסי

*38*

היה היה סוחר ישר-לב ותמים דרך, שהיה מדקדק בקיום מצוות הפסח: קונה חיטה בעודה בגורן, וטרם יתערב בה שמץ של חמץ, משגיח על שמירתה וטחינתה ואפייתה, ובבוא החג היה מזמין לביתו מניין של תלמידי-חכמים עניים, מעניק להם מתנות, מלבישם בגדי לבן ועורך יחד איתם את ה"סדר" ברוב שמחה וצהלה.

שנה אחת מטה ידו והתמוטט מסחרו של הסוחר, ולא יכול לקיים את מנהגו, ובכל שקרב חג הפסח, כן גדל צערו על קוצר ידו.

והנה יום אחד אבדה טבעת המלך וכרוז יצא והכריז: "כל מי שיעזור בגילוי האבדה, ייטול מידי המלך אלף דינרים!"

שמע הסוחר ואמר: "אשליך יהבי על אלוקים ואבטיח למלך שאמצא את האבדה תוך חודש ימים, ואבקש מפרעה (תשלום סכום כסף מראש) לצורכי החיפושים." וכך עשה: הלך אל המלך והבטיח מה שהבטיח, וביקש מה שביקש. ראה המלך שיהודי ישר-לב לפניו, האמין בו ונתן לו מאה דינרים.

שמח הסוחר שמחה גדולה, הלך לשוק והצטייד בצורכי המג, קנה בגדים לבנים והזמין מניין תלמידי-חכמים עניים וקיים את סדר הפסח כמנהגו.

אותו ערב נדדה שנת המלך, לכן החליט להתחפש ולצאת אל עיר בירתו ולראות מה ייעשה בה, ואת הווזיר שלו, דיינו, לקח איתו. הלכו השניים ושוטטו ברחובות והסתכלו אנה ואנה, והמלך פנה אל הווזיר שלו ואמר:

"אמור נא לי, יועצי הנכבד דיינו, מה לדעתך עושה עתה אותו יהודי שהבטיח לגלות את טבעתי האבודה?"

ענה הווזיר דיינו ואמר: "לא אדע, אדוני ומלכי."

אמר המלך: "הבה ניגש אל ביתו, שמא יגונב לנו שמץ ממעשיו."

כשבאו אל בית הסוחר שמעו המולה ורעש. הציצו מבעד לחור המנעול וראו, שהיהודי יושב בראש השולחן, לבוש בגדי לבן, ומצנפת לבנה על ראשו, ומניין אנשים הדורי זקן ולבושי צחורים יושבים לפניו ומבהיקים כמלאכים. ובעל-הבית, שהגיע אותה שעה בקריאת ההגדה לפרק "כמה מעלות", פתח להרחבת-הדעת ובקול רם קרא לפני המסובים:

"אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים"..

והמסובים ענו להתלהבות: "דיינו!"

"אילו עשה בהם שפטים ולא עשה באלוהיהם"...

והמסובים: "דיינו!"

שמע המלך וצעק בפני הווזיר: "אתה, דיינו, אתה גנבת את טבעתי! קנה היהודי הזה הזמין אליו עשרה מלאכים ושואל: מי גנב את הטבעת? והם עונים - דיינו, דיינו, דיינו!"

והווזיר החוויר ורעד, והמלך משכו אל ארמונו, וציווה לחקור אותו חקירה חמורה. אז התברר, כי אמנם גנב הווזיר את טבעת המלך וזמם לקשור עליו קשר.

והמלך שלח ויבהילו את הסוחר, עמד הסוחר לפני המלך לאימה ופחד, כי חשש פן נתפס בקלקלתו. אולם המלך שיבח את רוב חכמתו, וסיפר לו כיצד ניגש בחשאי אל ביתו ושמע את עשרת המלאכים עונים בווזיר דיינו שגנב את טבעת המלך, וכיצד נמצאה הטבעת ונתגלה הקשר הנורא. אחר שקל על ידו תשע מאות דינרים נוספים ושילח אותו לביתו בתודה וכבוד.

(מסיפורי יהודי עיראק) מתוך "חושם בגדד".

*39*

מה עניין "מייפלאואר" אצל... פסח?

*39*

לפני כ-300 שנה הפליגה לעולם החדש אונייה ושמה "מייפלאואר", ובה אנגלים שקצו בחברה ובמשטר האנגלי. הם חיפשו חוף שומם לחלוטין להתנחל בו, ולהקים עולם חדש. הם נחתו ב... אמריקה, והיו ראשוני המייסדים והבונים של ארץ ואומה זו. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. (ועל כן כל ילד אמריקאי יודע שם זה, מבית אביו, בית ספרו ועוד). אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק יום ושעת הפלגת אונייה זו. וכמה אמריקאים יודעים זאת. מה יודע ילד אמריקאי - ואף מבוגר - כמה אנשים היו באונייה זו, שמות משפחותיהם, מה לבשו, מה אכלו, מה מסלול הפלגתם ומה אירע להם כל הדרך. ממה ניזונו וכיצד שתו מים, היכן הנקודה בה עלו על חוף הארץ שייסדו אבותיו אלה, ובה הוא גר היום בזכותם?

והנה - לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה קודם הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים. כל ילד יהודי בעולם - באמריקה ורוסיה הסובייטית, בתימן ובגרמניה - יודע בדיוק: אבות-אבותיו יצאו ממצרים בעלות השחר של החמישה עשר לניסן. מה לבשו? - מתניהם חגורים ומקלם בידם. הם אכלו מצות, והגיעו אחרי שבעה ימים לים סוף. הוא מכיר גם את מסלול המסעות במדבר וקורותיהם במשך ארבעים שנה: אכלו מן ושליו ושתו מים מבארות מרים. הגיעו לארץ לירדן מול יריחו, ואף שמות משפחותיהם לבית אבותם יצטט מן החומש. עד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו שבעה ימים מחמישה עשר בניסן, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה, ואילך. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא - עבדי (השנה אנו עבדים) לשנה הבאה בני חורין. השתא - הכא (השנה אנו עדיין בגולה) לשנה הבאה בירושלים, בארץ ישראל. כך טיבם של יהודים.

דברים שאמר דוד בן גוריון לפני ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית של האו"ם לפני הקמת המדינה

דוד בן גוריון - ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל.

בהגדה של פסח כתוב: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" דבריו של דוד בן גוריון מבטאים רעיון זה. כיצד?

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*40*

שבועות

*40*

כינורו של דוד / מדרש

*40*

"חצות לילה אקום להודות לך" (תהילים קי"ט ס"ב)

- כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד כנגד חלונו, וכיוון שהגיע חצות לילה - הייתה מנשבת רוח צפונית ומנפנפת בו והיה מנגן מאליו.

מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. וכיוון שעלה עמוד השחר - נכנסו חכמי ישראל אצלו.

אמר רב יצחק בר אדא: מנין - שנאמר: "עורה כבודי, עורה הנבל וכינור, אעירה שחר" (תהלים נ"ז, ט)

ברכות ג, ד

ירושלמי ברכות א ע"י

"טוב לי תורת פיך"

פרקי אבות ו' י'

*41*

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

(בספר תמונה של דוד המלך מנגן מאת מרק שאגאל)

*42*

דוד הרועה / מדרש

*42*

"ה' צדיק יבחן" (תהלים י"א, ה)

- בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר: "ויקחהו ממכלאות צאן" (תהילים ע"ח, ע).

מהו "ממכלאות צאן"?

- שהיה דוד כולא את הצאן אלו מפני אלו.

היה מוציא הגדיים ומאכילם ראשי עשבים, שהם רכים, מוציא התרשים ומאכילם אמצעם של עשבים, שהוא בינוני, מוציא הבחורים ומאכילם עיקרם של עשבים שהוא קשה.

אמר הקדוש-ברוך-הוא:

מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו - יבוא וירעה צאני, אלו ישראל;

זהו שנאמר: "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו".

שמות רבה ב'

ילקוט שמעוני, תהילים ע"ח

מתן תורה / מדרש

*42*

אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כשנתן הקדוש-ברוך-הוא את התורה, ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו "קדוש", הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש - ויצא הקול: "אנוכי ה' אלוהיך".

שמות רבה כ"ט

כדאי לכם לקרוא את המדרש על הפסוק "ומשה היה רועה" בספר האגדה בעמוד מ"ז, סעיף כ"ז, גם שם מצוי הקשר בין רועה ובין מנהיג.

*43*

העולם הזה, מי ברא אותו? / מדרש

*43*

מעשה שבא אדם לפני רבי עקיבא ואמר: העולם הזה, מי ברא אותו?

אמר לו רבי עקיבא: הקדוש-ברוך-הוא.

אמר אותו אדם: הראה לי דבר ברור.

אמר לו רבי עקיבא: למחר תבוא אליי.

למחר בא אצלו. שאל אותו רבי עקיבא: מה אתה לובש?

אמר לו: בגד.

אמר לו: מי עשה אותו?

אמר לו: האורג.

אמר לו רבי עקיבא: איני מאמין לך. הראה לי דבר ברור!

אמר לו האיש: ומה אראה לך? ואין אתה יודע שהאורג עשה אותו?

אמר לו רבי עקיבא: ואתה אינך יודע שהקדוש-ברוך-הוא ברא את עולמו?

אמרו לו תלמידיו לרבי עקיבא: מהו הדבר הברור?

אמר להם: בניי, כמו שהבית מודיע על הבנאי, והבגד מודיע על האורג, כך העולם מודיע על הקדוש-ברוך-הוא שהוא ברא אותו.

על פי מדרש תמורה

אשריך, רבי עקיבא / מדרש

*43*

פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר לו:

- עקיבא, אי אתה מתיירא מפני מלכות?

אמר לו:

- אמשול לך משל: למה הדבר דומה? לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם: "מפני מה אתם בורחים?" אמרו לו: "מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם." אמר להם: "רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותיי עם אבותיכם?" אמרו לו: "אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתייראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה!" אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה (דברים, ל' 20): "כי הוא חייך ואורך ימיך", כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה, על אחת כמה וכמה!

אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: - פפוס, מי הביאך לכאן? אמר לו:

- אשריך, רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה; אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.

בבלי, ברכות, דף ס"א, ע"ב

(בספר פירושי מילים:)

מלכות הרשעה - הרומאים

אח אתה מתיירא - אין אתה מפחד

נדור - נגור

מקום חיותנו - המקום שבו אנו חיים

*44*

מעשיה בגחליליות / מרים ילך שטקליס

*44*

בצפונה של ארץ שוכנת העיר, גבוה-גבוה בהרים - בסלעים בנויים מסדיה, והרים סביב לה. ההרים - שומריה. ושם העיר צפת. יפה העיר צפת ומתוק רוח פיה, כי ההרים סביבה מצילים עליה ומשפיעים עליה רוחות וריחות זכים ורעננים.

ובימים ההם, בימים הקדומים מלאה העיר צפת תורה וחכמה ודעת - תורת המקום ורזי המקום, ומלאו חומותיה בתי תפילה ובתי מדרשות. ובתי התפילה ובתי המדרשות מלאו חכמים, ותלמידי חכמים, ותינוקות של בית רבן. והכול יושבים על התורה ועל העבודה יומם וליל, וקול תורתם בוקע ועולה למרומים, ואור לבם בוקע ומאיר למרחקים - יומם ולילה.

והיה בימים ההם, בימים הקדומים, ומושל חדש, מושל עריץ, בא למשול בעיר.

ראה המושל את העיר בקדושתה, שמע קולות בניה לומדים תורתם, ואין תלמודם פוסק לא ביום ולא בלילה - ונמלא רוחו זעם ושיגיון השנאה. ואמר בליבו:

- לא אוכל לבטלם מתורתם ביום, אבטלם בלילה!

יוצא הכרוז מעם העריץ עובר בחוצות העיר, ורוע הגזרה הולך לפניו:

- בל יעז יהודי להעלות אור בביתו בלילה! בל יעז יהודי... בל יעז...

זמם העריץ להשרות בתי היהודים בחשכת ליל ולבטלם מתורתם בליל. ולבל תופר פקודת הרשע פקד להביא לפניו כל מנורה וכל עששית, כל נר וכל לפיד. והריקו קלגסי הרשע את בתי היהודים מכל מאור.

אחזה בהלה לבות בני העיר, וזעקת נפשם קורעת שחקים.

פסקה המולה בחוצות העיר, אפפוה חבלי-יגון.

והשעה - שעת בין הערביים.

גוברת הדממה, והאפלולית גוברת, "חלילה וחלילה, חלילה וחלילה".

אותה שעה בכה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: שלושה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הציבור.

בשורה טובה קלת-רגליים, אך שמועה רעה מהירת-כנפיים. יצאה השמועה הרעה את העיר, עברה מראש הר גבוה אל הצוק סלע שנון. קרא הר מירון אל הר כנען: - זומם הרשע לבטל תורתם בלילה, לבטל תורתם בלילה!

ולחש עבר מהר אל הר, מסלע אל סלע: - "חלילה וחלילה.."

הצטופפו ההרים סביב עירם, התעצבו בעצבותה, התקדרו בקדרותה. שמעו עופות השמים והתעצבו אף הם: - במה נעזור לידידנו?

שמעו עצים ופרחים בשדות ובגנים, והתעצבו אף הם: - במה נעזור לידידנו?

- הגידו-נא, מה קרה את ידידנו?

הגידו להן והסבירו להן.

אותה שעה שקעו בתי היהודים באפלה, התעטפה העיר בכנפי שחור. פסק הלימוד בבתי-התפילה ובבתי-המדרשות,

*45*

ישבו יהודים שוממים ומחרישם, מחרישים ושוממים.

ובימים ההם ישב בעיר צפת רב גדול, גדול בתורה ובמעשים, והיה הרב ראש רבני העיר.

אך יצאו הדברים מפיו ונבקעה האפלה, ואור נדלק מעל ראשו. אורות קטנים, אורות רבים! באו גחליליות לרוב, ישבו על כתפיו, עיטרו את ראשו, וראו העם כי פני הרב מזהירות כזוהר הרקיע, ועיניו רשפי-אש מאירות בחשכה. ויצא השמש מעם הרב, מקלו בידו, עובר בחוצות העיר, ושמחת הבשורה מרקדת לפניו: "לא תבוטל תורתכם בלילה!"

פקד הרב על כל בני העיר מזקן ועד נער לצאת אל הגנים ואל השדות ולאסוף גחליליות. יצאו היהודים לאסוף גחליליות, והגחליליות באות לקראתם: מחנות-מחנות, פנסיהן דולקים - עם רב ברוב אור. והיה אור גדול בבתי-התפילה ובבתי-המדרשות ובכל בית יהודי בעיר צפת. ראה העריץ את האור, והוכה בסנוורים.

ומאז מוקירים יהודי צפת את עם הגחליליות, נוהגים בהן כבוד רב, ולעולם לא יגעו בהן לרעה - חלילה וחלילה...

גחליליות - חיפושיות המאירות באפילה.

אפשר להשוות את הסיפור למדרש "אשריך, רבי עקיבא." שימו לב בעיקר לנושא לימוד תורה.

(בספר תמונה של מתפללים בכותל המערבי)

(בספר תמונה של מתפללים בכותל המערבי)

*46*

שנכנסים לסוכה אומרים: "ברוך אתה בבואך."

כיוצאים מהסוכה אומרים: "ברוך אתה בצאתך".

*47*

סוכות

*47*

ותפרוש עלינו סוכת שלומך

*47*

תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ.

מתוך תפילת עמידה

(בספר תמונה של מתפללים בכותל המערבי)

(בספר תמונה של מתפללים בכותל המערבי)

*48*

רימונים בסוכה / ח. איתן

*48*

סיפור מימי שלוט הבריטים בארץ

לפנות ערב של היום השלישי של סוכות הגיעו לבאר-טוביה. דמומים ויגעים צעדו חמשת הבחורים בזה אחר זה, ילקוטיהם על שכמם, כובעי ה"טמבל" מופשלים על עיניהם, ונעליהם המסומרות מאובקות מין הדרך.

הם נכנסו בדרך העפר אל הכפר, הלכו עד המחלבה והשתרעו על הארץ, לנוח. ניד נתלקטו סביבם נערי הכפר ונכנסו איתם בשיחה.

- מנין אתם? - שאלו נערי הכפר.

- מן הגליל - השיב יגאל קצרות ומיד היה ניכר שהוא ראש הקבוצה.

- מן הגליל? - תמהו נערי הכפר.

- כן, מין הגליל. אנו מטיילים, כפי שאתם רואים.

- ולאן פניכם מועדות?

- לערבה.

- לסדום?

- אולי נגיע גם לסדום.

בין כה וכה שקעה השמש. רוח סתווית קמה אי-בזה והחלה מנשבת בעדנה דרך סמטאות הכפר. ענני האבק, שעמדו כל היום על פני השבילים, שככו אט אט והאוויר היה צח וצלול. אל בתי הכפר נצמדו סוכות מכוסות סכך והאיכרים התכנסו משפחות משפחות אל סוכותיהם. עד מהרה נישאו מעברים קולות רינה וזמרה והערב היה שליו ורוגע ונושא שלום.

בני הכפר התפזרו איש לביתו וחמשת הבחורים מן הגליל, השרועים על האדמה, שכבו בשקט ונעצו עיניהם בכיפת השמיים מעל.

- קיוויתי שמישהו מהם יזמין אותנו אל ביתו - אמר יגאל.

- גם אני - אמר יורם.

*49*

- נראה שאינם מכניסים אורחים ביותר.

עוד הם מדברים רעות בנערי הכפר, והנה חזה יואב על עקבותיו ושאל אותם אם בדעתם להישאר הלילה בכפר.

- ודאי - השיבו.

- ואיפה תישנו?

- כאן - הפטירו הבחורים מן הגליל.

- מה פירוש כאן? - לא נחה דעתו של יואב.

- פשוט כאן, על האדמה.

יואב רץ הביתה וכעבור שעה קלה חזר וקרא בשמחה: אתם מוזמנים לאורחת ערב אצל אבא שלי!

חמשת הבחורים לא נעו.

- אנחנו מודים לך מאוד - אמרו - אבל אנחנו חוששים להיות לטורח עליכם. נסתדר גם ככה.

- לא לא - עמד יואב עד דעתו - דיברתי עם אבא שלי והוא ביקש שתבואו תיכף ומיד.

אז קמו חמשת הבחורים מן הגליל והתנהלו בכבוד אחר הנער מבאר-טוביה. יואב שמח מאוד באורחיו. מן הרגע הראשון הם מצאו חן בעיניו. הוא התפעל מהמסע הארוך והנועז שלהם מן הגליל אל הערבה ובסתר ליבו ביקש להסתפח אליהם. אך עדיין לא הרהיב עוז להציע להם את בקשתו.

יואב הוליכם אל סוכה מרווחת. בתווך עמד שולחן ערוך כל טוב. אבא ואימא הסבו ליד השולחן, מהתקרה ומן הכתלים השתלשלו ניירות צבעוניים, והבניהם גם תפוחים ורימונים, על הקיר ממול לכניסה היה תלוי מגן דוד עשוי ממקלעת של ענפים.

דרומי, הוא אבא של יואב, קם על רגליו, לחץ את ידיהם של הנערים ובירכם לשלום.

- יואב - קרא הדרומי - קח את האורחים אל המקלחת, יתקלחו ויבואו לסעוד עימנו. אנו נחכה להם.

הבחורים מן הגליל הניחו את יקלוטיהם סמוך לסוכה והלכו אחר יואב. לאחר שנכנסו למקלחת, נתיישב יואב מין הצד ובעוד הם מתקלחים, היה מדבר אליהם.

- אתם באמת הולכים אל הערבה? - שאל.

- כן.

ואינכם מפחדים? ישנם הרבה ערבים בערבה.

- כשהולכים למשימה חשובה מתגברים על הפחד.

- אכן אין זה טיול תמים - חשב יואב בליבו.

לאחר שהתקלחו, החליפו כותנות וחזרו לסוכה. בדרך הביע יואב את משאלתו להצטרף אליהם.

- ואבא ירשה? - שאל יגאל.

- בטח שירשה!

- נראה, נראה - הפטיר יגאל סתומות. ניכר היה שאין דעתו נוחה מהצעתו של יואב, אבל כיוון שהוא המארח שלהם, לא היה נעים לו לדחותו.

בשעת הארוחה חקר אותם אבי המשפחה על מסעם וכאשר שמע שמגמת פניהם אל הערבה - נתמלא התפעלות, והחל מספר על הימים הראשונים של באר-טוביה, על מלחמותיהם עם הערבים, על סוסים ועל הדרכים המסוכנות של הימים ההם. אימא הגישה את המאכלים ובין מאכל למאכל היו מזמרים ושרים. דרומי שר שירי של הימים ההר והבחורים מן הגליל שרו שירים של ימינו אלה.

לפתע עלו מן הכפר קולות רמים ונרגזים. תחילה לא שמו לב אליהם. אך הקולות התגברו והפכו לקריאות. אז קם דרומי ויצא לראות מה קרה.

ליד המחלבה עמדו אנשים רבים והיו מדברים בהתרגשות ובקול רם.

*50*

- מה קרה? - שאל דרומי.

- האנגלים מקיפים את הכפר!

- הם עורכים חיפושים בבתים!

- חוצפה שכזאת - רטנו האיכרים - בעצם ימי החג!

- מה להם ולחגנו?!

- היכן הנשק? - שאל דרומי.

- הנשק חבוי בסליקים, אין לך מה לדאוג.

- שובו כולכם אל בתיכם והמשיכו לחוג את החג - פקד דרומי. ניכר היה שהוא מפקד המקום.

האיכרים התפזרו איש לסוכתו ודרומי חזר אל אורחיו.

- על מה ההתרגשות? - שאלו בחורי הגליל.

- האנגלים הקיפו את הכפר והם מחפשים עתה בבתים ובחצרות. אין לכם מה לפחד. אימא, הגישי את הלפתן. הבחורים הסתכלו זה בזה ואחר כך תלו עיניהם ביגאל. יגאל תלה את עיניו בדרומי.

- אל תיבהלו - אמר דרומי - אגיד להם שאתם אורחיי. עדיין אין חוק בארץ, האוסר להזמין אורחים. שוב הסתכלו הבחורים זה בזה ויגאל אמר:

- לא בזה העניין. עלינו להסתלק מיד. אחרת נמיט שואה על כל הכפר.

- כיצד?

- יש לנו רימונים בילקוטינו.

דרומי החריש. אימא עמדה ליד הפתח והסתכלה החוצה. שעה קלה שררה דממה. מישהו הציע להטמין את הנשק בחול, אך דרומי אמר שהשעה לא תספיק להם, מפני שהאנגלים עלולים להופיע בכל רגע. אז קם יגאל ואחריו קמו שאר הבחורים.

- אנו ננסה להסתלק - אמר - איננו בני המקום ואתם לא צריכים לסבול בגללנו.

- רגע אחד - קרא יואב.

הוא ניגש אל אביו ולחש משהו על אוזנו. פני האב אורו.

- רעיון מצוין! - קרא - כמה רימונים יש לכם?

- חמישה.

- הביאו את הרימונים שלכם!

הנערים הביאו את הרימונים והאב והבן מיהרו ועטפו אותם בנייר צבעוני ותלו אותם בין התפוחים והרימונים האמיתיים ויתר הקישוטים.

- ועכשיו אל תשימו לב והשתדלו להיות שקטים. והוא התחיל לשורר והבחורים שרו עמו.

בינתיים המשיכו האנגלים בחיפושיהם. מבית אל בית הלכו. מסוכה לסוכה. בדקו את המחסנים. הקישו על הרצפות, שלחו לפניהם את כלביהם והכלבים בלשו ורחרחו כל שעל אדמה.

דרומי והנערים היו מזמרים בסוכתם, כאילו לא אירע דבר. מפעם לפעם תלו הבחורים את מבטיהם בלב נפעם אל "הקישוטים". וכבר נשמעו צעדי האנגלים הקרבים.

- הם כבר בחצר - לחש יואב.

- השתדלו להיות שקטים ואל תדברו - אמר דרומי - הניחו לי לדבר אליהם.

הם שמעו כיצד האנגלים פורצים את המחסן, מבהילים את התרנגולות בלול ואף על החמור באורווה לא פסחו. החמור קידם את פניהם בנעירה ממושכת. לבסוף נדחק ראש של אנגלי אל תוך הסוכה ואחריו שני ושלישי. כל אחד מהם החזיק בידו תת מקלע דרוך.

(בספר תמונה של מתפללים בכותל המערבי)

(בספר תמונה של מתפללים בכותל המערבי)

*51*

- לא לזוז! - פקד הסמל - אנו עורכים חיפוש.

- אתם משביתים את חגנו - אמר דרומי בכעס.

- מצטערים, אבל זוהי פקודה.

- פקודה להשבית את חגנו?

הסמל הרגיש שנפל בפח ולא השיב. שני החיילים הסתובבו בסוכה ובלשו בכל פינה. אתם יכולים לתאר לכם כיצד הלמו לבבות הנערים.

- ומה אלה? - שאל חייל אחד והושיט ידו אל התקרה. לב הבחורים עמד מדפוק.

- קישוטי סוכה - השיב דרומי בקול שקט ככל האפשר.

- אני רואה לפני תפוחים חיים - אמר חיל שני, קטף לו תפוח אחד ונגס בו בשיניו. אף החייל הראשון הושיט ידו.

- ומה שם בתוך השקיות הנחמדות האלה?

אך הסמל גער בהם לבל יסבו את תשומת לבם מן העיקר, מן החיפושים, ופקד עליהם לצאת החוצה... עד מהרה נשמעו צעדיהם המתרחקים אל הבית הקרוב. למחרת השכימו הבחורים, עמסו את ילקוטיהם, הודו לדרומי ויצאו לדרך.

אפשר להבין את הכותרת של הסיפור בשני מובנים (הכותרת היא דו-משמעית). אחרי שתקראו את הסיפור, תבינו כל אחת מן המשמעויות (המובנים, הכוונות) שלה.

פירוש המילה סליק - מחבוא סודי לנשק לפני קום המדינה, בזמן השלטון הבריטי על ארץ ישראל החביאו יהודים נשק במקומות סתר.

*52*

סוכת מיכל / זאב

*52*

ענפי עץ, כפות תמר, קטעי שמים וכוכב כחול,

קצה ענן, קרו-אור, משב-רוח מין הים הגדול,

והמית גל - סוכת מיכל.

רמון אדום, ריח הדס, שריגי גפן מכרמי יזרעאל,

תפוחי גליל, ריח אתרוג, רוח וריח מכל ארץ-ישראל,

ואגל טל - סוכת מיכל.

בת-קול, הד פעם המלך דוד ואבות העם;

קול-המון, ניגון, שיר, יהודים בסוכה בכל העולם

לא-יחדל - סוכת מיכל.

(בספר שאלה:)

מכל האושפיזין מוזכר בשיר דווקא דוד המלך. מדוע?

(בספר תמונה של מתפללים בכותל המערבי)

(בספר תמונה של מתפללים בכותל המערבי)

*53*

אתרוג מארץ ישראל / רחמים מלמד-כהן

*53*

א

בית הנתיבות, בומבי, הודו.

"סאאב! סאאב! (אדון, אדון!) אני סבל טוב".

בקריאה זו קידם צעיר הודי את פני אדון כוהן בכניסה לאולם הגדול בשידה התעופה. הוא פילס לו נתיב בין המון אדם, נשא עיניו אל השלט "מחלקת המכס" והתקדם לעבר פקיד המכס, גברתן מפאנג'אב (מחוז בהודו).

מסביב היו רעש והמולה, הכול רצו. ים אדם, בליל צבעים; תרבושים אדומים, שמלות ססגוניות, פנים שחומות, פרחים על צוואר, תכשיטים נוצצים, ציורים על המצח, סבלים נוטפי-זיעה וזאטוטים התרוצצו וקשקשו בצמידי פעמונים שהיו בידיהם ולרגליהם.

- גוד מורנינג (בוקר טוב) - אמר הפקיד באנגלית במבטא הינדי.

- גוד מורנינג - השיב אדון כוהן וחשב לעצמו - אכן, הבוקר הזה הוא באמת בוקר טוב.

באותו יום הייתה לאדון כוהן שמחה כפולה. ראשית מפני שהוא עמד לקבל חבילה קטנה ובה אתרוג מארץ-ישראל. אתרוג שעליו יברכו בחג הסוכות רבים מבני-הקהילה היהודית בבומבי.

ושנית, מפני שאותו יום, י"א בתשרי היה, יום 'שמחת-כוהן', ואדון כוהן ידע שעוד מעט יבואו לביתו שליחים מעדת בני-ישראל ומקהילת היהודים יוצאי עירק, ויביאו לו ולמשפחתו מגדנות וממתקים. מנהג יפה זה נחוג לזכר הסעודה והשמחה שהיו עושים בירושלים, במוצאי יום הכיפורים לכוהן הגדול בצאתו בשלום מבית קודשי הקודשים.

- מה אני יכול לעשיות למענך? - שאל הפקיד הפונג'אבי את אדון כוהן והעיף מבט מלא סקרנות אל הכיפה הסרוגה שעל ראשו.

- באתי לקבל חבילה קטנה מישראל - השיב אדון כוהן והושיט לפקיד את הודעת הדואר על המשלוח שהגיע.

נטל הפקיד הפונג'אבי את הודעת הדואר, והלך להביא את החבילה, ובעוד אדון כוהן ממתין לשובו, הוא חש התרגשות גדולה. מחשבותיו רדפו זו את זו: "אתרוג מארץ-ישראל! איזה יופי!" חשב אדון כוהן, "הגדול הוא או קטן? הנאה הוא או שמא נפגם? האם פניו נאים וריחו נעים? הירוק הוא או צהבהב? המהודר הוא או אולי מורכב?"

מחשבה באה ומחשבה חלפה ואדון כוהן שקע בחלומות על ארץ-ישראל ועל ירושלים שהרי נולד בירושלים, ובה גדל ואף היה מורה בבית-ספר. ועכשיו הוא פה בהודו בשליחות חינוכית מטעם ישראל. הו ירושלים... ירושלים...

(בספר תמונה של מתפללים בכותל המערבי)

(בספר תמונה של מתפללים בכותל המערבי)

*54*

ב

- הנה חבילה - אמר הפקיד הפונג'אבי והניח את החבילה על השולחן. אדון כוהן הושיט את ידו לקחתה אך הפקיד עצר בעדו ואמר: תחילה, עליי לבדוק את תוכנה.

חשש גדול חלף במוחו של אדון כוהן, חשש שמא ייפגם האתרוג חס וחלילה. אך הפונג'אבי, תוך כדי דיבור, פתח כבר את קופסת הקרטון והוציא מתוכה אתרוג מהודר עטוף בפשתן רך ונעים.

הוא גלגל את האתרוג בעדינות בין אצבעותיו, הריחו ונעץ מבט חוקר בפיטם. הוא פנה אל אדון כוהן המודאג ואמר: אני מצטער, לא תוכל לקחת את הפרי הזה כי אסור להכניס להודו תוצרת חקלאית בלי אישור של משרד החקלאות. לפעמים הפרי נגוע במחלות ובמזיקים שונים...

באותו רגע חשכו עיניו של אדון כוהן, וכאילו כל עולמו חרב עליו. בהתרגשות רבה הוא ניסה להסביר:

- זה לא סתם פרי, זה אתרוג, אני צריך אותו לתפילה, לחג שלנו, לעבודת ה', לדת שלי...

ליבו של הפונג'אבי התרכך והוא אמר:

- אוקיי, מיד תקבל את הפרי שלך, אך קודם כל אבדוק אותו.

מרוב שמחה עצם אדון כוהן את עיניו והודה בליבו על שנתמזל מזלו ולפקיד יש לב מבין. אך שפקח את עיניו ראה לתדהמתו סכין ביד הפקיד. בטרם הספיק אדון כוהן להוציא הגה מפיו... פילח הפונג'אבי את האתרוג לשניים, בדק את שני החצאים של האתרוג ואמר:

- "זה בסדר! הבדיקה טובה! את יכול לקחת את ה... איך קוראים לזה? את-רוג ולהתפלל".

חולשה אחזה באדון כוהן, ליבו נדם כמעט... זיעה קרה כיסתה את כל גופו, וצווחה: שוטה שבעולם! מה עשית? קפאה על שפתיו.

ג

- שלום אדון כוהן, מה שלומך?

טפיחת יד על כתף ניתקה את אדון כוהן ממחשבותיו.

היה זה הקונסול של מדינת ישראל בהודו.

- זה עתה שחררתי מין המכס חבילה גדולה מהארך- סיפר הקונסול - קיבלתי את ארבעת המינים, והאתרוג - הוסיף הקונסול בשמחה - האתרוג, מהודר שבמהודרים! אבל מחר אני נוסע לישראל, אולי אתה מכיר מישהו שישמח אם אתן לוט בתמנה את ה...

דמעות של צער ושמחה זלגו מעיניו של אדון כוהן והתערבבו אלו באלו.

*55*

בסוכות תשבו שבעת ימים / חגית אהרונוף

*55*

"לפרק את הסוכות" כך הגוי החליט,

"לפרק את הסוכות" כך ציווה השליט,

ובארץ ישראל של אותם הימים, זה לא היה צחוק

כי מי אשר שלט בארץ, הוא זה שקבע את החוק.

אבל היהודים תכננו מהתלה מוצלחת,

הם שלחו אל השליט, מטעמם, משלחת

וכה אמרו חברי המשלחת היהודית:

"נעשה כל מה שקבע השליט,

אך הקהילות פזורות בארץ, זה ידוע

על כן, בבקשה, תן לנו שבוע.

שבוע ימים לא יותר ולא פחות,

ונפרק הסוכות ממסד עד טפחות".

השליט ברוב קשב האזין למשלחת,

ליטף את שפמו ואמר בנחת:

"לאור הנסיבות, אני בזאת גוזר:

יינתנו שבעה ימים ואף לא יום יותר,

ולאחר שימלאו שבעת הימים,

דעו שאנהג ללא רחמים,

ואצווה את הסוכות להרוס ולהשמיד

כי את מאמר השליט יש לקיים תמיד".

בסוכות תשבו שבעת ימים - כמו בסיפורי עם רבים, גם בקטע זה מסופר על חלש הגובר על חזק באמצעות חוכמה.

*56*

ארוממך לכבוד שמך / פיוט

*56*

ארוממך לכבוד שמך. יתרומם ויתעלה:

לעיר ציון הר לקודשך. שם נשמח ונעלה

ביום שמחה אשבחה לה' בפה מלא:

לעיר ציון

גדול אתה. גאל עתה. לנו מיד מכלה:

לעיר ציון

דבר מלך. בחג נלך. בשלוש מועדים אלה:

לעיר ציון

האל נורא. נתן תורה. לעם יצא מבית כלא:

לעיר ציון

והוא אלי. חי גואלי. בעולות פניו אחלה:

לעיר ציון

זכרו חסדו, אין בלעדיו. עושה ניסים ופלא:

לעיר ציון

חמדת ליבי. צור משגבי. משאלות ליבי מלא:

לעיר ציון

טובות עשה. לעם עושה. מצוות יומי ולילי:

לעיר ציון

יה אל שלח. לעם נזנח. מבשר ובר נפלי:

לעיר ציון

לך אבי. שור כאבי. מבור גלותי דלה:

לעיר ציון

מלך עולם. צור גואלם. עם שמך מהלליה:

לעיר ציון

*57*

(בספר תמונה של מתפללים בכותל המערבי)

(בספר תמונה של מתפללים בכותל המערבי)

*58*

סודות כמוסים / אביבה סטנסלבסקי

*58*

א

מדי בוקר היה יעקב משכים קום, מניח תפילין, מתפלל תפילת שחרית ויוצא את ביתו שבאחד מפרברי מוסקבה בדרכו לבית החרושת, שבו עבד כמפקח. לפעמים היה יעקב יוצא לעבודתו לפני עלות השחר, ואז היה לוקח עמו את תפיליו, מסתגר בתוך חדרו הקטן - חדר המפקח - ומתפלל בחיפזון, לבל יראהו איש.

יעקב ידע, שהוא צריך להיזהר. יהודי בברית-המועצות צריך תמיד להיזהר, כי הוא נרדף על יהדותו. כל מעשה תמים, הקשור ביהדות, משמש עילה לשלטונות לעצור את היהודי כ"פושע" ולדונו למאסר באשמת "מרידה" או "בגידה במולדת". יעקב זכר את רבו שלימדו אלף-בית, אשר הואשם ב"הפצת תעמולה בשפה זרה נגד המדינה" והוגלה לסיביר. הוא זכר גם את מניין היהודים, שהתפללו בחשאי ונכלאו באשמת "אספה חשודה". יעקב ידע היטב, מה עלה בגורלם של רבים מן היהודים שביקשו לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל: הם נחשבו לבוגדים ונשלחו לעשרות שנות מאסר. לכן, במשך השנים למד יעקב להיזהר מאוד במעשיו, כדי שלא ייתפס ב"פשעים" מעין אלה.

היה זה יום סתיו אחד, ויעקב הסתגר כדרכו בחדרו שבבית החרושת והניח תפילין בחיפזון. לפתע נפתחה הדלת, מישהו הציץ, ראה את יעקב, סגר מיד את הדלת והעמיד פנים כאילו לא ראה מאומה. היה זה יורי, אחד הפועלים בבית החרושת.

פחד אחז את יעקב: "האם הבין יורי מה שאני עושה? האם ילשין עליי למשטרה? אולי יתחילו לבלוש אחריי ולראות לאן אני הולך ומה אני עושה, כדי לתפוס אותי בעשיית פשע?" יעקב אמנם הכיר את יורי כאיש הגון וטוב לב. יעקב גם ידע, שיורי הוא יהודי, אבל בדברים כאלה אי-אפשר לדעת, מי נאמן ומי מלשין...

יעקב דאג, אך החליט לפי שעה להסיח דעתו מהמקרה.

בתום יום העבודה, כשכל הפועלים הלכו הביתה, ויעקב נשאר לבדו, ניגש אליו יורי ואמר לו: "אני יודע מה שעשית בבוקר."

לבו של יעקב רעד בקרבו, ופניו חוורו.

"אני יודע מה שעשית", חזר יורי. "ואני רוצה שתלמד אותי לעשות אותו דבר. גם אני יהודי, וזוכר אני את אבי ואת סבי עושים זאת. גם אני רוצה ללמוד... איך קוראים לזה?"

"להניח תפילין", לחש יעקב.

"כן, להניח תפילין", אמר יורי. "שהגעתי לגיל בר מצווה, הייתה מלחמת העולם השנייה בעיצומה. אבי גויס לצבא וכל משפחתנו נתפזרה, ולא היו לי אז לא תפילין ולא אבא, וכך עברו השנים. עכשיו, אמנם אני מבוגר, בן ארבעים, אבל עכשיו אני רוצה ללמוד.

יעקב שתק, הוא ראה לפני עיני רוחו את מכריו, שהלשינו עליהם, והם נאסרו והוגלו לשנים רבות.

"האם אפשר לבטוח ביורי?" חשב בליבו. "האם אפשר להיות בטוח, שהוא לא מן המלשינים?"

בכל זאת, כשראה לפניו יהודי המשתוקק כל כך לחזור אל יהדותו, האמין לו והחליט להסתכן. "בסדר". ענה לו יעקב, "בוא אליי מחר אחרי העבודה ונתחיל. אבל זכור! הכול צריך להישמר בסוד!"

*59*

וכך היה: יורי היה נשאר עם יעקב בתום יום העבודה, ויעקב היה מלמד אותו להניח את התפילין ולברך עליהם. ובבוקר, כשיעקב היה מתפלל בחדרו, היה יורי "שומר" עליו, להזהירו מפני "אורחים" בלתי-רצויים.

ב

דודיק, בנו של יעקב, למד בבית ספר תיכון עירוני, ולעתים קרובות היה מכין את שיעוריו עם ילד יהודי אחר ושמו אנדריי.

ומניין ידע דודיק שאנדריי יהודי?

כבר ביום הראשון, כשנכנס אנדריי לכיתה, שמע דודיק שאומרים על אנדריי: "הטור החמישי שלו אינו כל כך בסדר"

וממשפט זה ידע דודיק, שאנדריי הוא יהודי, כי בברית המועצות הלאום אינו סוד. יש שם בכל בית-ספר פנקס, שבו רושמים לכל ילד את שם משפחתו, את שמו הפרטי, את כתובתו, את שם אביו ובטור החמישי - את הלאום שלו. וכשאומרים על מישהו ש"הטור החמישי שלו אינו בסדר" מתכוונים לומר שהוא יהודי.

ואכן, שני החברים, דודיק ואנדריי, היו יהודים - אך למעשה רק אחד מהם, דודיק, בנו של יעקב, ידע על שמירת המצוות, ואילו חברו אנדריי, לא ידע מאומה על מסורת אבות... ממש "תינוק שנשבה בין הגויים". כזה היה אנדריי.

יום אחד, כשלמדו שני החברים יחד, נשרה ממחברתו של דודיק פיסת נייר קטנה, קטע מסידור תפילה, שהייתה מונחת בין דפי המחברת. דודיק הרים מיד את הפיסה הקטנה, הניח אותה בכיסו, והעמיד פנים כאילו לא קרה כלום. אך אנדריי ראה את הדף ופנה לדודיק ואמר:

"הדף הזה כתוב עברית, נכון?"

דודיק פחד להשיב, "אנדריי נראה כמי שאינו יודע לשאול, אבל הוא יודע לשאול", חשב דודיק בלבו. "האם לספר לו? אנדריי הוא אמנם חבר טוב, אך גם חברים טובים מלשינים לפעמים בברית המועצות."

דודיק זכר את דברי אביו:

"ראה דודיק" כך אמר אבא - "עלינו להיזהר לא רק ממלשינים. גם לחברים טובים אסור לנו לספר סודות. מדוע? לחבר טוב יכול לקרות אסון, והוא ייתפס על-ידי המשטרה. שם יענו אותו וידרשו ממנו, שיגלה להם את כל הסודות שהוא יודע. לא קל לסבול עינויים. אבל אם החבר טוב אינו יודע את הסוד שלנו, הוא לא יגלה אותו, גם אם יענו אותו! זה נורא, אבל זהו זה, דודיק", כך אמר אבא ונאנח.

בשיחה הזאת נזכר עכשיו דודיק.

דודיק שתק.

"דודיק", אמר לו אנדריי, ושם ידו על כתפו. "אתה יודע שאני יהודי על-פי הפנקס, אבל אינך יודע, שאני יהודי גם בליבי. אינך יודע, שבחודשים האחרונים אני משתוקק ללמוד עברית. מצאתי ספר כתוב באותיות זרות... ספר של סבי... ספר, שאבי נעל בתוך ארגז גדול של בגדים ישנים... אני חש, שספר זה כתוב עברית... אני חש שזהו ספר תפילות. בכל ערב, כשאיש אינו רואה, אני הולך לארגז, פותחו, מנסה לפענח את הכתוב שם, רוצה לומר איזו תפילה. רוצה, אך איני יכול, כי איני יודע אלף-בית. אם אתה יודע לקרוא עברית, אולי תלמד אותי את האלף-בית? ואולי תלמד אותי איזו תפילה יהודית להתפלל...?

דודיק שתק.

*60*

"אני רואה שאתה פוחד" המשיך אנדריי. גם אני פוחד - ואינני לוחץ עליך כלל וכלל. רק תדע דבר אחד: אני חברך הטוב זה שנתיים - ואצלי סוד הוא סוד.

דודיק הכיר את חברו במשך שנתיים אלו כידיד נאמן. דבריו של אנדריי נגעו אל לבו, ודודיק הרגיש שהם כנים. "כדאי להסתכן", חשב בליבו. "ושה' ישמור...

"טוב, הסכים דודיק. "אם אתה באמת רוצה, אעזור לך, וגם אתה תדע לקרוא עברית ולהתפלל."

ג

והסודות אכן נשמרו. והם נשמרו כל כך, עד שאפילו יעקב ודודיק - האב והבן - לא סיפרו זה לזה על ה"תלמידים" החדשים שלהם.

בינתיים התקרב ובא חג שמחת תורה, ויום אחד, בתום יום העבודה בבית-החרושת, ניגש יורי אל יעקב ואמר לו: "אני יודע שעכשיו היא עונת החגים. אני זוכר שכשהייתי קטן, היה אבי נושא אותי על כתפיו ורוקד אתי בשמחת תורה. הלוואי ויכולתי אני היום לשאת כך את בני על כתפיי, אך בני כבר גדול - בן שש עשרה שנים הוא, ובקושי הוא יודע שהוא יהודי. מה לעשות?" נאנח יורי.

"לא למדתי אני - איך יכולתי ללמד אותו? אבל עכשיו, לאחר שהתחלתי ללמוד קצת, רוצה אני ללכת לבית הכנסת. מה דעתך?"

"יורי", אמר יעקב, "אולי אינך יודע, אבל בבית הכנסת יש סיכוי גדול שיהיו בלשים ו"מוסרים", ולכן לא כדאי ללכת לשם. אמנם אנשים צעירים רבים נוהרים לבית הכנסת בשמחת תורה, כי בשבילם בית הכנסת הוא הקשר היחיד אל היהדות. הם יודעים שהם יהודים, אבל גדלו בלי לדעת שום דבר על מסורת אבותיהם. אולם אנחנו מתפללים במחתרת - כל פעם בביתו של חבר אחר, והפעם אנו מקיימים את המניין בביתי. אבל דע לך: המקום שנתפלל בו הוא סוד כמוס. אין מספרים עליו אפילו לקרובי המשפחה. כך בטוח יותר, כי אם המשטרה תופסת, חס ושלום, את אחד הקרובים וחוקרת אותו, הוא אינו מגלה את הסוד, כי פשוט הוא אינו יודע אותו." "הבינותי", אמר יורי. "אצלי הסוד שמור."

גם הסוד של דודיק בנו של יעקב וחברו אנדריי נמשך ונשמר. אנדריי למד לאט לאט לקרוא בסידור והלימוד הלהיב אותי מדי פעם מחדש.

יום אחד, היה זה יומיים לפני שמחת תורה, פנה אנדריי לדודיק וביקש:

"דודיק, תיקח אותי פעם לבית הכנסת להתפלל. עכשיו שאני יודע קצת לקרוא בסידור, רוצה אני להתפלל יחד עם יהודים אחרים.

"בסדר", ענה דודיק. "מחרתיים בערב יש לנו חג שמחת תורה. תבוא איתי, תתפלל אתנו ותוכל אפילו לרקוד עם התורה."

"רוקדים?" תהה אנדריי. "לא ידעתי, שרוקדים בבית הכנסת. והתורה? מה זה תורה?"

"תבוא איתי להתפלל, ותראה", ענה דודיק. "אני אסביר לך, אני אראה לך, ואתה תשמח שמחה שלא ידעת כמותה מעולם. רק זכור אנדריי", הוסיף דודיק. "המקום שאנו מתפללים בו הוא סוד, אין אנו הולכים לבית הכנסת, בגלל סכנת מלשינים. אנו מתפללים במחתרת, בבית פרטי, והפעם מתפללים בביתנו. איך תוכל לצאת בערב בלי לספר להוריך לאן אתה הולך?"

"אומר להם, שאני הולך ללמוד עם חבר", ענה אנדריי. "ואמנם זה נכון, אני אלמד מה זה 'תורה'."

*61*

"טוב", הסכים דודיק. "אבל תבוא אליי כרגיל. ניפגש בגן העיר, ומשם אביא אותך אל מקום התפילה."

ד

ליל שימחת תורה הגיע.

יורי סיים את ארוחת הערב במהירות ואמר לאשתו, שהוא יוצא לטיול ערב. הוא מיהר לביתו של יעקב. יעקב חיכה לו בפינת הרחוב, כדי ללוות אותו אל מקום התפילה, שהכניסה אליו לא הייתה פשוטה וגלוייה.

אנדריי סיפר לאמו, שהוא הולך ללמוד עם חבר, ונחפז לפגוש את דודיק. שני החברים הגיעו לביתו של דודיק דרך שביל בחורשת העצים שליד הבית, הקיפו את החצר והגיעו אל המדרגות האחוריות היורדות למרתף. שם פתחו את הדלת ונכנסו פנימה.

קהל המתפללים הקטן היה בעיצומה של השמחה, והשירה - בשיאה: "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב."

דודיק הצטרף למעגל הרוקדים ושילב גם את אנדריי. אנדריי רקד עם כולם, ושר את מילות השיר לפתע נשא אנדריי את עיניו ולרגע נעצר ריקודו - נעצרה אף נשימתו.

למולו במעגל עמד יורי - שגם הוא עצר את ריקודו ועמד, כשרגליו רתוקות לקרקע, והסתכל באנדריי בפה פעור ובעיניים קרועות.

"אבא!"

"בני!"

פירוש המושג תינוק שנשבה - יהודי שהתחנך מגיל צעיר בין גויים ולכן אינו יודע דבר על יהדות.

(בספר ציור של דג)

(בספר ציור של דג)

*62*

"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"

ישעיהו פרק ב, ג

(בספר ציור של דג)

(בספר ציור של דג)

*63*

רמז דק...

*63*

המקובל הצדיק רבי סולימאן מני - רבה הראשי, הישיש של חברון. נוהג היה להחזיק בכל שעת ההקפות של שמחת תורה, ספר תורה. רוקד היה זמן רב עם ספר התורה, ואף כשפסק מרקוד לא הניח לספר מידיו.

ראו ראשי הציבור כי מתייגע הרב מאוד, וחששו לבריאותו. פנו אליו ואמרו:

- שמא יניח רבנו מעט את הספר? הרי קשה הדבר לכוחותיו.

נענה הצדיק הישיש:

- ספר התורה קשה הוא, בטרם לקחוהו לידיים, אבל כשכבר מחזיקים בו, שוב אינו קשה כלל...

(מתוך: ערכון א' - מועדי תישרי קובץ להווי ומסורת הרבנות הצבאית)

זמר לשמחת תורה

שישו ושמחו בשמחת תורה, ותנו כבוד לתורה!

כי טוב סחרה מכל סחורה, מפז ומפנינים יקרה.

נגיל ונשמח בזאת התורה, כי היא לנו עוז ואורה.

(מתפילות לשמחת תורה)

(בספר ציור של דג)

(בספר ציור של דג)

*64*

סתיו נורא לא-סתווי / יוסי גמזו

*64*

בכל השירים אומרים שהסתיו הוא זמן של קדרות בשמים,

אך מי שראה פה איך שמש-זהב

צוהלת בתכלת בלי שמץ של עב - מוטב שיבדוק פעמים...

בכל השירים אומרים שהסתיו הוא זמן של שלכת קרחת...

אך מי שראה עץ תפוח-זהב פורח בריח מתוק נלהב

כאילו שכל העולם מאוהב -

מבין שזה לא כל-כך ככה...

בכל השירים אומרים שהסתיו הוא זמן שקשה בו לשמוח...

אך מי שראה איך פלח בשדותיו

נוגע יגע בנבט שובב

(בנבט קטנצ'יק, שצץ רק עכשיו)

מרגיש שזה סתם בילבול-מוח...

כי מה שבטוח הוא זה, חביבי:

אצלנו הסתיו הוא נורא לא-סתווי!

ומי שעוד לא מאמין ותוהה -

מוטב שיצא לשדות ויראה...

(בספר ציור של דג)

(בספר ציור של דג)

*65*

ואל תיכנס לפניך עוברי דרכים לעניין הגשם, בשעה שהעולם צריך לו.

(מתפילת כהן גדול במקדש)

(בספר ציור של דג)

(בספר ציור של דג)

*66*

אם שמרתם נרות של שבת - אני מראה לכם נרות של ציון.

(ילקוט שמעוני "בהעלותך")

*67*

שבת

*67*

שלום לבוא שבת

(בספר ציור של דג)

(בספר ציור של דג)

*68*

מנוחה ושמחה / רבי משה בר-קלונימוס הזקן

*68*

מנוחה ושמחה אור ליהודים, יום שבתון יום מחמדים,

שומריו וזוכריו המה מעידים, כי לשישה כול ברואים ועומדים.

שמי שמים ארץ וימים, כל-צבא מרום גבוהים ורמים,

תנין ואדם וחיית ראמים, כי ביה ה' צור עולמים.

הוא אשר דיבר לעם סגולתו, שמור לקדשו מבואו עד צאתו,

שבת קודש יום חמדתו, כי בו שבת מכל-מלאכתו.

במצות שבת אל יחליצך, קום קרא אליו וחיש לאמצך,

נשמת כל-חי הם נעריצך, אכול בשמחה כי כבר רצך.

במשנה לחם וקידוש רבה, ברוב מטעמים ורוח נדיבה,

יזכו לרב-טוב המתענגים בה, בביאת גואל לחיי העולם הבא.

*69*

(בספר ציור של דג)

(בספר ציור של דג)

*70*

יום השבת אין כמוהו / מנצור

*70*

יום השבת אין כמוהו, ברכו אלוקים ויקדשהו

מיום ראשון עד יום שישי לקראת שבת נכספה נפשי

כי בשבת אצא חופשי וכי יום מנוחה אקראהו ברכו אלוקים ויקדשהו

נגיל ונשמח כי טוב להודות ולזמר עליון על כל אודות

כי בשבת לנו חמודות איש בער לא ידעהו.

ברכו אלוקים ויקדשהו

צריך לעשות שבת כהלכה אז מסיני מצוה ערוכה

גם היא לשומרה כתר מלוכה וכבוד והדר תעטרהו

ברכו אלוקים ויקדשהו

ומאהביה חיים יאריכו וגם טועמיה חיים זכו

ובנתיב יושר המה ילכו עדותיו בכל לב ידרשהו

ברכו אלוקים ויקדשהו

רצה ה' ובחר בנו ומכל לשון הבדילנו

וקדשת השבת הנחיל לנו כל זרע יעקב כבדהו

ברכו אלוקים ויקדשהו

(בספר תמונה של נחום גלבוע: הצפירה לפני כניסת השבת)

(בספר תמונה של נחום גלבוע: הצפירה לפני כניסת השבת)

*71*

מצוה הבאה בכרכרה או מר מאני הנכבד נוסע בשבת? / עיבדה: מנוחה נוריאל

*71*

שבת לפני הצהריים. שקט בבית. זה עתה סיימו בני המשפחה לאכול את החמין ובתוכו ה"חמינדוס" החומות והטעימות שהכינה אמא.

דוד הקטן ישב על הרצפה הקרירה של הגזוזטרה וספר את ה"אג'ואים" (חרצני המישמש) שלו. מן החדר נשמע קולו הנעים של אביו, שהיה מקפיד לקרוא מדי שבת את הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום". דוד כבר למד גם הוא מדי פעם עם אביו, אך בשבת זו המשיך למנות את ה"אג'ואים" שאסף.

והנה נמשכו עיניו אל הרחוב. הוא לא האמין למראה עיניו. לא היה לו שום ספק, הוא היטיב להכיר את הכרכרה המפוארת של עורך הדין המפורסם מלכיאל מאני.

"אבא, אבא, בוא, בוא מהר, תסתכל, אדון מאני נוסע בשבת בכרכרה!"

"מה אמרת?" הרים האב עיניו מהחומש, "הוצאת דיבה זו עברה חמורה מאוד, בני." ושב לעיין בחומש.

דוד המשיך להסתכל ולא האמין למראה עיניו - זו לא הייתה הוצאת דיבה. אך האם ייתכן הדבר? אדון מלכיאל מאני נוסע בעצם יום השבת? ולמה מתנהלת הכרכרה באיטיות שכזאת? הן סוסים אמיצים ומהירים לו לעורך הדין מאני, ולמה הם מזדחלים כל כך?

והשיירה הולכת וקרבה. להפתעתו הרבה ראה דוד שהרב המכובד, רבי אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי, הולך לצד המרכבה.

"אבא, אבא, בוא מהר, בוא," קרא. אביו של דוד יצא כועס מחדרו. "מה לך

דוד שאתה מפריע לי ללמוד?"

"אבא, תראה, הרב קוק הולך לצד הכרכרה שבה נוסע אדון מלכיאל מאני."

אביו של דוד נשא עיניו, ופניו אדמו מאוד. עיניו כמעט יצאו מחוריהן, והוא החל ממלמל לעצמו, "אבוי למראה עיניי, חילול שבת בפרהסיה, בירושלים עיר הקודש, לאור היום! אך מה זה רואות עיניי - אמת, צדקת בני, הרב קוק צועד לצד הכרכרה ולתוכה יושב אדון מאני. למה זה הוא נראה כל כך רזה וחיוור?"

לשמע הדברים יצאו בני המשפחה האחרים והצטרפו אל העומדים על הגזוזטרה הצרה. גם מהדירות האחרות החלו אנשים לצאת החוצה והם מביטים משתאים בשיירה המוזרה העולה ברחוב בעצם יום השבת. שקט שרר מסביב. מפני כבוד הרב לא העזו האנשים להוציא מילה מפיהם, והשיירה המשיכה בדרכה במעלה הרחוב.

לפתע נשמעה קריאה רמה - "מנחה, מנחה גדולה."

"דוד" אמר האב, "בוא נמהר לבית הכנסת לתפילת מנחה ואולי גם נמצא שם פתרון למעשה התמוה."

קהל רב נהר לבית הכנסת. כולם קיוו שבבית הכנסת יימצא הסבר לחילול השבת.

בבית הכנסת סערו הרוחות. כולם דיברו יחד והעלו השערות שונות על מה שקרה. והנה נכנס אדון חיים מלומד, שהיה נכנס ויוצא בישיבתו של הרב קוק. מיד הופנו כל העיניים אליו, ומכל עבר נשמעו צעקות: "אדון חיים, אתה וודאי יודע מה קרה."

"מה קרה, מה פתאום נסע אדון מאני בשבת? למה הוא כל כך חיוור וחלש?"

"למה הרב קוק מלווה אותו?"

"וודאי קרה משהו חשוב מאוד."

*72*

"שקט, שקט", קרא אדון מלומד, ודפק בידיו על השולחן, "מיד אספר לכם."

שקט הושלך בבית הכנסת, ומר מלומד החל לספר:

"אמש, בליל שבת, באו שוטרים אנגלים לביתו של רבי צדוק שבשכונת אוהל שלמה. חם עצרו אותו, כבלו את ידיו והובילו אותו בעצם יום השבת אל ה'קישלה' בית המעצר בעיר העתיקה. כל תחנוני אשתו, ילדיו והוריו הזקנים להניח לו ביום שבת קודש וכל מאמציהם לגלות את סיבת המעצר עלו בתוהו." בקהל החלו להתרגז: "האנגלים האלה, חשבנו שהם יותר טובים מהטורקים, והנה מתחילות הצרות גם אתם."

"חוצפה שכזאת, לא יכלו לחכות עד יום ראשון, לעצור את רבי צדוק הצדיק ועוד בשבת..."

"שקט, שקט", אמרו האחרים, "תנו לשמוע."

ומר מלומד המשיך: "במהלך השבת פשטה השמועה על דבר מעצרו, והעיר הייתה כמרקחה. לא זו בלבד שאדם נכבד כמוהו נעצר על לא עוול בכפו, אלא שהוא נעצר בעצם יום השבת, ומי יודע מה עוד יכול השלטון הזר להספיק לעולל לו לפני צאת השבת.

בני משפחתו של רבי צדוק וידידיו ניסו לטכס עצה איך להביא לידי שחרורו המהיר. הם שקלו אם לשלוח משלחת של נכבדי העיר למושל העיר הבריטי, או אולי, שכולם ילכו אל ה"קישלה" ולא יזוזו משם עד שישחררוהו. אחרים חשבו, שמסוכן לעשות זאת, כי האנגלים אולי יתרגזו יותר, והם עלולים גם לירות.

לבסוף התקבלה ההצעה לפנות לעורך הדין מלכיאל מאני. כידוע, יש לו מהלכים אצל השלטונות האנגליים, והוא איש ישר ומהימן. אך כאשר באו אליו, מצאו אותו שוכב במיטתו חולה ותשוש מאוד.

האנשים לא ידעו מה לעשות. היה ברור שמלכיאל מאני לא יוכל ללכת ברגל עד בית הממשלה, כי רחוק הוא. לאחר מחשבה הציעו לבקש היתר של הרב הראשי, הרב קוק, לנסיעה בשבת בכרכרה, לצורך העניין הדחוף הזה. מר מאני החולה ביקש למסור לרב שהוא חושש, כי מי שיראה אותו נוסע בירושלים בשבת, לא ידע שהוא נוסע בהיתר. הרב קוק שמע את הבקשה ולפתע קם והלך אל ביתו של אדון מאני. הוא ניגש אל מיטת החולה, וכשראה כמה חלש ותשוש הוא אמר:

"אל תחשוש בני. מצוות שחרור אסירים מצווה גדולה היא. אזור כוח וקום. המשרתים יתקינו את הכרכרה, אתה תשב בתוכה, ואני אלך לצידה ואחזיק ידך בידי, למען יוסר מעליך כל חשד. ובזכות קיום המצווה תבוא ברכת ה' עליך, תתחזק ותירפא מחוליך."

וכך נראו שניהם, האחד יושב בפנים הכרכרה והשני מהלך לצדה.

ועכשיו, הבה נתפלל יחדיו להצלחת שליחותם." כך סיים מר מלומד את דבריו.

הקהל החל מתפלל בכוונה רבה, וחלק מהמתפללים אף קראו פרקי תהילים, מבקשים מהקב"ה שהשליחות תצליח.

לאחר תום התפילה חזרו הכול לבתיהם. דוד שיחק עם חבריו ברחוב ליד ביתו, כשלפתע ראה מרחוק, במורד רחוב יפו, את השיירה חוזרת.

הכרכרה נסעה לאטה, ולצדה פסעו הרב קוק והרב צדוק - האסיר ששוחרר.

"הנה הם שבים בשלום." קראו דוד וחבריו. מכל הבתים יצאו אנשים, ליוו את השיירה וקראו בהתרגשות: "ברוך מתיר אסורים".

(על פי "ותיקים מספרים" - י' רוקח)

*73*

(בספר תמונה של נחום גלבוע: הצפירה לפני כניסת השבת)

(בספר תמונה של נחום גלבוע: הצפירה לפני כניסת השבת)

*74*

מעשה באופה ובאיש עני / קדיה מולודובסקה

*74*

פעם אחת היה אופה. והיה לו בית-אפייה והיה אופה לחם ולחמניות, רקיקים וכל מיני מעשה-מאפה, ולשבת - חלות. / אשתו של האופה הייתה לשה בצק, וראשה מקושר במטפחת, / והילדים היו קולעים חלות, ומצהיבים בביצה מצלחת. / כל העיר כולה התענגה על המגדניות ועל הכעכים, / ואפילו הצפורים מין השמים לחטוף פרור הן באו, / ניקרו ונהנו ובזנבנבים נענעו.

כל יום שישי היו באים אל בית-האפייה יהודים עניים לבקש לשבת נדבה, / כך היה המנהג מאז ומתמיד, מנהג מקבל מן הסב והסבה. / ונתן להם האופה לחמנייה או כעך, רקיק או עוגיות-בצקות, / אף אחד לא יצא מלפניו בידיים ריקות. / ואחד מן היהודים העניים היו לו עניים טובות ומביטות בטוב ונחת, / וכל-כך טובות היו שהייתה מהן קרן-אור זורחת. / היה האופה אוהב אותו יותר מכל שאר החבורה הדלה, / וכל ערב-שבת היה נותן לו לכבוד שבת-קודש - חלה.

כך היה הדבר במשך שנים רבות, כל שבוע ושבוע. / והאופה כל-כך התרגל לזה והיה לו הדבר ידוע, / שכבר היה מצפה לו ליהודי העני שיבוא ויגיע. / והוא נשא את החלה לקראתו ואיחל לו: לתאבון, לבריאות ולהשביע! / היהודי לא אמר לו תודה, רק חייך אליו חיוך-אור בעיניים. / והשיב: תאריך ימים ושנים, והקדוש-ברוך-הוא ישיב לך כפליים.

כך היה הדבר מדי שבוע בשבוע, יום שישי אחר יום שישי, במשך שנים רבות. / והיהודי הזקין והלבינו לו זקן ופאות וגבות, / וגם האופה הזקין והלבינו לו זקן ופאות וגבות, / כי עברו ימים רבים ונמשך המנהג שנים רבות.

פעם אחת יום שישי וערב חג היה הדבר, באו והגיעו הרבה קונים אל בית-האפייה. והייתה שם תדחוקת גדולה. זה רוצה חלה עם פרג, וההוא רוצה חלה שתהיה מתוקה, / והיה תפוס האופה והשעה לו דחוקה. בדיוק באותה השעה בא גם היהודי עם העיניים המאירות. הוא ראה שהרעש גדול, ולא רצה לאופה במכירה להפריע. / הוא עמד מעט ויצא, ואפילו מילה אחת לא השמיע.

מאותו יום שישי והלאה היהודי לא הוסיף עוד לבוא. / נעלם ואיננו. עבר שבוע, עברו שניים ושלושה. האופה לא הסירו מלבבו. / הוא הזכיר אותו כמה פעמים, שאל את שאר העניים - ואחר כך לא זכרו עוד וישכחהו.

בית-האפייה הצליח יפה. האופה בנה לו בית חדש, עם תנור-אפייה גדול. אשת האופה תפרה לה אפודת צמר חדשה או מחודשת, / והילדים התהלכו בנעלים שלמות, עם גופיות של פשת. / אף קנו כוסות-של-תה עם כפיות

(בספר תמונה של מדרגות)

(בספר תמונה של מדרגות)

*75*

חצי תריסר, / הודו לאל על רב טובו וחיו חיי קיסר.

אך לא לעולם המזל מאיר לו פנים לאדם. פעם אחת ביום שישי פרצה דלקה בבית-האפייה של האופה, והאש אחזה בשקים המלאים קמח, במדפים ובכל הבית כולו עד למעלה, / כל מה שהיה לאופה עלה בעשן, נשרפה נחלתו ואוכלה.

עומד האופה מודאג וידיו תלויות לו רפופות. / עומד ומביט אל האודים של קורותיו השרופות. / ועל יד - אשתו וילדיו, כמו צאן עזובות. / מהרהר האופה: אלוקים בשמים, למה ענשתני עונש כזה? למה ביישתני ביוש כל-כך חזק? / להישאר ערב שבת בלי קורת גג!

והשכנים ניגשים בעצב, משתתפים עם האופה בקול יגון: / באמת, מפני מה מגיע לו לאופה? יהודי כל-כך הגון! / עוד האופה עומד מודאג ומיואש ואינו יודע מה יעשה ואיך צערו יביע, / והנה היהודי העני, שכבר זמן רב, רב מאוד, לא בא - הנה בא ומגיע. / עומד האופה משתאה ומשתומם: מה זה פתאום, / בתוך האסון הגדול הזה, בא היהודי היום? / והוא רץ לקראתו, והוא אומר לו ברוחו השבורה:/ ראה, רבי יהודי, מה קרה לי, איך השברתי שבירה גמורה / הכול נשרף, מטפחות עד מסד! / אין לי עכשיו חלה אפילו לעצמי לשבת...

אומר היהודי, ובבת-עינו זורחת:/ לא באתי הפעם חלה לקחת. / אלוקים את מזלי הגביה ולהיות אביון חדלתי;/ יש לי עכשיו כל מה שדרוש, ואני יכול לשלם את חובותיי, כל מה שמאת אנשים טובים שאלתי.

היהודי הוציא מכיסו מטפחת צרורה והגיש אותה לאופה. - כאן יש לך - אמר היהודי - התשלום בעד כל החלות שנתת לי מדי שבוע בשבוע, מערב שבת לערב שבת, במשך שנים רבות, רבות מאוד. החשבון נכון. צרפתי הכול. חישבתי הכול. חשבון מדויק עשיתי.

וזה היה מספיק בשביל בית ובשביל תנור ובשביל בית-אפייה, ואפילו בשביל האישה לאפודה של צמר, חדשה ולא מחודשת, / ובשביל הילדים גופיות וכותנות של פשת. / וגדול היה לו לאופה הפלא: / לחוד ולחוד היה צרור התשלום בעד כל החלות האלה / בעד כל חלה, מכל שבוע ושבוע, מערב שבת לערב שבת, משנה לשנה / - לא הייתה חסרה שם פרוטה אחת קטנה!

(תרגם שמשון מלצר)

הסיפור כתוב בחרוזים (פרוזה מחורזת). כשתקראו אותו בקול רם, תרגישו שיש בו מקצב קליל שנותן הרגשה של שמחה וביטחון.

מקצב זה משקף את הרגשתו של האופה לאורך כל הסיפור, בטוב וברע.

*76*

קבלת שבת במיקשה / אליעזר שמאלי

*76*

מאחורי הבית בו אתגורר משתרעת מקשה השייכת לאחד מאיכרי המושבה. יום אחד, כששבתי לביתי עם תום עבודתי, הבחנתי בתנועה בלתי-מצויה במקשה. יום שישי בשבוע היה אותו יום, ושעתי לא הייתה דחוקה: ישבתי לי ליד החלון הפונה למקשה והסתכלתי בשקט בשטיח הירוק, שהשתרע מולי. המקשה השתרעה ליד החלון ממש. ויכולתי לעקוב אחר כל המתרחש בתוכה. איש ואישה, מעדות המזרח, משכו והביאו כלונסאות ולוחות- פח; וחמישה-שישה ילדים, בני גילים שונים, שוטטו הלוך ושוב לדרך הסמוכה וחזרה, כשהם נושאים על ראשיהם חבילות ארוזות גיגיות-פח, סירים ומחצלות...

המקשה שעמדה שלווה ורוגעת בירקותה השקטה במשך חודשים אחדים, נתמלאה קולות אנשים. קריאות ילדים ובכי תינוק, פטיש הלם, משור ניסר וגרזן חטב - ולאט-לאט צמחה מלונה במקשה. כעבור שעה קצרה תימר ועלה עשן ממדורה קטנה, שהועלתה סמוך לגדר המקשה - סימן של יישוב...

תקופת תמוז עמדה אז והיום ארוך וממושך. אך סוף סוף נטתה החמה מערבה וקרניה האחרונות הפזו את צמרות הפרדסים שמסביב למקשה. קמתי משינה חטופה שלאחר הצהריים, רחצתי את פניי, לבשתי בגדי-שבת ויצאתי לחזות בשכניי, שהתיישבו במקשה סמוך לדירתי. עקפתי פרדס, נדחקתי בין גדרי תיל דוקרני ותוך היסוס רב התקרבתי אל המלונה, שהוקמה בתוך המקשה בן-שעה. במרחק צעדים אחדים ממנה נשארתי תקוע במקומי מן המראה שנתגלה לעיניי פתאום. על ארגז-עץ שבאמצע המלונה עמדו שני פמוטות מתכת קטנים ובהם נרות דולקים, האב וחמישה ילדים עמדו לבושים בגדי-שבת, פניהם מזרחה, בידיהם "סידורים" והם מזמרים בקצב ובקול רם תפילות שבת. מאחוריהם ישבה האישה על גבי מחצלת, בחיקה תינוק והיא משחקת בו ולוחשת על אוזנו...

אמרתי לנטות הצדה ולחזור על עקבותיי, כדי שלא לבלבל את תפילתם ולא להפריע את המנוחה השרויה על פני המשפחה. אך תריסר עיניים גדולות נחו עליי בבת אחת, ולא יכולתי עוד לזוז משם, התכווצתי כולי, הרכנתי קמעה את ראשי מחמת מבוכה, ואעמוד תחתיי מאזין ומקשיב לתפילה העולה ומתפשטת בנחת עם רוח הערב על פני המקשה, והדיה חוזרים ונישאים מהפרדסים המאפילים מסביב.

- "לכה, דודי, לקראת כלה, פני ש-ב-ת נ-ק-ב-ל-ה..."

קולות המתפללים הלכו וגברו מרגע לרגע. האב פותח והילדים עונים, והמקשה עם הפרדסים שמסביב הוצפו קולות שיר ורננה לכבוד שבת המלכה,

- שבת שלום, אדון! ברוך הבא!

התפילה נגמרה. ואבי המשפחה הזמינני לגשת אל המקשה, כשהוא מרמז לי בידו ועל פניו בת-צחוק של סקרנות ותהייה.

- שבת שלום לכם, שכנים! - קראתי וניגשתי למלונה

- שבת שלום ומבורך!

(בספר תמונה של מדרגות)

(בספר תמונה של מדרגות)

*77*

האב היה לבוש חלוק לבן וארוך ועליו מעיל קצר וכחול. את פניו עטר זקן עגול ושחור ועל ראשו הזדקר כובע-שער גבוה ומהודר. והילדים היו יחפים ולבושים קרעים, אך רחוצים ונקיים. ליד הפמוטות על הארגז הייתה מונחת כיכר לחם גדולה, לידה עגבניות אחדות ושני פלחי אבטיח מאדימים.

- שב, אדון, שב בבקשה! - אמר האב והצביע במבוכה על המחצלת הפרושה על קרקע המלונה - לא יש לנו כיסא, ולא יש לנו אפילו פח ריק...

ישבתי על הארץ וסביבי האב וחמשת הקטנים, כשהם מסתכלים בי בעיניים גדולות, שחורות ושואלות.

- מאין באתם, יהודים! - שאלתי אחר שתיקה קצרה.

- מירושלים, אדון - ענו הילדים במקהלה - מעיר הקודש.

- ילידי-ירושלים אתם?

- לא, מפרס באנו, - אמר האב בחשיבות - משושן הבירה.

- שם אבי מרדכי! - קרא הגדול שבילדים והסתכל באביו במבט גא - על שם מרדכי הצדיק, ושם אמי אסתר - על שם אסתר המלכה שבמגילה!...

- ומה שמך אתה, חביבי?

- שמו אברהם, - ענה האב והצטחק - והשני יצחק, וזה - יעקב - כשמות אבות ישראל. וההוא - יוסף, והקטן - בנימין...

- ושם אחותנו הקטנה רחל! - קרא אברהם והצביע על התינוקת שנמנמה בחיק אמה - כשם רחל אמנו...

- רחל אמנו - חזרה האם בלחש ולחצה את התינוקת הישנה אל לבה - רחל הצדיקה...

(בספר תמונה של מדרגות)

(בספר תמונה של מדרגות)

*78*

- וכמה שנים אתם בארץ?

- בעזרת השם שתי שנים ומחצה - ענה האב ופניו נהרו

- שתי שנים ומחצה בארץ האבות.

ברגל עברנו את הדרך הרחוקה הזאת - הוסיף אחר הפסקה קלה - על פני ארם-נהריים, ארם-צובא, דמשק וצפת הקדושה.

- והנה באתם מירושלים?

- על-פי גזרת השם - ענה האב ונאנח - לא רצינו לצאת מעיר המקדש, אך כך רצה הוא, השם יתברך. שתי שנים עבדתי במחצבה וחצבתי אבנים לבניין. ואחר הפסח פגעה אבן בידי ונשברה כהישבר מקל... שכבתי ב"הדסה" שלושה חודשים ויצאתי בעל-מום, לא אוכל עוד לעשות מלאכה קשה. ומי ייתן פרנסה לאישה ולילדים? האלך לחזור על הפתחים, חס ושלום? אמרו לי: סע לשרון, תבצור ענבים, תשמור אבטיחים - ותחייה ולא תמות...

- בעל המקשה הזמין אותך אפוא מירושלים כשומר על מקשתו - אמרתי בבטחה וקראתי בשמו של האיש, שזרע את האבטיחים.

- הזמין? -" ענה האב והצטחק - איך יזמין אותי ולא ידע אותי מתמול-שלשום? הכול יסדר הוא, היושב במרומים. הוא יכה והוא ירפא, לשכונה, בה גרנו בירושלים, בא אתמול אוטו-משא גדול והביא שיקי מלט לבניין, שאלתי את זה הנהג: מאין אתה?

אמר: מחיפה אני.

אמרתי: ותעבור את השרון?

אמר: אעבור את השרון.

שאלתי: ותיקח אותי בזה האוטו?

אמר: מחר בבוקר תבוא בהשכמה ונצא לדרך.

בלילה ארזנו החפצים, לקחנו מעט מזה ומעט מזה, עלינו לאוטו ושכבנו בתוכו, נסענו ונסענו ובזה היישוב עמד.

- קומו ורדו, יהודים! - קרא אלינו.

- הכאן השרון? - שאלתי בהוציאי את ראשי מתחת לשמיכה.

- כאן השרון...

- ויש כאן יהודים?

- כולם יהודים...

- ברוך השם, ותזכה למצוות רבות!

ירדנו והורדנו את החפצים וישבנו בתעלה שליד הכביש. יום שישי, שבת קודש מתקרבת, ואין גג לראשינו. ולידי אין פרוטה לפרטה. השמש עולה, החום גובר ואין פרוסת לחם לילדים, ואין טיפת מים לתינוק.

התחילו הילדים בוכים ואסתר שלי מתנה: יהודים בני רחמנים! האם בסדום חלילה, אנו נמצאים? אלך לבתים ואבקש נדבה ולא נחלל את השבת. - חס ושלום! -- אמרתי לה: אסתר, נעשה את שבתנו חול ולא נצטרך לבריות. פרנסה בכבוד הייתה לי בשושן ולא הסכנו לפשוט יד. ואם גזרה היא - נקבל עלינו את הדין ולא נחטא, חס ושלום...

חצות יום והשמש מכה בלי רחמים, הילדים בוכים והתינוקת צועקת, קורעת את ליבי. והשבת מתקרבת, ולראשינו אין גג ובכיס אין פרוטה לפרטה...

נשיאתי עיניי לשמים ואמרתי בקול רם: ריבונו של עולם, ארבעים שנה ישבנו בין גויים וכיבדנו את השבת במאכל ובמשתה ולא חיללנוה, חס ושלום, וכאן בארץ-ישראל, בה השכינה שורה תעשה את שבתנו כיום תשעה באב?!... אם לא למעני - עשה למען תינוקות של בית רבן, שלא

*79*

חטאו ולא עברו עברה אחת!... אותה שעה ניגש אלינו אחד יהודי ובידיו כיכר לחם וכד מים. - ודאי שמע השם את קול תפילתי, ושלח אלינו את אליהו התישבי, זכור לטוב...

אמרתי לו: תזכה לגן עדן, כי החיית את נפשות הילדים הצמאים. את המים ניקח, אך את הלחם לא נקבל.

שאל ברוגז: ולא תרצה לזכותני במצווה?

אמרתי: תן לי עבודה ולא תצטרך לתת לי צדקה.

שאל: ומה העבודה אשר תדע לעשות?

אמרתי: לבצור ענבים, לשמור אבטיחים, וככה וככה...

שאל: תוכל לשמור אבטיחים?

אמרתי: בעזרת השם...

- ולא תפחד מפני גנבים?

- חרב להשם ולגדעון...

אמר: מהשמיים זימנוך לכאן, כי מקשה לי ולשומר אני צריך.

אמרתי: הנני ואשמורה אדוני!

שאל: נקבה שכרך!

אמרתי: לירה כסף ביני ובינך מהי? - ובלבד שלא נחלל, חס ושלום, את השבת.

מסר האיש לידי מטבעות אחדות ואמר: הרי לך כסף להוצאות השבת, ועתה העמיסו את החבילות ובואו ואובילכם למקשה... ואחר הביא לנו כלונסאות ופחים, וגרזן ומשור, ובעוד היום הגדול הקימונו לנו סוכה במקשה, ואסתר שלי ערכה אש ובישלה תבשיל לשבת, קנינו נרות !הכינונו לחם משגה, לבשנו בגדי--שבת כדת וכדין ועמדנו וקיבלנו פני שבת המלכה בלב מלא שבח והודיה לשומר ישראל..

הערב ירד ואפלה עטפה את המקשה, מעל פני המלונה הופיעו כוכבים, כוכבי-שבת גדולים, בהירים ושלווים.

(בספר תמונה של מדרגות)

(בספר תמונה של מדרגות)

*80*

מעשיה ילדות / הרב י. פישמן

*80*

הרב הידוע רבי יהונתן איבשיץ נתפרסם בכוח תפיסה מהיר כבזק וכמי שיודע לענות תשובה כמלכה. בילדותו היה משתובב לפרקים ועושה "מעשה ילדות". אביו היה מתרגז, אבל הוא בפקחותו השכיל למצוא לאלתר איזו תשובה שנונה כאמתלה להצדיק את מעשיו, ואביו היה מתרצה ומתפייס. פעם אחת, בערב שבת לאחר חצות, כשאמו הרבנית יצאה לרגעים השוקה כדי להכין כמה צרכי שבת, התגנב הילד יהונתן אל המטבח, חיפש ומצא את הקדרה עם הדגים, שנתבשלו לכבוד שבת, הוציא מתוכה "חתיכה הראויה להתכבד", אכל ומחה פיו ולא הגיד לאיש. בליל שבת, כשניגשה אמו אל התנור, כדי להוציא את הדגים ולהעלותם על משלחו, והנה - וחסרה חתיכת-הדג הגדולה ביותר. נתן בו אביו את עיניו, אבל הוא לא נתבהל, ענה ואמר: - כן, אני לקחתי את חתיכת-הדג. והלא למדתני אבא-מורי, כי מצוה לטעום בערב-שבת מן המוכן לשבת, כדי לקיים מאמר מתפילה: "טועמיה חיים זכו", ורציתי גם אני לקיים מצוה זו.

- אבל המצווה רק לטעום - נזף בו אביו - ומדוע בחרת לך את החתיכה הגדולה ביותר?

- והלא נאמר אחרי כן מפרש: "וגם האוהבים דבריה (גדולה) גדולה בחרו", - ענה הילד, - ואני מה כי תנזוף בי?...

(מתוך "שרי המאה")

(בספר תמונה של מדרגות)

(בספר תמונה של מדרגות)

*81*

שומר שבת / חיים הזז

*81*

סיפור-עם על יהודי שעמד בניסיון

עזריה אלקטיעי היה מחליף כספים בתימן. פורט לזה ריאל בעדרי (מטבעות קטנים) או מחליף לזה עדרי בריאל ונוטל לעצמו בשכרו חמישה עדרי. וזה הכול. מה הוא ירוויח בחלפנות? אבל זו פרנסתו.

והנה יום אחד באו אצלו הטבחים הערביים מבית- המטבחיים, הביאו לו כיס מלא מאתיים ריאל על-מנת שיחליף להם בעדרי.

הדבר היה בערב שבת. אחר-הצהריים שתיים ושלוש שעות סגר החנות וירד לשוק. נטל לכבוד היום מה שנטל והלך לביתו, ולא הגיע לביתו אלא בשעה הסמוכה לקבלת שבת.

עם שנכנס ופרק משאו נתחלחל: "איפה מאתיים הריאל? שכח אותם, שכח..." מיד ביקש לרוץ לצנעא (שם העיר) לחפש, אחר הכיס. אבל נמלך בדעתו ואמר "אם אני שכחתי הכיס על-יד הדלת בחוץ, כבר בוודאי מצאוהו העוברים והשבים ונטלו אותו ואיננו, ובכן השם נתן והשם לקח, ואם אני שכחתי אותי, בפנים - כבר הוא בפנים. עכשיו שבת. עת ללכת לבית-הכנסת."

הלך לבית-הכנסת וקיבל את השבת, וחזר לביתו וקידש על היין וישב מתוך המאכל והמשתה ומתוך הזמירות. וכן גם למחר, אכל ושתה ושמח הוא ובני-ביתו עמו. במוצאי-שבת, לאחר ה"הבדלה", ביקש לעלות לצנעא. ביני וביני הרהר בלבו ואמר: "אם שכחתי הכיס על-יד הדלת בחוץ, כבר בוודאי מצאוהו העוברים והשבים ונטלו אותו ואיננו; ואם הוא בפנים - כבר הוא בפנים, ולמה, אם כן, אסכן נפשי ואלך לבין הגויים באישון לילה ואפילה? מחר אשכים בבוקר וארוץ".

למחר, אחר תפילה של "שחרית", ביקש לילך, הרהר בליבו ואמר: "בין כך ובין כך, אם נשאר הכיס על-יד הדלת בחוץ, לבר נטלוהו העוברים והשבים ואינו, ואם הוא בפנים - כבר הוא בפנים. ולמה לי שאפסיד את הרמב"ם? הלוא אם שכחתי הכיס בחוץ, כבר אינו, שנטלוהו העוברים-והשבים, ואם הוא בפנים - כבר הוא בפנים. עכשיו אשב ואקרא ברמב"ם. ישב וקרא.

כיוון שכילה לקרוא את הרמב"ם עמד ורץ בחיפזון לצנעא. עוד לא מגיע לחנותו, נטל עיניו וראה דבר-מה מוטל על-יד הדלת, כמין פקעת. מיד היכה ליבו לידו מרוב השמחה, ונפחד. נחש גדול היה כרוך שם על ההוא הכיס עם מאתיים הריאל, נחש גדול, שלא יעז אף אחד לגשת אליו, ומי שיעז להתקרב מעט, הוא פותח עליו עין גדולה כשל גמל ושולח לשונו ונושף.

עם רב עמד מנגד והביט. כולם הצטערו על אלקטיעי, שלא יוכל להיכנס לתוך חנותו. השיב להם אלקטיעי ואמר: זה דבר גדול ועוד זאת חידה. השם שומר ישראל!

אמרו לו: - מסכן, מה תעשה? איך תוכל לגשת? - נטל בידו המפתחות מעל כתפו, טלטל אותם מרחוק לנגד עיני הנחש ואמר: - תזוז מעט, תזוז מעט לפתוח את החנות. אז זז הנחש קצת. אמר לו: - תזוז עוד, יא חביבי, תן לבעל-החנות להיכנס לחנותו. הזיז הנחש עצמו לצד. משך אלקטיעי הכיס ופתח החנות בזריזות ונכנס. מיד זחל הנחש וירד למטה ולא נראה עוד.

(מתוך "יעיש")

*82*

לנר ולבשמים / רבי סעדיה בר יוסף

*82*

לנר ולבשמים נפשי מיחלה אם-תתנו לי כוס יין להבדלה.

סולו דרכים לי פנו לנבוכה פתחו שערים לי כל מלאכי מעלה

עיני אני אשא אל אל בלב כוסף ממציא צרכי לי ביום ובלילה.

די מחסור תן-לי מאוצרות טובך כי לחסדיך אין קץ ואין תכלה.

יתחדשה גילי טרפי וטובתי תסיר יגונותי מכאוב ומאפלה.

הנה ימי מעשה מתחדשים תמיד יתחדשו בהם שלום וטוב סלה.

המשורר פותח את השיר בפרידה מן השבת וממשיך בתפילה לקראת השבוע החדש, ובבקשות לפרנסה טובה, לבריאות ולשלום.

(בספר תמונה של מדרגות)

(בספר תמונה של מדרגות)

*83*

(בספר תמונה של מדרגות)

(בספר תמונה של מדרגות)

*84*

לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי - אמר ה' צבאות

זכריה ד'

(בספר תמונה של עץ אלון)

(בספר תמונה של עץ אלון)

*85*

חנוכה

*85*

אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח

*85*

כי לא ברוב-חיל ניצחון המלחמה ומין-השמיים הגבורה: הם באים אלינו ברוב גאווה ופשע להשמיד אותנו ואת-נשינו ואת-בנינו ולבוז אותנו: ואנחנו נלחמים על-נפשותינו ועל תורתנו:

(מתוך דבריו של יהודה המכבי לפני היציאה לקרב בית חורון)

*86*

נר חמישי / אפרים סידון

*86*

שאני אספר לכם ששרנו ואכלנו ושיחקנו ושמחנו והדלקנו? בסדר, אז ביום החמישי שרנו ואכלנו ושיחקנו ושמחנו והדלקנו. ואבא אמר כל מיני משפטים ארוכים וחכמים, כמו: "בכל מקום החנוכייה משמשת סמל לניצחון המעטים על הרבים," או: "החנוכייה היא נשק במלחמתם של בני אור בבני חושך."

אני שרתי "באנו חושך לגרש." ורותי, שאוהבת לשאול, שאלה: "והחנוכייה עזרה לניצחונות גם אחרי תקופת המכבים?" ואבא אמר: "כן".

אני הסתכלתי עליו ככה מהצד, וחשבתי על מה שלמדנו בבית הספר על המלחמה בין האמריקנים לבין הבריטים לפני מאתיים שנה בערך, ולא הבנתי איך חנוכיות יכלו לעזור במלחמה ההיא, למשל. ובסוף גם שאלתי את אבא. אבא אמר שדווקא יש על זה סיפור, ואם לא היה מאוחר - הוא היה מספר לנו אותו. אבל כיוון שמאוחר - אז מחר. וזה גם חרוז וגם הבטחה.

אז הלכנו, אחותי ואני, לחדר. החנוכייה כבר ציפתה לנו בחמישה נרות, והנר החמישי, קיבל פתאום צורה של איש חשוב. רותי אמרה: "הי, האיש הזה מוכר לי, אבל אני לא זוכרת איפה ראיתי אותו." היא מכירה אנשים חשובים, רותי, רק לא תמיד זוכרת מאיפה.

ואני קמתי ואמרתי בקול רם וצלול: "נס גדול היה פה, נס גדול היה פה, נס גדול..." וסביבונור בלע סביבומט, ואנחנו יצאנו לדרך. אבל לאיזו דרך?

טסנו וטסנו, ואז הופיעה על מסך המחשב כתובת: "פורג' ואלי, 1777," לא שאני ידעתי איפה זה בדיוק, אבל רותי אמרה בידענות: "זה עמק פורג', באמריקה." היא מכירה מקומות חשובים, רותי.

ובאמת, נחתנו באיזה עמק. ראינו שאנחנו בתוך מחנה צבאי גדול. השעה הייתה שעת לילה. היה חושך ושקט, והקור היה נורא ממש. אני חשבתי לעצמי שעוד נחזור הביתה בתור גלידת דני וארטיק רותי. אבל הכי גרוע היה מצב הרוח - לא שלנו, אלא של החיילים במחנה. רובם לא ישנו אלא ישבו או שכבו בשקט, ועל פניהם ייאוש ועצב. אף אחד לא דיבר, לא צחק, לא הדליק מדורה. רק קור ועצבות וחושך.

אבל - רגע! מה האור הקטן הזה בקצה המחנה? ניגשנו, רותי ואני, לשם ו... לא תאמינו מה אנחנו רואים? -חייל יושב, ולידו חנוכייה ובה חמישה נרות.

ניגשנו אל החייל, ורותי נגעה בכתפו. החייל הסתובב.

"מה אתם עושים פה, ילדים?" הוא שאל.

"ומה עושה פה החנוכייה?" שאלתי אני.

"החנוכייה," חייך החייל, "היא מתנה מאבא שלי, לפני שנים, כשעזבתי את בית הוריי, נתן לי אותה אבא ואמר: 'נרות חנוכה יאירו את דרכך בכל אשר תלך.' ואכן, לכל מקום שאני הולך, אני לוקח אתי את החנוכייה הזאת, וגם לכאן."

"ומה זה 'כאן'?" שאלה רותי.

"זהו עמק פורג'," ענה החייל, "ומחר יהיה פה הקרב המכריע על חירותה של ארצות הברית." לא כל כך הבנתי כמה מילים, אבל את הרעיון הבנתי. גם אני, אילו הייתה הארץ שלי כבושה, הייתי נלחם בשבילה.

ופתאום שימנו לב שאנחנו כבר לא לבד: עוד חייל הצטרף אלינו ועוד אחד, ולאט לאט התקבצו סביבנו עשרות חיילים, שאור החנוכייה רומם את רוחם והעלה חיוך על פניהם. מישהו התחיל לשיר. חיילים הושיטו ידיים זה לזה וכמה מהם גם התחילו לרקוד. העיניים שלהם, שעד לפני כמה דקות היו מלאות ייאוש, התחילו לזרוח.

*87*

אבל פתאום נפסקה השירה, והחיילים פינו דרך למפקד שהתקרב אלינו. אני ראיתי שהוא דומה כמו שתי טיפות חלב לדמות בנר החמישי שלנו. "הנה המפקד, ג'ורג' וושינגטון," לחשו החיילים. "אי, נכון, עכשיו נזכרתי," אמרה רותי. "זה ג'ורג' וושינגטון, מהדולר!"

בהתחלה פחדתי שהמפקד יכעס על החייל היהודי בגלל האור שהוא הדליק, ויפזר את החיילים. אבל לא: הוא חייך. "מה המנורה הזאת, חייל?" הוא שאל, והתקרב אל החנוכייה. החייל היהודי הסביר לו שזו חנוכייה, וסיפר לו על מלחמת המכבים ועל ניצחון המעטים על הרבים. גם רותי ואני הוספנו כמה פרטים.

"תודה לך," אמר ג'ורג' וושינגטון ליהודי. "עודדת את רוחי. הבריטים רבים מאתנו ומצבנו קשה, אבל סיפור המכבים מוכיח לי, כי לא אבדה התקווה וכי אנו ננצח. ואתם, ילדים," הוא פנה לעברנו, "אל תישארו כאן. בעוד שעות אחדות יתחולל פה קרב קשה בינינו ובין הבריטים, והוא שיקבע אם תקום כאן מדינה חדשה וחופשית."

גם אם רצינו לחכות עד מחר, לא יכולנו. עלינו על הסביבונור והמראנו. "לאן?" שאל המחשב כהרגלו.

אני רציתי להגיד "הבייתה," אבל רותי הקדימה אותי ואמרה: "לשנת 1778, אל הבית של היהודי."

לא הבנתי בשביל מה כל העניין, אבל רותי רק אמרה: "חכה ותראה!" אז חיכיתי וראיתי. נחתנו ליד בית קטן. על אדן החלון דלקה החנוכייה שראינו במחנה בעמק פורג' לפני שנה, כלומר לפני שלוש דקות.

נכנסנו. היהודי הכיר אותנו מיד וחיבק אותנו בהתרגשות, "אני כל כך שמח שבאתם," הוא אמר.

ואז - אני נשבע לכם שזה נכון, תשאלו אפילו את רותי או את היהודי - נפתחה הדלת, ומי עמד בפתח? ג'ורג' וושינגטון, הנשיא הראשון של המדינה החדשה שקמה בינתיים. הנשיא ניגש אל היהודי, הניח יד על כתפו ואמר: "החנוכייה הזאת, שעל אדן החלון, וסיפורך על ניצחונות המכבים, הדליקו אור בליבי בלילה ההוא, לפני שנה, בעמק פורג'. הרגשתי כי לא אני לבדי יוצא לקרב, אלא כל המכבים יוצאים עמי. הרשה לי להעניק לך את המזכרת הזו."

והוא תלה על חזהו של היהודי מדליית זהב. הצצתי בה מהצד וראיתי שהיה עליה ציור של חנוכייה עם נר, ומתחתיה כתובת: "לאות תודה על אור נרך, ג'ורג' וושינגטון."

חשבתי בליבי: "ומה איתנו? הרי גם רותי ואני השתתפנו בסיפור חנוכה!" וושינגטון כאילו קרא את מחשבותיי, הוא התכופף, נשק לרותי ולי ותלה גם על צווארינו שתי מדליות זהב, ועליהן הכתובת "לילדים האמיצים."

את המדליות שמנו מתחת למטה, בארגז שבו היו גם כל שאר המזכרות ממסעותינו. כדי שאם מישהו לא יאמין לסיפור - נוכל להראות.

הסיפור נלקח מהספר "מסע בסביבון חלל". זהו סיפור בדיוני (המבוסס על מדע דמיוני). הוא מספר על אח ואחות המגיעים בסביבון חלל למקומות רחוקים ומצטרפים לאירועים שקרו בעבר.

סביבונור - סביבון חלל שהילדים המציאו בדמיונם.

סביבומט - מחשב שעמד באמצע הסביבונור והפעיל אותו.

*88*

נרות שבת-חנוכה של שייקה / יוסף שער

*88*

בין החיילים שהופקדו לשמור על דרך בורמה לירושלים ועל סולליה, היה גם שייקה. שייקה היה חייל למופת ובעל אומץ-לב בלתי רגיל. מניצולי השואה היה, ממקורבי משפחת האדמו"ר מגרודזינסק, שמת על קידוש השם בתאי הגזים באחד ממחנות ההשמדה של הגרמנים.

- לא אשכח - אמר פעם, כשעיניו מתיזות ניצוצות ונחיריו רוטטים - את אשר עוללו לנו חיות האדם. יום ולילה רודפות אותי תמונות הזוועה שחזיתי בעיניי. לעולם לא תימחה מזיכרוני כתובת שקראתי על קיר בית-הכנסת שבו הסתתרתי, בעיר קובל. זה היה מכתב-פרידה של נערה יהודייה שכתבה לפני הוצאתה להורג דברים אלה: "בת ישראל אני ושנות חיי עשרים. אוי, כמה יפה הוא העולם שמסביב! האם קרבו באמת רגעיי האחרונים? נקמה! יבוא וינקום נקמתי כל מי שיקרא את בקשתי האחרונה!"

בביטויו הכבד, שהפגין אופי, סער, עצמה ותקיפות סיים דבריו: - מאז חולם אני על נקמה ומבקש למלא דברי הצוואה.."

התלאות שעברו על שייקה במחנות לא השפיעו על רוחו הגאה. הליכתו ועמידתו היו בקומה זקופה ובראש מורם. יפי עלומיו נשתמר. רחב-מצח היה ועיניו להטו באש נעורים. כמה עשירה הייתה נשמתו, כמה תום ואמונה, תקווה וביטחון היו נסוכים בה!

בערב שבת-חנוכה, הטרידו צלפים ערבים ביריות מן הגבעות הסמוכות לבית-מחסיר את סוללי הדרך לירושלים. לשווא ניסה מפקד המשלט לאתר את עמדות הצלפים שגרמו להאטת קצב העבודה והישהו את פריצת הדרך לבירה הנצורה. כשמפקד המשלט התהלך אנה ואנה, אובד עצות ושקוע במחשבות, ניגש אליו שייקה ואמר:

- יודע אתה? - יש איתי נרות שהבאתי למשלט כדי להדליקן בחג החנוכה. בחיתוך דיבור חסידי, רצוף פיקחות, תמימות וחריפות תלמודית שטח הצעתו:

- ברשותך, מפקדי, אחוש לפני רדת הערב לכפר הנטוש 'בית מחסיר, ואדליק את הנרות בבית בן-הקומתיים. צלפי האויב ודאי ישמחו על המטרה שבלב-הכפר, ימטירו עליה אש-תופת ובדרך זו נגלה עמדותיהם...

למשמע דברי שייקה, נדלקו עיני המפקד באור שמחה ואמר:

- אין ספק, שבדרך זו עשויים אנו לגלות את עמדות האויב המוסוות היטב, אך כל השבילים והסמטאות לכפר ובכפר הן בחזקת סכנה. כל דרכי הגישה זרועות מוקשים...

- אל דאגה - ענה שייקה - בהיותי בעמדת התצפית בדקתי בעיניי וסרקתי את כל הדרכים לכפר ומצאתי שביל שכולו סלעי ודרכו אוכל להגיע בבטחה אל הבית הנשקף לכל עבר.

מה רבה הייתה שמחת שייקה, כשקיבל לבסוף את הסכמת מפקדו. מצויד ברובה טעון ודרוך, ובנרות-חנוכה וגפרורים, גלש אל עבר בית-מחסיר, והוא מסתיר עצמו מאחורי קפלי-קרקע, ומאחוריו סלעים וצמחים.

חבריו לנשק התפזרו בכל העמדות שבפסגת "המסרק" וצפו בגאווה ובחרדה, לעברו. הוא הגיע ליעד נושם ונושף בכבדות. כחייל מחונן ומאומן, הציץ תחילה מבעד למשקוף דלת הבית פנימה ועשתונותיו לא אבדו, כאשר הבחין בחוט ברזל שחיבר את דלת הבית לנצרת רימון-יד שהיה תלוי בוו על הקיר. פתיחת הדלת הייתה גורמת

*89*

להתפוצצות אדירה ולפגיעתו ברסיסי-מוות.

כשהוא מברך ברכת "הגומל" טיפס על הקיר המזרחי של הבית, הפונה אל עבר המשלט, ונכנס לתוכו דרך החלון הפתוח. בעוד השמש בשיפולי הרקיע, קבע את הנרות על שני ארגזים בקרבת החלונות, שנשקפו לעבר הגבעות שבשטח האויב, ברך עליהם, הדליקם וחזר באותה דרך למשלט כשהוא מפזם "מעוז צור ישועתי..." עם רדת החשכה, כשבקע אור הנרות מחלונות הבית ונראה קורץ לכל הסביבה, נשמעו יריות רובים ומקלעים לעבר הבית המואר. צלפי האויב שששו על המטרה הבולטת, גילו באישם החזקה את עמדותיהם, ועוד באותו לילה יצאה מחלקת פלמ"ח וטיהרה את הגבעות מחוליות הצלפים.

כך סייעו נרות-החנוכה של שייקה להחשת פריצת הדרך לירושלים.

דרך בורמה - דרך בורמה הייתה דרך מפורסמת במלחמת העצמאות. היא עקפה את לטרון ואת שער הגיא שהיו בידי הערבים ודרכה העבירו אספקה ותחמושת לירושלים.

היא נקראה כך על שם דרך בעלת תפקיד דומה בארץ בורמה במלחמת העולם השנייה.

(בספר תמונה של עץ אלון)

(בספר תמונה של עץ אלון)

*90*

המנורה ממאראקש / זינא רבינוביץ

*90*

סיפון המחלקה השלישית של האנייה, שעמדה להפליג מקזבלנקה למרסיי בדרכה לארץ-ישראל, היה מלא נוסעים מפה לפה.

העולים, אנשים, נשים וטף, היו לבושים בבגדי חג צבעוניים. אלה, והסרטים הססגוניים בשערות הנוצצות של הבחורות, חולצות הנערים הכחולות וזקנקניהם השחורים והלבנים של הגברים - כולם יחד היה בהם משום תמונה מרהיבת עין.

מסיפונה התחתון של האנייה הגיעו קולות שירה, ניגונים שונים ותפילות שנאמרו בהתלהבות רבה. המולת הקולות מילאה את האוויר חגיגיות משמחת לב.

קהל האנשים הרב בנמל, קרובי העולים ומכריהם, ענו לתרועות שנישאו מן האנייה. לפתע פתאום נפסקה השירה ונכרת הצפצוף המזרחי מפיות העולים. אחרי דממה קצרה פשטה שמועת-לחש לאורך כל הסיפון;

- אין נותנים למשפחת בן-הרואש להפליג באנייה הזאת. אחד מבניו של בן-הרואש חולה גרענת. ועד שלא יירפאו עיניו תצטרך המשפחה כולה להישאר כאן, במחנה העולים.

ואז נתגלה מחזה תוגה. בן-הרואש, אדם נמוך-קומה, בעל זקן שחרחר שעיטר את פניו הכחושים, החל למרוט את שערות ראשו ולצעוק צעקות מחרידות לב, כי לא יתנו לו להישאר כאן. אם לא ייסע באנייה ישים קץ לחייו, יקפוץ ישר לתוך המים...

האנשים בנמל הביטו עליו ברחמים. מדריך העולים ניגש לנחמו;

- מדוע תצעק, מר בן-הרואש, כאילו נחרב עליך עולמך? אם לא באנייה זו, תפליג באנייה אחרת, כאשר תתרפא גרענת בנך!

אולם בן-הרואש לא קיבל תנחומים והוסיף לצעוק: " האנייה עוד מעט ותפליג! והמטען שלי, החזירו לי את המטען! מנורתי שם במטען, ובלי המנורה אנה אני בא? צעקותיו שלבן-הרואש הגיעו לאוזניי הרופא הצרפתי שישב בצריף אשר בנמל. הוא קרא למדריך העולים ושאל אותו בקול רוגז: - למה יצעק הלה כאיש שנטרפה עליו דעתו?

- מבקש הוא, כי יתנו לו ללכת למדינת-ישראל, - ענה המדריך, - והלוא הדבר תלוי אך בך, אדוני הרופא, כי אתה הוא שפסלת את עיני בנו. אם לא יניחו לו להפליג, הוא רוצה במטענו, בחבילותיו המתגלגלות בין אלפי חבילות אחרות בבטן האנייה.

הרופא הפסיקו ודיבר בלעג:

- את מטענך תבקש? מה יש לך שם בתוך החבילות? זהב מרוקו ואבניה הטובות?

- לא זהב ולא אבנים טובות, - קפץ כנגד הרופא בן-הרואש כאילו נשכו נחש, - ואף לא כסף! מנורתי שמה, מנורה פשוטה עשויה נחושת! ואני חייב להביאה לארץ-ישראל בעצם ידי. כך נשבעתי לאבי, עליו השלום! ואף הוא הבטיח את הדבר לאביו. כי זה מאות בשנים שהמנורה עוברת מיד ליד.

- מאות בשנים? - תמה הרופא.

- שבע מאות שנה! - התרגש בן-הרואש.

על פני הרופא נראו אותות סקרנות. הוא קרב כיסא לבן-הרואש, ביקש ממנו לשבת ולספר לו על המנורה הזאת וחפצו האדיר להביאה לארץ-ישראל. בן-הרואש נענה לרופא, כבש את דמעותיו והתחיל לספר בקול רועד במקצת, שהלך וחזק, את סיפורו:

ממאראקש מוצאי, במאראקש ישבו אבותיי זה דורות רבים. אבי היה מספר על סבי ועל אבי סבי, מנוחתם עדן,

*91*

שסיפרו, כי אבות אבותיהם היו מין הראשונים, שבאו לאפריקה מארץ ספרד. על כן נדבר בלדינו, בשפה שבה דיברנו כל הדורות, מאז יצאו אבותיי מספרד. בשנת 1391 היה הדבר. שנת רדיפות הייתה זו, שנת פרעות בישראל היושב בארץ ספרד. באש ובחרב הכריחו הרודפים את היהודים להיכנע לצלב. אבותיי לא נכנעו. הם שמו את נפשם בכפם וברחו לאפריקה. ואלוקי ישראל היה בעזרם. בסירות קטנות ורעועות חצו את הים. ובין רכושם המעט אשר הספיקו להציל הייתה מנורת נחושת, היא המנורה אשר בידי... שם בן-הרואש חקוק עליה. מדור לדור עברה לבכור שבמשפחת בן-הרואש. ובעת שעברה לידי בירושה מאבי, ציווה עלי לאמור:

- זכור, בני בכורי, שמין היום הזה והלאה אתה הוא האחראי למנורה, אוצר יקר מכל יקר מוסר אני לידך. מעטים הם הפליטים משנת 1391, שזכו כי ישתמרו בידי צאצאיהם החפצים היקרים אשר עלה בידם להציל בברחם מארץ הדמים. היו בין צאצאי הפליטים האלה, אשר מכרו את כלי-הקודש שלהם בגבור עליהם הרעב. מהם שמשכנו את כליהם היקרים בשנות מצוקה לכוונה לפדות אותם כאשר יעברו ימי הרעה. אך לא כן בני בן-הרואש! צוואה קדושה היא לנו מדור דור שלא למשכן את המנורה אפילו אם נמות לרעב; בזכות עקשנותנו זכינו שתישמר בידינו. וכשם שהובאה בשעתה למאראקש, בני, כך הגיע זמנה שתובא לארץ-ישראל. אליה ישובו בנים לגבולם, ואתה, בני בכורי, תהיה ביניהם! והיה כאשר תבוא לארץ-ישראל ולקחת את המנורה הזאת, ולחג המכבים הראשון בארצנו תדליק את הנרות בה שמונה ימים והייתה לאות ולזיכרון, כי יצאנו מאפלה לאור גדול...

הייתה דממה בחדר. קולו של בן-הרואש נחבא, רק בעיניו עמדו דמעות.

הרופא הצרפתי ישב קפוא על כסאו ועיניו לאילו צופות למרחקים, אחר התעורר, ניגש אל שולחן הכתיבה, רשם דבר-מה על פיסת נייר, קם, נתנה למדריך העולים ואמר לו:

"- את הפתק הזה תמסור לרופא האנייה. אך, זכור! בנו צריך לעמוד פעמים אחדות ביום לפני הרופא, שישפשף את עיניו באבן הכחולה כל ימי הנסיעה מקזבלנקה עד מרסיי. הבה נקווה, כי עד שתגיעו למרסיי לא יישאר סימן מין הגרענת. ועתה מהרו, כי נשמעה כבר הצפירה השנייה...

לפני הצפירה השלישית כבר עמד בן-הרואש עם כל בני משפחתו על סיפון המחלקה השלישית בין המון העולים ממרוקו. ושוב פרצו ממאות פיות העולים קולות זמרה. בין השרים נשמע גם קולו של בן-הרואש, כי רבה הייתה שמחתו. בן-הרואש ידע, כי מפליג הוא יחד עם המנורה בבטן האונייה. ובעת אשר השמיע את קולו החגיגי, נצצו דמעות-גיל בעיניו, כי כבר ראה את עצמו מדליק את הנרות במנורת אמת בארץ אבות...

פירוש מילה מנורה - חנוכייה

*92*

שתי המנורות של חנוכה / ש"י עגנון

*92*

מנורת חנוכה הייתה בבית הכנסת, של בדיל הייתה ועליה צורת בית המקדש, מלבד ברכות חנוכה ועל הניסים. בית קיבולו של כל נר רחב ועמוק היה ופיו משוך כלפי חוץ. כל השנה כולה הייתה תלויה על הקיר הצפוני, ששם היו תולים את המצה של עירובי חצרות ובערב חנוכה היה השמש מורידה וממרקה ומצחצחה ומעמידה על השולחן שכנגד הפתח ונותן בה שמן ומפקיע פתילות ובלילה מדליק.

שנה אחת סמוך לחנוכה ביקש השמש להתקין את מנורת החנוכה ללילי חנוכה ולא מצאה. פישפש בכל המקומות ולא מצאה. נשמע הדבר בכל העיר והגיעה השמועה אצל תינוקות של בית רבן. נתן המקום בדעת כולם לתת את סביבוניהם לעשות מהם מנורה לחנוכה. מיד נטלו את סביבוניהם והביאום אצל האומן והבטיחו לו לתת את שכרו, כל מעות חנוכה שיתנו להם אבותיהם וקרוביהם בחנוכה. לא יצאו שניים שלושה ימים, ויש אומרים יום אחד עד שעשה להם האומן מנורה של חנוכה. נטלו התינוקות את המנורה והביאוה לבית הכנסת. בלילה הדליקו בה נרות חנוכה.

סמוך לחג הפסח כשהתקינו את בית הכנסת לכבוד הפסח מצאו את המנורה שאבדה כשהיא מונחת תחת הספסל. נטלוה והחזירוה למקומה. לשנה האחרת ביקש השמש להדליק בה נרות חנוכה. אמרו זקני בית הכנסת, תינוקות שוויתרו על סביבוניהם ונתנו כל מעות חנוכה שלהם לעשות להם מנורה כדאים שידליקו במנורה שלהם. התקינו שיהיו מדליקים במנורה של עופרת שעשו הילדים אף-על-פי שהמנורה הגדולה הייתה נאה הימנה. היה אורם של התינוקות מאיר בכל שנה ושנה בלילי חנוכה.

(מתוך "עיר ומלואה")

(בספר פירושי מילים:)

בדיל - סוג אחד של מתכת.

תינוקות של בית רבן - תלמידים צעירים

להתקין - להכין

פישפש - חיפש

אומן - בעל מלאכה

(בספר תמונה של עץ אלון)

(בספר תמונה של עץ אלון)

*93*

אחי גיבורי התהילה / דודו ברק

*93*

אחי בכורי יוחנן, אליך קוראים השמיים,

שומר נתיביך מלאך בלבן מפרש הוא עליך כנפים.

שני לי יקרת שמעון, אל חם המדבר פעמיך

מרכבת זהב ומרכבת שריון לי שומרות את כ"ף אל"ף שנותיך.

אחי גיבורי, גיבורי התהילה, לכם תפילתי העולה ועולה,

אחי גיבורי, גיבורי התהילה, לכם תפילתי העולה,

אחי גיבורי התהילה, אחי גיבורי התהילה.

הבט גור אריה יהודה, עולם ומלואו לרגליך,

חפה מעליך, הודה וכבודה, תספר אגדה אודותיך.

אחי הרביעי אלעזר, אל ארץ חרמון העפלת,

מול נס האומה בראשו של ההר חרישית דמעותיך גלגלת.

אחי גיבורי...

אני יונתן הקטן, הקט שבבני מתתיהו

הביטו אחי, הנה באתי עד כאן וימי היפים הנה באו.

בם גשר אל גשר אקשור וככה נשוב אל בתינו,

מעבר לרכס אילת האור שוב בוכה וצוחקת אלינו.

אחי גיבורי...

לזכר חיימקה חוצב מגבעת השלושה, שנפל במלחמת יום הכפורים

(השיר מדבר על המכבים, אך מתייחס גם לגיבורי תקופתנו.)

*94*

"ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו (ייעקרו) עוד מעל אדמתם..."

(עמוס ט' 14-15)

(בספר תמונה של עץ אלון)

(בספר תמונה של עץ אלון)

*95*

ט"ו בשבט

*95*

כי האדם עץ השדה..

*95*

דברים כ' 19

".. רק עץ ידי נטעו..."

מתוך "אל ארצי" מאת רחל

ר' יוחנן בן זכאי היה אומר: אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: "הרי לך המשיח" - בוא ונטע את הנטיעה, ואחר-כך צא והקבילו.

(אבות דרבי נתן נוסח ב' ל"א)

*96*

אז ירנן עץ היערים / רבי יוסף חיים

*96*

אז ירנן עץ היערים. לפני אל אדיר אדירים.

יעיר זמירות ושירים. אשיר שיר חדש:

יתפאר חי צורנו. ושמו יתקדש:

ברוך אל שוכן ערבות. הבורא נפשות רבות.

וברא אילנות טובות. אשיר שיר חדש:

יתפאר חי צורנו. ושמו יתקדש:

רם אל בשמי מעונים. ברוך מברך השנים.

מצמיח ענבי גפנים. אשיר שיר חדש:

יתפאר חי צורנו. ושמו יתקדש:

כבדו אל באורים. הגדיל ענפים וזמירים.

וברא זיתים ותמרים. אשיר שיר חדש:

יתפאר חי צורנו. ושמו יתקדש:

יתברך חי דר מעונה. מצמיח פרי תאנה.

נודה לו בשיר ורננה. אשיר שיר חדש:

יתפאר חי צורנו. ושמו יתקדש:

הללו אל חי בזמירות. המגדיל על מי נהרות.

רימונים ומיני פירות. אשיר שיר חדש:

יתפאר חי צורנו. ושמו יתקדש:

חיזקו לבבות שובבות. שמחו בנים עם האבות.

כה נזכה לשנים רבות. אשיר שיר חדש:

יתפאר חי צורנו. ושמו יתקדש:

(בספר תמונה של עץ אלון)

(בספר תמונה של עץ אלון)

*97*

אילן תועה ביער / שרגא פירשטמן

*97*

רגיל הייתי לומר לתלמידיי: "את אילן אני עקרתי מחופו של ים, ונטעתיו פה, בכיתה ו'

" תלמידיי היו נהנים ממליצה זו וצחקו בכל פה. גם אילן עצמו היה מהבהב בעיניו וצוחק בכל הנמשים שבפניו. אלא שזה היה לאחר שאילן היכה שורשים בכיתה, והיה לאחד מראשי מנהיגיה ושובביה...

פעם, בבוקר של שלהי כסלו עמדתי יחידי מול הים, מאזין לנהמו.

"אדוני, איך קוראים לים זה?"

הסבתי פניי וראיתי נער כבן אחת עשרה נעול מגפיים, כובע עם אוזניות של פרווה לראשו וילקוט על שכמו. הוא עמד לפניי נבוך ואצבעו מורה על הים הגדול (נראה, שלא היה בטוח אם הבנתי את שפתו הלועזית).

"זהו הים התיכון" אמרתי "בתנ"ך הוא נקרא הים הגדול."

"הים הגדול!" חזר אחריי בהתפעלות, "והוא כולו של ישראל?"

"לא", צחקתי, "הרבה עמים יושבים לחופו... אבל", הוספתי בראותי את האכזבה בעיניו, "כל מה שרואות עיניך והרבה למעלה מזה, של ישראל, שלנו הוא".

"שלנו!" פניו צהלו, "יופי של ים! לפולנים אין כזה, אין!" אמר בפסקנות.

הוא נשתתק. פניו נתעגמו. נאנח ואמר בקול חרישי: "אבל יש להם יערות... המון יערות. הו, אלי! אילו יערות יפים ועבותים!"

"גם לנו יש יערות" ניסיתי לנחמו.

"לא, לא כאלה שיש בפולניה", אמר ועיניו הבריקו, "יודע אתה, אדוני, על יד העיר שלנו, זאת אומרת, העיר שגרתי בה, יש יער. אדם שנכנס בו, הולך והולך, שבועות וחודשים ועדיין לא הגיע לקיצו. אני כבר שלושה ימים בארץ. נסעתי הרבה עם הוריי לכל מיני דודים ודודות... ובכל הדרך לא ראיתי יער. ראיתי קצת עצים פה ושם, אבל יער לא ראיתי."

"ומתי הגעת לגבעת-ים?" שאלתיו.

"אמש", אמר, "הבית שלנו לא רחוק מכאן."

"אמש הגעת, ובבוקר קמת ויצאת לחפש יער פולני..."

"לא", צחק בשמץ מבוכה, "קמתי בבוקר ללכת לבית-הספר."

"לבית-הספר?" תמהתי, "וכי בית-ספר זה נמצא על אנייה בלב ים, ואתה יצאת לחכות לו על החוף?"

(בספר תמונה של עץ אלון)

(בספר תמונה של עץ אלון)

*98*

"אתה מבין, אדוני", הסמיק וטען להצדקתו, "אני אף פעם בחיי לא ראיתי ים... לישראל באתי באווירון. כל הלילה לא ישנתי... הים לא נתן לי לישון... הוא מלמל ודיבר כל הלילה... נדמה חיה לי שהוא מדבר אליי. בבוקר הלכתי לראות אותו. מה דעתך, אדוני, המורה לא יקפיד אם אאחר היום?"

"באיזו כיתה תלמד?"

"אני אלמד בכיתה ו'."

"המורה שלך יקפיד גם יקפיד, מפני שקפדן הוא... ואיך הוא מציין לשבח תלמיד, המשכים ללמוד תורה מפי הים..."

"אבל אדוני, מנין לו למורה שהלכתי אצל הים?"

"מנין לו? הוא ראה הכול..."

"אבל, אדוני", תמה תמיהה גדולה, "הלוא אין אני מכיר את מורי, ואין הוא מכיר אותי?!" "מכיר גם מכיר", אמרתי, "אגב, מה שמך?"

"איליונקה. אבל קוראים לי: ליונקה." "ובכן, ליונקה", אמרתי, "עכשיו המורה שלך מכיר אותך, וגם את שמך הוא יודע..."

הוא פער את פיו, עיניו התרחבו בהשתוממות ואחר פך פרץ בצחוק ואמר: "אדוני הוא המורה שלי?" "נכון", אמרתי, "ויש לך מזל שהיום הוא יום של פגרה. יומו האחרון של חופש חנוכה". עמדנו שנינו, מורה ותלמידו החדש וצחקנו.

מתחלה נראה השם ליונקה מוזר ומשונה מאוד בעיני החבורה שלי. רבים היו מתקשים לבטאו, ורבים שבשוהו עד לבלי סכר. לא עברו ימים מרובים ונתגלתה ברבים חיבתו של התלמיד החדש ליערות. עמדו בני-החבורה

והסבו שמו לשם עברי נאה והגון: אילן. הוא נתחבב על הכול וכולם השתדלו כמיטב יכולתם "ללמד אותו לדבר"...

בשעת השיעורים היה יושב פעור פה ראותו קשבת ללחישותיו של המתרגם שלנו שלומקה, נער יודע פולנית, והוא תרגם לו את כל הנאמר בכיתה, יש ובאמצע השיעור היה נועץ עיניו בחלל הכיתה, מסיח דעתו מן הסובב אותו וחולם בהקיץ. הייתי ניגש אליו ומלחש לו באוזנו: "חולם על יערות פולין, מה?" מיד חיה נעור, מביט בי ומחייך חיוך של מבוכה, כמי שנתפס בקלקלתו. פעם, אחרי שיעור ששוחחנו בו על עצים הגדלים במדינה - ימים מועטים לפני ט"ו בשבט היה הדבר - ניגש אליי אילן ואמר: "אדוני המורה, האמת נכון הדבר?" "מה נכון? מה אמת?" תמהתי.

"שיש יערות בישראל..."

"ומה היית סבור?" אמרתי בתרעומת, "סבור היית שאני עומד ובודה בריות מלבי?"

"איפה הם היערות הללו?"

איפה הם? בישראל הם: בגליל, בהרי ירושלים ובכרמל..."

"יערות של ממש? כאלה שאפשר לתעות בהם?..."

"ודאי", צחקתי, "אם תאבד דרכך בהם, תעוה תתעה..."

"יודע אתה, אדוני המורה, חלום משונה חלמתי הלילה... והנה כל הים הגדול שלנו נהפך ליער, יער גדול גדול, כמו היער שליד העיר שגרתי בה בפולניה..." "חס וחלילה" קראתי, "ים זה מעוזנו הוא, ולא ומילנו באלף יערות".

"היערות הם טובים, היערות הם ידידים שלנו", תבע אילן עלבונם מידי, "כאשר הגרמנים הרגו את כל היהודים, אבא שלי התחבא ביער... לולא היער היו

*99*

הורגים את אבא שלי..."

"ודאי, ודאי שיערות טובים הם", ליטפתי ראשו ואמרתי, "לכן אנו נוטעים עצים, חרבה עצים, מחרתיים, בט"ו בשבט, נצא כולנו לנטוע יער בשטחי החולות שליד הים. גם אתה תשתתף בנטיעה".

אילן כרסם ציפורניו, והביט בי כמהסס להגיד את אשר בלבו. פתאום הרים ראשו ואמר בקול של תחנונים: "אדוני המורה, הבה ניסע ליער הכרמל... ודאי לא רחוק הוא מכאן..."

"ניסע, ניסע", אמרתי, "אבל לא עכשיו. אנו עסוקים עתה בנטיעת יער ליד שכונתנו. מחר אנו יוצאים לחפור גומות. אם יש לך מעדר או את, הבא אותם, כי הנוטעים רבים, והכלים מועטים".

למחרת יצאנו בבוקר השכם לשטח הנטיעה. אתים ומעדרים על שכמנו ושירה עליזה בפינו, צעדנו למקום שעתיד להיות יער - ועתה הוא תלי-תלים של חולות. היכן אילן? אילן לא היה בתוכנו. השעה מאוחרת ואילן עדיין איננו. שלחתי את שלומקה המתורגמן לביתו של אילן לשאול לשלומו. שלומקה חזר עם אימא של אילן. שניהם מבוהלים. אילן יצא בבוקר מהבית". לאן הלך? היכן הוא? אימא של אילן פוכרת ידיה בצער...

התחילו חיפושים אחרי אילן. רצנו כמטורפים וצעקנו: אילן! אילן! עד שניחר גרוננו, " והילד איננו. אחרי הצהריים נכנסה המשטרה לפעולה. הליקופטרים." זיקוקין די-נור". רמקולים... זרקורים ולפידי אש". ליל חרדות היה לנו הלילה הזה. בבוקר השפם נמצאה האבדה: דרוזי אחד, משכים קום, מצא את אילן שוכב, מכורבל ורועד מצינה, תחת עץ אלון ביערות הכרמל!."

"שום רע לא אונה לו", אמר לי הרופא, "נער חסון הוא רק קצת המום וקצת מצונן. מבין אתה, שובב שכזה! לילה שלם ישן תחת עץ, ביער גדול ואפל..." אילן שכב במיטה, פניו חיוורות ועיניו מביטות בי במבט של מבוכה והתנצלות. "באמת, אדוני המורה, לא רציתי לתעות... אני פגשתי אוטו מלא ילדים... הם נסעו לטיול לכרמל. נסעתי אתם. הלכתי קצת לטייל ביער ואיבדתי דרכי... אתה יודע אדוני המורה, זה הכרמל הוא באמת יער של ממש! הו, אלי, איזה יופי של יער", אמר בהתפעלות ועיניו נצצו, "אנו ניטע גם ליד השכונה שלנו יער כזה, נכון, אדוני המורה?"

(פירוש) הפרטיזנים - קבוצה של לוחמי מחתרת שפעלה במלחמת העולם השנייה נגד הנאצים. הפרטיזנים הסתתרו ביערות וארגנו פעולות חבלה במתקני הצבא הגרמני, ונלחמו בגרמנים מן המארב.

נטיעה, השתרשות, צמיחה, עקירה וקליטה קשורים בחייו של עץ. איך הם קשורים גם בחייו של גיבור הסיפור, אילן?

*100*

אגדת האלון / יפרח חביב

*100*

ליד כביש עפולה-טבריה, במסעף בית-קשת, מיתמר לו אלון תבור עתיק-יומין. יש אומרים - בן חמש מאות שנה הוא, ויש אומרים אלף, ואין יודעים מספר שנותיו של האלון המופלג. דבר אחד אינו מוטל בספק. אלון-סבא זה ראה הרבה בימי חייו; שיירות סוחרים היו חונות בחנות התוצרים הסמוכה אליו, ואחר פנו לדרכן דרומה וצפונה וקדמה וימה. לימים דממה האכסנייה, נשמה, ולא נותרו ממנה אלא חורבות בלבד, סמוך לאם הדרך, בואכה טבריה... גם הכפרים לוביה וזביח, שנלחמו זה בזה, חרבו נשמו, ורק קברות לוחמיהם נותרו לרגלי האלון.

עתה עומד לו האלון בתוך שערי המשק שלנו, בבית-קשת, פושט ענפיו למרחוק, ודומה שהוא מחייך את זיכרונותיו. ואם תעבור לידו, תשמע את אוושת צמרתו, המשיחה עלילות מיני קדם.

פעם אחת המתנתי לאוטובוס לתל-אביב. וכיוון שהתחנה סמוכה לאלון, סרתי אל הישיש וישבתי לי למרגלותיו. עודני קשוב לשיח ענפיו, והנה הופיע אי-מזה צ'רקסי זקן, שראיתיו קודם לכן חורש את שדהו.

- בוקר טוב, בחור - ברכני.

- בוקר טוב - עניתיו.

- אפשר לשבת על ידך?

- בבקשה.

ישב לו הצ'רקסי הזקן וניכר בו שנכסף לשיחה. ואכן, לאחר רגע, טפח על גזעו של האלון ופתח:

- רואה אתה אלון זה? בן אלף שנים הוא ועדיין צומח ומלבלב. אלון מופלא הוא. לעולם לא ימות! רוצה לשמוע סיפור עליו?

- בבקשה.

והזקן שמח על נכונותי להטות לו אוזן והחל מספר, בעברית רצוצה, מתובלת בערבית. והנה הסיפור אשר סיפר לי:

... לפני שנים רבות שלטו בארץ התורכים. יום אחד באו האנגלים ואסרו עליהם מלחמה. מה עשו התורכים? התחילו עוקרים את כל העצים בארץ, כדי להסיק בהם את הקטרים שלהם. עברו בכל הארץ ובכל מקום השאירו אחריהם גדמים מיותמים! אכן, היה זה מסע השמד. ובמסע זה הגיעו עד הגליל.

עדיין זכור לי אותו בוקר. בשעה מוקדמת פרץ בחור לכפר וזעקה בפיו.

- מחר יעקרו התורכים את האלון הגדול!

מיד קמה בהלה בכפר. גם תושבי הכפרים הסמוכים נסערו ולאחר כשעתיים נתכנסו זקני הכפרים שבסביבה כולם כולם, ערבים ויהודים, בדווים, זביחים, צ'רקסים - כולם היו פתאום ידידים ואפילו זקני לוביה וזביח ישבו בצוותא לטכס עצה.

- לא נניח להם לעקור את האלון! - קראו הזקנים - על גופנו יעברו! מחר נצא לשם כולנו, בנערינו ובזקנינו! ואמנם, כן היה. למחרת בבוקר לא אכלנו ולא שתינו, רק נשתטחנו לרגלי האלון, עם גדול ורב, והמתנו לפלוגת-הפרשים התורכית, אין זאת ועוף השמים הוליך את בשורת ההתקוממות לקימאקם, הוא המושל של טבריה, והלה הזעיק תגבורת חיילים ועמהם עגלות של נושאי קרדומות, לכרות את העץ.

בעשר בערך, הגיעה השיירה. בראש רכב הקימאקם ולידו - הפחה, וסמוך להם הקצינים של טבריה. אחריהם עברו בסך הפרשים, ובמאסף: העגלות. החיילים חמושים היו באקדחים, רובים וחרבות שלופות, מעוקמות, ואילו

*101*

לנו - אין מאומה, בלתי אם גופנו החשוף לכדורים... הגיעה השיירה ונתייצבה לפני האלון, סמוך למצודה העתיקה. אז דהר הקימאקם נכחו, התייצב לפנינו וקרא: פנו דרך.

שתקנו.

- זוזו משם! - צרח - זוזו לפני שנירה!

וכיוון שלא ענינו, הרעים הקימאקם בקולו:

- ירייה אחת באוויר - אש!

מטח יריות הדהד באוויר. האלון נתחלחל. הדי היריות נתגלגלו בין ההרים. ודומה שהם ממלמלים:

- באים לכרות את האלון... מה יהיה? מה יהיה?

- אני פונה אליכם שנית! - צורח הקימאקם - אני יורה ירייה שנייה באוויר! בפעם השלישית אירה בכם!

- ולפתע שלח בנו מבטיו, חייך חיוך מרושע, ואחר שינה את קולו:

- הוי, המוכתרים, בני החיל של זביח ולוביה, של מסחה וסג'רה... הרי אויבים בנפש הינכם! מה לכם שמתרפקים הנכם זה על זה כידידים? אלון זה ישיש מופלג הוא, בין כה וכה יקרוס תחתיו באחד הימים. מדוע נזעקתם להגן עליו?

שתקנו.

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

*102*

- אינכם עונים? אני מתרה בכם בפעם האחרונה, דמכם בראשכם. הוי, מוכתרים! אם לא תפנו את הדרך לאלון, נרמוס אתכם בפרסות סוסינו, חיילים, קדימה! להסתער! והקימקאם שלף חרבו.

- עצור! - קרא השייך של זביח ופסע נכחו, אל מול סוסו של הקימאקם - עצור!

הסוס הזדקף, נשא רגליו הקדמיות באוויר, פרסותיו האחוריות מסומרות לאדמה, הקימאקם דומה שמרחף בין שמים לארץ, חרבו שלופה בידו, והיד דומה שלקתה בשיתוק ונתייבשה פתאום.

- הצילו! זעק הקימאקם - הצילו! הסתערו על העץ! כרתוהו! רמסו! דרסו! ירו בם!

ואז קרה הנס השני: כל פרסות הסוסים של הפרשים דבקו לסלע; הרובים לא ירו, החרבות לא נשלפו מן הנדן. הכול קפאו במקומם כמכושפים.

- חוס ורחם עליי! - התחנן הקימאקם לפני השייך - לא ניגע בעץ הזה. אנא, הגד מילה והסר את הקסם! בי נשבעתי! בזקן הנביא נשבעתי שלא ניגע בעץ!

והשייך הניע ראשו ופרסות הסוסים נשתחררו פתאום...

- חזרו לאחור! - פקד הקימאקם. והשיירה חזרה לטבריה, כלעומת שבאה, והאלון נשאר במקומו, כמימים-ימימה...

- כן-כן - נתאנח הצ'רקסי הזקן - ככה זה היה, באמת... גם אני הייתי כאן, ילד הייתי אז, ועתה זקנתי... ראה: הנה הלך לו התורכי ובא האנגלי, הלך גם האנגלי, ועכשיו אתם כאן. שמרו על האלון, ושמרכם...

ובעודנו מדבר, שלף מכיסו סרט כחול וקשרו אל הענף הסמוך.

- אשתי חולה - הסביר לי - אני קושר סרט משמלתה לעץ, שהרי מרפא הוא מחלות. כן, כולנו מתרפאים בו... חייכתי לעצמי, ובעודני מהרהר בסיפורו של הצ'רקסי הזקן, הופיע האוטובוס שלי, היורד מטבריה לתל-אביב.

- שלום - נפרדתי מין הצ'רקסי - ותודה על הסיפור.

- תודה רבה גם לך, איש צעיר, שהקשבת לי!

שמתי פעמיי לעבר האוטובוס והזקן - אל סוסיו, שהמתינו לו בסמוך לאלון. הבטתי אחריו מחלון האוטובוס עד שנעלם מעיניי בעיקול הדרך, ורק את כיפת התבור ראיתי כשהיא נושקת לאלון התבור...

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

*103*

מיכל ירדה לדבר עם השדות / זאב

*103*

מיכל ירדה לדבר עם השדות ושתקה.

השדה היה צעיר.

ריח גשם שחלף, אור מופלא שלפני גשם יבוא

נתלו באוויר.

רוח בראשית רחפה בחוץ,

והיא עמדה מול השדה במלוא מתקה - ושתקה.

היא חפצה להגיד:

"השדה, איך פתאים נבטת, איך צמחת וגדלת

ומבעד לחלון אלי ניבטת.

איך אתה מפאר את החוץ בזה הירוק הרטוב, הגשום,

המזהיר - "

אך הדברים נשארו בליבה, עמו שיר וכאשר תרעיד את היד

מעל לשיערו הרך של האח שנולד,

רגע, רק רגע אחד,

מעל לעלי העשב ידה הרעידה ומאום לא הגידה.

בענן וענן אל השדות התכופפו השמים, כאמא שלה,

המתכופפת אל התינוק פקוח העיניים להשקותו.

והיא -כמו בבואה לראותו - נמלאת רוך כפופת כתפים,

כמעט רועדת, אל-שניהם נצמדת -

נצמדה אל עשבי השדות מתחת הענן היורד,

פינקה שערה ברוח נושבת ולא אמרה: "אני אוהבת"...

רק בבואה אל האם, כשהבריק הברק והרעם הרעים,

ובין ענן לענן נסגר השביל הכחול, אמרה:

"דיברתי בלשון השדות הנובטים באין קול".

השיחה בין מיכל לשדות אינה מתנהלת במילים אלא באמצעות החושים.

כיצד בא הדבר לידי ביטוי בשיר?

*104*

באלפי חלילים / נורית זרחי

*104*

הגשם איננו מודיע, מתי הוא יפתיע.

אך שני העצים הרזים בחצר וגם שני הדרורים על הגג

וכיתת הקוצים בפינה ושבלול הגינה,

מריעים לקראתו כעדת הוללים,

באלפי חלילים, עד כי איש לא שומע

את בכי היתוש וקינת הנמלים.

בשיר כתוב: "כאשר רבים מריעים... כעדת הוללים באלפי חלילים... איש לא שומע את בכי היתוש וקינת הנמלים".

איך אפשר להסביר זאת?

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

*105*

שירת-העשבים / נעמי שמר

*105*

עפ"י רבי נחמן מברסלב

דע לך שכל רועה ורועה

יש לו ניגון מיוחד משלו

דע לך שכל עשב ועשב

יש לו שירה מיוחדת משלו

ומשירת-העשבים נעשה ניגון של רועה

כמה יפה כמה יפה ונאה

כששומעים השירה שלהם

טוב מאוד להתפלל ביניהם

ובשמחה לעבוד את השם

ומשירת-העשבים מתמלא הלב ומשתוקק

וכשהלב מן השירה מתמלא ומשתוקק

אל ארץ-ישראל אור גדול אזי נמשך והולך

מקדושתה של מארץ עליו

ומשירת-העשבים נעשה ניגון של הלב

מי היה רבי נחמן מברסלב?

רבי נחמן מברסלב חי לפני כמאתיים שנה. הוא עמד בראש קבוצת חסידים מיוחדת במינה. הוא הורה לתלמידיו, בעיקר בסיפורים שסיפר להם, שהעולם אינו שלם והגאולה היא שתשלים אותו.

רבי נחמן האמין שיש בכוח התפילה והניגונים היוצאים מעומק הלב של היקום כולו של האנשים, של בעלי החיים ואפילו של הצמחים, להביא את הגאולה.

*106*

משנכנס אדר מרבים בשמחה

ונהפוך את אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם / אסתר ט', א'

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

*107*

פורים

*107*

שושנת יעקב צהלה ושמחה

אמר רבא: חייב אדם להתבסם בפורים עד שלא ידע בין "ארור המן לברוך מרדכי."

*108*

מפלת המן וגדולת מרדכי / מדרש

*108*

"בלילה ההוא נדדה שנת המלך" - רבי חמא בר גוריון אומר: כל בעלי שינה לא טעמו שינה כלאותו הלילה: אסתר הייתה עסוקה בסעודתו של המן, מרדכי היה עסוק בשקו ובתעניתו, המן היה עסוק בקורתו. באותה שעה אמר הקדוש-ברוך-הוא למלאך הממונה על השינה: בני בצרה, - והרשע הזה ישן על מיטתו! לך ונדד את שנתו.

מיד ירד המלאך, עמד על-גבי אחשוורוש והיה מטרף ליבו, אמר: כפוי-טובה, לך ושלם טובה לבעליה. התחיל אחשוורוש אומר: מי עשה לי טוב ולא שילמתי לו? - "ויאמר להביא את-ספר הזיכרונות".

אמר רבי לוי: בנו של המן היה סופרו של מלך, וקרא הכתב לפניו - "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש". התחיל גולל את הספר, וקפץ לפניו "אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש", וגלל את-הספר. אמר לו המלך: עד מתי אתה גולל את-הספר? קרא מה שלפניך. אמר: איני יכול לקרות. והיו הכתובים נקראים מאליהם: ":אשר הגיד מרדכי" וגו'. כשהזכירו לפניו מרדכי הייתה שנתו באה. לעיתותי בוקר כשישן המלך היה רואה בחלומו המן עומד על גביו וחרבו שלופה בידו, ומעביר פורפורין מעליו וכתרו על ראשו ומבקש להרגו. באותה שעה בא המן ודפק על הפתח. ניבעת המלך משנתו. אמר: "מי בחצר?" - אמרו לו: "הנה המן עומד בחצר". אמר: אין זה חלום אלא אמת - "ויאמר המלך: בוא".

כיוון שבא אמר לו המלך: "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו"? התחיל המן מתגאה בליבו: מי גדול ממני? מי מכבד ממני? כל מה שאני שואל - לעצמי אני שואל. אמר לו: אדוני המלך! "איש אשר המלך חפץ ביקרו יביאו לבוש מלכות... וסוס... כתר מלכות". כיוון ששאל הכתר - נישתנו פניו של המלך. אמר: זהו שראיתי בחלומי, שהוא מבקש להרגני... אמר לו המלך: "מהר קח... ועשה-כן למרדכי". אמר לו: אדוני המלך! הרבה מרדכי יש בעולם! אמר לו: "למרדכי היהודי". אמר לו: הרבה מרדכי יש בין היהודים... אמר לו: "היושב בשער המלך". אמר לו: אם כן, די לו בעיירה אחת או בנהר אחד. מיד שאג המלך עליו כארי ואמר: "אל תפל דבר מכול אשר דיברת"!

קרא המלך להתך ולחרבונה שילכו עימו. אמר להם: היזהרו שלא יפיל דבר מכל אשר דיבר. הלכו עם המן.

באותה שעה נכנס המן לבית גנזי המלך כשהוא כפוף-קומה, אבל וחפוי-ראש, אוזניו מקטפות ועיניו חשכות, פיו מעוקם וליבו מטומטם וברכיו נוקשות זו לזו, ונטל משם לבוש המלך וכל כלי מלכות, ויצא משם מבוהל תכנס לאורוות המלך, ונטל משם סוס עומד בראש האורוות, שתלוי בו רביד זהב, ואחז ברסן הסוס, וטען על כתפיו כל כלי המלכות והלך אצל מרדכי.

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

*109*

למה אתחפש / נתן יונתן

*109*

למה אתחפש בפורים עוד אינני יודע:

אולי... שלגיה או גמד משבעת גמדיה?

או אולי הנסיך היפה שנשק לשפתיה?

או אולי סתם מין פיה יפה שכוחה בכשפיה?

לנגן העיוור אתחפש - התועה עם הנבל...

לליצן הרוקד באחרית כוחותיו על החבל...

לפסל אתחפש - שידיו אוהבות את האבן...

לפייטן שעברה שעת חצות וידו עוד כותבת.

לדוד שהיכה את גוליית בחלוק מן הנחל?

לשמשון שאהב את דלילה והרג את השחל?

או לרובינזון קרוזו על אי הבדידות?

או לעבד דוד תום העצוב, השוכב בצריפו על התבן?

אתחפש לכורה פחמים שאיננו בטוח,

אם תמיד יישאר המכרה שלמעלה פתוח;

או טייס סילונים הקורע את כחול השמיים?

או ספן, שעד מוות אוהב את האור והמים?

או אולי אתחפש למלכה אכזרית ונוכלת?

או אלבש בגדי עוני קרועים ואהיה לרוכלת?

או ילדה עם פרחים? או דיג המשליך לפנות ערב

עוד חכה אחרונה אל תחתית המצולה הסוערת?

לו יכולתי להיות כל זה יחד, אימי! כל זה יחד!

הדיג הפייטן, הכורה, הילדה הפורחת,

הטווס, הליצן, שלגיה ושבעת גמדיה...

אך למה אתחפש בפורים, עוד אינני יודע.

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

*110*

"המן הרשע" והרעשן / שרגא פירשטמן

*110*

- מה לך הולך קדורנית, אבל וחפוי ראש כהמן הרשע, בצאתו ממשתה אסתר? - חקרה אותי אימא בשובי באחד מערבי חופשת החנוכה הביתה.

- אולי טבעו אוניותיך וירדו כעופרת במים אדירים? - נעצה בי אימא עיניים חששניות ומיששה את מצחי חקר...

אימא ניבאה, ולא ידעה מה שניבאה: לא אוניותיי הן שירדו במצולות ים, כדברי אימא הנאמרים במשל ובמליצה, אלא כל הוני, כל כספי שאגרתי וחסכתי, בתוספת דמי החנוכה של כל דודיי ודודותיי, הוא שירד במצולות וטבע בכיסיו העמוקים של גדליהו- "המן הרשע".

שלושה ימים ישבנו במחסן האפלולי, שקועים במשחקי קובייה, לכבוד החנוכה... ואני זוכה קמעה ומפסיד הרבה. ביום השלישי לעת ערב ראיתי, והנה לא נשתייר לי מכל הוני הרב אלא שקל מוכסף אחד, שצורתו נפגמה. והוא, "המן הרשע", יושב מולי, מפהק פיהוק של קורת רוח וממצמץ בעיניו המרושעות.

הוי, מה נואלתי בהתחברי לנער זה, רשע מרושע, המתפאר ברשעותו...

ללמוד אינו רוצה... יורד לחייהם של כל המורים, וכבר התייאשו ממנו גם ההורים, שעשירים הם והוא בן יחיד להם.

כך כל ימות השנה. אך משמגיע ערב חג כלשהו והוא מריח "ריח הצגה", כלשונו, שוב לא ימוש מן הכיתה. הוא לא ישקוט ולא ינוח עד שיקבל תפקיד ודווקא את התפקיד הראשי, כלומר: את תפקיד הרשע... בפסח הוא פרעה. בחנוכה - אנטיוכוס, בל"ג בעומר הוא משחק תפקיד נציב רומי אכזר.

בוקר אחד נכנס המורה אליעזר לכיתה ואמר: אנו עומדים להציג בפורים הצגה גדולה. מיד אחרי החנוכה נתחיל בחזרות.

צהלה ושמחה. המורה אליעזר מסביר כל תפקיד, טיבו ואופיו. חלוקת התפקידים החלה. בחלקי נפל התפקיד הראשי: מרדכי הצדיק. שכני, מאיר, נער בעל כרס במשקל כבד, קיבל את תפקיד הסוס... גדליהו הוציא כדור מסטיק מפיו, קם והודיע בקול תובע: ואני אהיה המן הרשע!

- ואולי חרבונה? - ניסה המורה אליעזר לשדל.

- לא רוצה חרבונה - טפח גדליהו על חזהו - רוצה המן. המן הרשע... לזה אני מומחה.

-- ובכן, חביבי - שמעתי את קולו של "המן הרשע" הבא ממרחקים - ובכן רוקנתי את כיסיך... משא כבד פרקתי מעליך... קום, "מרדכי הצדיק", ורוץ הביתה. אימא תדאג לך...

- עוד משחק אחד - התחננתי.

- וכסף? - לגלג עליי.

- אחזיר, בחיי שאחזיר... - שידלתי אותו.

רקותיי הלמו בפטישים ועיניי הביטו בכיסו העמוק של גדליהו. נדמה לי אותו כיס תפוח ועמוק לבאר עמוקה שהורדתי לתוכה דלי קשור בחבל ומשם אעלה לי מטמונים מטמונים...

- אתה יודע מה? - אמר גדליהו - יש לי הצעה. אחזיר לך את כל הכסף שהפסדת. בסדר?

- בסדר - אמרתי בשפתיים רוטטות! עצרתי נשימתי וחיכיתי לנס.

*111*

- שמע -- אמר גדליהו - יש אצלכם בבית רעשן פורים, שבר-כלי עתיק, ובעיניי הוא מוצא חן.

- השתגעת - מלמלתי - רעשן זה ירושה היא למשפחתנו. מזה מאה שנה ומעלה, ונפשו של אבא קשורה... ואימא...

- אז מה יש? שידל אותי גדליהו - אני לא חושב לאכול אותו. יהיה אצלי קצת. מעין משכון... כשתחזיר את הכסף, תקבלו בחזרה.

- אני...אני... - אמרתי ועיניי בכיסו של גדליהו - אני אולי אביא אותו מחר...

שכבתי במיטה. אימא נכנסה, כיסתה אותי היטב, ובירכה אותי ב"ליל מנוחה". עצמתי את עיניי והעמדתי פנים כישן. עוד מעט ובבית נשתרר שקט. סוף סוף כיבו את האור. ירדתי ממיטתי ופסעתי על בהונות רגליי.

פתחתי את המגירה התחתונה של המזנון. ידי המגששת נתקלה במשהו רך מאוד. זהו זה! החזקתי שיקית של קטיפה ירוקה, ובתוכה היה מונח הרעשן הקטן, העתיק, ולו ידית חלקה להפליא. מצדו האחד, מגולף בעץ, מרדכי היהודי רוכב על הסוס, ומחזיק פטישון זעיר בידו. מצדו האחר עומד המן, ועל ראשו כובע מצחיק ושני טסים זעירים מנחושת עליו. ידעתי שאם מסובבים את הרעשן בידית, מתנועעים מרדכי והמן, וקופצים קפיצות מצחיקות מאוד, והפטישון שבידי מרדכי היהודי מכה בשני טסי הנחושת שעל כובעו של המן הרשע בקול מצלצל ונעים לאוזן...

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

*112*

לקחתי את השקית ובה הרעשן ופסעתי אל מיטתי חרש-חרש. חשק מוזר תקפני לפתע להוציא את הרעשן ולסובבו בידיתו... בקושי התגברתי על תשוקתי זו. נכנסתי למיטה והרעשן אתי, ונים-לא-נים חיכיתי לאור הבוקר.

- דין-דן, גלן-גלין - מרדכי הצדיק התנועע על סוסו, "המן הרשע" גדליהו עמד מולי כשהוא מסובב את הרעשן בידיתו ועיניו צוחקות בהנאה.

- בחייך - התחננתי - לא בחזקה... לאט לאט...

- צעצוע יפה - צחקק גדליהו - שמע, פעם התחלת לספר לי את ההיסטוריה של הרעשן הזה. חזור על הסיפור מן ההתחלה.

גדליהו הכניס את ידו אל תוך השקית והעלה משם כתב יד מגולל כמגילה... בידיים רועדות פתחנו את המגילה. דחקתי בגדליהו לקרוא אותה בקול.

רעשן זה - פתח גדליהו וקרא - רעשן של אבי אביו של סבי היה. באותם הימים, משל ברוסיה מלך עריץ ורשע, שונא ישראל. אותו רשע גזר גזרה קשה על ילדי-ישראל. הוא שלח חוטפים לחטוף את ילדי ישראל הקטנים מידי הוריהם. אחר כך הושיבו אותם בעגלות והובילו אותם רחוק רחוק ממשפחתם ומעמם... הרגילו אותם להיות נוצרים אדוקים וחיילים טובים. אבי-אביו של סבי, ילד בן תשע היה אז, בן יחיד להוריו העניים. באותו פורים, כשיצא מבית הכנסת שמח וטוב לב ורעשנו הקטן בידו, חטפו אותו הקלגסים האכזרים. הוא טולטל בעגלות עם עוד רבים מילדי ישראל, עד שהגיעו לירכתי

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

*113*

סיביריה, מקצת מן הילדים מתו בדרך, ואלה שנשארו בחיים שכחו ברבות השנים את הוריהם הבוכים והמתאבלים עליהם. הם שכחו את עמם ואת תורתם והיו לחיילים רוסיים... רק מעטים לא שכחו. אבי-אביו של סבי, יחזקאל בעל הרעשן, היה בין המעטים הללו, עשרים וחמש שנה עבד את הצאר באמונה וכשנשתחרר מעבודת הצבא חזר לעירו ועימו רעשנו הקטן. במשך כל השנים הרבות האלה דבק ברעשנו הקטן ולא הרפה ממנו, ובשעת צרה ומצוקה, כשגעגועים תקפו אותו על בית אבא ואימא סובב את ידית הרעשן, הקשיב לצליליו וקיווה... אותו יום שחזר מן הצבא, יום הכיפורים היה, וכל אנשי העיר מגדולם ועד קטנם בבית הכנסת היו. הלך אף הוא לבית הכנסת ועמד בין המתפללים, דמעות זלגו מעיניו וליבו נשבר בקרבו. רצה לשפוך נפשו בתפילה יחד עם כל ישראל ולא יכול כי שכח את כל התפילות שהיו שגורות על פיו. מה עשה? עמד והוציא את הרעשן והתחיל לסובבו בהתלהבות גדולה. רצה העם לזרוק אותו מבית הכנסת. אך רבי נחמן, הרב הישיש של הקהילה, לא הניחם לעשות כן. הוא היסה את העם בתנועת יד, וביקש מן האורח לספר מי הוא ומה הוא. עמד אבי-אביו של סבי, וסיפר כל קורותיו וגמר סיפורו בשאלה: "העוד אבי ואמי חיים?" הייתה דממה. והרב הזקן ניגש אליו, שים שתי ידיו על ראשו וברך אותו ואמר: "ברוך שובך, אחינו היקר. יקרת לנו מאוד. יהי רצון וקול רעשנך יעלה ויבקיע שחקים, ועד כיסא כבודו יגיע וישלח לנו את משיח צדקנו לגאלנו מן הגלות המרה."

אחרי יום הכיפורים הלך יחזקאל לבית העלמין ובכה בכי רב על קברות הוריו, שמתו מרוב צער שנתיים אחרי שנחטף בנם היחיד.

לפני מותו ציווה יחזקאל להביא לפניו את הרעשן ואמר: "את הרעשן הזה יירש בני הבכור והוא יורישנו לבנו הבכור, עד סוף כל הדורות. ובכל פורים, לפני קריאת המגילה, יספר לבני ביתו תולדות הרעשן הקטן הזה..."

הרמתי עיניי מן המגילה וראיתי את גדליהו "המן-הרשע" עומד מולי חיוור ורוטט. (ואני מוכן להישבע שראיתי שתי דמעות נוצצות, תלויות לו בריסי עיניו האפורות).

- קח - אמר - והושיט לי את שקית הקטיפה והיא מלאה ותפוחה...

-- אבל - מלמלתי לתימהון - אתה רצית, רצית.

- לא רציתי שום דבר! זעק "המן הרשע" שלי - אני רוצה שתסתלק הביתה.

נטלתי את השקית ורצתי, מוכה תימהון...

רק בהיותי קרוב לביתי הבחנתי שהשקית כבדה מדי. פרשתי לקרן זווית. פתחתיה ומה נדהמתי כשמצאתי ליד הרעשן, המונח לו לשלווה ולנחת, את כל הוני, שירד וטבע במצולות כיסו של "המן הרשע", למשך שלושה ימים של משחק.

מה תגידו על מין "המן הרשע" משונה שכזה?!

*114*

פורים סרגוסה / מ"צ אפרתי

*114*

הדבר היה לפני למעלה מחמש מאות שנים.

בימים ההם הייתה סרגוסה, עיר הבירה של אלפונסו - מלך אראגוניה בספרד הנוצרית. ובסרגוסה, בימים ההם, היו שתים עשרה קהילות יהודיות. לכל קהילה - בית כנסת משלה. בתי הכנסת היו מפוארים ביותר וספרי התורה היו מקושטים בקישוטי כסף וזהב, ונתונים בתוך נרתיקי עץ מוזהבים ועטרות של זית בראשם. המלך אלפונסו היה נוטה חסד ליהודים ומנהגו היה לבקר לפרקים את רחובות היהודים. היהודים היו יוצאים לקראתו, להקביל את פניו בבגדי חג יפים וזקני העדה הלכו בראשם, וספרי התורה המקושטים בידיהם. רבים מזקני העדה דעתם לא הייתה נוחה מהנוהג הזה וראו בטלטול ספרי התורה משום חילול הקודש, ומנהג שיש לבטלו.

באחד הימים נתאספו זקני שתים עשרה הקהילות וגמרו אומר להשאיר את ספרי התורה בארון הקודש ואת פני המלך יקבילו בתיקי עץ ריקים.

מאז נהגו כך ימים רבים, והמלך ושריו לא ידעו מאומה. ובעיר סרגוסה היה יהודי מומר - שונא ישראל ומלשין - מרקוס שמו, והיה האיש אחד השרים, היושבים ראשונה במלכות אלפונסו. מומר זה ידע, כי היהודים מקבלים את פני המלך בתיקי תורה ריקים.

ערב אחד, כאשר שבו המלך ושריו מביקורם ברחוב היהודים, אמר המלך אל שריו: "אכן, מסורים ונאמנים לי הם היהודים הראיתם, באיזה כבוד והדר הם מקבלים את פניי? הלוא בספרי התורה, הספרים הקדושים ביותר להם, הם יוצאים לקראתי!".

השרים הניעו ראשיהם לאות הסכמה, רק מרקוס קם ממקומו ויאמר: "אדוני המלך! מאם באמת ובתמים אמרת את הדברים האלה? הלוא היהודים רק לצון חומדים לך! לא בספרי התורה הקדושים הם מקבלים את פניך - את הספרים הקדושים הם משאירים בארון הקודש, ואילו אותך הם מקבלים בתיקי עץ ריקים, רמאים הם ונוכלים...".

כשמוע המלך את הדברים האלה, נתמלא חימה, ויצו את כרוז המלך להכריז ברחובות היהודים על ביקור המלך למחרתו.

ולסופרי המלך הורה לכתוב להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים אם יימצאו מחר התיקים ריקים. הכתב נחתם בטבעת המלך. ומרקוס ומרעיו ישבו להם לשתות.

בלילה ההוא נדדה שנתם של שנים עשר שמשי בתי הכנסת שבסרגוסה. כל אחד מן השמשים, בשכבו על מיטתו, שמע אותו קול קורא: "יהודי סרגוסה בסכנה!... עורה, קומה, רוץ מהר לבית הכנסת, החזר את ספרי התורה לתיקיהם! לך בלאט, אל תגלה לאיש את מעשייך!" והקול - קול תחינה ובקשה, קול מפחיד ומצווה. וימהרו השמשים אל בתי הכנסת, כל אחד מהם החזיר את ספרי התורה אל תוך התיקים, וישובו לבתיהם וישכבו על משכבם - ואיש אינו יודע על מעשה רעהו.

הבוקר אור וכרוזי המלך עברו ברחובות היהודים ויכריזו על ביקורו של המלך. תמהו היהודים על הביקור התכוף של המלך, יום אחר יום, ולא ידעו פשר דבר. וימהרו היהודים וילבשו בגדי חג ויצאו כולם לקראתו, ובראשם הלכו זקני העיר ותיקי ספרי התורה בידיהם.

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

(בספר תמונה של מגילת אסתר מאיטליה, 1620)

*115*

כאשר קרבו נושאי ספרי התורה אל המלך, קרא המלך פתאום:

"עמדו! שמעו נא היהודים! בשם מי אתם אומרים לברכני?!... פתחו מיד את התיקים!"

- דומיית-מוות נשתררה בקרב היהודים. פחד גדול נפל על העם, כי ידעו, כי ריקים התיקים. פני הזקנים החווירו. הלבבות חרדו, ובידיים רועדות פתחו את התיקים. האמנם?!... ספרי התורה בתוכם... הם לא האמינו למראה עיניהם... המלך עבר מספר תורה אחד לשני... בדק את כולם, חיוך רחב על פניו, וליבו היה מלא שמחה על נאמנותם של היהודים ועל מסירותם אליו. המלך הודה להם על הכבוד הגדול שחלקו לו שהרי לא עבר אלא יום אחד בלבד מאז ביקורו. וייתן להם הנחות ומתנות וישב אל ארמונו.

ומרקוס, אשר היה בין השרים המלווים את המלך, ידע כי כלתה אליו הרעה ויתנפל לרגלי המלך לבקש על נפשו, אך המלך ציווה, לתלותו על העץ לעיני ישראל. כאשר נודעה ליהודים מזימתו של הצורר ונודע להם הנס שאירע להם, כתבו את הדבר על מגילת ספר וקבעו את היום ההוא יום שבעה עשר בשבט ליום "פורים שני" לדורות - "פורים של סאראגוסה", ויחוגו אותו בקריאת מגילה, בעשיית משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו. ורבים מהיהודים הספרדים אשר בירושלים חוגגים את "פורים של סרגוסה" עד היום הזה.

(מתוך "הצופה לילדים")

"... עצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עימנו אל"

(ישעיהו ח, י.)

*116*

שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום

מתוך זמירות לשבת

*117*

יום הזיכרון ויום העצמאות

*117*

יזכור לחללי צה"ל

*117*

יזכור אלוקים את נשמות בניו-גיבוריו, חילי צבא הגנה לישראל, שנפלו במלחמות ישראל, לפעולות הגנה, תגמול וביטחון ובעת מלוי תפקידם, ןנשמות כל לוחמי המחתרת וחטיבות הלוחמים במערכות העם, שחרפו נפשם למות על קדושת השם, ובעזרת אלוקי מערכות ישראל הביאו לתקומת האומה והמדינה ולגאולת הארץ ועיר האלוקים.

מנשרים קלו ומאריות גברו בהחלצם לעזרת העם והרוו בדמם הטהור את רגבי אדמת קדשינו.

זכר עקדתם ומעשי גבורתם לא יסופו מאתנו לעולמים. תהיינה נשמותיהם צרורות בצרור החיים עם נשמות אברהם, יצחק ויעקב ועם שאר גבולי ישראל וקדושיו שבגן עדן עד עולם, אמן.

*118*

מחר אולי יבוא הסתיו / נתן יונתן

*118*

מיכל אינה קטנה כל כך, אך עוד אוהבת סיפורים וגם אוהבת לטייל אל הנירים האפורים.

כלה קציר, ויום דועך הדליק שמיים באדום ובשדה החרישי, ניצב בודד, אילן יתום.

מיכל הביטה עגומות ולחשה בקול חרד: "כל כך מפחיד להיות אילן בזמן שלילה פה יורד...

נורא עצוב כאן בשדה כל כך לבד להישאר, נלך מפה, הלילה בא. אני רוצה לשוב, מהר!"

אז שחתי לה סיפור קטן והיא שקטה בהרהורים (הלא אמרתי זאת מראש - מיכל אוהבת סיפורים!)

ספרתי לה על חיילים אשר יצאו למלחמה ועל אחד אשר נפל קרוב-קרוב לאדמה.

ספרתי לה על ידידי, על היקר מכל רעי, אשר נשאר בשידה הקרב ולא ישוב לעד אלי.

היה הייתה זו מלחמה... עברו אולי מיליון ימים

עד שהגיע השלום. חזרו הביתה לוחמים.

וכך הוספתי לספר ולא ידעתי מה הסוף עד שהלילה בשדה התחיל את שנינו לעטוף.

אז גחנה אלי מיכל ושאלה בקול דממה:

"נכון שזה נורא לא טוב שיש בארץ מלחמה?"

שיהיה תמיד שלום ולא ימותו בחורים

ואז אולי יוכלו להיות... יותר שמחים הסיפורים?...

וכשכיסתה האפלה חזרנו אט מן השדות

ורק אילן אחד יתום נשאר בחושך לבדו.

"מחר אולי יהיה כבר סתיו" -מתלחשים האנקורים,

אך אנו שוב נצא לשוט אל הנירים האפורים.

(בספר תמונה של טנקים וחיילים)

(בספר תמונה של טנקים וחיילים)

*119*

תפילה/ חיים גורי

*119*

הבא ברכה לנערים, כי באה עת.

ראה אותם שותקים ונכונים, ועיניהם דולקות.

ראה, יורד הערב, רוח בצמרות, האורן מרטט.

קרב יהי הלילה. והמה מעטים מאוד.

ברכם, אלי, כי באה עת.

כוכבים הוצתו ומחנות רבים נאספים מעבר.

כי מי יראה אור יום!

מי נפל ומת?

הניצחון יושג או אם תבוסה וקבר?

ברכם, ברך יוצאי למלחמה.

ברך נשקם לבל יחטיא, ברך ביתם.

ברך את זה העם, את נעריו ולוחמיו, עד קרב יתם.

הנה יצאו שקטים וצעדם אובד ועלטה כבדה וליל בהרים.

ברכם, כי באה עת.

הבא ברכה לנערים.

*120*

נפלו ואבנים בידיהם הקמוצות

*120*

נפילת הל"ה שנחלצו לעזרת גוש-עציון בהרי-חברון

הלילה היה יפה ובהיר. טור מתמשך של דמויות אפלות נראה בשביל המתפתל בינות ההרים; שלושים וחמישה בחורים פסעו ועל גבם נשאו את היקר מכל - את הנשק המיועד לאנשי גוש-עציון הנתון במצור. הם פסעו בשקט, כדי לא להפריע את דומיית הלילה, המהווה מחבוא לאדם.

משהאיר היום, נגלה לעיניהם מחזה מרהיב: הכול מסביבם היה לבן. ערפל סמיך כיסה את הכול: בתים, עצים, אדם ובהמה. הוא דמה לעדר כבשים הגולשים מראשי ההרים. אט-אט נמוג הערפל, ולעיניהם נתגלו בתי כפר ערבי. יש לעקוף אותו. כשהתחילו מכתפים את תרמיליהם ומתקדמים בעייפות, נשמע לפתע קולו של עודד: "הי חבריא, הביטו!"

מתוך הערפל נראה להם זקן ערבי רוכן על חמורו. מראה האנשים החמושים, גלויים לאור-היום בסביבה ערבית טהורה זו, הדהימהו ביותר, והוא החל מפזם איזה ניגון כדי להתגבר על פחדו.

- "דני, שמע: יש להשאירו פה". - אמר יוסי. דני הניע ראשו כמסרב, והמשיך להתקדם. יוסי התעקש: "ואני חושב, כי בכל-זאת יש לקשור אותו. הוא עלול לספר עלינו".

- "עזוב! מה יעשה לך ערבי חלוש זה?" - נענה לו שאול. יוסי לא השתכנע, אבל הרוב היו בדעה שאין לפגוע בערבי, והם המשיכו בדרכם.

עתה התחילו יורדים בכיוון לוואדי עמוק וצחיח. הפסיעות היו חרישיות ובלתי-קצובות. הלב היה חרד: היגיעו בזמן?

משהגיעו לסופו של הוואדי הבחינו עיני הסיירים, שהלכו לפני המחלקה, בגוש שכוב במרומי הסלע. לפני שהספיקו הסיירים לתת סימן למחלקה - נשמעה ירייה ראשונה, וכדור זימזם מעל לראשיהם והתנפץ אל אחד הסלעים. החברים נפלו לארץ, החלו לחפש מחסה, לתפוס עמדות ולהכין עצמם לקרב.

היריות הלכו ורבו. הם היו פזורים בוואדי, שכובים מתחת למחסה ומשתדלים להדוף את התוקפים. יצחק היה בין הראשונים. - "לכל הרוחות!" - סינן בין שיניו, - "נתקענו לתוך מארב יפה. אנחנו למטה, והם רוכבים עלינו. כל צעד בלתי מחושב שלנו - פירושו אבידה. יש לחסוך בתחמושת. אין לדעת מתי נוכל לזוז מכאן".

דויד החובש הכין לידו את ילקוטי העזרה הראשונה והיה זוחל מן האחד אל השני בכדי לחבוש את הפצועים הראשונים. ידיו עבדו בזריזות. האגדים נפתחו חיש מהר ונכרכו סביב המקום הנפגע. בשכבו ליד אחד הפצועים, הרגיש לפתע שריטה חדה ברגלו השמאלית. משהושיט ידו - אצלו כבר אזלה כל התחמושת.

- אם-כן אני זוחל להביא אותו הנה.

בדרכו חזרה, לאחר שלקח את המקלע מעודד ומאיתן, נפגע בכדור בגבו. הדבר הכביד על נשימתו, אך הוא המשיך לזחול. - אם הערבים ישיגו את הנשק הזה, הם יפנו אותו נגד חיילים יהודים. יש להשמידו, ויהי מה... הוא המשיך להרהר:

- החבריא נלחמו כאריות, אבל הם מוקפים מכל צד, ומספרם קטן. - המרחק של שלושים מטר, שנותר לו, נראה בעיניו ארוך לאין-שיעור, אבל כמטרה נכספת, שהוא מוכרח להגיע אליה. הוא ניסה להשתיק את

*121*

גניחותיו, אולם הן פרצו מאליהן. הכדורים עוד שרקו מעל לראשו. כמעט כבר לא ענו לערבים, כי לא היה עוד מי שיענה, אבל הערבים פחדו להתקרב...

משהגיע דני אל יהודה, מצא גם אותו פצוע. שניהם גררו בקושי את המקלעים אל מאחורי הסלע. דני הוציא את הרימון, הטיל לצד המקלעים את רובהו, שלא היו לו כדורים עבורו. הוא פתח את הניצרה של הרימון והטיל אותו על המקלעים. נשמעה התפוצצות מחרידה, ואחריה - דממה גדולה.

הערבים לא הבינו מה קרה. אולי אותם חיילים אמיצים החליטו לשיים קץ לחייהם? - הם התחילו להתקדם, ומאחר שלא ירו עליהם, חשבו שאכן כך הוא. דני ויהודה שכבו מתחת לסלע והמתינו לבואם. בידיהם לפתו את שני הרימונים האחרונים שנשארו בידם. כאשר היו הערבים קרובים אליהם, התרוממו שניהם והטילו עליהם את הרימונים. אחר כך נטלו כל אחד אבן בידו. נשימתם קצרה, הכאבים התגברו, וכשהתרוממו לידות את האבנים - נפלו אחורה, כשהם לוחצים באגרופם אבנים דוממות...

(עפ"י דוד מושיוב)

בשנת תש"ח, בתחילת מלחמת העצמאות, נשלחו שלושים וחמישה בחורים בשיירה, (שיירת הל"ה) לעזרת גוש עציון הנצור.

הערבים ראו אותם ופתחו עליהם באש. הל"ה נהרגו בגבורה בקרב, במורדות הרי חברון.

(בספר תמונה של טנקים וחיילים)

(בספר תמונה של טנקים וחיילים)

*122*

ראיתי את איקי במצעד / זאב

*122*

עבר הנשק הכבד ולפני הצבא הצועד

נפרשו הדגלים הצבעוניים כחלום -

פתאום בין הכומתות מאדומות,

כפרחי הבר, זקוף וישר, בהיר שיער

ושזוף הלחי הופיע הוא, איקי - אחי.

הוא חייל.

כשהוא בא הביתה, לשבת,

הוא צועד בצעד כבד, חמור-מבט,

דבריו: עם, מולדת, גבול, אויב, אש...

אמרתי לו פעם: "איקי, חייך, מה יש?..."

אז החיוך זווית-עינו הרעיד,

לקח ידי בידו,

כתמיד, ישב. הרכין-ראש ואמר:

"השמעת הסיפור על האיש הקדוש?

ובכן: הוא הלך ביער, והלילה אפל, כסער

סערו החיות בילל, מיבב כל היער

והוא בודד.

אז...

חג מעגל סביבו לאות.

קרבו החיות בשאג, בנאק, בנהם:

רחצו לשון, לטשו עין,

חרקו שיניים בזעם, התפזרו, חברו

ואת המעגל לא עברו..."

הוא שתק.

האדם הציף פניו כגל,

נגע במדי הזית של החייל,

ואמר: "תמי, אנחנו - המעגל..."

הסיפור שמספר איקי לאחותו תמי הוא משל. נסו לשער מהו הנשמל, מיהו האיש הקדוש, מי הן החיות, ומה המעגל.

בדמותו של איקי צדדים מנוגדים. גלו אותם.

*123*

(בספר תמונה של טנקים וחיילים)

(בספר תמונה של טנקים וחיילים)

*124*

איך נלחמנו בטנקים בימים ההם / יפרח חביב

*124*

הכול מכירים את הטנק הסורי הניצב בדגניה. זהו טנק מפורסם מאוד והכול מדברים בו. הטנק הזה לא היה יחידי. היו עוד טנקים, שאין מרבים לספר עליהם, ואשר משמידיהם חיים בקירבנו עד היום הזה.

אחד מאלה היה טוביה ידידי. יום אחד, בשעת רצון, פתח פיו והחל לספר לי פרשה מופלאה שהתחוללה במאי 1948. וסיפור זה - הריהו כלשונו וכרוחו.

ביום שישי, בארבעה-עשר במאי, באייר תש"ח, הכרזנו על הקמת מדינת ישראל. למחרת היום החלה הפלישה הגדולה של צבאות ערב. אותו יום עמדתי בדיר. והנה בא אליי מרכז המשק ואמר לי:

- תפסיק לעבוד, טוביה, יורדים למלחמה. תגיד שלום לכבשים שלך ורד לדגניה.

ירדתי לדגניה מרכס פוריה, ומצאתי שם ציבור של לוחמים שהיו מדוכדכים ואובדי עצות. בעומדם בידיים ריקות כמעט אל מול צבא מאומן ומצויד כהלכה.

- הם מתכוננים לשטוף אותנו בטנקים - התלחשו מפה לאוזן.

- המצב חמור בכל החזיתות.

- צריך לפנות את הילדים.

ואז ראיתי כיצד מעלים את הילדים לאוטובוסים משוריינים והאוטובוסים מטפסים בכבדות על ההר, כשהסורים צולפים עליהם והכדורים נופלים מימינם ומשמאלם.

- מי ייתן ולא יפגעו - התפללנו בלבנו.

נשארנו לבדנו, רק המבוגרים בלבד. השמש נעלמה מעבר לרכס של פוריה.

- מחר זה יהיה - לחש מישהו וקולו נשמע לי מדוכדך. והנה בעוד אני מביט כה וכה, והנה תכונה במחנה: "הביאו תותח נגד טנקים!"

- האמנם?!

- כן, כן, מתל-אביב!

התקרבתי אל המדברים וראיתי מכשיר ריתוך שהייתי רגיל להשתמש בו בבית.

- זהו התותח?! - התפלאתי.

- אוהו! משמיד-טנקים סוג אל"ף-אל"ף!

- מישהו יודע להשתמש במכשיר הזה? - שאל המפקד הממונה על ה"תותח"- מישהו מוכן להתנדב?

- אני - אמרתי.

- ומהו הניסיון שלך?

- עבדתי בבית כמסגר.

- בסדר, בוא ותקבל הסבר.

נגשתי אל המכשיר והסבירו לי ככה:

- תראה: במיכל א' יש אוויר דחוס. הוא מחובר בצינור אל מיכל ב', המכיל נוזל דליק וסמיך. שני המכלים מחוברים בצינור אל אקדח, העשוי מלוחיות פח. צריך ללחוץ על ההדק של האקדח בשתי סחיטות: לחיצה ראשונה - והאקדח מתיז חומר דליק על הטנק, לחיצה שנייה - החומר נדלק. ברור?

- ברור - אמרתי.

- טוב. ובכן, אנחנו חופרים לך עמדה בשער של דגניה. משם, יש לשער, עלולה לבוא אחת הפריצות העיקריות. כשיתקרבו הטנקים - תפעל כאשר הסברתי לך, ברור?

- אפשר לנסות אותו? - שאלתי.

- אי-אפשר, הרוח חזקה מדי.

המפקד הממונה על ה"תותח" הלך לו, ואני הסתכלתי על סביבותיי וראיתי כי רגליי עומדות בחצר בית-הספר המשותף של דגניה. אולם הלימודים נפסקו, הכיתות

*125*

ריקות מתלמידים ולועי תותחים וטנקים היו קרבים אט-אט מעבר לגבול... אותה שעה הרהרתי בליבי: הינצח הספר את התותח? היעמוד אדם מול טנק? הה, מי ייתן ויחזרו התלמידים לספסלי הלימודים במהרה...

עודי עומד שקוע בהרהורים ובייחולי שלום, והנה הרגשתי טפיחה על שכמי וקול שאל:

- אתה הוא התותחן?

- כן.

- ובכן, בוא ונטעין את התותח.

אי-מזה נשמע קול שעטה של כרכרה קטנה, רתומה לחמור. העמסנו על הכרכרה את המכלים ואת ה"תותח" שלי ונסענו אל העמדה שלי - בשערי דגניה.

חפרתי לי עמדה ומסביבי חפרו גם כל האחרים את עמדותיהם. הלם המעדרים בלילה נשמע מאיים ומעודד כאחד.

אחר-כך הורדנו את ה"תותח" שלי לתוך העמדה, טפחתי בחיבה על שני המכלים והרשיתי לעצמי לנמנם מעט עד בוקר אור.

למחרת היה ה-20 במאי, יום ההתקפה הגדולה על דגניה. עם בוקר אור פתחו האווירונים והתותחים הסוריים בהרעשה כבדה. ואני שכבתי בעמדה שלי, והרסיסים והקליעים נופלים לפניי ומאחוריי. משנדם קול התותחים הגדולים וגם האווירונים הסתלקו - קלטה אוזני קול אחר, קול טרטור של שרשרות ברזל.

- הטנקים באים! - נשמעה קריאה במשק. הזדקפתי.

למולי התפרש בשדה טור של טנקים, ואחד מהם שועט- יורה אל מול השער, ישר אליי! הגיעה שעתך, טוביה - לחשתי לעצמי - לבדך אתה בבור הזה. פעל לאט בשקט. בקור-רוח. זהו הטנק שלך. לאט, לאט... החזק את האקדח. כן, ככה. כוון היטב, אל תירה, תן לו להתקרב. אל תפחד... הוא איננו רואה אותך... הוא יורה מעליך...

המפלצת הלכה וקרבה. וכאשר הייתה קרובה מאוד - כוונתי ולחצתי על ההדק. יבבת פגז-מרגמה שצפה-קצפה: טררח! פגז נחבט סמוך לו. לחצתי על ההדק בשנייה...

אי - מזה שעט-דהר רגב אדמה והוטח במלוא עוזו אל האקדח שלי. לוחיות הפח התפוררו בידי ולא נותר בכפי אלא זכר מדולדל לאקדח מפואר... ה"תותח" שלי יצא מכלל פעולה.

אמנם כן, אבל גם הטנק "שלי" - הה, אלי! - גם הטנק שלי יצא מכלל פעולה! ראיתיו עולה בלהבות ומסתלק כמו לפיד בוער!

הבטתי ב"תותח" שלי, נהרס אחרי שתי הלחיצות הראשונות - ונדתי לגורלו. ואילו מאחוריי שמעתי לפתע צהלות ניצחון:

הם בורחים! הם נסוגים!

הנה כי כן - ה"תותח" שלי עשה את שלו. הם נמלטים. דגניה שוב לא תיפול.... וניצח האדם את הטנק...

(מתוך: ניצח האדם את הטנק - הוצאת יבנה)

*126*

אלעד / א. זיגמן

*126*

אלעד ירד אל הירדן הוא ראה הכול פורח להרדוף אותו הריח ממש כמו בראשונה.

אלעד ירד אל הירדן הערבה ירוקה כפליים והנה שקטים המים ממש כמו בראשונה.

אלעד, אלעד יקים הגשר כמעשה אבות אלעד, אלעד יקשור הקשר בין הלבבות.

אלעד ירד אל הירדן הוא שבר אבני-הקלע אבני-גזית חצב מסלע ממש כמו בראשונה.

אלעד ירד אל הירדן לחדש ארחות כקדם, זקן ונער בם ירדו ממש כמו בראשונה.

אלעד ירד אל הירדן שני מחנות חיבר בגשר ברית תהי לנו וקשר ממש כמו בראשונה.

*127*

(בספר תמונה של נוף)

(בספר תמונה של נוף)

*128*

למעלה על המגדל / מרדכי נאור

*128*

מתוך יומנו של נער במלחמת השחרור

יוסי, ילד בארץ-ישראל של שנת תש"ח, שנת קום המדינה, כתב יומן. שני קטעים מיומן זה נכתבו האחד ביום שהוחלט להקים את המדינה והשני ביום שבן גוריון הכריז על הקמתה. הקטע השלישי נכתב יומיים אחר-כך.

י"ח בכסלו תש"ח, 30 בנובמבר 1947

יום גדול.

בשש בבוקר התעוררנו ?בהלה. דודי מאיר דפק על הדלת בחוזקה וצעק: "קומו, קומו בטלנים, קומו טיפשים!" כשפתחנו לו את הדלת, התפרץ הביתה והתחיל לרקוד. חשבנו שהשתגע. רק אחרי דקה או שתיים של השתוללויות סיפר לנו כי מאוחר בלילה החליט האו"ם ?אמריקה על הקמת מדינה יהודית. "איך? מה קרה בדיוק?" רצה אבי לדעת.

דודל מאיר סיפר כי הערבים ניסו לדחות את ההצבעה, אבל הפעם הם לא הצליחו והוחלט להצביע. ההצבעה נמשכה זמן רב ולבסוף סוכמו התוצאות והתברר כי שלושים ושלוש מדינות תמכו בהצעה, שלוש עשרה התנגדו ועשר לא הצביעו. וכך הוחלט על הקמת המדינה. לשמע הדיבורים והצעקות התעוררו התאומים ושאלו מה קרה. אמי ניגשה אליהם וסיפרה להם שכולם שמחים כי יש מדינה. "איפה", אמרה יעל הקטנה, "רוצים לראות אותה."

"היא עוד איננה, היא תבוא", ניסתה אמי להסביר לה, דבר שגרר אחריו התפרצות בכי של יעל, שדרשה שהמדינה תבוא תיכף ומיד. בקושי הרגיעו אותה. דודי מאיר סיפר כי בתל-אביב התאספו בלילה אלפי אנשים ברחובות ורקדו. כל הקיוסקים היו פתוחים, ומי שרצה הזמין מה שרצה ולא שילם פרוטה. הכול בחינם.

השמחה הייתה גדולה גם בבית-הספר. בקושי למדנו. השאלה שכולם שאלו הייתה: "מתי תקום המדינה היהודית שעליה הוחלט אתמול?"

ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948

היום התחיל בצורה רגילה והסתיים בצורה לגמרי לא רגילה. לפני-הצהריים הויכוח הרגיל עם חיימוש, המורה לאנגלית. הוא טען שאס נמשיך ללמוד אנגלית בחוסר חשק, למנהגנו, לא נדע אנגלית לעולם ועד. בועז הצביע ושאל: "בשביל מה, בכלל, ללמוד אנגלית, אם האנגלים, ממילא, עוזבים היום את הארץ." חיימוש אמר שדבר אחד לא קשור לשני. "האנגלים עוזבים, אבל האנגלית נשארת שפה חשובה." לא השתכנענו. כשחזרתי הביתה, בצהריים, סיפר לי אבי בי לארבע אחר-הצהריים ישדרו ברדיו את טכס מקמת המדינה היהודית. "ברדיו שלנו, לא של האנגלים." הוא הדגיש.

שעות אחרי הצהריים עברו לאט-לאט. חיכינו וחיכינו והשעה ארבע לא הגיעה. אמי אמרה שכדאי ללבוש בגדי- חג, בגלל שרק פעם בחיים, אם בכלל, זוכים לחוג את ייסודה של מדינה, והיהודים חיכו כמעט אלפיים שנים ליום הגדול הזה. אבי ואמי התרגשו נורא. אני לא כל-כך. סמוך לשעה ארבע ישבנו סביב מקלט הרדיו - אבי, אמי, אני והתאומים. קריינית וקריין פתחו את שידורי "קול ישראל", תחנת השידור של המדינה הנולדת. הם סיפרו לנו על טכס הקמת המדינה המתחיל באותה שעה בתל-אביב.

במשך כל העברת הטכס ישבנו בשקט והאזנו. אפילו התאומים הבינו כנראה את גודל השעה - ושתקו. אני

*129*

מוכרח להודות שככל שהטכס התמשך, התחלתי גם אני להתרגש. דויד בן גוריון, ראש הממשלה, קרא את מגילת העצמאות והסביר כי חוקי ממשלת המנדט מבוטלים. אחר-כך חתמו חברי מועצת-העם על המגילה, והטכס הגיע לסיומו.

שמה של המדינה - ישראל. בימים האחרונים הועלו הצעות לקרוא לה יהודה וציון, וארץ-ישראל. לבסוף הוחלט - ישראל. כולם היו רציניים. עיניה של אמי היו לחות. גם אני הרגשתי מחנק מוזר בגרון. כנראה מרוב התרגשות.

אחרי כרבע שעה באו לבקרנו דודי מאיר ודודתי רוחמה. דודי מאיר היה עליז מאוד וקרא: "מה אתם כל-כך רציניים? הביאו יין ונברך 'שהחיינו'!" אמי הביאה יין וכוסיות וכולנו שתינו.

ז' באייר תש"ח, 16 במאי 1948

העיתונים מספרים על הקמת המדינה ועל פלישת הצבאות הערביים. כולם מתרגשים, ורק אצלנו כאילו לא קרה דבר. היום יום ראשון ואנו חזרנו לבית-הספר. למי בכלל יש ראש ללימודים?

אחרי השיעור השלישי הסתכסכנו עם המנהל. ביקשנו ממנו שיבטל את השיעור הרביעי, כיוון שנמסר כי בית-הדואר שבמרכז המושבה החל למכור את בולי-המדינה, שיצאו רק היום, ואנו רוצים לגשת לשם. הוא אמר שהבולים לא יברחו ונוכל לראות אותם גם אחרי הצהריים. התייעצנו מה לעשות והחלטנו לגשת לבית-הדואר בכל זאת.

בדואר הייתה שמחה עצומה. המון אנשים קנו את הבולים החדשים ובירכו זה את זה "שהחיינו". הבולים עצמם לא עושים רושם מיוחד. מודפסים בהם ציורים של מטבעות עתיקים והכתובת "דואר עברי". הסבירו לנו כי כשהדפיסו את הבולים לפני שבועיים או שלושה, לא ידעו עדיין כיצד תיקרא המדינה, וכיוון שלא ידעו מה יהיה השם הסופי, הדפיסו על הבולים את המלים "דואר עברי". כשחזרנו לבית-הספר קיבל אותנו המנהל בפנים חמוצות. הוא אמר שמגיע לנו עונש כבד, אך בהתחשב בעובדה שהשמחה גדולה לרגל הקמת המדינה, לא יעניש אותנו הפעם.

אחרי הצהריים ביקשתי מאבי שתי לירות לקניית סדרת הבולים החדשה. אבי התפלא על חוצפתי הרבה. הוא הסביר לי ששתי לירות הן המון כסף, ושאנו עומדים בפני תקופה קשה במיוחד, תקופת מלחמה, ובזמן שכזה אסור לבזבז כסף. עניתי, שהוא צודק, אבל סדרת הבולים החדשה עולה בשלמותה 1838 מיל, שהם כמעט שתי לירות, וכמי שיש לו אוסף בולים גדול מאוד, אסור לי להחמיץ את ההזדמנות לרכוש את כל הסדרה, ומי יודע אם מחר או מחרתיים לא יאזלו הבולים. אבי לא השתכנע. לבסוף נכנע במקצת ונתן לי לירה אחת. הלכתי לבית-הדואר וקניתי את כל הבולים חוץ מן הבול של לירה אחת. הפקיד שאל אותי למה אני לא קונה גם את הבול חזה. אמרתי לו שאין לי די כסף, הוא אמר שחבל, מפני שבעוד שנים אחדות יהיו הבולים האלה יקרים מאוד, מפני שהם הראשונים לגמרי, ושהבול של הלירה בוודאי יעלה 50 לירות.

הוא טעה. אחרי 25 שנים נמכר הבול הזה, לא חתום ועם שובל, בעשרות אלפי לירות.

*130*

העיניים של המדינה / אוריאל אופק

*130*

והוא סיפורו של רב"ט בן-סימון כפי שסופר אחרי הקרב על החרמון

בקשת שאספר לך הכול הכול, אדון, / איך גולני כבש בחזרה את מוצב מחרמון. / אבל תסלח לי, אמלא יודע איך מספרים כזה מין סיפור. / אני אין לי הרבה פרקטיקה ונסיון בדיבור. / בעיקר לא בסיפורים של גבורה ושל פחד ודם. / אז תסלח לי אם הסיפור ימיה פה ושם מגמגם. טוב, זה התחיל לפני סוף המלחמה בשש, / כשפתאום אנחנו שומעים: עוד מעט מפסיקים את האש. / אנחנו שומעים, והלב כמו שאומרים מתקומם: / האש תפסיק והחרמון עוד בידיים שלהם?! / הלוא זה המוצב של גולני, שנפל ממש ביום-הכפורים, / והפצעים האלה עוד פתוחים וכואבים ובוערים. / לא יכולנו בשום אופן להסכים לכזה מין מצב. / גולני מוכרח לקחת בחזרה את המוצב!

לפנות ערב יצאנו ברגל למעלה למעלה, / טיפסנו בין סלעים ושיחים ומוקשים למעלה והלאה. / אתה יודע מה זה לטפס ככה בחושך ובחום, / וכשאתה כמעט מגיע - נפתחת עליך אש גיהנום? / אתה בכלל יודע מה זה לרוץ ישר לתוך האש. / ולראות חברים נופלים מולך ולשמע צעקות: "חובש"? / אתה יודע מה זה לגלות שנשארת כמעט לבדך, / ולהרגיש: הכול אבוד, ושום דבר כבר לא יציל אותך? / ולחשוב: איך זה נכנסתי לתוך הבוץ והדם והטינופת? / ולחשוב: איך אפשר להסתלק מפה, מתוך האש והתופת? / תסתובב ממה, בן-סימון, ותברח מפה למטה למטה, / ותן תודה לאלוקים, שאתה חי ולא נפגעת...

אבל הסוליות מכות שורש באדמת ההר הנורא, / ואני עומד ושומע: רוצים לשלוח אלינו עזרה, / רוצים לשלוח פלוגת צנחנים מהעתודה, / שהם יבואו ויעשו במקומנו את העבודה... / אז פתאום, אנ'לא יודע איך שלחתי צעקה מתוך החזה: / 'חברה, תקשיבו, אסור להסכים לדבר הזה! / את המשימה הזאת הטילו על גולני, נכון? / אז גולני ורק גולני ייקח את החרמון!'

ואז, אדוני, התארגנו מחדש וקיבלנו תחמושת אישית, / וטיפסנו והסתערנו פעם שלישית ורביעית וחמישית. / ואלברט הלך לבדו לשתק את עמדת הבזוקה / ואחריו הלכו גם צביקה ובני וינוקא. / וויקטור המשיך לפקד גם שהיה כבר פצוע, / וכל רגע היה שם ארוך יותר משבוע. / ואחרי חמש-עשרה שעות של קרב פנים-אל-פנים וכידון-מול-רימון / ראיתי את הדגל של גולני מתנופף על ראש חרמון.

אתה שואל איך עשינו את זה? זאת שאלה קשה, / אז אל תבקש ממני תשובה, בבקשה. / בשבילנו החרמון היה כמו הכותל, אם לא יותר. / ואנחנו החלטנו להגיע אליו, להגיע ולא לוותר. / הייתי מת שם, אבל לא יורד, מת ולא יורד, / לא רק אני - כולם חשבו ככה, אני עד. / הכניסו לנו את זה לראש - שמוליק וחקה ודני:/ לא יורדים עד שלא רואים שם את הדגל של גולני / כי החרמון זה לא סתם הר, את זה כבר כל הפלוגה מבינה: / הלוא... הלוא החרמון הוא העיניים של המדינה!

זה היה - מילה במילה - סיפורו, של רב"ט בן-סימון, / וכל העת הוא לא הביט אפילו פעם אחת אל החרמון. / ואני בו הבטתי ורציתי לומר כמעט בתחינה:/ 'לא החרמון, לא החרמון... אתה הוא בבת-עיינה של המדינה"

*131*

(בספר תמונה של הר החרמון)

(בספר תמונה של הר החרמון)

החרמון - הר גבוה מאוד הנמצא בצפון הארץ. אדם העומד עליו יכול לראות שטחים נרחבים בארץ ובארצות השכנות סוריה ולבנון. הקרב על החרמון התרחש במלחמת יום הכיפורים.

לביטוי "העיניים של המדינה" יש שתי משמעויות. מהן?

*132*

מחר / נעמי שמר

*132*

מחר אולי נפליגה בספינות מחוף אילת עד חוף שנהב

ועל המשחתות הישנות יטעינו תפוחי-זהב

כל זה אינו משל ולא חלום זה נכון כאור בצהריים

כל זה יבוא מחר אם לא היום ואם לא מחר אז מחרתיים

מחר אולי בכל המשעולים ארי ועדר צאן ינהג מחר

יכו באלף ענבלים המון פעמונים של חג

כל זה אינו משל ולא חלום מחר יקומו אלף שיכונים

ושיר יעוף במרפסות ושלל כלניות וצבעונים

יעלו מתוך ההריסות כל זה אינו משל ולא חלום

מחר כשהצבא יפשט מדיו ליבנו יעבור לדום -

אחר כל איש יבנה בשתי ידיו את מה שהוא חלם היום

כל זה אינו משל ולא חלום זה נכון כאור בצהריים

כל זה יבוא מחר אם לא היום ואם לא מחר אם עוד לא מחר

ואם עוד לא מחר אז מחרתיים.

השיר מלא אמונה בעתיד טוב.

ההרגשה ש"מחר" יהיה טוב נוצרת בזכות התוכן, המשקל הקיצבי והמנגינה שחברו זה לזה בשיר של נעמי שמר.

*133*

בן זוג לשביעי של פסח / ד"ר שז"ך

*133*

ריב המועדים צמודים לימי חג הפסח, שהוא ראש וראשון לרגלים, והם מרמזים בו לפי סדר א"ת ב"ש.

כל יום של פסח היה לו בן זוג ביום מועד אחר, חוץ מיום שביעי של פסח, שלא נמצא לו בן זוג, והוא עמד בודד בין חגי השנה כל ימי הגלות.

בא שביעי של פסח לפני הקב"ה ושאל לבן זוגו. אמר לו הקב"ה: לעתיד לבוא ימצא גם לך בן זוג. לשקמה מדינת ישראל, נתאספו זקני העם ושריו וקבעו חג העצמאות ביום ה' באייר. אז נגאל יום שביעי של פסח מבדידותו, כי נמצא בן זוגו הצפוי, הוא יום חג העצמאות, שנשתלב במסגרת חגי האומה ומועדיה הגדולים.

מעכשיו נשלמה השורה, והרי היא לפנינו:

א"ת - א' של פסח חל תמיד ביום, שיחול בו תשעה באב.

ב"ש - ב' של פסח חל תמיד ביום שיחול בו שבועות.

ג"ר - ג' של פסח חל תמיד ביום שיחול בו ראש השנה.

ד"ק - ד' של פסח חל תמיד ביום שיחול בו קריאת התורה (שמח"ת בחו"ל).

ה"צ - ה' של פסח חל תמיד ביום שיחול בו צום כיפור.

ו"פ - ו' של פסח חל תמיד ביום שיחול בו פורים (שעבר).

ז"ע - ז' של פסח חל תמיד ביום שיחול בו יום עצמאות(ה' באייר).

(בספר תמונה של חורף במעברה)

(בספר תמונה של חורף במעברה)

*134*

(בספר תמונה של חורף במעברה)

(בספר תמונה של חורף במעברה)

(בספר תמונת נוף)

*135*

התקווה / נפתלי הרץ אימבר

*135*

כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה.

ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה -

עוד לא אבדה תקוותנו,

התקוה בת שנות אלפיים,

להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים!

(בספר תמונה של חורף במעברה)

(בספר תמונה של חורף במעברה)

*136*

שאי-סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך, בניך מרחוק יבואו ובנותיך על-צד תאמנה

(ישעיהו ס', ד')

(בספר תמונה של חורף במעברה)

(בספר תמונה של חורף במעברה)

*137*

על הארץ הטובה

*137*

שמש אחת היא / ש"י עגנון

*137*

אומרים לי:

אלו אומרים: "ארץ לא תחסר כל בה" (דברים ח)

ואלו אומרים: "ארץ אוכלת יושביה" (במדבר יג)?

אמרתי להם:

משל לחמה - צדיקים מתרפאים בה, רשעים נשרפים בה;

שמש אחת היא.

כך ארץ-ישראל - לפי טיבו של אדם מוצא בה.

*138*

המבשר/ אליעזר שמאלי

*138*

סח לי יחיא בן-סלים הישיש, משוכני מחנה-העולים בפרדסיה:

כשהייתי קטן בן שש או, שבע שנים, יצאו יום אחד אבי ואמי, ייזכרו לתחייה, עזבוני בבית והלכו לעסקיהם. בדד שכנו בכפר בין גויים, ופחדם היה עליי. וכשיצאו אבי-מורי ואמי מן הבית, סגרתי עליי את הדלת, נטלתי ספר, ישבתי על המחצלת הפרושה על קרקע הסדר ועסקתי בתורה בקול ובניגון.

אני יושב ועוסק בתורה - ומוט הברזל שעל גבי הדלת נקש פתאום פעמיים ושלוש. הפסקתי ממשנתי וקולי דמם.

- צדקה! צדקה! - הגיע לאוזניי קול קורא מאחורי הדלת - יהודים רחמנים בני רחמנים, תנו צדקה וזכיתם למצוות.

פה מדבר בכפר של גויים בלשון הקודש, יהודי מתדפק על דלת ביתנו! - אמרתי לעצמי ונשמתי לרווחה. קמתי וניגשתי לדלת. פתחתי אותה כדי סדק צר והצצתי החוצה. הצצתי - וחייתה נפשי: לפניי עמד ישיש בעל-זקן-שיבה ארוך ורחב, פניו מבהיקים ועיניו מאירות ולבושו שחור ונקי ורבב אין בו.

שאלתי בעד הסדק הצר: - מי אתה? ענה לי: - יהודי אני וצדקה אני מבקש. אמרתי: - אבי ואמי עזבוני ומפחד אני. אמר: - אל תפחד, בני, כי יהודי אני. שאלתי: - ומה תבקש ממני ובידי אין מאומה? אמר: - איש-איש כאשר ידבנו לבו, בני.

פתחתי את הדלת ולבי בי דופק. וההלך הישיש סר הביתה ונשק למזוזה, בירכני לשלום והניח את מקלו ותרמילו על הקרקע, נאנח מעומק ליבו וישב על גבי מחצלת הקנים. שאלתי בהיסוס: מאין באת, מרי?

(בספר תמונה של חורף במעברה)

(בספר תמונה של חורף במעברה)

*139*

ענה: - מדרך רחוקה.

- ולאן אתה הולך? אמר: לדרך רחוקה.

שאלתי: - ומה אתן לך צדקה, ובידי אין מאומה? צחק ואמר:

- בידך אין מאומה? הנה בצלים מוטלים בערמה בפינה שבחדר, תן לי בצל אחד ואברך עליו ואחייה נפשי.

קמתי וניגשתי לערמת הבצלים ובחרתי אחד גדול ועבה, חזרתי ושימתין לפניו וכולי מלא בושה וכלימה.

לקח ההלך את הבצל וקלפו מתון, מתון ושאל: - האין מלח בבית, בני?

אמרתי: - יש מלח.

אמר: - הבא מלח.

חפנתי חופן מלח מסיר-החרס, שעמד בפינה אחרת שבחדר, ושמתיו בידו. טבל ההלך את הבצל במלח ובירך והתחיל לאוכלו בכל פה ועיניו זולגות דמעות.

שאלתי: למה תבכה, מרי? וכי יש בידי מאומה ואיני נותן לך?

מחה ההלך את דמעותיו בידו ואמר:

- לא על הא אני בוכה, בני, אלא על-דא אני בוכה, שעזבנו ארץ זבת חלב ודבש ודבקנו בגלות המרה כבצל הזה...

שאלתי: - מר, וכי מרצון אנו יושבים בכאן? איך נעלה לארץ-ישראל, ועדיין משיח לא בא?

טבל ההלך את הבצל במלח שלפניו פעמיים ושלוש, נגס בבשרו ואמר:

- נלמד נא מבצל זה, בני: מה הבצל הזה מתעטף בכמה לבושים וישן שינה מתוקה ואינו חש במרירות שבו - כך ישראל.

מה הבצל הזה מוטל בערמה בבית כמת, אך יתעורר כשיישתל בקרקע - כך ישראל, בני.

מה הבצל הזה אינו מתמתק אלא על-ידי בישול ורתיחה - כך ישראל לא ישוב לארצו, ארץ זבת חלב ודבש, אלא לאחר שיתמרק בייסורים הרבה.

מה הבצל הזה קליפותיו החיצוניות והקשישות נובלות ואילו מה שבתוכו ירוק וישוב ויחיה - כך ישראל, בני.

לעת ערב כשחזר אבי-מורי מעמל יומו, סיפרתי לו את מעשה המלך לתומי, שעה שישבנו לאכול לחם. נזדעזע אבי, הפת נפלה מידו והוא קם וקרא בקול:

- המבשר היה בכאן היום בביתנו. כה אזכה אף אני לימות המשיח! זכית לגילוי-אליהו, בני. ואתה תזכה ותעלה לארץ-ישראל...

- וזכיתי - סיים יחיא בן-סלים הישיש את סיפורו ופניו קורנים ונוהרים. ישתבח הבורא! נתמרקנו בייסורים ונתרתחנו במים רותחים ובאש, אבל שבנו ונשתלנו בארצנו, הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו!...

פירושי מילה מרי - אדוני

בסיפור זה מסופר על אליהו הנביא המבשר את בוא המשיח. המבשר מדמה את עם ישראל לבצל. במה?

*140*

(בספר תמונה של חורף במעברה)

(בספר תמונה של חורף במעברה)

*141*

רג'ינה מחפשת את הוריה / משה אסלן

*141*

סיפורה של נערה מ"השורה" בעירק

זה היה בשנת 1951. פגשתיה במחנה "שער העלייה" - מחגה העולים בקרבת חיפה. מדי יום ביומו הייתה רג'ינה מופיעה במחנה ותועה ומחפשת בין המבנים הגדולים, אשר שימשו מחנה לחיילים הבריטיים לפני קום המדינה, ובין גושי האוהלים הנטויים, שבהם שוכנו המוני העולים עד לסידורם במעברות הפזורות בארץ.

כבת עשרים נראתה, דקת גו, שחומת עור, שערה השחור גולש על כתפיה, אפה קטן, שפתיה דקות ועיניה שחורות וגדולות. היא תרה במחנה ובחנה בלכתה כל איש, כל אישה, כל עלם וכל עלמה. מדי פעם בפעם עמדה ושאלה כל מי שנקרה בדרכה, נענעה ראשה והמשיכה ללכת...

כעבור שעתיים שלוש של ביקור ב"מחנה" הייתה שבה על עקבותיה, כשבפניה ניכרים עצבות ואכזבה. מיום ליום גברה בי סקרנותי והחלטתי לברר מי היא, מאין באה ואת מי היא מחפשת. ניגשתי אליה ושאלתיה: "את מחפשת מישהו?" "כן, אדוני, את הוריי אני מחפשת!"

"מאין הורייך?"

"מעירק"

"מאיזו עיר?"

"מבצרה".

"גם אני מבצרה!"

"אם אתה מבצרה, מן הסתם מכיר אתה את משפחת בקאל?"

נעצתי מבטי בניצבת מולי והמייחלת לשמוע מילת בשורה מפי, החמרתי פניי כלפיה ובקול מוכיח עניתי: "כן אני מכיר את משפחתך!... אם כן, את היא רג'ינה אשר בגללך..."

"אני לא מבינה אדוני, אולי תסביר את דבריך!"

"רק אמך ואחייך הקטנים עלו ארצה!"

"רק אמי ואחיי הקטנים עלו?"

"מכל מקום סודרה אמך באחת המעברות. אני מייעץ לך לסור אל מנהל המחנה ולברר באיזו מעברה סודרה..."

"אבל מה עם אבי?". מדוע לא עלה עם אמי?..."

"אני מעדיף שתשמעי מפי אמך את אשר עוללת לאביך!" דבריי האחרונים היממו את בת שיחי ונפלו כרעם ביום בהיר על אוזניה. פניה הלבינו כסיד, לשונה נדבקה בפיה, רגליה קפאו תחתיה והייתה מרתתת כעלה נידף ברוח סערה ורק ידיה היו מושטות כלפי כמתחננת שאספר לה מה שידוע לי על אביה.

החזקתי בידה הובלתיה אל משרדו של מנהל המחנה. על פנינו חלפו אנשים ונשים כשבידיהם קערות, מגשים, סירים, פחיות ושאר כלים בדרכם אל המטבח לקחת בהם את מנות המזון עבור בני ביתם. מדי פעם בפעם בקע מתוך הרמקול של המחנה קול צורמני שקרא בשמות של אנשים, או שמסר הודעות בשפות שונות. המתנתי עד שהתאוששה, הצבעתי על דלתו של המנהל ואמרתי "היכנסי ובררי באיזו מעברה סודרה אמך!"

השתהיתי במחנה העולים "שער-העלייה" למעלה משישה שבועות, וזה בשל דרישתי העיקשת לקבל סידור במעברת "פרדס-כץ", השוכנת מול בני-ברק בין פתח-תקווה ותל-אביב. קרובי משפחה טרחו לבוא אליי ומנו בפניי את היתרונות שנודעו למעברה זו לעומת יתר המעברות ואף יעצו לי, כי אם אסרב לקבל סידור אחר אשיג את מבוקשי בסופו של דבר...

באחד הבקרים נקראתי אל המשרד וניתן לי האישור המיוחל. רצתי אל האוהל, אספתי את חפציי הדלים

*142*

ועליתי על המשאית יחד עם עוד שלוש משפחות, ונסעתי אל מחוז חפצי.

ימיי הראשונים במעברה היו קשים מנשוא. הספק פרסם בלבי שמא טעיתי בעלותי ארצה לבדי, כי הוריי, עתירי הנכסים, העדיפו להישאר בעיראק. אט אט התרגלתי לאורחות החיים שבמעברה: לגור בתוך אוהל עלוב ללא ריצוף, ללא מים וללא חשמל, להילחם בנמלים ובעקרבים, שטיילו לקנאתם בין האוהלים ובתוכם; לעמוד שעות ארוכות בתור על יד חנות המכולת ועל יד האטליז כדי לקבל את מנת המזון הדלה תמורת תלושי-מזון, שבלעדיהם אין קונים את מצרכי המזון האלה בלתי אם בשוק השחור במחירים מופקעים; לבשל את ארוחותיי על פתיליית נפט; שכבה עבה של פיח סמיך כיסתה את כלי הבישול; להיות שותף למספר משפחות מרובות-ילדים בשירותים, שעמדו הרחק מאוהלי; להתקלח במים צוננים במקלחת ציבורית, אשר ברזיה פגומים וריצפתה מלאה צחנה...

באחד הלילות, ליל סערה וסופה, התעוררתי משנתי לקול יללת רום שהתמזגה עם צווחות חרדה של נשים, צעקות מבוכה של גברים והתייפחות קורעת-לב של ילדים. הוצאתי את ראשי מבעד לפתחו של אוהלי, אשר נאבק בעקשנות עם הסופה וממאן להיכנע לה, ולעיניי נגלה מחזה אימים: אוהלים רבים נעקרו, ותכולתם - רהיטים עלובים, כלי מטבח דלים ושאר חפצים - נישאו ברוח למרחקים ונתפזרו לכל עבר; אימהות התגודדו כשהן יחפות ומרטטות מקור ומפחד ומקבצות סביבן את עולליהן; ואילו הגברים - שהיו חסרי אונים ואובדי עצות - השמיעו צריחות בבקשם להציל את מה שניתן להציל מן הרכוש הדל שהיה להם.

התכרבלתי בשמיכה ויצאתי החוצה לראות מה מתרחש, והנה לפתע הבחנתי, לאורה הקלוש של נורת חשמל שהייתה תלויה על עמוד - כאישה כבת ארבעים, המגוננת בגופה על שלושת ילדיה הצעירים. השתוממתי כאשר הבחנתי כי אין גבר על ידה. ושאלתיה: "היכן בעלך, גברת?"

"בעירק!"

תשובת האישה התמיהה אותי עד מאוד והגבירה בי את סקרנותי; הוספתי ושאלתיה:

"מה עושה בעלך בעירק אחרי שאשתו וילדיו עלו לישראל?"

נאנחה האישה, קינחה דמעה מעיניה ומלמלה:

"בעלי חבוש בבית-הסוהר!"...

"בבית-הסוהר?"

"כן, בבית-הסוהר!"

"לכמה שנים נידון בעלך?"

"לשבע שנים!... נותרו לו חמש שנים ושבעה חודשים!"

לפתע נזכרתי בבחורה שפגשתי ב"שער-העלייה" - ברג'ינה המחפשת את הוריה. שאלתי: "אתם מבצרה?"

"מנין לך שאנחנו מבצרה?"

"גם אני מבצרה. לפני כשנה וחצי קרה מקרה עצוב למשפחה אחת, אשר בגלל ביתם, שהייתה פעילה ב"התנועה", ב"השורה" נאסר האב ונידון למאסר לשבע שנים!"

קראה האישה: "אלה בעלי ובתי!"

"את.. את גברת בקאל - אמה של רג'ינה?"

"כן!”

*143*

"והיכן רג'ינה?"

"מניין לי לדעת היכן היא?... רג'ינה החריבה את ביתנו ואינה מתעניינת בנו". "מה, רג'ינה לא הייתה כאן?"

"לא, לא הייתה!"

"לא ייתכן!... רג'ינה באה יום יום ל"שער העלייה" כדי לחפש אתכם".

"האומנם?... מתי ראית אותה?"

"בשער העלייה" לפני כשבוע ימים. תמה אני על שלא הגיעה לכאן עד עתה".

ימים אחדים לאחר ליל הסערה, נסעתי לבקר את דודתי הגרה במעברת "בני ציון" על יד רעננה, ישבתי שעה ארוכה בתוך פחון המגורים של דודתי וסעדתי את לבי במנת "כובה" עם במיה - מאכל אהוב עליי שלא בא אל פי מאז עליתי ארצה. ובטרם כיליתי את ארוחתי הטעימה - ראיתי את דודתי נוטלת את דלי הפח שהיה מונח בפינה על יד הדלת, וביקשה לצאת למלאו במים מן הברז השכונתי. ניתרתי ממקומי לעבר דודתי, לקחתי מידה את הדלי ופסעתי על אדמת החול בין הפחונים בדרכי אל הברז. פתאום נתגלתה רג'ינה בדרכי. עצרתיה והתרסתי לעומתה:

"מדוע אינך מבקרת את אמך המצפה לך בכיליון עיניים?"

"מה, אתה יודע היכן נמצאת אמי?"

"בוודאי אני יודע!... אמך נמצאת במעברת "פרדס-כץ!"

"איך הגיעה לשם?... ב"שער עלייה" הראו לי העתק של האישור שלה, והיא סודרה במעברה זו, מעברת "בני ציון"!... זה כמה ימים אני מכתתת רגליי לכאן, שואלת ומבקשת - אולי ראה אותה מישהו, אך לשווא. כאילו האדמה נבקעה ובלעה אותה..."

(בספר תמונה של עץ)

(בספר תמונה של עץ)

*144*

"אם תרצי - תוכלי להילוות אליי, אל אמך, רק אחזיר את דלי המים אל דודתי ונצא לדרך". בדרכנו ממעברת "בני ציון" עד לכביש הראשי, מרחק של כחמישה קילומטרים, צעדנו בשביל צר בין חלקות הירקות של חקלאי מושב "בני-ציון", אשר על שמו נקראה המעברה, ורג'ינה סיפרה לי על כל אשר עבר עליה ביום הנורא ההוא:

"זה קרה ביום ראשון בשעות הבוקר המוקדמות. אורי - זהו שמו הבדוי של מפקדי מה"שורה" "- בא לביתי וביקשני ללכת אל יהודה ולהעביר מקצת הנשק מהסליק שבביתו אל הסליק שבבית יורם. אורי הזהירני מפני הבלש הגידם, הידוע לשמצה בבצרה, אשר שם עינו לאחרונה על ביתו של יהודה". לקחתי את עבאית המשי השחורה של אמי, התעטפתי בה כדרכן של נשים צנועות ויצאתי למשימה שהוטלה עליי... אחותו של יהודה המתינה לי וסייעה בקשירת שלושה סטנים מפורקים על גופי - מתחת לשמלתי - הושיטה לי צנצנת מלאה כדורים, עטופה בנייר עיתון ובירכה אותי בברכת "צאתך לשלום"...

השעה הייתה שעת צהריים, כאשר יצאתי מביתו של יהודה, מעטים היו האנשים אשר הסתובבו ברחובות העיר מפאת החום הלוהט בשעה זו. לפתע פגע בי ילד במרוצתו וצנצנת הכדורים נשמטה מידי ונשברה לרסיסים, כשהכדורים מתפזרים לכל עבר על הכביש. ידעתי כי אם אתעכב ואאסוף אותם - אתגלה ואתפס ולאחר מכן יתחילו הסקירות, העינויים הגופניים והנפשיים, וגרוע מזה - עלולה אני להישבר ולהסגיר את חבריי וחברותיי, שאני מכירה ב"תנועה" וב"שורה"...

מיהרתי אל ביתו של אורי, כל עוד נפשי בי, וסיפרתי לו את אשר קרה לי בדרך. אורי נזדעזע לרגע ולאחר מכן פקד עליי להישאר בביתו, ובטרם יצא את הבית - פנה אל אמו וביקשה לשים עינה בי, להאכילני ולדאוג לצרכיי עד שובו...

שעות ארוכות של חרדה ושל דאגה עברו עליי בביתו של אורי. הוא שב לעת ערב, קרא לי הצדה והודיעני כי הוחלט להעבירני בלילה לארץ השכנה, לפרס, וממנה - לישראל. אורי הרגיעני באמרו כי הוא מפקידני בידו של מבריח מוכר ונאמן, ש"התנועה" עובדת אתו זמן רב והוסיף כי מעבר לגבול ימתינו לי איש ואישה, אשר ייקחוני אל ביתם וידאגו לי בהמשך דרכי.

בלילה ההוא, לעת חצות, לקחני אורי אל תקנת סירות כ"שט-אל-ערב" ושם המתין לי "המבריח" והוא רמז לי ללכת אחריו. הפקדתי את גורלי בידו של המבריח, כשמקשבות נוגות התרוצצו כמוחי: "היביאני אל מחוז חפצי בשלום, או שמא יתעלל בי, יפגע בכבודי ואפילו ירצחני נפש? האם נצליח לחצות את "שט-אל-ערב" בשלום, או שמא ניתפש על ידי אחת מסירות המשמר המשוטטות בנהר? האמנם יצפו לי, מעבר לגבול, האיש והאישה - שעליהם דיבר אורי, או שמא אהיה גלמודה בארץ זרה, אשר את שפת תושביה איני יודעת? מה יהיה על הוריי, ובייחוד על אבי, אם תגלה המשטרה שאני היא שנשאה את הכדורים?"...

עודני מהרהרת והנה אישה ערבייה באה אלינו ובידה שמלת צמר שחורה ורחבה ופקדה עליי ללבוש אותה. אחרי שלבשתיה, אמר לי המבריח כי מעתה אני בתו, והאישה אשר אתנו היא אמי; והיה אם ניתקל בסירת

*145*

מישמר - יהיה עליי לנצור את לשוני, ואם אשאל מי אני - אגיד שאני בתם ואקפיד לומר זאת בניב ערבי מוסלמי...

למזלי, עבר הכול בשלום, ולאחר שהייה של כשלושה שבועות במחנה העולים, שליד בית הקברות היהודי ב"טהראן" בירת פרס - הוטסתי ארצה ומאז לא שמעתי דבר"...

דבריה של רג'ינה, שנאמרו בלהט, בכנות ובהתרגשות - שינו דעתי עליה. לא עוד בחורה הרפתקנית וקלת דעת, אלא בחורה אמיצת-לב, חכמה, אקראית ומעוררת כבוד והערצה...

אחרי שכילתה את סיפורה, פנתה אליי בחביבות רבה וביקשתני לספר לה את הידוע לי על אשר קרה ב"בצרה" אחרי שעזבה אותה. ניסיתי להתחמק, אך היא לא הרפתה ממני עד שפתחתי את פי:

"ובכן באו שוטרים וקצינים, אספו את הכדורים מעל הכביש, עצרו יהודים רבים וחקרו אותם תוך עינויים והשמעת איומים. גם אביך היה בין העצורים, וחיש נתגלה כי את נעלמת מבצרה - דבר שחיזק את החשד כי את נשאת את התחמושת - וכתוצאה מכך נלקח אביך למאסר לשבע שנים עם עבודת פרך." בינתיים הגענו אל הכביש הראשי והמתנו בתחנה לבואו של האוטובוס. הבטתי בפניה של רג'ינה והנה ניכרים בה סימני דאגה - דאגתה לגורלו של אביה וחרדה מפני פגישתה הקרובה עם אמה, אשר בלי ספק תאשים אותה באסון שפקד את משפחתה...

כעבור שעה עמדנו ליד אוהלה של גב' בקאל. רג'ינה ואמה עמדו זו מול זו דוממות ורק הביטו זו בפני זו כשדמעותיהן נקוו בזוויות עיניהן כפנינים נוצצות. פתחה רג'ינה את פיה ואמרה:

"אימא, אני מצטערת על אשר קרה לאבא!" וגב' בקאל לא יכלה לעצור עוד ברוחה, נפלה על צוואר בתה והחלה מנשקת ומגפפת אותה - כשבלבה מפעמת התקווה - לראות את בעלה שב אליה ואל ילדיה בשלום.

(בספר פירושי מילים:)

השורה - כינוי למחתרת שהקימה התנועה הציונית בעירק.

סליק - כך קראו אנשי ההגנה למקום שבו הם החביאו את הנשק שלהם.

עבאיה - גלימה, בגד המכסה את רוב הגוף

סטן - שם של כלי ירייה שיצא מכלל שימוש.

(בספר תמונה של עץ)

(בספר תמונה של עץ)

*146*

אנשי ההרים / יוסף ארליך

*146*

עולי קורדיסטן אלה, שמספר אני בהם, גבוהי קומה היו רחבי גרם וחסונים, ולסתות פניהם בולטות, מוצאם מ"זק", כפר נידח בהרי קורדיסטן. מה פירושו של שם הכפר לא ידע איש מהם. נראה שנשתבש השם כשם שנשתבשו גם חייהם שם במשך הדורות.

"זק" כפר מושבם, היה שטח אבנים צר וארוך, ששום צמח לא צמח על פניו. בצלע ההר שנשתפעה כלפי המישור נחצבו מחילות - אלה היו בתי מגוריהם. כל רהיטיהם היו ספסלי עץ מכוסים בשמיכות ובעורות כבשים, ואלה היו גם מיטותיהם. כמה כלים רקועים היו כל חפציהם. את המים היו מביאות הנשים ממרחק, קונות היו אותם מן הגויים. חצובת ברזל, המכונה סר-אגר, שימשה להם לכיריים, ועשן הזרדים הבוערים שהיו מקוששים בהרים, מילא את מחילות מגוריהם. דלתות ה"בתים" היו דלתות עץ, ובחורף היו מצפים אותם בעורות.

כל ימות השבוע היה הכפר ריק מגברים כמעט. בכל ימות השבוע היו הגברים מחזרים על כפרי הסביבה. מקצתם עוסקים בתגרות - מוכרים מחטים, חוטים וכפתורים, ומקצתם מוכרים מסרקות שן מחוטבים, שהיו עושים אותם במו ידיהם, כן היו מוכרים גרעיני חמניות ואגוזי אדמה, שהיו מטבילים אותם במלח, וגם גפרורים ארוכים שראשיהם עבים היו מוכרים בכפרים. ואולם רובם היו בעלי מלאכה: פחחים, נפחים, סנדלרים וחייטים. רק לעתים רחוקות היו מקבלים כסף תמורת עבודתם. לרוב שילמו להם הפלחים בצורכי מחייה: שמן, קמח, מלח וגריסים.

גברים אחדים בלבד היו נשארים בכפר, לפי התור, לשמור על הנשים ועל הטף. כל האחרים היו חוזרים לכפרם רק בערב שבת. אף על פי שהיו הגברים מעורבים בין הגויים וחשו עצמם כבני המקום, הרי בשובם לכפרם היו נושמים לרווחה. בכפר מושבם הרגישו שהם פורקים מעליהם את עול הנכר. כל יהדותם של אנשי הכפר נתמצתה בגאווה לאומית - "אנא הודא!" - "יהודי אנוכי!" ובתוך שהיה הדובר אומר כך, היה טופח בכף ידו הרחבה והחסונה על חזהו הרחב.

מנהיגם, אברהם "חכם" העדה, היה יהודי גבה-קומה וחסון. פניו גרומות ומוארכות ושתי עיניים קטנות משוקעות בהן, גביניו היו לבנים ועבים, וזקן שייבה ארוך היה מעטר את פניו, הוא לבש חלוק מטולא ודהוי מן החמה, וחגר אבנט למותניו, לראשו חבש תרבוש, שצבעו דהה אף הוא מרוב ימים. אברהם "החכם" היה הגבר היחיד ב"זק" שלא עשה שום מלאכה. מדי יום שישי, כשהגברים היו חוזרים מנדודי השבוע, היו מביאים לו ”מעשיר" מרווחיהם. מדי שבת בשבתו היה עובר לפני התיבה, והם, שלא ידעו צורת אות, היו חוזרים אחריו: "אמן, שמע ישראל!"

אף על פי שהיו מנותקים מן העולם והיו משועבדים ונחותים בין תושבי ההרים. הגיעה אליהם יום אחד הבשורה: "משיח בא!" אותו יום בא אל "זק" אדם גבה-קומה, שחוח וכחוש, ובידו מטה ארוך ושק לו על שכמו. אדם, שנודע עשרות בשנים בסביבה בתואר "חכימא", הוא המרפא. אותו יום לא בא ה"חכימא" להקיז דם לחולים או לעקור שיניים או לרקוח צמחים להתקנת סמי מרפא. כל עוד רוחו בו הגיע לכפר. וזקנו הלבן והארוך סתור היה מגודל החיפזון, ותרבושו שמוט לו לאחור.

*147*

ה"חכימא" שאפילו ב"זק" נוהג היה לדבר בלשון הארץ, עבר עתה בכפר וקרא בקול בלשון היהודים: "אנא הודא!" הנשים ושומרי הכפר נתקבצו סביבו מבוהלים, ותלו בו עיניים תמהות. ואולם הוא לא נתעכב לידם. פניו היו מועדות אל בית ה"חכם". בהתקרבו אל הבית, ניצב בפתח בחוץ, הרים את ידו כמצווה וקרא אל ה"חכם": "הודאי גליבלו כולו ערבני! ירושלים פרקלא! משיח אדילי! כולו הודאי גבי אזי לישראל" - "היהודים נצחו את כל הערבים! ירושלים נגאלה! משיח בא! כל היהודים חייבים לבוא לישראל!"

קולו ניסר ברעדה, ולא המתין עוד. לא שאל אם יש חולים הנדרשים לו. חפוז חפוז ירד מן ההר.

הבשורה הדהימה את מעט היהודים שומרי הכפר. לא עברו אלא יומיים והגברים חזרו הביתה לשבת, והכפר היה כמרקחה.

אך יצאה השבת, כינס ה"חכם" את כל בני עדתו אל כיכר הכפר. הם ניצבו לפניו כעדר צאן לפני הרועה, פניהם היו קפואים מפחד ומשמחה. עתה החרישו כולם. ואולם כששמעו מפי החכם את המילים "ירושלים פרקלא" נפלו עליהם המילים כגושי שחם הנופלים אל תוך התהום. העדה המכונסת נאנקה, כאילו רוחות עזות חובטות בה... אחר ניצבו שעות כמאובנים. איש לא הניע אבר. התדהמה כאילו רוקנה את מוחם ממחשבה.

ואולם כשהרים ה"חכם" את ראשו והביט בהם ואמר: "יסקך לירושלים גבת אכולו!" - "נעלה לירושלים אל אחינו!" - כמו פילחו המילים את הלילה בהרים. עיניהם כמו יצאו מחוריהן, ופה אחד נענה ל"חכם" קול רם: "יסקך!" - "נעלה!" ובהרים ענה אחריהם ההד: יסקך!

(בספר תמונה של עץ)

(בספר תמונה של עץ)

*148*

אותו לילה לא ישן איש מיהודי "זק". משעלה עמוד השחר מבין פסגות ההרים החלו להתקין עצמם לדרך. בכל משפחה חולקו המיטלטלים המעטים בין אנשי הבית. את דלתות הבתים הניחו פתוחות לרווחה והכול יצאו אל כיכר הכפר. משעלתה השמש מעל לפסגות ההרים והאירה את הרקיע, פתח ה"חכם" בפרק תהילים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים...", ויצא לדרך בראש עדתו. קטנים וגדולים ומשאם על ראשם, הלכו אחריו. הם עקרו ממקומם בפסיעות כבדות ביודעם כי ארוכה הדרך, קשה ויגעה. כך צועדים היו יום יום מעלות השחר ועד זריחת החמה. ומזריחת החמה ועד חשכה. רק בשעות הצהריים ובלילה היו חונים לפוש. הנשים והטף צעדו בראש. והגברים חמושים בכלי מלחמה הקיפום מכל עבר. בכל הדרך הארוכה לא אכלו אלא בצל ופיתות שאפו בדרך. נעליהם בלו מן הזיעה, רגליהם צבו, וכפות רגליהם נתקשו כרגלי הגמל. שתי ישישות ושלושה תינוקות שבקו חיים בדרך. את מתיהם הטמינו בבורות שחפרו בחיפזון בצדי הדרך. את הבורות סתמו בציבורי אבנים ועל הקברים, בין האבנים, הציבו "מגן-דוד" שהתקינוהו מענפים. בשארית כוחותיהם הגיעו אל עיר המחוז. רק כשראו ממרחק את בתי העיר בדמדומי ערב, הרגישו שתש כוחם, זוחלים על ארבעותיהם נכנסו אל העיר.

משבאו אל העיר שיכנו אותם במרתף בית-הכנסת שבשכונה היהודית שבעיר, בית-הכנסת היה מלא מפה לפה בפליטים רבים שאף הם הכינו עצמם לעלות לארץ. בית-הכנסת לא הכיל את כל ההמונים שנהרו אליו, וההרריים נאלצו לעשות את לילותיהם בחצר הרחבה של בית-הכנסת.

לאחר ששהו כמה שבועות בעיר והחליפו כוח, באו שליחי .מדינת ישראל שהיו במקום להעלותם על האנייה שתביאם אל ארץ-ישראל ולירושלים משאת חפצם.

בספר פירושי מילים:

אנא הודא - אני יהודי

חכימא - הרופא

הודאי גליבלו כולו ערבני - היהודים ניצחו את כל הערבים.

ירושלים פרקלא! משיח אדילי! - ירושלים שוחררה, משיח בא.

כולו הודאי גבי אזי לישראל - כל היהודים רוצים ללכת לישראל.

ירושלים פדקלא - ירושלים נגאלה.

יסק לירושלים גבת אכולו - לעלות לירושלים רוצות הרגליים.

(בספר תמונה של עץ)

(בספר תמונה של עץ)

*149*

שרליה (שער העלייה) / חווה אלברשטיין

*149*

את הסיפור הזה מתחילים מהסוף

אנייה עם נוסעים הגיעה לחוף

אנשים עייפים בארץ חדשה

עומדים מול שער גדול ומסתכלים בו בשתיקה

שום דבר לא היה כמו בהבטחות

הבטיחו ארץ חמה היו רוחות וסערות

הגג עף בחורף, הרצפה מלאה סירים

הכל ספוג במים שמיכות הפוך מפולין

"קול ציון לגולה" כל שעה שפה אחרת

הרדיו מנגן, יושבים כמו גולים במחתרת,

כל התוכניות נהפכו לחלומות

מחליפים מקצוע, מחליפים את השמות

ושוב הרדיו מדבר - "מדור חיפוש קרובים"

רשימות ארוכות שמות כתובות ומספרים

תעודת עולה, תעודת זהות, פנקס חבר,

אין שפה, אין פרנסה, יש תעודה כבר נסתדר!

ובקיץ החם מוציאים את הכיסאות

מרכז הסברה מביא סרטים והרצאות,

אקורדיון מנגן מלווה איזו זמרת

'עגלה עם סוסה', 'הוי כנרת כנרת'

מיטה מתקפלת, שולחן מתקפל

ובערב שבת אנחנו יוצאים לטייל

חולצות לבנות נעליים מבריקות

הולכים לטייל אבל אין פה מה לראות

שורות של צריפים, כמה עצים וגדר

חוזרים במתינות, הרי אין מה למהר.

את הסיפור הזה מתחילים מהסוף

סיפור על אנייה שהגיעה אל החוף.

על מחנה מעבר ועל תחנה סופית

ועל הבולגרית, הפולנית, האידיש, העברית

ועל מקום אפור ללא צבע ללא נוף

ועל התחלה, התחלה שאין לה סוף.

מתוך התקליט "מהגרים"

שער עלייה היה שמו של מחנה העולים בחיפה. זה היה המקום הראשון בארץ שאליו הגיעו העולים לאחר קום המדינה. מכיוון שהם לא ידעו עדיין עברית, קראו לו שרלייה.

משער העלייה עברו העולים לגור במקומות שונים.

*150*

כיכר השמחה וכיכר העצב/ נורית זרחי

*150*

נועה ניוטה ישבה לבדה בבית, שעה שנשמעו שלוש דפיקות בדלת - ומיד, בלי לחכות לתשובה, נכנס אל החדר שולחן כבד בעל ארבע רגליים, אחריו כיסא גבה-מסעד ואחריהם אישה זרה בעלת שיער שיבה גזוז. היא עמדה וסקרה את החדר הריק על ארבעת קירותיו החשופים.

- אבא ואימא אינם? וודאי יצאו לסידורים. אין דבר, ילדה, תגידי לאימא שהבאתי לכם כמה חפצים עד שיבוא המטען שלכם מן הנמל.

היא התכוונה להחליק על ראשה של נועה:

- את מבינה מה שאמרתי?

אבל נועה ניוטה כיווצה את כתפיה והפנתה את גבה. היא לא רצתה שום מגע עם האישה הזאת וגם לא עם שום אדם אחר כאן במקום. למרות שלא הבינה בדיוק את פשר הדברים, הניעה בראשה לאות הן, כדי לשיים קץ לשיחה. האישה נופפה בידה והלכה לה ונועה ניוטה נשארה שוב לבדה.

היא גררה את השולחן הזר למרכז החדר, טיפסה על הכיסא והציצה בעד החלון. בחוץ לא היה כלום, כלומר היה שם משהו בשפע רב: חול! לא עצי גן ולא עצי פרי, אף לא בני אדם. גם בבית, שבו השתכנו, היו כל הקומות ריקות, כי הדיירים שעתידים היו לגור פה לא הגיעו עדיין לארץ. רק הם הזדרזו ובאו הנה, ראשונים, כאילו בלעדיהם לא היו יכולים להסתדר. והיא, ניוטה, שהייתה התלמידה המצטיינת במחלקה הרביעית, חייבת עתה ללמוד קרוא וכתוב מהתחלה.

- אל תקשי עלינו - אומרת אימא - גם בלעדי זה די קשה לנו.

(בספר תמונה של עץ)

(בספר תמונה של עץ)

*151*

ומי אשם בכך אם לא הם? מי בכלל ביקש מהם לבוא הנה? הרי שם נשארו חברותיה הטובות, היער, הטיולים אל הנהר, הגנים היפים שבכיכר העיר.

ניוטה העבירה את הכיסא אל החלון שמן העבר השני, שבעדו נראו שלושה עצים רזים וילדים משחקים בכדור. אתמול ניגשה אליהם והם לא שיתפו אותה, ואחד מהם אפילו משך בצמתה.

שוב גררה נועה מוטה את הכיסא והעמידה אותו אצל השולחן. מאחת התיבות שלפה לה ספר וישבה לקרוא. כעבור רגע הרימה את עיניה מן הדף. אף בכך אין טעם. אין זו השפה שבה מדברים הילדים בחוץ. הנה הם צועקים:

- אליי, אליי, יותר גבוה!

ניוטה כבר מבינה מילים אחדות, אף-על-פי שהיא שונאת את השפה החדשה.

מסעד הכיסא מגולף ציורים שונים: הנה לימון מאורך גדול ולידו עוד אחד, נועה לחצה על המסעד ?כוח, כדי שלא תפרוץ בבכי, ונבהלה: נדמה לה שנבעה חור בכיסא- לא חור אלא מנהרה שלמה!

- והיא צועדת בה והולכת: המנהרה חשוכה והיא פוחדת קצת, אך נראה שיש לה קצה: קרני האור הבוקעות בחשכה מעידות על כך.

- מה זה? - צועקת ניוטה.

ניצבת היא בשדרה גדולה של לימונים העומדים כולם בפריחה. נועה משפשפת את עיניה: נער ונערה רצים לקראתה. היא חוששת לגשת אליהם, אבל הם קוראים לה בקול נעים. שפתם זרה, אומנם, אך ראה זה פלא - היא מבינה מה הם אומרים.

- הבה ונעשה הכרה - אומר הנער ~ שמי מוני: זאת אומרת, זה הקיצור של שמי האמיתי: מון. וזו - מצביע הוא על הנערה מחייכת - זו לי.

שניהם צהובי שיער וגם עיניהם זרועות נקודות צהבהבות-ירוקות. הם מושיטים לה יד.

- שמך נועה, האין זאת?

- לא - אומרת ניוטה, והיא מרגישה שוב איך עולה בגרונה פקעת של דמעות - שמי ניוטה. כך קראו לי כשנולדתי. שם אינו דבר שמחליפים אותו כמו שמלה, כפי שחושבים פה האנשים: "שמך ניוטה? כמה נחמד, הרי זה בדיוק נועה. תתחדשי ילדה, בשמך החדש!"

נועה מחקה את קולו ומראהו של האיש שקיבל את פניהם בנמל, כשהוא מדבר אליהם מתוך פנקסיו.

- אין מה לכעוס - אומר מון בקולו הנעים - הרי שם אינו אלא סימן. לא אותך החליפו, אלא רק את הסימן שלך. אל לך להטריד את עצמך בשל כך: מזלך שהגעת אלינו ישר לשעת המיץ.

לי ומוני מושיבים אותה על תלולית חמימה בצל אחד העצים. איש איש מהם נושא בידו גביע שקוף ובתוכו נוזל צהבהב. מעבירים הם את הגביעים מיד ליד וכל אחד בתורו לוגם לגימה מן הנוזל, החמוץ עד כדי צמרמורת. ניוטה מנסה שלא לעוות את פניה, אך נראה שלי מנחשת במה העניין.

- חמוץ? -- שואלת היא - אנו לא נוהגים להמתיק את מאכלינו. אוהבים אנו את החמוץ חמוץ ואת המתוק מתוק. לאחר שתתרגלי, תיקני גם את כפליים. ישנם אלף ומאה ואחד גוונים של טעם וישנם אלף ומאה ואחד מינים של בני אדם. כלום לא שמת לב לכך, כמה שונים הם זה מזה כבר מרגע לידתם?

*152*

האם חשבה רגע מדוע שונים הם?

ומוני אמר:

- שבי ואספר לך את הסיפור על כיכר השמחה וכיכר העצב.

בעברו האחד של העולם, מחוצה לו, ניצבת כיכר לחם ענקית, היא כיכר השמחה. לידה עומדות המון עריסות זעירות ובתוכן התינוקות העתידים להיוולד. ליד כיכר הלחם הענקית עומדים שני אנשים והם לבושים חלוקי אופים לבנים, וכובעי בד גבוהים לראשם. תפקידם הוא לשגר את התינוקות הקטנים אל העולם. לשם כך משכיבים הם את התינוק במין נדנדה ענקית, וזו מביאה אותו בתנופתה אל המקום המיועד לו. אך כיוון שהדרך ארוכה, חוששים האנשים שמא ירעבו התינוקות בדרך, ולכן צובטים הם קמצוץ של לחם מן הכיכר הגדולה ומכניסים אותו לפי התינוק, עבודתם מייגעת למדיי, אולם הם מהרהרים בשמחת האבות והאימהות, בכל הדברים הנפלאים העתידים לקרות את הילדים בבואם אל העולם עד שיהיו בו לאנשים. צביטת הלחם נמסה בפי התינוק עוד בהיותו בדרך, אך בדמו נספגים כמה פירורים זעירים מכיכר השמחה.

מעברו השני של העולם, מחוצה לו, ניצבת כיכר לחם ענקית. זוהי כיכר העצב. לידה עומדות המון עריסות ובהן תינוקות העתידים להיוולד. שני האנשים העומדים שם לבושים חלוקים אפורים ולראשיהם כומתות בד דהות. משכיבים הם את התינוקות בנדנדה ומניפים אותה תנופה עזה, כדי שיגיעו למקומם. עם כל תינוק שעליהם להרים, עם כל דחיפה שעליהם לדחוף, נאנחים השניים ואומרים:

"הו, מה קשה תפקידנו. עד עולם, עד עולם, מוטל עלינו להביא תינוקות לעולם. ולשם מה? כלום חסרים שם בני אדם? מה צר על התינוקות האומללים. מה רבים הצער והעבודה הקשה הצפויים להם". ובעוד הם נאנחים, דוחפים הם לפי התינוקות צביטה אחת מן הכיכר הענקית, ועד עולם לא יוכל עוד התינוק לגרש את הצער מלבו. "לשם מה עמלים אנו?" אומרים השניים, "כלום אי-אפשר לעשות זאת בלעדינו?" והם מרקמים על עצמם וטופחים זה על גבו של זה: "כמה עמל וצער יש בחיים!"

נועה ניוטה הביטה נבוכה בפניו של מוני, אבל לי אמרה בקולה הנעים:

- אבל אנשים משתנים, כמובן, אם הם רוצים. כל אחד יכול לאפות לעצמו כיכר משלו, כיכר שמחה או כיכר של עצב. זה תלוי באדם עצמו. אנו חשבנו שאולי שכחת את כיכר השמחה שלך כארץ אחרת, לכן החלטנו לתת לך טעימה קטנה מן הכיכר שבידינו. פתחי את פיך!

ולי צבטה את קצה פיטם הלימון מאחד הענפים הנמוכים והכניסה אותו לפיה של נועה:

לא הספיקה נועה לעמוד על טעמו והנה טרקה הדלת ולפתע נגוז הכול: שדרת הלימונים הפורחים, לי ומון. נותרו רק החול שמעבר לחלון ואימא שבאה עייפה הביתה.

- מאין השולחן והכיסא הזה? - שאלה בקול חששני. היא פחדה שמא תתפרץ נועה שוב, אבל נועה תיארה לפניה את האישה, כשחיוך מוזר מרצד על שפתיה. כשסיפרה זאת אימא לאבא עם ערב, נד בראשו בדומייה. הוא כבר שמע על האישה, מפי האנשים שישבו וחיכו איתו

*153*

בלשכת העבודה. יום אחד הופיעה הנה מאחד היישובים הוותיקים שבמרכז הארץ ואמרה: - תנו לי כל עבודה נחוצה ואעשנה. וכך, ימים על ימים, שוטפת היא את הדירות לפני בוא העולים אליהן, מנכשת את הקוצים בכניסה לבית כדי שיוכלו לעבוד, ובבואם מטפלת היא בתינוקות ומלמדת את האימהות כיצד לעשות את כל הדברים בארץ החדשה. את כל רכושה הביאה עמה והניחה אותו בצריף קטן במבואות הכפר, ובבוא העולים, מחלקת היא להם חפצים מחפצי ביתה: את הכול היא מחלקת כדי להקל עליהם בימים הראשונים. פעם היה לה משק מפואר ופרדס מן המובחרים בשרון, שנתפרסם בלימוניו המובחרים ובטעמם המיוחד: אבל היא נטשה הכול ובאה הנה.

כך סיפרו היום בלשכה.

שבעה ימים, מדי יום ביומו, שעה שהכול הלכו לענייניהם, הייתה נועה ניוטה לוחצת על מסעד הכיסא ושוקעת עמוק במנהרה, עד שחייתה מגיעה אל שדרת הלימונים. שם הייתה פוגשת בשני חבריה החדשים ומשחקת איתם. הם היו עליזים כל-כך, עד שהיא חשה בעליל איך כיכר השמחה שלה תופחת ועולה. ביום השביעי, רק יצאו אבא ואימא מן הבית, שוב נכנסה האישה. כבדה, נמוכת קומה ושערה הגזוז חרוך מן השמש, העבירה את ידה המחוספסת על ראשה של נועה. הפעם לא הפנתה נועה את גבה והתבוננה בעיני האישה, שהיו אפורות וצלולות.

- שלום ילדתי, באתי לקחת את השולחן והכיסא. אינך זקוקה להם עוד, היום יגיע המטען שלכם, ואתו יבואו עוד אנשים, אשר יזדקקו לשולחן ולכיסא עד שיגיעו החפצים שלהם.

נועה הבינה את פשר כל המילים, אבל היטב הבינה מה מבקשת האישה לומר: - את, שהצמחת כבר את הכיכר שלך, יכולה לתת את הכיסא לילד אחר שיבוא היום. נועה רצתה להודות לאישה, להתנצל על התנהגותה בימים הראשונים. היא הושיטה את ידה הקטנה והניחה אותה בתוך כף היד המחוספסת, השזופה, ואמרה: - שלום!

הייתה זו המילה הראשונה שאמרה בעברית. האישה לחצה את ידה, ובאותו רגע פשט בחדר ריח עז וחריף של פריחת לימונים.

נועה - ניוטה מתמודדת עם המצב החדש שאליו נקלעה בעזרת מטע המתרחש בדמיון שלה. נסו לעקוב אחרי המסע הזה.

(בספר תמונה של עץ)

(בספר תמונה של עץ)

*154*

ארץ / שייקה פייקוב

*154*

ארץ, ארץ, ארץ ארץ תכול אין עב, והשמש לה כדבש וחלב.

ארץ בה נולדנו ארץ בה נחיה ונשב בה, יהיה מה שיהיה

ארץ שנאהב היא לנו אם ואב ארץ של העם ארץ לעולם

ארץ בה נולדנו ארץ בה נחיה יהיה מה שיהיה.

ארץ, ארץ, ארץ, ים אל מול החוף ופרחים וילדים בלי סוף.

בצפון כינרת בדרום חולות ומזרח למערב נושק גבולות ארץ שנאהב...

ארץ, ארץ, ארץ, ארץ התורה, את מקור האור ושפת האמונה.

ארץ, ארץ, ארץ, ארץ יקרה, הן הבטחתי שאין זו אגדה.

ארץ שנאהב...

חורשת האקליפטוס / נעמי שמר

*154*

כשאמא באה הנה יפה וצעירה אז אבא על גבעה בנה לה בית.

חלפו האביבים, חצי מאה עברה ותלתלים הפכו שיבה בינתיים

אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה, אותה הדומייה וגם אותה התפאורה:

חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה וריח המלוח על המים.

מעבר לירדן רעמו התותחים והשלום חזר בסוף הקיץ

וכל התינוקות היו לאנשים ושוב על הגבעה הקימו בית.

אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה, אותה הדומייה וגם אותה התפאורה:

חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה וריח המלוח על המים.

(מתוך "כל השירים")

בשיר קיים ניגוד - ביו, הזורם לעומד בין המשתנה לקבוע.

*155*

(בספר תמונה של עץ)

(בספר תמונה של עץ)

*156*

דודה יוספינה נשארת באסם / נורית זרחי

*156*

עם העולים החדשים שהגיעו לכפר שעועית באו גם הדודה יוספינה ואחייניתה עמליה. לכל העולים הוכנו דירות מראש. אבל הדודה יוספינה לא יכלה להיכנס אף לאחת מהן בגלל חפציה הרבים שהביאה עמה. לפיכך פינה לה ועד הכפר את האסם הישן.

במשך יום ומחצה כרעו עמליה ודודתה על ברכיהן וקרצפו את רצפת הבטון ואז יכלה הדודה יוספינה להכניס לשם את חפציה: מחם תה ענק, נול אריגה שיצא מכלל שימוש, מכונת תפירה מדגם ישן, שידה עתיקה מכורסמת מעט, כדי חרס ששימשו לפני שנים רבות לכיבוש מלפפונים, צנצנות זכוכית מלאות תבלינים, שעון מטוטלת שספרותיו דהו, תיבת עץ גדושה מכתבים, שק יוטה צבעוני, בו שמרה הדודה יוספינה את הבולים (את כל הבולים שהסירה מעל כל המכתבים שקיבלה מעולם), מערכת כוסות לקפה שנשתמרה מסבתה, גלילי-בד-מלמלה שיצאו מן האופנה לפני כחמישים שנה, כינור נטול מיתרים, עליו למד בשעתו ילד מילדי המשפחה פרק בנגינה, שולחן עץ אדר שרגליו מסולסלות, מקל-טיולים מגולף של אבי-אביה, ארבעה דובוני עץ קטנים שהביאה דודתה ממרחצאות בדן-בדן ועוד חפצים שאין אפשרות למנותם ולתארם, הואיל והדודה יוספינה לא השליכה חפץ כל שהוא מימיה.

אחרי שהונחה כל הכבודה במקומה, הייתה האחיינית בת התשע נבוכה במקצת. נתברר שלאסם הגדול הזה, שנראה כעת כמו בית נכאות, אפשר יהיה להזמין רק ילדה יוצאת דופן ביותר אם אין היא רוצה להיות לצחוק, ועמליה חששה מעט שמא לא תמצא לה כזאת בין בנות כפר שעועית.

(בספר תמונה של ירושלים של מעלה, שמואל כץ)

(בספר תמונה של ירושלים של מעלה, שמואל כץ)

*157*

- אל דאגה "- אמרה הדודה יוספינה וחבשה לראשה של עמליה מגבעת קטיפה ירוקה, שאיש מאנשי כפר שעועית לא ראה כדוגמתה מימיו.

לא עבר זמן רב וגם חזית האסם קיבלה צורה מוזרה ביותר. הדודה יוספינה זרעה סביב ביתה החדש מיני פרחים וצמחים שהוציאה מתוך אוסף הזרעים שלה. במרכז החצר לאמידה פרוטומה ענקית של הקומפוזיטור בוכהולץ וסביבו טיפחה ערוגת סירפדים, אשר מהם הייתה מבשלת תרד וקציצות לפי מרשמים מיוחדים.

- מה יגידו בכפר? - שאלה עמליה.

- למי זה אכפת - ענתה הדודה יוספינה וקשקשה בטבעותיה. אבל עמליה טרם גמרה בלבה, את מי מן הילדות תזמין לבקר באסם. דבר זה צריך היה להתברר אחרי מבחן מסוים, אך עמליה עדיין לא החליטה מהו. במסיבת פורים שנערכה בבית-הספר התקיימה, גם הגרלה גדולה. עמליה תרמה להגרלה את בובת הבד שבה שיחקה הדודה יוספינה כשהייתה ילדה קטנה. הבובה הייתה ישנה במקצת - אי אפשר היה להכחיש זאת "אבל שתי עיני הזכוכית האפורות שלה ושמלת המלמלה הקדשה, שתפרה לה הדודה יוספינה במיוחד למועד זה, היו נחמדות ביותר.

"- מי צריך את הסמרטוט הזה? - צעקה שירי אלון בבוז, כשזכתה בה.

שרי אלון הייתה הכי נפוחה מבין כל הבנות ולכן לא נגרם לעמליה כל צער כשהתחלפה שרי עם נחמה, שזכתה בכדור גומי צבעוני. בו במקום החליטה, כי נחמה היא שעמדה במבחן. "אף-על-פי שהיא צעירה מכל הבנות", הרהרה עמליה בעצב.

אולם צדק הוא צדק.

עוד בו ביום קיבלה נחמה הקטנה הזמנה לבוא לביתה של הדודה יוספינה.

נחמה לא הייתה נחשבת ביותר, אך למזלה התיידדה עם עמליה, עוד לפני שהחלו אנשי הכפר לקרוא לדודה יוספינה "רוזנת האורווה" מיום שביקרה באורווה הייתה נחמה לידידה נאמנה כיותר ולא הפנתה להן עורף גם כשנתרגשו עליהן צרות, כמסופר להלן.

יום אחד דרש ועד הכפר מן הדודה יוספינה לפנות את חצי האסם כדי לשכן בו שני סוסים חדשים, שהגיעו זה עתה מדניה. הדודה סירבה, ובאספה הכללית הוחלט שעליה להיפטר תוך חודש ימים לכל היותר מ"אוסף הגרוטאות" שלה ולהיכנס לדירה קטנה ורגילה <יפי שעשו כל שאר העולים הקדשים.

- מה הם רוצים, שאזרוק את כיסא-הנדנדה של הדודה אדלאידה?"- אמרה יוספינה לעמליה כשקולה רועד מכעס - שאשליך לפח את מלקחי הפחמים, בהם היה סבי נובר באח! לוותר על כלוב הכנריות שהיה תלוי בסוכת הגן? על צרורות המפתחות, על תנור הברזל הגדול ממנו הייתה סבתא רודה את תופיניה ומחלקת אותם לנו, לילדים, בעודם חמים? להיפרד מחריט הכסף שקיבלתי ליום הולדתי? אמנם הוא פגום מעט וכמוהו אף שאר החפצים, אבל להיפטר מכל מה שבא לי מידי בני משפחתי היקרים - לעולם לא אעלה כזאת על דעתי, אפילו ניאלץ לעזוב בשל כך את הכפר - סיימה הדודה את נאומה ועגיליה צלצלו באיום.

*158*

למחרת ירדו גשמי זעף על כפר שעועית והסיחו את דעת הבריות מן הדודה יוספינה. מי השיטפון חדרו ללולים ולרפתות, שיבשו את הדרכים, עקרו חלונות מציריהם, קרעו את חוטי הטלפון וניתקו את רשת החשמל.

חושך מצרים השתרר בעפר, ממש באותו רגע שבו נכנסה נחמה באפס-נשימה לבית של הדודה יוספינה. המים נטפו מקצות שערה, מפניה, ממעילה, ונקוו לשלולית קטנה על הרצפה.

- אצלכם אור? - שאלה נחמה, כולה השתוממות.

על השולחן עמדה, כרגיל, מנורת הנפט בעלת סוכך הפיפים הוורוד, כשהיא מפיצה אור חמים בחלל האסם הגדול, אשר ממילא לא היה מחובר לרשת החשמל.

- אנחנו איננו תלויות בקפריזות של הגשם - אמרה הדודה יוספינה והתבוננה בנחמה שפניה היו רטובים לגמרי, הפעם לא מגשם אלא מדמעות.

כעבור רגע לא התאפקה עוד נחמה ופרצה בבכי תמרורים, בגלל תנור החשמל הגדול, זה שאביה אופה בו לחם לכל אנשי עפר שעועית, שחדל לעבוד.

אפילו ריח הקקאו שהחל לרחף בחלל החדר לא עודד את רוחה.

- זה איום - אמרה הקטנה והתייפחה - אבל אסור לספר את זה לשום אדם בעולם. אבא לא הכין את מלאי הלחם הדרוש, מפני שהיה חולה בשבוע שעבר. הוא חשב שיעבוד הלילה ומחר יספיק לחדש את המלאי, אבל בגלל הגשם הזה אין עכשיו אפילו כיכר אחת בארונות המאפייה. וגם לזית אי אפשר לנסוע לקנות לחם, הרי הכביש מוצף כולו מים. מה יהיה? - אמרה ופרצה בבכי מחודש.

הדודה יוספינה נעה קדימה ואחור בכורסה המתנדנדת, ופניה מהורהרות. לבסוף אמרה לנחמה:

- אה רוצי הביתה שלחי הנה את אבא. אמרי לו, שירתום את מתניה לעגלה ויביא אתו את שקי הקמח. ועכשיו, עמליה - אמרה הדודה יוספינה לאחר שנסגרה הדלת מאחורי נחמה - הפשילי שרוולים!

בשארית כוחן גררו השתיים את תנור הברזל הגדול למרכז החדר, מחו את האבק מעליו ומעל המחתה שהוציאוה מן הארון. ובחצי הלילה, לקול נעירותיו חסרות הסבלנות של מתניה בחצר, עמדו עמליה, יוספינה והאופה לוסטיג מסביב לתנור כשלחייהם לוהטות והם רודים מתוכו כיכרות לחם קטנות זרויות שומשמין וכמון, שנטלה הדודה יוספינה מתוך צנצנות הזכוכית העבות.

למרות היסוסיו של לוסטיג האופה עמדה על כך, שיאפו את הלחמים בתבניות שהביאה איתה מעיר מולדתה, והן בדמות בתיה מחודדי הגגות ומקומרי החלונות של אותה עיר.

- אל תספר זאת לאיש - אמרה ללוסטיג, שעה שהבוקר החוויר בחלונות ועמליה שפשפה את עיניה בידיה הקמוחות, שלא תיעצמנה - זה התנאי!

לוסטיג ארז את הכיכרות בידיו הזריזות, הכניסן לסל הקש והלך לסובב בין הבתים כמדי בוקר בבוקרו. למרות שהגשם חדל, לא הלכה עמליה אותו יום לבית-הספר. היא שתתה את כוס הקקאו החם, התכרבלה בשמיכה העבה ושקעה בעולם של חלומות.

כפר שעועית הינו כפר קטן למדיי, ואף כי לוסטיג האופה הוא איש שומר-סוד, ידעו למחרת כל אנשי הכפר שהדודה יוספינה היא שאפתה את הלחמים הקטנים.

*159*

משאך יבשו השדות, הביאה נחמה לדודה יוספינה זר עצום של כלניות כחולות, שהושמו בכד החרס הגדול, זה שהיו כובשים בו בשכבר הימים מלפפונים בשום. אנשי ועד הכפר באו גם הם לאסם והקישו נבוכים קמעה בדלת הברזל. הם אמרו, שהיה זה מעשיה יפה של עזרה הדדית, הפרט למען הכלל והכלל למען הפרט.

- את יכולה להישאר בבית הזה, אם רצונך בכך - אמרו לדודה יוספינה, שהייתה מרוצה מאוד, וכמוה כל אנשי שעועית, אשר הדודה יוספינה הבטיחה לאפות, למענם מדי שבת את הלחמים המיוחדים הקטנים דמויי הבתים מחודדי הגגות שבעיר מולדתה.

הסופרת מתארת את דודה יוספינה, כדמות מוזרה ומעוררת גיחוך. היא מתייחסת אל הדודה יוספינה בהומור, בהבנה ובאהבה, וכך היא מצליחה ליצור גם אצל הקורא אהדה כלפיה.

(בספר פירושי מילים:)

אסם - מחסן של תבואה

שידה - ארון שכולו מגירות

מלמלה - בד שקוף ומקושט

אדר - שם של עץ יער

פרוטומה - פסל של ראש אדם

פיף - קבוצת חוטים שיוצאים מן הבד

קפריזה - התפרצות של רצון עז בלי סיבה גלויה או מובנת

מחתה - כלי גדול שבו מוציאים גחלים מאש.

(בספר תמונה של ירושלים של מעלה, שמואל כץ)

(בספר תמונה של ירושלים של מעלה, שמואל כץ)

*160*

עיר שהיא עושה כל ישראל חברים.

*160*

תלמוד ירושלמי, חגיגה פ"ג ה, ו

על-נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו את ציון.

על-ערבים בתוכה תלינו כנרותינו. כשם שאלונו שובינו דברי שיר, ותוללינו שמחה:

שירו לנו משיר ציון. איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר.

אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם-לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים, על ראש שמחתי.

תהילים קל"ז, א-ז

(בספר תמונה של ירושלים של מעלה, שמואל כץ)

(בספר תמונה של ירושלים של מעלה, שמואל כץ)

*161*

וירושלים לדור ודור

*161*

אם-אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

עשרה חלקים של תורה בעולם - תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

קידושין מ"ט

אבות דרבי נתן כ"ח

*162*

שירת ירושלים / מאגדות ירושלים

*162*

כל עיר ועיר משורר לה השר על יפיה, חינה וכבודה.

וירושלים כל משורר שר עליה.

ומי שאינו שר על ירושלים אינו משורר.

ומעשה במשורר אחד שחיבר חמשת אלפים שירים, ויש אומרים עשרת אלפים שירים, ולא נכתר בכתר המשוררים עד ששר שירת ירושלים.

ושוב מעשה באחד שלא חיבר אלא שיר אחד ונקרא המשורר, כי אותו שיר שיר ירושלים היה.

לא זכינו ושירי ירושלים עצובים עדין, אבל לעתיד-לבוא יהיו שירי ירושלים שירי שמחה ולא עוד אלא שתשמע שירת ירושלים מרחוק ותנגן ליבם של הקרובים ורחוקים גם יחד.

מתוך: "ירושלים של אגדה" שמחה רז

קריה יפה-פיה / שלום שבזי

*162*

קריה יפה-פיה משוש לעריך, עיר נאמנה את למלכך ושריך.

יום אזכרה יפעת אבעיך, לך כלתה נפשי לשכון חצריך.

ומי יתנני אעוף כיונה, אשק אבניך, אחונן עפריך.

רבי שלום שבזי נחשב גדול משוררי היהודים בתימן. הוא חי לפני כ-300 שנה. מספרים עליו שהיה צדיק גדול ועושה ניסים. אנשים רבים, יהודים ומוסלמים העריצו אותו, והיו רגילים לעלות לקברו בעיר תעוז שבתימן. הוא חיבר שירים על אמונה בה', על הגלות ועל הגאולה העתידה לבוא.

*163*

(בספר תמונה של ירושלים של מעלה, שמואל כץ)

(בספר תמונה של ירושלים של מעלה, שמואל כץ)

*164*

(בספר תמונה של רחובות ירושלים)

(בספר תמונה של רחובות ירושלים)

*165*

פאפולה המנגן / יונה כהן

*165*

משפחת פאפולה הייתה ידועה בעיר העתיקה, מהמשפחות היהודיות הוותיקות בירושלים, שעלו מאיטליה מאות שנים לפני פן. בני משפחה זו נמנו על משפחת הלוויים, והם ציינו זאת בגאווה. מרביתם גם הצטיינו בקול ערב, כמה מהם היו חזנים או סתם חובבי זמר. בנה הצעיר של שושלת פאפולה, רפאל, לא הסתפק בשירה בלבד. מגיל רך חשקה נפשו בנגינה, ולא סתם נגינה, אלא בנגינת כינור דווקא. לימים ניתן גם לרפאל כינור. ביום ההולדת הביא לו הדוד כינור ואף שלח אותו למורה לנגינה על חשבונו.

משבגר פאפולה, נשא את איילה לאישה. הוא חי בענווה והסתפק במועט. צנוע ושומר מצוות, גבה-קומה, ולו זקנקן שחור, ועיניו מבריקות. בגדיו בגוון חום היו, כי הישמעאלים אסרו על מי שלא מבני אמונתם ללבוש בגד בגוון ירוק. לראשו חבש תרבוש, הוא מצנפת אדומה, שקווצת חוטים שחורים מסתלסלת ויורדת מפינתה. בזה רצה להידמות לאחיו הספרדים הוותיקים בירושלים. מאביו ירש את הרצון להרבות במצוות. עם הנץ החמה היה משכים לתפילת ותיקין ולאמירת "גאל ישראל". הוא דחה הצעות לעבור לצפת, משום שהאמין כי גאולת ישראל תבוא, כשיהודים רבים יגורו בירושלים. במרוצת הזמן הלך והתרחב מעגל השכנים והמכרים, שהזמינוהו לבתיהם להנעים להם בנגינתו ושילמו לו במיטב כספם. כך הפכה הנגינה מקור פרנסתו. לא פעם, בשעה שהשעין ראשו על כנף כינורו והעביר את השרביט על המיתרים, היה נזכר בשאלה שהיו הוריו, קרוביו ומכריו שואלים אותו לעתים קרובות: "פאפולה, מה יהיה בסופך? ממה תתפרנס וכיצד תפרנס אישה?" גם הוא עצמו היה שואל זאת. כשבירך ברכת המזון, היה משמיע לעצמו בהרמת קול: "ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה." השבח לאל, כינורו היה מפרנסו והוא היה מאושר. כשפאפולה ניגן ומילט מכינורו צלילים, שצבטו את הלב ורוממו את הרוח, העביר עמו את מאזיניו מעולם עכור וקודר לעולם שכולו אור, זוך וטוהר. יש ובעיני רוחו ראה עצמו כאחד הלוויים המנגנים בבית המקדש, המהללים שם ה' בנבל וכינור.

יום אחד הודיע המושל של דמשק למושל ירושלים שיבוא לבקר בירושלים וישמח להתארח בבית ידידו המושל, מושל ירושלים התמלא שמחה וגאווה על הביקור וגמר אומר לקבלו ברוחב לב ובחגיגיות מפוארת. ואולם אין די בתפריט עשיר ובמגוון של מאכלים. יש להכין לכבוד המושל תכנית מגוונת ומפתיעה, שיהיו בה גם שירה ונגינה, לפי שידידו, מושל דמשק, היה ידוע כחובב-נגינה. בתוך כך נזכר מושל ירושלים ביהודי, המקובל בחצרותיהם של אמידים רבים, להודים ולא-יהודים, הוא פאפולה המנגן. אין הוא צריך אלא להזמין כמה עשרות ידידים, מהיושבים ראשונה בפקידות הממשלתית, למסיבה מפוארת, ופאפולה ישמיע נגינות מזרחיות ומערביות. אמר ועשה.

טובי הטבחים הכינו מצרכי מזון רבים ומשובחים. משרתים ומשרתות טרחו בהכנת הסעודה והתקרות, שהיו בהן מיני מאפה ומתיקה. גם פרחים הוכנו בשפע, מקצתם קישטו את הכניסה וחזית האולם ועד תקרת האולם הגיעו, ומקצתם הושמו באגרטלים יקרים, שנצנצו

*166*

באורות מכל עבר. לא נותר אלא להזמין את פאפולה המנגן היהודי.

הימים היו ימי חודש מנחס-אב. ימים שח1ם ומועקה ממלאים את האוויר. יגון וקדרות אפפו את סימטאות העיר העתיקה. משבעה-עשר בתמוז התחילו שלושת השבועות של אבל וצום. בימים אלה לא לבשו בגדים חדשים, והיו לובשים את בגדיהם הפשוטים והישנים, גם השכנים הערבים ידעו, שיום ה"חוזן" - האבל - קרב ובא.

שליח מיוחד הביא לפאפולה מכתב הזמנה. במכתבו ציין מושל ירושלים את חשיבותו של המאורע, ביקורו של הוואלי של דמשק, שבידו ותחת שבטו נתונה גם ירושלים. הוא ציין את חשיבותה של המסיבה, שהוזמנו אישים רמי מעלה אליה. המושל לא שכח לבקש שהמנגן יבוא למסיבה זו בלבוש חג. השליח התבקש להוסיף בעל-פה, שהצלחה בנגינה ערבה תזכה את פאפולה בתמורה הגונה. קרא פאפולה את ההזמנה, ובמוחו עלתה מחשבה, שבהופעה כזו יהיה גם משום כבוד לכל אחיו היהודים. בהתרגשות ופיזור נפש הנהן בראשו ואמר לשליח: "אמור לאדון המושל, כי לכבוד ייחשב לי לבוא ולנגן במסיבת קבלת הפנים בביתו של המושל הנכבד". השליח הודה בחטף ומיהר לחזור.

בערב חזר פאפולה וקרא את הכתוב בהזמנה, ופניו חוורו. הוא ספק את כפיו וצעק: "אוי לי, מה עשיתי?" לשמע הצעקה חרדה אשתו איילה ויצאה בבהילות מן המטבח. "מה קרה?" שאלה.

"בחופזי נתתי את הסכמתי להופיע בביתו של המושל ולנגן שם במסיבה חגיגית. לא נתתי דעתי שהמסיבה היא מחרתיים בערב, בליל תשעה באב, ליל חורבן בית מקדשנו " אמר פאפולה.

"ומה תעשה? שמא תמהר לביתו של המושל ותודיע שלא תוכל לבוא?" שאלה אשתו.

"האמנם? לא, אין זה פשוט כל כך. הרי כבר נתתי את הסכמתי. ביטול הופעתי יתקבל כעלבון ובזלזול. מה למושל מוסלמי ולחורבן בית מקדשנו? הרי המסיבה כבר נקבעה, הקרואים הוזמנו, ואני הסכמתי להופיע. המושל יתנקם בי אם לא אבוא, לא לעצמי אני דואג. כל היהודים שבעיר עלולים לסבול מתיגרת ידו הקשה של המושל, לפי שמהיר חימה הוא", ענה פאפולה. ואשתו אמרה:

"אם כן, אין ברירה אלא שתכבד את הבטחתך ותלך למסיבה, ואלוקים יהיה בעזרך".

אך פאפולה לא השתכנע:

"הייתכן שאני, רפאל לבית פאפולה, ממשפחת לוויים ידועת-שם באיטליה, שומר מצוות אלוקיי, מנגן ביום שבו חרב בית מקדשנו ובחורבנו הוא עומד?" שאל, נבוך וחסר אונים פסע פאפולה אנה ואנה. אשתו לא ידעה במה תוכל להקל על צערו.

באותו זמן ישב על הכיסא הרם של הרבנות הראשון לציון, הרועה הרוחני של יהודי ירושלים, הספרדים והאשכנזים, רבי יעקב שאול אלישר, שנודע בכינויו יש"א ברכה. שמעו יצא למרחקים. הדור-קומה, אהוב ונערץ. אחרי תפילת ערבית מיהר פאפולה והלך לביתו של החכם באשי. בדחילו ורחימו נכנס. הבחין בו הרב יש"א ברכה, שכולו צער ודאגה.

"דאגה בלב איש ישיחנה" עודדו. "שב ואמור מה בפיך. מה מעיק עליך?"

שח לו פאפולה מעשה ההזמנה והתאריך, "ועתה, מה אעשה, רבי?" שמע החכם באשי ושקע בהרהורים.

*167*

(בספר תמונה של המנגן, ראובן רובין)

(בספר תמונה של המנגן, ראובן רובין)

*168*

"אמנם כך כלל וכלל לא פשוט. יש בזה פנים לכאן ולכאן."

דממה מעיקה שררה בחדר. החכם באשי תמך ראשו בשתי ידיו, כמעמיק בסוגיה קשה. גם פאפולה ישב ועיניו עצומות למחצה. על בהונות רגליה נכנסה הרבנית, ובלא לומר דבר הניחה על השולחן שתי כוסות תה מקבילות וקערית של עוגיות, הניחה ויצאה חרש. לפתע הזיז הראשון לציון את כוס התה הצדה, כמו דחה יחד עם הכוס גם מחשבה שנדחקה למוחו. שלא כדרכו, תופף באצבעותיו על השולחן, וכמסיים ויכוח קשה וממושך, אמר בפסקנות:

"נראה לי, שלפנינו מקרה, שעליו ניתן לומר "אנוס - רחמנא פטריה", שהרי המושל, שלא מבני עמנו הוא, איננו מסוגל להבין מהו לנו תשעה באב. דחיית ההזמנה עלולה לעורר את חמתו. מי יודע כמה גזירות וכמה סבל יבואו על יהודי ירושלים בשל כך. לכך חכם פאפולה, כבוש צערך ואבלך, ומחרתיים בערב, אחרי שתסיים תפילת ערבית, איכה וקינות, קח את כינורך ולך למסיבת המושלים, ונגן שם, ואלוקים יחשבה לטובה." עברו דקות מספר עד שדברי החכם באשי חדרו מן האוזניים ללב. הבין פאפולה היטב את חומרתה ומשמעותה של התשובה-הוראה. קם ונשק את ידו של החכם באשי, מלמל תודה וברכה, ויצא לביתו. בא ליל תשעה באב.

מארון הקודש שבבית הכנסת הוסרה הפרוכת. הספסלים שלאורך הקיר נהפכו. מנורות הנפט גנזו את אורן. רק אור נרות רועדים וחיוורים ריצד על הכתלים והאיר את המקום. רבים מן המתפללים באו, ורגליהם נתונים במנעלים של בד. כן עשה גם פאפולה. המתפללים ישבו על המחצלת ונשענו על הספסלים ההפוכים. בלב קרוע ונרגש שמעו את הכרזתו של החזן: "אחינו בית ישראל, שמעו. היום מלאו אלף שמונה מאות שלושים ושתיים שנים לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו." הכול כבשו פניהם בקרקע. שמעו ואמרו: "אוי נא לנו כי חטאנו!" אותה שעה נשמעו קריאות המואזין, המזמין לתפילה, וקולו התמזג בצלצול פעמוני הכנסיות. תחושת האבל והחורבן גברה שבעתיים.

בעוד החזן והקהל ממשיכים באמירת "קינות", קם פאפולה ומיהר לצאת מבית הכנסת. אלה שהבחינו בצאתו, דנו אותו לכף זכות. פאפולה הניח בביתו את ספר הקינות, מיהר ללבוש מעיל של שבת, ובידיים רועדות נטל את כינורו. השתהה קמעה בפתח הבית, כשידו על המזוזה מלמל תפילה חטופה, ובצעדים כושלים שם פניו לעבר בית המושל שברובע המוסלמי. מרחוק נראה הבית, כשהוא מוצף אורות. בחצר ובבית פנימה נראו שולחנות עמוסים מכל טוב. הקרואים כבר סובבים אנה ואנה, בידיהם כוסות משקה וצלחות מזון. מהבית בקעו קולות צחוק ודיבורים קולניים. משנראה פאפולה בפתח הבית, משתהה ומהסס אנה לפנות, מיהר אליו המושל עצמו, המארח. "אהלן וסאהלן, ברוך תהיה", טפח המושל על שכמו ועודדו להיכנס.

"בוא ואציג אותך לפני האורח רם המעלה, מושל דמשק. כבר סיפרתי לו עליך."

המושל האורח פרש מחבורה של שייח'ים, קם וניגש אל פאפולה, לחצו ידיים, והאורח אמר: "שמעתי עליך רבות. אשמח להאזין לנגינתך, שבוודאי תערב לכולנו." פאפולה לא הספיק להשיב דבר, ניסה לומר דבר מה

*169*

וגמגם והמושל המארח משכהו בזרועו והביאו אל שולחן בפינת האולם. הביאו לפניו עוגיות, פרות, משקה עסיס וראחאת חאלקום.

"שתה ואכול" אמר לו המארח, "היטיב את לבך עד שהקרואים יישבו במקומותיהם, ואז נקרא לך להנעים בנגינתך."

פאפולה בלע את רוקו בפיו, ולשונו דבקה לחיכו. בקושי רב מילט מפיו מלים מקוטעות. "סליחה, כבוד המושל, אינני יכול לטעום מאומה." המארח מיהר והלך משם בלי לשמוע את דבריו המגומגמים של פאפולה. כעשרים דקות אחר כך חזר ובא אל פאפולה. ראה והנה פניו נפולות, חיוורות וחמורות סבר, וענן תוגה עליהם.

"מה לך, חוואג'ה פאפולה?" שאל המושל בהניחו את ידו על שכמו. "אינך בקוו הבריאות?"

פאפולה לא השיב.

"יא חוואג'ה", המשיך המושל, "גם ידיך רועדות, ופניך קודרות, ובלבד שלא תגרום לי ולאורחי בושה ועלבון. התחזק ובוא איתי ותתחיל לנגן. כולם מחכים." קם פאפולה וכינורו בידו, ובקושי נשא אותו. דומה שמשקלו נעשה עתה כבד פי כמה. הנאספים קידמו את פניו בתשואות רמות. פאפולה לא הביט לצדדים. בקושי גרר את רגליו, צעד צעדים מספר ורגליו כשלו בקצהו של שטיח, והוא נפל מלוא קומתו ארצה.

המושל המארח ושניים מן הקרואים מיהרו להרימו. נתמך בידיהם, הוליכוהו והושיבוהו בכיסא המיועד לו. במלים קצרות וחמות הציג המושל את חוואג'ה פאפולה המנגן ברוך הכישרונות, השובה לבבות בנגינתו.

תלו הקרואים את עיניהם בפאפולה, ראוהו שולף את הכינור מן הנרתיק, מעביר ידו לאורכו של השרביט, מטה ראשו כלפי שמאל ומשעינו על קצה הכינור. הנה הוא מנסה להעביר את השרביט על פני המיתרים, ואינו יכול. היד נשארה תלויה באוויר, כמו קפאה ושותקה. דמעות נקוו בעיניו. הקרואים ראו ונדהמו. לחש-רחש עבר באולם.

"מה קרה? מה קרה?" שאלו. המושל המארח כבש את זעמו ומיהר אל פאפולה.

"מה אתה עושה לנו? למה תשבית את שמחתנו, האם לכך קראתיך? אינך בקו הבריאות? למה לא אמרת זאת?"

פאפולה פרץ בבכי, גחן וכרע ארצה, לרגליו של המושל, התחזק קמעה ואמר:

"אנא, כבוד המושל, סלח לי. סלחו לי כולכם. איני יכול לנגן הערב. באתי לכאן מתוך שאני רוחש לכם כבוד. לא רציתי לסרב לך המושל, לא סירבתי להיענות להזמנתך ובאתי, אבל אינני יכול לנגן הערב." הבכי חנק את גרונו. המושל האורח והקרואים שמעו ולא ירדו לסוף דעתו.

"וכי למה זה אינך יכול לנגן הערב?"

ישב פאפולה בכיסאו, מחה אגלי זיעה מעל פניו, אזר אומץ ופנה לכל הקרואים, כשהוא מוחה דמעות עיניו, ואמר: "הוד מעלתכם, המושלים, אורחים נכבדים, גבירותיי ורבותיי. הלילה הוא ליל אבל ויגון לנו, היהודים."

"לא, לא, ישמרנו האל" אמרו הקרואים כבמקהלה, "ישמרנו האל, על מה ועל מי האבל?"

"האבל הוא על בית המקדש שלנו, הבית הקדוש לנו ביותר, הבית שעמד בירושלים, לא רחוק מכאן, הוא בית התפילה לאלוקינו. ה' העניש אותנו, היהודים, ובלילה

*170*

הזה נשרף ונחרב בידי הרומאים." כאן שאל מושל דמשק: "ומתי היה הדבר?"

"לפני אלף שמונה מאות שלושים ושתיים שנה", השיב פאפולה, "מאז, בכל שנה, בלילה הזה, ליל תשעה בחודש אב, אנחנו אבלים, נמנעים מאכילה ומשתייה, מתרחקים משירה ומכל נגינה. לרגלינו מנעלים של בד, כפי שאתם רואים אצלי, חוץ מכבודכם."

הקרואים האזינו היטב לדבריו וחשו בכנותם. רבים מהם שמעו וידעו על יום האבל של היהודים. פאפולה שתק לרגע, שאף רוח, והמשיך:

"כששליחו של המושל הנכבד הביא את ההזמנה לבוא ולנגן במסיבה הזאת, נעניתי בכבוד וברצון. רק אחרי כן נוכחתי לדעת, שהמסיבה היא בלילה זה, ליל אבל תשעה באב אצלנו. לא ידעתי מה לעשות."

"אם כך", הפסיקו המושל המארח, "למה לא הלכת לשאול את פי החכם באשי שלכם? הלוא אתם נוהגים לפנות אליו בשאלות כאלה, הלוא כן?"

"יוסיף אלוקים חכמה על חכמתך, אדוני המושל", השיב פאפולה, "אכן, כך בדיוק עשיתי,"

"ומה אמר החכם באשי?" שאל המושל.

"אף על פי שהנגינה בלילה זה אסורה, לא רצה החכם באשי לעוץ לי לעשות מעשה שיכול להיראות כפגיעה, חלילה, בכבודו של מושל ירושלים ובכבודו של האורח רם המעלה, מושל דמשק, ובכבודם של הקרואים. על כן יעץ לי החכם באשי לבוא למסיבה ולנגן לפניכם גם בלילה הזה, ליל האבל שלנו, אבל מה אעשה, והרגש שבלבי גובר על השכל, ואינני מצליח לנגן..," אמר ושתק.

דבריו על האבל ועל עצתו של החכם באשי ומנעלי הבד שלרגליו, עדות חיה למנהגי האבל, נגעו ללבם של השומעים.

אחרי שהייה של רגע קם מושל ירושלים ואמר: "נאמנים עלינו דבריך, חוואג'ה פאפולה. אנחנו מכבדים את אמונתכם, היהודים. שמענו על בית מקדשכם, שעד היום אתם מתאבלים עליו. יסכים עמי אורחנו הדגול, האדון המושל מדמשק, שאין אנחנו רואים בזה פגיעה בכבודנו, ומרצוננו נוותר הלילה על נגינתו של חוואג'ה פאפולה "

"כן, כן, ברוך תהיה מושל ירושלים", אמרו הקרואים.

"ודאי, ודאי" אמר גם הוואלי של דמשק.

"אבל בתנאי אחד," הוסיף מושל ירושלים.

"ומהו התנאי?" שאלו כמה מהקרואים בהפתעה.

"ומהו התנאי?" שאל פאפולה בחרדה.

"התנאי הוא, כי מחר לעת כזאת, מחר בערב, לאחר שלפי דבריך יסתיים יום האבל, תשוב לכאן וכינורך עמך ותיטיב לנו בנגינתך. אני מבקש מוואלי דמשק להתעכב כאן עוד יום ומכל הקרואים הנכבדים לחזור ולבוא מחר בערב למסיבה, המשך למסיבת הערב. מסכימים? מסכים, חוואג'ה פאפולה?"

"אני מסכים בלב מלא תודה," אמר פאפולה והוריד ראשו בהכנעה.

"מסכימים, מסכימים" אמרו הקרואים. נשם פאפולה לרווחה, קם ואמר: "הרשה נא לי, כבוד המושל, להודות לך, שבעזרת אלוקי שמים נמנע ממני חילול ליל האבל שלנו, וגם ניתן לי לשמור על כבודכם המארחים והאורחים, ברוכים תהיו. מחר, בעזרת השם יתברך, אבוא ואנגן, ואקווה שינעם

*171*

לכם לשמוע."

בלחיצת ידיים ובברכה נרגשת נפרד פאפולה משני המושלים. קל כנוצה היה בשובו לביתו וכינורו עמו. מיהרה איילה אשתו לדעת מה היה שם, בבית המושל. הודתה לבורא על הנס שנעשה לבעלה. "נס משמים, נס משמים!" חזרה ואמרה כמה וכמה פעמים.

למחרת בערוב היום, עם תום האבל, מיהר פאפולה לביתו של החכם באשי לספר לו אשר אירע בליל אמש. בבואו מצא שם את שליחו של מושל ירושלים, והזמנה בידו לחכם באשי.

החכם שמע מפיו של פאפולה פרטי דברים שאירעו בלילה קודם, ונחה דעתו. לאחר שעה בא גם הראשון לציון לבית המושל, לקבל את פני המושל, האורח מדמשק. הוא הופיע בגלימתו השחורה, הרקומה בחוטי זהב, על חזהו סרט ארגמן, ועליו עיטור גבוה, שקיבל בשעתו מהשולטן עבדול חמיד אבן עבדול מג'יד חאן.

השמחה הייתה רבה. המושלים קידמו בברכה ובכבוד את פני החכם באשי, ביודעם כי גם הוא רוחש להם כבוד. נגינתו של פאפולה הקסימה את שומעיה. המנגן עצמו לא ידע כיצד מילט מכינורו צלילים כה ערבים, צלילים שמלבו יצאו ואל לבות שומעיו חדרו. כמה וכמה פעמים נתבקש לנגן הדרן ממנגינות המזרח והמערב, ונענה. בתום הנגינה וההדרנים ענדו מושל ירושלים ואורחו, הוואלי של דמשק, עיטורי כבוד על דש בגדיו של החכם באשי ושל פאפולה, עיטורים שירושלים והר הבית חקוקים עליהם.

(בספר פירושי מילים:)

וואלי - מושל

חכם באשי - רב גדול

ראשון לציון - תואר כבוד של הרב הראשי הספרדי בארץ ישראל

אנוס, רחמנא פטריה - פירושו של ביטוי ארמי זה הוא: אם מישהו נאלץ לעבור עבירה הוא פטור מעונש.

(בספר תמונה של הרי ירושלים, אנה טיכו)

(בספר תמונה של הרי ירושלים, אנה טיכו)

*172*

שוב לא נלך / שמואל רוזן

*172*

ראי אבק דרכים עולה מעיר שלם ורכב הברזל שועט אל מול עירך

ועם שלם מביט, מביט בך כחולם כנפי פלדה חגות, חגות מעל קברך

ראי רחל, ראי, ראי ריבון עולם ראי רחל, ראי, הם שבו אל גבולם.

ראי רוחות אייר נושאות טורי פלדה גם בנימין עמנו פה, וגם יוסף,

כוכב בית לחם מנצנץ ברעדה, גם החלוץ עמנו וגם המאסף.

ראי רחל, ראי...

מנעי קולך רחל, מנעי קולך מבכי כולנו פה, רחל, עם התרמיל על שכם

שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי שוב לא נלך רחל מיני שדמות בית לחם.

ראי רחל, ראי...

הכותל / אלי לנדאו

*172*

בעוד קבוצת מפקדים מנהלת את הקרב על העיר מרחבת הר הבית, סמוך לפתחו של מסגד עומר, פילסה יחידת צנחנים את דרכה אל הכותל המערבי. אזרח ערבי לבוש צחורים רץ לפניהם בדרכם אל הכותל. בתחילה לא הבין מה מבקשת ממנו קבוצת הלוחמים הנרגשת שהסתערה עליו, אחרי-כן, משעמד על מבוקשם (להיות להם מורה-דרך), חייך והחל הולך בצעדים אטיים, מלאי חשיבות אל הסמטה המובילה לכותל.

ליד ביקתת-משמר קטנה בפתח הסמטה עמדו חיילי-לגיון וידיהם מורמות. איש לא שם ליבו אליהם. בקיר הימני של הסמטה נתגלח פשפש (שער) קטן. צנחן הבקיע את הדלת ולפתע פרץ בצעקה פראית: "הכותל המערבי! אני רואה את הכותל!" קיר ענק, אבנים אפורות, שצמחי-בר עלו בהן, נגלו לעיני החבורה. לוחמים פרצו דרך פשפש אל הקיר והיו מלטפים את אבניו, ממששים את אבן-הגזית הכבדה, מתרפקים על סדקיו.

יומיים תמימים. לחמו הצנחנים מלחמה אכזרית ועיקשת ברחובות העיר, על גבעת התחמושת, מעל הגדרות, במבואות המשטרה, שם איבדו את הטובים שברעיהם, ודמעה לא זלגה מעיניהם. כאן, ליד כותל-הדמעות של העם היהודי, מצאו פורקו לרגשותיהם.

*173*

אחדים הצמידו את שפתותיהם אל הקיר הקר. אחרים כרעו ברך וחיבקו את האבנים הכבדות והיו בוכים על הטובים שבחבריהם, שנשארו בדרך-הדמים ולא זכו להגיע לרגע הגדול הזה, להיות שותפים בחוויה הכבירה של העם היהודי.

קבוצת לוחמים נחפזה אל הכותל להניף עליו את הדגל כחול-לבן, הרוס פרשה לרווחה את הדגל, שיצא בחשאי את העיר העתיקה, לפני תשע-עשרה שנה וחזר אליה צרור בתרמיל-הקרב של קצין-צנחנים, עתה הוא מתנוסס בגאון, מבשר את שובנו אל ירושלים העתיקה.

תקיעות שופר פילחו את האוויר. הרב הראשי לצה"ל, האלוף שלמה גורן, הגיע אל הכותל, לאחר שפרץ בזחלם עם ראשוני הלוחמים, תחת אשם של הצלפים, ועמו מפקדים בכירים שמיהרו אל העיר הצלופה כדי להיות שותפים לשעה ההיסטורית.

תפילות רבות היו בפי הרב הישראלי הראשון, איש הצבא, שבא אל הכותל המשוחרר. אך יותר מכול נחקקה בליבם של הצנחנים תפילת "יזכור" שאמר חרישית לזכר חבריהם שנפלו בקרבות בדרך להר-הבית, במשטרה המפוייחת, בצריחים הבוערים, ליד הדלתות המנופצות, מעבר לשלטי ה"אין כניסה" שנדרסו בזחלי הטנקים.

עתה עמדו דום לצלילי "התקווה" והצדיעו לכותל המערבי.

כל היום עברו הצנחנים שוב ושוב ליד הכותל, כאילו ביקשו לספר לו את חוויות-הקרב. בלילה, כאשר הצטופפו ליד אבניו הכבדות, נקרא הרופא, סרן אורי, לאחד מבתי העיר. אישה מוסלמית כרעה ללדת. הרופא הובל בסמטאות אל כוך קטן, שהואר באלומת פנס. שם שכבה אישה והוא עזר לה ללדת, כשעל שכמו תת-מקלע ולראשו קסדת-פלדה. כשחזר אל הכותל, כיבדו אחד החיילים בקפה מתוך פחית של שימורים.

בעודם לוגמים יחדיו את הנוזל החם, שחו הצנחנים איש לרעהו: "הלידה אולי מבשרת הולדת יום חדש, טוב יותר." עיניהם היו נעוצות בענני-העשן שעלו מהבתים השרופים, בעמודי-האבן המוטלים על צידם, בהריסות. הם האזינו לבכי התינוקות שבקע מחלונות הבתים. בטרם עלה השחר, העלו את זכר חבריהם המתים. כדור של צלף היה חולף מדי פעם בשריקה מעל לבתים. רוח חרישית ליטפה את נדבכי אבני הכותל - "עתה לא נותר אלא לבנות את הכול מחדש", פלט צנחן אל רעיו, שהביטו אל השחר החדש, שעלה מן המזרח על עיר דויד.

מתוך "ירושלים לנצח"

בכתבה זו מספר עיתונאי שליווה את החיילים במלחמה ששת הימים על שחרור הכותל המערבי.

(בספר תמונה של הרי ירושלים, אנה טיכו)

(בספר תמונה של הרי ירושלים, אנה טיכו)

*174*

מעל פסגת הר הצופים / אביגדור המאירי

*174*

מעל פסגת הר הצופים שלום לך, ירושלים!

אלפי גולים מקצות כל תבל נישאים אליך עיניים.

באלפי ברכות היי ברוכה, מקדש מלך, עיר מלוכה!

ירושלים, ירושלים אני לא אזוז מפה!

ירושלים, ירושלים יבוא המשיח, יבוא!

מעל פסגת הר הצופים אשתחווה לך אפים,

מעל פסגת הר הצופים שלום לך, ירושלים!

מאה דורות חלקתי עליך, לזכות, לראות באור פניך,

ירושלים, ירושלים, האירי פניך לבנך!

ירושלים, ירושלים, מחרבותיך אבנך!

אביגדור המאירי חיבר את השיר לפני קום המדינה. אילו ביקשו מכם להוסיף בית לשיר, מה הייתם כותבים בו?

*175*

היכן היא ירושלים / עודד אבישר

*175*

(בספר תמונה של הרי ירושלים, אנה טיכו)

(בספר תמונה של הרי ירושלים, אנה טיכו)

מאין אתה יהודי? מירושלים.

ולאן אתה הולך יהודי? לירושלים.

מתי יצאת מירושלים? לא יצאתי ממנה מעולם.

ומתי תגיע אליה לירושלים? מי חכם וידע. כבר דורות אני הולך אליה.

ומה שלומה ירושלים? חרבה ובנויה. בוכה וצוחקת.

מתי חרבה ירושלים? תמיד בכל דור.

ומתי תבנה ירושלים? בכל רגע היא נבנית.

והיכן היא ירושלים? שם בראש ההרים, במקום בו הומות היונים.

רחוקה היא ירושלים? לא, חלילה. כאן היא, עימדי, בלבי.

עודד אבישר מדבר על ירושלים באמצעות ניגודים. בחרו באחד מהם וחשבו על משמעותו.

*176*

המקלט של רוחל'ה / משה בן-שאול

*176*

- "עברו ימים רבים מאז כתבתי איזו מעשייה מצחיקה", אמרתי בלבי, "הנה, הגיע הזמן". אך כיצד, ומה? ובאילו אותיות אכתוב, גדולות או קטנות - ובעיקר, איך אמצא את אותם ה"קונצים", כלומר את אלו ה"חכמות" (כן, במרכאות כפולות) שמשתמשים בהם לפעמים האנשים כדי להצחיק. על-כל-פנים, כאשר מדובר במעשיה מבדחת. אמת. קשה מאוד. עליתי, אם כן, אל עירי ירושלים, החלטתי לסייר בכל אותן השכונות שבהן התרוצצתי בימי ילדותי. אמרתי לתעות ברחובות הקטנים והצרים ולהתבונן היטב סביבי. כיוון שאירעו לי כאן המון-המון מאורעות מבדחים, מדוע לא יחזרו ויצופו כנגד עיני עתה, כדרך כל הזיכרונות הטובים?

כך באתי בסמטאותיה של שכונת יגיע כפיים ועברתי בשכונת אחווה המעוטרת פרחי יסמין ומטפסי-"שעונים", ובאתי בסמטאות 'כרם' וירדתי בשכונת הפחים, והרחקתי לכת עד מעבר לגבעות תל-ארזה ועצי האורן של חורשת שנלר - אלא ככל שבאתי במקומות האלה, כן נעכרה רוחי יותר ויותר, שהרי כל אותם הדברים הקטנטנים שנחרטו על לוח ליבי - הריחות, צלצולי הפעמונים, הכרזותיהן של הערביות שבאו מליפתא ערבית למכור את מרכולתן, צעקותיהם של הסודאנים המוכרים חומוס על עליו - כל אלה לא יחזרו שוב. אחר-כך באתי בואכה ימין-משה, בסמוך לטחנת הרוח שכנפיה שמוטות ומיובלות בברזילים חלודים, עמדתי שם, צופה למרחוק וחומות העיר העתיקה, שבעבר לה יורד ומשתפל גיא בן-הינום, ומעבר לה ניקבת השילוח שמימיה הולכים לאט... עמדתי שם שעה ארוכה, ידי בכיסי, פי שורק לו מבלי משיים מנגינה ישנה - וכל הסיפורים כולם, כל השמחות, כל הצחוקים נתמלטו. כלו ואינם.

ידי ריקות. לבי ריק. - ומעשייה איננה. מה לעשות? - וויתרתי

אך משום שלא ראיתי לעלוב בעצמי ולחזור עוד באותה שעה ממש אל תל-אביב הסואנת, באתי אל מרכזה של העיר הקרה והיפה, אל הרחוב הנקרא על-שמו של המלך הבריטי ג'ורג' החמישי מנוחתו-עדן - ועמדתי שם בקפה אחד. חצי-עומד, חצי-יושב על כיסא מוגבה וגומע ספלון של קפה.

יצאתי מבית-הקפה, אך עוד טרם פסעתי פסיעה אחת ומטר טורדני התחיל להתדפק על הרחוב ובתיו - והאנשים נסו לפתחי-הבתים או עמדו מתחת לגזוזטראות- הברזל המצוייצות. התבוננתי ימינה ושמאלה וראיתי, פתאום, מדרגות היורדות להן אי-בכאן בסמוך לבית-הקפה. ירדתי בהן למטה-למטה, עשר או שתים-עשרה מדרגות - עד שנעצרתי מול דלת אחת אטומה.

לא, לא אלאה אתכם שוב בדברים מיותרים. הייתה זו דלתו של המקלט. המקלט שלנו, של רוחל'ה גולדמן. על דלת-הקרשים מצאתי עדיין את שמות חברי קבוצתנו מצויירים עליה בצבע-כחול: אהרון, נדב, יוסל'ה א, יוסל'ה ב', מרים, מירל'ה, שמעון ואנינה.

ישבתי על המדרגה, בוהה אל מול הדלת ואל-מול השמות, והכל צף בזיכרוני ועלה, כל הימים ההם, של-אז, הימים שלא היו יפים תמיד כל-עיקר, שבהם עוד היה השלטון הבריטי בירושלים ובארץ, והיה העוצר-יום והעוצר-לילה וקריאות-השוטרים וצעקות-החיילים.

כן. הייתה אז שנת תש"ד או תש"ה, שעה שמלחמת העולם השנייה עוד רתחה בעולם וחייליו של היטלר ימש"ו (ימח שמו וזכרו) החלו כבר להתדפק על שערי אל-עלמיין לא

*177*

רחוק מפלשתינה (א"י) היא ישראל של אז. האזעקות היו רבות והצופרים הנוראים השמיעו את יללותיהם לבקרים וללילות. בין קול צופר אחד למשנהו עורכים חיינו את פעולות "התנועה" במקלט. רוחל'ה הייתה המדריכה שלנו. היא הייתה אז מספרת לנו בהמשכים את סיפורו של הסופר יעקב ואסרמאן "זהב קכמלקה". זה הזהב הנוצץ שהרבה אנשים התאוו לו בארץ פרו המסתורית והרחוקה. לפעמים, כשהפרק יפה היה, מבקשים היינו מרוחל'ה שתחזור עליו עוד פעם אחת ואפילו פעמיים. ולפעמים, היינו עושים גם "פעולות מיוחדות" בביתו של נדב במעונות-עובדים ב'. זה היה בימים שנדב היה מנחש שהמצב הורע - ובטח תהיה אזעקה ואמא לא תיתן ללכת לפעולה, כך סתם לפנות ערב, כשיש עוצר. והיה, גם היה עוצר.

היו שריקות חדות ברחוב וקול באנגלית הכריז: "לא לצאת החוצה - וכל היוצא ייעצר". ואז, דווקא בשעות האלה הייתה רוחל'ה עוזבת אותנו בפתאום, באמצע הסיפור, בביתו של נדב והולכת לה, או שאריק המדריך השני חיה בא לקחתה.

- "לאן את הולכת רוחל'ה" היינו שואלים.

- "אה, לראות מה נשמע" הייתה מפליטה בחפזה.

אבל ידענו שהיא הולכת לפעולה ב"הגנה". להדביק כרוזים, לסחוב דליי דבק או להשתתף בהדפסת עיתון "החומה". בליבתה היינו שותקים. אמא של נדב הייתה מגישה לנו תה חם ומהביל ואנינה הייתה תמיד בוכה ואומרת: "... רוחל'ה בטח תמות..."

היא הייתה טיפשה. באמת טיפשה - וכי כיצד יכולה הייתה להעלות בדעתה דברים כאלה.

כן, הימים אז חלפו לאט והשמיים לא נתבהרו. גם דליי-הדבק של מדביקי "החומה" לא נתרוקנו "- להיפך. הם היו מתמלאים ומתמלאים כל פעם מחדש. עד שבא יום אחד. ישבנו במקלט, קשובים לדבריה של מחלה. בחוץ ירד גשם טורדני ועמוס - ושמענו את טיפותיו זוחלות במרזבים. דברנו אז על תנועת הפועלים ועל הצורך להגן על ארצנו הקטנה, שאוייבים לה מכל צד. אני זוכר היטב את מילותיו של יוסלה א', שאמר לי אז: "אם אפצע בקרב, אתה תצילני". וצחקתי.

היום היה אפל, ולא הרגשנו איך מעריב היום והשעה הששית חולפת - ומתקרבת השעה השביעית, מועד תחילתו של העוצר.

רוחל'ה הסתכלה בשעונה ואמרה לנו חרש: "השארו פה כרבע שעה. אני אצא לפניכם - ואחרי שאצא, הגיחו אתם והתפזרו אחד-אחד לבתיכם. אנא, אל תשכחו," היא טיפסה במדרגות, ופתאום צדה עינינו דמותו של בחורצ'יק אחד המושיט לידה דלי של דבק. ראינו גם את מבטה שלה - שהיה חמור וכבד-סבר. היא לחשה לבחורצ'יק כמה מילים על אוזנו ועיניה התנוצצו באפלה. עשינו כמצוותה. נשארנו במקלט, מצטופפים זה בסמוך לזה - כמו אמרנו למצוא משען איש בחברת רעהו ורעותו.

עברה דקה אחת, ועוד דקה, ועוד דקה - שמענו אה צעדיה של מחלה, צעדיה הבודדים המתרחקים במעלה הרחוב. לפתע, התגנב לאוזנינו צפצופה הדק, המחריד של משרוקית האינטליג'נס, אלה אנשי-הבולשת הבריטיים

*178*

ששלטו אז בארץ. ידענו בליבותינו, שרוחל'ה נתונה בצרה. שאם יתפשוה ודלי הדבק בידה - אחת דתה - להיות מושלכת אל ה"קישלה" הוא בית-הכלא העתיק והמלוכלך שבעיר העתיקה.

קול המשרוקית הלך והתקרב. הלך והתקרב.

נדב אמר, ש"מוכרחים לעשות משהו" וכרגיל, התחילה אנינה לבכות ולצעוק: "... אני אומרת לכם, רוחל'ה תמות...". היסיתי אז על פיה באצבעי, משכתי בזרועה ואמרתי בקול מצווה:

- "בואי איתי".

(לא, עד היום איני יודע מאין אזרתי את האומץ לכך! האמינו לי).

פנס הבליח במעלה רחוב המלך ג'ורג' החמישי, לאורו הבחנתי בפתאום בדמותה של רוחל'ה. היא ניסתה להסתתר בצילו של לוח-מודעות אחד, שכבר דבוקים היו עליו כעשרה טפסים של עיתון "החומה". כבר מרחק כחמישה-עשר מטרים ראינו שרועדת היא בכל גופה, וידה מחזקת בחוזקה בדלי הדבק, כאומרת לעצמה: "לא ארפה ממנו ויהי-מה".

אחר-כך, בהתקרבנו יותר, ראינו את השוטרים במדיהם האפורים כחולים. הם פסעו במהירות, ובקצב אחיד, למולה של רוחל'ה. אחד מהם שלף את אקדחו מן הנרתיק וכמעט והושיט ידו קדימה.

- "רוצי", אמרתי לאנינה "והפילי את הדלי מידה של רוחל'ה".

- "אני פוחדת", לחשה.

- "הן לא תרצי שבאמת תמות רוחל'ה" זעקתי.

למשמע המילים האלה, פתחה בריצה. עוד דקה וכבר הדפה בכל גופה, ובחוזקה, את הדלי מידיה של רוחל'ה.

(בספר תמונה של הרי ירושלים, אנה טיכו)

(בספר תמונה של הרי ירושלים, אנה טיכו)

*179*

היא נטלה את הדלי וזרקה אותו מעבר ללוח-המודעות, אחר פרצה בבכי פתאום והרכינה ראשה למותניה של רוחל'ה המדריכה.

רוחל'ה ליטפה את ראשה.

רק הרימה אותו - ראו עיניה של אנינה - את פרצופיהם הקשוחים של השוטרים הבריטיים. את אקדחם השלוף אל-מולה של רוחל'ה. גם אני מיהרתי אליהם, כמו "חושף את גופי אל הכדורים הנוראים".

- "מה אתם עושים פה?" זעמו השוטרים באנגלית.

- "מה אתם עושים פה בשעה כזאת?" חזרו ושאלו, וקולם הדהד באפלת הלילה.

עוד בטרם פצחה רוחל'ה את פיה להשיב, חיננתי את קולי בבכי מעושה.

- "אחותי חולה", אמרתי להם והצבעתי לעבר אנינה החיוורת כסיד, "אנחנו לוקחים אותה אל הרופא".

- "ככה!" אמרו. "ואימך אינה יכולה לדבר?"

- "לא", אמרתי, "אינה יודעת אנגלית".

השוטר בעל האקדח הוריד את ידו הנטוייה והחזיר אט-אט את אקדחו לנרתיק. אינני יודע מדוע, אולי מפני שנזכר, לפתע, בילדתו שלו הקטנה (ואל נכון הייתה לו ילדה גם-כן אי-שם באנגליה) אבל הוא העביר פיסת-ידו על שערותיה של אנינה ואמר לי:

- "אמור לה שלא תבכה, לא נעשה לה דבר".

לחשתי לרוחל'ה, מעשה גבר: "בואי נלך, אימא, בואי נלך..." חייכתי לעבר החייל והסתלקנו משם במהירות.

בעברם ליד לוח המודעות חייכו בחשיבות רבה, אך לא אמרו דבר. כאילו היו מבינים דבר - ולא מבינים אותו. רוחל'ה ששתקה כל העת הגניבה אליהם מבט, אחר עלינו לאטנו הלאה-הלאה, במעלה הרחוב.

השוטרים התרחקו.

אנחנו נכנסנו לאחד מחדרי-המדרגות הסמוכים ועמדנו שם, עד אשר נעלמו מאזנינו קול צעדיהם. רוחל'ה לחצה את כפות-ידינו בחזקה ואנו ידענו שהיא אוהבת אותנו עתה יותר מתמיד.

- "רוחל'ה", ביקשתי, "הלוא מחר תמשיכי לספר לנו את "זהב קכמלקה, נכון?"

- "נכון", אמרה - ובחושך הרב ניחשתי את החיוך הנלבב שהשתפך מזוויות שפתיה. הלילה היה, כאמור, עבה וסמיך. עבה וסמיך... והגשם שוב החל להשמיע את נגינתו העצובה.

כן, במעשיה זו נזכרתי שעה שישבתי לי על אחת מן המדרגות היורדות אל המקלט. הרמתי את עיני. הגשם פסק מכבר, קרע כחול נתגלה בין העננים. התעטפתי היטב בסודרי ועליתי למעלה, אנשים שהגיחו מפתחי הבתים פסעו במהירות, הלכו לעסקיהם, או לביתם. רק אני הלכתי לאט-לאט, מהרהר בכך, שגם אם רוצים, לעיתים, לכתוב מעשייה מבדחת, הנה - לא תמיד היא מבדחת באמת.

לפנינו סיפור מסגרת, כלומר, סיפור בתוך סיפור. בסיפור החיצוני מצהיר (אומר) הסופר שברצונו לכתוב על מאורע מבדח שקרה בירושלים, ואילו בסיפור הפנימי הדברים מנוגדים להצהרותיו. מדוע?

*180*

דרך חדשה לירושלים / יהודה סלוצקי

*180*

א

צבאות הערבים הקיפו את ירושלים מכל עבר, ותותחיהם הפגיזו את העיר יומם ולילה. האויבים ניתקו את הדרך בין ירושלים ותל-אביב, ומם יום הכריזו באוזני מגעי ירושלים: "קרוב היום בו תיפול העיר בידנו. עוד מעט לא יהיו לכם מים לשתות ולחם לאכול, טוב לכם להיכנע לפנינו בעוד מועד, פן מרה תהיה אחריתכם." אבל אנשי ירושלים חילקו ביניהם את המיס והמזון במנות מצומצמות ביותר, התבצרו בעיר ובסביבותיה, נלחמו באויב במעט הנשק שהיה בידם ולא נכנעו לפני אויביהם. ובשערי ירושלים. בכפר קטן בין ההרים, ישב מפקד גדוד פלמ"ח עם חבריו והתייעצו ביניהם.

- המזון בעיר יספיק רק לימים מעטים - אמר האחד.

- המים בבורות ירושלים יאזלו בעוד שבועות מספר - אמר השני.

- לא נוכל לעמוד עוד זמן רב, אם לא יבוא נשק חדש - אמר השלישי.

צריך היה להביא לירושלים מזון, מים ונשק, אבל אי אפשר היה לעשות זאת. את כל המשלטים בכביש העולה לירושלים כבשו היהודים. ורק משלט אחד, את מבצר לטרון, לא הצליחו לכבוש. את הטובים שבחייליו את רוב תותחיו הביא האויב למקום זה. ממזרח וממערב התקיפו אותו צבאות ישראל, אבל הוא נאחז בכביש מול לטרון בעקשנות, וניתק את ירושלים מכל הארץ.

ישבו המפקדים ולא מצאו כל עצה. ובפינת החדר ישב איש פלמ"ח צעיר לימים, עוזי שמו. קם עוזי ואמר למפקדיו:

- חברים, שמא תרשו לי להגיד דבר-מה?

- דבר עוזי, - ענו לו המפקדים - אבל קצר בדבריך.

- הנה - אמר עוזי - פעמים רבות כבר עברתי בהרים ובגבעות בין תל-אביב וירושלים. מכיר אני יפה את המקומות האלה. תנו לי ואצא הלילה, אסייר בהרים ואמצא בהם מעבר למכוניות ולג'יפים. ואז יבואו אלינו- אנשים חדשים, נשק, מזון ומים.

הראה המפקד באצבעו על המפה הגדולה התלויה על הקיר ואמר:

- רק בדרך אחת, בכביש, יכולות מכוניות להגיע אלינו, והכביש מנותק...

- נכון - אמר עוזי - הכביש מנותק, אבל משעולים ושבילים רבים ישנם בהרים, והג'יפ יעבור בכמה מהם. אחר-כך נוכל להרחיב את השביל לדרך.

- ואם תיפול בידי האויב? - שאל המפקד.

- אזהר ככל שאוכל, חשכת הלילה תסתירני. מי שמפחד מפני הסכנה אל יהיה חייל.

קמו המפקדים ואמרו:

- לך עוזי לדרכך. מי ייתן ותצליח.

ב

יצא עוזי לדרך. עד לפני לטרון נסע במכונית ג'יפ מהירה, אבל הנה הגיע הג'יפ לסביבות לטרון. רעם תותחים נשמע בשדות. נפץ פגזים ושריקת כדורים. רקטות לבנות התפוצצו והאירו את העמק, עמק איילון, באור אימים: מה נורא היה מראה שדה-הקרב.

ירד עוזי מן הג'יפ. נפרד מהנהג ועוזרו:

- שלום, חברים, להתראות בירושלים המשוחררת.

*181*

ותכף פנה עוזי דרומה ונכנס בין הרים וגבעות, הלך בשבילים צרים ובמשעולים מלאים אבנים ואבק. שקט ושלווה היו מסביבו, רק צרצור החגבים נשמע מבין שדות-הדורה. אבל מצפון לא נפסק אף לרגע קול רעם הקרב.

שעה ארוכה הלך עוזי. פעם בפעם הוציא פנס מכיסו והביט במצפן שעל ידו, לעתים התכופף ובדק את השביל, אם יוכלו לעבור בו מכוניות. והנה נפסק השביל ונבלע בשדה-קוצים. פנה עוזי לאחוריו, פנה ימינה, פנה שמאלה, ודרך אין.

התחיל עוזי מסתובב בלי מטרה, עולה על גבעה ויורד לוודי נשא עיניו אל ההרים וחשב "תעיתי בדרכי, ועכשיו מאין יבוא עזרי? עוד מעט יאיר השחר, אפול בידי האויבים והדרך לירושלים לא תימצא."

פתאום רואה עוזי צל אדם הולך ובא לעומתו. מיד שלף את אקדחו, ופקד בלחש: "עצור!" ואותו אדם מצטחק מן האפלה ואומר: "

- השלום לך, עוזי?

הבין עוזי כי בחור משלנו לפניו, בוודאי סייר מסיירי הפלמ"ח, שהגיע מן הצד השני, ניגש אליו, דרש בשלומו, הסתכל בו מקרוב ולא הכירו, הבחור גבוה כאלון, חסון שערות ראשו ארוכות ויורדות על עורפו, כאילו לא הסתפר מימיו, וזקן שחור עוטר את פניו. "איש פלמ"ח הוא מאה אחוז" - חושב לו עוזי - "מוזר הדבר שאיני מכיר אותו, הבה ואשאל אותו על הדרך."

- מבין אתה, תעיתי בדרך. בא אני מירושלים. אולי תוכל להגיד לי, איפה נמצא אני עכשיו ואיך אוכל להגיע לעברה השני של לטרון? והאלמוני מצטחק ואומר בנחת:

- בין צורעה ואשתאול תעמודנה רגליך, ועתה אל תירא, אני אהיה לך לעיניים במקום הזה, וגם אל מחוז חפצך אביאך בשלום.

האלמוני הולך ועוזי הולך אחריו ומהרהר: "איפה ראיתי את הבחור הזה? צעיר לימים איננו, כנראה איש פלמ"ח ותיק הוא, הרבה עבר בארץ, לרוחבה ולאורכה. מתהלך הוא בין ההרים האלה, כאילו בין צרעה ואשתאול עמדה עריסתו."

הלך עוזי עם האלמוני עד שהגיעו לגבעה רמה ותלולה. עמד האלמוני ואמר:

- שא עיניך עוזי, אל הגבעה הזאת. פה תעבור הדרך אשר אתה מבקש, הדרך לירושלים. אמנם תלולה היא וקשה, אך טובה ממנה אין.

התפלא עוזי: "מנין יודע האלמוני כי דרך לירושלים אני מבקש בהרים, ואני הן לא סיפרתי לו?"

עלו שניהם במעלה הגבעה, וכשהגיעו לראשה ראה עוזי אור מנצנץ במרחק.

- לך, עוזי, אל האור, - אמר האלמוני - שם תמצא את האנשים אשר אתה מבקש, אך בבואך בשער תן אות ואמור "הפורצים יגיעו", ולא יאונה לך רע.

*182*

- ואתה, כלום לא תבוא עמי? - שאל עוזי.

- לא - ענה האלמוני - בין צורעה ואשתאול שם מקום מנוחתי, לשם אחזור. ועתה שלום לך בני.

לחץ האלמוני את ידו של עוזי, והייתה לחיצתו ברזל. ירד בגבעה ונעלם, ועוזי ראשו עליו כגלגל. דברי האלמוני הומים באוזניו וידו כואבת עוד מלחיצת-הברזל. אבל הזמן אינו כשר להרהורים. ירושלים בסכנה, כל רגע יקר. פנה עוזי והלך לקראת האור. הגיע עוזי לגדר-תיל וקרא: "הפורצים יגיעו". נפתח לפניו שער בגדר, הביט בם השומר ואמר:

- שלום, עוזי, מנין באת אלינו בשעה כזו?

הכיר עוזי את חברו, יורם מגדוד הראל, ואמר לו:

- הביאני לפני המפקד, מן הפלמ"ח אני בא, אשר בהרי ירושלים.

וסיפר עוזי על הדרך אשר גילה. דרך קשה, דרך מלאה סלעים ואבנים, בורות ושיחין, ירידות ועליות קשות, אבל טובה ממנה אין. אין ברירה. אחר-כך סיפר על אלמוני שהראה לו את הדרך; איש גבוה, חסון, שיערותיו ארוכות, זקנו שחור וחונה הוא בין צורעה ואשתאול.

והמפקד מתפלא: "איש כזה אין איתנו" - אומר הוא. אבל לא הייתה השעה כשרה להרהורים, עוד באותו הלילה יצא עוזי בחזרה, ועמו שלושה ג'יפים ובהם שני תותחי-שדה קטנים ונשק אחר, חומרי-רפואה וקצת מזון. עברו הג'יפים בדרך הקשה והמסוכנת, קפצו על גבי בורות וסלעים, ירדו ועלו גבעות, ועם שחר הגיעו להרי ירושלים.

לשווא החזיק האויב במבצר לטרון ולא הרפה ממנו. לשווא ניסה לנתק את ירושלים ולמנוע ממנה נשק, מזון ומים. דרך חדשה נפתחה בהרים, ירושלים ניצלה. וימים רבים חיפש עוד עוזי בין אנשי הפלמ"ח את האיש הגבוה והחסון, ארך-השערות ושחור-הזקן, את האיש מצורעה ואשתאול, אבל לא מצא אותו...

פירוש המושג פלמ"ח - ראשי תיבות של המילים פלוגות מחץ.

בתקופה שלפני קום המדינה הקים ארגון ה"הגנה" במחתרת את הפלמ"ח - יחידה מובחרת לפעולות צבאיות מיוחדות.

(בספר תמונה של הרי ירושלים, אנה טיכו)

(בספר תמונה של הרי ירושלים, אנה טיכו)

*183*

ושבו בנים לגבולם / מדרש

*183*

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקדוש-ברוך-הוא ואמרה: ריבונו-של-עולם, גלוי לפניך, שיעקב אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני באחותי, ולא קנאתי באחותי ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אם אני, שאני בשר-ודם, עפר ואפר, לא קנאתי בצרה שלי - אתה, מלך חי וקיים ורחמן, מפני מה קנאת בעבודה-זרה שאין בה ממש, והגלית את בני?

מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש-ברוך-הוא ואמר: בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומם. זהו שנאמר בירמיהו ל"א, י"ד, ט"ו:

"כה אמר ה': קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על-בניה מאנה להינחם...

ונאמר: מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך... ויש תקווה לאחריתך... ושבו בנים לגבולם."

על פי: בראשית רבה פ"ב פסיקתא רבתי פרשה ג' "ביום השמיני".

(בספר תמונה של הרי ירושלים, אנה טיכו)

(בספר תמונה של הרי ירושלים, אנה טיכו)

*184*

הכותל / יוסי גמזו

*184*

הכותל אזוב ועצבת, הכותל עופרת ןדם. יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם.

עמדה נערה מול הכותל, שפתים קרבה וסנטר. אמרה לי: תקיעות השופר חזקות הן, אבל משתיקה עוד יותר.

אמרה לי: ציון הר הבית שתקה לי הגמול והזכות. ומה שזהר על מצחה בין ערביים, היה ארגמן של מלכות.

עמד הצנחן מול הכותל, מכל מחלקתו רק אחד. אמר לי: למוות אין דמות, אך יש קוטר תשעה מילימטר בלבד.

אמר לי: אינני דומע ושב להשפיל מבטים, אך סבא שלי, אלוקים היודע קבור כאן בהר מזיתים.

עמדה בשחורים מול הכותל אמו של אחד מהחי"ר. אמרה לי: עיניי נערי הדולקות הן, ולא הנרות שבקיר.

(בספר תמונה של שמואל כץ, ירושלים)

(בספר תמונה של שמואל כץ, ירושלים)

*185*

שירו של אבא / נעמי שמר

*185*

אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש (בהר חצבת אבן להקים בנין חדש)

לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש כי מן האבנים האלה יבנה מקדש

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש

אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר (בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר)

לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר כי מן הארזים האלו ייבנה ההר.

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש

שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש שיר שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש.

שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש:

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש

מתוך "כל השירים"

*186*

ל"ג בעומר

*186*

בר יוחאי, בר יוחאי, בר יוחאי אשרייך

(בספר תמונה של מערות בר-כוכבא מדבר יהודה)

(בספר תמונה של מערות בר-כוכבא מדבר יהודה)

*187*

כתב חידה / עיבדה. דליה זינגבוים

*187*

א. בתנועה

ביום שלישי התאספנו כולנו בצריף התנועה בואכה עמק המצלבה.

- חברים! חברים! - קרא יוסקה בקול וניסה להשתיקנו ללא הצלחה. יוסקה שלנו הוא מדריך "על הכיפק" בלשוננו, ובכל זאת גם הוא עמל קשה בתחילת כל פעולה.

- חבריה! - ניסה הפעם בדרך אחרת. משהו בקולו גרם לנו להשתתק בבת אחת.

- חבריה, בעוד כשבועיים, כידוע לכם, חג החנוכה. הפעם נדליק את הנרות במדבר יהודה.

- מדבר יהודה? - קראנו פה אחד.

- למה? - שאלה ימימה.

- היכן בדיוק, לאן? - שאל דן ולא המשיך,

- מה התכנית? מה המטרה? - שאלה עשירה. כזו היא עשירה. תמיד שואלת שאלות של גדולים בכובד ראש ובחשיבות.

ויוסקה, לאחר שראה כי הצליח לעורר את סקרנותנו

המשיך:

- כאמור, נדליק את החנוכייה באזור נחל חבר ונחל ערוגות.

- נחל חבר? - פערנו פה, בפעם הראשונה שמענו על מקום כזה.

- זה בישראל? - התלוצץ יורם.

יוסקה עשה אתנחתא ונתן לנו לגעוש ולרעוש. הוא עמד כמשקיף מן הצד, חייך ונראה מרוצה. יוסקה אהב לראותנו כך.

פתאום קם. טמן ידו בכיס מעיל הדובון והוציא, כבדרך אגב, פיסות נייר מקופלות. הכרנו אותו, תמיד הייתה לו הפתעה באמתחתו, ובכך שבה את לבנו. הוא חילק את הפתקים, והשביע אותנו לבל נציץ זה בפתקו של זה, אך אנו ידענו כי, כשהוא אומר "לא" בעצם הוא מתכוון ל"כן".

ב. החידה

בחלקי נפל פתק צהבהב. פתחתי אותו בזהירות רבה. נדמה היה לי שנדף ממנו ריח מחצלת קש. "סל נצרים", "גולגולת", קראתי, מה זהי

"מה עושה גולגולת אצל סל נצרים?" הפכתי בפתק והפכתי בו, אך סל הנצרים והגולגולת נשארו חתומים בעיניי. הצצתי בפתק שוב ו... הבחנתי כי בפינה השמאלית באותיות קטנטנות כתוב השם "חיים לסקוב". עכשיו באמת לא הבנתי כלום.

עתה הגיע תור ההצצות. הצצתי לפתק שבידיו של דן. "פתק משעמם", חשבתי, רק מספרים 66, 70...

רון, חברי הטוב, ניגש אלי והראה לי פיסת נייר אדומה.

- טובים השניים מן האחד - אמרתי, אף על פי שלא הבנתי דבר. "הג'ינג'י", כך היה כתוב באותה פיסת נייר אדומה, וליד המילה צויר בקבוק יין או אולי שמפניה... תעלומה.

- זהו זה להיום - שמענו את יוסקה אומר. ובחיוך מעט מרושע הוסיף:

- להתראות בנחל חבר - ויצא את החדר.

ג. הוויכוח

נחל חבר... נחל חבר...

- מה זה אומר? - שאלה שירה.

נשאנו עינינו לדן. לא לחינם הכתרנו אותו בתארים

*188*

"למדן" או "מדען". דן נהנה הפעם מן המעמד, ליטף את סנטרו כבעל בעמיו ואמר:

- המדבר! שכחתם את המדבר? במדבר טמון האוצר.

- כאילו שלא ידענו קודם, -" צעקנו במקהלה. - נחל חבר במדבר יהודה!

- חברים! חברים, בואו נראה מה בפתקים האחרים..., קדימה, מה אתם מסתירים? - אמרה שירח.

- נראה מהו המכנה המשותף "- הוסיף רון. פרשנו את כל הפתקים על האדמה.

על פתק שחור צוירה מערה שמגיעים אליה בסולם חבלים. מפתק ירוק עלה ניחוח ארבעת המינים, שכן היו כתובות בו המלים לולב, הדס, ערבה ואתרוג.

- אתרוגי הוא השתגע! - קרא אחד החברים, - חג חנוכה מתקרב ולא סוכות.

על פתק מוזהב כמנורה חיו כתובות שתי מלים "לחירות ירושלים", ופתק אחר, צבעו לבן, נשיא את השם יגאל ידי!. על פתקה קטנטונת, שהספיקה להתקמט, צויר סנדל. -- סתם סנדל מימי בר כוכבא, - צעק חנן.

- בר כוכבא אמרת? - קפץ דן כנשוך נחש, - אתה גאון חנן, גאון!

הוא טפח על שכמו של חנן וכמעט שהפילו. מה חיינו עושים בלעדיך "- הוסיף ואמר. - עכשיו אני מבין, - אמר דן לעצמו, - מדבר יהודה, נחל סבר, חבלים ו...

"- חבריה! ניפגש מחר בשלוש "במוזיאון ישראל" ב"היכל הספר", שם אראה לכם... קורטוב של גאווה נסוך היה על פניו בדברו, אך כרגיל סלחנו לו, לדן, שהרי בזכותו מזומן לנו טיול מרתק, וחשוב ביותר. הפעם אנחנו נסדר את יוסקה!

(בספר תמונה של מערות בר-כוכבא מדבר יהודה)

(בספר תמונה של מערות בר-כוכבא מדבר יהודה)

ד. בהיכל הספר

למחרת נפגשנו בפתח המוזיאון. לא רצנו לגן הפסלים ואף לא לאגף נוער כהרגלנו. פנינו לעבר "היכל הספר", מבנה, שכיפתו לבנה וצחה כשלג, וממולו ניצב קיר שחור.

- אור וחושך - אמרה אחת הבנות - הכיפה חלבנה היא האור, הקיר השחור הוא החושך, -הסבירה. ירדנו במדרגות צרות ומתעקלות, כשם שיורדים אל בור המסתיר בתוכו מטמון.

- מעניין למה נמצאים הממצאים מתחת לפני האדמה - שאל אחד הילדים.

- אולי כדי לתת לנו תחושה של מטמון, - השיבה עשירה.

ואכן הייתה לנו תחושה של כניסה להיכל המצוי במעבה האדמה: לאורך הקירות תלויות היו תמונות. בחלונות הוצגו מגילות, אבני קלע ועוד... ראינו תמונה מוארת של קניון מפחיד, המטיל אימה בלובן קירותיו הזקופים ובפתחי מערותיו השחורים. אל אחת המערות הוביל סולם חבלים.

בשקופית אחת נראה מסוק כמו תלוי מעל לקניון נורא מקודמו. בשקופית אחרת צולמו חיילים. חיפשתי פתרון לחידה שבידי. סל נצרים... סל נצרים... עברתי על פני המוצגים השונים.

- הנה! מצאתי! - קראתי לעבר רון חברי -אך את חיים לסקוב איני מוצא.

- גם לא תמצא - שמעתי קול מאחורי! הסתובבתי לעבר הקול. לפניי עמד בחור עם תרמיל, כזה שיש לכל המדריכים בחברה להגנת הטבע.

*189*

"- אתה מדריך? שאלתי.

- בדרך כלל, כן - השיב - אבל עכשיו אני תייר כמוך. את חיים לסקיב חיפשת? - הוסיף אחרי אתנחתא קלה.

- חיים לסקוב היה רמטכ"ל בצה"ל. אתם רואים?

- פנה אלי ואל רון, והצביע על שקופית בחלון, - לפניכם תצלום של מערה ממערות ים המלח. קשה להגיע אל מערה כזו, נכון? הוא חיכה לאישורנו. הנסנו בראשנו -חיים לסקוב, שאותו הזכרת, היה הרמטכ"ל, והוא הציע את עזרת הצבא. החיילים מאומנים בדברים כאלה

- הוסיף, - ובאמת, בחפירות ובחיפושים השתתפו חיילים, סטודנטים וארכיאולוגים והרבה מתנדבים מהארץ ומחו"ל.

המדריך המשיך וסיפר לנו, כי במהלך עבודתם התכוננו החיילים לבדוק מערה גדולה. הדרך המובילה אל המערה הייתה מסוכנת. צריך היה ללכת בזהירות לבל יפלו אל התהום הפעורה למטה. אחרי מאמצים רבים נכנסו הבחורים למערה חשוכה. הם חיפשו וחיפשו עד שמצאו בפינה מוסתרת ערמת גולגלות בתוך סלים.

- כן, ראיתי סל נצרים כזה, הנה שם בחלון, ממול -אמרתי.

- של מי הגולגולת? - שאל רון.

- כנראה של אנשי בר כוכבא השיב המדריך.

- איך יודעים? האם הם מבוגרים או ילדים? האם קברו אותם? ו... מבול של שאלות המטיר רון לעברו, אחוז בולמוס של סקרנות.

- יושבי המערה מתו ברעב ובצמא - ענה לו המדריך - במערה נמצאו גולגלות של ילדים ושל מבוגרים. כנראה הסתתרו במערות האלה חיילים מצבא בר כוכבא וגם משפחות שלמות שברחו מירושלים...

לפתע נפנף בידו לעבר אדם שנכנס למקום.

- שלום חבריה! - אמר - היה נעים להכירכם, את השאר תגלו בעצמכם.

- תודח, תודה! - חשבנו ופנינו לעבר שאר חברינו להראות להם מה העלינו בחכתנו.

ה. רון מוצא פתרון

עננה חלפה על פניו של רון חברי, הוא לא היה מרוצה. הבנתי ללבו. את החידה שלי פענחנו, ואילו החידה שלו טרם פוענחה.

"צריך למצוא את הג'ינג'י, צריך למצוא את הג'ינג'י..." חשבתי. אבל מיהו הג'ינג'י לא ידעתי.

פתאום קרא רון: יש לי רעיון! - הוא אחז בידי וגרר אותי החוצה אל מחוץ להיכל הספר. הגענו אל הכניסה.

(בספר תמונה של מערות בר-כוכבא מדבר יהודה)

(בספר תמונה של מערות בר-כוכבא מדבר יהודה)

*190*

כאן ודאי נמצא את הפתרון, - אמר. היינו בגלריה, בחנות המזכרות. היו שם גלויות, שקופיות, כדים, מגילות וספרים.

רון החזיק בידו ספר גדול ומהודר, "בר-כוכבא" מאת הפרופסור, יגאל ידין. בעלת החנות ניגשה אליו ושאלה:

- אתה רוצה לקנות?

רון השיב: - לא. אבל הייתי רוצה לחפש בו דבר מה, מותר?

- בוודאי, - השיבה, - מה אתה מחפש?

- את הג'ינג'י - עניתי במקומו - ואולי גם בקבוק יין.

- אה, - חייכה המוכרת ופתחה את הספר למעננו.

- הנהו לפניכם - אמרה - פרופסור יגאל ידין הקדיש לו את הספר על בר כוכבא.

- ובקבוק היין? - שאלתי.

- זה היה ברנדי. - השיבה. והמשיכה - כרגע אין תנועה גדולה בחנות, אז אוכל לספר לכם את סיפור המעשה. פרופסור ידין, כידוע לכם, היה ארכיאולוג, הוא חלם למצוא תעודות כתובות מתקופות קדומות. יום אחד הביא אתו בקבוק ברנדי. הוא הבטיח לתת את הבקבוק למי שימצא תעודה כתובה. אחד החיילים בקבוצה היה בחור גדול וחזק, עולה חדש מצפון אפריקה.

- חבריו קראו לו הג'ינג'י - קראנו שנינו.

- נכון, ניחשתם, - המשיכה - יום אחד הג'ינג'י רץ בהתרגשות אל פרופסור ידין וקרא: מצאתי. הוא הגיש לפרופסור ידין חלק של מגילה. ידיו התחיל לקרוא, והג'ינג'י כמובן קיבל ברנדי במתנה. אך מאחר שלא נהג לשתות משקאות חריפים, ביקש מפרופסור ידין לחתום למענו על הבקבוק. החברים הם ששתו את הברנדי.

- בוודאי הוא שומר על הבקבוק - אמרתי.

- שמר, - השיבה, - הג'ינג'י, לצערנו, נפל במלחמת ששת הימים. הוא היה גיבור כמסורת גיבורי בר כוכבא - אמרה והשפילה מבטה כאילו קרה זה היום.

גם אנו הרכנו ראש בצער. החזרנו את הספר למקומו. הודינו למוכרת החביבה וחזרנו אל החברים עצובים, כאילו לא היו בידינו כבר שני פתרונות.

ו. חייל מחיילי בר-כוכבא

חזרנו להיכל הספר. ראינו את החברים מצטופפים סביב יהודי עטור זקן וחבוש כיפה סרוגה - הייתי מחיילי בר כוכבא - שמענו אותו מספר. - ודאי תתמהו, ובצדק, הכיצד? הרי המרד היה בשנת 135-192 ואני, כפי שהנכם רואים אינני בן 1800 שנה. שמעו ואספר:

למדתי בישיבת הכותל. ביום הכיפורים פרצה המלחמה. בעיצומו של הצום נקראתי לצבא. נסענו ביום הקדוש למלחמה. המלחמה הייתה קשה. שם בבית, חשבנו, כבר תוקעים יתד לסוכה כמאמר חז"ל "מחיל אל חיל". אך אנו... בסיעתא דשמיא עמדנו במלחמה הזו. תוך כדי הקרב כתבתי מכתב לראש הישיבה וביקשתיו לשלוח לנו את "ארבעת המינים". קשה היה להאמין שהמכתב יגיע ליעדו וקשה עוד יותר היה להאמין שנזכה לקיים את המצווה.

אך ארבעת המינים הגיעו, ראש הישיבה דאג לכך. הוא שלח אותם אלינו עם חבר מן הישיבה, ואף צירף להם איגרת. באיגרתו עודד אותנו ורומם את רוחנו. "חיילי בר כוכבא" קרא לנו. "אתם גיבורי ישראל, ממש כאבותינו, בר כוכבא, בעיצומה של המלחמה ברומאים, ביקש לשלוח לו ארבעת המינים, כך גם אתם". כך, בערך, כתב לנו ראש

*191*

הישיבה והוא צירף תצלום מאגרות בר כוכבא. על התצלום אני שומר מכל משמר. אך מה אני מדבר, הרי המקור הוא לפניכם, בחלון הזה. והוא קרא בפנינו:

"שמעון ליהודה בר מנשה לקריית ערבייה. שלחתי לך שני חמורים, כדי שתשלח עמהם שני אנשים אצל יהונתן בן בעיה ואצל מסבלה, שדי שיעמיסו וישלחו למחנה אצלך לולבים ואתרוגים. ואתה שלח אחרים מאצלך ויביאו לך הדסים וערבות והתקן אותם ושלח אותם למחנה מפני שהצבא רב. היה שלום".

היו שלום גם אתם - בירך אותנו האיש ופנה לדרכו. גם אנו כבר התכוננו לעזוב את המקום.

מה היה בסוף? האם "סידרנו" את יוסקה? האם נמצאו הפתרונות לכל החידות? - ניחשתם נכון.

אך ירסקה שוב הפתיע אותנו ובמקום לנחל חבר, נסענו למערות אמציה, ושם הדלקנו את נרות החנוכה.

(בספר תמונה של מערות בר-כוכבא מדבר יהודה)

(בספר תמונה של מערות בר-כוכבא מדבר יהודה)

(בספר תמונה של מערות בר-כוכבא מדבר יהודה)

(בספר תמונה של מערות בר-כוכבא מדבר יהודה)

*192*

רשב"י מרפא חולים

*192*

בחור נחמד בן אלמנה היה בטבריה שהיה מופלא בתורה ומופלג ביראה. בל ימיו היה רץ בצבי לעשיות רצון אביו שבשמים, אלא מה, הצבי אין עורו מחזיק את בשרו כך לא היה גופו של הבחור מחזיק את נשמתו עד שחלה ונטה למות. עשו לו כל מיני סגולות וקראו לכל מיני רופאים ולא הועילו כלום. אם אין הקדוש ברוך הוא שולח רפואה מן השמים, אדם מה מועיל.

באותם הימים הייתה טבריה מלאה חסידים ואנשי מעשה שהיו יודעים להתפלל לפני המקום וכששמעו שהבחור המופלג נוטה למות נתמלאו עליו רחמים. אמרו אלו לאלו: "נעמוד ונתפלל עליו, אפשר שיתרצה הקב"ה ויחייהו מחוליו." נתכנסו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות שלא פסקה מהם תורה ותפילה והפרישו צדקה גדולה, ועמדו כל היום וכל הלילה בתפילה ובתחנונים. אחר כך הלכו אצל קברו של רבי מאיר בעל הנס ואצל קבריהם של שאר כל התנאים והאמוראים, ונשתטחו עליהם בבכייה גדולה והדליקו נרות שמן כמניין שנותיו של החולה, עד שהאירה כל העיר מאותם הנרות, אבל נשמת חייו של החולה דעכה והלכה כפתילה שאין לה שמן.

כשראו החסידים שהבחור מוטל כמת אמרו אלו לאלו: אחינו האהובים אמרו לנו, מה היה לנו לעשות עוד לחולה ולא עשינו. אמרו אלו לאלו: אחינו האהובים כל מה שהיה בידינו לעשות עשינו, עמדו ונטלו את ספרי תפילותיהם וחזרו לבתיהם בפחי נפש.

אבל הקדוש ברוך הוא רצה להשתעשע עוד בתורתו של הבחור, נתן עצה בלבם של קרובי הבחור שיעלו עמו למירון בל"ג בעומר, שמכל העולם באים לשם להשתטח על קברו של רבי שמעון בן יוחאי. שזכותו של התנא האלוקי יעמוד לו ויקום מחוליו.

נטלו את הבחור עם מיטתו ונשיאוה כל הדרך עד שהגיעו לצפת. ומחמת שצפת מלאה רופאים הרבה שבקיאים בספרי הרפואות הביאו את החולה לפניהם. כשראו הרופאים את החולה הורידו את ראשיהם באנחה ואמרו: אנו מתייאשים ממנו, אין בידינו להאריך את חייו אפילו שעה אחת, אלא מה אנו מייעצים לכם, במערבה של צפת יש בית חיים ישן נושן ובו ציונים ישנים ומערות הרבה ואמר האר"י ז"ל ששם נקברו צדיקים וקדושים כפליים כיוצאי מצרים, קחו את החולה והקיפו עמו את בית החיים, שמא ירחמו עליו ויבקשו עליו רחמים.

הלכו והקיפו את בית החיים בבכיות ותחנונים ולא ראו בחולה שום סימן לטובה. נטלוהו ועלו עמו למירון, כשהגיעו לשם לא נשתייר בו רוח חיים. הורידו את מיטתו והניחוהו לפני המערה בחוץ ובכו בכייה גדולה.

באותה שעה באו כל חכמי צפת וספרי התורה בידיהם והם מרקדים כל הדרך בשמחה גדולה ושרים שירים ותשבחות ומנגנים בכל מיני כלי זמר והחכם הגדול ראש כל רבני הספרדים הולך לפניהם והוא זקן וצדיק ושנותיו מעוטרות בתורה ובתפילה ובמעשים טובים. כשראה שכל העם בוכה שאל אותם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אישה אחת אלמנה יש לה בן יחיד והביאוהו מטבריה לכאן כדי שימצא רפואה על קברו של רבי שמעון בן יוחאי! וכשהביאוהו לכאן שבק חיים לכל חי. אמר הרב אפשר גם הילולא רבא של רבי שמעון בן יוחאי תהפך חס ושלום לבכי ולמספד? פנה לשמשים ואמר: הוציאו את כל האנשים מבית המדרש ומן המערה והשגיחו שלא ייכנס אדם למערה עד שאקרא לכם.

*193*

יצאו כולם ולא נשתייר שם אדם. אמר להם הרב לנושאי המיטה: הכניסו את החולה למערה וצאו מן המערה. הביאוהו לשם והשכיבו אותו על כרים וכסתות ויצאו.

לאחר שיצאו סגר הרב את המערה והקיף את כותלי המערה בתפילה גדולה. וכך היה מתפלל והולך עד שהגיע זמן מנחה, כיוון שהגיע זמן מנחה פתח את הפתח והכניס לשם שמונה חכמים שהיו זהירים כל ימיהם בתפילה בציבור ועמד עמהם אצל קברו של רבי שמעון בן יוחאי ואמר: רבי שמעון בן יוחאי יודע אתה שמיום שעמדנו על דעתנו לא עברה עלינו תפילה שלא התפללנו אותה בציבור והרי אנו כאן תשעה בני אדם ובחור זה שהוא מוטל לפניך עשרה, אם אין אתה מבקש עליו רחמים שיחיה נמצאים אנו מתבטלים מתפילה בציבור. וכך היו עומדים על קברו של רבי שמעון בן יוחאי ובכל פעם היו מציצים ומביטים בנער המת ולא ראו בו שום שינוי לחיים. נתנו את ידיהם זה באבנטו של זה וזה באבנטו של זה ואמרו: רבי שמעון, רבי שמעון, גלוי וידוע לפניך שמיום שעמדנו על דעתנו לא התפללנו בפחות מעשרה והיום ביום פטירתך נעמוד עשרה מישראל ולא נתפלל מנחה בציבור. מיד התחיל הרב הזקן קורא אשרי, והיה קורא פסוק לפסוק באימה וביראה וברתת ובזיע ושאר כל חבריו קוראים עמו כל פסוק ופסוק מילה במילה. כיוון שהגיעו לפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", שמעו אוזניהם קול יוצא מפיו של החולה. עמדו והיטו אוזניהם ושמעו שפתיו מרחשות ואומרות "רצון יראיו יעשה", וידעו שתפילתם מקובלת למקום וידעו שהוא חי.

המעשה הזה מפורסם לכל צפת ואני שמעתי אותו מפי אדם אחד מר אברהם גיגר שמו ששמע זה המעשה מפי זקנה אחת שהייתה באותו מעמד, ואיני זוכר אם אמר שאותה זקנה הייתה מטבריה או שהייתה מצפת.

מתוך "ההד", אייר תרצ"ג

(בספר תמונה של גג הקבר של רבי שמעון בר יוחאי)

(בספר תמונה של גג הקבר של רבי שמעון בר יוחאי)

*194*

בספר דף ריק

*195*

יום השואה והגבורה

*195*

בדמייך חיי

*195*

יחזקאל ט"ו, ו

אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.

מתוך י"ג עיקרים לרמב"ם

(בספר תמונה של אבל פן, גירוש)

(בספר תמונה של אבל פן, גירוש)

*196*

סוס-עץ ושמו זריז / אירנה ליבמן

*196*

לנתק הקטן היה סוס-עץ גדול ומהודר, שעליו אפשר היה לשבת בנוחות ולהתנדנד בקנאה. "ומה בכך?", תשאלו הרי באותם הימים, שלפני מלחמת-העולם השנייה, היו להרבה ילדים סוסי-עץ שכאלה. היו ילדים שאהבו את סוסיהם אהבה רבה ודהרו עליהם לעתים קרובות, והיו ילדים שמאסו בצעצוע הזה והעמידוהו בפינה חשוכה, שיעמוד לו שם וימתין בסבלנות לרגע של חסד. אבל נתק הקטן לא היה סתם ילד, וסוס-העץ שלו לא היה צעצוע רגיל. נתק היה ילד יהודי שחי בגטו, שבו נכלאו כל היהודים שגרו באחת מערים הגדולות שבארץ פולין בזמן מלחמת-העולם השנייה. סוס-העץ שלו היה בין היחידים, שמצאו את מקום מגוריהם בתוך חדרים צרים, בצפיפות איומה, בין אנשים רעבים ואכולי ייאוש.

עמד לו "זריז" - כך קרא נתק לסוסו הנאמן - דבוק למרגלות המיטה, שבה ישנו יחדיו נתק ואחותו הגדולה סוניה. אמו ואביו ישנו במיטה שניה, ומאחורי פרגוד עמדה מיטתו המתקפלת של הדוד לאון, שחי אתם. הימים היו ארוכים וקשים לכל יהודי הגטו, אך עבור ילדי הגטו היו הימים קשים שבעתיים. הם מיו סגורים לבדם בחדרים במשך רוב שעות היום, בזמן שיתר בני ממשפחה יצאו לשעות ארוכות של עבודה קשה בבתי-החרושת ובבתי-המלאכה, שבהם ייצרו מוצרים שונים למען העם הגרמני השולט והמנצח. בערב חזרו בני הבית רצוצים, ומיד היה עליהם לעמוד בתורים ארוכים לחלוקת מצרכי מזון, שניתן היה לקבל במנות זעירות וקצובות לפי תלושים ממוספרים. היה עליהם להביא מים מן הבאר שבחצר ולבצע עבודות ניקיון וסידור יום-יומית. העבודה הייתה רבה, ולאיש לא היה פנאי להתמסר לנתק הקטן: אבל הילד לא התמרמר. הוא ידע שאלה ימים קשים. המבוגרים הסבירו לו שהנאצים, שהשתלטו כמעט על אירופה כולה, הם שונאי יהודים, הוא הבין שכיוון שהוא ילד, אין בכוחו לעבוד עבודה גופנית למען האדונים הגרמנים, ושעליו להסתתר מעיניהם החשדניות, המחפשות תמיד קורבנות חדשים.

כך ישב לו נתק יום אחרי יום לבדו בחדר סגור עם מנעול ובריח. אמו הכינה לו ארוחה: שתי פרוסות לחם, כפית סוכר, ולפעמים צלחת מרק מימי, שהשאירה בסיר קטן מכוסה בשמיכה ישנה כדי לשמור מעט על חומו. לפעמים כללה הארוחה שני תפוחי-אדמה מבושלים קרים, לעיתים רק כמה עלי כרוב או קצת דלעת או צנון מרוסקים בפומפייה. נתק ידע שאסור לאכול את הכול בבת-אחת. הוא חילק לו את מצרכי המזון לכמה ארוחות ולעס כל-דבר לאט-לאט, כדי ליהנות עד כמה שאפשר משעת האוכל ולקבל תחושה כאילו הוא אוכל מנה גדולה ומשביעה.

לפעמים, כשהרעב הציק לו מאוד, לקח לעצמו כוס מים מהדלי ופורר במים את חלקה האחרון של פרוסת הלחם, וכשהלחם התנפח ומילא את הכוס, אכל את הדייסה הבצקית, הרטובה והקרה, ונדמה היה לו שהיא ממלאת את קיבתו כולה. נתק ניסה שלא לחשוב על אוכל או על הגרמנים, גם לא על היותו כלוא לבדו בתוך החדר והרי באמת לא היה לבדו: זריז נמצא לידו, מוכן תמיד להיות לו חבר ורע נאמן, ולא דרש בתמורה טיפול כלשהו או אוכל.

סוס-עץ זה שמח מאוד לדהור עם נתק הרחק-הרחק מהחדר הצר אל המרחבים. לעיתים דהרו שניהם דרך שדות מוריקים, לעתים היו הרים מושלגים, כשמעליהם זורחת השמש. לפעמים אף עופפו יחד מעלה-מעלה אל

*197*

עולם האגדות, המלא והגדוש פיות יפהפיות, מלאכים מכונפים, נסיכים ונסיכות המחייבים תמיד. לפעמים חמקו בשמים בין כוכב לכוכב, מסונוורים מהצבע הזהוב, נזהרים שלא להתקרב מדיי לשמש היוקדת, שמחים להתרועע עם הירח, המוכן תמיד לספר להם סיפורים מצחיקים לא פעם הסתבכו בין גלי נהר שוצף או בדרכים עקלקלות שבינות להרים, אבל ידם הייתה תמיד על העליונה. זריז הוא סוס פלא, שהתמודד בגבורה עם כל הסכנות והגן תמיד על רוכבו האהוב. כאשר התעייפו, השכיב נתק את סוסו ליד המיטה, ובעצמו נשכב עליה כשפניו מופנים אל הסוס. לו היה לו מספיק כוח, היה מרים את סוסו ומשכיבו לידו על המיטה, אבל הרי סוס כבד בהרבה מבן-אדם. החורף הגיע; חדרם היה קר מאוד. נתק נשאר בבית עטוף במעיל חם. לראשו חבש כובע בעל אוזניות, ועל צווארו כרך צעיף רחב. הוא נעל נעלי בית מרופדות שכבות-שכבות של בד, שתפרה אמו משמלתה הישנה. רק זריז לא התרגש מהחורף. הוא היה מחוסן נגד קור, רעב ומחלות. יצור פלאים ממש, ותמיד היה מוכן לדהור עם ידידו למרחקים.

בערבים, כאשר חזרו מהעבודה, ניסו כל בני המשפחה למצוא מעט חומר הסקה כדי להבעיר אש בכיריים, לבשל מה שניתן לבשל, לחמם מעט מים לרחצה ולשתות כוס מים רותחים לפני-השינה. מדי יום היה קשה יותר להשיג עצים. מנת הפחמים המצומצמת לא הספיקה. דוד לאון ואבא יצאו כל ערב והתרוצצו בחצרות בתים. לעיתים הביאו עמם קרש רקוב מגדר שפורקה או ענף אחרון מעץ שנכרת.

(בספר תמונה של אבל פן, גירוש)

(בספר תמונה של אבל פן, גירוש)

*198*

יום אחד נפלה אימא למשכב. היא שכבה במיטתה, מכוסה בכל השמיכות והמעילים המרופטים ורעדה מקור. שיניה נקשו. הם רצו לחמם את גופה בבקבוק גומי עם מים חמים בתוכו ולהשקותה נוזלים חמים ומתוקים, ולכן התחילו לפרק את רהיטי החדר המעטים. ראשית כול - הכיסאות, כי הרי אפשר גם לשבת על המיטות.

הם הוציאו מחיצות עץ מהארון היחיד שנמצא ברשותם והבעירו אותן בתנור. אחר-כך לא נשאר דבר מיותר לפרקו ולהפיק ממנו מעט חום. לילה אחד, כאשר חיבק נתק את אחותו סוניה כדי להתחמם, הדביקה את פיה אל אוזנו ולחשה: "אתה יודע, נתק, מאיזה חומר עשוי סוס-העץ שלך?"

נתק מעולם לא חשב על כך. עכשיו הבין שזריז עשוי עץ, ושעץ נשרף יפה וטוב. זריז היה גם גדול וכבד מאוד. ליבו של נתק פעם בתוכו בפראות. סוניה הרגישה את דפיקות לבו של אחיה הקטן. היא לא הוסיפה דבר, חיבקה אותו חזק ונדרמה חיש. אבל נתק לא הצליח להירדם הוא חשב וחשב. כאשר נרדמו כולם, קם נתק מהמיטה ועלה על זריז. הוא הרגיש צורך לחבק את ראשו הגאה של הסוס ולדהור איתו מעט. כך דהרו שניהם לשמיים וכמעט שהגיעו אל השמש. ואז ראה נתק פיה יפהפייה, שההקרבה אליהם ובידה החזיקה לפיד אש. היא התקרבה אל זריז ותקעה את הלפיד בין שיניו. זריז התחיל לדהור חזרה אל האדמה, אל חדרם העלוב שבגטו, כשהלפיד הבוער בפיו נתק שמע את נקישות שיניה של אמו ואת אנחותיה. הוא החזיק בראשו של הסוס סמוך למיטה והבחין שהאבוקה נעלמה. "אבל אני אחזיר אותה לכאן", הבטיח נהק לעצמו. הוא ירד מזריז וניגש אל מיטת אביו, שישן במיטה המתקפלת יחד עם דוד לאון.

נתק העיר את אביו.

"מה כואב לך?" שאל האב בדאגה.

"אני בסדר, אבא," לחש לו נתק, "זה בקשר לזריז. הוא רוצה לחמם את אימא ואת כולנו. אחרי שהוא יישרף באש, הוא יעלה גבוה-גבוה לשמיים, ושם תחכה לו פיה יפהפייה שגרה בתוך השמש."

האב ירד ממיטתו, הרים את בנו בזרועותיו והכניסו למיטתו, ליד סוניה.

"זה יהיה נפלא," לחש לבנו, "זה יהיה ממש נפלא. זריז יציל את אימא וייתן לכולנו כמה ימי חום. בעוד שבוע נקבל מנה חדשה ומוגדלת של פחם. עוד מעט והחורף היה מאחורינו. ועכשיו תישן במנוחה, בני. תישן, חמודי"

לנתק היה נדמה שאביו בוכה.

וכך עלה זריז, רעו הנאמן של נתק הקטן, כמו אבוקה בוערת מעלה-מעלה, והגיע אל ממלכת האגדה הנפלאה.

שם הוא חי בחברת המלאכים המעופפים, הנסיכים הטובים, הגמדים החמודים והפיות היפהפיות.

הדמויות שמסופר עליהן ביצירות שבשער הזה התמודדו בגבורה באימיי השואה, כל דמות בדרך משלה.

הסיפור לקוח מתוך קובץ הסיפורים "סוס עץ ושמו זריז" שכתבה הסופרת אירנה ליבמן. בהיותה בת 15 כבשו הנאצים את פולין והיא נכלאה עם שאר היהודים בגטו. שנתיים. לפני קום המדינה (ב-1946), היא עלתה ארצה. אירנה ליבמן כתבה סיפורים רבים על ילדים שחיו בזמן השואה והתבגרו בטרם זמנם.

*199*

דרכו האחרונה / אנדה עמיר-פינקרפלד

*199*

הוא הלך לפניהם כה שקט, כמו לחג הוא כיוון צעדיו.

"אנה-אן נלכה כעת?" שואלים ותמהים ילדיו.

"אנחנו יוצאים לחופשי ראו, השער נפתח לרווחה.

לא לבכות! רק לשיר! רק לשיר שירי חג ושירים של שמחה!"

והרחוב התפרש כמו מרבד לרגלי ילדים יחפים, השרים: "איננו לבד, צועדים לנופים היפים.

כי הדוקטור, הוא לא יעזוב ילדיו. הולכים כאן כולם, הוא אתנו הולך, - עד הסוף, הוא איתנו לעד, לעולם".

השיר נכתב לזכרו של יאנוש קורצ'ק. יאנוש קורצ'אק היה סופר ורופא יהודי שחי בפולין בתקופת השואה. הוא ניהל מוסד לילדים יתומים והצטרף מרצונו לחניכיו בדרכם האחרונה. בין הספרים שכתב: "המלך מתיא הראשון" ו"יותם הקסם".

(בספר תמונה של אבל פן, גירוש)

(בספר תמונה של אבל פן, גירוש)

*200*

יד אם אוהבת / שרגא פירשטמן

*200*

הכול בשכונה קראו לה הסורגת.

כל הימים, בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, ראוה כשהיא ישובה בפתח ביתה והמסרגות מרקדות בין אצבעותיה, מין ריקוד שאין לו התחלה ואין לו סוף... ובשעת מעשה עינה נטויות למבוא-השכונה, כמצפה לאורם שבושש לבוא.

ותהי האישה לחידה בעיני כל שכניה, ובינם לבין עצמם שאלו:

- ממה היא מתפרנסת? אם פרנסתה על סריגתה, מדוע סירבה לי, כשניסיתי לקנות ממנה סוודר בשביל בני?

- אם תרצו לשמוע דעתי, אישה זו מרגלת היא... מים שקטים יעמיקו לחדור...

- הראית מעולם אישה, שאינה מעורבת עם שכנותיה? כל היום יושבת וסורגת, ואין רואים אותה מוכרת תוצרתה? שמא בשביל בניה ונכדיה היא עמלה? והלוא ערירית היא כערער בערבה: אין קרוב לה, ואין לה גואל...

- סברתי היא: אישה זו מארץ צלמוות באח. ובכבשניו של האשמדאי הגרמני שכלה את יקיריה ודעתה נשתבשה עליה...

כך סחו הבריות בסורגת, ויותר משעוררה זו סקרנותם, עוררה רוגזם, שאין היא באה בקהלם ופורשת מחברתם. ופליאה היא!

אישה זו, שנסתגרה כדלת אמותיה, כאותו שבלול בנרתיקו, כיצד נתחברה אל תלמידי כיתתי? זו הכיתה שבה אני משמש מורה?

אותו זמן הייתה כיתתי חבורת ילדים קרועי בגדים. בני דלפונים ששים ושמחים. בתיהם הדלים והקודרים היו צרים מהכיל ששונם וחמתם, ולכן דבקה נפשם בבית ספרם ובחצר רחבת הידיים שלידו, שכיפה של תכלת סוככת עליה - גגו של אלוקים, הנטוי מעל ראשי מחמדיו...

חלוץ הידידות בין ה"סורגת" ובין הכיתה היה זרח "הכושי".

זרח הוא נער שחרחר ומסולסל שיער יתום הוא זרח, יתום מאביו ומאמו. אחד מקרוביו אספו בארץ מוצאו, בעירק. בעודנו תינוק העלהו לארץ הקודש ויחד עם אשתו הם מגדלים אותו בביתם. אלא שבינתיים חלה אביו - מאמצו ולא אחת ולא שתיים שמע זרח ריטונה של עקרת הבית, הענייה, שאין הלחם מספיק לפיות הילדים שלה... ואיך מצא זרח דרכו אל ה"סורגת"? מעשה שהיה.

מעשה ונכנסתי יום אחד לכיתה ללמד על הלבוש. כיוון שהגעתי לפרשת ניסיונות, הדלקתי נר והוצאתי פקעות של חוטים מכיסי, כדי להדגים מה בין בערתם של חוטי פשתן וביו בערתו של צמר. פשתן וכותנה מצאתי בין אותן פקעות, וצמר לא מצאתי. ראה זרח, שאני מצטער על אותה אבדה שאבדה לי, קפץ ואמר:

- מורי, אני הולך וקופץ על רגל אחת, ומביא לך צמר. הלך "על רגל אחת" והביא מלוא חופניו חוטי צמר.

- מביתך הבאת? - שאלתיו.

- לא - אמר זרח, וקולו עמום מחמת הלעיסה שלעס בפיו - מ"הסורגת".

- ואף זה? - הראיתי באצבעי כלפי פיו המלא - היא נתנה לך?

- כן - נענע זרח ראשו המסולסל בשמחה - היא אמרה לי שאבוא אליה גם מחר.

זרח לא מן הביישנים היה: כיוון שמזמינים אותו, הריהו הולך ובא. וגם צר-עין לא היה זרח; כיוון ששפר עליו

*201*

חלקו, הלך והוליך גם חבריו הטובים לביתה של אותה אישה מיטיבה. אט אט נקשרה נפשה של אותה ערירית בחבורה שלי וחביב עליה מכולם זרח. היו הילדים הולכים ובאים אצלה ויוצאים ממנה, כשכיסיהם משופעים בממתקים ובמעדנים, המשולבים נפשם של בני עניים. לא עברו ימים מרובים והסורגת הייתה לאורחת קבע בחגיגותינו. יושבת הייתה בשתיקה והמסרגות מפזזות בין אצבעותיה ועיניה מלבבות את הילדים השרים, הששים ושמחים.

כל שעת החגיגה היה זרח יושב אצלה, מסביר לה דברים הטעונים הסבר והיה מתרפק עליה, כהתרפק בן יחיד על אמו הורתו.

יום אחד עברתי ליד ביתה ולא מצאתיה יושבת. וגם למחרתו של אותו יום לא ראיתיה. רציתי לשאול עליה את זרח, באו טרדות של יום והסיחו אותה מדעתי.

בוקר אחד ראיתי את זרח צועד לקראתי.

- מה שלומה של הסורגת?

- היא ביקשה אותך להיכנס אצלה - אמר זרח. ונדמה היה לי, שעיניו צופנות סוד.

בערבו של אותו יום נכנסתי אצלה, היא ישבה וידיה שלובות. מביטה נכחה ודוממת.

- האפס צמר מן הארץ? - פתחתי ואמרתי בבת צחוק - שאת יושבת באפס מעשה?

- השלמתי מלאכתי - אמרה ועל שפתיה מרחפת בת צחוק עגמומית.

הבטתי בה והרהרתי: אישה זו, אולי אינה שפוייה בדעתה? פחד אחזני.

פתאום קמה וניגשה לארון הגדול. פתחה אותו ולעיניי נתגלתה ערמה גדולה של אפודות צמר בכל צבעי הקשת.

(בספר תמונה של אבל פן, גירוש)

(בספר תמונה של אבל פן, גירוש)

*202*

- קח את אלה, וחלק אותן בין בני החבורה שלך - הראתה על הערמה באצבע גדולה ולבנה.

משמע, בשביל החבורה שלי טרחת כל אותה טרחה...

- לא - לחשה - בשביל זה סרגתי...

היא נטלה מהמזנון תמונה במסגרת של כסף וקרבה אותה לעיניי. התבוננתי בה וראיתי נער צוהל, כבן אחת עשרה.

היא ישבה ליד השולחן, רמזה לי לשבת מולה, את התמונה העמידה על השולחן באמצע, בין שנינו, השעינה ראשה בידה הימנית והתחילה מדברת אט אט, כקוראת מן הספר:

-- כשנכנסו הרשעים לעירנו, נטלו את אבי, שהיה רבה של העדה, והרגוהו. אחר כך נטלו את בעלי, שהיה רופא, ותלוהו. נטלתי אני את בני יחידי, את זה שאת דמות דיוקנו אתה רואה לנגד עיניך, וברחתי, לאן? לעיר אחרת. שם הייתה לי חברה מימי הגימנסיה. בביתה הסתתרנו אני ובני. לא עברו ימים מרובים וגם ניירות היו לי, מסמכים מזוייפים, כמובן, שאני ובני - נוכרים אנחנו... יום אחד יצאתי לשוק. באה מולי שכנה נוצרייה, בת עירי, הכירתני והלכה והלשינה. באו ונטלו אותי והובילו אותי למשטרה. שלושה שוטרים הובילוני, כאילו עברתי על כל העברות שבעולם.

עודני מהלכת בין השוטרים, ואני הוגה בבני המסכן, שיישאר יחידי בעולם זה והנה בני הקטן רץ לקראתי.

- אימא! אימא!

ליבי עמד מדפוק. דומה היה עליי בני אותה שעה, כאותה בת יפתח הרצה לקראת אביה, לקראת המוות...

אזרתי עוז, העמדתי פני נפתעת ואמרתי:

- מה אתה רוצה, ילד? אני יהודייה ואתה נוצרי, לך לך וחפש את אמך הנוצרייה... רמזתי לו לבני שלי, ונרמז. הוא התבונן בי, ואמר בעזות:

- עיניי הטעו אותי.. פויה, יהודייה מצורעת!

ובעוד הקלגסים עומדים, תוהים ונדהמים, פנה לי עורף ורץ כחץ מקשת.

הבטתי אחריו וראיתי אותו רץ במעלה הרחוב. אותה שעה לא הייתה שום מחשבה בליבי לא חשבתי על המוות ולא חשבתי על החיים, חשבתי והצטערתי בליבי, שלא סרגתי אפודה של צמר לבני. כשעמד מולי ראיתיו היטב: הוא רעד מצינה, כי היה לבוש בלבוש קיצי קל, בלי אפודת צמר לגופו.

עברתי שבעה מדורי גיהנום, כפשע היה ביני ובין המוות, והמחשבה על אפודתו של בני לא הרפתה ממני לרגע... וכשיצאתי מצל המוות, לאחר מפלתה של גרמניה, הלכתי לחפש את בני. חיפשתיו ולא מצאתיו. בכסף הראשון שקיבלתי מקרוביי שבאמריקה, קניתי צמר. סרגתי אפודות לבני. עם גמר כל אפודה אמרתי לעצמי:

- מטורפת שכמותך! הלוא בני, אם בחיים הינו, הוא כבר בחור כבן עשרים ומשהו; ואת סורגת לו אפודות של ילד!...

אמרתי לעצמי: את האפודה הבאה אני אעשה כפי מידתו של בן עשרים.

ושוב שקעתי בסריגה, וכשהשלמתי את המלאכה והנה שוב סרגתי אפודה לזאטוט... כך סרגתי הרבה אפודות לבני הקט שלי, לבני שעמד מולי וחרף אותי באותו בוקר של תחילת סתיו.

קטעה דיבורה, הליטה פניה בשתי ידיה והתייפחה בבכי חרישי:

*203*

עכשיו שלמה מלאכתי...

היא ישבה דוממה כפסל ודמעות גדולות ניגרו מעיניה. פתאום נפתחה הדלת ברעש, זרח פרץ לחדר כרוח סערה, וכל כולו מראהו כילד החוזר לעת ערב לבית אמו הורתו. היא קמה, ניגבה דמעותיה, מזגה שתי כוסיות משקה, נתחייכה ואמרה:

- אישה פתייה שכמותי! מה לי יושבת בוכייה?! הלוא בעלת שמחה אני!... היום אימצתי לי את זרח לבן, כדת וכדין... בוא הנה, זרח!

היא נטלה אפודה אחת מהערמה, אפודה כחולה מנומרת בנקודות לבנות, הלבישה בה את זרח בידיים אוהבות, כאם המלבישה את בנה בבגד צמר, למען יחם לו בימות סגריר וצינה.

בספר פירושי מילים:

ערירית - גלמודה, שאין לה ילדים

אשמדאי - מלך השדים

חלוץ - ראשון, נחלץ, יוצא לפני כולם

שפר עליו חלקו - היה לו טוב

משולבים - משמחים

זאטוט - ילד קטן

(בספר תמונה של אבל פן, גירוש)

(בספר תמונה של אבל פן, גירוש)

*204*

בן דודי משה / אביגדור שחן

*204*

כבני שלוש היינו כשהובאנו בן דודי משה ואני ל"חדר" ללמוד תורה.

בשעות בין הערביים, טרם הדליק השמש את המנורה הישנה, היה המלמד הכחוש שלנו מספר לנו על ארץ ישראל, וקולו היה אז מלא ערגה וכיסופים, וסיפוריו היו נוגים ורחוקים.

הוא היה מתאר את הר החרמון ואת הר המוריה ואת בית המקדש ואת מנורת הזהב, והיה מפליג בתיאורי עלילותיהם של גיבורי המלך שלמה, מלחמותיהם ונדודיהם במדבריות רחוקות.

מה הפלא איפוא, שבמלאת לנו שש שנים, החלטנו בסוד, בן דודי משה ואני להצטרף לגדודיו של המלך שלמה, ובל"ג בעומר אותה שנה, נטלנו חרבותינו עשויות עץ ומצופות נייר כסף ומגינינו עטופי נייר זהב ויצאנו לעבר ארץ ישראל. אך החשכה ואימתה החזירו אותנו בריצה לבתינו.

בהיותינו בני שבע, מצאנו עצמנו, בתשעה באב, פוסעים כבר שבועיים בתוך מסע של עם רב, שסוע ובלוי, מזה רעב ומוכה אימה בדרך לטרונסניסטריה.

המסע הזדחל בתוך ענן אבק מתאבך וסביבינו חיילים רומנים, רכובים על סוסים מזרזים אותנו בקתות רוביהם ויורים בנכשלים. ובצידי הדרך, עומדים איכרים וואלכים, משטמה בעיניהם ומקלות בידיהם וקוראים לעומתנו - "לפלסטינה, לפלסטינה יהודונים!"

כבר בשבוע הראשון למסע היה אביו של בן דודי משה, בין הנכשלים והירויים ויומיים לאחר מכן צנחה אמו בצד הדרך ובן דודי משה נגרר אחר אחותו היחידה, וראשו מופנה לאחור ומבטו נעוץ בשובל שמלת אמו.

(בספר תמונה של אבל פן, גירוש)

(בספר תמונה של אבל פן, גירוש)

*205*

בבוקר יום תשעה באב, צבו רגליו הקטנות של בן דודי משה, הוא כשל ופיגר אחר ההולכים אך אחותו בת העשר, משכה אותו אחריה והסתירה אותו מפני החיילים ובשעת הצהריים, כבר נטף דם רגליו מבעד לחורי נעליו הקרועות. ומשלא יכול עוד להמשיך, בצר לה, הצביעה אחותו לעבר הכפר הרחוק שלפניהם - "שם ארץ ישראל, משה!"

אימץ רגליו הקטנות, בן דודי משה, מזה יומיים לא אכל ומים לא שתה והוא פסע שותק פסיעה אחר פסיעה, נושך שפתיו הכחולות ונגרר אחר אחותו לארץ ישראל... אך משהגיעו אל בין הבתים הלבנבנים והמסע לא עמד, נעץ מבטו לפנים וייאוש בעיניו החומות.

- "ראה"! - קראה אחותו "הר המוריה לפנינו"!

- והראתה על גבעה רחוקה נחבאת באופק העמוק של שעת בין ערביים.

עיווה פניו מכאב, בן דודי משה, העביר אצבעותיו הדקות על תלתלי הזהב שלו נוטפי הזיעה, אימץ כפות רגליו הדבוק לסוליות נעליו וקירטע קדימה.

ומשלא עצר המסע גם על הגבעה המסולעת, זעקה אחותו בבכי - "הנה שם הכותל המערבי...!"

- מים! לו היה רק מעט מים!" לחש בן דודי משה.

- "סמוך לכותל מעיין השילוח" - השיבה הילדה בבכייה ומשכה אותו אחריה לעבר קיר אבנים של חווה חקלאית, שבצד הדרץ.

משהגיע בן דודי משה אל קצה הקיר הארוך, הושיט ידו לעבר האבנים הקרות - "הגעתי לכותל!" - לחש ופניו אל הקיר.

"הוא מת"! קרא החייל הרומני, רכוב על סוסו והצליף בילדה. הסירה האחות ידה מגווית אחיה הקטן ונבלעה באימת המסע.

ובעומדי בשעת בין ערביים, אפוף ערגה וגעגועים לבן דודי משה, ביד ימיני ספר תהילים ובידי השמאלית נוגעת לא נוגעת באבנים הקרות של הכותל, מבטי אז פונה לעבר הפינה שבקצה החומה, למטה, אולי שוכב עוד שם בן דודי משה ופניו אל קיר ואביאנו לגדודיו של המלך שלמה...

בספר פירושי מילים:

ערגה וכיסופים - געגועים עזים

טרנסניסטריה - חבל ארץ ברוסיה, שהנאצים כבשו אותו מהרוסים ומסרוהו לרומנים. הרומנים גירשו את תושבי טרנסניסטריה מבתים למחנות עבודה.

משטמה - שנאה .

צבו - התנפחו

קרטע - הלך בקפיצות בגלל הכאב.

*206*

דברו לא קיים... / דוד שמעוני

*206*

כיצד זה אפשר, שאבי פה הטעני? אבי הצדיק, היקר, החביב, אשר רק אמת ורק ישר למדני, אשר לא חילל בדבר שקר את פיו, אשר שיפת מרמה לו שנואה ממיתה - כיצד זה אפשר שאותי כה הטעה?

אמנם כל הזמו תתחנן לפני: תקפוץ, בני, תקפוץ נא מתוך הקרון... תקפוץ נא, אולי יחנך ה'..." האם מצמא בו נחר תגרון? קולו כה רסוק... מין חרחור של גוסס. ליבי לשמעו בדמו התבוסס...

שוב: "בני, אני כבר זקן ורצוץ... אליך, אהה, לא אוכל הלוות... אתה עוד צעיר... רק תקפוץ ותרוץ... אולי תעמוד לך, בני, זכות אבות...

הן רק אכשילך אם לך אלווה... תקפוץ ותרוץ ובסבך תחבא..."

טסה הרכבת... משני הצדדים נמשך והולך יער-עד אפלולי. מחנק, קיא-צחנה, יללות ופחדים, פרכוס גוססים מאחורי, ממולי. אבי מסתכל בי בעצב אין סוף. אני מחבקהו: "אותך לא אעזוב!..."

שתק אבי רגע, ופתע בעוז: "מהר, בני, מהלך הרכבת הואט... הדרך עתה במעלה... עת לקפוץ! מהר! ואחריך אני... הוא רעד... דחפני בכוח: "מהר, מהר, בני! ישר אל הסבך, ואחרייך - אני..."

הכוח הזה לו פתאום מהיכן? קפצתי, ליבי גם קפא, גם סער... אי אבא?... לזאת לא הייתי מוכן, אבי את דברו לא קיים. הוא נשאר... כבר שוב הרכבת טסה במורד. הנה כבר ממנה סימן לא שרד.

האב חינך את בנו לערכי אמת ויושר. בתקופת השואה היו אנשים צריכים, לא פעם אחת, להחליט איזה ערך קודם, ערך החיים או ערכים כמו אמת ויושר. הדובר בשיר - הנער המתאבל על אביו נותן ביטוי לבעיה זו.

*207*

(בספר תמונה של אבל פן, גירוש)

(בספר תמונה של אבל פן, גירוש)

*208*

ביננו לבין עצמנו

(בספר תמונה של פנחס כהן-גן)

(בספר תמונה של פנחס כהן-גן)

*209*

עיני מר ברמזר נפקחות / אריך קסטנר

*209*

תרגמה אלישבע קפלן

ביום שישי הייתה פצפונת חוזרת מבית-הספר שעה אחת מוקדם יותר. מר פוגה ידע זאת, ובכל יום שישי היה שולח את הנהג להביא את הילדה הביתה במכוניתו. ראשית לא היה זקוק למכונית בשעה זו, והשנית - ידע כמה אוהבת בתו נסיעות כאלה. משיצאה פצפונת משער בית-הספר, הצדיע לה הנהג ופתח את דלת המכונית.

הילדה מיהרה אליו, הושיטה לו את ידה ואמרה: "שלום, מר הולאק!"

שאר הילדות שימחו אף הן, שכן בכל פעם שהייתה פצפונת פוגה נוסעת הביתה הייתה לוקחת אתה חברות ככל שתכיל המכונית, אולם היום, משעלתה פצפונת ל'מרצדס', פנתה אל חברותיה, שלחה בחן מבט של צער ואמרה: "אל תכעסו בנות, היום אני נוסעת לבדי." הילדות עמדו לפני המכונית בפחי-נפש. "עליי לסדר עניין חשוב," הסבירה להן, "ואתן עלולות להפריע לי."

אחר-כך נכנסה לבדה למכונית הגדולה ואמרה לנהג לאן היא מבקשת לנסוע. הנהג התיישב במקומו, המכונית זזה ממקומה, ועשרים ילדות הביטו אחריה בכיליון-עיניים. כעבור כמה דקות ועצרה המכונית לפני בניין גדול, והנה אף הוא בית-ספר!

"עשה לי טובה, מר הולאק", אמרה פצפונת, "חכה לי רגע בבקשה!"

מר הולאק נענע בראשו, ופצפונת מיהרה להיכנס לבית-הספר. הייתה זו שעת הפסקה. פצפונת דפקה על הדלת, ומאחר שלא שמעה כל תשובה, דפקה שנית ביתר עוז. הפעם נפתחה הדלת. פצפונת ראתה לפניה איש צעיר וגבה-קומה, שהיה לועס פרוסת-לחם בחמאה.

"טעים לך?" שאלה פצפונת.

האיש צחק: "מה עוד תבקשי לדעת?"

"אני רוצה לדבר עם מר ברמזר", השיבה הילדה. "שמי לואיזה פוגה."

המורה בלע את נגיסתו ואמר: "היכנסי, בבקשה!"

שניהם נכנסו לחדר גדול. היו בו כיסאות לרוב ועל כל כיסא וכיסא ישב מורה. למראה מחריד זה התחיל ליבה של פצפונת דופק בחוזקה. בן-לווייתה הוליכה אל החלון, שאל אדנו נשען מורה זקן ושמן ולראשו קרחת לאין קץ.

"ברמזר," אמר המורה הצעיר, "הרשה לי להציג לפניך את העלמה פוגה. היא מבקשת לדבר איתך". אמר ועזב את שניהם לנפשם.

"את רוצה לדבר איתי?" שאל מר ברמזר.

"כן אדוני," אמרה הילדה "הלוא מכיר אתה את אנטון גסט?"

"הוא לומד בכיתתי," השיב מר ברמזר והשקיף בעד החלון.

"זהו, זהו" אמרה פצפונת בקורת-רוח. "אני רואה שאנחנו מבינים זה את זה."

מעט מעט התחיל מר ברמזר מגלה עניין בדבריה. "ובכן, מה בקשר לאנטון?"

"הוא נרדם בשיעור החשבון," אמרה פצפונת. "ולצערי גם עבודות-הבית שלו אינן מוצאות חן בעיני אדוני."

מר ברמזר נענע את ראשו ואמר: "נכון."

בינתיים התקרבו אליהם עוד כמה מורים שביקשו לדעת מה העניין.

"סליחה רבותיי," אמרה פצפונת, "הואילו בטובכם לשוב למקומותיכם. עליי לשוחח עם מר ברמזר בלי עדים". המורים צחקו וחזרו לכיסאותיהם, אולם מעתה לא דיברו עוד ועשו אוזניהם כאפרכסות.

*210*

"אני חברה של אנטון", אמרה פצפונת. "הוא סיפר לי שאם לא ישתנה המצב, יש בדעתו של אדוני לכתוב מכתב לאמו."

"נכון. היום בשיעור הגיאוגרפיה הוציא מכיסו פנקס ורשם בו חשבונות, עוד היום אשלח מכתב לאמו." ברצון רב הייתה פצפונת מנסה לראות את בבואתה בקרחתו של מר ברמזר, אלא שלא היה לה פנאי לכך.

"שמע, אדוני," אמרה למורה. "אמו של אנטון חולה מאוד. היא הייתה בבית-החולים ושם הוציאו מתוכה צמח... לא, גידול... ועכשיו היא שוכבת זה שבועות בבית ואינה יכולה לעבוד,"

"את זאת לא ידעתי," השיב מר ברמזר.

"זה שבועות שהיא לא יכולה לצאת לעבודה. אך הרי אי-אפשר שלא להשתכר. ויודע אדוני, מי עובד? אנטון עובד. גם את זאת לא ידעת, כמובן!" פצפונת התחילה רותחת, "מה אתה כן יודע, בעצם?"

שאר המורים צחקו. פני מר ברמזר האדימו, האדימה אף קרחתו מן הקצה אל הקצה.

"במה הוא עובד?" שאל.

"את זאת לא אגלה," אמרה פצפונת. "אך תאמין לי שהבחור המסכן טורח יומם ולילה. הוא אוהב את אמו, לכן הוא עובד וטורח ומבשל ומשתכר וקונה אוכל ומשלם את שכר-הדירה, וכשהוא הולך להסתפר, הוא משלם לספר בתשלומים. ובכלל איני מבינה איך הוא מצליח לא לישון במשך כל הלימודים שלכם!"

מר ברמזר שתק. שאר המורים הקשיבו. ואילו פצפונת לא יכלה עוד לעצור את שטף דבריה: "והנה אדוני יושב במנוחה אל שולחנו וכותב לאמו, שהבחור עצלן! הדבר עובר כל גבול, בחיי! הלוא אם תשלח את המכתב, תיבהל האישה המסכנה ומיד תחלה שוב. אולי יצמחו לה בגללו עוד כמה צמחים ושוב ייקחו אותה לבית-חולים! אבל אז יחלה גם אנטון, אתה יכול לסמוך עליי! כי חיים כאלה הוא לא יוכל לסבול."

מר ברמזר אמר: "אל תכעסי כל-כך. למה הוא לא סיפר לי את כל אלה בעצמו?"

"בזה אדוני צודק," השיבה פצפונת, "גם אני שאלתי אותו על כך, ואתה יודע מה ענה?"

"ומה ענה?" שאל המורה. חבריו קמו שנית מעל כיסאותיהם ועמדו מאחורי הילדה בחצי עיגול.

"אנטון ענה לי: 'יותר טוב לי לנשוך את הלשון'," הודיעה פצפונת. "הוא כנראה בחור גאה מאוד."

מר ברמזר ירד מעל סף החלון ואמר: "טוב, לא אשלח את המכתב,"

"יפה מאוד מצדך", אמרה פצפונת, "אתה איש נחמד. מיד הרגשתי בכך, ותודה רבה."

המורה ליווה אותה עד הדלת. "גם אני מודה לך, ילדתי".

"ועוד דבר," אמרה פצפונת. "טוב שנזכרתי. אל תספר לאנטון שהייתי פה."

"אף לא מילה אחת," הבטיח מר ברמזר וליטף את זרועה. אותה שעה צלצל הפעמון. הלימודים התחדשו. כחץ מקשת ירדה פצפונת במדרגות, עלתה למכונית ונסעה הביתה. במשך כל הנסיעה התנדנדה על מושבה וזמזמה ניגונים עליזים.

הסיפור לקוח מתוך הספר "פיצפונת ואנטון" שכתב אריך קסטנר. אם תרצו לדעת עוד על פיצפונת ועל אנטון קראו את הספר כולו.

*211*

(בספר תמונה של פנחס כהן-גן)

(בספר תמונה של פנחס כהן-גן)

*212*

כלבת הרש / דבורה עומר

*212*

"תראו אותו!"

"אני שונאת אותו בדם!"

"כמה שאני לא סובל אותו!"

כולנו, כל בני כיתה ח' בקיבוץ דקלים שבעמק, היינו מאוחדים בשנאה כלפיו, כלפי אורי בן כיתתנו. הוא עצבן אותנו. לא יכולנו לסבול אותו בשום אופן.

מדוע? האמת היא שאיני יודעת. מוזר. באמת, לא היה בכך שום דבר מוצדק או הגיוני. לא מאומה. לא רק היום, לאחר שעברו שנים ואני בגרתי, אני חושבת כך. גם באותם ימים של ילדות בקיבוץ שבעמק חשבתי בדיוק כך. אך ... איך שהוא לא יכולתי אחרת. פשוט לא.

אורי לא היה ילד רע; להיפך. אולי היה הטוב מכולנו. תמיד מוכן להגיש עזרה, אפילו לא ביקשת ממנו. כשרק חשב שעזרתו נחוצה באיזו שהיא דרך, מיד הגיש אותה. בכל הלב, רצון עז וכן לעזור. הוא היה גם תלמיד מצוין. אחד הטובים ביותר בכיתה. למרות היותו ילד עולה, שבא לקיבוץ עם משפחתו, כשאנו היינו כבר בכיתה ג', לא פיגר. למד את השפה במהירות עצומה, השתלט על כל החומר החסר ללא בעיות. היה חרוץ, מסור, שקדן, ער, מתעניין בכול. היה ... כל המעלות היו בו בעצם.

אה! תחשבו. עכשיו זה כבר מובן לגמרי. מכירים את הטיפוס הזה! ובאמת, מי יכול לסבול אחד שכזה?

"התלמיד הטוב, אה?"

"תולעת הספרים הממושקף, החנפן, המחייך אל המורים, זה שיודע הכל עוד מחוץ לארץ ..."

אך לא. הוא כלל לא היה הטיפוס הזה. כלל וכלל לא.

דקדקן? כן. חרוץ, מתעניין בלימודים, אוהב לקרוא. מסור למורים? כן. אך בדיוק באותה מידה חם ופתוח לכל אחד מן התלמידים, חבריו. את חוץ לארץ לא הזכיר אף במילה אחת. מרגע בואו אלינו השתלב והיה לצבר לכל דבר. ובכל זאת לא סבלנו אותו. אפילו ספורטאי מצוין היה. בעל גוף שרירי וחסון. הוא היה מסוגל להיתלות על המתח זמן כה רב, שאף אחד מאיתנו לא היה יכול להתחרות בו. מסירותיו במשחק "מחניים" היו כה מדוייקות ומהירות וקליעותיו היו ... או הו! עד היום אני עוד מסוגלת לחוש צריבות של חום בכתף לזכרן.

לא היו לו כלל חסרונות. אולי זה מה שהרגיז אותנו כל כך? הוא היה מעצבן אותנו בשלמות הזו שבו. אתה עוד יכול לסלוח למישהו כזה שאותו אתה מכיר מתמיד: גדל אתו בקיבוץ, מבית התינוקות לפעוטון, לגן, לכיתות; אבל לא אחד כזה שבא ביום בהיר אחד והוא, הוא ישר מן מושלם כזה! מ"עולה חדש", מילד חדש אתה מצפה שיהיו לו בעיות, שיבכה פעם מגעגועים לשם, ש ... לא. כל זה לא היה באורי. הוא רק הגיע, וכבר היה בסדר גמור. זה הרגיז אותנו. היה יותר מדיי בסדר, ישר מדיי, חרוץ מדיי. הכול בו היה במנות גדושות מדיי. לא יכולת למצוא בו אפילו בנרות איזה שהוא חסרון שתוכל לומר: "כן הוא ספורטאי מצוין, אבל בחשבון הוא מטומטם גמור!" "נכון, הוא קורא יפה, אבל כתב היד שלו - ממש כתב רגל..."

לא. לא היה אפשר למצוא משהו שלא עשה באופן מושלם. לא יכולת למצוא בו גם פגם אחד לרפואה ואנחנו שנאנו אותו.

הייתה זו, אולי, קנאה. כן אולי פשוט קנאה, שהוא טוב מאתנו, חכם, ספורטאי. קנאה? אז מדוע לא חשנו כך כלפי עמוס, שגם הוא היה מוכשר וספורטאי וחכם והכול?

*213*

כלפיו לא חשנו רגש כזה. את עמוס כיבדנו, הערצנו ורצינו בחברתו, בידידותו. ומדוע לא קינאנו, למשל, בנורית, שהייתה הבת היפה ביותר מכל הבנות? בנורית זו, שמאז גן הילדים הייתה תמיד המלכה של כל הילדות. המלכה בכל ההצגות. מדוע?

למה שנאנו דווקא אותו? למה עשינו לו מה שעשינו? באמת איני יודעת. גם אז לא יכולתי להסביר לעצמי מדוע. וגם כיום זה לא קל. אני רק זוכרת, כי תמיד כשראיתי אותו תסס בי משהו. חשתי מין רצון כזה לפגוע בו, להנמיך את קומתו, להראות לו, להראות לאחרים, לעצמי, שהוא בעצם אינו "כל כך" כמו שכולם חושבים אותו.

הרבה פעמים במשך השנים שחלפו עלתה בזיכרוני כל אותה הפרשה שלו - שלנו. 'למה?' שאלתי את עצמי. איך יכולנו? אך אף פעם לא מצאתי את התשובה שתספק אותי במלואה. העליתי סברות והן פרחו. הסקתי מסקנות והעברתי עליהן קו. לא היתה לי תשובה ברורה שתצדיק אותו מעשה בפני עצמי, בפני לבי ומצפוני. פשוט לא. טוב היה, אולי, להעביר קו על כל אותה פרשה. לשכוח אותה כמעשה ילדות שעבר זמנו. אך משום מה איני יכולה. אותו מעשה עולה בי שוב ושוב.

ובכן, אותו מעשה היה הפרשה עם הכלבה. הכלבה של אורי. הייתה לו כלבה. קטנה. מן הגזע הננסי. הייתה זו כלבה חמודה למדיי, שהביא אותה עמו פעם, כשחזר מן החופש בקיץ. צבעה היה כתום והיו לה עיניים טובות וחמות. טובות היו בעיקר כשהביטה בבעליה. נראה היה כי ברית איתנים נקשרה בין שניים אלו. צמד-חמד שאין להפריד ביניהם. בכל מקום שהיה אורי הייתה גם היא - הכלבה. וכשראית את הכלבה יכולת מיד לנחש, כי גם הוא, אורי, מצוי כאן, בסביבה הקרובה.

"נורית" - כך קרא לכלבה שלו וזה עורר עליו מיד את חמת כל בני הכיתה.

"שמעת חוצפה שכזו?"

"נורית?! מה פתאום נורית?!"

ידענו כי אורי, שהיה הבוגר בכיתתנו, אוהב בסתר לבו את נורית היפה ואף זה היה נושא לבדיחות בלי סוף. אך לקרוא לכלבה שלו בשמה של בת? לא! היה זה ממש עלבון. יכולנו עוד איך שהוא לסלוח לעמוס אילו עשה דבר כזה. אבל לו? לאורי? החרמנו לגמרי את השם "נורית" כשמה של הכלבה. היו לה שמות אחרים ושונים בפינו. "כלבתא!" כך קראנו לה. עתה היה לנו נושא חדש ובלתי נדלה לצחוק ממנו ולהתבדח.

"הכלב והכלבתא!"

"הוא ואשתו!"

"כמה שהם דומים!"

"הוא ואשת הכלבלבים שלו!" ושאר מיני בדיחות וצחקוקים. אז היינו בטוחים שהם פיקחיים וממולחים מאוד.

ולו, לאורי? כאילו לא היה אכפת כלל. יחד אתנו היה צוחק לכל הבדיחות הללו. התפקענו שיתרגז, שייעלב. אך לא. הוא רק היה שורק לכלבתו וצוחק:

"אז מה 'נורית', את מוכנה להיות אשתי?" ומתגלגל מצחוק. "בחיי! בדיחה שכזו!".

אך ברגע שהוא היה שותף לבדיחה, שוב לא הצחיקה אותנו. וחפשנו משהו אחר, חריף יותר, שירגיז אותו. אך הוא לא התרגז. לא הצלחנו, ולו גם פעם אחת, להוציא אותו מן השקט שלו, משיווי המשקל המעצבן הזה שלו.

*214*

והכלבה? ככל דבר שבא לידיו הפכה להיות כלבת פלא מופלאה ממש. הוא אילף אותה ולימדה לעשות דברים רבים ושונים. מה לא הייתה מסוגלת לעשות כלבה קטנה וכתומה זו? היא עמדה על שתיים הושיטה כפה ל"שלום"; רקדה; עברה בקפיצה דרך חישוק; הביאה אליו בפיה כל חפץ שביקש; קיפצה ודילגה ועשתה מעשי פלאים רבים.

"'נורית', היה מלטף את ראשה באהבה רבה, "טובה, 'נורית', טובה".

"איזה מן שם זה לכלבה?" היינו מתרעמים.

"מה יש? זה לא כבוד לנורית להיות כמו 'נורית'?" הרים את מבטו אל נורית הנערה והחזירו ל"נורית" כלבתו. חוש ההומור שלו לא היה לרוחנו. בהחלט לא.

אנו קראנו לכלבה "כלבתא", וכדי להכעיס הוספנו לה גם את הכינוי: "ג'נג'ונה", על שם צבעה הכתום, הג'ינג'י.

"הי, את, כלבתא ג'ינג'ונה!"

אך יש לומר, כי הכלבה לא נענתה לשם זה. בעלת אופי הייתה. ונראה היה, כי בהחלט אינה מחבבת אותנו. לא ולא. אותו, את אורי - אוהו! היא העריצה אותו. לא זזה ממנו פסיעה. בכל שעות היום הייתה מתלווה אליו לכל מקום, ובלילות הייתה שוכבת למרגלות מיטתו. אנו דרשנו ממנו בכל תוקף, שלא ייתן לכלבה להיכנס לחדר.

"מה העניינים האלה?"

"איפה נשמע דבר שכזה?!"

"מה זה? חדר השינה שלנו נהפך כבר למלונה?!"

"לא מספיק שיש לנו בחדר חמור גרם, אנחנו צריכים גם כלב?"

"אורי, שתוציא את הכלבה מכאן תכף ומיד!"

הרגשנו את עצמנו הפעם כל כך חזקים וצודקים בדרישתנו. כל מי ששמע על כך אמר שכמובן, מה זאת אומרת? כלבה בחדר מגורים? לא! לא ייתכן!

זה שכל כלבינו במשך כל השנים רבצו תמיד, אם לא מתחת למיטות, אז עליהן ממש, לא הפריע לנו להיות "צודקים" מאוד הפעם. "אם מכניסים פעם כלב בלילה גשום לחדר - מילא, עוד אפשר להבין, אבל באופן קבוע? זה לא!"

"לא רוצים כאן את הכלבה המלוכלכת שלך, שמעת?"

זה לא היה נכון כלל ש"נורית" שלו הייתה מלוכלכת, אבל כך, ליתר תוקף, אמרנו זאת.

"שמעת?!"

כן. הוא שמע. ובלילה הבא לא נתן לכלבה שלו להיכנס לחדר השינה שלנו, בבית המגורים של הכיתה.

"תישארי בחוץ, 'נורית'לה'," חינן בקולו, "כמו ילדה טובה, בסדר?"

אך הכלבה לא הבינה בשום אופן ולא השלימה עם הניתוק הזה. תחילה עמדה לפני הדלת שנסגרה לפניה ויללה בקול מבקש רחמים. ואחר, משלא נענתה, סבה את הבית ועמדה מתחת לחלון. מכאן המשיכה לבקש להתחנן כי ירשו לה להיכנס פנימה, כמו בכל לילה.

"רחמנות עליה," ביקש מאתנו אורי. "היא לא תפריע לכם כאן. אני מבטיח לכם..."

"לא בא בחשבון!"

אותו לילה נדדה שנתנו - הכלבה לא נתנה מנוחה. כל הלילה נבחה, יללה, התחננה. וכך היה גם בלילה שבא אחריו ובכל הלילות האחרים. היינו מתהפכים מצד אל צד, מכסים את הראשים בשמיכה, אך היבבות חדרו מבעד לכל סדק, מרות, מבקשות, מתאוננות.

"אי אפשר כך!" עלתה הזעקה.

"כל הלילה לא עצמתי עין, בחיי. הכלבה הארורה הזו!"

אורי התאכזר אל הכלבה שלו והיה סוגר אותה בלילות

*215*

במלונה. אך גם משם היו מגיעות היללות והנביחות. לא רמות כל כך, אך נשמעות דיין בכדי להרגיז אותנו.

"כל הלילה לא עצמתי עין!"

"יש לי כאב ראש איום!"

"מה זה אני לא מסוגלת להחזיק את העיניים שלי פקוחות. הכלבה הזו!"

וכשהשכנים מן הבתים הסמוכים לבית המגורים של כיתתנו החלו אף הם לתהות מה העניינים, למה הכלבה הזו מיללת כל הלילה, בכל לילה, נראתה הבעייה הזו בעינינו הבלתי אוהדות כחמורה ביותר.

"זה לא צחוק. היא מפריעה לכל הקיבוץ לישון!"

"איזו רשות יש לך בכלל להחזיק מין מטרד ציבורי שכזה?"

אורי ניסה לטעון ש"זה יסתדר. רק תנו ל'נורית'לה' זמן. היא תתרגל. הכול יהיה בסדר. תראו. עוד יום-יומיים. פשוט, עצוב לה לבדה בחושך הזה במלונה. אבל היא תתרגל, אני בטוח".

אנו לא רצינו לשמוע על כך. ואם עד אז לא יכולתי להסביר לעצמי מדוע איני סובלת את אורי ואת הכלבה שלו, הנה עתה הייתה הסיבה מובנת בעיני והגיונית:

הכלבה הזו! איזה חוסר התחשבות!

הגדלנו וניפחנו את הבעיה. כעסנו והתמרמרנו. ואז, באחד הערבים, החלטנו פשוט לסלק אותה. לא, לא להרוג. עד כדי כך לא היינו אכזריים. הייתה תכנית אחרת. והרעיון היה שלי. אני הצעתי זאת, וכולם התלהבו ואמרו שזה רעיון גאוני. ממש גדול. אח! כמה הייתי מרוצה מעצמי. התהלכתי ממש בעננים.

"רעיון מצויין!" אמר אפילו עמוס.

עתה חיכינו רק להזדמנות נאותה, וזו באה לידינו עד מהרה. אורי נסע לערב אחד לחתונה משפחתית במושב הסמוך. "אחזור רק מחר בבוקר," אמר לנו. "אולי תוכלו להשגיח על 'נורית'לה' הערב והלילה?"

"כמובן", הכרזתי. "מה השאלה?"

"באמת?" אורו עיניו של אורי בהפתעה. "אני יודע שאתם לא כל כך סובלים אותה, אבל ... היא כבר נובחת הרבה פחות בלילות, נכון?"

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*216*

כן. בעצם, זה היה נכון.

"תראו שעוד כמה ימים היא תתרגל".

"נשגיח עליה היטב", קרצתי בעיניי קריצה רבת משמעות לעמוס.

"יופי. אני נורא מודה לכם", רגש אורי. "ידעתי שלבסוף תאהבו אותה גם אתם. היא נהדרת, נכון? משהו בלתי רגיל".

"ולכלבה בלתי רגילה מגיע גם טיפול בלתי רגיל", אמר עמוס.

כבשתי בכל כוחי את צחוקי. אורי נסע ולפנינו הייתה פתוחה הדרך לביצוע הרעיון הגאוני שלי. מיהרנו אל המלונה שבה סגר אורי את הכלבה כדי לא תרוץ אחריו. "נורית! 'נורית'לה'!" פתחנו את דלת המלונה והכלבה פרצה מתוכה. היא נראתה תחילה די מופתעת מגילויי החיבה הבלתי רגילים שלנו כלפיה. היא קרבה אלינו מכשכשת בזנבה, עיניה חמות וטובות, נכונות לשכוח הכול. לכרות ברית ידידות. להתחיל מהתחלה. אחזנו בה בחזקה. ואז כמו הבינה פתאום, כי יש לנו כוונות רעות ... היא יללה, פרפרה. אך אנו היינו חזקים ממנה. הכנסנו אותה לתוך שק שהיה מוכן עמנו, קשרנו היטב את קצותיו והעלינו את המשא המפרפר על משאית, שחנתה ברחבת החניה שליד בית הקירור.

"זהו זה"? שאל הנהג והתניע את מכוניתו.

"כן! ואל תשכח להוריד אותה במקום המרוחק ביותר שאליו תגיע!" ביקשנו ממנו בפעם האלף.

הוא לא נראה מופתע ביותר מן הבקשה המוזרה. הייתה זו הדרך הרגילה שבה היינו נפטרים תמיד מכלבינו לאחר שהתרבו יותר מדיי או שהפכו למטרד. פשוט, היינו מעמיסים אותם על משאית ומרחיקים אותם לתמיד. כך עשינו גם ל"נורית", כלבתו האהובה של אורי. "הב הב הבהבבב", עלתה הנביחה מעל המשאית מתוך השק הקשור. "מוסיקת הפרידה", חייכה נורית, הבת.

"הפעם זה נשמע לי נעים מאוד", הכריז עמוס. "כמו פעמונים".

המשאית עקרה ממקומה והתרחקה לעבר שער הקבוץ. "הב הב הב," עלתה הנביחה המבוהלת, הלא-מבינה, המתחננת, עד שנבלעה במרחק...

חזרנו הביתה חוגגים ומנצחים. "סוף סוף! ברוך שפטרנו!"

שכבנו לישון בהרגשה שעשינו מפעל חשוב הערב. ממש הצלנו את כל הקיבוץ מאימת הכלבה הנבחנית. צהלנו, השתוללנו משמחה עד לשעות הקטנות של הלילה.

"אולי יהיה כאן סוף סוף שקט?! גערה בנו שומרת הלילה. "אתם מפריעים לכל הקיבוץ לישון".

"דווקא עזרנו להם לישון!" קבע עמוס לכל צהלותינו. כששכבנו סוף סוף במיטותינו והחשמל כבה, חלף עוד זמן רב עד שהצלחנו להירדם.

"בחיי, חסרות לי הנביחות של הכלבתא", אמר עמוס. כן, היה משהו מעיק בשקט הזה. מכביד. מוזר.

התעוררנו בשעת בוקר מוקדמת לקול מצהלותיו של אורי, שחזר עם האוטובוס הראשון הביתה.

"אז היא הייתה שקטה הלילה, מה? אמרתי לכם שלבסוף תתרגל!"

"מה?" פקחנו עיניים מנומנמות.

"נורית'לה. כבר שמעתי הכול בדרך".

"שמעת? מה שמעת?"

*217*

"נו, שהיא הייתה שקטה כל הלילה. לא נבחה אפילו נביחה אחת קטנה. הייתה שקטה לגמרי", חגג אורי. "אתם רואים, חבר'ה, העיקר לא להתייאש".

והוא יצא במרוצה לעבר המלונה של הכלבה.

"נורית'לה! הבאתי לך בשר מהחתונה! הפעם מגיע לך! בהחלט, 'נורית'לה! נורית'לה?"

הוא זרח מאושר. נראה היה כי מישהו מן השכנים פגש אותו בדרכו וסיפר לו שהלילה היה שקט. שקט מוחלט.

"נורית'לה'! 'נורית'לה'! מה זה, היא לא במלונה שלה?" הוא התרוצץ כשהבשר שהביא מן החתונה, עטוף בנייר, בידו. "איפה היא יכולה להיות? מה העניינים?"

לא גילינו לו את הסוד, והוא המשיך לחפש את הכלבה כל הבוקר, עד שנכנסנו לשיעור הראשון. הרבה תימהון ועצב היו במבטו: "איפה היא יכולה להיות? לאן נעלמה?" דקרו בנו עיניו המיואשות. הוא המשיך לחפש אותה גם בהפסקות. הוא שרק, הוא קרא לה. היא לא באה. מובן שלא. הכלבה הקטנה והכתומה הייתה בשעה זו רחוקה מאוד מכאן.

השיעור האחרון היה שיעור בתנ"ך. פתחנו את הספרים, אורי הביט לעבר החלון והיה הרבה עצב במבטו.

"פתחו את ספרי התנ"ך. התחילי, בבקשה, לקרוא את הפרק שלמדנו בשיעור שעבר", אמר אליי המורה. התחלתי לקרוא:

"שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד ולרש אין כול, כי אם כבשה אחת קטנה ..."

פתאום לא יכולתי להמשיך לקרוא. גרוני כמו נחנק. הפסקתי. כולם הביטו בי בתימהון.

"המשיכי, בבקשה".

"אני לא יכולה. אני לא מרגישה כל כך טוב ... לא ישנתי הלילה... השקט הזה!" כל העיניים היו נעוצות בי. גם עיניו של אורי. לא יכולנו לעמוד בפני מבטו, השפלתי את עיניי. ידעתי, לפתע חשתי, כי הבין מה עוללנו לכלבה שלו. מה עשינו לו. וגם אני. רק עתה הבנתי מה עשינו.

עמוס קרא, ואחר כך הייתה שיחה בכיתה על העוול שנעשה לאותו רש, שלא היה לו כלום, ואת כבשתו היחידה גזל העשיר שהיה לו רב, אוי, כמה חיכיתי שהשיעור הזה ייגמר. לא יכולתי עוד לשאת זאת.

ערבים רבים חיכיתי לה, לכלבה "נורית". הייתי בטוחה כי תחזור. כמו בכל הסרטים היפים שבהם חוזר הכלב מדרכו הארוכה, רגליו פצועות, גופו רזה, לשונו שלוחה, אך הוא שב הביתה, אל אדונו האוהב והאהוב. לילות ארוכים הקשבתי לשמוע מער לחלון את היללה המוכרת. ציפיתי לה. אך "נורית" הכלבה לא חזרה.

השקט מבחוץ נמשך ונמשך דומם לילה אחר לילה. יש שהייתי שוכבת כך בעיניים פקוחות, מביטה אל החושך שמעבר לחלון ומקשיבה אל הלילה, מאזינה, מחכה למשהו שאף פעם לא הגיע. לא חזר. לעתים נדמה היה לי, כי בקולות הרחש של הלילה - עלי העצים מרשרשים, ציפור לילה מבכה, יללות תנים במרחק - אני שומעת ... לא, לא את קולה של הכלבה. משהו אחר. היו אלו שוב ושוב אותן המלים מן התנ"ך: "... ולרש אין כול, כי אם כבשה אחת קטנה..." וכל הדממה שבחוץ כמו זעקה אליי: "חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת... ועל אשר לא חמל..."

*218*

מרגרט אן / נורית זרחי

*218*

למה היא תמיד עצובה מרגרט אן השכנים שואלים, היא ילדה לא מאושרת תמיד הפנים שלה ארוכים וחיוורים ושיערה משוך כמו אצל מבוגרת. זה לא שהיא עונה בגסות או בחוצפה צוחקת, זה זה שהיא תמיד אדיבה או סתם לעצמה שותקת.

זה זה שהשמלות שלה ישרות והגרביים משוכים עד לברך, מרגרט אן, השכנים אומרים, היא ילדה אחרת.

האם פגע בה מישהו בלי שנדע או היא נולדה בלי חיוך מלידה, מרגרט אן, השכנים אומרים, האם היא בכלל ילדה.

אנחנו מציעים לכם לצייר את מרגרט אן.

חשבו: באילו צבעים כדאי להשתמש?

מי עוד יכול ל"היכנס" לציור?

המשוררת רומזת לנו בשיר איך אפשר להבין את הילדה.

שוחחו ביניכם על כך.

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*219*

הסיפור על האיש הירק / יהונתן גפן

*219*

אם במקרה אני פוגש מישהו שלא מבין אותי או חושב שאני תינוק. אם במקרה אני פוגש מישהו שלא יודע לבכות ולצחוק. אם אני פוגש מישהו כזה, אני תכף מספר לו על האיש הירק:

היה היה פעם, בעיר ירוקה, גר לו איש אחד, איש ירוק. האיש הירוק גר בבית ירוק עם דלת ירוקה וחלונו ירוקים. הייתה לו אישה ירוקה ושני ילדים ירוקים. ובלילות הוא היה ישן במיטה סירקה שלו וחולם חלומות ירוקים-ירוקים. יום אחד, קם האיש הירוק בבוקר ירוק, נעל נעליים ירקות, לבש חלצה ירוקה ומכנסים ירוקים. על ראשו חבש כובע ירוק ויצא החוצה. האיש הירק נכנס לאוטו הירק שלו ונסע בכביש הירוק. מצד אחד של הכביש ראה האיש ים ירוק ומצד שני המון פרחים ירוקים. זה היה יום יפה, והאיש הירוק שמח ושר שירים ירוקים ועשן סיגריה ירוקה עם עשן ירוק.

ואז ראה האיש הירוק שעל שפת הכביש עומד איש כחול.

האיש הירק עצר את האוטו הירוק שלו ושאל את האיש הכחול:

"הי, איש כחול, מה אתה עושה פה?"

"אני?" אמר האיש הכחול, "אני מסיפור אחר".

מתוך "הכבש הששה עשר"

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*220*

הצלקת / יאנוש קורצ'ק

*220*

אף תלמיד אחד לא רצה לשבת איתו על ספסל אחד. ובכן, כאשר לא רצו, לא ישבו, וחסל. אבל יאשק הוא שקט, אפילו כאשר אינו רוצה, אבל מישהו מצווה, ישמע, רק לא נעים לו.

היום הראשון בבית-הספר.

יושב יאשק, זז עד קצה הספסל, אבל כאשר רק יסתכל, מיד יזכור. עליו להיזהר. רק היום להחזיק מעמד. כאשר ילך הביתה, יספר לאימא וישאל: מה לעשות, כדי לא לשבת יחד איתו.

שומע יאשק את דברי המורה, איך צריכים תלמידים ללמוד בחריצות, את המחברות לא לקמט, לנקות במברשת את השיניים ולא להפריע בשיעורים. הוא שומע ועיניו דומעות.

והמורה אינה מכירה עדיין את הנערים ואומרת:

- בוא נא אליי, אתה, מהספסל האחרון, מה שמך? מדוע אתה בוכה?

הסתובבו כולם אחורה, רואים ואומרים:

- מפני שהוא, המורה, אינו רוצה לשבת עם יהודי.

- לשם מה בא הנה היהודי?

יצאו אפילו מהספסלים, כדי לראות טוב יותר, ואז:

- יהודון, - רבי, - מושק!

המורה קמה. השתתקו במקצת, כי אינם יודעים אם מותר.

אבל שוב:

- ריח בצל נודף ממנו - מסריח.

- לך לבית הכנסת!

- ל"חדר"!

- אין אנו רוצים בך!

המורה עומדת, מחפה, והנערים סקרנים מה תגיד.

אבל המורה אינה אומרת ולא כלום, רק סיכת-ראש הוציאה משערותיה והשערות התפזרו. ולמורה שערות יפות, ארוכות, בהירות, מסורקות למשעי. מה יהיה כאן?

דממה.

- ובכן מה? - שואלת המורה - גמרתם כבר?

- מה היה עלינו לגמור? - אומר הנער, אשר השליך אבנים בחצר.

- נסדר ליהודי "חימום" כזה, שילך לו - מוסיפים האחרים.

- לא ילך, -" אומרת המורה - גם אם כל יום תכו אותו, הוא מוכרח כאן להישאר, כי כך אומר החוק. ועכשיו הירגעו ואספר לכם את תולדות הצלקת הזאת. התדעו מה זאת צלקת?

המורה התכופפה והראתה מקום ריק, חסר שערות על ראשה - מקום צלוק. כאשר שערותיה היו מסורקות ומסודרות כראוי, הצלקת לא נראתה כלל.

- אתם רואים?

- זה ודאי מאבן...

- אולי סוס בעט במורה?

- לא סוס, כי אם אנשים - השיבה המורה - אנשים לא נבונים, רעי-לב.

המורה הידקה שוב את שערותיה כמקודם. אין היא מסתכלת עתה לנערים היושבים בכיתה, כי אם גבוה, כאילו באיזו תמונה.

- הייתי אז ילדה, בערך בגילכם. אמי גרה בעיירה. הפולנים בעיירה היו מעטים, רק גרמנים היו. אבי מת. היינו רק שתינו: אימא ואני. והאיזור ההוא של פולין, היה שייך אז לגרמניה. וגם אצל הגרמנים היה אז חוק,

*221*

שהילדים מוכרחים לבקר בבית-הספר. ובכן, רשמה אותי אימא לבית-הספר, אחרת הייתה משלמת קנס, או מושיבים אותה כבית הסוהר. כאשר הלכתי בפעם הראשונה לבית-הספר הגרמני, נשקה אותי אימא, דמעות זלגו מעיניה ואמרה: "פעוטה אומללה"... ואני השתוממתי, כי הייתי מרוצה ושמחתי שאהיה כבר תלמידה. מפני מה אימא מפחדת, ועל מה צר לה כל כך?

ומה? חדלתי להשתומם. אתם ודאי כבר מתארים לעצמכם? כאשר צעקתם זה עתה והעלבתם את הנער מפני שהוא יהודי, נזכרתי ביום העצוב, ביום הראשון שלי בבית-הספר. נזכרתי באמי שראתה את אשר עוללו לי ואמרה "אלוהים יעניש אותם על מעשיהם הרעים, את הגרמנים."

מספיק ילדים. זה היה לפנים. כבר עבר. לא נעים להיזכר.

המורה לא רצתה להמשיך את סיפורה, אבל הנערים התחילו לבקש ולהתחנן:

- שהמורה תספר איך זה היה?!

- איך היה? אף אחד לא רצה לשבת איתי על ספסל אחד. אמרו: "חזירה פולנית"! "פולניה ארורה"! אביך שיכור"! ואבי אף פעם לא שתה יין-שרף. אפילו בירה לא שתה. הבינותי אז רק מעט גרמנית ואינני יודעת מה עוד אמרו. אבל הייתה רשעות כזאת ושנאה איומה. רק ארבעה לא הציקו לי, שלושה בנים ובת אחת. ביקשתיה אחר כך, שלא תגן עליי, שתעמיד פנים, כאילו גם היא אינה אוהבת אותי. והתחילו להדריך את מנוחתה. שאלו אותה, כמה שילמתי לה בעד זה שתגן עליי. רע, נורא רע היה לי בבית-הספר הגרמני הזה.

פעמון בית-הספר הפסיק את סיפורה של המורה. חבל! פעמים רבות אחרי כן, ביקשו הילדים שהמורה תספר מי ואיך פצע אותה באבן. אבל המורה עמדה על דעתה, לא רצתה ולא סיפרה.

- זה היה לפנים, לא נעים להיזכר. לא כדאי! ומה יש לספר? אבן, ידוע שהיא. כאב - והתרפא. עדיין אינכם מבינים ילדים: צלקת על הראש אינה כואבת, אבל גם בלב נשארה צלקת מאותה אבן. והצלקת שבלב - כואבת. אל תרגיזו ילדים, לא אותו, ולא שום אדם. הגנו על כבוד בית-הספר! אל ייצא איש מבית-הספר עם צלקות, כמו שלי, על הראש ובלב!

עיבד אריה בוכנר

יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך

אבות ב' ט"ו

*222*

המכשפה / יורם אורעד

*222*

מה היה כה מפחיד ?אותה חצר שגדר אבן חצצה בינה לבין שכונתנו? מה היה אותו דבר-מה מסתורי שנחבא מאחורי הצמחייה העבותה שהסתירה את החצר מעין כול?

ובכן, התשובה הייתה ברורה לכול, לפחות לנו - הילדים. אותו דבר-מה מפחיד היה... המכשפה.

כשעברנו על יד הגדר, הקפדנו תמיד לשמור מרחק בטוח ממנה ותמיד השתדלנו לחלוף על פניה במהירות, שמא יתרחש משהו נורא. איש מאתנו, הילדים, לא היה מוכן להסתכן.

לעתים רחוקות, בשעות הדמדומים, או בשעות הערב המוקדמות, הייתה המכשפה מתגלה לפתע מבין השיחים המפרידים את חצרה המסתורית מן הרחוב. האמיצים שבינינו נהגו לצפות אז במעשיה. לא לפני שקבעו לעצמם מקום תצפית בטוח, שיוכלו לסגת ממנו בשעת הצורך. משם יכולנו לראות חלק מפניה המכוערות והקמוטות או את אצבעותיה הרזות והגרמיות שהזכירו מאוד את אצבעותיו של שלד. ואם מבטה היה פוגש את מבטו של אחד מאתנו, היה הפחד משתק אותו. מפעם לפעם הייתה מוציאה לפתע את ראשה הפרוע מבעד לצמחייה ומאיימת כלפינו באצבע ארוכה. ואז... היה הלב מחסיר פעימה. נושא המכשפה העסיק אותנו בשיחותינו, חדר למחשבותינו ולא פעם היא הופיעה בחלומותינו בלילות. שמועות מפחידות נפוצו עליה עד שרק העיסוק בשמועות אלה די היה בו לעורר אימה. היו שסיפרו שאין זו אלא אסירה שהוחזקה שנים ארוכות מאוד בכלא בעוון מעשים נוראים ביותר ולאחר שחרורה היא מבלה את שנותיה האחרונות בחצר זו שבשכונתנו. אחרים אף טענו שהיא ממשיכה במעשיה גם כיום במסתרי חצרה שאיש אינו

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*223*

יודע מה טמון בה. ואולם הגדילו מכול אלה שטענו שזקנה זו היא למעשיה יצור מפלצתי ובלתי אנושי, המחונן בתכונות בישוף. על פי טענתם של אלה הייתה החצר וסביבתה מכושפים גם הם.

באחד מימי הפסח חזר אבי משהות ארוכה כחוץ לארץ. השמחה לרגל שובו הייתה גדולה. מזה שלושה שבועות שאמי, שלושת אחיי ואני לא ראינו את פניו. שמחתי גדלה עוד יותר משקיבלתי ממנו מתנה נהדרת שלא ציפיתי לה אף בחלומותיי. זה היה מסוק צעצוע. הרוטור שלו היה מסוגל להסתובב באמצעות מנוע חשמלי שהוזן מסוללה חשמלית. בעזרת סיבוב הרוטור היה המסוק מתרומם וטס מעלה מעלה, ממש כמסוק לכל דבר. בבית עצמו היה המסוק מטפס מעלה אל עבר התקרה וכשהיה מגיע לתקרה היה נצמד אליה ללא כל אפשרות להגביה עוד. כך היה נשאר עד תום הזמן שאליו כיוון ואז היה חוזר לאיטו אל הרצפה.

לאחר ששיחקתי בו בהנאה רבה בבית פנימה, רציתי לנסותו גם בחוץ, תחת לשמים הפתוחים. "מעניין עד לאיזה גובה הוא מסוגל להתרומם." חשבתי. הסקרנות הובילה אותי לחברי יונתן. הצעתי לו לבוא ולראות את מסוק הצעצוע המתרומם למעלה אל השמיים הפתוחים. חיפשנו קודם כול, מקום רחב ככל האפשר כדי להבטיח שהמסוק לא ינחת, חס וחלילה, על גג אחד מן הבתים או בתוך אחת מן החצרות הרבות שכשכונתנו, או שייאבד לנו כליל מן העין.

חיפשנו ומצאנו. לא הרחק ממקום מגוריי עמד לו מגרש עזוב ששימש כעבר כמגרש משחקים אולם עתה היה מלא עד אפס מקום כעשבים שוטים ובקוצים וכן בשלולית ענקית שנשארה עוד מימי החורף.

הלכנו עד למרכזו של המגרש הגדול וכשהגענו אליו כיוונתי את הזמן הרצוי לסיבוב הרוטור והפעלתי את המסוק. השמיים היו כחולים ובהירים והמסוק החל להתרומם מעלה מעלה במהירות. יונתן ואני הבטנו בהתרגשות במסוק הנוסק, מנסים לנחש כאיזה גובה ייעצר.

למרבה האכזבה, נעצר המסוק בגובה של לשישה שבעה מטרים מעל ראשינו ולא לגובה של עשרות מטרים, כפי שהיינו בטוחים שאליהם יגיע. שם, ריחף לו, ללא כל תזוזה.

ואז, בלי כל התראה, החלה לנשב רוח. לא הייתה זו אמנם רוח סוערת במיוחד, אולם די היה בה כדי לשלוח את הצעצוע הנחמד אל עבר הבתים במהירות גוברת והולכת. התחלנו למרדף אחרי המסוק הקטן ההולך ובורח מאתנו. אך עד מהרה התגלה לנו שלא נצליח להדביקו.

"אין דבר!" קראתי תוך לדי ריצה מטורפת. "לפי החישוב שלי הוא צריך לנחות עכשיו." ואכן, כעבור כחצי דקה, החל המסוק לנחות. למרבה הצער היה זה מאוחר מדיי. בייאוש רב, כשאנו עומדים מזיעים ומתנשפים מן המירוץ השגעוני, ראינו את המסוק יורד ישר אל אחת החצרות.

"אלוקים אדירים!" קרא לפתע יונתן קריאה מבוהלת שכמעט והקפיאה את דמי לעורקיי. "מה!?" שאלתי בחרדה.

"בן אדם!" השיב יונתן להתרגשות, "אתה... אתה יודע איפה הוא נחת?"

"לא." השבתי במלוא הכנות.

"המסוק הזה שלך נחת ישר לתוך החצר של המכשפה."

*224*

במשך רגע ארוך, לא השבתי לו. הייתי המום.

"זאת אומרת שאין שום סיכוי להציל את המסוק." אמרתי בלחש לאחר שנרגעתי מעט. עיניו של יונתן הבריקו בברק מוזר, מסתורי. "לאו דווקא. בעצם... יש סיכוי," אמר.

"רגע. אתה... אתה לא מתכוון שנתגנב לתוך החצר של המכשפה," ניחשתי את מחשבותיו.

"דווקא כן," השיב יונתן חד וחלק. "זאת אומרת - בתנאי שאתה מסכים."

"מסכים?" חשבתי בתדהמה. "אתה בטח לא שפוי או משהו כזה."

"אני שפוי לגמרי," נפגע יונתן, "בכל אופן, חשוב על העניין ותן לי תשובה בעוד שעתיים שלוש," שבנו לשכונה מבלי לומר דבר. אין לי כל מושג איזה שד נכנס בי, אך כעבור כשלוש שעות מצאתי את עצמי משיב ליונתן בחיוב. כמעט ולא האמנתי למשמע הדברים היוצאים מפי שלי עצמי. באחד הרגעים התעורר בי צורך להתחרט ולחזור בי מדבריי אבל הדברים נאמרו וחסל.

וכך, בשעת ערב מוקדמת של אותו יום, מצאנו את עצמנו מטפסים על הגדר של חצר המכשפה. בנשימה עצורה הסטנו את השיחים שהפרידו בינינו לבין החצר ו...הופ! קפצנו.

נחתנו בחצר. מעתה והלאה נשמרנו שלא לעשות תנועה מיותרת העלולה למשוך, חס וחלילה, את תשומת לבה של המכשפה. הבטנו סביבנו. הירח שהיה עתה בדיוק מעלינו, האיר את החצר באור כסוף ומסתורי וגילה עצי פרי ושיחי ורדים שמילאו את החצר.

"שמע," לחש יונתן, "לא ידעתי שיש למכשפה חצר כל כך יפה."

"כן", אישרתי בהסכמה, "באמת חצר יפה."

"יאללה, בוא נתחיל לחפש את המסוק שלך", לחש יונתן, "חבל על הזמן." הוא החל להתקדם.

ואז... נשמע לפתע רעש עצום שהחריש את אוזנינו והאיץ את פעימות לבנו. האם היה זה אחד מכישופיה הנוראים של המכשפה? אולי הטמינה לנו המכשפה מלכודת? מיד גילינו שלא היה זה כלל כישוף. יונתן נתקל למקרה בפיסת פח גדולה שהייתה שעונה על אחד העצים. פיסת הפח נפלה והשמיעה את אותו רעש איום. אור נדלק לביתה של המכשפה ועוד לפני הספקנו לזוז ממקומנו, כבר יצאה היא לקראתנו ופנס גדול לידה. אור הפנס נפל עלינו.

"זה הסוף." לחשתי לחברי שניצב לידי כמשותק. הכנתי את עצמי לקראת גורלי המר.

"ילדים!?" קראה המכשפה בקול העורב המחוספס שלה. "מה מעשיכם כאן?" וכשלא ענינו לה, ציוותה: "גשו הנה, גשו הנה." ופרצה בקול צחוק מבעית. "נו, בטח, בטח." אמרה לעצמה.

מזיעים מפחד, התקדמנו לאיטנו אל עבר ביתה של המכשפה.

"היכנסו, היכנסו." הראתה לאט בידה וחייכה אלינו חיוך ערמומי שלא השאיר בנו כל ספק לגבי כוונותיה. מי יודע מה היא זוממת? אך לא הייתה לנו כל ברירה. עשינו כדבריה ונכנסנו לחדר.

החדר ומה שהיה בו היו לדיוק כפי שחשבנו. זה היה חדר קודר מאוד ופסלים מסתוריים ניצבו בו לכל פינה. באור מכושף האירה את החדר נורה לא חזקה.

*225*

המכשפה ציוותה עלינו לשבת על כיסאות גבוהים. היה ברור לי שאלה הם כיסאות מלכודת שכופתים את היושב מיד עם ישיבתו. אבל... מה אפשר לעשות? עצמתי את עיניי ו... התיישבתי. ואולם... איזה פלא - דבר לא קרה. המכשפה חיכתה בסבלנות עד שנסתדר במקומותינו ואז שוב עלה על פניה אותו חיוך ערמומי שהיה עליהן קודם. היא הפנתה אלינו את גבה הכפוף וניגשה אל חדר צדדי וקטן שנפתח אל החדר שישבנו בו.

הפניתי את מבטי אל יונתן ולחשתי בזהירות: "בחדר הקטן הזה היא בטח עושה את כל מעשי הכשפים שלה."

"כן." השיב יונתן בהסכמה וקולו היה יבש מפחד. המכשפה שבה ובידיה שתי כוסות גבוהות וצרות, מלאות ב... מזל ירוק ונוצץ.

"קודם כול, תתכבדו במשהו." הציעה וחיוכה הערמומי לא סר מפניה.

"זהו זה", הרהרתי, "עכשיו כשאנחנו כאן, אין לנו כל אפשרות לברוח והיא יכולה לתת לנו את הרעל הזה בלי שום חשש. הרי אין ספק שהדלתות נעולות עכשיו. חבל שלא ניסינו לברוח אז." הבטתי בפניו של יונתן. הוא חשב כמוני.

המכשפה עמדה וחיכתה, ודאי כדי למנוע כל ניסיון של תחבולה מצדנו.

זהו, כלו כל הקיצים. שלחנו מבטי פרידה זה לזה ובהעוויית פנים לגמנו את המשקה הירוק. הרעל היה עתה בתוך מעיי. אולם מה מוזר - הוא היה מתוק וערב לחיך. "כנראה להקל עלינו את לגימתו," חשבתי. ישבתי בשלווה, משלים עם מר גורלי וחיכיתי להשפעתו של הרעל עליי.

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*226*

המכשפה חייכה שוב את חיוכה הערמומי ופנתה פעם נוספת אל עבר החדר הצדדי הקטן.

"מה עוד יש לה לתכנן נגדנו?" חשבתי כשאני מציין לעצמי שאלה הן מחשבותיי האחרונות. המכשפה שבה וחפץ בידה. היה זה... היה זה לא אחר מאשר... מאשר... המסוק שהביא לי אבא.

"ובכן... המכשפה ידעה היטב את מטרת בואנו. היא ציפתה לנו." הרהרתי.

"זה שלכם?" שאלה.

לא היה כל טעם להכחיש. "בין כך וכך החל ודאי הרעל לפעול את פעולתו", אמרתי לעצמי, "מה זה משנה?"

"כן. המסוק הוא שלי," אמרתי.

"קח אותו," הושיטה לי המכשפה את המסוק, "אבל להבא תקפיד להיזהר יותר, שלא ינחת בחצרות של אנשים."

"מה זאת אומרת?" שאלתי כשתימהוני אינו יודע גבול, "אני באמת יכול לקבל אותו בחזרה?"

"כן", חשיבה המכשפה, תמהה על השאלה. "אמרת שהוא שלך, לא?"

"כן, אבל... אנחנו חשבנו..."

"והמשקה הירוק הזה..." דיבר לפתע יונתן, "... זה לא... זה לא... רעל?"

"רעל?!" יצאה קריאה נדהמת מפיה של המכשפה. "למשקה מנטה אתם קוראים רעל? נו, זה כבר באמת יותר מדיי." פניה היו כעוסות.

הבטנו זה בזה שותקים ונדהמים ולא ידענו מה לומר, הזקנה הביטה בשעון העתיק של הקיר. "כבר מאוחר בשביל ילדים בגילכם", אמרה כשהכעס עוד נשמע בקולה, "עוד מעט יתחילו לדאוג לכם בבית."

"ואנחנו חשבנו כל הזמן שאת... שאת.,." התחלתי ולא העזתי לסיים, שמא תכעס עוד יותר.

"קדימה!" האיצה בנו הזקנה, "הביתה!"

לא האמנו - היינו חופשיים, חופשיים לגמרי לצאת מחצרה של הזקנה. הלכנו אל פתח הבית ומשם אל שער החצר. לקראת הסוף התחלנו לרוץ - על כל מקרה. רק כשהיינו במרחק של עשרים או שלושים מטרים מחצרה של הזקנה, רק אז הרשינו לעצמנו לעמוד, מתחת לפנס רחוב, ולנשום לרווחה.

"ובכן,.." פתחתי, כשכולי מתנשם ומתנשף, "היא... היא בכלל לא מכשפה. בעצם... דווקא אישה די טובה - החזירה לנו את המסוק ואפילו נתנה לנו לשתות."

יונתן הניד בראשו להסכמה. "אף פעם לא אקרא לה עוד מכשפה," אמרתי.

"גם אני," הוסיף יונתן.

עשינו את דרכנו הביתה, כשאנו יודעים שגילינו דבר מה חדש.

"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" חשבו על הקשר בין הפתגם לבין הסיפור.

*227*

הימים הטובים של עוזי / יוסי מרגלית

*227*

עוזי בא לכפר ולבית-הספר שלנו רק בראשית השנה הזאת. אמרו לנו שמשפחתו נמצאת בארץ זמן קצר בלבד. ובאמת, בהתחלה הוא לא ידע עברית כל-כך טוב. כאשר בא בפעם הראשונה לבית-הספר, אמרה המורה, כי בלי-ספק נהיה חברים טובים לעוזי, והיא מקווה, שהוא ייקלט בינינו במהרה. הייתי בטוח שהמורה צודקת, ואני חושב שגם יתר החברים חשבו כך. הרי עוזי לא היה הראשון, שבא אלינו. כאשר בא שמעון, לפני שנתיים, כמעט לא ידע עברית בכלל. ועכשיו אף אחד אינו מרגיש ששמעון היה פעם עולה חדש.

עברו ימים אחדים אחר התחלת הלימודים. עוזי השתתף בשיעורים והתברר, שהוא דווקא תלמיד טוב, אולי טוב מרוב ילדי הכיתה. בחשבון, בייחוד, פתר שאלות שאנחנו עמלנו עליהן קשה. אבל גם בשיחות על הסיפורים שבספר הקריאה השתתף, אף-על-פי שהיה קשה לו לקרוא ולהתבטא. בהפסקות היה יוצא אל החצר, כמו כולנו, אבל אחר-הצהרים, כאשר היינו הולכים זה אצל זה, או מתאספים ביחד ומשחקים, לא היה עוזי בינינו. יום אחד החלטתי לדבר על זה עם יואב ועם שרגא ועם גיורא. אמרתי להם, שזה לא בסדר שעדיין אין לעוזי אף חבר אחד. אף אחד אינו בא לבקר אצלו בביתו, והוא אינו מצטרף למשחקים שלנו. החברים אמרו, שבעצם, גם הם כבר חשבו על זה.

ואז, כפי שהיינו, קמנו והלכנו אל עוזי הביתה. קצת התביישנו, כמובן, אבל היינו שלושה, ושלושה מתביישים הרבה פחות מאשר אחד.

עוזי היה בבית. הוא עצמו פתח לנו את הדלת. ראינו שהוא מופתע, אבל עד מהרה זרחו פניו בשמחה, והוא הזמין אותנו פנימה. הוא הציג אותנו לפני אמו, וגם אחותו הקטנה נגשה להסתכל בנו. עד אותו רגע אפילו לא ידענו שיש לו אחות. אמו דיברה אתו בשפה לא מובנת לנו. עוזי באר לנו, כי היא יודעת עברית הרבה פחות ממנו, ולכן היא חוששת לדבר, פן נצחק לשגיאות שבפיה. היא קראה לו "ויקטור", ועוזי הסמיק כאשר קראה לו כך. היה ברור, שזה היה שמו עוד בחוץ-לארץ, ורק בארץ נתנו לו שם עברי, - עוזי, אך אמו מוסיפה לקרוא לו בשמו הישן, הלועזי.

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*228*

אחר-כך הביא עוזי בחגיגיות רבה קופסת משחק, וכאשר פתח אותה, ראינו שהכל בה חדש לגמרי ושלא שיחקו עוד במשחק הזה אף פעם. כנראה קנו את המשחק במתנה לעוזי, אבל לא היה לו עם מי לשחק. כמובן, כולנו שמחנו לשחק במשחק החדש, והיה נעים וטוב, ולא הצטערנו שאנחנו יושבים בבית, אף-על-פי שבחוץ היה מזג-אוויר נוח של סתיו.

כך בילינו שעה ארוכה, עד שירד הערב. הצענו לעוזי, שלמחרת יבוא אל גיורא לשחק, ושם גם נהיה כולנו. עוזי הסכים, והלכנו הביתה שבעי-רצון: הרי גם עשינו משהו שעוזי ייקלט בינינו, כמו שהמורה אמרה, ובעצם גם בילינו יפה.

למחרת בא עוזי אל גיורא, כפי שהבטיח, ואנו קיבלנו אותו בשמחה. גיורא הוציא את הכדור שלו, והתחלנו לשחק בחצר ב"מחניים קטן". אז התברר פתאום, כי עוזי מקלקל כל הזמן את המשחק. לא בכוונה, רק בגלל משקפיו, או יותר נכון, בגלל עיניו.

לא הזכרתי קודם, כי עוזי נראה משונה קצת כשראינו אותי לראשונה במשקפיו בעלי העדשות העבות, המקטינות הרבה את עיניו. זה אפילו היה קצת מצחיק בהתחלה: כאילו עוזי עצמו עומד פה בקרבתנו, ואילו העיניים שלו ממצמצות ומציצות בנו מרחוק... אבל כעבור ימים אחדים התרגלנו למראה זה של פניו, וגם לא אכפת היה לנו שהמורה הושיבה אותו ליד השולחן הראשון לפניה, כדי שיוכל לראות את הכתוב על הלוח. ואילו עכשיו, כאשר עוזי שיחק איתנו ב"מחניים קטן", התברר, שהמשקפיים הללו, או העיניים שלו - מפריעות לו מאוד. עוזי פשוט לא ראה את הכדור, כאשר הכדור היה קצת רחוק ממנו, וכשהכדור היה בידו, ראינו שאינו יכול לקבוע את המרחק הנכון בינו ובין הילד שרצה למסור לו, או שביקש לקלוע בו. קל היה לפגוע בו, כי הוא לא ידע להימלט מן הכדור, אבל צריך היה לכוון כך, שהכדור לא יפגע בפנים. למסור לו - זה היה כדור אבוד: הוא לא תפס, הכדור התגלגל רחוק, והיינו צריכים לחכות עד שמישהו ירוץ ויביא אותו. תחילה, כמובן, התאפקנו ולא הראינו את ההתרגזות שלנו על שהמשחק מתקלקל כל הזמן בגלל עוזי. אך הדבר נעשה קשה יותר ויותר. אף-על-פי שלא נדברנו בינינו, השתדלנו להתעלם ממנו: שיחקנו כאילו איננו. ורק כאשר נזדמן והיה "טרף" קל מאוד לכדור, פגענו בו ללא קושי, וזה גם בעצם היה מיותר. לבסוף נמאס הדבר ליואב והוא צעק, שאי-אפשר לשחק ככה, והציע לעוזי לנוח קצת בצד, לפחות חלק מהזמן.

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*229*

עוזי לא אמר מילה, הלך לו והתיישב על אחת התיבות שעמדו לפני המחסן, ואנו הוספנו לשחק בלעדיו, אף-על-פי שגם ככה לא היה נעים... אחרי כן גילינו פתאום כי איננו. פשוט השתעמם והלך הביתה.

למחרת היום, בבית-הספר, נוכחנו שעוזי בכלל אינו כועס עלינו, וכמובן שמחנו על כך. בימים הבאים נסינו לבוא אליו שוב וגם קראנו לו לבוא ולשחק אתנו, אבל כל זה נמאס די מהר. כמעט לא יכולנו לשחק אתו משחקי-חוץ, רק בחדר. הרי אפילו בלי כדור, כאשר מתרוצצים בחוץ, היה קשה איתו: לרוץ מהר אינו יכול, פן יכשל, ואם אינו רץ מהר, כל המשחק מתקלקל. ולשחק משחקי-חדר, לאחר כל הלימודים והשעורים הללו - לכך יכול להכריח אותנו רק גשם חזק...

הנה כך נשאר עוזי אתנו. למד אתנו והתקדם יפה, ועד מהרה דיבר עברית באופן חופשי כמו כל אחד מאתנו. גם נעים היה לדבר איתו, והוא חי בשלום עם כולנו. אך אחר-הצהרים לא הלך אליו אף אחד, וגם הוא לא בא לשחק אתנו.

והנה קרה המקרה, ששברתי את הרגל. על עצם המקרה הזה אין מה לספר. אילו, לפחות, שברתי את הרגל באיזה מקרה חשוב, אולי היה כדאי לחזור ולספר על מעשה הגבורה. אך לי נשברה הרגל, כאשר התרוצצתי בחצר בית-הספר, בהפסקה. סתם נפלתי, בעצמי איני יודע מדוע ובגלל מה, ואחר-כך קשה היה לי לקום, וגררו אותי אל האחות והיא החליטה שזה רציני. ההמשך היה בית-חולים ובדיקות וצילומים ומכאובים - עד ששכבתי במיטתי בבית, כשרגלי נתונה בגבס... ואמרו לי, שלא אוכל ללכת לבית-הספר לפחות שלושה שבועות. והנה, אף-על-פי שלא היה פה מעשה גבורה, ואפילו התביישתי קצת על שנשברה לי הרגל סתם ככה - נעשיתי... "גיבור היום" בכיתה, ולא רק בכיתה. אך נסתיים יום הלימודים - והבית נתמלא ילדים. מובן מאליו, שכל החברים הטובים שלי באו. אך באו גם בנים ובנות אחרים מהכיתה, ביניהם כאלה, שלא היו אצלי בבית אף פעם, ובאו גם אחרים, ילדים שכנים, וסתם ילדים מהכפר, שאף פעם לא חשבתי כי יבואו אליי. וגם ממתקים הביאו. וכמובן, הילדים מהכיתה אמרו לי, אילו שעורים צריך להכין. והיה עליז ושמח, עד שכמעט חשבתי כי היה כדאי שתישבר לי פעם הרגל... אילו רק לא היה כואב כל-כך...

אך כל הששון והשמחה הזה נמשך רק שניים שלושה ימים. ברור, לילדים יש דברים יותר מעניינים ונעימים לעשות, מאשר לשבת אצל ילד השוכב במיטה בגבס. אבל עוזי, הוסיף לבוא.

קודם כשבאו ילדים רבים, לא שמתי לב שגם הוא בא. אם כולם באים, ודאי שגם הוא בא. אך כשפתאום נעשה ריק, ואני מחכה עד אחר הלימודים ומקווה, אחר-הצהריים, שהנה הנה ידפקו בדלת, ושקט עקשני ומרגיז שכזה מסביב... ואז, סוף סוף דופקים בדלת ונכנס עוזי לבדו ומחייך וילקוטו בידו - אז, כמובן, שמחתי מאוד מאוד לקראתו, הוא מתיישב לידי, מספר לי דברים שקרו במשך היום בבית-הספר, מוציא מילקוטו את יומן השיעורים ואת המחברות ומראה לי מה למדו ומה צריך להכין. ואם לא הבנתי משהו, היה מנסה להסביר לי. ככה עוברות שעה ושעתיים, ובינתיים גם נכנסת אמא ונותנת לנו כיבוד מן הממתקים שהביאו הילדים בימים הראשונים, וגם תוספת, והכל נעים וטוב.

*230*

אמנם למען האמת, עלי להגיד, כי מזמן לזמן אני נזכר ומציץ ומקשיב אל דלת הכניסה, אולי בכל זאת יבוא מישהו מן החברים אבל אף אחד אינו בא, ואני שמח שלפחות עוזי כאן. אכן, קרה שנכנס מישהו, אך תיכף הלך לו.

במרוצת השבועות האלה נעשינו באמת חברים טובים, עוזי ואני. הייתי לא רק אסיר-תודה לו, על שהוא לבדו התמיד בביקורים אצלי והביא לי את השיעורים וגם עזר לי בהם, נוכחתי לדעת, שגם יש לו אופי טוב יותר מאשר לחברים האחרים שלי, ובמשחקים אינו ממהר להתרגז כמו יואב, למשל. כשהוא מפסיד, אינו מקלל. וכשהוא זוכה, אינו מקניט. היה לי ברור, שכאשר אבריא, אוסיף לבלות עם עוזי, ואוותר על החברים האחרים, לפחות ימים אחדים בשבוע.

והנה הגיע היום, וחזרתי לבית-הספר. רגלי עוד הייתה בגבס, אך כבר מותר היה לי להתהלך, ורק הזהירו אותי שאשמור על עצמי ולא אתרוצץ. כמובן, קיבלו את פני בשמחה רבה, וברגעים הראשונים לאחר שנכנסתי לחצר בית-הספר, כמעט שלא יכולתי לזוז מרוב הילדים שהקיפו אותי מכל צד. אחרי-כן, כאשר חלפה ההתרגשות, לא יכולתי להתאפק וטענתי אל גיורא ואל יואב ואל שאר החברים, מדוע לא באו אליי בכל הזמן האחרון. אז הם סיפרו לי, כי אמנם דיברו על זה בכיתה, אך עוזי אמר כי הוא ישמח להביא לי את השיעורים בכל יום אחרי-הצהרים, וגם יעזור לי להכין אותם ויסביר לי מה שלא אבין. אז הם החליטו לסמוך על עוזי ולא לבוא, כדי שלא להפריע לו.

ידעתי יפה שזה תירוץ. כל אחד יודע, שהכנת השיעורים אינה נמשכת מהצהריים ועד הלילה, ואפשר היה למצוא הרבה זמן לבלות יחד מחוץ להכנת השיעורים. אבל היה להם נוח יותר לשחק ולהתרוצץ בחוץ, מאשר לבקר חבר השוכב חולה במיטה.

בימים שאחרי-כן הוסיף עוזי לבוא אליי. ועתה, מכיוון שכבר מותר היה לי להתהלך, גם קבעתי איתו מדי פעם בפעם שאבוא אליו. שוב הייתי אורח מכובד בביתו.

הכינונו יחד שיעורים, שחקנו במשחקים שלו, אמא שלו כיבדה אותנו בדברים טובים והוסיפה לקרוא לו "ויקטור', אך עתה כבר לא היה אכפת לנו הדבר, החברות הטובה שלנו נמשכה גם אחרי-כן, לאחר שהסירו מרגלי את הגבס, וגם לאחר שהחלמתי לגמרי ויכולתי להתהלך ולרוץ באופן חופשי ובלי חשש. החברים הטובים שלי מקודם כאילו שכחו אותי, לא ניסו עוד לבוא אליי אחר-הצהרים, ולא הזמינו אותי להצטרף אליהם.

אך הנה קרבו ובאו ימי הקיץ הארוכים והחמים, שנת הלימודים הלכה והתקרבה לסופה. בגלל סוף השנה ובגלל החום, נתנה המורה פחות שיעורים, וכמעט בכל שעות אחר-הצהריים היינו פנויים, עוזי ואני, למשחקים. אולם משחקי-החדר, שחזרנו עליהם שוב ושוב, שעממו יותר ויותר, ומדי פעם בפעם הייתי מביט בעד החלון החוצה, אל החצרות והמגרשים שטופי האור. אכן פעמים אחדות הצעתי לעוזי לצאת לטיולים בסביבה, ואף אמנם יצאנו וטיילנו עד שהחשיך. אך במהרה לא נותר עוד לאן לטייל, ואני התגעגעתי למשחקים של ממש, בחוץ, בהתלהבות, עם כדור...

*231*

וכך, עוד לפני שנסתיימה שנת הלימודים, חזרתי ומצאתי את דרכי אל שרגא וגיורא ויואב ושאר החברים הישנים שלי. הצטרפתי אליהם ושיחקנו יחדיו, והדבר היה פשוט וטבעי עד כדי כך, שאף אחד לא שאל ולא דיבר על זה. כמובן, בהתחלה עשיתי זאת יום אחד, ולמחרת חזרתי והודעתי לעוזי, שאבוא אליו אחר-הצהרים. אך לא עברו יומיים, ושוב התגעגעתי החוצה. וכך, לאט לאט, פחתו הימים שבהם נפגשתי עם עוזי, ולעומתם רבו הימים שבהם נפגשתי עם החברים האחרים. לבסוף כאשר הגיע "החופש הגדול", חדלתי מלהיפגש עם עוזי לגמרי.

ועכשיו? אולי לא נעים לספר, אבל זוהי האמת. איך שהוא, אני נמנע מללכת לאותו צד של הכפר, שעוזי גר שם. אפילו בימים שאין לי בהחלט מה לעשות בחוץ, ושהייתי משחק ברצון באותם משחקים של עוזי. לא נעים לי, מפני שיצא כי אני מוכן להיות חבר טוב איתו רק כשאני בצרה, נניח כאשר רגלי נתונה בגבס. לא נעים לי, מפני שאני מרגיש כי אני חייב לו, על שהוא היה החבר הנאמן היחיד בתקופה ששכבתי בבית. ולא נעים לי, בייחוד מפני המחשבה הרעה, שבעצם אולי טוב לו כשיש לי תקלה, או למישהו אחר, ושהוא מחכה לזה... אני יודע שזו מחשבה רעה, ובושה לחשוב כך, אבל דווקא מפני זה קשה לי לראות אותו בכלל...

לסיפור יש "סיום פתוח". כאשר סופר מסיים סיפור בדרך כזאת, הוא כאילו אומר לקוראים: "קשה מאוד להציע פתרונות לבעיות שהעליתי בסיפור".

נסו אתם להציע פתרונות הנראים לכם מתאימים לסיום הסיפור.

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*232*

פינלי השובב / שלום עליכם

*232*

פינלי זה ילד שובב ובעל-מחשבות היה, מעמיק לכל דבר, בוחן ובודק וחוקר עד תכליתו: למשל ראה פינלי שעון, מיד שאל: מדוע השעון הולך? ולא נתקררה דעתו עד שפתח את שעונו של אביו, הפרידו לחלקיו ולגלגליו - ונענש כפליים, גם בידי אביו וגם בידי אמו. ואולם פינלי קיבל ייסורים באהבה, ומוסר לא לקח.

פעם אחת, בערב שבת, היו בוררים אפונים בביתם. נתן פינלי דעתו על האפונים, שעגולים הם. נטל אחד בידו הסתכל בו ותמה תמיהה גדולה: אפון זה, למה עגול הוא ולא מרובע? וכך היה תוהה עליו, עד שגמר בלבו לעשות בו ניסיון. עמד והכניס את האפון לתוך אוזנו האחת, לנסותו ולראותו אם ייצא מאליו מתוך האוזן השנייה... לכאורה, הלוא כוונתו הייתה לטובה: מתאווה היה לראות את האפון העגול, כשהוא נכנס לאוזן אחת ויוצא מן האוזן שכנגדה. אבל כוונתו חטובה - אלוקים חשבה לרעה. אותו אפון, כיוון שנכנס לתוך אוזנו, שוב לא רצה לצאת כלל, לא מכאן ולא מכאן! בא פינלי לבית רבו. עמדו כל הנערים לפשפש באוזנו ולהוציא מתוכה את האפון. זח מחטט באצבעו הקטנה וזה בשבט של מטאטא - ולא עלתה בידם.

חזר פינלי אל ביתו לארוחת-הצהריים. ראתה אמו שהילד מושך ידו מן הסעודה, אמרה לו:

- פינלי, למה לא תאכל ולמה נפלו פניך?

ולא הניחה לו עד שהודה לפניה על מעשהו. שמעה אמו את דבר האפון - ונתחלחלה. מה עשיתה? עמדה תחילה וחלקה לו סטירות יפות, למען יידע נער במותו ויחכם ולא ישתעשע עוד באפונים. ותכף לזה תפסה לו בידו והוליכה והביאה אותו עד ספסל רבו, שיוסיף לו אף הוא מלקות משלו. ורק אחר-כך השכיבוהו על המיטה, והרב עם

*233*

הרבנית וכל השכנים והשכנות עמדו עליו ליצק מים לתוך אוזנו האחת ולחטט בתוך השנייה.

- הגידה, פינלי, לכל הפחות, לאיזו אוזן תקעת את האפון?

- אך פינלי מחריש ואינו מגיד דבר. נראה, שמגודל הבהלה שכח פינלי עצמו ומאיזו משתי אוזניו הכניס את האפון ומאיזו משתיהן צריך היה לצאת. הורה הרב:

- לפי דעתי, נכנס האפון לאוזן הימני!

- זו מנין לנו? - שאלו הנוכחים.

- משום שטבע האדם בכך: רגיל הוא למשמש תמיד בידו הימנית. עמדה אשתו הרבנית וביטלה את דבריו:

- מה ייתן לנו שכלך הישר, כשאפון נמצא באוזנו השמאלית של הילד.

- אם כן - אומר הרב - הגידי לי, החכמה בנשים, איזו הדרך בא האפון הזה לתוך האוזן השמאלית?

ענתה הרבנית ואמרה:

- דבר זה לא אותי תשאל, אלא אותו.

- את מי

- את האפון!

וסוף מעשה היה, נטלו את פינלי והוליכוהו אל הרופא אשר בעיר הגדולה. ושם - כך מספר פינלי - פירקו את אוזנו והוציאו מתוכה את האפון, ולא אפון סתם, אלא אפון הראוי להתכבד, גדול וירוק. כולו פורח, עם שורשים ופיטורי-ציצים...

כל העייריה הייתה כמרקחה. הכול דיברו באפון. ופינלי הוכיח לכל חבריו, שאלמלא הקדימו להוציא את האפון ודאי שזה היה הולך שם הלוך וגדול מיום ליום, הולך ומשגשג ומשלח שורשים, עד שהיה מצמיח מתוכו כמה וכמה אפונים - מטע כלול בהדרו...

"שלום עליכם" זה הכינוי של הסופר שלום רבינוביץ.

סיפוריו של שלום עליכם למבוגרים ולילדים מלאים בהומור ומעוררים בנו צחוק. כך גם הסיפור "פינלי השובב".

מה מצחיק בסיפור?

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*234*

החסידה

*234*

שאלו את רבי יעקב יצחק ("היהודי מפשיסכא"):

- בגמרא נאמר, שלחסידה נתן שמה זה, משום שהיא עושה חסד עם בניה. אם אמנם כן, מדוע היא נמנית עם העופות הטמאים?

השיב:

- משום שאינה עושה חסד אלא עם בניה.

"אור הגנוז"

"ומצא חן ושכל טוב בעיניי אלוקים ואדם"

משלי ג, ד

... עולם חסד יבנה

תהילים פ"ט, ג'

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*235*

האישה ומשפטה עם הרוח / חיים נחמן ביאליק

*235*

ואישה אחת, עייפה ורצוצה מאוד למראה ושוחה בדמעות כולה באה בזעקה ותתנפל לפני שלמה ותאמר: "אהה, אבי ומלכי הלוא תשפטני מיד הרוח, הלוא תריב את-ריבי."

ויצא לב המלך למראה האישה ולקולה; ואולם השתאה לדבריה מאוד ויאמר אליה ברחמים:

הרוח? מה עולל לנפשך, בתי? דברי דבריך ואשמעה." ותדבר האישה, ודמעתה על לחיה, לאמור: "אישה אלמנה וגלמודה אנוכי, אדוני המלך, ולאמתך אין כול, בלתי אם סוכת-עץ רעועה על שפת הים, מחסה לראשי, ועשר אצבעותיי הרזות, אשר אחיה בהן את-נפשי באורגי רשתות ומכמרות לדייגי הים. אז יבואו ימי הסופות החזקות בים, והם ארכו מאוד, ויישבר גם מטה לחמי הדל. הדיג שבת, פורשי מכמרות חדלו ולמלאכת ידיי אין דורש ואין מבקש. וארא בבוקר והנה תם הקמח מכדי, והים עודנו הולך וסוער - ויעזבני לבבי מפחד רעב, ואצא עם דלת העם ללקט בשדה אחד הנדיבים מאחורי הקוצרים. כל-היום הלכתי בשדה כפופה ושחוחה ופניי כבושים בקרקע, כי שברה החרפה את-לבי, וארחץ את-שיבולי לקטי בדמעתי הנעלמה. אהה, מלכי אבי! אכן דלה ורשה אמתך מנוער, ומאכלה לחם צר כל-ימיה, ואולם לחם חסד לא ידעה מעודה. ואלוהים ראה גם ראה את כל-ענותי ויברך את-יגיעי ביום ההוא ולמחרתו, ואמלא את חוצני מן השיבולים, וגם נתון נתנני אלוהים לרחמים בעיני בעל השדה ונעריו ויוסיפו לי על הלקט בעין טובה, ואני לא שאלתי. ביום השני לפנות ערב חבטתי את לקט ידיי ואטחנהו ויהי כחצי האיפה קמח. ואצור את הקמח במטפחת ואשאהו להביאו אל סוכתי.

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*236*

אני בדרך, והרוח דופקת אותי מאחוריי ביד חזקה, דפוק והדוף - והנה איש לקראתי, כולו פחדי אלוקים ובעותי מוות. אמרתי נטות מפניו, ואולם האיש החזיק בי ויקרא: 'הושיעי, האישה! אש נפלה משמים ותלהט את-כל-כפר מושבי מסביב ותאכלהו כולו, מנפש ועד רכוש, ללא שארית וללא פליטה. רק אני לבדי נמלטתי מתוך הלהבה, וזה שלושה ימים לא בא אוכל אל פי. הלוא תציליני ממוות ברעב.

פניו ענו בו כי לא ישקר. ואמהר ואתן-לו בשלישית מן הקמח אשר בצרורי וילך, ואני בירכתי בלבי את-האלוהים אשר הקרה לפניי מעשה צדקה וחסד, להחיות נפש איש ברעב, כחסד אשר עשו עמדי גם היום גם תמול אנשים זולתי.

עוד לא הרחקתי משם, ולעוד כברת ארץ ביני ובין סופת מלוני, והנה איש עוד אחד בא והוא מבוהל ודחוף, כמורדף על צוואר, כל עוד נפשו בו, ואש זרה, אש הרעב, לעיניו. ובטרם אתבונן והאיש חסמני ויצעק: 'לחם' הבי פת לחם! מחנה ערביאים פשט על אוהלי ועל עדריי הרבים, את-כל-הנפש הכריעו לטבח, ואת-כל-הרכוש בזזו, ואימלט אנוכי לבדי מן המטבח, וזה שלושה ימים לא טעמתי טעם לחם. הלוא תשיבי את-נפשי, האישה.'

עיני איש עדי פיהו - ואחלק גם לאיש הזה כשלישית מקמחי, ואודה את-אלוהים על בחרו בי לתתני כמלאכו להחיות נפש איש ממוות זה פעמיים.

והרוח עודנה הולכת וחזקה.

כמעט ניגשתי אל דלת סוכתי ואך נגעה ידי בכיפת המנעול, וייפול פתאום גל רוח, גל אדיר וחזק מאוד, ויך עלי בכוח ויהומני, ובטרם אמצא את-ידיי ואת רגליי, והנה הצרור, צרור הקמח, שארית לקטי האחת, ניתק מידי בחוזקה - ואיננו. יד נעלמה חטפתו ותשאהו אל עבר פני הים. רגע אחד ראיתיו עוד נישא כנוצה על כנפי הרוח ואני דלקתי אחריו בזעקת שבר, כפיי שטוחות אליו בכפות האם אל עוללה הנשוא בציפורני הנשר. ואולם את שאגתי בלעה נהמת הים וזרועותיי השלוכות שבו ריקם. כעוף לילה התעופף הצרור - ואיננו. רצוצה ושבורה מיהרתי אל סוכתי, להיסתר-בה ביגוני, והנה סוכתי, מחסי ומלונתי, מוטלת גם היא לעיניי שבבים ורסיסים. יד הרוח הייתה גם בה ותהפכנה ותהי למפלה כולה. באין כוח נפלתי על ההרס ואהי מוטלת באפלה כל-הלילה כאבן דומם. ועתה הנה באתי, כל-עוד נפשי בי, לשים את צעקתי לפני הדום רגליך, אבי ומלכי. שופטה משפטי! ריבה ריבי!

וככלות האישה לשפוך שיחה ותהי לנחל דמעה, וגם רבים מן הניצבים עליה באולם המשפט בכו לקולה, כי נגעו דברי האישה הנאמנים בליבם. ויכמרו רחמי המלך על האישה ויאמר אליה:

"קומי, ביתי, וסורי מזה הצדה, ואני אצווה עליך, וישבת מעט ונפשת, וכשוב רוחך אליך והוצאתי את משפטך לאור."

וייצו המלך שלמה את עבדיו על האישה ויביאו לה לחם ויין להשיב נפשה. עד כה ועד כה ושלושה בני נכר באו אל חצר האולם ועמם שלושה פרדים עמוסים שלושה שקים מלאים, והם מבקשים לראות את פני מלך ישראל.

האנשים הובאו האולמה, והמלך שאל לחפצם. וישתחוו בני הנכר לפני המלך אפים ארצה ויאמרו:

"אנשים סוחרים אנחנו, אשר נקינו איש מארצו ואיש מעמו אל מקום אחד. ונעש שלושתנו יד אחת ונפרוש

*237*

יחדיו בספינה אחת, וסחר ידנו אתנו, כולו בשקים, מעשה כסף וזהב מלאכת מחשבת, אבני חפץ ועדיי יקר וכל ראשי בשמים. ויהי אנחנו שטים בים, וסופה עזה התחוללה ותשם את הים כמרקחה ותטלטל את הספינה בין משבריו ללא נתיב וללא דרך. כה תעינו בים הסוער עת ארוכה, ונעמוד בגבורה לפני משברי המים וגלי הסופה. ואולם מקץ ימים לטלטלטנו, לפנות ערב, נבעה פרץ בקרקע הספינה, חור רחב כמלוא טפחים, והמים בקעו בכוח אל הספינה ויבואו אל חיקה.

להוותנו לא נמצא עמנו דבר אשר נסתום בו את-החור, לא חומר ולא כופר ולא מוך ובלויים ולא כל-דבר סתם זולתם. וננס לסתמו בבגדים אשר פשטנו מעל בשרנו, אך ללא הועיל כי חזקה עליהם השיבולת ותחלצם כרגע ותגרפם הימה. והספינה הולכת ומתמלאת בינתיים מים, עוד מעט וכיסתנו שפעתם והמצולה תבלענו. אימות מוות נפלו עלינו ובחרדתנו הגדולה הרימתו קול תשווע לעזרה, ואולם את-שוועתנו קרעה הסופה לקרעים. אז היינו בכל-רע. ראינו עין בעין את המוות. ובצר לנו מאוד, ונעמוד בספינה עד טבורנו במים, ונקרא לאלוקים בחוזקה ונידור נדרים. איש לאלוהיו קרא, וגם לאלוהי כל-יתר העמים והארצות. אשר ידענום ואשר לא שמענו בלתי אם שמעם, צעקנו: לאלוהי כנען ולאלוהי צידון, לאלוהי עמון ולאלוהי מואב ולאלוהי אדום, לא היה אלוהים אשר לא שעינו אליו ולא הרבינו לו נדרים. ואולם כל תפילותינו ונדרינו שבו ריקם. הסערה לא שככה והים לא עמד מזעפו. ובבוא המים עד נפש, תזכור פתאום את אלוקי ישראל, ונקרא אליו בכל כוח ונידור בעת ההיא לאמור: 'אלוקי ישראל, אם תושיענו היום הזה, והיה כל-הרכוש הצרור בשקים האלה ונתנוהו כופר נפשותינו.

הדבר אך יצא מפינו, והסערה היכתה באחת מכנפיה מכה אדירה מאוד, כמעט נהפכה ספינתנו על פיה, והנה דבר-מה, כעין צרור, נופל ממרום אל הספינה ויבוא מאליו כמגופה אל החור ויסתמהו.

והסערה שככה פתאום ותחדל. הים רגע וישקוט. ואנחנו נושענו.

אז ראינו עין בעין כי אין כאלוקי ישראל אל למושעות. חשנו ולא התמהמהנו, ונחתרה ונבואה אל היבשה, ונמהר לעלות ירושלימה עיר אלוקיכם לשלם לו את נדרינו, כופר נפשותינו, בעיר קודשו והיכלו. הנה הפרדים עומדים בשער החצר, עמוסים שלושה שקים מלאים מבחר סחר ידינו: כלי כסף וזהב ואבני חפץ ופנינים ובשמים יקרים לרוב. כולם קודש לאלוקי ישראל ולביתו. ועתה יצווה-נא המלך ושקלנו את כל המובא על-יד אשר יצווה, ומי ייתן וערבה המנחה לאלוקיכם, כי-על-כן בני נכר אנחנו, ומרחוק באנו, ולא נדע במה נתרצה אליו ואיכה נעבדנו.

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*238*

ויהי שם אלוהיכם מבורך גם על זאת, פי נתננו לראות את-פני מלכו ומשיחו מקרוב פנים אל פנים."

והמלך שלמה שמע את דברי הבאים מראשית ועד אחרית, וככלותם לדבר וישאלם המלך: "הראיתם את-הצרור אשר סתם את-החור מה הוא?" ויענו האנשים ויאמרו:

"ראה ראינו את-הצרור וגם בדקנוהו. איננו בלתי אם צרור קמח קטן ודל. נפלאת היא ממנו, מאין באז אין זאת כי אם יד אלוהים הפילתו ממרום, בחמלתו הרבה עלינו, ולמען מציל נפשותינו ממוות. הנה הצרור בידנו, ראהו המלך. שמור יהי עמנו למזכרת עולם."

והאנשים הניחו את הצרור לפני המלך. ויקרא אליו המלך את-האלמנה ויאמר: "הכירי-נא, הצרורך הוא?"

ותכר האישה את-צרורה ותחי רוחה ותאמר: "אכן הוא הוא הצרור אשר חטפתו הסערה מידי. צרורי הוא, שארית קמחי."

אז אורו פני המלך ועיניו הזהירו ויפן אל שלושת הסוחרים ויאמר:

"את השקים המלאים אשר הבאתם תנו לאישה הזאת. לה הם. בצדקתה ובענות נפשה זכתה בהם. אכן יד אלוקים עשתה לכם את התשועה הגדולה, אך האישה הזאת הייתה מלאכו." ואל האישה אמר: "קחי את שקי הכסף והזהב ולך יהיו. גמולך הם מאלוקים חלף צרורך. ויהי שם האלוקים מבורך לעד ולעולמי עולמים. בידו האחת יוציא מיד אלמנה צרור קמחה היחיד ויטילהו אל לב-ים סוער, למען חלץ שלוש נפשות ממוות, ובידו השנייה ישיב לה שלושה שקים כסף וזהב מוצלים ממצולה למען נחם לב אלמנה ומחות דמעה מעל פניה. יהי האלוקים הגדול מבורך לעד ולעולמי עולמים."

ואולם האישה בצדקתה ניערה כפיה מן הכסף ומן הזהב ותאמר:

"חלילה לאמתך מקחת מאומה מקודשי אלוקים, ואני לא כוהנת ולא בת כוהנים, כי בת אחד העם אנוכי. בגדולות לא אלך ועל יגיע כפיי אחייה מעודי. לו איטב לעיני אלוקים והקרה לי עבודה כחפץ כפיי וכדי מחייתי - ומצא לי. הכוש והכרכד, המחט והצינורה - הם משלח ידי והם משען לחמי מעודי ועמם לא אחסר דבר." וייטבו דברי האישה בעיני המלך, ויצו להביא את שקי הכסף והזהב במספר ובמשקל אל אוצר בית אלוקים ונחשבו כנדבת האישה וכתרומת ידה, ויצאו כולם לפרוכות לבית אלוקים. ואת האישה ציווה להושיב בלשכת הגזית עם הנשים הכשרות האורגות את-הפרוכות ועשתה עמן במלאכת הקודש וכלכלוה בכבוד כל-ימי חייה. ותשב האישה בלשכת הגזית, אורגת פרוכות ושוקדת על מלאכתה יומם ולילה.

והפרוכות ארג ידיה ורקמת אצבעותיה נפלאו בהדרן ובחינן מכל אשר ראתה עין מעולם וכעין אור זרח מהן, כי שמה האישה בבתי ניריהן את כל תבונות כפיה וחכמת ליבה ואת כל טהרת רוחה וצדקתה, וייצא להן שם לישראל כשם האישה לאמור: הפרוכות אשר לציפורה אורגת הרשתות.

חיים נחמן ביאליק נקרא "המשורר הלאומי".

הוא כתב שירים וסיפורים רבים למבוגרים ולילדים. הסיפור "האישה ומשפטה עם הרוח" לקוח מתוך קובץ האגדות "ויהי היום".

*239*

מתן בסתר / א.ז. רבינוביץ

*239*

הירשל קוטין ידוע בכל הסביבה כצייר נפלא. הנסיכים בעלי האחוזות הגדולות מזמינים אותו לצייר את היכליהם ומשלמים לו שכר הגון. הירשל יודע את המלאכה ויודע גם לקחת שכרה. בעד אולם אחד הוא לוקח לפעמים אלף רובל.

והירשל מכניס ואינו מוציא: אישה ובנים אין לו. דירתו צרה ומלוכלכה, לבושו סמרטוטים, כאילו קבצנות אומנותו, ומאכלו - לחם וקצת מי גריסין. רק בשבתות הוא סמוך על שולחן נוח-ליב המלמד ומשלם לו מחיר שלוש סעודות שלושים פרוטות. מובן מאליו, שהוא הולך ומאסף "ממון קורח".

אך אנה הוא שם את כל הכסף הזה? הרבה עמלו יושבי העיר למצוא חידה זו והעלו חרס בידם. לצדקה, למשל, אינו נותן פרוטה וגם בריבית אינו מלווה. סבבו אותו הסרסורים בלהטיהם, שייתן את כספו בנשך, ולא יכלו, הוכיח אותו הרב שייתן לצדקה ולא הועיל. תשובה אחת בפיו: אין לי. כמובן, הכול ידעו, כי שקר בפיו. לא פעם אחת בדקו גנבים בארגזו ומצאו שם - תכריכים, ושבו בבושה. בתכריכים גם גנב לא ייגע.

מי היה האיש? מאין מוצאו? איש לא ידע בבירור. שיחה נפלה בפי הבריות. כי הוא היה מן הקנטוניסטים, שהכריחוהו בילדות להמיר את דתו ולא עמד בניסיון. אבל אחר כך חזר בתשובה ויהי ליהודי. ואמנם ירא-שמים הוא הירשל - בזה "לית מאן דפליג". המוני הוא, בור, עם הארץ, אבל את האלוהים הוא ירא, ומה שהוא יודע הוא מקיים בזהירות רבה. גם יום אחד לא יעבור עליו, שלא יאמר את מזמורי התהילים מראשם עד סופם: ובשבת, מלבד שהוא שומע את הסדרה עם

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*240*

פירוש רש"י מפי נוח ליב, הוא קורא תמיד תהילים. פעם הזמין אותו שר העיר בשבת ולא רצה ללכת. איימו עליו שיסחבוהו בחזקה, והוא לא מש ממקומו. מבני התורה ביקשו להתיר לו את הדבר, ולא קיבל.

ויחד עם זה קמצן הוא מאין כמוהו.

בעיר היו אומרים, שהוא נמכר לאשמדאי, שאין לו שליטה על כספו, והכול היו מבזים אותו ובפניו, ולא היו קוראים אותו לעלות לתורה גם בשמחת-תורה. ויהי האיש עזוב ושומם, בודד ונבזה.

רק נוח-ליב המלמד היה בא אליו לעיתים. לנוח-ליב הייתה חולשה לציור. הוא בעצמו בילדותו עשה "שיוויתי" לעמוד בבית-הכנסת, ופעם ראה את מעשהו של הירשל והשתומם עליו. גם הוא, כמובן, היה מבזה את קמצנותו, אבל עם זה לא יכול היה שלא לכבד את מתנת אלוקים שבו, ולפיכך היה מבקר את הירשל ומשוחח עמו, מספר לו מעשיות מגדולי הצדיקים, והירשל מספר לו על דבר הציורים שראה ומה שעשה באצבעותיו.

כמה שנים עברו, ונוח-ליב לא ניסה לבקש מהירשל "גמילות חסד". את שלושים הפרוטות, שהירשל משלם בעד השבת, היה נוח-ליב מקבל בכל פעם ביום הראשון, זולת זאת לא היה מבקש ממנו כלום. הוא ידע כי ידו של הירשל קפוצה, וגם לא ביקש שיפתחנה. ואולם פעם אחת הייתה השעה דחוקה לו ביותר.

הדבר היה ביום החמישי לשבוע, ולא היה לה לאשתו כמה לקנות קמח לשבת. אמנם יודע הוא נוח-ליב, והדבר הזה לא סוד הוא גם לאנשי העיר, כי יש מקהילתם שני נדיבים נפלאים, הלוא הם שמריהו הקמח וגבריאל הקצב.

כל שאינו יודע ממי לשאול והוא צריך לחלות ולבשר לשבת, הריהו הולך אל שמריהו הקמח ומקבל קמח לחלות, ואל גבריאל הקצב - ומקבל בשר. אם תשיג ידו של הקונה וישלם - מה טוב, ואם לא - לא ינגשו בו.

ועניי העיר יודעים את נדיבותם של שמריהו וגבריאל ומשתמשים בה להנאתם, וכבר יש לכל אחד מהם פנקס גדול, שבו רשומים חובותיהם של הקונים, (וכל הפנקס, כמובן, ראוי לצור על פי צלוחית). ונוח-ליב גם כן השתמש בזה לפני אילו שבועות. הוא חשב לשלם לשמריהו אחר השבת, אבל עד היום לא מצא לקיים את הבטחתו. אמנם שמריהו פגש אותו והוכיחו על שלא בא לקבל קמח גם בשבת שאחר זו. מובן מאליו, שבשירו של נוח-ליב נעשה ברגע ההוא חידודים חידודים, אבל שמריהו חיזק אותו ואמר, שהוא יכול לחכות עד שיעזור לו ה' ואם בינתיים אין לו כסף, הוא יכול לקבל עוד בלי כל פקפוק. כך אמר לו, ואף על פי כן קשה לו לנוח-ליב ללכת אליו שוב, ואף אם חלילה, יישאר בלי חלות לשבת, לא יפנה אליו.

אז החליט בלבו לבקש מאת הירשל, שייתן לו גמילות חסד לקניית קמח ואחר כך ינכה לו מהתשלומים שהוא משלם לו. האפשר שישיב את פניו בדבר הזהו - ולמה לך לבקש גמילות חסד ממני? - ענה הירשל בתמימות - הלוא יכול אתה ללכת אל שמריהו הקמח, והוא בוודאי ייתן לך קמח לשבת, וכן אל גבריאל הקצב, ולא תצטרך לבקש "גמילות חסדים". נוח-ליב השתומם בשמעו את הדברים האלה... מה זאת? תמימות או רשעות? הוא שולח אותו אל שמריהו?! ובכל זאת התאפק נוח-ליב וסיפר לו להירשל את הסיבה

*241*

מפני מה אינו יכול ללכת אל שמריהו.

- טיפשות, - ענה הירשל - וכי אתה חושב שהוא מפסיד הרבה?

- איני מבין מה אתה סח, - ענה נוח-ליב -- אם אין משלמים לו, הריהו מפסיד כמה שנותן.

- אט... מפסיד... - ענה הירשל, - מלוא שמריהו וגבריאל נותנים תמיד לא רק לך, ואף על פי כן לא נתרוששו, חלילה. להפך, הם הולכים ומתעשרים.

- ובכן? - אמר נוח-ליב ברמיזה רבה.

- מה "ובכן"? - ענהו הירשל, כאילו אינו מבין את הרמיזה.

- ובכן, למה זה אתה אינך?... - שאל נוח-ליב ולא גמר, מפני שקשה היה לו להעליב את הזקן.

- אנוכי... אנוכי... עניין אחר: אנוכי נדרתי שלא ליהנות מן הצדקה, - ענה הירשל ושוב באיזו תמימות נפלאה.

- לא זאת אני שואל, - ענה נוח-ליב ברגש, - בוודאי לא יפה לך ליהנות מן הצדקה. אסור לך ליהנות מן הצדקה, על פי הדין אסור. אבל למה אינך נותן לצדקה? הלוא אתה לא צעיר. איש אינו לוקח את כספו עמו אל הקבר...

- אנוכי... - ענה הירשל כמו מבולבל קצת, - אנוכי - עניין אחר, אנוכי... אין לי... ומה אכפת לך? אנוכי - אין לי... אתה מבין?

הדברים הללו הכעיסו כל כך את נוח-ליב, עד שיצא ממנו תכף בכעס נורא. מעודו לא כעס כמו ברגע ההוא, איך אין איש כזה מתבייש לאמור: לך אל פלוני וקח ממנו, בעוד שהוא עצמו יכול לתת ואינו נותן! ונוח-ליב חדל מאז לבקר את הירשל, אך הירשל לא נפגע גם מזה. אחת היא לו - אם באים אליו או אין באים.

בדרך הוא נפגש עם נוח-ליב. הוא אומר לו שאם. ונוח-ליב משיב בשפה רפה. בשבת הם יושבים יחד אל השולחן. והירשל אינו שואל את נוח-ליב כלום, כאילו לא נפגשו מעולם.

וכעבור איזה זמן מצאו את הירשל מת בחדרו המרופש. ביום החמישי וביום השישי נזדעזעה העיר והכול ידעו, כי הירשל מת.. נתגלה הסוד, כי הירשל היה משלם לשמריהו הקמח ולגבריאל הקצב כל מה שהעניים היו מקבלים מהם בהקפה.

בספר פירושי מילים:

מתן בסתר - צדקה שנותנים לעני מבלי לפרסם את שם הנותן.

קנטוניסטים - חטופים.

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*242*

סעדי נא גלימה / סיפור-עם מפי יהודי פרס

*242*

פעם אחת הוזמן בהלול לסעודת-מצווה בביתו של חכם שלמה בן-בבא. היה זה יום השנה לפטירת אביו של אותו חכם, זכותו תגן עלינו. יצא בהלול בבגדיו הדלים והלך ובא לביתו של אותו גביר. כיוון שהגיע בין הראשונים, נטל לעצמו מקום של כבוד ליד השולחן, קרוב לראשו ורחוק מזנבו. כשהתחילו להגיע המוזמנים, היו המארחים שבים ומלחשים באוזניו: - זוז נא מעט, יא בהלול, ופנה מקום. ובהלול זז מכיסא לשרפרף ומשרפרף לספסל והיה מפנה מקומו לאותם שלבושם הדר ופאר. עד שהתחילה הסעודה מצא בהלול את עצמו יושב דחוק על-יד הדלת בסמוך לעניי העיר.

לאחר שנאמרו דברי תורה לזכר המנוח ולעילוי נשמתו, הוגשו הכיבודים והובאה ארוחה כיד-המלך. כדרכו של עולם זכו היושבים בראש השולחן במיטב הנתחים ובמבחר המעדנים, ועיני בהלול רואות וכלות.

לימים הוזמן שוב בהלול לסעודת-מצווה בביתו של אחד הגבירים. נזכר בהלול באותה סעודה בביתו של חכם שלמה בן-בבא. מה עשה? נטל כיסא ושולחן וטיפס לעליית ביתו והוריד משם צרור, שניתן לו בשעתו מידי קרוב עשיר, שארז חפציו ועלה לירושלים לחונן עפרה. פתח את הצרור ומצא בו גלימה מפוארת ומצנפת נאה. העלה על גופו את זו וחבש לראשו את זו והלך ובא לאותה סעודה של מצווה.

נכנס וישב בקצה השולחן. מיד ניגש אליו בעל-הבית ובירכו בחביבות ונטלו בזרועו והפציר בו לקום ולמצוא לו מקום של כבוד. כיוון שראה בו שהוא ענוותן, לא זז זה ממנו עד שהושיבו בכורסה מורמת בראשו של שולחן. ראו האורחים מקומו וגלימתו, החלו קדים לעומתו קידות של ברכה, אף שלחו ילדיהם לנשק את ידו לקבל ברכתו.

כשהועלו המטעמים על השולחן, נמצאו כל המנות הגדולות והמובחרות בטווח ידו של בהלול. לתדהמת המסובים הרים בהלול בידו את כנף-גלימתו, גלימת המשי השחורה והמבריקה, גוללה בין אצבעותיו, טבלה בצלחת המהבילה אשר לפניו ואמר:

סעדי-נא ליבך, גלימה דגולה אני בזכותך עליתי לגדולה.

ומאז ועד היום משמשים החרוזים הללו משל בפי הפרסים. יש אומרים החרוז כולו ויש אומרים מחציתו, וצחוקם מרמז על סופו.

אסע"י 5870

עיבד אמנון שמוש

הסיפור מסופר בצורת מהתלה (בדיחה). אך למעשה הוא רומז לנו על רעיון רציני. מהו הרעיון?

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*243*

שכן בגן עדן / מדרש

*243*

מעשה בר' שמעון שביקש רחמים מן השמים, שיראה לו הקב"ה מקומן בגן עדן, והראה לו שיהיה אצל טבח אחד. הרהר בלבן ותמה מאוד ואמר: כל מה שעסקתי בתורה יום ולילה ומקומי אצל טבח?! אמר: אלך ואבקשהו ואחקור ואשאל לו ואפשפש במעשיו.

הלך ומצא עשיר גדול. נתארח בביתו ושהה עמו שמונה ימים, והטבח עשה לו כבוד גדול. קראו רבי שמעון הצידה. אמר לו: - בבקשה ממך, הגידה לי במה עסקת כל ימיך?

אמר לו: - בעוונותיי לא עסקתי בתורה כי אם מעט. כל ימיי הייתי טבח, ומתחילה הייתי עני ונתעשרתי, ובכל ערב שבת מעודי חילקתי בשר לעניי מקומי ולעניי מקומות אשר אצלי, ומאוד אני מפזר צדקות הרבה.

אמר לו: - בבקשה ממך, הגידה לי אם עשיית דבר גדול מזה?

אמר לו: אומר לך דבר אחד שעשיתי. המכס של העיר הזאת שלי הוא, וכשבאה ספינה אני נוטל איזה חפץ שאני חפץ בה. פעם אחת באה ספינה לכאן ולקחתי המכס. לאחר שבביתי המכס בא אליי רב-החובל ואמר לי: אם אתה חפץ לקנות דבר צנוע, סחורה מוסתרת שיש לי - אמכור לך. אמרתי לו: - אמור לי מה החפץ. אמר לי:- לא אומר לך עד שתקנה אותו ותיתן לי הדמים, ואם לא תקנהו עתה לא אמכרנו עוד. אמרתי לו: - אם כן - תפסוק דמים ואשמע. אמר לי: - עשרת אלפים זהב. ואמרתי לו: - הראה לי החפץ ואתן. אמר לי: - לא אתננו אם לא תיתן לי עשרים אלף זהב. אמרתי לו: - הראה לי החפץ ואתן. אמר לי: - לא אתננו כי אם בארבעים אלפי זהב. כשראיתי שהוא עולה ומייקר לי הדבר, הרהרתי בלבי שדבר גדול הוא, ופסקתי לו הזהב. אמר לי: תן לי קודם שאראה לך. נתתי לו. מיד הוציא מאתים נפשות מישראל ששבה, ואמר לי: - אילו לא קנית אותם היום הייתי הורגם וזורקם לים. מיד נתנם לי והכנסתים לביתי, והאכלתי אותם והשקיתים וסכתי אותם והלבשתים. וזיווגתים הפנויים עם הפנויות.

וזה הדבר שעשיתי.

אמר לו רבי שמעון: ברוך המקום שזיכני לחיות אצלך בגן עדן.

על פי מדרש תנחומא

(בספר פירושי מילים:)

אצל - ליד

אפשפש במעשיו - אחקור את מעשיו

וזיווגתים - וחיתנתי אותם, והבאתי אותם זה לזו.

מדרש תנחומא - ספר מדרשים שנקרא על שם רבי תנחומא. המדרשים שבו ערוכים לפי סדר פרשיות התורה.

*244*

וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*245*

יחד שבטי ישראל

סיפורי חוכמה מפי עדות ישראל

*246*

סבתא פרסייה וסבתא ייקית / מנה פלישר

*246*

יש לי סבתא פרסייה וסבתא מברלין הכרך. להשוות ביניהן זה תמיד משונה לי כל-כך. כשננה (סבתא) רחל באה לבקר אצלנו בבית, היא אינה מחסירה דבר, מעוף ממולא ועד זית. על גופה עוטה שמלה פשוטה, כחולה, מוכרת, ואת ראשה במטפחת כהה היא קושרת. ננה רחל באה עם סלים מלאים באלף תבשילים, מניחה את התיקים הכבדים, ומיד מתפנה אלינו הנכדים. מנשקת בחום ומחבקת את כולם. "כפרה יוני, אתם בשבילי כל העולם משאללה, איזה ילדים. איפה יש עוד כאלה נחמדים. שעין רעה מכם תרחק, שרק השטן עלינו לא ישחק". ואז מתחיל משלוח המנות שלו אנו מצפים סוכריות, שקדים ובוטנים מצופים. ננה רחל נכנסת למטבח ומפשילה שרוולים, מיד מסדרת מסליה את כל התבשילים. שואלת את אימא "אחולה שומה", שזה בערך כמו - מה נשמע מתעניינת במה יש לעזור, אולי לתקן דבר מה או לתפור...

כשאומה ויטה באה לביקור - שונה עד מאוד הסיפור: היא מגיעה עם מזוודה קטנה, ובה לכל ילד מתנה: מנוי לשירות הבולאי או כרטיסים לבלט הוינאי... אומה ויטה לבושה בחליפה אופנתית ומאוד יפה. אצלה השיער צבוע בגוון כחלחל, והוא תמיד מסודר והיטב מסולסל. אומה ויטה נותנת לנו נשיקה על קצות הלחיים. ומספרת כמה קשה הייתה הדרך מירושלים.

"ויא געייטס" וכל השאר ועוד שואלת איך זה בכיתה ללמוד? ולבסוף אומרת: "ביטע, להיות בשקט אני לא רוצה לשמוע ילד צועקת".

לננה רחל ולאומה ויטה עשרה נכדים משותפים, שישה בנים וארבע בנות. אז איך זה, איך זה שהן כל-כך שונות?! ואיך זה שלמרות השוני הרב, את שתיהן באותה מידה אוהב!

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*247*

מחשבתו של מוכר הביצים / סיפור עם מפי יהודי עירק

*247*

מעשה באחד שהיה עסקו לצאת אל הערבים לקנות מהם ביצים ותרנגולות, להביאם לעיר ולמכרם בשוק ברווח מועט, שממנו היה מתפרנס בכל שבוע ושבוע. אך מעסק זה היה מתפרנס רק בצמצום ובדוחק, אם כי העבודה הייתה קשה, שהרי היה עליו ללכת ברגליו כמה שעות להביא את הביצים ואת העופות מן הכפרים אל השוק. ויהי היום והוא נושא על ראשו סל גדול שהיו בו יותר מאלף ביצים, ועל כתפיו נשא שתי אגודות של שלוש תרנגולות כל אחת, והוא הולך בדרך לבוא העירה כמדי שבוע בשבוע. ובעודו מהלך והסל על ראשו והאגודות על כתפו חשב מחשבות בליבו, עד מתי יהיה עוסק בעסק שיגיעתו מרובה ורווחיו מועטים. - הנה יש לי בסלי אלף ביצים ושתי אגודות של תרנגולות על כתפי, חשב, וכשאגיע לעיר לא אלך לשוק למכרם כרגיל, אלא אוליך הכל לביתי ואושיב את התרנגולות על הביצים, ואז יהיה לי מכל ביצה אפרוח, וכעבור עשרה ימים יהיו בידי אלף אפרוחים מאלף הביצים שבידי. האפרוחים האלה, כשיגדלו יתחילו להטיל ביצים, אלף ביום אחד, ומכל ביצה שוב יצא אפרוח; ואושיב כמה אלפי תרנגולות על כמה אלפי ביצים, עד שתוך זמן קצר יהיו לי מאתיים אלף תרנגולות. אוכל למכור כל תרנגולת במחיר של דינר כסף לכל הפחות, ויהיו בידי 200,000 דינרים. באותה שעה אניח מידי עסק זה ואקנה בכסף צמר ואשלח אותו ללונדון (בירת אנגליה) ויימכר שם ברווח של חמישים אחוז לפחות. בכסף זה אקנה לי סחורה בלונדון ואביא אותה למדינתי, ואמכור אותה שוב ברווח של חמישים אחוז לפחות. וכך אמשיך בעסקי, עד שכעבור שלוש שנים בערך יהיו בידי חצי מיליון לירות זהב. אז אקנה לי את הארמון העומד בעירנו המוקף גנים ופרדסים, ונוסף לכך כמה חנויות כדי להשכירן, ואהיה עשיר כמו רוטשילד (משפחה של יהודים עשירים, בעלי בנקים, שמוצאה מגרמניה). ואז עשירי מדינתי ייחשבו כאין וכאפס לעומתי. ברור שמחמת רוב עושרי וגדולתי יבחרו בי להיות ראש הקהל, וכשיגיע יום ההולדת או יום ההכתרה של המלך, שאז נכנסים אליו כל השרים וגדולי הארץ לברכו, אהיה בראש המשלחת היהודית המוזמנה אל בית המלך.

כשחשב היהודי על דבר זה, התחיל להרהר כיצד ישתחווה לפני המלך, והוא כופף את חצי גופו העליון קדימה בתנועת כריעה עמוקה, ובאותו רגע נשמט הסל מראשו ונפל לתוך בור מלא סלעים בצד הדרך, וכל הביצים נשברו. יחד עמם נפלו התרנגולות לארץ, ואף מחן מתו אחדות. כששמע היהודי את קול המכה, התעורר לפתע ממחשבותיו, וירא שלא נשאר בידו כלום, לא ביצים ולא תרנגולות, לא דינרים ולא בתים וחנויות ולא נשיאות ולא חצר מלכות, ואין לו אלא ביצים שבורות ותרנגולות מתות.

מתוך עדות מספרות, א. שטאל

המשאלה הכמוסה (הנסתרת) של מוכר הביצים היא לזכות בכבוד רב. משאלתו אינה מתגשמת. מדוע?

חישבו מה הייתם אומרים למוכר הביצים לו פגשתם בו ברחוב.

*248*

מיזוג הגלויות / עזרא מורד

*248*

ואומר לך גלויות שמיזוג הגלויות

אמת הוא ולא שטויות, ובאמתחתי הראיות.

נולדתי אי-שם בבבל וממרוקו רעיתי גלות שנינו ישמעאל

אך בנותינו פה נולדו על אדמתנו ישראל.

גיסתי, נחשו-נא כן! כן! נולדה בפרס

אך הוריו של חתני מפולין ואשכנז.

ואחייני אשתו מצרית מטוניסיה גיסתי

ובעל אחייניתי טורקי טהור אמיתי.

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

(בספר ציור של יוסי שטרן; הציור נלקח מהספר Home Coming)

*249*

ומה עוד בעיסתי? עוד גיסה מטריפולי.

ונכדי עדן יהיה אם תשאל מאין בא?

תתבלבל אולי תאמר: אירו-אסיה אפריקה.

מארבע כנפות תבל יחד יחד נפגשים

ממזרח ממערב לעיתים מתגוששים.

גם אם שונים זה מזה באפים

ומנהגם וכל שבט וצבעו כל העדות כולן עם.

פי קלחת הויתם עברם ועתידם

מסרתם ויפי דתם מהדקים את מקשרים

ומותחים את הגשרים על פני הפערים.

ישראל עמי אחד עם עתיק ומיוחד.

צדקתו יסוד כוחו, ואוצרותיו פה במוחו,

ואחדותו ואיכותו הם טעם שליחותו.

המשורר משתמש בלשון ציורית בשיר. לדוגמא: מילה כמו קלחת (שפירושה סיר גדול לבישול) מקבלת משמעות אחרת. הצירוף "קלחת הוויתם" בשיר בא לתאר את אופן החיים של האנשים השונים, שכאילו "מתבשלים" והופכים לעם אחד.

*250*

עדותו של אילן / סיפור-עם מפי יהודי מרוקו

*250*

מעשיה שהיה בימים, שבהם היה רבנו חיים בן-עטר, בעל ספר "אור החיים", רב בעיר סאלי הסמוכה לראבאט.

יהודי אחד התרושש, לא-עליכם, וירד מנכסיו. יצא מראבאט ונדד בערי מארוקו ועסק במה שעסק, עד שקיבץ סכום נכבד, שאפשר לו לחזור לעירו ולמצוא בה מחייתו. בדרכו חזרה לביתו עבר דרך העיר סאלי, שבה היה לו מכר משכבר הימים. מכיוון שנזדמן לשם בערב שבת הזמין אותו מכרו להישאר לשבת בביתו. נענה לו ההלך, אף נתן לו כספו לשמירה עד צאת השבת.

במוצאי-שבת אחר "ההבדלה" ביקש ההלך את הממון, שהפקיד בידי מארחו; אך זה כפר בכול. - לא נתת לי שום כסף - אמר. וכשעמד ההלך על דעתו, הזעיף זה את עיניו והרים את קולו וקרא: - אינך מתבייש?! בביתי לנת, ועל שולחני אכלת ולבסוף אתה קם ומעליל עליי עלילות?!

תבע ההלך את האיש לדין אצל רבנו חיים בן-עטר.

כאשר באו שניהם אל הרב, פנה בעל "אור החיים" ואמר למארח: - יהודי זה תובע ממך את הכסף שהפקיד בידך בערב-שבת.

ענה זה ואמר - לא היו דברים מעולם. בודה הוא עליי עלילות דברים.

פנה רבי חיים להלך ושאלו: - שמא יש לך עד, שהפקדת ממונך בידו?

השפיל ההלך עיניו ואמר: - לא היה עד בינינו. מתחת לעץ ישבנו שנינו, ואני הוצאתי את צרור הכסף ומסרתיו לו.

קרא רבי חיים בשמחה: - הרי זה טוב מאוד! גש נא לעץ והזמן אותו להעיד.

ההלך ידע שרבי חיים הוא בעל-מופת. יצא אפוא לדרכו בלי להרהר אחר הדברים. כעבור רגע הפליט הרב, כמשיח לפי תומו: - האיש שלנו הגיע כבר, בוודאי, אל העץ.

- מה פתאום - השיב המארח כלאחר-יד - עדיין רחוק הוא.

העביר רבי חיים ידו על זקנו ואמר: - קום והשב לו, ליהודי, את כספו.

וכשראה תמיהתו של זה על פניו, הוסיף ואמר: - אם לא קיבלת ממנו כסף מתחת לעץ, מניין לך מקומו של אותו עץ?

מיד החזיר האיש את הכסף לבעליו.

עיבד: אמנון שמוש אסע"י 220 - מרוקו

אחת התכונות של סיפור עם היא שקיים בו ניגוד - עימות - בין הדמויות.

על מי לעומת מי מדובר בסיפור שלנו?

*251*

שלוש עצות של תרנגול / סיפור-עם מפי יהודי פולין

*251*

יום אחד ראה פלוני תרנגול מנקר בזגוגית חלונו. פתח את החלון ותפסו. ראה, שרגליו קשורות ברצועה. פצה התרנגול את פיו ואמר: - אם תתיר את רגליי ותשלח אותי לחופשי, אתן לך שלוש עצות שיהיו לך למועיל.

- ומה הן? - שאל האיש.

- קודם לכן - אמר התרנגול - הישבע לי, שאכן תשחררני.

נשבע לו.

אמר התרנגול: - עצה ראשונה - בדברים שלא ייתכנו - אל תאמין!

עצה שנייה - דבר שאין להשיבו - אל תהרהר אחריו!

עצה שלישית - מה שלמעלה מיכולתך - אל תעשה! שחרר האיש את התרנגול. קפץ זה ועמד על ענף של עץ, צחק ואמר:

- אי לך, אדם. פתי מאמין לכל דבר. בגרוני שמור אוצר של יהלומים ואתה שלחת אותי לחופשי.

בוש אותו אדם על כסילותו, מיהר וקפץ לתפוס את התרנגול. התעופף זה ועמד על ענף גבוה. טיפס אחריו האיש על העץ, עד שנשבר ענף תחתיו. נפל ארצה ונחבל.

- שוטה שבעולם! - צחק התרנגול - טרם עברו עשר דקות מאז שמעת עצותיי וכבר שכחת את כולן: האמנת בדבר לא-ייאמן - כלום ייתכן, שבגרונו של תרנגול שמור אוצר?! התחרטת על ששחררת אותי; וניסית לטפס על ענפים, שהתנודדו תחת כובד משקלו של תרנגול.

עיבד: אמנון שמוש אסע"י 7763 - פולין

בסיפורי-עם רבים החלש והקטן מנצח את הגדול והחזק.

חשבו האם הדבר מתאים גם לסיפור "שלוש עצות של תרנגול"?

*252*

חוכמתו של הרמ"א / נ' זיגל

*252*

ההגמון של קראקא שמע על גדולתו של הרמ"א ורוב חכמתו ורצה להכירו ולשמוע את משפטו. לא ארכו הימים, וההזדמנות ניתנה לו. באחד הימים הזמין הרב את ההגמון להאזין ל"דין תורה" קשה ומסובך. ומעשה שהיה כך היה: סוחר אחד גדול נסע להונגריה בעגלה (רכבת לא הייתה עדיין בארץ) להביא יין. העגלה הייתה מסוככת בכילה, ועגלון פולני נהג בסוסים. הנסיעה ארכה שבועיים. בהונגריה בילה הסוחר שבועות מספר וחזר אחר כך הביתה בעגלה טעונה חביות יין.

בחזרו הביתה עבר דרך עיירה קטנה. שם פגש יהודי בן עירו, שביקש ממני לקחתו בעגלתו לקראקא. מכרו זה היה איש עני ואביון, שעבד כמלמד תינוקות באותה עיירה, ובקראקא השאיר אישה וילדים שישה. הוא חסך מעבודתו קצת כסף ועכשיו הוא חוזר למשפחתו הביתה. הסוחר הזמינו לעלות על העגלה, ובשיחתו עמו נודעו לו כל הקורות את המלמד בהונגריה וסכום הכסף, שהוא מביא הביתה.

המלמד חשש להחזיק את הכסף בכיסו, הואיל ובמשך הנסיעה הארוכה יחנו על יד בתי-מרזח שונים ואף ילונו באחדים מהם, ואין הוא בטוח אם לא יתנפלו עליו גנבים ושודדים ויגזלו את "כבשת הרש". הוא אף פחד להפקיד את הכסף אצל הסוחר. והנה ראה סדק באחת החביות והסתיר בו את אוצרו. היה זה ליל חושך ואפלה, והסוחר היה שרוע מלוא ארכו, כשהוא מעוטף בפרווה, ונחר, המלמד בטח אפוא, כי עין לא ראתה את מעשהו. תמה הנסיעה, והעגלה הגיעה לקראקא. המלמד אסף את צרורותיי הדלים, וכשניגש להוציא את כספו ממחבואו, השמיע זעקה גדולה ומרה:

- הכסף איננו!

זה היה שכר עמלו במשך שנים. כל אותו הזמן היה מאכלו פת במלח, משקהו - מים, על הארץ ישן ועבודה קשה עבד להכניס למוחות הקהים של תלמידיו מעט תורה - ועכשיו יבוא הביתה בעירום ובחוסר כול..

הסוחר התרגז וקרא:

- לא די שהסעתי אותך חינם הביתה, אלא שאתה עוד מעז לחשוד בי שגנבתי את כספך?!

אולם העני לא הניח את ידו ממנו. אוי לו! אין לו ברירה אלא להשליך את עצמו אל נהר הויסלה. איך יבוא הביתה וידיו ריקות?

העשיר הקשיח את לבו, וכל תחינותיו של המלמד היו לשווא. קרא המלמד את הסוחר ל"דין תורה" אל הרב. כששמע הרב את טענותיהם, הכיר מיד שלפניו עניין קשה ושלח לקרוא את ההגמון. ההגמון בא מיד, והמשפט החל.

המלמד מתייפח בבכי מר ומספר את דבר אסונו והסוחר מתחצף:

- קבצן מנוול שכזה! ריחמתי עליו, ועכשיו הוא משלם לי רעה תחת טובה ומוציא עליי שם רע.

הוא מבקש מהרב להחיש את פסק הדין, כי עסקיו מרובים, והוא נעדר זמן רב מביתו.

בשכלו החד והבהיר הכיר הרמ"א, שהסוחר שלח ידו בגנבה, וריכז את מחשבותיו כיצד להביאו לידי הודאה. הוא שואל את המלמד אם הוא מוכן להישבע, שטמן את כספו בסדק החבית. המלמד מוכן להישבע. הרב פונה אחר כך לסוחר באותה השאלה ואף הוא עונה:

- ודאי, אני מוכן להישבע.

אמר הרב:

*253*

- אתם מוכנים שניכם להישבע - סימן ששניכם צודקים. הלא אין אני יכול לחשוד ביהודי שיישבע לשקר. אני מנים אפוא, ששניכם אומרים אמת: העני טמן את כספו בסדק בחבית, והסוחר לא לקח את הכסף...

יש כאן אפוא אך אפשרות אחת ויחידה: העגלון הגוי טיפל בחביות, והוא שהוציא את הכסף. והואיל ואין עדים, שראו את הדבר, אין להביאו למשפט. אולם דבר אחד ברור לפי הדין: הנוכרי טיפל ביין, ועל כן הוא יין נסך...

שמע הסוחר את דברי הרב וקפץ כנשוך נחש:

- רבי! מה הוא אומר? היין שלי הוא יין נסך? את כל רכושי השקעתי בסחורה זו.

אולם הרב באחת:

- הנוכרי טיפל בחביות היין ועל כן יין נסך הוא. אין אני יכול לעזור לך. כך הוא הדין על פי התורה.

ראה הסוחר שאין מוצא, נפל לרגלי הרב והודה וביקש סליחה. הוא הגנב... הוא ראה כשהמלמד טמן את כספו, ותקף עליו יצרו לשלוח ידו בגנבה. אמנם, התחרט אחר כך, כששמע את בכיו של המלמד, אלא שהתבייש להודות... הוא יחזיר למלמד את כספו תיכף ומיד.

קרא הרב:

- ובכן, אתה מודה? טוב! החזר למלמד את כספו! הסוחר מונה את הסכום ומניחו על השולחן לפני הרב, והרב מוסרו למלמד.

- עכשיו - אומר הרב - היין הוא בוודאי יין נסך. יהודי, שליבו נתנו להוציא מידי עני את פרוטתו האחרונה ונוסף לכך מוכן הוא גם להישבע שבועת שקר, אינו נאמן על כשרות יינו...

הסוחר פרץ ביללה נוראה:

- אומלל אני

הרב חזר קצרות על דבריו:

- היין יין נסך!

ההגמון בירך את הרב ושיבחו על חכמתו: "רק איש, אשר רוח אלוקים בו, יכול להוציא משפט כזה!"

הרמ"א - ראשי תיבות של רבי משה איסרליש. חכם גדול בתורה ובמדע, שחי בפולין לפני 400 שנה.

הגמון - מראשי הכנסייה הנוצרית

השווה סיפור זה לסיפור "עדותו של אילן", ניתן להשוות בין הדמויות, או בין סיפור המעשה בשני הסיפורים:

*254*

כף של עץ / סיפור-עם מפי יהודי טנג'ר (מרוקו)

*254*

פעם אחת היה זוג צעיר. האישה הרתה ועמדה ללדת, ומתה בלידתה. נשאר האב עם בנו וטיפל בו במסירות רבה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שלא רצה לשאת אישה, כדי שזרה לא תטפל בבנו אהובו. את כל נשמתו היה נותן עבורו: דאג לחינוכו, ללימודיו ולכל צרכיו. והילד גדל עד שהיה לבחור. אז אמר לו אביו: - בני, רוצה אני לראות אותך בביתך שלך. שא אישה, כדי שאדע לפני מותי, כי יש לך בית וילדים, ואוכל להיפרד בשקט מן העולם הזה.

שמע הבן ומיהר לשאת אישה. ואביו נשאר לגור עמו בביתו. לימים נולד להם בן, והסב שמח מאוד בנכדו.

והנה גדל הנכד ומגיע לגיל שלוש, ובכל פעם שהיו בני- המשפחה מסובים אל השולחן, הרגיש הסב, כי כלתו אינה מביטה בו בעין טובה. פעם ראה הנכד, כי סבא שלו משתמש בכף, השונה מן הכפות של אבא ואימא. שאל אותו:

- סבא, מדוע אינך אוכל בכף כזאת כמו שלנו?

נאנח הסב וענה: - הוריך סבורים, כנראה, שאני צריך לאכול בכף של עץ.

לא אמר הנכד דבר, אך למחרת היום נטל לכיס עץ וסכין, התיישב לפינת הבית והתחיל לגלף ולשייף.

לעת הצהריים חזר האב הביתה ושאל: איפה הילד?

- אינני יודע - ענה הסב - הוא היה שם, בפינה. שאל האב את אשתו: - מה עושה הילד?

- אינני יודעת. כל הבוקר הוא יושב בפינה ומשחק, ילד...

ניגש אליו אביו בכעס וקרא: - מה אתה עושה פה?

ענה לו הבן: - אני מכין לך כף של עץ, כמו שיש לסבא.

כשתהיה אתה זקן, אתן לך לאכול בכף הזאת...

עיבד אמנון שמוש

אסע"י 7095 - טנג'יר

סיפור עם - סיפור שנהגו לספר בעל פה ולהעבירו מדור לדור במשפחות שונות, בעדות שונות ובעמים שונים. כיום, רוב סיפורי העם מלוקטים ורשומים בחוברות ובספרים.

סיפור עם מסתיים כמעט תמיד ב"סוף טוב".

חשבו האם גם לסיפור "כף של עץ" "סוף טוב"? נסו להמשיך את הסיפור. (בכתיבה או בהמחזה).

*255*

עצת העוף / סיפור-עם ארצישראלי-ספרדי

*255*

בת מלך אחד גידלה עוף היודע לבר בשפת בני-אדם. היא אהבה אותו בנפשה, ובכל יום בבוקר הייתה עומדת לפני הכלוב שלו ומדברת אתו דברי שחוק וחיבה. והעוף היה אומר בליבו: מה לי ולה? מי יתנני כציפור ואימלט מבית-הכלא הזה.

ויהי היום, וישמע העוף את בת המלך מדברת אל אחד העובדים שייסע למדינות-הים לקנות לה את תמרוקיה. קרא העוף לעבד ההוא ואמר לו: - בבקשה ממך, עשה עמי חסד: כשתלך למחוז ההוא, אשר אתה נוסע שמה, ותראה עופות כמוני, בני-משפחתי, דרוש בשלומם, והגד להם צערי, שאני אסור בתוך הכלוב הזה. הגם שיש לי מעדני מלכים, חיי אינם חיים, כל עוד הדלת סגורה בעדי.

אמר לו העבד: - לו יהי כדבריך אמלא את בקשתך.

הלך העבד, הלוך ונסוע בכרכי הים. ויהי היום, הוא יושב בעגלה, והנה הרבה עופות ממין זה העוף עפים לפניו. זכר את הבטחתו, ויקרא בשלום העופות, ויגד להם את דברי העוף בן-מינם. וכשמוע עוף אחד מהם את דברי העבד, נפל אל תוך חיקו. שמח העבד שמחה גדולה ונטלו בידו - והנה העוף מת, אין בו רוח-חיים, והוא מוטל כאבן דוממת בתוך ידו. טלטל אותו העבד להקיצו ולא פשפש בזנבו ולא הניד עפעף ולא השמיע קול. השליך אותו על-פני השדה - והנה נשא העוף את כנפיו והמריא למרומי השמיים. תמה העבד על תחבולת העוף. לאחר זמן חזר אל בית המלך. שאל אותו העוף: - האם קיימת הדבר, אשר שמתי בפיך, לדרוש בשלום העופות, בני- משפחתי?

ענה העבד ואמר לו: - אל תזכיריני צערי ויגוני, כי כך וכך אירע לי. סיפר לו את כל המעשה. שתק העוף, ועשה עצמו כמי שאינו יודע מה זה ועל מה זה.

כעבור שבעה ימים באה אליו בת המלך למנהגה להשתעשע עמו. עוד היא שוחה ושוחקת, גלגל העוף את עיניו יעשה עצמו פגר מת. בכתה בת המלך וקצפה על המשרתים לאמור: - אתם המתם איתו! ובצערה כי רב ציוותה להשליכו מעל-פניה החוצה. ברגע שהושלך שם העוף נפשו בכפו ודאה על כנפי רוח הרחק אל החופש ואל בני-מינו.

ואז הבין העבד, מה הייתה כוונת העוף ההוא, שנפל אל חיקי למת.

מעבד: אמנון שמוש

מתוך "עדות מספרות" בעריכת א. שטאל

ביצירות ספרותיות רבות עופות-כנף הם סמל. כך גם בסיפור שלנו. מה מסמל העוף בסיפור?

עיינו ב"משל הנשר" וחשבו מה מסמל בו הנשר? השוו את התנהגות העוף בשני הסיפורים.

*256*

ממלכת העצלנים / סיפור-עם מפי יהודי בולגריה

*256*

במדינה אחת רחוקה הייתה ממלכה של עצלנים. התושבים היו תמיד חופרים באדמה כדי למצוא בה אוצרות-זהב.

עבודה אחרת - לא רצו לעשות. שנים על שנים חפרו בני הממלכה - אך לא מצאו דבר. נעשו האנשים עצובים בטבעם, ומלכם הפך לאיש רגזן וכעסן. יום אחד נזדמן לממלכה בחור צעיר, שנראה שמח וטוב- לב: מהלך היה קלות ושורק שיר עליז. יעצו לו החופרים להפסיק את שריקתו:

- מלכנו נרגז, כעוס וזעום, והוא עלול להוציאך להורג. צחק הבחור: - אדרבה, הביאוני לפני המלך.

החופרים הפסיקו בתמיהה ובפחד את עבודתם והביאו את הצעיר אל המלך. בדרך שאלו אותו: - מה שמך?

- עובד - ענה הצעיר.

- ומדוע אתה שורק?

- כי שמח אני וטוב לי על הלב.

- ומפני מה אתה כל-כך שמח?

- כי יש לי הרבה זהב.

כששמעו זאת מלוויו שמחו שמחה גדולה, ובבואם למלך סיפרו לי על כך. שאל המלך את עובד?

- האם אמת נכון הדבר, כי זהב רב לך?

- אמת - הייתה התשובה - שבעה שקים מלאים זהב יש לי.

המלך התלהב מאוד, קרא מיד את אנשיו וציווה להביא את השקים. אולם עובד חייך ואמר:

- אל נא בחופזך, אדוני המלך. דרוש זמן רב כדי להגיע אל הזהב הזה. הוא נמצא במערה, ושד בעל שבעה ראשים שומר עליו. רק אני אוכל להוציאו משם. תן לי את כל אנשיך למשך שנה אחת ובעזרתם אשחרר את הזהב מידי השד.

למלך לא הייתה ברירה. הוא העמיד לרשות עובד את כל נתיניו וציווה עליהם להישמע לפקודותיו. ועובד פקד על האנשים להביא סוסים ושוורים, להכין מחרשות ומלמדים ולחרוש את האדמה הטובה שבממלכה. אחרי החריש זרעו ובבוא זמן הקציר אספו שבעים עגלות מלאות חיטה מן המין המשובח ביותר. וכל הזמן היה המלך שב ומזהיר את עובד:

- אם לא תביא את שבעת שקי הזהב בתום השנה, אוציאך להורג. ועובד היה מחייך ומסביר למלך:

*257*

- זקוק אני לחיטה זו כדי לסתום את פיות השד-המפלצת, כי שבעה פיות לשד הזה. והיה מוסיף לשמוח ולזמר שירים עליזים.

שבעה ימים נדד עובד עם שיירת שבעים העגלות העמוסות, עד שהגיע לעיר אחת גדולה שאדמתה צחיחה. כאשר ראו סוחרי העיר את החיטה הטובה, שילמו תמורתה כסף רב - שבעה שיקים מלאים זהב.

עברו שבעה ימים נוספים, ועובד חזר אל המלך. שאל אותו המלך:

האם הצלחת להתגבר על המפלצת?

- הצלחתי, אדוני המלך - ענה עובד וצחק - כי המפלצת אינה אלא עצלותם של אנשיך.

כאשר שמע המלך את סיפורו של עובד וראה את שקי הזהב בעיניו, אמר לו בהתפעלות:

- אכן, עובד אדמתו ישבע לחם. הרי אנחנו יכולים להוציא מאדמתנו מדי שנה בשנה שבעה שקי זהב ואפילו יותר. פנה המלך אל עובד וביקש:

- אנא, הישאר בממלכתי ושלוט בנתיניי. תחת ידך ילמדו את העבודה, אף יאהבוה. אך עובד סירב ואמר:

- רבים עדיין בני-האדם בעולם, שאינם יודעים את סוד ברכתה של עבודת-האדמה. עליי ללמדם את עבודת החריש והזריעה, את סוד החיטה הזהובה ההופכת ללחם.

והוא חזר לדרך-נדודיו, עליז ושמח ומאושר.

עיבד: אמנון שמוש

אסע"י 423 - בולגריה

אחת התכונות של סיפור-עם היא, שיש בו מרכיב על-טבעי או יוצא דופן.

מה אפשרי (בגדר הטבע) בסיפור "ממלכת העצלנים" ומה יוצא דופן?

*258*

סיפור סובב עולם

*259*

משל הנשר / ג'ימס אגרי

*259*

איש אחד הלך ביער לתור אחר ציפור כלשהי. לכד נשר צעיר, הביאו אל ביתו ונתנו בקרב תרנגולותיו וברווזיו ושאר עופותיו, ומזון עופות נתן לו לאכלה אף כי נשר היה זה, מלך בעלי-כנף.

מקץ חמש שנים בא חוקר טבע אחד לראותו, ואחרי עברו בגנו אמר: הציפור הזאת נשר היא, לא תרנגולת"

"אמנם כן," אמר הבעלים, "אך אילפתיו להיות תרנגולת. שוב אין הוא נשר, תרנגולת היא זאת, גם אם מוטת כנפיו שמונה אמות ארוכה מקצה עד קצה." "לא," אמר חוקר הטבע, "אף-על-פי-כן, נשר הוא: לב נשר לו, ואני ארקיעהו למרומי שמיים."

"לא", אמר הבעלים, "תרנגולת היא זאת, ולעולם לא תעוף."

הם הסכימו להעמידו במבחן. נטל חוקר הטבע את הנשר, הרימו, ובכוונה מרובה אמר אליו: "נשר, נשר הינך; בשמים מקומך ולא על האדמה הזאת, פרוש כנפיך. ועוף."

נפנה הנשר לכאן ולכאן, ואחר השפיל מבטו וראה את העופות אוכלים את אוכלם - ומטה קפץ.

אמר הבעלים: "אמרתי לך כי תרנגולת היא,"

"לא", אמר חוקר הטבע, "נשר הוא. נסהו עוד הפעם ביום מחר."

וכך לקחו ביום המחרת אל גג הבית ויאמר: "נשר, נשר הינך; פרוש כנפיך ועוף."

אך שוב, בראותו את התרנגולות אוכלות, קפץ הנשר מטה וייאכל עמהן.

ואז אמר הבעלים: "אמרתי לך כי תרנגולת היא זאת."

"לא", עמד חוקר הטבע על שלו, "נשר הוא, ועדיין ליבו לב נשר, רק נסהו אך עוד הפעם, ומחר יעוף-ידאה."

למחרת בבוקר השכים קום והוציא את הנשר אל מחוץ לעיר, למרגלות הר גבוה. השמש עתה זה זרחה והפזה את ראש ההר, וכל צוק סלע היה מתנוצץ בחדוות הבוקר היפה הזה.

הוא אחז בנשר ויאמר אליו: "נשר, נשר הינך; בשמים מקומך ולא על האדמה הזאת, פרוש כנפיך ועוף!" הביט הנשר על סביבו ורעד כאילו חיים חדשים נפחו בו אולם לא עף. אז הפנהו חוקר הטבע היישר אל מול השמש. לפתע פרש כנפיו, ובצווחת נשר הרקיע מעלה-מעלה ולא שב עוד מעולם.

נשר היה זה, אף כי הוחזק ואולף בתרנגולת!

אחיי, בני אפריקה, אנחנו נבראנו בצלם האלוקים, אך בני-אדם עוררונו לחשוב כי תרנגולות הננו, ועדיין אנו חושבים שכך הננו; אבל נשרים הננו. פרשו כנפיכם ועופו!

תרגמה: ז'קלין כהנוב

משל - סיפור על בעלי חיים, על צמחים או על דוממים המתנהגים כמו אנשים. המשל בא ללמד אותנו רעיון מסוים שהוא הנמשל.

משל הנשר פונה לבני אפריקה, אך הוא מתאים גם לכל אדם ולכל עם. הוא כלל אנושי.

חישבו על סיפורים אחרים המתאימים לנמשל של משל זה.

*260*

הנשר/ סיפור עם אינדיאני

*260*

יום אחד נקלע ואוקבה, הנער האינדיאני האמיץ, אל בין הסלעים והמצוקים, המתרוממים מאחורי הערבה הגדולה. חמוש בקשת ובאשפות חצים, יצא לצוד ציד והרחיק והגיע עד לכאן.

לפתע קלטה אוזנו חבטת כנפיים. ואוקבה נשא את עיניו וראה נשר גדול, שעמד על ראשו של צוק סלע, לא רחוק ממנו, כנפו האחת פרושה לכל רוחבה והשנייה שמוטה. במהירות הבזק דרך ואוקבה את קשתו וכיוון את חצו אל הנשר. אבל באותו הרף עין עצמו הבחין שהנשר מתאמץ לעוף ואינו יכול. "הוא פצוע"! - חלף הרהור בראשו. ואז התחולל בו הדבר. אף על כי שיצר הציד היה חזק מאוד בקרבו, ובעיני רוחו כבר ראה את עצמו חוזר בגאווה אל המחנה כשנשר גדול מוטל על שכמו - אף על פי כן נשמטו ידיו אט אט.

למראה מלך העופות הפצוע נתעורר בו, בנער, רגש של חמלה אל הנשר הגדול המתאמץ לעוף ואינו יכול. הנשר הסב את ראשו ועיניהם נפגשו. שעה ארוכה-ארוכה הסתכלו זה בזה בדממה.

שוב ושוב ניסה הנשר הפצוע לפרוש כנפיו ולהתרומם, אך כל פעם חזרה הכנף הפצועה ונשמטה. ואוקבה התקרב דומם אל הנשר והחליק בעדינות על נוצותיו. הנשר לא זע ולא נע. רחמים רבים נכמרו בלבו של הנער האינדיאני על בעל הכנף הגדול, ועיניו הביטו בנשר בעדנה ובעצב.

ואוקבה פנה לאטו לחזור לבקתתו של אביו, והנשר הפצוע בזרועותיו. בעדינות רבה נשא אותו, כדי שלא יכאיב לאברתו הפצועה, והנשר מוטל היה דומם בזרועותיו, כמו תינוק שנרדם.

*261*

בבקתה הבעיר ואוקבה אש ושפת עליה סיר מים. כאשר התחממו המים, רחץ את הכנף הפצועה וחבש אותה ברצועה של עור. אחר כך נטל ענפים ועשבים וקלע מהם כלוב.

- זה בשבילך, מלך העופות - לחש באוזנו של הנשר והושיבו בתוך הכלוב.

אמו עקבה אחר מעשיו ועיניה קרנו משמחה ומגאווה. לב רחום וחנון היה לאמו של ואוקבה, ואהבה רבה אהבה את כל שוכני היער. על כן הודתה בלבה לאלוהיה, הרוח הגדולה, על שחנן אותה בבן אשר כזה, אשר קיבל ממנה את האהבה לבעלי-החיים.

כאשר חזר אביו של ואוקבה מן הציד וראה את הנשר, ביקש תכף למלוק את ראשו מעליו. אולם ואוקבה התחנן לפניו ופרש את ידיו הקטנות ולא הניחו לגשת אל הנשר שלו. אביו הלעיג עליו וקרא לו מוג-לב.

- קח לך אותו - קרא לאחרונה - טפל בו כרצונך. אולם כאשר פצעו יחלים, אאלץ אותך לשחרר אותו. אינני רוצה שנגדל לנו ליסטים בבקתה שלנו.

- טוב, אבא! - הבטיח ואוקבה לאביו - כאשר יחלים הנשר ושוב יוכל לפרוש כנפיו ולהתרומם, אשלחנו לחופשי.

חלף חודש תמים - או, כפי שהאנדיאנים אומרים: ירח ימים - עד שאברתו של הנשר נתרפאה כליל. כל אותם ימים טיפל בו ואוקבה יום-יום במסירות רבה, החליף את רצועות העור על פצעו, האכילו והשקהו מים. הידידות שהחלה בין הנער לבין הנשר בפגישתם הראשונה, הלכה והעמיקה מיום ליום.

בהגיע היום, נטל ואוקבה את הנשר בזרועותיו ונשא אותו הרחק הרחק מבקתות האינידאנים, לבל יבחינו בו הציידים האמיצים ולבל ישלחו בם את חציהם. ושם, מעבר מזה של הערבה, שחררו. הנשר הצעיר התרומם אל שמיים, חג ונע פעמים אחדות מסביב לראשו של ואוקבה, השמיע צרחות של חדווה על כוחו שנתחדש בו, ואחר כך נפנף באברותיו, כאילו ביקש להודות לואוקבה. אולם כאשר עקר הנער ממקומו והתחיל ללכת, צנח הנשר כהרף-עין ועמד לידו. כל אותו יום צד הנער ציד ביערות והנשר לא מש ממנו. לעת ערב, בגבור הדמדומים, כאשר ואוקבה פנה לשוב אל בקתות האנדיאנים, לא הניח לו הנשר והיה מרחף כל הזמן בעקבותיו.

- אינני רשאי להביא אותך לבקתתנו, נשרי החביב -דיבר אליו הנער - הבטחתי לאבי לשלח אותך לחופשי. חלילה לך להתקרב למחנה שלנו, כי חצי הציידים שלנו יפגעו בך.

אך הנשר לא הבין את שפתו והוא דבק בנער ולא הרפה ממנו. כאשר ירדה החשכה על היער, התחמק הנער מהנשר וחיש-מהר קפץ והתחבא בתוך עץ חלול. שעה ארוכה חיפש אותו הנשר, השמיע את קריאותיו וחבט בכנפיו, אולם משלא מצא אותו, התרומם גבוה-גבוה בשמים ונעלם.

או-אז יצא הנער ממחבואו ופנה במרוצה הביתה.

*262*

חלף הקיץ, הגיע החורף. חלף החורף, הגיע האביב. ניחוח של פריחה פשט באוויר, הדשאים נתכסו פרחים, הציפורים חזרו לקנו ולצייץ ביערות - הנהרות והאגמים נתמלאו דגים רבים.

באותם ימים יצאו כל האינדיאנים, מזקן ועד נער, אל חופי הנהרות והאגמים, נטלו עמהם חניתות וחכות, והפליגו בדוגיותיהם הקטנות לדוג את דגי הסלומון ודגים אחרים. הוי, מה נעים היה לשוט בשמש האביב המחממת, לאחר ימי הקרה!

בייחוד רבו להקות הדגים בזרמי המים שהתפתלו למרגלות הצוקים הנישאים. אבל רק האמיצים שבאמיצים הרהיבו עוז בנפשם לכוון את דוגיותיהם אל בין הצוקים. כי זרמי המים אשר שם עזים מאוד, והדוגיות הקטנות עלולות על נקלה להיסחף אל עבר המפלים הנוראים והשואגים, ומי שנסחף שמה, לא ישוב עוד לעולם.

ואוקבה הקדים את האחרים והפליג השכם בבוקר, מיד עם זריחת החמה. יחידי-יחידי היה על פני המים. הוא חתר במהירות ובחדווה ושלח את קולו לחופשי. במלוא גרונו השמיע צרחות שמחה ושר בקול רם, וההד ענה לעומתו.

בהגיעו אל בין הצוקים נשתתק, נטל את חניתו בידו והיה חותר דומם, עיניו במים. הוא היה האינדיאני היחידי, שהרהיב עוז בלבו לדוג סמוך-סמוך למפלים. פעמים רבות כבר היה כאן, ומזלו הטוב לא בגד בו אף פעם. מעולם לא נסחף בזרם ודוגיתו התמלאה דגים יותר מכל הדוגיות האחרות.

נחלי המים שבין הצוקים מלאים היו דגי-סלומון גדולים ומפוטמים. ואוקבה דקר בחניתו על ימינו ועל שמאלו ועל נקלה העלה את הדגים בזה אחר זה אל דוגיתו. הדיג כל-כך הלהיבו ומילא את לבו שמחה, עד כי לא הבחין כלל כיצד דוגיתו מחליקה במהירות אל עבר המפלים. משהרגיש בכך, הרפה מהחנית, תפש את המשוט והחל חותר בכל כוחו אחורנית, כנגד הזרם. הדוגית נטלטלה מעט, נעצרה, נאבקה בזרמי המים העזים שגעשו על סביבותיה אבל נשמעה לידיו האמונות של ואוקבה והחלה לסגת אט-אט אחורנית.

אולם, אויה! לפתע נשמע קול חבטה - והמשוט האחד אשר בידיו של ואוקבה נשבר לשניים. זעקת אימה נתמלטה מפיו של הנער הנבעת. בשני חצאי המשוט השבור החל בכל כוחותיו לחתור כנגד הזרם - אבל זאת הפעם היה הזרם חזק ממנו. הדוגית הקטנה נישאה במהירות, ככפיס עץ, במעלה הזרם, אל עבר המפלים הגדולים, ששאגו באוזניו כמו אלף חיות רעות, שוחרות לטרף.

חצאי המשוט הנשבר נשמטו מידיו. הוא כרע על ברכיו בדוגיתו ופשט ידיו לפניו. עד עתה חי חיים של אומץ-לב והנה עכשיו נכון היה לקדם גם את המוות באומץ-לב. שאגות המפלים גברו והלכו משניה לשניה. מבין הסלעים השחורים כבר יכול היה להבחין מרחוק בקצפם הלבן והסוער. עתה נרגע ואוקבה לגמרי ונכון היה לקדם את הצפוי לו ועומד כיאה לנער אינדיאני אמיץ. דוגיתו נישאה במהירות רבה לעבר המפלים והנער השמיע חיש מהר את שירת ההולכים למות, זו השירה, אשר למד מפי האינדיאנים הזקנים האמיצים. בעוד דקות אחדות יהיה כבר ככלות-הכול, והוא יופיע לפני הרוח הגדולה, היא האלוהים של האינדיאנים, ושיר-מזמור של אמיץ-הלב על שפתיו.

*263*

לפתע נפל צל גדול על הדוגית. ואוקבה נשא את עיניו וראה נשר גדול מרחף מעליו, אברותיו פרושות מלוא רוחבו ורגליו צמודות.

קריאת חדווה שנמלטה מפיו, הודיעה, כי ואוקבה הכיר את הנשר שלו. הנה, שוב הפגישם הגורל, שוב נפגשו עיניהם. הנער קפץ ועמד זקוף בדוגיתו והנשר ירד עליו נמוך-נמוך.

עתה קרבה הדוגית אל הנחשולים הגדולים שלפני המפלים. אם תיבלע בהם הדוגית הקטנה - אבוד יאבד ואוקבה ולא יהיה עוד.

אולם באותו חרף-עין עצמו התקרב אליו הנשר סמוך והנער פשט זרועותיו ונאחז ברגלי הנשר. הנשר התרומם חיש מהר והנער ראה מתחתיו את מי המפל הגועשים, את הנחשולים הסוערים, את דוגיתו שנתנפצה ואבדה - וידע כי ניצל.

הנשר היה מרחף גבוה על פני המפלים הקוצפים והסלעים השחורים, והוליך את הנער הרחק-הרחק אל האדמה המוצקה והטובה, ושם הורידו בשלום ושניהם, ואוקבה והנשר, צנחו חסרי אונים ארצה. כעבור שעה קלה ניער הנשר את כנפיו, התרומם והתרחק לאטו בדאייה מלכותית ורבת הוד, ועיני ואוקבה, הדומעות מגיל ומתודה, ליווהו שעה ארוכה-ארוכה.

תרגם שלמה ניצן

*264*

שלוש עצות לבן / שבתאי לוי (שבו)

*264*

בן יחיד לאיש מרזוק, פתחי שמו. לפני מותו קרא אליו מרזוק את שלום אחיו, וכך אמר לו: "הנה זקנתי, ובקרוב אתייצב בשמים לפני בורא עולם. קח את כספי ושמור אותו אצלך. חצי תיתן לבני מיד אחרי מותי והחצי השני תיתן לו רק כשיהיה בצרה!"

קרא מרזוק לבנו פתחי ואמר לו: "בני יחידי, הנה אני הולך בדרך כל האדם, כי אללה קרא אותי אליו, ואתה תישאר לבדך לגורלך, לטוב ולרע. שלוש עצות איעצך, שים אותן על לבך והיו חייך טובים.

האחת: שתה את משקך מתוק כסוכר.

השנייה: ישן על מצע רך ומרופד במשי.

השלישית: אכול רק מאכלים ערבים."

כך יעץ לו, וכעבור זמן מה מת. ופתחי הבן הלך אל דודו שלום, קיבל ממנו מחצית הכסף שהוריש לו אביו, והמחצית השנייה נשארה למשמרת בידי הדוד. ארז פתחי את חפציו, ובמקום לשבת בסיני ולהמשיך לנהל את משק אביו, עזב את סיני והלך לבלות באחת מערי מצרים. היה פתחי מבלה בשעשועים בחברת נערים ריקים ופוחזים, מתמלא מעדנים ומבזבז כספו על ריקודים ועל תענוגות. לא עבר זמן רב, וכל כספו אזל. כשראה שאין לו במה לקנות אוכל, חזר אל דודו בסיני וביקש ממנו כסף ממה שהפקיד אביו עבורו.

אמר לו שלום הדוד: "נתון אתן לך את כסף ירושתך, אך קודם עליך להילוות אליי במסעותיי!" ולא שהיה צריך לצאת למסע כלשהו. הוא החליט לצאת למסע מיוחד, מתוך כוונה לחנך את פתחי.

אך פתחי, שהיה צעיר ומפונק, חסר סבלנות וקל-דעת, פנה אליו בכעס ואמר: "דודי, אבי ציווה עליך לתת לי מכסף הירושה בכל עת קשה, הלוא אתה רואה שאין לי פרוטה לפורטה, תן לי את כספו של אבי, כי חייב אתה לעשות זאת!"

אמר לו דודו: "תקבל את כספך, אך לפני כן בוא ועזור לי לחפש את הגמלים שנעלמו במדבר, וכבר מחר נצא לדרך!"

רגז פתחי על דרישתו, אך לא יכל לסרב, כי חרפה היא לבדווי שמתבקש לעזור והוא מתחמק, על אחת כמה וכמה שדודו הוא זה המבקש את עזרתו. ראה שאין לו ברירה, קיבל את הדין, ושתק. למחרת בבוקר ראה פתחי את דודו חובש גמל ומצייד אותו במזון ובמים. משלא הובא גמל אחר אמר בליבו: "אין זאת כי אם הגמל הזה בשבילי - ודודי יעשה את הדרך ברגליו!"

עודנו שוגה בדמיונות, והדוד עלה על הגמל, הקים אותו מרבצו ואמר לפתחי: "החש צעדיך ואל תפגר, כי דרך ארוכה לפנינו - אין בה אדם ולא מים!" והימים ההם ימי שרב בסיני.

"דודי" - קרא פתחי מאוכזב - "איך אוכל ללכת ברגל אחר הגמל, ואני כה צעיר ואינני רגיל למסעות?"

ענה דודו ואמר לו: "אם רך אתה ומפונק כאחד העירוניים, אין לך חלק ונחלה במשפחתנו, בוש והיכלם. כי לא בן אביך אתה ולא בדווי הינך!" דפק שלום בגמל ויצא במהירות לדרך. לא הייתה לפתחי ברירה - אלא למהר וללכת בעקבותיו בכל אשר יילך. ושלום היה מאיץ בגמל, בוחר בכוונה שבילים ומדרונות תלולים וקשים להליכה, אינו מתחשב בנער שהיה ממהר אחריו וממרר בבכי.

"דודי" - היה מתחנן אליו - "האט את קצב ההליכה, כי אין בי כוח ללכת!"

גער בו דודו, ואמר "עלינו למהר, כי דרך ארוכה לפנינו,

*265*

חלילה לנו להשתהות במדבר הזה, כי אם נפגר, נמות בצמא או יטרפונו נמרים וצבועים!" בכוונה בחר ללכת ביום חם בתוך הישימון, לא שעה לתחנוני הנער ואף הגביר את מהירות ההליכה. ראה פתחי כי דודו הוא אדם קשוח ורע לב, ורצה לשוב על עקבותיו. הסתכל ימינה ושמאלה, וראה עצמו תועה בתוך הצייה והשממה, ואינו יודע איך לחזור. גם אין לו מים, ומי יודע אילו חיות רעות עלול הוא לפגוש. בלית בררה המשיך ללכת אחר דודו. הלכו השניים שעתיים ושלוש, זה רוכב וזה הולך, והחום גובר יותר ויותר, הצמא והרעב מציקים לפתחי, כי היה רגיל לשבת בבתי-קפה ולשתות משקאות זה אחר זה.

"דודי, אני צמא!" קרא פתחי בקול תחנונים. והוא - שלום - הרים את נאד המים שהיה תלוי בצד הגמל, פתח את הנאד וגמע ממנו. אחר - קשר את פי הנאד ולא נתן לפתחי לשתות, בטענו שיש אך מעט מים. "דודי, למה לא תשקה גם אותי, כי צמאתי!" קרא פתחי בכעס.

"הישמר לך מדיבורים כאלה" - ענה דודו - "כי אם ישמעו זאת בדווים אחרים, נהיה לחרפה, היכן ראית בדווי מתחנן למים?"

וכך היו הולכים, הדוד רוכב ופתחי משרך רגליו אחריו. הדוד שותה. ופתחי משתוקק לטיפת מים. כשהגיעה שעת הצהריים, הבריך הדוד את הגמל והורה לפתחי לקושש עצים לאש. חשב פתחי בליבו: "עתה הזמן שנשתה ונסעד, ויהיה פיצוי לצמאוני!"

לא כך חשב שלום. לאחר שאפה את הלחם, אכל ושתה לבדו, ולפתחי לא נתן דבר.

בכה פתחי ואמר: "דודי, למה תהיה כל כך קשוח? האם אינך רואה עד כמה אני רעב וצמא!?"

*266*

והדוד כאילו לא שמע ולא ראה, קשר את צרורות המזון, תלה את נאד המים בצד הגמל, ובלי לנוח עלה על הגמל והאיץ בפתחי להחיש את צעדיו. רגלי פתחי כשלו ולא נשיאו אותו. הוא היה מפגר ומועד, לשונו דבקה לחיכו, והרעב התיש כוחו.

ראה את דודו מתרחק ואימץ עצמו להשיגו, כי פחד להישאר בארץ תלאובות זו לבדו. כאן - אם תצעק לעזרה, רק ההרים יענו לך בהד, ואולי תעורר את הנחשים והנמרים מרבצם - ואז אבוי לך. הלכו השניים כל אותו זמן שלאחר הצהריים עד אשר פנה היום, והלילה ירד על המדבר, מכסה את הארץ ביריעת שמים זוהרת בכוכביה. ושם, ליד מצוקי ענק, הבריך שלום את הגמל, ושניהם עסקו בהכשרת המקום לשינה ולאכילה. מי שראה את פתחי בבוקר לא היה מכיר אותו בערב. מעיניו ניכרה העייפות הקשה, קומתו השתוחחה והליכתו - כשל זקן בא בימים. כשאספו זרדים ואפו "ליבה" - הוא הלחם הנאפה על גחלים, וכשבישלו "עפיג" במים - שהוא מין גבינה יבשה - התרוצצה בלבו של פתחי המחשבה: ייתן לי האכזר הזה או לא, ייתן או לא...!?" מלבד מים ולחם לא חשב על דבר. כשהייתה הארוחה מוכנה, בצע הדוד מהליבה ונתן לפתחי פת קטנה, מעט עפיג ומעט מים - היתר אכל בעצמו. לא הספיקו לסיים את ארוחתם, ופתחי שכב על מקומו ושקע בתרדמה עמוקה מרוב עייפות. והדוד פרש לעצמו מצעים רכים, שטיחים ושמיכות וישן גם הוא. בשעה מוקדמת עם שחר, קם שלום, חבש את הגמל וקרא לפתחי: "קום, כי עלה השחר, הגיעה השעה ללכת!" בכוונה הקדים לצאת לדרך.

"דודי, רחם עליי, כי כל איבריי כואבים, לא ישנתי דיי, חוס עליי!" התחנן פתחי.

"אם לא תבוא, אני נוטש אותך כאן לבדך במדבר המסוכן הזה!" השיב לו דודו בכעס, ומיד עלה על הגמל והחל להתרחק.

מה יכול פתחי המסכן לעשות? לא הייתה לו כל ברירה, בעל-כורחו קם והלך בעקבות דודו. היו הולכים כל היום והוא לא שותה ולא אוכל, והייתה הליכתו כסהרורי וכשיכור, מתנדנד ומועד, קם ורץ שלא לפגר, ועיניו קרועות לרווחה כהוזה בהקיץ. ולדודו לא אכפת, כי רעיון היה לו בראשו, אף לרגע לא חשב להמית את פתחי ברעב ובצמא, אדרבא, את טובתו ביקש. בערב, כשישבו לחנות את חניית הלילה, הגדיל שלום את מנת המזון והמים של פתחי ואחר שכבו לישון. וכשהפציע היום השלישי, ראה פתחי והנה הרגשתו השתפרה. עם שחר, כשדודו העיר אותו, קם בלי טענות. - וראה זה פלא: את צעדיו עשה ביתר כוח ומרץ, הרעב לא הציק לו והצימאון לא דיכאו כמו בימים הקודמים. אפילו יחסו של הדוד השתנה לטובה. לפעמים פצח בזמר וחד לו

*267*

חידות, סיפר לו על ימי ילדותו והסביר לו מה יש מעבר להרים מזה, ומעבר לים מזה.

עם רדת החשכה הכינו את חנייתם, ופתחי כבר לא ציפה לגדולות. התקין עצמו לקבל פת קטנה ומעט מים. לא אכפת היה לו, כי בשלושת ימי ההליכה התחשלו שריריו, וכל השומן שצבר על גופו בימי הוללותו נעלם. להפתעתו בצע דודו מנת ליבה גדולה ונתן לו, מילא כוס מים גדולה והשקה אותו. שינוי גמור חל לפתע בהתנהגות דודו. לאחר הארוחה פנה הדוד אל פתחי ושאלו: "מהו טעמה של הליבה שנתתי לך היום?"

ענה פתחי: "מימיי לא אכלתי לחם ערב כל-כך!"

"ואיך המים?" שאל הדוד.

"מימיי לא שתיתי משקה מתוק כל-כך!" ענה פתחי.

"ומה טעמה של השינה אשר ישנת בלילות האלה?" שאל הדוד.

"מימיי לא נעמה לי שנתי כמו במסע הזה!" ענה פתחי.

אז פנה הדוד שלום אל פתחי ואמר לו: "זהו מה שלימד אותך אביך, ולא הבנת את דבריו.

אכול רק כשאתה רעב, ואז יהיה טעם האוכל ערב מאין כמוהו.

שתה רק כשאתה צמא, ואז יהיה טעם המים מתוק מסוכר.

ישן רק כשאתה עייף ואז תערב לך שנתך כאילו שכבת על מצע משי.

עליך לדעת, כי זאת תורת אבותינו שוכני המדבר מדור לדור!"

למחרת רכבו שניהם על הגמל והיו אוכלים ושותים לפי המנהג הבדווי, הכול בצמצום. ושניהם היו סובבים במדבר סיני אחר הנאקות, עד שמצאו והחזירו אותן למאהל. וכשהגיעו, מסר הדוד לפתחי את הכסף הנותר שהוריש לו אביו מרזוק. לקח פתחי את הכסף, קנה עזים וגמלים והקים לו משק פורח, עזיו התרבו ונאקותיו המליטו בכרים ובכרות, והיה מצליח ומשגשג. לימים, משראה דודו כי בן אחיו המפונק הפך את מנהגו והיה לאיש חרוץ וקשוח, תפארת למשפחתן, נתן לו את בתו לאישה.

ושניהם חיו חיי אושר לשמחת הדוד שלום וכל בני ביתן.

מתוך "מול הר סירבל" ספרית פועלים

הסיפור שלוש עצות לבן הוא סיפור חוכמה. פתחי גיבור הסיפור, עובר תהליך התבגרות: מנער חסר אחריות ומפונק הוא נהיה בחור היכול למלא את תפקידו בחברת אחיו הבדווים. כדאי לכם לערוך רשימה של השלבים השונים שעובר פתחי.

*268*

קצירו של המגוצ'י / אליזבט קלרק

*268*

א

ביפן הרחוקה חי לפני שנים רבות איש זקן. המגוצ'י שם האיש. הסיפור שתשמעו הפעם איננו בדוי מן הלב כי אם מעשיה שהיה וארע לפני מאות שנה. ואף על פי שהזקנים אשר היו עדי ראיה למעשה אינם כבר בחיים, וגם בניהם ונכדיהם ששמעו את המעשה מפיהם מתו כבר, שמור עדיין הסיפור בזיכרונם של בני הכפר הקטן והאבות מספרים אותו לבניהם.

הבא ליפן אל הכפר בו חי המגוצ'י, יראה בו היכל קטן בנוי כולו עץ מגולף בצורות שונות, וגגו מחודד, ולפני ההיכל קבוע לוח ועליו כתוב באותיות גדולות של זהב שמו של המגוצ'י למען יזכרו אותו בני האדם ויכבדוה!-.

ועתה ברצוני לספר באוזניכם את סיפור המעשה, אולם בטרם אחל בסיפור, אקדים דברים אחדים המסבירים את המעשה אשר נעשה.

הכפר שוכן בקרבת הים לחופו של מפרץ קון. מאחוריו מתנשאות גבעות המקיפות בצלי-ענפיהן את הכפר בצורת שקערורית ירוקה, או דפנות גביע. אולם אין הצלעות חלקלקות כדפנות הגביע, כי אם גזורות מדרגות רחבות או מרפסות, וכל מרפסת היא שדה אורז עם תעלת מים להשקיה המוליכה את מימיה מאחד הפלגים היורדים במדרוני הגבעות. במורד ההר מתפתל שביל לבן צר. ואם תעלה בו תגיע אל מישור פתוח רחב ידיים.

במקום הזה שכן המגוצ'י בבית איכרים הבנוי עץ חום, שגגו תלול מכוסה קש-אורז. אביו שכן לפנים בבית הזה, ולפני כן שכן בו אבי אביו, ולפניהם דורות רבים, שהאדמה מסביב הייתה נחלתם. עתה הייתה כל הנחלה שייכת להמגוצ'י. המקום היה נחמד וגם מוגן יפה. ההרים הגבוהים המכוסים יערות השתרעו מעליו. פלגים זרמו מראשי ההרים והשקו את נחלתו ונשאו את מימיהם הלאה למטה. השמש השפיעה עליו מחומה ורוחות הים הביאו אתם גשמי ברכה. הקרקעות של המגוצ'י היו משובחות ונתנו יבולים עשירים. המגוצ'י היה האדם העשיר בכל הסביבה.

אבל המגוצ'י הצטיין לא רק בעושרו; הוא היה נבון ונוח לבריות. בצר להם פנו אליו אנשים רבים לעזרה, והוא היה מוכן תמיד לנהלם בעצה וגם להגיש להם עזרה. הוא השכין שלום בין שכנים יריבים וכולם נשמעו לו כי האמינו לדבריו ולמשפטו, שאין הוא נושא פנים ומצדיק את הצדיק ומרשיע את הרשע. הוא נהל בעצות נבונות ותשומת לב ועידוד לכל נצרך. הוא היה ראש הכפר. וכשזקן קראו לו תושבי הכפר בשם אוגי-סין, שפירושו "אבינו הזקן" לאות החיבה וההערצה שרחשו לו. המגוצ'י חי שנים רבות, והוא היה כבר ישיש בעת המאורע עליו יסופר להלן.

ב

היה זה ערבו של יום קיץ. קצירו של האורז נגמר. האורז נקצר ונכרך לאלומות, שהיו תלויות בשורות על גבי רצועות של חיזרן עד שייבשו אותן השמש והרוח, אחר כך נערמו האלומות לערמות מוכנות לדיש.

בשדותיו של המגוצ'י הייתה השנה ברכה, וכך הייתה הברכה גם בכל השידות שבצלעות הגבעות. היה קציר נהדר השנה, ובאותו ערב עמדו לערוך חגיגה לכל בני הכפר סביב ההיכל. אמרו לערוך ריקודים ולשיר שירים עליזים בגן שלפני ההיכל. כל בני הכפר הלכו להשתתף בחגיגה, פרט לשניים שנשארו בביתם. השניים הם

*269*

המגוצ'י הישיש ונכדו הקטן טדי. השביל אל הכפר היה תלול מכדי שיוכל הישיש לעלות ולרדת בו ברגליו. על כן הלכו כל בני ביתו של המגוצ'י להשתתף בחגיגה ואת טדי הקטן השאירו ליד הסב לשמור עליו. לאחר שהלכו עמד המגוצי' על גזוזטרת העץ של ביתו והביט למטה אל הכפר. מן הגזוזטרה יכול היה לראות את הדגלים העליזים, שהתנפנפו בחוצות. פנסי נייר גדולים היו תלויים ליד ההיכל ן הוא הקשיב לצלילי כלי הזמר שהגיעו אליו מרחוק ; ראה את החוגגים נעים הנה וקנה בתלבשתם כפרחים מזהירים. מהעבר השני של הכפר השתרע הים הגדול, הכחול. היה זה מראה נהדר, והמגוצ'י שמח לראות את בני כפרו עליזים ושמחים. היה זה ערב חם ומעיק, לא נשבה אף רוח קלה והים היה שקט לגמרי, אולם המגוצ'י בעמדו על מקומו הרגיש פתאום שהבית נזדעזע ומתחת לרגליו חש התמוטטות קלה. הזקן ידע משמעותם של זעזועים אלה. אי שם הייתה רעידת אדמה. ביפן שכיחות הן רעידות אדמה ומשום כך בני האדם נתפסים לבהלה במקרים אלה. אבל בערב זה אמר המגוצ'י לעצמו: "היה זה רעש ממושך ואיטי, אי שם רחוק מכאן הייתה רעידת אדמה חזקה". הוא הביט בדאגה רבה אל הכפר למטה. לא נראו שם כל סימנים מבשרים רעה. אף אחד מבני הכפר לא נרעד ולא נפחד. הוא הביט אל הים, והביט וחזר והביט. משהו מוזר נתרחש שם, בקושי האמין למראה עיניו: הים ברח מן היבשה.

המגוצ'י ראה זאת מצלע הגבעה, ולאחר שעה קלה ראו זאת גם האנשים שבכפר. שפת הים נחשפה, הכפים נתגלו ערומים, והים המשיך בנסיגתו והוא נסוג ונסוג עוד ועוד.

*270*

המפרץ הפך ליבשה. בני הכפר החלו לרוץ למטה אל שפת הים לראות את השואה שבאה על הים.

המגוצ'י עמד לוטש עיניו בתמהון, אולם עוד הוא עומד ותוהה, ובזיכרונו עלה דבר ששמע בהיותו ילד. אביו סיפר לו שפעם אחת לפני הרבה שנים נסוג הים מן היבשה, כפי שקרה עתה לעיניו. הרחק מן המקום הזה הייתה רעידת אדמה שזעזעה ומוטטה את קרקע הים כאשר תזעזע את המים בקערה, כך שהמים בתוכה משתפעים ומשאירים עברה האחד של הקערה, אך מיד חוזרים המים בקערה ומשתפעים אל העבר השני ומנתרים ועוברים על שפתה. כדבר הזה מתרחש עתה במפרץ הים. המים ישובו בשאון ויסתערו ברעם איום וחיש מהר ובכוח עצום ישטפו כל אשר לפניהם.

כזאת קרה לפנים והמגוצ'י ידע שזה עלול לקרות גם היום. אבל בני הכפר לא ידעו זאת. הם נתלקטו המונים אל החוף, לראות את הפלא ונרגשים קראו זה לזה, מתרוצצים הנה והנה ורצים אל קרקע המפרץ שנחשף לעיניהם. המגוצ'י ידע שהם צפויים לאסון נורא. איך יחזירם משם? אם ירימו הוא וטדי את קולם, הקולות לא יגיעו אליהם, אף אחד לא ישמע להם מפאת רוחק המקום. מה יעשה כדי להציל את בני עמו?

ג

פתאום חלף רעיון במוחו! "מהר!" קרא אל נכדו. "מהר והבא לי לפיד בוער!" טדי בא במרוצה והביא ענף אורן בוער. המגוצ'י הישיש חטף אותו ממנו ורץ בכל כוחו אל שדה האורז הקרוב. הוא תחב את הלפיד הבוער לתוך ערמת קש אורז יבש. אחר כך רץ אל הערמה השנייה והבעיר אותה. לאורך השדה רץ והבעיר ערמה אחר ערמה, לשונות אש עלו למעלה והאירו בלהבות זהובות, וענן כבד של עשן מעליהן.

הילד טדי לא יכול להבין מעשהו של הישיש. הוא היה אחוז פחד. "אוי, אוגי-סין! - קרא הילד, - "מה זאת תעשה? למה תשלח אש באורז? אוי, אוגי-סין, למה? למה?"

אבל המגוצ'י לא שעה לדברי הילד. הוא רץ מחזיק הלפיד הבוער בידו והבעיר בזו אחר זו את אלומות האורז. הרוח נשבה והרחיבה את שטח הבערה. האלומות נתלקחו זו אחר זו עד שהפך כל שדה האורז ללהבה אחת גדולה. אז נשמע קול צלצול הפעמון הגדול אשר במקדש בצלע הגבעה. הפעמון הזעיק את כל בני הכפר אל מקום השרפה. בני הכפר שנתקהלו למטה על שפת הים ראו את הלהבות. בני הכפר קראו אחד לשני: "שדות האורז של אוגי-סין בוערות. האב הזקן החביב נמצא בצרה גדולה!" שכחו בני הכפר את הכול. הם הפכו פניהם והחלו לרוץ בכל כוח רגליהם במעלה הגבעה, כי מיהרו לבוא לעזרת המגוצ'י.

והמגוצ'י ציפה להם. מעבר למפרץ באו, מעבר לשפת הים, דרך הכפר אל צלע הגבעה. אחדים מן הצעירים באו ראשונים בנשימה עצורה והגיעו עד מקום הבערה. הם ניסו לכבות את האש, אבל המגוצ'י עצר בעדם. "יבער!" קרא הישיש, "ימשיך לבעור! כי בזה תלויה הצלתם של בני הכפר. בסכנה גדולה הם, ועליהם, על כולם להימצא כאן".

הצעירים לא יכלו לרדת לסוף דעתו, אבל הם חיכו. יותר ויותר מבני הכפר הגיעו עד למעלה, עד שלבסוף נמצאו כולם ליד הזקן, כולם היו נבוכים. נבהלים ותמהים

*271*

מביטים אל המגוצ'י ושדה האורז שלו הבוער. אבל המגוצ'י לא שים לב לכך. הוא נעץ מבטו אל הים, ופתאום קרא: "הביטו!", "ראו!".

הכל הביטו אל המקום שאליו הצביע הזקן. עיניהם ראו את המפרץ החשוף והריק מואר באור השמש השוקעת, ומעבר למפרץ שטח חול פנוי. שם לא נראה הים. אולם רחוק משם הלאה נראה קו שחור וארוך, כאילו היה זה חוף ים של אי רחוק. הקו השחור נע וקרב במהירות גדולה. הקו קדר יותר ויותר והשחיר עד שהיה שחור כדיו. הוא גאה והתנשא, עד שהיה כחומה גבוהה, כבנין רם, כהר גבוה. הוא קרב יותר ויותר בקול נהם אדיר. היה זה הים שחזר אל היבשה שנסוג ממנה לפני כן. הררי המים שטפו אל עבר המפרץ בקולות וברעמים והסתערו על שפת הים ועל הכפר. הם הגיעו עד צלעות הגבעות והתנפצו למרגלותיהן. ואף כי היו האנשים רחוקים מנחשולי הים ועמדו על סלע הגבעה, ניתזו עליהם רסיסי מים כענן, ובני האדם פנו וברחו באימה. אבל המים לא קרבו יותר, גלי הים הסוער לא הגיעו אליהם. בני הכפר הנמלטים נצטופפו יחד והביטו על הגלים הבאים זה אחר זה משתוללים על פני היבשה, כל גל היה סוער פחות מזה שלפניו ולבסוף, אף על פי שהים היה עדיין סוער ומשתולל ומעלה גלים, שכך לאט לאט, המים שפלו וחזרו אל גבולם הקבוע. אך הכפר נחרב, הבתים נגרפו והמטעים ושדות האורז הקטנים על צלעות הגבעות נמחו. חול וחצץ כיסו הכל. הצפר נהרס ונחרב, אבל בני הכפר כולם נשארו בחיים. כולם עמדו דומם ניבטים ניכחם ולא העזו לפצות פה עד ששמעו את קולו של המגוצ'י.

- ילדיי! - אמר בקול רך - בגלל זה שרפתי את שדות האורז שלי.

ואז פתאום הבינו מה עשה למענם הישיש. כל יבולו שקצר, כל מזונותיו לחורף והזרעים לשנה הבאה - הכל עלה באש, אבל את בני כפרו הציל. הוא הציל אותם, הוא נתן כל שהיה לו למען הצל אותם. הכול עמדו מסביב לישיש. הם כרעו ברך לפניו וברכו אותו. המגוצ'י חייך אליהם. הוא חיה ישיש ועייף ולא יכול להשמיע באזניהם דבר מה. הוא אך אמר להם שביתו פתוח לכל נצרך והיתר ימצאו מחסה במקדש שבצלע הגבעה.

כך עזרו זה לזה עד שהגיעה עזרה מן הכפרים הסמוכים, ובמרוצת זמן קצר נבנה הכפר מחדש. ואת שמו של המגוצ'י חרתו באותיות זהב למען ידעו כולם ויכבדו את זכרו ויזכרו את קצירו ואת הבערה שהבעיר למען הביא הצלה לכל בני כפרו.

מתוך "ילקוט הקסמים" הקבוץ המאוחד

מפרץ - מקום שבו מתפרץ הים אל תוך היבשה

שקערורית -שטח עמוק יותר מסביבתו.

חיזרן - עץ במבוק - ענפי החיזרן הם קנים.

נחשולי הים - גלים סוערים גבוהים מאוד.

את שם הסיפור "קצירו של המגוצ'י", אפשר להבין בשני אופנים. חשבו על כל אחד מהם.

על המגוצ'י אפשר לומר שהוא היה בעל תושייה. התוכלו להסביר זאת?

*272*

מסמר הזהב / יבגני פרמיאק

*272*

טישה גדל בלי אב, בעוני ובחוסר-כול. רק כברת אדמה קטנה ומוזנחת הורישו אביו. שעל כן נזקקו טישה ואמו לעזרת הבריות. אך עזרה זו מועטת הייתה וניתנה להם בדוחק. היו שניהם, האם ובנה, שרויים בייאוש ולא ידעו מה לעשות: איך להתקיים? ממה להחיות את נפשם?

- הגניחות שלכם לא יועילו לכם דבר - אמרה להם ישישה אחת - מוטב כי תסורו אל הנפח זאכאר והוא יורה לכם מה לעשות. חכם הוא הנפח, את הכול הוא יודע, את המזל הוא מחשל.

הלכה האם אל הנפח ואמרה לו:

- זאכאר, רחימאי, אתה, אומרים, יכול לחשל לבני המסכן את מזלו!

- מה את שחה, אישה אלמנה?! - השיב לה הנפח - האדם בעצמו הוא הנפח של מזלו. שלחי את בנך לנפחייה. ייתכן ויחשל לו מזלו.

בא טישה לנפחייה. אמר לו הנפח:

- מזלך, בחור, טמון במסמר של זהב. תחשל לך מסמר והוא יביא לך מזל. אתה רק תעזור לו!

- דוד זאכאר, הן מעולם לא עסקתי במלאכת החישול!

- וגם אני - אמר הנפח - לא נולדתי נפח! לבה את הכור!

והנפח הראה לו איך לנפח במפוח את הכור, איך להוסיף פחמים, איך לרקע באש את הברזל, כיצד לקחת פרסה בצבת.

כל היום נתייגע טישה בכל העבודות הקשות של הנפחייה ובערב כאב עליו גבו. הנפח נשא חן בעיניו, כי התייחס אליו בחיבה ובסבלנות, כמו אבא. גם טישה היה רצוי לנפח. שכן, לנפח לא היה בן, אלא רק בת בלבד. אך בת זו בטלנית הייתה שגדלה בלא אם ולא שלחה ידה בשום מלאכה.

לימים נעשה טישה פטישאי. לקח הנפח בורג גדול, ישן-נושן ואמר:

- הבה נחשל ממנו מסמר של זהב שמביא מזל. חישל טישה את המסמר שבוע, חישלו שבועיים. כל יום נעשה המסמר יפה יותר, מבהיק יותר. מקץ השבוע השלישי אמר הנפח:

- היזהר, טישה, אל תחשל את המסמר יותר מדיי: המזל אוהב את חוש-המידה!

טישה לא הבין לשם מה אומר לו הנפח דברים כאלה, ולכן גם לא שם לבו אליהם. המסמר שחישל מצא מאוד חן בעיניו. אלא מה, לימים נתעמעם זוהרו.

- לא תצטער, טישה, המסמר ישוב ויבהיק עד שיזהיב - ניחם אותו הנפח.

- אבל מתי יזהיב, זאכארל

- כאשר תיתן לו כל מה שיבקש.

- שום דבר אינו מבקש, זאכאר!

- הגע בעצמך ותמצא, טישה. הייתכן שהמסמר חושל כדי שיהיה מוטל באפס-מעשה?

- זה נכון, זאכאר, את המסמר יש לתקוע במקום כלשהו. אולם לתוך מה, זאכאר? אצלנו, לא יתד, לא חצר לא שער ולא כלונס לגדר.

הרהר הנפח, שפשף את המצח ואמר:

- תקע אותו בעמוד.

- מנין אקח לי עמוד?

- גדע עץ ביער ותקע אותו באדמה חפורה.

- מעודי לא גדעתי עצים, וגם גרזן אין לי.

- גם בעבודת החישול לא עסקת מימיך, וראה איזה מסמר נאה חישלת. כך גם תוכל לחשל גרזן ולגדוע עץ

*273*

ביער.

הפיח טישה את המפוח ומקץ שלושה ימים חישל לו העלם גרזן. הרכיב על הגרזן קת ושים פעמיו ליער. בחר לו אורן קטן והתחיל גודע במרץ רב. תפס אותו היערן וצעק:

- למה זה אתה גודע את העץ, שודד יערים שכמותך.

- הסביר לו טישה לשם מה נחוץ לו העץ. ראה היערן כי לפניו לא גנב, לא שודד, אלא בן אלמנה ענייה, שוליית הנפח זאכאר, ואמר:

- אם נפח לימד אותך איך לחשל מסמר זהב, אעשה לך גם אני. לך בפנים היער, גדע חלקת-יער - ותמורת העבודה הזאת אתן לך עמוד.

הלך טישה למקום שאמר לו היערן, חטב יום, יומיים, וביום השלישי גדע את כל החלקה כולה. לבסוף קיבל עמוד. נשא אותו לאדמת אביו, זו כברת האדמה שהעלתה עשבי-בר. ביקש לתקוע את העמוד בתוך האדמה, אבל חסר היה את. אמרה לו אמו:

- חישלת מסמר, חישלת גרזן, היקשה ממך לחשל את?

לא יצא יום וטישה התקין לו את. חפר באדמה ותקע בה את העמוד ובעמוד תקע את המסמר. והיה ממתין שהמסמר יזהיב, המתין יום, המתין יומיים, ואילו המסמר - לא זו בלבד שאינו מזהיב, הוא הולך ומשחיר.

- אימא, הביטי, החלודה אוכלת אותו! - קרא טישה בייאוש - נראה שהמסמר מבקש עוד דבר מה. אסורה-נא אל הנפח ואשאל את פיו.

- אי אפשר שהמסמר יהיה תקוע באפס-מעשה - השיב לו הנפח - כל מסמר חייב למלא תפקיד כלשהו.

- אבל איזה תפקיד, זאכאר?

- לך אל אנשים והסתכל, כיצד המסמרים משרתים אותם.

הלך טישה ועבר על פני הכפר וראה והנה מסמרים מחברים לוחות, מחזקים גדרות, ועל המסמרים הגדולים תולים רצועות רקמה וסמלונים. - כדאי שאתלה סמלון על המסמר שלנו - אמר טישה לאמו - שאם לא כן, תיאכל החלודה את כל מזלו.

כה אמר טישה והלך אצל הרצען ושאלו כיצד להרוויח סמלון.

*274*

- זה דבר של מה-בכך - השיב לו הרצען - עבוד אצלי עד קציר החציר, ואתן לך גם סמלון וגם רתמה.

הנה ככה נשאר טישה לעבוד אצל הרצען. הרצען גם כן היה איש נוח כמו הנפח. ובהיגמר הקציר, קיבל טישה את הסמלון הטוב ביותר וכן רתמה נאה. הוא תלה את הסמלון והרתמה על המסמר וקרא:

- הזהב, מסמר שלי! את הכול הנה עשיתי למענך!

אך המסמר - אהה! - התקדר לו ושתק ולא הזהיב. שוב פנה טישה לנפח, והנפח שוב בשלו:

- הכיצד יכול סמלון טוב עם רתמה טובה להיות תלוי סתם ככה על מסמר?

- גם אני שואל: בשביל מה? - אמר טישה.

- חשוב בדבר.

שקע טישה בהרהורים ובא לידי החלטה. לחטוב עצים כבר ידע, רצענות גם כן למד, ואת מלאכת הנפחות כבר הוא יודע על בורייה. מה חסר לו? סוס חסר לו! נפרד טישה מאמו ויצא לדרך כדי להרוויח כסף ולקנות סוס, כעבור שנה חזר הביתה רכוב על סוס דוהר. ראוהו תושבי הכפר וקראו בהתפעלות:

- האח, איזה סוס נפלא!

- ומנין לו מזל כזה?

אך טישה פנה ישר אל העמוד וקרא:

- ובכן, המסמר, עתה אצלך סמלון, ולסמלון סוס. היזהב מיד!

אבל המסמר נשאר קודר וחלוד כפי שהיה. התקצף טישה וקרא:

- אי לך, מסמר חלוד, וכי לועג אתה לי!? אותה שעה נזדמן הנפח על-יד העמוד. אמר לו:

- וכי מה יכול לומר לך מסמר נטול כוח הדיבור? אינו מזהיב - משמע שהוא מבקש עוד דבר-מה ממך...

- אבל מה? קצרה דעתי מהבין.

- כלום אפשר שהעמוד, המסמר, הסמלון והסוס יירטבו בגשם?!

הבין טישה את הרמז והלך והקים גג מעל לעמוד. אך המסמר לא הזהיב גם הפעם. "כנראה שלא די בגג בלבד" הרהר טשיה והלך והקים אורווה. אולם המסמר נשאר ללא שינוי.

- התזהיב אי-פעם? קרא טישה בכעס.

- אזהיב, בהחלט אזהיב!

טישה הוכה תדהמה: עד עתה שתק המסמר ופתאום - הרי לך, פתח את פיו ודיבר! כנראה, שבאמת חישלתי מסמר לא פשוט.

- מה עוד נחוץ לך, מסמר?

- אי-אי-אי-אי! כיצד אוכל לחיות בלי מחרשה? - הצטהל הסוס וקרא.

- גם מחרשה תהיה! - הבטיח טישה בהתלהבות והלך וחישל במו ידיו מחרשה. משהביא את המחרשה לעמוד, חשב ומצא שאם המסמר ביקש סמלון, הסמלון סוס, הסוס מחרשה - יש להניח, כי המחרשה תבקש לעצמה חלקת-שדה.

רתם טישה את הסוס למחרשה, ופילח תלם ראשון בשדה. החורש נתן קולו בשיר, והאמהות הביטו בבנותיהן הכלות וחשבו בלבן: אולי אחת מהן תישא חן בעיניו של טישה? ובת הנפח גם היא כאן בשדה. מלוכלכת ופרועת-שיער הולכת היא בתלם אחרי החורש וממלמלת:

- טישינקה, שא אותי לאישה! אעמוד לימינך, אעזור לך!

*275*

- הנטרפה דעתך עליך?! - קרא טישה בפליאה - וכי למי נחוצה אחת כמותך? אולי לגינת ירקות, להפחיד את העורבים!

- טוב - השיבה הנערה - אשתול לך גינת ירקות, ואחר-כך אהיה בעצמי דחליל. לו רק לראות את פניך, טישינקה...

נכנסו הדברים ללבו של טישה: איך שזו אוהבת! מסכימה להיות אפילו דחליל, ובלבד שתראה אותי!

עם רדת הערב הלך טישה אל הנפח. אמר לו הנפח: אלה המתקנאים בך אומרים לחלץ את המסמר שלך בר המזל ולתקוע בקיר שלהם.

- הכיצד, דוד זאכאר?! הרי לא אוכל להשגיח כל היום על העמוד שלי, עבודה רבה לי לעשותה!

- נכון, חביבי, נכון, - הנהן הנפח - אומר לך כיצד להשגיח: יש להקים בקתה.

- אני, זה עתה רק חשבתי ואתה כבר אמרת - השיב לו טישה - אלך להקים בקתה. גרזן ישנו, כוחות יש לי, מעבודה איני פוחד!

שוב באו אליו נערות הכפר וניסו להשתדך אליו, אך הוא בונה לו בשקידה את בקתתו ואפילו את ראשו אינו מפנה אליהן.

משהגיע הסתיו קצרה האלמנה את התבואה. טישה דש אותה, והסוס הוביל את הגרעינים לשוק. הבית המלא כלי-בית חדשים, אך המסמר אינו מזהיב. והלב דואב.

- מדוע ולמה זה, בני חביבי, אתה כל כך עצוב? - שאלה אמו.

- אני היחיד, אימא שלי, קפצתי לפני אחרים, הקדמתי את חבריי, חישלתי לי מסמר שהוא מזלי - והמסמר אינו מזהיב!

- כל אחד הוא נפח של מזלו, וכי לא כך לימד אותך זאכאר הנפח?

- אמנם כן - משיב טישה - אבל הדוד זאכאר דיבר גם על כך, כי יפה הרעות למזל. שכן ביחידות גם המזל מעלה עובש. כולם עזרו לי: גם הנפח, גם הרצען, גם היערן, אבל אני למי עזרתי, אני?

כך אמר טישה והלך אל צעירי הכפר. לאחד טפח על שכמו, לשני נתן עצה טובה, לשלישי סייע במו-ידיו. לאלמנה אחת סכך את הגג. לזקן תיקן את המזחלת. לעצלן הטיף מוסר.

*276*

ועתה - הוי, פלאי-פלאים! - עתה התחיל המסמר להזהיב. התחיל מהכותרת ועד האמצע הגיע. המזל הציץ לתוך הבית בשמחה ובידידות. התחילו הבריות מפליגים בשבחיו. ועד כדי כך הגיעו הדברים שאת טישה הרווק החלו לקרוא בשם 'אבא' ובכל עת פנו אליו שיעשה שלום בין יריבים - והמסמר מזהיב יותר ויותר מיום ליום.

- עתה - אמר לו הנפח - הגיעה שעתך להתחתן ולא להיכשל.

- אבל בתו של מי אקח, כדי לא ליפול בפח? - הקשה טישה.

- ראויה והוגנת.

- אבל מי ראויה והוגנת?

- דוניה שלי - אמר הנפח.

- אי לך, רמאי! - התגוללה עליו האלמנה - זאת שאינה מעורבת בין הבריות, שהיא בלתי-מרוחצת, בלתי-מסורקת, שאינה יודעת כל עבודה, - זאת ראויה לבני?! לאלון התמיר הזה, לידי-זהב אלה, לכתפי האביר, לגוף המוצק?! הנשמע כזאת שנשר יישא עורבת?!

- אבל מי, האלמנה, עשה אותו לנשר?

- מה פירוש מי? המסמר!

- ומי עזר לו לחשל את המסמר?... מי?

נזכרה האלמנה - ונשתתקה. הרהרה שעה קלה ואמרה:

- היודע אתה מה, הנפח? עם השלג הראשון כאשר טישה יסיע את חבריו העירה, שלח את דוניה שלך אליי. אך אמור לה שלא תמרה את פי.

משירד השלג הראשון, וטישה הסיע את חבריו העירה באה דוניה אל האלמנה.

- שמעתי דונישקה, שחשקה נפשך למצוא חן בעיני בני.

- עוד איזה חשק, דודה! - מתפרצת בדמעות דוניה שחורת-השיער והמלוכלכת - כל אשר יחפוץ אעשה למענו ובלבד שלא יגרשני מעל פניו!

- אם ככה, אשתדל לסייע בידך - אמרה האלמנה והושיטה לדוניה כישור קטן - כישור זה אמנם אינו מושך את העין, דוניה, אבל הוא טומן בקרבו כוח גדול: סבא שלי תפס פעם קוסמת ביער, וביקש להורגה נפש. אך היא שילמה לו כופר-נפש בכישור זה, כישור חזק מאוד.

- ובמה כוחו? - שואלת דוניה. ועל כך עונה לה האלמנה:

- אם תצליחי לטוות בכישור זה חוט דק וארוך, תוכלי לקשור בו אליך את כל מי שתרצי!

- הנני ואטווה! - קראה דוניה והושיטה ידה לכישור.

- מה את מדברת, האם בידיים בלתי-מרוחצות ובשערות בלתי-מסורקות אפשר להתחיל במלאכת הטוויה?! אוצי הביתה, התרחצי יפה במים חמים, לבשי בגדים נקיים ואז שובי אלי והתחילי לטוות.

עשתה דוניה כדבריה של האלמנה. הלכה וחזרה - וראו-נא: שוב לא אותה דוניה! שעכשיו היא נקייה ומסורקת - ממש יפהפייה!

- שבי לך, יפתי, והתחילי לטוות! - קראה האלמנה בחיבה.

התיישבה דוניה לטוות. טוותה יום, טוותה יומיים - ביום שלישי החל להיווצר חוט.

- הביטי, דודתי, כעת אקשור!

- בחוט כזה לא תקשרי - השיבה האלמנה - מחוט כזה אפשר רק בד גס לארוג. השתדלי לארוג חוט דק יותר, חזק יותר.

וכיצד אדע שהחוט הוא דק וחזק, דודתי?

*277*

- כאשר הכישור יתחיל להזהיב, יפתי.

טוותה דוניה פקעת אחר פקעת, אך הכישור לא הזהיב. טוותה דוניה את כל צרור הפשתן ופרצה בבכי.

- אל תצטערי, חמודתי - ניחמה אותה האלמנה ואמרה - כנראה שהכישור אינו טוב מהמסמר. משמע, שאינו מסתפק בחוטים בלבד. הוא דורש בד. ארגי לו בד, יפתי.

- מה את סחה דודתי! אם אארוג את כל החוטים, במה אקשור אליי את טישה?

- חוט בפקעת-חוט הוא. אבל בבד - כוח הוא! - השיבה האלמנה.

לעת האביב ארגה דוניה את כל החוטים. נוצר הרבה בד, אבל דוניה אינה יודעת מה לעשות בבד הרב הזה.

- יש לתפור, דוניושקה, כותונת מהבד - אמרה האלמנה - כאשר טישה ילבש את הכותונת, - שלך יהיה.

תפרה דוניה כותונת לתהילה ולתפארת, אך אין במה להזין את העיניים: רק בד ובד. לא שאלה עצה מפי האלמנה, בעצמה הבינה כיצד ליפות את הכותונת. קנתה חרוזים זעירים לרקמה ולקישוט, חוטי משי של כסף וזהב - והחלה רוקמת בשקידה את הכותונת. לא הידיים, לא השכל אלא האהבה בעצמה רקמה בשקידה על השרוולים ועל מפתח הצוואר קישוט לוהט, מלבלב כפרג, נוצץ כזהב, מבריק ככסף. הסתכלה האלמנה בכותונת ולא יכלה להוציא הגה מפיה מרוב התפעלות. "יש להזהיב את הכישור!" - חשבה בלבה, תפסה בחשאי את הכישור ורצה אל הנפח זאכאר:

- אמור-נא לי, מחותני החביב, במה הזהבת את המסמר?

- למה לך לדעת?

- יש להזהיב את הכישור!

- האמנם כבר הבת שלי ראויה לכך?

- בוא וראה כותונת שתפרה, רקמה שרקמה!

כיוון שכך, החל הנפח לכסות בזהב את הכישור. לאחר-מכן הלכו שניהם ובאו לבית האלמנה, ומה הם רואים?

- השער פתוח לרווחה ובחדר עומד לו טישה ומתהדר בכותונת החדשה ואינו מסיר עין מדוניה.

כאן שלף הנפח מהקיר את מסמר הזהב, האלמנה הוציאה מהשרוול את כישור-הזהב - והם ארסו את החתן ואת הכלה.

קהל רב, שכנים וידידים, מילאו את החצר. לכולם נעים היה לראות את מזלו של טישה...

- כל אחד הוא הנפח של מזלו - חזר ואמר הנפח זאכאר ועיניו זרחו מאושר ומשמחה.

עברית: ש' יזרעאלי

מתוך "משמר לילדים"

בספר פירושי מילים:

חישול - עיצוב מתכת. כדי לתת למתכת צורה מסוימת מלבנים אותה (מחממים אותה מאוד עד שהיא מתרככת) ומקישים עליה בפטיש מכיוונים שונים. כשהמתכת מתקררת היא מחושלת - צורתה קבועה וחזקה

לבה את הכור - הגביר את האש שבתנור.

נתעמעם - נתכהה, נעשה מעורפל, לא בהיר.

הנפח זאכאר אמר: "כל אחד הוא הנפח של מזלו".

למה הוא התכוון?

קראו את הסיפור: "שלוש עצות לבן" וחשבו על המשותף לשני הסיפורים.

*278*

אביון והוא חכם / סיפור עם בלקני

*278*

מלך עשיר ומהולל, שהיה גם נבון עד מאוד, ציווה להכריז ברחבי ממלכתו, כי הוא יעניק שני שקים מלאים מטבעות-זהב לאיש, אשר יצליח לבדות ולספר לו שקר חכם ומחוכם שאי-אפשר יהיה להכחישו. למחרת הופיע בארמון אדם, שהתפרסם כגדול השקרנים בכל הממלכה. הוא סיפר שקרים משקרים שונים, אך אף אחד מהם לא נשא חן לאוזני המלך.

- וכי שקר הוא זה? - טען המלך - מזמן אני מכיר את הסיפור, לא אחת שמעתיו מעוברי-אורח.

אחרי השקרן הראשון הופיע שני ושלישי ורביעי - אך המלך ביטל את השקרים שלהם והוכיח, כי השקרים שהם משמיעים, הבל הבלים הם ואין בהם שום דבר מחוכם.

דבר הכרזת המלך הגיע לאוזני אדם עני אחד, שהצטיין בחכמתו. הוא החליט לנסות את מזלו, לקח שני שקים ריקים, עלה על חמורו והלך והגיע והתייצב לפני המלך.

- מה הביאך לכאן, בן-אדם? - שאל המלך בפליאה - הגם אתה בשקרנים, הגם אתה, חשקה נפשך בשני שיקים מלאים זהב?!

- דבר חשוב לי אליך, מלכי - פתח ואמר האיש העני - לפני עשרים שנה לווה אביך ממני שני שקים מלאים מטבעות זהב. עכשיו באתי לקבלם מידיך בחזרה, כי דחוק אני לכסף.

- כלום נטרפה עליך דעתך, בן-אדם?! - קרא המלך בכעס איפה נשמע כדבר הזה, שמלך ילווה כסף וזהב מאיש עני ואביון כמוך! משקר אתה!

- אם שקר הוא, צווה-נא בטובך כי יימלאו את שני השקים שלי לזהב, לפי שהבטחת קבל עם ועדה. ואם אמת בפי, הרי שוב עליך לצוות על משרתיך שייתנו לי את הזהב, כדי לפרוע חוב שחב לי אביך.

"הנה אדם חכם - אמר המלך בלבו - נתפסתי ברשת עורמתו ולא נותר לי אלא להעניק לו את הזהב המובטח." והוא הורה למשרתיו למלא את שקי האביון למטבעות זהב. העמיס האביון את שני השקים על חמורו ופנה ללכת לדרכו. אך המלך קרא לו ושאל:

- אמור לי, מה יש לדעתך לעשות בזהב הרב שקבלת זה עתה מידי?

- אשליכו לתוך הים - השיב האיש העני ללא היסוס.

- מה? - קרא המלך בפליאה - וכי נטרפה דעתך עליך? מה אתה, משוגע?

- אינני משוגע, אבל בממלכה של משוגעים אני חי. למקום, שמשלמים בעד השקר, ואילו את האמת אין איש מעריך ואין איש רוצה לדעת. אם אשליך את הזהב לתוך הים, לפחות לא יגידו עליי הבריות, שהשגתיו בשקר ובמרמה. מוטב לי להיות אביון דובר אמת, מאשר שקרן עשיר...

תרגם מרדכי אבישי

בסיפור האיש העני, ברוב חכמתו, מצליח לגבור על המלך. האם אתם מכירים סיפורים נוספים שגם בהם רעיון זה בא לידי ביטוי?

כדאי לכם לעיין בחטיבת "יחד שבטי ישראל" - סיפורי חוכמה מפי בני עדות ישראל השונות.

*279*

ערכה של שתיקה / בלאנשה

*279*

היה הייתה בהמדן אקדמייה, מפורסמת, אשר הסעיף הראשון בחוקתה מנוסח כך: חברי האקדמייה יחשבו הרבה, יכתבו מעט ולדבר ימעיטו ככל האפשר. קראו לה "האקדמייה השותקת", ולא היה בפרס מלומד אמיתי אחד שלא השתוקק להיכנס לתוכה. דוקטור זב, מחבר ספר קטן מצוין, שמע בקצווי פינתו הנידחת, כי יש מקום פנוי באקדמייה השותקת. מיד נסע להמדן, בא לשם, ובהתייצבו ליד מפתן הטרקלין שבו נאספו חברי האקדמייה, ביקש מאת שומר הסף למסור ליושב הראש את הפתקה: דוקטור זב מבקש את המקום הפנוי. שומר הסף מילא מיד את השליחות שהוטלה עליו; אולם הדוקטור ופתקתו הגיעו מאוחר מדיי. המקום כבר היה תפוס.

האקדמייה הצטערה מאוד על התקלה הזאת. היא קיבלה, במידת מה למרות רצונה, מתיפייף אחד, שמידברותיו הנוצצות והקלות עוררו התפעלותם של הפתאים, וראתה את עצמה נאלצת לסרב מלקבל את הדוקטור זב, אחד השתקנים, רחב הדעת ועשיר התבונה. היושב ראש, שהוטל עליו להודיע לדוקטור את הבשורה הבלתי נעימה הזאת, כמעט שלא היה יכול להחליט בעצמו ולא ידע כיצד לנהוג. לאחר שחשב זמן מה, מילא גביע גדול מים. אך מילא אותו כל כך עד שטיפה אחת יתרה הייתה מעבירה את המים על גדותיהם, אחר-כך נתן אות כי יכניסו את המועמד. הלה נכנס באותה הבעה פשוטה וענווה שהיא כמעט תמיד אות לערך של ממש. היושב-ראש קם, ובלי לבטא אפילו מילה אחת, הראה לו בתנועה עגומה את הגביע המלא כל כך. הדוקטור הבין כי אין עוד מקום פנוי באקדמייה. אולם בלי ליפול ברוחו, עלה בדעתו להסביר, כי חבר נוסף באקדמייה לא יקלקל מאומה. הוא ראה לרגליו עלה ורד, הרים אותו, שם אותו בעדינות על פני המים, ועשה זאת כל כך יפה שאפילו טיפה אחת לא נשפכה.

לתשובה מחוכמת זו מחאו כל האנשים כפיים; ודוקטור זב נתקבל בתשואות. מיד הגישו לו את פנקס האקדמייה, שבו היו החברים החדשים רושמים את שמותיהם. הוא רשם את שמו ולא נותר לו אלא לומר, כנהוג, משפט אחד של תודה. אולם, כאקדמאי שתקן באמת, הודה דוקטור זב בלי לומר אפילו מילה אחת. הוא רשם בשולי הספר את המספר מאה, הוא מספר חבריו החדשים. אחר-כך, לאחר הוסיפו אפס לפני המספר, כתב למטה: "ערכם לא יעלה ולא ירד (0100)". הנשיא הודה לדוקטור העניו בנימוס רב ובחוכמה: הוא העביר את האפס אל סוף המספר וכתב: "ערכם יעלה פי עשרה (1000)."

(בספר פירושי מילים:)

אקדמיה - בית ספר גבוה למדעים או לאומנויות

מתיפייף - גנדרן

פתאים - טיפשים

הסיפור מראה לנו איך - ללא דיבור - אפשר להסביר דברים בחוכמה וביופי רב. נסו גם אתם "להגיד" מחשבות או רגשות בלי לדבר.

*280*

... לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית...

*281*

החגיגה נגמרת / נעמי שמר

*281*

ולפעמים החגיגה נגמלת כיבוי אורות

החצוצרה אומרת שלום לכינורות

אשמורת תיכונה נושקת לשלישית -

לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.

לקום מרור בבוקר עם שיר חדש בלב

לשיר אותו בכוח - לשיר אותו בכאב

לשמוע חלילים ברוח החופשית

ולהתחיל מבראשית

מבראשית

את עולמך בבוקר תמיד לברוא:

האדמה, העשב וכל המאורות

ואז מן העפר, בצלם-אנשים

לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית

לקום מחר בבוקר...

גם אצלך החגיגה נגמרת ובחצות

הביתה את הדרך קשה לך למצוא

מתוך החשכה אנחנו מבקשים -

לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית

לקום מחר בבוקר...

*282*

מה במקראה?

*282*

המקראה "פתחו את השער" לכיתה ה' מהווה חולייה נוספת בסדרה הקרויה בשם זה. המקראה מכילה מגוון של יצירות ספרות בתחום הפרוזה ובתחום השירה. בה - סיפורים ריאליסטיים ודמיוניים, סיפורי עם, כתבות, נאום, מדרשים, פרוזה מחורזת, שירים שונים ופיוטים בנוסח עדות ישראל השונות.

המקראה ערוכה לפי שערים ועוסקת בנושאים שונים. שער לחגים מדאורייתא ולחגים מדרבנן, שער לנושא השואה ("בדמייך חיי"), שער "על הארץ הטובה" ועל ירושלים, שער למידות ולערכים ("בינינו לבין עצמנו") וכן שער שכולו סיפורי עמים ("סיפור סובב עולם"), השער "יחד שבטי ישראל" עוסק בעיקר בסיפורי עם של עדות ישראל המהווים סוגה - ז'אנר מיוחד.

בבחירת היצירות למקראה ניתנה הדעת גם לייצוג מגוון של סופרים ומשוררים. מיוצגים בה יוצרים שכתבו בעבר הרחוק והקרוב ויוצרים בני זממו. המטרה - לתת לתלמידים אפשרות "לטעום" מעט מיצירות שונות כדי לעודד בהם רצון להמשיך ולקרוא קריאה עצמית. היצירות הן ברמות קושי שונות, והן מותאמות להוראת-למידה, בכיתה הטרוגנית.

הערות - לשם מה?

בצד פרקי ספרות שונים נכתבו הערות לתלמיד, ובהן פירושי מלים והבהרות למושגים מרכזיים בטקסט. לחלק מן ההערות נוספו שאלות ומטלות שמטרתן להפעיל את התלמיד, או להסב את תשומת לבו לרעיונות, לחוויות ולמסרים הנרמזים ביצירה. ההערות מופנות לתלמיד, אך יכולות לתת גם למורה רעיונות לטיפול ביצירות.

כיצד נשתמש במקראה?

מספר היצירות במקראה רב. חלקן נועד ללימוד אינטנסיבי על פי הנושא, על פי הטעם האישי של המורה ורמת התלמידים בכיתה. יצירות אחרות נועדו לקריאה עצמית של ילדים.

המקראה מורכבת ממדורים שונים. אפשר לנהוג בהם בגמישות וללמד יצירות מתחום מסוים גם בזיקה לתחום אחד. לדוגמה:

א. בשער "על הארץ הטובה" מצויות יצירות העוסקות בעלייה ובקליטה של עולים. ניתן להוסיף לנושא זה גם את הסיפור "אילן תועה ביער" המצוי בשער "רק עץ ידי נטעו" (ט"ו בשבט), וכן את הסיפור "הימים הטובים של עוזי" שבשער "בינינו לבין עצמנו".

ב. בשער "יחד שבטי ישראל" מצויים סיפורי עם רבים, שאפשר ללמדם כחטיבה בפני עצמה או כבודדים בהקשר לנושאים שונים המוצעים במקראה.

סוף הספר