‫עד שתצא נשמתך‬ ‫)פטיש( סדרת מקור לביקורת התרבות‬ ‫עורכי הסדרה‬ ‫ד”ר יצחק בנימיני‬ ‫עידן צבעוני‬ ‫ועדה אקדמית‬ ‫פרופ' אליעזר )אד( גרינשטיין‬ ‫פרופ' רבקה פלדחי‬ ‫פרופ' חנן חבר‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫עונש המוות בארצות הברית‬ ‫היסטוריה‪ ,‬משפט וקולנוע‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ God have mercy on your soul The Death Penalty in the USA: History, Law and Cinema Yvonne Kozlovsky Golan Fetish An Israeli Series for Cultural Studies Series Editors: Dr. Itzhak Benyamini and Idan Zivoni Academic Board: Prof. Ed Greenstein, Prof. Rivka Feldhay, Prof. Hannan Hever Cover Design: Neta Shoshani Graphic Design: Ilana Lasri Language editor: Shlomit Ouziel All Hebrew rights reserved by © RESLING Publishing, 2010 Resling, Itamar Ben–Avi 1, Tel–Aviv 64736 www.resling.co.il Printed in Israel, 2010 ‫הספר רואה אור בתמיכה של מכללת ספיר‬ ‫ אהד זהבי‬:‫עורך הספר‬ ,‫ לאחסן במאגר מידע‬,‫ להקליט‬,‫ לצלם‬,‫ להעתיק‬,‫אין לשכפל‬ ,‫לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני‬ .‫אופטי או מכני או אחר — כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה‬ ‫שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה‬ .‫אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל‬ ‫ נטע שושני‬:‫עיצוב עטיפה‬ ‫ אילנה לאסרי‬:‫סדר דפוס‬ ‫ שלומית עוזיאל‬:‫עריכת לשון‬ www.resling.co.il 64736 ‫ תל אביב‬,1 ‫ איתמר בן–אבי‬,‫רסלינג‬ 03–6956704 :‫טל‬ ‫ תל אביב‬,‫נדפס בדפוס חדקל בע"מ‬ ‫© כל הזכויות שמורות להוצאת רסלינג‬ 2010 ,‫נדפס בישראל‬ ‫לסבתא אשי‪ ,‬האישה שיכלה לגורלה‬ ‫אשרף ברוכיאן ז"ל‪2006-1921 ,‬‬ ‫תוכן העניינים‬ ‫פתח דבר ‪9 /‬‬ ‫מבוא‪ :‬עד שתצא נשמתך ‪11 /‬‬ ‫‪1‬‬ ‫תולדות עונש המוות בקולנוע ‪19 /‬‬ ‫מבוא‪ :‬המשפט והמוות בקולנוע ‪19 /‬‬ ‫תחנות ומעברים בהתפתחות הסרט המשפטי ‪24 /‬‬ ‫הסרט האילם והריטואל של עונש המוות ‪24 /‬‬ ‫משנות ה‪ 20 -‬עד שנות ה‪ :40 -‬המאבק של הקולנוע‬ ‫בצנזורה ושל הטוב ברע ‪40 /‬‬ ‫שנות ה‪ :50 -‬התקופה ההירואית ‪63 /‬‬ ‫משנות ה‪ 60 -‬ועד ימינו‪ :‬גיבורי פעולה ופרקליטוֹת גיבורות ‪74 /‬‬ ‫‪2‬‬ ‫תולדות עונש המוות בארצות הברית ‪97 /‬‬ ‫עונש המוות בארצות הברית‪ :‬ראשי פרקים לגנטיקה תרבותית ‪97 /‬‬ ‫עונש קדום‪ ,‬עולם חדש‪ :‬ההיסטוריה של עונש המוות‬ ‫בארצות הברית ‪116 /‬‬ ‫מהעידן הקדום ועד לעת החדשה ‪116 /‬‬ ‫עונש המוות במאה ה‪120 / 19 -‬‬ ‫לידתו של הכיסא החשמלי ‪123 /‬‬ ‫ראשית המאה ה‪129 / 20 -‬‬ ‫‬‫המחצית השנייה של המאה ה ‪135 / 20‬‬ ‫‪3‬‬ ‫סוגיות מרכזיות בעונש המוות — במשפט ובקולנוע ‪139 /‬‬ ‫עונש שנוי במחלוקת ‪139 /‬‬ ‫בעיית המושבעים ‪146 /‬‬ ‫שאלות של גזע ‪156 /‬‬ ‫כשיר למות‪ :‬פסיכיאטריה‪ ,‬פסיכולוגיה ורפואה‬ ‫בשירות המוות ‪172 /‬‬ ‫קטינים ‪182 /‬‬ ‫עונש בלתי הולם‪ :‬הרתעה‪ ,‬צדק וייצוג ‪191 /‬‬ ‫חרב פיפיות‪ :‬סוהרים ואסירים ‪206 /‬‬ ‫מיתה חדשה ‪212 /‬‬ ‫‪4‬‬ ‫מיתת אישה ‪217 /‬‬ ‫נידונות למוות בקולנוע — היסטוריה של מיתות ‪217 /‬‬ ‫גיבורות היסטוריות‪ :‬מלכות וקדושות ‪225 /‬‬ ‫גיבורות מלחמה‪ :‬על ריגול ועל פטריוטיות ‪234 /‬‬ ‫גיבורות אקטואליות‪ :‬פושעות ועברייניות ‪243 /‬‬ ‫גיבורות מדומות‪ :‬החיים )והמוות( כקרקס ‪255 /‬‬ ‫הערת סיום ‪267 /‬‬ ‫הערות ‪269 /‬‬ ‫מפתחות ‪291 /‬‬ ‫פתח דבר‬ ‫בכתיבת חיבור זה עזרו לי אנשים רבים שאני חבה להם חוב של‬ ‫תודה‪ .‬בראש ובראשונה לרבי ומורי פרופ' ארנון גוטפלד‪ ,‬שהיה לי‬ ‫מורה נבוכים בעולם האקדמיה‪ ,‬הקיר התומך שלי‪ .‬לפרופ' שלמה‬ ‫זנד‪ ,‬על הרוח וההשראה‪ ,‬שאפשרו את כניסתי לעולם הבדים המרתק‬ ‫של ההיסטוריה והקולנוע‪ .‬לפרופ’ רון רובין שתמך והאמין במחקרי‬ ‫ללא סייג‪ .‬לד"ר אילן אבישר‪ ,‬על סבלנותו ומקצועיותו‪ .‬לרם אורן‪,‬‬ ‫האיש והאדם שביאר לי בנפש חפצה את רזי ההוצאה לאור‪ .‬ולפרופ'‬ ‫רוברט רקוואי‪ ,‬הצוהר שלי לאקדמיה‪ .‬תודה מיוחדת למכללת ספיר‬ ‫ולעומד בראשה‪ ,‬פרופ' זאב צחור‪ .‬לפרופ' דוב שנער‪ ,‬עמית וחבר‬ ‫אמת‪ .‬ולאהד זהבי‪ ,‬העורך עם "מספרי הזהב"‪.‬‬ ‫הוצאתו של הספר התאפשרה הודות לשלושה גופים‪ ,‬שאני‬ ‫מודה להם מקרב לב‪ :‬מכללת ספיר בנגב; קרן המחקר של גברת‬ ‫ברברה שירצקי ובנה ד"ר יחיאל שירצקי לונדון–פרנקפורט; וקרן‬ ‫המחקר של המרכז ללימודים אקדמיים‪ .‬תבוא עליהם הברכה‪.‬‬ ‫ויותר מכול‪ ,‬לניר‪ ,‬אישי ורעי‪ ,‬שקרא‪ ,‬האיר והיה לצדי בכל רגע‬ ‫נתון‪ ,‬ולתום ולבר‪ ,‬בנותיי‪ ,‬על סבלנותן ואהבתן — תודה רבה‪.‬‬ ‫סבתא אשי — לכבודך‪.‬‬ ‫‪9‬‬ ‫מבוא‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫אומה ללא קולנוע היא כמו בית ללא מראה‪.‬‬ ‫ג'ון ברנט‬ ‫בכל מקום שבו נמצאת אגדה‪ ,‬אין ספק שמי שי ֵרד לשורשה‬ ‫ימצא פיסת היסטוריה‪.‬‬ ‫ואלה די וירוויל‬ ‫במאי ‪ 1889‬נידון למוות ויליאם קמלר )‪ (Kemmler‬בן ה–‪ ,29‬מוכר‬ ‫ירקות מבאפלו שבניו–יורק‪ ,‬לאחר שרצח את בת זוגו בעקבות‬ ‫ויכוח רווי אלכוהול‪ .‬לכאורה לא מדובר בפרשה מסעירה במיוחד‪,‬‬ ‫אלא שצירוף נסיבות היסטוריות הפך אותה לכזו‪ :‬גזר דינו של‬ ‫קמלר עורר מאבק איתנים בין שני ממציאים דגולים‪ ,‬תומס אלבה‬ ‫אדיסון )‪ (Edison‬וג'ורג' וסטינגהאוס )‪ ,(Westinghouse‬על השימוש‬ ‫התקדימי בכיסא החשמלי‪ .‬הסיפור כמו נכתב בידי סופר כישרוני‬ ‫במיוחד‪ :‬אדיסון‪ ,‬ממציא נורת החשמל‪ ,‬שהתנגד להוצאות להורג‪,‬‬ ‫צידד בשימוש בכיסא החשמלי בשיטת זרם החילופין שפיתח‬ ‫‪11‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫וסטינגהאוס‪ ,‬והאחרון נאלץ לתמוך במאבקו של הנידון למוות‬ ‫כדי לסכל את השימוש הקטלני שביקשו לעשות בהמצאתו‪ .‬סיפור‬ ‫בדיוני לכאורה‪ ,‬אך אמיתי לחלוטין‪ ,‬וגיבורו הממשי נפח את נשמתו‬ ‫— בייסורים קשים‪.‬‬ ‫באוקטובר ‪ 1917‬נגזר למוות דינה של מרגרטה גרטרודה‬ ‫זֶלֶה–מקלאוד‪ ,‬שנודעה בשם מאטה הארי )‪ ,(Mata Hari‬לאחר‬ ‫שהורשעה בריגול נגד הצרפתים‪ .‬כך מתאר את הוצאתה להורג מרק‬ ‫גרוסמן‪ ,‬היסטוריון החוקר את עונש המוות‪" :‬כמו כל גבר המוצא‬ ‫להורג היא שתתה את מנת הרום שהוקצתה לה‪ ,‬סירבה לכסות‬ ‫את פניה‪ ,‬עמדה תחת העץ וחייכה אל הבוקר שהגיע‪ .‬כדרכם של‬ ‫הצרפתים לעשות מכל אירוע חגיגה‪ ,‬גם כאן צפו בהוצאתה להורג‬ ‫קצינים וחיילים‪ .‬בתוכם היו גם כמה ממאהביה — חלקם כצופים‬ ‫‪1‬‬ ‫וחלקם בכיתת היורים‪ ,‬כמבקשים לקחת את נפשה ראשונים"‪.‬‬ ‫אבל מאטה הארי לא הייתה כמו כל גבר המוצא להורג — היא‬ ‫הייתה לאגדה‪ .‬במרוצת השנים היא זכתה לייצוגים קולנועיים‬ ‫רבים ומגוונים‪ ,‬בידי קולנוענים מצרפת‪ ,‬מארצות הברית‪ ,‬מברית‬ ‫המועצות ומאיטליה‪ .‬בכל דור ובכל מדינה היא יוצגה באופן‬ ‫שונה‪ :‬אמנית‪ ,‬מרגלת‪ ,‬אישה מפתה וזונה‪ .‬על השאלה מי הייתה‬ ‫מאטה הארי באמת אי–אפשר לקבל תשובה היסטורית או קולנועית‬ ‫אחידה‪.‬‬ ‫הסרט רוזווד )‪ (Rosewood, 1997‬של ג'ון סינגלטון )‪(Singleton‬‬ ‫מתאר מאורע אמיתי‪ :‬טבח שאירע בעיירה בשם רוזווד שבפלורידה‬ ‫ב–‪ .1922‬כיתוב בסיומו של הסרט קובע כך‪" :‬בשנת ‪ 70 ,1993‬שנה‬ ‫לאחר הטבח‪ ,‬פסק בית המחוקקים של פלורידה על תשלום פיצויים‬ ‫למשפחות הנפגעים של רוזווד ]‪ .[...‬התביעה הצליחה בעיקר הודות‬ ‫לעדות בשבועה של כמה ניצולים‪ ,‬שהיו ילדים בעת האירוע‪,‬‬ ‫ולהצהרות של אזרחים לבנים שהעידו לטובת הקורבנות‪ .‬על פי‬ ‫גרסתה של מדינת פלורידה‪ ,‬המספר הרשמי של הרוגי הפרעות הוא‬ ‫שמונה‪ :‬שני לבנים וכשישה שחורים‪ .‬הניצולים‪ ,‬אשר קומץ מהם‬ ‫‪12‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫עדיין חיים‪ ,‬נוקבים במספרים שבין ‪ 40‬ל–‪ 150‬איש‪ ,‬כמעט כולם‬ ‫אמריקאים ממוצא אפריקאי"‪ .‬הסרט משנת ‪ 1997‬הצליח להנציח‬ ‫את סיפורם של בני העיירה השחורה יותר מכל רישום היסטורי‬ ‫שנוי במחלוקת‪.‬‬ ‫בינואר ‪ 1945‬הוצעד אל עמוד הקלון‪ ,‬בשלג שהתנשא לגובה‬ ‫‪ 15‬סנטימטרים‪ ,‬טוראי אדי סלוֹביק )‪ ,(Slovik‬חייל בצבא ארצות‬ ‫הברית‪ .‬הקצין קרא באוזניו את אישומו‪ ,‬עריקוּת‪ ,‬ואת דינו‪ ,‬מוות‪,‬‬ ‫שנגזר עליו בשם "רצונו של העם האמריקאי"‪ .‬ארבעה אנשי דת‪,‬‬ ‫שייצגו את הרכב הדתות הרשמי של צבא ארצות הברית‪ ,‬חברו‬ ‫בתפילה משותפת‪ 12 .‬טוראים קיבלו רובי אם–‪ 1‬והוצבו במרחק‬ ‫סביר מהנידון‪ .‬לשמע הפקודה נורה מטח יריות וסלוביק מת‪.‬‬ ‫הפרשה המבישה נשמרה בסוד שנים רבות‪ .‬רק בשנת ‪ 1974‬עלתה‬ ‫על המסך הקטן דרמה טלוויזיונית על אודות חייו ומותו של טוראי‬ ‫סלוביק‪ ,‬שחשפה לראשונה את הציבור לפרשה העגומה‪.‬‬ ‫עונש המוות — הן העממי‪ ,‬הבא לידי ביטוי במעשי טבח או‬ ‫לינץ' של אספסוף צמא דם הלוקח את החוק לידיים‪ ,‬והן הרשמי‪,‬‬ ‫המתממש בתוך מערכת המשפט עצמה כתוצאה מתהליכי קבלת‬ ‫החלטות בשלוש הרשויות‪ :‬המחוקקת‪ ,‬השופטת והמבצעת‬ ‫— מיטיב לבטא את הפרדוקס הגדול של "החוויה האמריקאית"‪:‬‬ ‫ארצות הברית היא מדינה ליברלית‪ ,‬פלורליסטית ומגוונת‪ ,‬שבלבה‬ ‫מפעפעת אלימות גדולה‪ ,‬ואף קטלנית‪ .‬עיון בתולדותיו של עונש‬ ‫המוות בארצות הברית חושף אפוא את המתח הבלתי נסבל הקיים‬ ‫בתוככי החברה האמריקאית ואת השסעים התרבותיים‪ ,‬הדתיים‬ ‫והמשפטיים המאיימים ללא הרף על לכידותה ומגדירים שוב ושוב‬ ‫את זהותה‪ ,‬ומצד אחר הופכים לגורם המלכד שבה‪.‬‬ ‫עונש המוות גם מספק‪ ,‬מטבע הדברים‪ ,‬סיפורים מרתקים‪,‬‬ ‫מותחים‪ ,‬מטלטלים‪ ,‬שהם לחם חוקו של הקולנוע‪ .‬לכן אין זה פלא‬ ‫שקולנוענים רבים בחרו להציג סיפורים הקשורים בעונש המוות‬ ‫על המסך הגדול — פרשות אמיתיות ופרשות בדויות‪ ,‬בנימה‬ ‫‪13‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫ביקורתית ובנימה אוהדת‪ .‬והעיסוק הקולנועי בעונש המוות תרם‬ ‫מצדו‪ ,‬כמובן‪ ,‬לעיצוב האירועים ההיסטוריים בתודעה הציבורית‬ ‫ולחידוד המתחים התרבותיים שהתופעה מעוררת‪ .‬על כן יש טעם‬ ‫רב בהתבוננות בייצוגים הקולנועיים של עונש המוות כדי ללמוד‬ ‫על ההיסטוריה של התופעה ועל העימותים החברתיים והתרבותיים‬ ‫שהיא עוררה וביטאה לאורך השנים‪.‬‬ ‫סרטים רבים נעשו לאורך השנים על פי ספרות יפה ורומנים‬ ‫היסטוריים שזכו להערכה מרובה‪ .‬במאים רבים אף נעזרו בסופרים‬ ‫ידועי שם‪ ,‬שכתבו למענם תסריט לסרט‪ .‬אולם לא תמיד עולה‬ ‫יפה החיבור בין הסופר‪ ,‬הבורא את עולמו הספרותי‪ ,‬לבין הבמאי‬ ‫המעניק לגיבוריו דמות מוחשית‪ .‬סיפור ידוע הוא שהמחזאי הדני‬ ‫הנריק איבסן )‪ (Ibsen‬לא אהב לראות את מחזותיו מבוימים; בעיניו‬ ‫רק הוא לבדו ידע כיצד נראית ידה של נורה‪ ,‬גיבורת המחזה בית‬ ‫הבובות‪ ,‬ואילו במאי המחזה מעולם לא הצליח לשחזר את שראה‬ ‫איבסן בעיני רוחו‪ .‬מתח דומה מתקיים בדרך כלל בין במאי סרטים‬ ‫לבין הסופרים וכותבי התסריטים‪ .‬סרטים משפטיים‪ ,‬לרבות סרטים‬ ‫העוסקים בעונש המוות‪ ,‬פטורים בדרך כלל מהקושי הזה‪ :‬הבמאי‬ ‫יכול לחלץ את התסריט מפרוטוקול המשפט‪ ,‬המתעד ביובשנות‬ ‫דייקנית את אופן ניהול המשפט‪ ,‬את העדויות ואת הפסיקה‪ .‬סרטו‬ ‫של סטנלי קרמר )‪ (Kramer‬משפט הקופים )‪(Inherit the Wind, 1960‬‬ ‫הוא דוגמה מובהקת לכך‪ :‬התסריט לסרט זה נגזר כמעט מילה‬ ‫במילה מפרוטוקול המשפט שעליו הוא מבוסס‪ ,‬למעט סיפור‬ ‫המסגרת‪ ,‬שהוא בדיוני ומשמש כרקע בלבד למשפט עצמו‪.‬‬ ‫הדבר נכון גם לגבי סרטים העוסקים ב"שורת הנידונים למוות"‬ ‫)‪ — (Death Row‬השם שניתן לאגף שבו ממתינים הנידונים למוות‬ ‫להוצאתם להורג‪ .‬בכל בית סוהר בארצות הברית שנהוג להוציא‬ ‫בו אנשים להורג קיים פרוטוקול הוצאה להורג מסודר מאל"ף ועד‬ ‫תי"ו‪ .‬התפאורה והמסגרת העלילתית מוכנות אפוא מראש‪ ,‬וכל‬ ‫‪14‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫שנותר לבמאי הוא לשרטט בתוכן עלילה שתיטלטל בין צדק לעוול‪,‬‬ ‫בין חטא לעונש ובין חיים למוות‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬היוצר הקולנועי‬ ‫בורא את ההיסטוריה המשפטית מתוך חומרים קיימים וזמינים‪.‬‬ ‫היוצר הקולנועי יכול כמובן לחלץ את התסריט לסרטו גם‬ ‫מעיתונים תקופתיים ומספרות עיתונאית‪ .‬דוגמה טובה לספרות‬ ‫כזו היא ספרו של הסופר טרומן קפוטה )‪ (Capote‬בדם קר )‪In Cold‬‬ ‫‪ ,(Blood‬שעל בסיסו נכתב התסריט לסרט מ–‪ 1967‬בשם זה‪ ,‬בבימויו‬ ‫של ריצ'רד ברוקס )‪ .(Brooks‬העיתונות עצמה מעורבת לא פעם‬ ‫בפרשה שאותה היא מסקרת ומשפיעה עליה‪ ,‬דבר שתורם לעניין‬ ‫שהקולנוע יכול להפיק מהפרשה‪ .‬כך קרה‪ ,‬למשל‪ ,‬במשפטם של‬ ‫"נערי סקוטסבורו" )"‪ — ("Scottsboro Boys‬תשעה נערים שחורים‬ ‫שהואשמו בהאשמת שווא‪ :‬נטען נגדם שאנסו שתי נערות ברכבת‪,‬‬ ‫והעיתונות דרשה את ראשם‪ .‬המאורע המשפטי החריג הזה הפך‬ ‫לסרט עלילתי ולסרט תיעודי נחשב‪ .‬דומה לכך היה משפטו ב–‪1932‬‬ ‫של ברונו האופטמן )‪ ,(Hauptmann‬שנאשם והורשע בחטיפתו‬ ‫וברציחתו של בנו של גיבור התרבות האמריקאי צ'רלס לינדברג‬ ‫)‪.(Lindbergh‬‬ ‫העיסוק הקולנועי בסוגיות משפטיות ובעונש המוות נגזר מרוחות‬ ‫השעה‪ ,‬כלומר מגלגוליה ההיסטוריים של התרבות שבתוכה הוא‬ ‫נטוע‪ .‬הקולנוע ללא ספק משתתף בעיצובה של התרבות שבתוכה‬ ‫הוא מתקיים‪ ,‬ובתוך כך בעיצובה של התודעה ההיסטורית של בני‬ ‫אותה תרבות‪ .‬אין ספק שהשפעת הקולנוע על הצופה‪ ,‬מבחינה‬ ‫קוגניטיבית ומבחינה רגשית‪ ,‬היא גדולה‪ ,‬ועל כן הקולנוע יכול מעצם‬ ‫טיבו לעצב בראשם של צופיו דימוי היסטורי רב–עוצמה‪ .‬אולם עד‬ ‫כמה כשיר הקולנוע לתפקד כהיסטוריון ממש? במידה מסוימת אין‬ ‫הבדל עקרוני בין היסטוריון לבין קולנוען שמייצג אירוע היסטורי‪:‬‬ ‫שניהם בוחנים תעודות‪ ,‬מסמכים‪ ,‬בעיקר חומרים כתובים‪ ,‬ומתרגמים‬ ‫אותם לשפתם‪ .‬שפתו של ההיסטוריון היא השפה הכתובה‪ ,‬ואילו‬ ‫הקולנוען מתרגם את הנתונים ההיסטוריים לתחביר ולדקדוק‬ ‫‪15‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫אודיו–ויזואליים‪" .‬האמת ההיסטורית" אינה נפגעת בהכרח בשל‬ ‫הבחירה במדיום הקולנועי‪ :‬ממילא כל "עובדה" בספרי ההיסטוריה‬ ‫ובסרטי הקולנוע היא תוצאה של עריכה‪ .‬האמת ההיסטורית אינה‬ ‫נפגעת מעצם השימוש במדיום הקולנועי כשלעצמו‪ .‬השיפוט של‬ ‫סרט הקולנוע צריך לבדוק אם קיימת סבירות שסוג כזה של אירוע‬ ‫אכן קרה באותו המקום והזמן‪ ,‬ולא לרדת לפרטי פרטים ולבדוק אם‬ ‫אנקדוטה ספציפית שתוארה בסרט אכן התקיימה‪ 2.‬שלמה זנד כותב‬ ‫בהקשר זה‪ ,‬בספרו החלוצי הקולנוע כהיסטוריה‪ ,‬שהאמת ההיסטורית‬ ‫‪3‬‬ ‫אינה השתקפותה של המציאות אלא פרי תהליך של יצירה‪.‬‬ ‫למעשה יש לקולנוען יתרון על פני ההיסטוריון מן השורה‪,‬‬ ‫מפני שהוא מתרגם את הנתונים העובדתיים היבשים לתכנים‬ ‫צורניים מוחשיים‪ ,‬המציגים בפני הצופה את האירוע ההיסטורי‬ ‫באמצעות דימויים שהוא מסוגל לעכל ולהזדהות עמם‪ ,‬תחת שיוצג‬ ‫בלשון נוקדנית המובנת ליודעי ח"ן בלבד‪ .‬השילוב בין המילים‬ ‫לבין התמונות‪ ,‬וביניהן קצב‪ ,‬מוזיקה ואווירה‪ ,‬מסוגל אפוא להקים‬ ‫לתחייה את ההתרחשות המשפטית ההיסטורית ולהנחיל את הידע‬ ‫ההיסטורי לקהל רחב‪ 4.‬היתרון הזה מאפשר כמובן לקולנוען‬ ‫לגייס את ההיסטוריה לצורך דיון בעניינים אקטואליים בוערים‪,‬‬ ‫שהסיטואציה המשפטית ההיסטורית מאפשרת לחדד ולהדגיש‪.‬‬ ‫היסטוריונים שמרנים נוטים לטעון שהקולנוע אינו אלא הצגה‬ ‫כוזבת של המציאות‪ ,‬שאת פרטיה מקבצים לכלל קולאז' שאי–אפשר‬ ‫לאמתו‪ .‬מרבית ההיסטוריונים הללו אינם אמונים על חקר הזיקה‬ ‫בין היסטוריה וקולנוע‪ ,‬ולפיכך הם נוהגים בזיקה הזאת בחשדנות‬ ‫רבה‪ 5.‬אין ספק שה"היסטוריוגרפיה" הקולנועית מחייבת עמדה‬ ‫ביקורתית‪ ,‬אבל זו אינה שונה במהותה מכל היסטוריוגרפיה אחרת;‬ ‫יתרה מזאת‪ :‬הדרך לפתח את חוש הביקורת אינו הכחשת קיומה של‬ ‫פרקטיקה היסטורית במסגרת הקולנוע‪ ,‬אלא דווקא התוודעות אליה‬ ‫ופיתוח כלים ביקורתיים לצפייה במסמכים ההיסטוריים שהקולנוע‬ ‫מייצר‪ .‬הסרט המשפטי נוח יחסית לדיון ביקורתי מהסוג הזה‪ ,‬משום‬ ‫‪16‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫שלא אחת הוא מושתת‪ ,‬כאמור‪ ,‬על פרוטוקולים ומסמכים רשמיים‪.‬‬ ‫הייצוגים הקולנועיים של עונש המוות ההיסטורי נוטים אפוא‬ ‫לנצל את שני היתרונות הללו‪ :‬לתרגם למדיום הקולנועי מקרים‬ ‫היסטוריים ממשיים שהדרמה טבועה בהם ממילא‪ ,‬וכך ליצור‬ ‫היסטוריה קולנועית לכל דבר‪.‬‬ ‫ספר זה מבקש לחקור את ההיסטוריה הקולנועית של עונש המוות‬ ‫בארצות הברית‪ .‬לשם כך הוא משלב עיון בהיסטוריה של עונש‬ ‫המוות בארצות הברית בהתבוננות בייצוגיו הקולנועיים של עונש‬ ‫המוות‪ .‬פרק ‪ 1‬בוחן ראשית את האטרקטיביות של הנושא המשפטי‬ ‫בכלל‪ ,‬ושל סוגיית עונש המוות בפרט‪ ,‬ליוצרים הקולנועיים‪.‬‬ ‫בהמשכו נסקרות תולדותיו של הסרט המשפטי‪ ,‬החל מעידן הסרט‬ ‫האילם ועד ימינו‪ .‬במסגרת זו נדונים סרטים מרכזיים בז'אנר‬ ‫המשפטי‪ ,‬נבחנות תופעות מרכזיות בתולדות הקולנוע‪ ,‬כגון‬ ‫הצנזורה והמקארתיזם‪ ,‬ומוצגות התמורות העיקריות שהתחוללו‬ ‫ביחס של הקולנוע לסוגיות המשפטיות ולגיבורים המניעים את‬ ‫העלילה‪.‬‬ ‫פרק ‪ 2‬הוא פרק היסטורי באופיו‪ ,‬הבוחן את תולדותיו של‬ ‫עונש המוות בארצות הברית‪ .‬הוא נפתח בבחינת הרקע לתופעה‬ ‫— השסעים החברתיים הרבים והחריפים שהולידו אותה‪ ,‬הטקסטים‬ ‫הדתיים והחוקתיים שעיצבו את הפולמוס סביבה וכיוצא באלה‪.‬‬ ‫בהמשך נסקרים גלגוליהם של עונש המוות וההוצאות להורג מימי‬ ‫קדם ועד עצם היום הזה‪ .‬במסגרת זו נבחנים התהליכים הפוליטיים‪,‬‬ ‫המשפטיים והטכנולוגיים שעיצבו את המנהג האמריקאי להוציא‬ ‫אנשים להורג‪.‬‬ ‫הפרק השלישי מפגיש את ההיסטוריה המשפטית של עונש‬ ‫המוות עם הייצוגים הקולנועיים של תופעה זו‪ .‬בפרט‪ ,‬הוא בוחן כמה‬ ‫סוגיות מרכזיות במציאות של עונש המוות‪ ,‬כגון ההטיות הגזעיות‬ ‫הטבועות בהליך המשפטי‪ ,‬הבעיות הגלומות בשיטת המושבעים‪,‬‬ ‫‪17‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫היחס של המשפט לקטינים וללוקים בשכלם או בנפשם והייצוג‬ ‫הבלתי הולם של נאשמים‪ .‬בחינת המציאות המשפטית מלווה בעיון‬ ‫ביקורתי באופן שבו הקולנוע בוחר להתמודד עם סוגיות הרות גורל‬ ‫אלה‪.‬‬ ‫אחת התהיות המרכזיות שעונש המוות בארצות הברית מעורר‬ ‫היא שאלת היחס לנשים — שאלה העומדת במרכזו של פרק ‪.4‬‬ ‫פרק זה בוחן באופן ממוקד כמה דוגמאות בולטות של הוצאה‬ ‫להורג של נשים במרוצת הדורות — מלכות‪ ,‬מרגלות ועברייניות‬ ‫— ומנתח את הטיפול המורכב שהמוצאות להורג זוכות לו מידי‬ ‫הקולנוע האמריקאי‪ .‬הפרק נחתם בדיון בשני מקרים מייצגים של‬ ‫גיבורות בדיוניות בתחום עונש המוות‪ ,‬שהקולנוע יצר בלי זיקה‬ ‫ישירה לדמויות היסטוריות‪ ,‬כדי להביע את דעתו על המנהג השנוי‬ ‫במחלוקת‪.‬‬ ‫‪18‬‬ ‫‪1‬‬ ‫תולדות עונש המוות בקולנוע‬ ‫פרי ניסיוני הותיר טעם לוואי‪ .‬בעיניי‪ ,‬עונש המוות לא השיג‬ ‫דבר זולת נקמה‪.‬‬ ‫אלברט פּיירפוינט‪ ,‬התליין הראשי לשעבר של הממלכה הבריטית‬ ‫מבוא‪ :‬המשפט והמוות בקולנוע‬ ‫עונש המוות הוא אולי הדרמה המשפטית האולטימטיבית‪ 6.‬לא‬ ‫זו בלבד שלתוך נושא זה מתנקזות כמה מהסוגיות המרכזיות‬ ‫המרכיבות את "החוויה האמריקאית"‪ ,‬שעליה עוד נרחיב את הדיבור‬ ‫בהמשך‪ ,‬אלא שהוא נותן ביטוי לשאלות הפילוסופיות הגדולות‬ ‫ביותר — שאלות על החיים ועל המוות‪ .‬מתוך הדרמה החברתית‬ ‫והפילוסופית הזאת מזדקקים סיפורים אישיים מרתקים‪ ,‬שהקולנוע‬ ‫יודע לנצל היטב כדי לספר סיפור אנושי מעניין‪ ,‬שימשוך את הקהל‬ ‫לאולמות‪.‬‬ ‫ככלל‪ ,‬הסרט המשפטי קוסם מאוד ליוצרים קולנועיים‪ ,‬מן‬ ‫הסתם משלוש סיבות עיקריות‪ .‬הסיבה הראשונה היא שהוא מאפשר‬ ‫לספר סיפור טוב בלי לצאת מדל"ת אמותיו של בית המשפט; כך‬ ‫‪19‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫אפשר להפיק סיפור קולנועי בעל פוטנציאל מסחרי בעלות נמוכה‪,‬‬ ‫היות שאין צורך בתפאורה יקרה‪ ,‬בפעלולים או באפקטים מיוחדים‪:‬‬ ‫הדרמה נוצרת כמו מאליה‪ .‬הסיבה השנייה היא שהדרמה המשפטית‪,‬‬ ‫המתחוללת בתוך מרחב תחום ומובנה ושמאפייניה העיקריים כמעט‬ ‫אינם משתנים לאורך ההיסטוריה‪ ,‬מזמנת לקולנוען המעוניין בכך‬ ‫הזדמנות לחלץ ממנה משל היסטורי שמוסר ההשכל שלו רלוונטי‬ ‫לתקופתו; דוגמה לכך היא הסרט ציד המכשפות )‪ (The Crucible‬של‬ ‫ניקולס הייטנר )‪ (Hytner‬שנעשה ב–‪ 1996‬על פי מחזה מאת ארתור‬ ‫מילר )‪ (Miller‬מ–‪ — 1953‬ייצוג קולנועי של משפט המכשפות‬ ‫בסיילם‪ .‬המחזה תיאר את "ציד המכשפות" הנודע שהתחולל‬ ‫בעיירה קטנה בארצות הברית במאה ה–‪ 17‬אך ביקש באמצעותו‬ ‫לדון ב"ציד המכשפות" האנטי–קומוניסטי שכוון נגד אנשי הוליווד‬ ‫בתקופה המקארתיסטית בשנות ה–‪ 50‬של המאה ה–‪ .20‬הסרט‪ ,‬שיצא‬ ‫אל האקרנים בשנות ה–‪ 90‬בהתבסס על המחזה‪ ,‬ביטא באמצעותו‬ ‫ביקורת חברתית אקטואלית על שתים–עשרה שנים של נשיאים‬ ‫רפובליקאים )רונלד רייגן וג'ורג' בוש האב(‪ .‬הסרט מתח ביקורת‬ ‫על הסתלקותה של המדינה ממדיניות "החברה הגדולה"‪ ,‬על טיפוח‬ ‫אינדיווידואליזם חומרי ועל הקרבת החלשים על מזבח הקפיטליזם‬ ‫הדורסני‪ ,‬ולעומת זאת שיבח את עמידתו האיתנה של האזרח לנוכח‬ ‫כפייה דתית ושרירות לב שלטונית‪ .‬הסיבה השלישית היא שהממד‬ ‫הריאליסטי של דרמת בית המשפט מאפשר להעלות על סדר היום‬ ‫סוגיות משפטיות וערכיות חשובות‪ ,‬ולכן ז'אנר זה הנו אטרקטיבי‬ ‫לקולנוען המבקש להשפיע על השיח הציבורי‪.‬‬ ‫אם כן‪ ,‬סיפורים משפטיים אמיתיים‪ ,‬והמבנה העקרוני של‬ ‫ההליך המשפטי‪ ,‬משפיעים מאוד על הקולנוע‪ ,‬המוצא בהם מסגרת‬ ‫נרטיבית יעילה‪ .‬אך ההשפעה היא דו–סטרית‪ ,‬שכן הייצוגים‬ ‫הקולנועיים של המשפט אינם רק מגיבים על המשפט‪ ,‬אלא גם‬ ‫מעצבים אותו — לכל הפחות בראשם של צופי הקולנוע‪ 7.‬במילים‬ ‫אחרות‪ ,‬הדימוי של מערכת המשפט מושפע מאוד מהייצוגים‬ ‫‪20‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫הקולנועיים של המשפט‪ .‬אפשר לחשוב לדוגמה על ההיכרות שיש‬ ‫לצופים ישראלים עם מערכת המשפט האמריקאית‪ ,‬שמן הסתם‬ ‫רובם לא צפו בה בפעולה‪ ,‬אך נחשפו לייצוגים רבים כל כך שלה‬ ‫— בעיקר בקולנוע ובטלוויזיה — עד שהיא נראית להם חלק טבעי‬ ‫מעולמם‪.‬‬ ‫סרטים העוסקים במשפט הפלילי נוטים בדרך כלל להציג מתח‬ ‫קבוע בין שני סוגים של צדק‪ :‬הצדק המגולם בחוק היבש‪ ,‬ולעומתו‬ ‫הצדק הנגזר ממערכת של ערכים שאינם מקבלים ביטוי מלא בלשון‬ ‫החוק ובפרוצדורה המשפטית‪ .‬הקולנוע מבקש בדרך כלל לתת‬ ‫ביטוי לצדק מהסוג השני‪ ,‬כלומר לצדק שמערכת המשפט אמנם‬ ‫חותרת אליו‪ ,‬אבל לא תמיד מסוגלת להשיגו‪.‬‬ ‫שלושה סוגים של גיבורים משמשים את הקולנוע לגישור על‬ ‫הפער בין המצוי לרצוי‪ 8.‬הגיבור מהסוג הראשון הוא "הצדיק"‪,‬‬ ‫שהוא לרוב עורך דין הנלחם במנגנון המשפטי כדי להוציא את הצדק‬ ‫לאור‪ .‬דמות חשובה בהקשר הזה‪ ,‬שאומצה בחום מתוך ההיסטוריה‬ ‫הממשית של המשפט האמריקאי‪ ,‬היא דמותו של הפרקליט קלרנס‬ ‫דארו )‪ ,(Darrow‬שזכה אף לכינוי "פרקליט העשוקים"‪ .‬התגייסותו‬ ‫חסרת הפשרות להגנה על לקוחותיו בשנות ה–‪ 20‬של המאה ה–‪20‬‬ ‫הפכה אותו למופת עוד בחייו‪ ,‬והוא הפך למופת קולנועי במשך‬ ‫עשורים רבים‪ .‬הבולטים בסרטי המשפט שהתבססו על פועלו היו‬ ‫כפייה )‪ (Compulsion, 1959‬של ריצ'רד פליישר )‪ (Fleischer‬ומשפט‬ ‫הקופים )‪ (Inherit the Wind, 1960‬של סטנלי קרמר‪.‬‬ ‫הגיבור מהסוג השני הוא "החוטא"‪ ,‬הלוא הוא החשוד או הנאשם‬ ‫הנאבק על חפותו‪ .‬דוגמה לגיבור כזה אפשר למצוא בסרט בחזקת‬ ‫חף מפשע )‪ (Presumed Innocent, 1990‬של אלן ג'יי פקולה )‪,(Pakula‬‬ ‫שבו אדם נאסר על לא עוול בכפו ומואשם ברצח עמיתתו למקצוע‪.‬‬ ‫רק לאחר מאמצים רבים ותפניות מפתיעות בעלילה הוא מצליח‬ ‫להוציא את צדקתו אל האור‪.‬‬ ‫הסוג השלישי הוא דמותו של "החכם" — איש ישר דרך‪ ,‬שופט‪,‬‬ ‫‪21‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫הורה או איש דת‪ ,‬המוצא את הפתרון הראוי בתוך הסבך המשפטי‪.‬‬ ‫את דמות האב הצדיק והמגונן אפשר למצוא בסרט מות הזמיר )‪To‬‬ ‫‪ (Kill a Mockingbird, 1962‬של רוברט מאליגן )‪ :(Mulligan‬גרגורי‬ ‫פק )‪ (Peck‬בתפקיד אטיקוס פינץ' )‪ ,(Finch‬המגונן בגופו מפני המון‬ ‫זועם על אדם שחור שהואשם באונס אישה לבנה‪ .‬שופט מחויב‬ ‫ושפוי‪ ,‬הקובע משפט חוזר לנערים שחורים למרות גל של משטמה‬ ‫המופנה נגדם‪ ,‬מופיע בסרט הטלוויזיה משפט גורלי )‪Judge Horton‬‬ ‫‪ ,(and the Scottsboro Boys, 1976‬בבימויו של פילדר קוּק )‪.(Cook‬‬ ‫ובסרט גבר מת מהלך )‪ (Dead Man Walking, 1995‬של טים רובינס‬ ‫)‪ (Robbins‬מככבת נזירה‪ ,‬שבכוח אמונתה מביאה את הרוצח‬ ‫להשלים עם מותו הצפוי בזריקת רעל‪.‬‬ ‫ז'אנר סרטי המשפט‪ ,‬ולא פחות מכך ז'אנר סרטי עונש המוות‬ ‫וההוצאה להורג‪ ,‬זוכים להצלחה גדולה משחר ימי הקולנוע‪.‬‬ ‫הסיטואציות הקיצוניות שהז'אנרים הללו מציגים‪ ,‬המתח העצום‬ ‫שנוצר בין פושע לקורבנו והמוות שמרחף מעל הכול הפכו את‬ ‫הייצוגים הקולנועיים הללו לאטרקטיביים במיוחד‪ .‬בראשית ימי‬ ‫הקולנוע‪ ,‬כשהנרטיב הקולנועי עוד היה מצומצם‪ ,‬התמקדו סרטי‬ ‫עונש המוות בעצם ההוצאה להורג של הפושע‪ .‬במרוצת השנים‬ ‫השתכלל המבע הקולנועי ואִפשר לצופים לצפות לא רק בנידון‪,‬‬ ‫אלא גם בקורבנותיו‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬למדיום הקולנועי יש נטייה‬ ‫להתמקד בנקודת מבטו של הפושע‪ 9.‬גם במקרים שבהם מוצג קורבן‬ ‫הפשע‪ ,‬העוצמות הפליליות שמביא עמו הפושע גורמות להזדהות‬ ‫יתרה של הקהל אתו דווקא‪ ,‬ולא עם הקורבן‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬במקרים‬ ‫של רצח החשיבות הנרטיבית של הקורבן מוגבלת ביותר‪ :‬היות‬ ‫שהוא כבר מת בזמן התרחשות העלילה‪ ,‬הצופה חש שהוא ממילא‬ ‫כבר אינו יכול לעזור לו‪ ,‬ולכן הוא מעתיק את רגשות החמלה שלו‬ ‫מהקורבן המת אל הפושע — שהופך בכך לקורבן מסוג אחר‪ ,‬שגם‬ ‫מעליו מרחפת אימת המוות‪ .‬ההרג הפלילי מוחלף בהרג הרשמי‪,‬‬ ‫‪10‬‬ ‫מידי המדינה‪ ,‬וקורבנו מנקז אליו את רגשותיו של הצופה‪.‬‬ ‫‪22‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫הקולנוע החל אפוא‪ ,‬אט–אט‪ ,‬לעצב את היחס אל עונש‬ ‫המוות דווקא מנקודת מבטו של הנידון למוות‪ .‬היה אפשר לטעון‬ ‫שבמלאי הרגשות שהצופה מביא לקולנוע נמצא גם רגש הנקמה‪,‬‬ ‫שיכול למצוא פורקן בצפייה בענישתו של בן עוולה‪ .‬אולם הייצוג‬ ‫הקולנועי של הנידונים למוות נוטה לסכל את מימושו של רגש‬ ‫זה‪ .‬הנידונים למוות‪ ,‬גיבורי הסרט‪ ,‬מופיעים לא אחת כדמויות‬ ‫סימפטיות‪ ,‬לפחות ברגעיהם הטובים — נקיים מסמים‪ ,‬מודעים‬ ‫לחומרת עונשם ומתנהגים בהתאם‪.‬‬ ‫כריסטיאן מץ )‪ (Metz‬טוען שהצופה עובר תהליך פסיכולוגי‬ ‫מדורג של חילופי הזדהויות‪ :‬פעם הזדהות עם הקורבן ופעם עם‬ ‫הנידון‪ 11.‬התהליך הזה מאפשר לו להתיר את הסבך הרגשי שהוא‬ ‫נקלע לתוכו וליהנות מהסרט‪ .‬קשה לו‪ ,‬כאדם שאינו בקי בהלכות‬ ‫המשפט‪ ,‬לאמץ את העמדה המחמירה כנגד הנידון למוות; קל לו‬ ‫יותר לעשות רציונליזציה ולראות את הנידון כאדם מן השורה‬ ‫הממתין למותו‪ .‬מאידך גיסא‪ ,‬הוא מרגיש אשם על כך שסילק מלבו‬ ‫את הקורבן‪ .‬אך הקורבן מת‪ ,‬אי–אפשר לאהוד אותו ללא גבול‪ ,‬שכן‬ ‫על המסך הוא בגדר נוכח–נפקד‪ .‬משפטר עצמו הצופה מאחריות‬ ‫על חייו של הקורבן‪ ,‬הוא מסיר מעצמו גם אחריות על חייו של‬ ‫הנידון למוות‪ ,‬מכיוון שבתודעתו הוא יודע שהוא שחקן בלבד‬ ‫)שחקן מפורסם‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬שלא צפוי למות עם מותה של הדמות‬ ‫שהוא מגלם(‪ ,‬וכך בסופו של דבר הוא יכול לצפות בסרט בהקלה‬ ‫— ואף ליהנות ממנו‪.‬‬ ‫תיאוריית ההזדהות טוענת שצופים נוטים להחליף מושאי‬ ‫הזדהות תוך כדי הסרט‪ :‬בתחילה הצופה מזדהה עם הקורבן;‬ ‫משמת הקורבן‪ ,‬הצופה מעביר את הזדהותו אל העבריין ומאמץ‬ ‫את הספק שהקולנוען נוטע בלבו בדבר אשמתו של הנידון למוות‪.‬‬ ‫גרסה רחבה יותר של תיאוריית ההזדהות טוענת שהצופה פשוט‬ ‫מזדהה עם הסרט ועם המסר הגלום בתמונות המרצדות לנגד‬ ‫עיניו‪ :‬התמונה הנעה מעוררת בו זיכרונות השמורים בלא–מודע‪.‬‬ ‫‪23‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫הלא–מודע עצמו עמוס בתכנים היסטוריים ופוליטיים‪ 12,‬והמבע‬ ‫הקולנועי משתתף אפוא במעשה פוליטי של הפעלת הלא–מודע‪.‬‬ ‫הקולנוע‪ ,‬אומרת לורה מאלווי )‪ ,(Mulvey‬מחיה באדם‪ ,‬בעוצמה‬ ‫רבה‪ ,‬דפוסים חברתיים הטבועים בו‪ 13.‬מכאן כמובן קסמו הרב של‬ ‫עונש המוות‪ :‬הוא מעורר בצופה האמריקאי את המתחים החברתיים‪,‬‬ ‫התרבותיים והדתיים הטבועים בלא–מודע שלו‪ ,‬ובצופה באשר הוא‬ ‫את הנושאים ההיוליים של חיים ומוות‪.‬‬ ‫תחנות ומעברים בהתפתחות הסרט המשפטי‬ ‫הסרט האילם והריטואל של עונש המוות‬ ‫עם לידתו של הקולנוע‪ ,‬הוא נאלץ להתחרות במדיום תקשורתי‬ ‫ותיק ומנוסה ממנו — העיתונות‪ .‬הטקטיקה הייתה כפולה‪ :‬התמחות‬ ‫והשראה‪ .‬אם העיתונות היא מקור אמין של מידע‪ ,‬כדאי לקולנוע‬ ‫להיות מקור אמין של בידור‪ ,‬ולהתמחות בבידור‪ .‬על רקע זה יש‬ ‫להבין את יומני החדשות הקולנועיים‪ ,‬שהתמקדו בנושאים חזותיים‬ ‫ביזאריים דוגמת טייסי אקרובטיקה‪ .‬טקטיקה שנייה הייתה לגייס‬ ‫סיפורים אנושיים מרתקים ומרגשים המופיעים בעיתונות ולהעתיקם‬ ‫אל האקרנים‪ .‬סיפורים עיקריים שהועתקו אל מסך הקולנוע היו‬ ‫סיפורים של משפט‪ ,‬ובעיקר של משפטים העוסקים בעונש המוות‪.‬‬ ‫סרטים אלה הציגו בפרוטרוט את ההוצאה להורג‪ ,‬ובזכות העניין‬ ‫הציבורי וההסכמה הרחבה בנושא — עקפו את הצנזורה‪.‬‬ ‫ייצוג עונש המוות התאים מאוד למדיום הקולנוע האילם‪.‬‬ ‫מוסכמות הז'אנר היו ידועות ומובנות לצופה‪ .‬ריטואל המוות‬ ‫לא הצריך הסברים רבים‪ ,‬למעט כתוביות המסבירות את הפשע‪.‬‬ ‫הנושא עניין וריתק את הצופים‪ ,‬שהתאוו להציץ אל היכל הפחד‬ ‫האולטימטיבי‪ ,‬הלוא הוא הגרדום‪ ,‬ולגרות את רגשותיהם לנוכח‬ ‫אדם הנופח את נשמתו בנסיבות מפחידות ומרגשות‪ ,‬שלא כדרך‬ ‫הטבע‪.‬‬ ‫‪24‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫עונש המוות הבלתי הפיך‪ ,‬שטעויות במימושו יכולות להוליד‬ ‫רגשי חרטה חסרי תקנה‪ ,‬עורר בקלות דרמה רגשית רבת–עוצמה‪.‬‬ ‫לעתים הותרה הדרמה באמצעות "הצלה ברגע האחרון" של חפים‬ ‫מפשע שהגיעו לגרדום בשל זדון או טעות; לעתים אכן הוצא הנבל‬ ‫האמיתי להורג; ולעתים האמת יצאה לאור רק לאחר ההוצאה להורג‪,‬‬ ‫והנידון החף מפשע התנדנד על חבל התלייה באין יכולת להשיב‬ ‫את הגלגל לאחור‪ .‬לתמה המרכזית הזאת התלוו נושאי משנה מהווי‬ ‫החיים בארצות הברית — גזענות‪ ,‬דת‪ ,‬כלכלה ופוליטיקה‪ .‬וכך נכרך‬ ‫העיסוק הקולנועי בעונש המוות בבעיותיה המרכזיות של האומה‬ ‫האמריקאית‪.‬‬ ‫אחד הקולנוענים הפוריים בתקופת הסרט האילם היה האל‬ ‫ריד )‪ ,(Reid‬במאי ומפיק בעל אוריינטציה חברתית עמוקה‪ .‬מרבית‬ ‫סרטיו עסקו בעוני מחפיר‪ ,‬בפשע ובבתי סוהר‪ .‬סרטים אחרים שלו‬ ‫עסקו במאסרי שווא‪ ,‬במוסדות לעבריינים צעירים‪ ,‬שהיו ידועים‬ ‫באכזריותם כלפי החוסים בהם‪ ,‬ובהוצאות שווא להורג‪ .‬ריד הושפע‬ ‫מאוד מפרשת ליאו פרנק )‪ .(Leo Frank‬פרנק היה בחור יהודי יליד‬ ‫ברוקלין שעבד כמנהל בית חרושת לעפרונות באטלנטה‪ ,‬ג'ורג'יה‪.‬‬ ‫באפריל ‪ 1913‬נמצאה אחת הנערות שעבדו במקום ללא רוח חיים‪,‬‬ ‫לאחר שנאנסה באכזריות‪ 14.‬הפרשה התרחשה בתקופה של מתחים‬ ‫גזעיים רבים‪ ,‬והחשד הוטל על היהודי מהצפון שבא "לאנוס ולהרוג‬ ‫את בנותינו"‪ .‬במהלך המשפט התברר שהחשד נגד פרנק אינו‬ ‫מבוסס‪ ,‬אולם דעת הקהל לחצה להרשיעו ודינו נגזר למוות‪ .‬מושל‬ ‫המדינה‪ ,‬ג'ון מרשל סלייטון )‪ ,(Slaton‬בחן את המקרה לעומקו‬ ‫והגיע למסקנה שאשמתו של פרנק אינה חד–משמעית‪ ,‬והוא המתיק‬ ‫את דינו ל"מאסר לכל החיים"‪ .‬באוגוסט ‪ 1915‬החליטה קבוצת‬ ‫תושבים נזעמת‪ ,‬בעידוד חבורות הקו קלוקס קלאן )‪(Ku Klux Klan‬‬ ‫המקומיות‪ ,‬לקחת את החוק לידיים‪ :‬היא הוציאה את פרנק בכוח‬ ‫מבית המאסר‪ ,‬ביצעה בו לינץ' ותלתה אותו על עץ כשהוא כבול‬ ‫וגוסס‪.‬‬ ‫‪25‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫המשטרה ידעה כשלושה חודשים קודם להוצאתו להורג של‬ ‫פרנק שהפושע האמיתי הוא ג'ים קונלי )‪ ,(Conley‬השרת של בית‬ ‫החרושת‪ ,‬אדם שחור‪ ,‬שהודה בביצוע המעשה ואף שחזר אותו‪ ,‬אולם‬ ‫התביעה לא הייתה מעוניינת להודות בטעותה‪ 15.‬במשפט שנערך‬ ‫לקונלי העיד התובע במשפטו של פרנק יו דורסי )‪ (Dorsey‬ש"קונלי‬ ‫‪16‬‬ ‫היה רק עוזרו של פרנק‪ ,‬ואילו פרנק היה זה שביצע את העברה"‪.‬‬ ‫שני עדים שהביאו עורכי דינו של פרנק העידו שקונלי התוודה‬ ‫באוזניהם על מעשיו‪ ,‬אולם הם חשבו שהוא מתרברב ולא מצאו‬ ‫לנכון לדווח על כך מיד‪ .‬קונלי שוחרר בהיעדר ראיות מפלילות‪.‬‬ ‫מאז הסתובב ברחבי ג'ורג'יה וצבר עברות כגון פריצה‪ ,‬שכרות‬ ‫ושידול לזנות‪ .‬עד ‪ 1919‬הספיק לצבור ‪ 31‬אישומים‪ .‬למעשה‪,‬‬ ‫הוא הצליח ברוב המקרים להתחמק מעונש או לשאת בעונש קל‬ ‫יחסית‪ ,‬וזאת משום שידע שהתביעה לא תבקש את ראשו לאחר‬ ‫שנכרתה ביניהם ברית במשפטו של פרנק‪ 17.‬בשנות ה–‪ 20‬וה–‪30‬‬ ‫כבר בילה שנים רבות בכלא בגין פריצה ושוד מזוין‪ .‬קונלי נראה‬ ‫בפעם האחרונה‪ ,‬שתוי וחסר כול‪ ,‬באוקטובר ‪ .1941‬מאז לא נודעו‬ ‫עקבותיו‪ ,‬ויש המשערים שהוא קבור באחת העיירות בסביבה‪ 18.‬רק‬ ‫ב–‪ 11‬במרץ ‪ 1986‬החליטה מועצת המדינה של ג'ורג'יה לענייני‬ ‫חנינות לחון את פרנק ולזכותו מכל אשמה‪ ,‬ובמקום זאת להצהיר‬ ‫‪19‬‬ ‫על קונלי כאשם במעשה‪.‬‬ ‫פרשת ליאו פרנק עוררה סערה בארצות הברית — סערה שחשפה‬ ‫את המוסר הכפול המדריך אותה‪ .‬הקלאן זכה באותן שנים לפריחה‬ ‫גדולה‪ ,‬ולחיזוק משמעותי מתעשיית הסרטים של ד"ו גריפית‬ ‫)‪ ,(Griffith‬בעיקר מסרטו המונומנטלי הולדת אומה )‪The Birth of a‬‬ ‫‪ ,(Nation‬ששמו הראשון היה "איש הקלאן" )‪ :(The Clansman‬הסרט‬ ‫התבסס על ספרו של כומר גזען נודע בשם תומס דיקסון )‪(Dixon‬‬ ‫והאדיר את כוחו של הקלאן‪ ,‬הגוף המסוגל כביכול להחזיר את‬ ‫הסדר הישן על כנו‪ .‬הפעם‪ ,‬לראשונה במאה ה–‪ ,20‬עשה הקלאן‬ ‫שפטים‪ ,‬בגלוי ובתמיכה רחבה‪ ,‬באדם לבן — יהודי‪ 20.‬הוצאתו‬ ‫‪26‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫להורג באופן קשה כל כך חוללה שערורייה בארצות הברית‪ ,‬לא רק‬ ‫בשל צבע עורו של הנרצח‪ ,‬אלא גם בשל דתו‪ ,‬וגרוע מכך — בשל‬ ‫העובדה ה"מחרידה" שהלינץ' בוצע באדם לבן חף מפשע‪ ,‬ולא‬ ‫בשרת השחור האשם‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1915‬יצאו אל האקרנים שני סרטים של האל ריד שביטאו‬ ‫התנגדות לעונש המוות‪ :‬הראשון היה לא תרצח )‪Thou Shalt not‬‬ ‫‪ ,(Kill‬שנעשה ב–‪ 1913‬אך יצא לאקרנים רק כעבור שנתיים‪ ,‬והשני‬ ‫ליאו מ' פרנק )מראה החיים בכלא( והמושל סלייטון ‪(Leo M. Frank‬‬ ‫)‪ ,(Showing Life in jail) And Governer Slaton‬שצולם במקביל‬ ‫להתרחשויות עצמן‪ .‬בדרמה הקולנועית מ–‪ 1913‬היו כל האלמנטים‬ ‫שיכלו לזעזע את הצופים פעם אחר פעם ולגרום להם להתנגד‬ ‫לעונש המוות‪ :‬בסצנה הפותחת את הסרט נראית האם המגנה על‬ ‫עצמה ועל בנה מפני אלימותו של בעלה המכה ומתריסה כלפיו‬ ‫בנוכחות הילד‪" ,‬אם תכה אותי שוב אהרוג אותך"; הילד זוכר את‬ ‫דבריה ומקשר אותם למותו של אביו בתאונת ציד; בתמימותו הוא‬ ‫מספר זאת לרשויות החוקרות את נסיבות מותו של האב; האם‬ ‫מואשמת במותו ומורשעת‪ ,‬ונגזר עליה מוות; אלא שהיא הרה ללדת‬ ‫ובית המשפט הרחום מחליט שלא ליטול את חייו של הוולד וממתין‬ ‫להולדתו;‪ 21‬במהלך הריונה האמת יוצאת לאור והיא ניצלת‪.‬‬ ‫סרטו של ריד ליאו מ' פרנק‪ ,‬מ–‪ ,1915‬עורר גל של ביקורות‬ ‫בעד ונגד‪ ,‬היות שנעשה לאחר הגילוי המרעיש של הרוצח האמיתי‬ ‫באטלנטה‪ .‬הסרט מתאר לינץ' שגזענים לבנים מבצעים באדם לבן‬ ‫שנכלא בכלא דרומי‪ .‬הסרט צונזר מיד בטענה לפגיעה ברגשות‬ ‫הציבור‪ .‬הצנזורה הגדילה לעשות וצנזרה כליל סרט נוסף שביים‬ ‫באותה שנה ג'ורג' רולנד )‪ ,(Roland‬במאי יהודי ממוצא רוסי‪ ,‬בשם‬ ‫פרשת פרנק )‪ .(The Frank Case‬העניין הגיע לדיון בבית המשפט‬ ‫העליון‪ .‬בית המשפט העליון קבע שאינו עוסק בעניינים המשפטיים‬ ‫המוצגים בסרט‪ ,‬ולפיכך אינו יכול להחליט אם לצנזרו‪ ,‬אולם מכיוון‬ ‫שהקולנוע לא נחשב בזמנו לאמנות‪ ,‬אלא לעסק מסחרי‪ ,‬חלה עליו‬ ‫‪27‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫לדברי בית המשפט החובה שלא לפגוע ברגשות הציבור‪ .‬בכך נתן‬ ‫בית המשפט לגיטימציה לפסילת הסרט‪ .‬באופן "ספונטני" החרימו‬ ‫רוב המדינות את הסרטים שנגעו במותו המחריד של האיש הלבן‬ ‫מידי לבנים על רקע גזעני; הייתה זו החלטה גזענית כשלעצמה‪,‬‬ ‫שאילו היה מדובר באדם שחור‪ ,‬לא הייתה מתקבלת‪ .‬ניכר אם כן‬ ‫שהמוסר הכפול שהדריך את שופטיו של פרנק לגזור עליו עונש‬ ‫מוות‪ ,‬למרות הספקות הרבים באשר לפשעו‪ ,‬הוא שהדריך גם את‬ ‫המצנזרים‪ ,‬שלא רצו לאפשר את הצגת המערכת המשפטית כגזענית‬ ‫ושפלה‪ ,‬וודאי לא את השמצת הציבור הדרומי המהוגן‪.‬‬ ‫ריד לא ויתר והמשיך בעיסוק קולנועי בלתי מתפשר בנושא‪.‬‬ ‫כעבור שנתיים‪ ,‬ב–‪ ,1917‬ביים סרט נוסף העוסק בנושא זה באופן‬ ‫אלגורי‪ .‬הפעם מדובר בהוצאתו להורג של נער מהרי קנטקי‪ ,‬בנו‬ ‫של שופט‪ ,‬המואשם ברצח סגן השריף‪ .‬הודאה מפי הרוצח האמיתי‬ ‫מתקבלת זמן קצר לאחר הוצאתו להורג‪ 22.‬ב–‪ 1920‬חבר ריד באופן‬ ‫חד–פעמי וחשאי לבמאי שחור בשם אוסקר מישו )‪.(Micheaux‬‬ ‫מישו היה במאי רדיקלי לתקופתו‪ ,‬שהשתמש בסרטיו כדרך להביע‬ ‫את מורת רוחו מהגזענות והצביעות האמריקאית כלפי השחורים‪.‬‬ ‫הסרט העלילתי שהשניים יצרו יחדיו נקרא בתוך שערינו )‪Within‬‬ ‫‪ ,(Our Gates‬והוא מתאר לינץ' שגזענים לבנים מבצעים באדם‬ ‫שחור שנכלא בכלא דרומי‪ .‬הטרגדיה של פרנק בהחלט עמדה ברקע‬ ‫ההתרחשויות שהוצגו על המסך‪ .‬המעשה המבוצע באדם השחור‬ ‫בסרט תואר בצורה מפורטת ומזוויעה‪ .‬לימים הזכיר אדולף צוקר‬ ‫)‪ ,(Zucker‬מייסדם ומנהלם של אולפני פארמונט בהוליווד‪ ,‬את הסרט‬ ‫‪23‬‬ ‫בזיכרונותיו כסרט בעל הפרטים המחליאים ביותר שראה מעודו‪.‬‬ ‫היות שהנרצח היה שחור‪ ,‬ואף היוצר היה שחור‪ ,‬לא מצאה הצנזורה‬ ‫כל עילה לצנזורו בחלקיו הקשים‪ ,‬למעט השמטת האזכורים שמדובר‬ ‫במעשה ידיו של אדם לבן‪ .‬כעבור כשנה כתב וביים מישו סרט‬ ‫‪24‬‬ ‫אלגורי נוסף בשם תעלומת גנזאולוס )‪.(The Gunsaulus Mystery‬‬ ‫הפעם מישו מרחיב את היריעה ונוגע בסיפור במלואו‪ :‬הוא הופך את‬ ‫‪28‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫היוצרות ותומך במישרין בעדותו של השרת השחור קונלי )שהעיד‬ ‫במשפטו של פרנק כנגד מעבידו‪ ,‬ורק לאחר מותו של פרנק נמצא‬ ‫אשם(‪ .‬העלילה מורכבת מתיאור המעשה על פי פרוטוקול המשפט‬ ‫)מישו טען שהוא נכח במשפט‪ ,‬טענה שלא נמצא לה אישור( בניפוי‬ ‫החלקים מעוררי התהיות במשפט‪ ,‬שהובילו את המושל להמתיק‬ ‫את גזר דינו של פרנק‪ .‬מישו ניזון מהעיתונות השחורה בתקופתו‬ ‫ומרוח גבית שקיבל מקהילת השחורים באטלנטה‪ ,‬שראתה בעיניים‬ ‫כלות כיצד לינץ' שבוצע באדם לבן עורר שערורייה גדולה בעוד‬ ‫עשרות שחורים נרצחים ברחבי ארצות הברית ואין איש שועה‬ ‫לשוועתם‪ 25.‬הוא ראה במדיום הקולנועי כלי חשוב להעברת מסריו‪,‬‬ ‫דרך יכולתו להמחיש את חרדת הקיום האנושי לנוכח פרעות ורצח‪.‬‬ ‫בעיניו ובעיני בני גזעו היה פרנק )נציגו של האדם הלבן( אשם‪,‬‬ ‫והטלת האשמה לאחר מותו על השרת השחור היא–היא השערורייה‬ ‫האמיתית‪.‬‬ ‫הנושא לא הניח לנפשו של מישו‪ ,‬וב–‪ 1935‬כתב את התסריט‬ ‫לסרט השלישי בטרילוגיית הלינץ' שלו‪ .‬הסרט‪ ,‬רצח בהארלם‬ ‫)‪ ,(Murder in Harlem‬או בשמו הידוע יותר וידויו של לם הוקינס‬ ‫)‪ ,(Lem Hawkins’ Confession‬משתמש שוב בפרשת ליאו פרנק‬ ‫כמשל‪ .‬הפעם המרירות מתפרצת במלוא עוזה‪ ,‬והאדם הלבן מוצג‬ ‫כמעביד שתלטן ומרושע המנצל מינית את העובדות שלו ומטיל‬ ‫את האחריות למעשיו על העובדים השחורים הכפופים לו‪ .‬עם זאת‪,‬‬ ‫מישו נמנע מלספר לצופים שגיבורו הוא יהודי‪ .‬אפשר שלא רצה‬ ‫להתעמת עם תעשיית הקולנוע האמריקאית‪ ,‬שנשלטה בידי יהודים‪,‬‬ ‫אך נדמה שסיבה לא פחות טובה היא שמישו עבד עם יהודים‪ ,‬כמו‬ ‫הצלם שלו פרנקלין שיפמן )‪ (Schiffman‬ומפיק הסרטים הקבוע‬ ‫שלו אלפרד סאק )‪ ,(Sack‬והוא לא רצה לפגוע בהם‪ .‬יתרה מזאת‪,‬‬ ‫קהל הצופים שלו לא הכיר את הפרשה‪ ,‬שהתרחשה כעשרים שנה‬ ‫קודם לכן‪ ,‬ואזכור של דבר יהדותו של הגיבור היה מסיט את המוקד‬ ‫מסיפור המעשה שעניין את מישו — האשמת שווא של אדם שחור‬ ‫‪29‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫בביצוע אונס ורצח שלא ביצע‪ ,‬והוצאתו להורג בלא משפט הוגן‬ ‫כאחד האדם‪.‬‬ ‫אולם מועצת המדינה של אטלנטה‪ ,‬שבסמכותה לאשר הפצה‬ ‫ושיווק של סחורות בגבולותיה‪ ,‬לא התקשתה לזהות את מקורות‬ ‫עלילת הסרט‪ ,‬בתקופה שבה הקולנוע עדיין נחשב עסק מסחרי‪,‬‬ ‫ומישו הצטווה לצנזר את חלק הארי שלו‪ ,‬שבו מתוארת פרשת ליאו‬ ‫פרנק‪ :‬ואמנם‪ ,‬הסרט צונזר כדי מחצית מאורכו‪ 26.‬עשר שנים קודם‬ ‫לכן אסרה אותה מועצת מדינה את הקרנתו של סרט אחר שלו‪,‬‬ ‫שנקרא גוף ונפש )‪ ,(Body and Soul, 1925‬מאחר שהציג איש דת‬ ‫חמדן‪ ,‬כומר שחור‪ ,‬העושק ואונס את אחת מנשות קהילתו‪ .‬מישו‬ ‫היה יכול אפוא "להתנחם" בעובדה שהחלטותיה של המועצה אינן‬ ‫מוטות‪ ,‬והיא פוסלת את עבודותיו כך או כך‪ .‬אולם הוא לא נותר‬ ‫חייב‪ ,‬וסרטיו המשיכו להיות מוקרנים ללא כל צנזורה בבתי תפילה‬ ‫ובאירועים לשחורים בלבד‪.‬‬ ‫דבקותו של מישו‪ ,‬במשך עשרים שנה‪ ,‬בטיהור שמו של השרת‬ ‫השחור ובהכפשת ליאו פרנק בקרב ציבור צופיו הנאמן מעלה‬ ‫תהיות‪ .‬העשור השני של המאה ה–‪ 20‬היה תקופה אפלה ביותר‬ ‫לשחורים בארצות הברית‪ .‬פרשה ידועה מאותן שנים היא הפרשה‬ ‫המזעזעת משנת ‪ 1916‬של נער על גבול הפיגור השכלי בשם ג'סי‬ ‫וושינגטון )‪ ,(Washington‬אשר בלא סיבה‪ ,‬רק בשל צבע עורו‪ ,‬עונה‬ ‫למוות בשרפה ובקיצוץ איברים להנאת הצופים הלבנים‪ .‬תמונתו‬ ‫החרוכה צולמה לעיתונות ונמכרה כגלויות שהוצגו לראווה על‬ ‫כרכוב האח‪ 27.‬וושינגטון לא היה יחיד מסוגו‪ ,‬ושחורים רבים סבלו‬ ‫מנחת זרועם של לבנים שלא היו חברים בשום ארגון גזעני אלא היו‬ ‫"גזענים מן המניין"‪ .‬כל המקרים הללו‪ ,‬ומאורעות נוראים אחרים‬ ‫שחוו השחורים בשנות ה–‪ ,20‬כמו חיסול מחצית מבניה של עיירה‬ ‫שלמה ברוזווד ב–‪ 1925‬או חוקי "ג'ים קרו"‪ 28,‬שנועדו לכפות את‬ ‫רעיון חוסר השוויון הגזעי בחיי היומיום‪ ,‬אינם מוזכרים בסרטיו של‬ ‫מישו ולא נמצאה להם במה ראויה‪ .‬גם העובדה הידועה לכול בדבר‬ ‫‪30‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫אשמתו של קונלי‪ ,‬והעובדה שהלה המשיך לפשוע פעם אחר פעם‪,‬‬ ‫מעוררות תהיות לגבי בחירותיו של מישו‪ .‬האם בחר שלא לראות‬ ‫ולא לדעת? האם נסיבות משפטו של פרנק וגל התגובות שהתעורר‬ ‫אחר כך היו דרמטיים עבורו עד כדי כך שהוא ראה בקונלי את נציגו‬ ‫של הגזע השחור הרדוף בארצות הברית? האם מצא בהתרחשויות‬ ‫סביב פרשת פרנק וקונלי פתח לדיון באמצעות האמנות היחידה‬ ‫להמונים‪ ,‬שדרכה היה יכול להפיץ את דעתו בנושא? אין לדעת‪.‬‬ ‫האם הרקע לבחירה זו של מישו היה עמדה עוינת של יהודים‬ ‫כלפי שחורים בארצות הברית? לאו דווקא‪ .‬אמנם יחסי היהודים‬ ‫והשחורים ידעו עליות ומורדות‪ ,‬אולם בחלק ניכר מהמאה ה–‪20‬‬ ‫היו יהודי ארצות הברית הראשונים לצאת נגד האפליה המתמשכת‬ ‫נגד השחורים‪ .‬כבר בראשית המאה חברו יהודים לאגודה לזכויות‬ ‫האזרח והיו פעילים נמרצים בה‪ .‬באופן מסורתי תמכה יהדות ארצות‬ ‫הברית ברובה במפלגה הדמוקרטית‪ ,‬שייצגה את המיעוטים ואת‬ ‫חסרי האמצעים בחברה‪ ,‬וגם שם פועלם לטובת השחורים היה רב‪.‬‬ ‫שיא שיתוף הפעולה בין שחורים ללבנים היה בשנים ‪,1968-1955‬‬ ‫השנים שבהן פעל מרטין לותר קינג )‪ ,(King‬מנהיג השחורים‬ ‫הכריזמטי שחיבר בין הגורל היהודי לגורלם של השחורים‪ .‬מקצת‬ ‫שותפיו האידיאולוגיים של קינג‪ ,‬ובהם מלקולם ‪(Malcolm X) X‬‬ ‫ואחרים‪ ,‬התנגדו לשיתוף הפעולה הזה‪ ,‬בעיקר בשל קשריהם עם‬ ‫כת אמריקאית–איסלאמית שנקראה "אומת האיסלאם" )‪Nation of‬‬ ‫‪ .(Islam‬ארגון זה נוסד ב–‪ 1930‬בידי ואלס מוחמד )‪(Muhammad‬‬ ‫ותלמידו הנלהב אלייז'ה מוחמד‪ .‬בהתחלה הייתה זו תנועה‬ ‫דתית–לאומית‪ ,‬שמטרתה לטפח את חינוך ילדי השחורים‪ .‬עם חלוף‬ ‫השנים הפכה התנועה לתנועה פוליטית–דתית שיצאה נגד דיכוי‬ ‫השחורים‪ .‬התנועה כיוונה את חִציה בעיקר כלפי הלבנים‪ ,‬ובראשם‬ ‫היהודים‪ ,‬שהואשמו בסחר בעבדים וב"מציצת דמם" של השחורים‬ ‫בתור בנקאים ואנשי כספים‪ .‬הגל העכור ביחסי יהודים ושחורים‬ ‫גאה בעיקר החל משנת ‪ ,1978‬כשלואיס פאראחאן )‪(Farrakhan‬‬ ‫‪31‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫נטל את המושכות לידיו והטיף — וממשיך להטיף עד היום — נגד‬ ‫היהודים‪" ,‬אויבי" אומת האיסלאם‪ .‬לא נמצאו עדויות שמישו חבר‬ ‫לקבוצה זו במהלך שנות ה–‪ ,30‬או שהייתה לו זיקה דתית כלפי‬ ‫תורתם‪ .‬יש להניח שמישו רצה בפשטות לתקוף את האדם הלבן‬ ‫על מעשיו‪ ,‬והיה לו קל יותר לתקוף מיעוט יהודי לבן מתוך כלל‬ ‫הלבנים במדינה‪ ,‬שרובם פרוטסטנטים‪ .‬ייתכן שחשב שבכך יצליח‬ ‫לזכות באישורי הצנזורה והוועדות המדינתיות‪ ,‬שבעצמן לא אהדו‬ ‫את היהודים ככלל‪ ,‬ואת תעשיית הקולנוע שבשליטתם בפרט‪.‬‬ ‫סרטים העוסקים בעונש המוות ובמעשי לינץ' שימשו אפוא‬ ‫כרשומון חברתי ותרבותי‪ ,‬שנושאיו חורגים הרבה מעבר לתחום‬ ‫המשפטי הצר‪ .‬המדיום הקולנועי אפשר לחלץ מעונש המוות‬ ‫דרמות מסעירות‪ .‬הסרט הגנגסטרים מניו‪-‬יורק )‪The Gangsters Of‬‬ ‫‪ (New York, 1914‬של ג'יימס קירקווד )‪ (Kirkwood‬התריס נגד עונש‬ ‫המוות על ידי הצגת השפעותיו של העונש על משפחתו של הנידון‪:‬‬ ‫כשהפושע מובל אל הכיסא החשמלי‪ ,‬אחותו סובלת התקף לב ומתה‬ ‫משיברון לב‪ .‬סרט זה זכה לקידום מכירות יוצא דופן‪ ,‬בדמות "כיסא‬ ‫חשמלי" שהוצב בחזית אולם הקולנוע‪" .‬נידון למוות" מתחזה האיץ‬ ‫בעוברים ושבים לצפות בסרט‪ .‬אמנם השחקן נעצר על הפרעה‬ ‫לסדר הציבורי‪ ,‬אך הוא בהחלט פיתה את הקהל הרחב לצפות‬ ‫בסרט‪ .‬הסרט עיר האופל )‪ (The City Of Darkness, 1914‬של וולטר‬ ‫אדוארדס )‪ 29(Edwards‬הוא סיפור מתח של תככים‪ ,‬מזימות ונקמה‪,‬‬ ‫העולים בחייהם של חפים מפשע‪ .‬שופט התומך בעונש המוות ואף‬ ‫חתם בעצמו על כמה גזרי דין כאלה נאלץ יום בהיר אחד לשפוט‬ ‫את אחיו‪ ,‬להרשיעו‪ ,‬ובלית ברירה לגזור את דינו למוות‪ .‬כאשר‬ ‫נודע לו שאחיו הופלל לשווא‪ ,‬כנקמה על פסיקה קודמת שלו–עצמו‬ ‫שהובילה להוצאתו להורג של אדם‪ ,‬הוא מנסה בכל מאודו למנוע‬ ‫את ההוצאה להורג‪ ,‬אך השעה דוחקת ואין סיפק בידיו להודיע‬ ‫על ביטול גזר הדין‪ .‬כל שהוא יכול לעשות הוא לנתק את העיר‬ ‫כולה ממערכת החשמל‪ ,‬ניתוק שיביא בהכרח לנטרולו של המתקן‬ ‫‪32‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫החשמלי האולטימטיבי‪ :‬הכיסא החשמלי הממתין לאחיו‪ .‬האפלתה‬ ‫של עיר שלמה כדי להציל חיי אדם אחד מסמלת את אחריותה של‬ ‫החברה כלפי היחיד ואת הקורבן שהיא נאלצת לשלם כדי להשיג‬ ‫צדק לכול‪.‬‬ ‫המירוץ להצלתו של הנידון החף מפשע הפך לאפיזודה קבועה‬ ‫בסרטים מסוג זה‪ .‬גריפית השתמש בה בסרט האם והחוק )‪The‬‬ ‫‪ ,(Mother And The Law, 1914‬שלימים הפך לסרט האפי אי‪-‬סובלנות‬ ‫)‪ (Intolerance‬שיצא לאקרנים ב–‪ .1916‬גריפית היה אכול רגשות‬ ‫אשם על השפעתו המחרידה של סרטו הולדת אומה )‪The Birth of a‬‬ ‫‪ — (Nation, 1915‬סרט שהנשיא וילסון אמר עליו שהוא "היסטוריה‬ ‫הכתובה באור" — שהציג קבוצות גזענים שנאספו ועוררו מהומות‬ ‫גזע בערים רבות בדרום ארצות הברית‪ .‬הסרט בישר את תחייתה‬ ‫של תנועת הקו קלוקס קלאן בין השנים ‪ 1915‬ל–‪ 1924‬לערך‪.‬‬ ‫מספר חברי התנועה בשנים אלו הגיע לארבעה מיליוני איש‪ ,‬שהעזו‬ ‫לצאת להפגנות כוח גלויות בעריה המרכזיות של ארצות הברית‬ ‫ובבירתה‪.‬‬ ‫גריפית החליט לפצות את הקהל שלו וליצור סרט הבוחן את‬ ‫אי–הסובלנות האנושית במרוצת ההיסטוריה‪ ,‬ולצאת כנגד הגזענות‬ ‫ועונש המוות לסוגיו‪ 30.‬הסרט‪ ,‬אי‪-‬סובלנות‪ ,‬מורכב מארבעה רבדים‬ ‫של סיפורים היסטוריים קטועים‪ ,‬המסופרים בזה אחר זה בקטעים‬ ‫הנמשכים דקות אחדות‪ :‬תקופת בית שני וצליבת ישו; תקופת‬ ‫שלטון בבל הדקדנטית וכיבוש בבל בידי כורש; תקופת הרנסנס‬ ‫ומאבק ההוגנוטים בכנסייה הקתולית בפריז של המאה ה–‪ ,16‬ורצח‬ ‫משפחת מדיצ'י בליל ברתולומאו הקדוש; והעידן המודרני — גבר‬ ‫נשוי צעיר מואשם על לא עוול בכפו ברצח עבריין מוכר‪ .‬בכל‬ ‫אחד מהסיפורים מתוארת אי–סובלנותה של החברה ביחס לאחר‪:‬‬ ‫אי–סובלנות כלפי החדשנות הרוחנית בדמותו של ישו‪ ,‬אי–סובלנות‬ ‫כלפי נשים ונפילת בבל‪ ,‬אי–סובלנות בקשר שבין דת ופוליטיקה‬ ‫ורצח בית מדיצ'י‪ ,‬ואי–סובלנות המתבטאת בזילות חיי אדם —‬ ‫‪33‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫השתת עונש מוות על צעיר חף מפשע על בסיס עדויות נסיבתיות‬ ‫בלבד‪ .‬העלילה הרביעית‪ ,‬הממלאת תפקיד מרכזי בסרט‪ ,‬מתבססת‬ ‫על סיפור אמיתי של צעיר בשם סטילו )‪ ,(Stielow‬שנידון למוות אך‬ ‫טען לחפותו‪ .‬לחרדתו ולחרדת משפחתו הוא הוכן ארבע פעמים‬ ‫לעלות לגרדום‪ ,‬וברגע האחרון הורד ממנו משהתקבל ערעורו‬ ‫בערכאות השונות‪ .‬סופו של סטילו היה טוב‪ :‬האשם האמיתי‬ ‫הודה במעשה‪ ,‬ובהודאתו ניקה את הנידון מהאשמה שטפלו עליו‪.‬‬ ‫סיפורו של סטילו התאים מאוד מבחינה נרטיבית לתמה המרכזית‬ ‫של הסרט‪ ,‬הלוא היא אי–הסובלנות השוררת בין בני אדם‪ ,‬שיכלה‬ ‫להביא למותו של האדם הלא נכון‪.‬‬ ‫לצורך הכנת הסרט כיתת גריפית את רגליו ולמד את הנושא‬ ‫על בוריו‪ .‬הוא פנה אל הרב–כלאי של כלא סן קוונטין‪ ,‬כמומחה‬ ‫להוצאות להורג‪ ,‬כדי שישמש לו יועץ בסרט; הוא גם סייר במקום‬ ‫ולמד בדקדקנות את כל שלבי ההוצאה להורג )בתלייה(‪ .‬עם‬ ‫זאת‪ ,‬מכיוון שהסרט התבסס על סיפור אמיתי והדמות האמיתית‬ ‫הייתה דמות של גנגסטר ועבריין מועד‪ ,‬חשש גריפית שיקשה על‬ ‫הקהל להזדהות אתה‪ .‬על כן‪ ,‬כדי לעורר אהדה כלפי הנידון בקרב‬ ‫הצופים‪ ,‬השתמש גריפית בפרפראזות מתוך סיפור משפטו הטרגי‬ ‫של ליאו פרנק‪ .‬בתחילה העניק גריפית לסרט את השם שנתן לסרטו‬ ‫הראשון‪ ,‬האם והחוק‪ ,‬ואחר כך שילב בין שני הסרטים תחת שמו‬ ‫החדש‪ .‬חלקים מתוך האם והחוק שבהם נראתה אם המנענעת את‬ ‫עריסת בנה שובצו במעברים בין הסצנות התקופתיות‪ :‬האם שימשה‬ ‫כביכול מספרת‪ ,‬המתארת לבנה את מחירה הטרגי של אי–הסובלנות‬ ‫האנושית במרוצת הדורות‪ .‬ואם לא די בכך‪ ,‬כדי להפוך את הסרט‬ ‫רלוונטי לחברה בת–זמנו ולמען הגברת הפולמוס סביבו‪ ,‬טען‬ ‫גריפית בריאיונות עמו ובכתוביות שהוצגו בגוף הסרט ש"הכלא‬ ‫הוא בית לאי–סובלנות‪ ,‬והנער טופל בשיטות בלתי נסבלות"‪.‬‬ ‫המבקרים בני תקופתו ביקרו בחריפות את הז'אנר הקולנועי שבו‬ ‫בחר — ז'אנר הנשען על עלילת מתח משפטית מסמרת שיער‬ ‫‪34‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫הנגמרת בטוב‪ ,‬דהיינו בהצלת חייו של הנידון‪ ,‬ובעשיית צדק‬ ‫בדיעבד‪ ,‬בזכות הודאתו של הנאשם האמיתי במעשה‪ .‬אף על פי‬ ‫שנרטיב זה היה למופת בהיסטוריה של הקולנוע‪ ,‬מבקרים בני זמנו‬ ‫של גריפית תייגו אותו בביטוי הממעיט "כמעט מלודרמה"‪ .‬אך‬ ‫לדעת ההיסטוריון של הקולנוע ריצ'רד שיקל )‪ ,(Schickel‬ההכרה‬ ‫של גריפית בחשיבותם הקולנועית של סרטי משפט וטקסי ההוצאה‬ ‫להורג מעידה על תבונה רבה‪ .‬הכוח הרב שיש למעמדים אלה הנו‬ ‫חזק מכל מעמד קולנועי ויזואלי אחר‪" :‬הפירוט הטקסי חי ומודגש‬ ‫כל כך‪ ,‬עד שכולנו מלווים ב'ידיעה' ודאית שהיינו שם וחווינו זאת‬ ‫‪31‬‬ ‫על בשרנו"‪.‬‬ ‫באותה שנה יצא לאקרנים סרטו של לואיס ובר )‪ (Weber‬המדינה‬ ‫נגד ג'ון דו )‪ .(The People Vs. John Doe, 1916‬ביקורת מאותה שנה‬ ‫בעיתון ניו‪-‬יורק דרמטיק מירור הכתירה אותו בתואר "סרט התעמולה‬ ‫‪32‬‬ ‫האפקטיבי ביותר שנעשה אי פעם כהתנגדות לעונש המוות"‪.‬‬ ‫הבמאי מתמקד הפעם בתופעת הראיות הנסיבתיות‪ ,‬ורואה בה אם‬ ‫כל חטאת‪ .‬בעלילת הסרט הנאשם מודה באשמה לא משום שביצע‬ ‫את הפשע‪ ,‬אלא בשל צירופי הנסיבות הרבים המכוונים כלפיו‬ ‫אצבע מאשימה‪ .‬הוא מודה בלית ברירה‪ ,‬ולו כדי שיניחו לו לנפשו‪.‬‬ ‫הסרט העלילתי הוא למעשה סרט פסאודו–תיעודי‪ ,‬שנועד לשכנע‬ ‫את חברי בית הנבחרים של פנסילבניה לבטל את עונש המוות‬ ‫במדינתם ולשנות את נוהלי המשפט הקיימים שם‪.‬‬ ‫לעומת הסרטים הביקורתיים הללו‪ ,‬היו בעשור ההוא גם סרטים‬ ‫שונים בתכלית‪ ,‬שבהם הופיע עונש המוות דווקא כאמצעי מרכזי‬ ‫לעיסוק ברעיון הקדום ש"איש בעוונו יומת"‪ .‬הרעיון התנ"כי‬ ‫הקדום מוגש כאן אפוא באריזה קולנועית העונה על צורך מוסרי‬ ‫של החברה האמריקאית — לשפוט את חוטאיה ולגזור עליהם את‬ ‫הדין שהם ראויים לו‪.‬‬ ‫בסרט הנערה והמשבר )‪ (The Girl And The Crisis‬מ–‪ ,1917‬שכתב‬ ‫וביים ויליאם מונג )‪ ,(Mong‬נרצח מושל המדינה‪ .‬ממלא מקומו‬ ‫‪35‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫מתלבט ומתחבט אם להוציא את הרוצח להורג אם לאו‪ .‬לבסוף‬ ‫הוא מחליט שלא להוציאו להורג‪ ,‬אף על פי שהדבר עלול לעלות‬ ‫לו בכיסאו‪ .‬סרט זה מנסה להתמודד באופן ייחודי עם ההחלטה‬ ‫הבעייתית של ממלא מקום המושל‪ ,‬שלא זו בלבד שלא מצאה חן‬ ‫בעיני קהל בוחריו בסרט‪ ,‬אלא ודאי גם לא בעיני קהל הצופים‪,‬‬ ‫המשמש כמעין שופט חיצוני להחלטתו‪ .‬ממלא מקום המושל מנסה‬ ‫לרצות במידת מה את קהל בוחריו על ידי המרת עונש המוות‬ ‫במאסר עולם‪ ,‬אלא שההחלטה עומדת בניגוד לתפיסתם החברתית‬ ‫והתרבותית‪ ,‬המבקשת לסגור את החשבון ולנקום ברוצח‪ .‬הבמאי‬ ‫מודע לכך שהחלטתו של ממלא מקום המושל בעייתית הן בתוך‬ ‫המסגרת הנרטיבית‪ ,‬מול קהל בוחריו‪ ,‬והן כלפי קהל הצופים‪,‬‬ ‫המצפים ממנו "לעשות את הדבר הנכון" מתוקף תפקידו‪ .‬הפתרון‬ ‫התסריטאי שהוא בוחר בו פוטר אותו מלקבוע גורלות ולחרוץ דין‬ ‫— הוא "נוטל" את חיי הנידון בבית הכלא‪ :‬לא על הגרדום‪ ,‬כי אם‬ ‫משבץ‪ .‬כך מקבל הפושע את עונשו מההשגחה העליונה‪ ,‬בלי שאיש‬ ‫יישא על מצפונו את דמו שהותר; ובאופן הזה יכולים הצופים לבוא‬ ‫‪33‬‬ ‫על סיפוקם‪ ,‬שכן הפושע בא על עונשו‪.‬‬ ‫בין תסריטאי התקופה אפשר למצוא מתנגדת נחרצת נוספת‬ ‫לעונש המוות‪ ,‬מייבל היקס )‪ ,(Heikes‬שהייתה בתו של שופט ידוע‪.‬‬ ‫היא נודעה בכתיבת סיפורים קצרים ותסריטים לאנשי הקולנוע בני‬ ‫תקופתה‪ .‬ב–‪ 1917‬כתבה את התסריט לסרט מי ייטול את חיי? )‪Who‬‬ ‫?‪ .(Shall Take My Life‬את הסרט ביים קולין קמפבל )‪(Campbell‬‬ ‫עבור אולפני זליג )‪ 34.(Selig‬במוקד הסרט עומד נידון למוות חף‬ ‫מפשע‪ ,‬שהורשע בשל עדויות נסיבתיות ברצח פרוצה‪ .‬בשעה‬ ‫שגופתו נישאת אל מחוץ לתא הגרדום‪ ,‬נודע לרב–כלאי שהאישה‬ ‫שנטען לגביה שנרצחה נמצאה בריאה ושלמה‪ ,‬והיא עובדת כיצאנית‬ ‫בחלקה המערבי של העיר‪ .‬הסרט הוקרן בפני חברי האגודה לזכויות‬ ‫האזרח‪ ,‬שהייתה בחיתוליה בשנים אלה‪ ,‬בבתים פרטיים ובאירועים‬ ‫חברתיים‪ .‬כולם התנגדו לעונש המוות‪ ,‬והופעתו כנושא לדיון‬ ‫‪36‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫בקולנוע הועילה מאוד לקידום סדר היום של הקבוצות הללו‪ .‬בין‬ ‫המשתתפים בכינוסים פרטיים אלה היו עיתונאי מהעיתון ניו‪-‬יורק‬ ‫‪35‬‬ ‫דרמטיק מירור‪ ,‬שסיקר את המפגשים כבר ב–‪ 8‬בספטמבר ‪,1917‬‬ ‫ו"פרקליט העשוקים" קלרנס דארו‪ .‬לימים יהיה זה דארו שינצח‬ ‫באופן מרשים ומעורר השתאות במשפט הרצח שהיו מעורבים בו‬ ‫שני צעירים בשם לאופולד )‪ (Leopold‬ולב )‪ .(Loeb‬השניים ניצבו‬ ‫בפני גזר דין מוות ודארו הצליח להצילם ולהמיר את עונשם במאסר‬ ‫עולם‪.‬‬ ‫הסרטים המרכזיים הללו‪ ,‬ואחרים דוגמתם‪ ,‬מעידים שהסרט‬ ‫האילם‪ ,‬שטיפל בשנים הללו בשלל נושאים השאובים ממציאות‬ ‫החיים האמריקאית‪ ,‬ניסה להעלות על סדר היום בעיות חברתיות‬ ‫חשובות‪ .‬אך נראה שהציבור‪ ,‬שלא הסתגל עדיין למדיום החדש‪,‬‬ ‫לא היה בשל לעשות את ההפרדה המלאה בין המציאות המשפטית‬ ‫לבדיון‪ ,‬כפי שעוד ניווכח בהמשך‪ .‬דוגמה לממדי הבלבול בתקופה‬ ‫זו ולקושי של הצופים להבחין בין אמת לבדיה אפשר למצוא‬ ‫במקרה המוזר שלהלן‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1921‬חגג רוסקו ארבאקל "השמן" )‪,("Fatty" Arbuckle‬‬ ‫כוכב קולנוע נחשב ואהוד מאוד בז'אנר הקומדיות‪ ,‬את "יום‬ ‫העבודה" )‪ (Labor Day‬במלון בסן פרנסיסקו‪ ,‬עם חבורה פרועה של‬ ‫מוזמנים‪ .‬בין המוזמנים היו גם וירג'יניה ראפֶּה )‪ ,(Rappé‬כוכבנית בת‬ ‫‪ ,26‬וחברתה מוד דלמונט )‪ .(Delmont‬שתיהן‪ ,‬מבושמות עד אובדן‬ ‫החושים‪ ,‬נשארו ללון בסוויטה של ארבאקל‪ .‬במהלך הערב התלוננה‬ ‫ראפה על כאבים וחום גבוה שליוו אותה לסירוגין בשלושת הימים‬ ‫האחרונים‪ .‬רופא שהוזעק למקום טיפל בה‪ ,‬והיא נשארה ללון עוד‬ ‫כיומיים במלון‪ .‬ביום שישי של אותו שבוע מצא אותה ארבאקל‬ ‫בשירותים הצמודים לחדרה ללא רוח חיים‪ .‬ארבאקל הואשם ברצח‪.‬‬ ‫העדה העיקרית למעשה הייתה חברתה דלמונט‪ .‬זו העידה שארבאקל‪,‬‬ ‫שהיה בעל גוף‪ ,‬אנס את וירג'יניה ובזמן שזעקה לעזרה היא נחנקה‬ ‫תחת משקלו הרב‪ .‬חיש קל הופצה הידיעה בין העיתונאים‪ ,‬שמיהרו‬ ‫‪37‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫לפרסמה בעיתוני הבוקר‪ ,‬והפרשה זכתה לתהודה אדירה‪ .‬כבר‬ ‫בלילו של יום מותה ידע התובע המחוזי מתיו בריידי )‪ (Brady‬שאין‬ ‫אמת בדבר‪ .‬הרופא שבדק את המנוחה לאחר מותה קבע שלא היו‬ ‫עליה שום סימני חבלה או עדות לקיום יחסי מין‪ .‬הרופא שבדק‬ ‫אותה בזמן מחלתה העיד על עברה הפרוע של הכוכבנית‪ :‬בקורותיה‬ ‫נרשמו חמש הפלות‪ ,‬מחלות מין‪ ,‬שימוש בסמים ונטייה לשכרות‬ ‫ולהתערטלות בציבור; במותה הייתה ראפה הרה‪ ,‬ואף ביקשה ממנו‬ ‫למצוא לה רופא שיעזור לה "להיפטר מהדבר הזה"‪ .‬כמו כן הונח‬ ‫לפני בריידי מברק ששלחה "העדה הראשית" לשני חברים‪ ,‬שבו‬ ‫‪36‬‬ ‫היא כותבת על תוכניתה לסחוט את ארבאקל‪.‬‬ ‫אך העניינים כבר יצאו מכלל שליטה‪ ,‬לאור הפרסומים הרבים‬ ‫בעיתונות והעניין הרב שגילה הציבור הרחב באליל ההוליוודי‬ ‫שסרח לכאורה‪ .‬בריידי החליט לתבוע את ארבאקל לדין בעוון רצח‪,‬‬ ‫בלא להעלות לעדות אפילו פעם אחת את דלמונט‪ ,‬שהייתה "עדת‬ ‫המפתח" שלו‪ .‬העיתונות המשיכה להתסיס ולהסית את הציבור‬ ‫האמריקאי המוסרני‪ .‬ארגונים דתיים‪ ,‬ארגוני נשים‪ ,‬ועדי מחוזות‬ ‫ונציגי קהילות טענו זה זמן–מה שהוליווד‪ ,‬על נציגיה הבולטים‪ ,‬היא‬ ‫מעוז השטן ושהיא מרעילה את נשמות האמריקאים‪ .‬פרשת ארבאקל‬ ‫נפלה לידיהם כפרי בשל וכהוכחה ניצחת לטענתם‪ .‬ראשי ערים‬ ‫ומושלי המדינות פנסילבניה‪ ,‬קנזס ומיזורי אסרו להקרין את סרטיו‬ ‫של ארבאקל‪ .‬ארגונים דתיים ומוסרניים קתוליים ופרוטסטנטיים‬ ‫‪37‬‬ ‫בשיקגו‪ ,‬בבוסטון‪ ,‬בטקסס ובניו–יורק החרו החזיקו אחריהם‪.‬‬ ‫עלות הנזק לאולפנים בהוליווד הגיעה לגובה של כ–‪ 100‬מיליון‬ ‫דולר‪ .‬היה זה מצור כלכלי שמנהלי האולפנים לא ציפו לו‪ .‬מיד‬ ‫עם פתיחת משפטו של ארבאקל ביקשו מנהלי האולפנים )סמיואל‬ ‫גולדווין ]‪ ,[Goldwyn‬לואיס סלזניק ]‪ [Selznick‬ואדולף צוקר ]‪([Zuker‬‬ ‫מוויליאם הייז )‪ ,(Hays‬שר הדואר לשעבר‪ ,‬לשמש — תמורת ‪100‬‬ ‫אלף דולר בשנה — צנזור הסרטים הראשי "מטעם הציבור"‪ .‬מינויו‬ ‫פורסם ברבים והודגש בכל הזדמנות‪ ,‬לרבות במצגת קבועה שהוצגה‬ ‫‪38‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫לפני כל סרט‪ ,‬שבה התחייב הייז לשמור על התקינות המוסרית של‬ ‫‪38‬‬ ‫ארצות הברית‪.‬‬ ‫משפטו של ארבאקל נפתח‪ ,‬והעונש שהיה צפוי לו הוא מוות‪.‬‬ ‫לאחר ‪ 44‬שעות התדיינות לא הצליחו המושבעים להגיע לכלל‬ ‫הכרעה‪ .‬אחת המושבעות‪ ,‬הלן האברד )‪ ,(Hubbard‬הכריזה שברור‬ ‫לה שארבאקל אשם ואין בכוונתה להתייחס אף לאחת מהעדויות‬ ‫שהוצגו בפניה‪ .‬אף שהיה ידוע שהיא רעייתו של איש עסקים‬ ‫שסיפק שירותים מקצועיים למשרדו של בריידי‪ ,‬התובע המחוזי‪,‬‬ ‫לא פסל אותה איש מלשמש מושבעת‪ .‬באין הסכמה בין המושבעים‪,‬‬ ‫כנדרש במשפט רצח שהתביעה מבקשת בו גזר דין מוות‪ ,‬נאלץ‬ ‫השופט לבטל את המשפט ולפתוח במשפט חדש עם מושבעים‬ ‫אחרים‪ .‬במשפט השני שוב נאלץ השופט לפזר את המושבעים‪,‬‬ ‫אשר שוב לא הגיעו להסכמה פה אחד והצביעו ברוב של ‪ 9‬מול‬ ‫‪ 3‬לחובתו של ארבאקל‪ 39.‬רק במשפט השלישי הצליחו פרקליטיו‬ ‫להוכיח את חפותו‪ .‬אולם הנזק שספג ארבאקל היה עצום‪ :‬הוא איבד‬ ‫את עבודתו‪ ,‬את הקריירה שלו ואת משפחתו‪ ,‬ונאלץ לעבוד בשם‬ ‫בדוי כמנהל מועדונים בלוס אנג'לס‪ .‬ביוני ‪ ,1933‬בגיל ‪ ,41‬בגד בו‬ ‫גופו והוא מת מדום לב — רגע לפני שתעשיית הקולנוע התכוונה‬ ‫לתת לו את הבמה מחדש‪ .‬גם ראשי האולפנים בהוליווד ספגו מכה‬ ‫קשה‪ :‬כאמור‪ ,‬הם נאלצו לגזור על עצמם צנזורה )שנמשכה להלכה‬ ‫עד תחילת שנות ה–‪ ,50‬ולמעשה‪ ,‬במשך התקופה המקארתיסטית‪,‬‬ ‫עד שנות ה–‪ 60‬המוקדמות(‪ ,‬וכל זאת כדי לספק את מאוויי הציבור‪,‬‬ ‫שלא חדל להתלהם בעידוד מנהיגותו הדתית‪ .‬הציבור האמריקאי‪,‬‬ ‫שלא ידע להבחין בין מציאות לדמיון‪ ,‬ביקש להתיר את דמם של‬ ‫ארבאקל והוליווד גם יחד‪ .‬את פניהם של החברה האמריקאית דאז‬ ‫ושל פרנסיה‪ ,‬כפי שהשתקפו בעניין משפטו של ארבאקל‪ ,‬תיאר‬ ‫היטב חוקר מקרי המוות האלמוני שחקר את הנושא‪:‬‬ ‫אינני מוצא כל ראיה לכך שמר ארבאקל אנס או ניסה לאנוס‪.‬‬ ‫לפני בית המשפט הוצגו קווים גסים בלבד‪ .‬אך איננו שופטים‬ ‫‪39‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫אך ורק את רוסקו ארבאקל‪ ,‬איננו שופטים את כוכב המסך‬ ‫ששימח ועינג את העולם כולו‪ ,‬למעשה אנו שופטים את‬ ‫עצמנו‪ .‬אנו שופטים את המוסר שלנו בעת הזאת‪ ,‬את התנאים‬ ‫החברתיים שלנו בעת הזאת‪ ,‬את המחשבה הנמהרת שלנו בעת‬ ‫הזאת ואת חסרונם של איזונים חברתיים‪ .‬העניין שעל הפרק‬ ‫חורג מעניין אשמתו או חפותו של האיש האומלל וביש המזל‬ ‫הזה‪ .‬זהו עניין אוניברסלי‪ ,‬והוא צריך לעורר ביקורת‪ ,‬חרפה‬ ‫‪40‬‬ ‫וחשש בקרב כל מי שהמוסדות האמריקאיים יקרים ללבו‪.‬‬ ‫משנות ה–‪ 20‬עד שנות ה–‪ :40‬המאבק של הקולנוע בצנזורה ושל‬ ‫הטוב ברע‬ ‫עידן הסרט המדבר נפתח עם הופעתו של אל ג'ולסון )‪(Jolson‬‬ ‫בזמר הג'אז )‪ (The Jazz Singer‬ב–‪ ,1927‬בבימויו של אלן קרוסלנד‬ ‫)‪ .(Crosland‬הסרט שינה את פני הקולנוע ללא הכר‪ .‬הפיכת הראינוע‬ ‫לקולנוע‪ ,‬בעקבות תוספת הקול‪ ,‬העניקה ליוצרים ממד הבעתי חדש‬ ‫ורב–עוצמה — וליראים מהשפעתו הסוחפת של המדיום הנוצץ עוד‬ ‫סיבה לדאגה‪.‬‬ ‫בשלהי שנות ה–‪ 20‬משכו הסרטים המדברים המוני צופים אל‬ ‫אולמות הקולנוע‪ ,‬עובדה שחידדה את הצורך בשליטה על הנאמר‬ ‫— כלומר צנזורה‪ 41.‬הטקסט המדובר חִייב גם הוא פיקוח‪ :‬רמיזות‬ ‫גסות‪ ,‬משחקי מילים מתגרים והערות שהיו עלולות להתפרש‬ ‫כהשמצות כנגד אנשי דת הצדיקו לכאורה גם הם את הצנזורה‪.‬‬ ‫הסרטים המדברים עוררו את זעמם של מנהיגי הדת ושל הדואגים‬ ‫לשלום הילד‪ .‬האב דניאל לורד‪ ,‬כומר ישועי רב–השפעה‪ ,‬כתב‪:‬‬ ‫"בעוד שהתועבה הדוממת מזיקה‪ ,‬הרי שהתועבה המדברת מזעיקה‬ ‫‪42‬‬ ‫את הצנזורים לנקום"‪.‬‬ ‫המנהיגים הקתולים החליטו לפעול‪ .‬בשנות ה–‪ 20‬היוו הקתולים‬ ‫רוב בערים בוסטון‪ ,‬ניו–יורק ושיקגו‪ ,‬ולכן יכלו לדבר בשם מרבית‬ ‫האוכלוסייה העירונית‪ .‬הם ראו את עצמם כקו הביצורים התרבותי‬ ‫‪40‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫האחרון בחברה כאוטית וחסרת משמעת‪ .‬הקרדינל ג'ורג ו‪ .‬מונדליין‬ ‫)‪ (Mondelain‬משיקגו תבע שתעשיית הסרטים תפעל על פי נורמות‬ ‫מוסר קפדניות‪ .‬לשם כך שידך בין הכומר דניאל לורד )‪ (Lord‬לבין‬ ‫מו"ל קתולי של ביטאון קולנוע בשם מרטין קוויגלי )‪ (Quigley‬לשם‬ ‫ניסוחו של קוד לתקינות מוסרית בקולנוע‪ ,‬הלוא הוא "קוד ההפקה"‬ ‫)‪ .(Production Code‬הכנת הקוד נעשתה בעצה אחת עם מנהיגים‬ ‫קתולים שאינם כמרים‪ ,‬ובהם ג'וזף )ג'ו( ברין )‪ ,(Breen‬יחצ"ן בן ‪40‬‬ ‫מפילדלפיה‪" .‬אם יקוימו נורמות אלה"‪ ,‬הכריז קוויגלי‪" ,‬יהיה אפשר‬ ‫לבלום את הרפש בעודו באבו"‪ .‬הקוד היה מבוסס על הדרישה "לא‬ ‫להפיק סרט שינמיך את נורמות המוסר של הצופים בו"; הוא הטיל‬ ‫מגבלות ברורות על השימוש בשפה ועל ההתנהגויות המוצגות על‬ ‫המסך‪ ,‬ובייחוד בתחומי המין והפשע — שני הנושאים החביבים‬ ‫ביותר על הקהל‪.‬‬ ‫ויל הייז )‪ ,(Hays‬שר הדואר הרפובליקאי בדימוס‪ ,‬שב–‪1922‬‬ ‫גויס לעמוד בראש אגודת המפיקים ומפיצי הסרטים של אמריקה‪,‬‬ ‫נבחר לייצג את תעשיית הסרטים בפני הציבור ובפני הגורמים‬ ‫הפוליטיים שביקשו לרסן את הפריצות הקולנועית‪ .‬בזמן שקוויגלי‬ ‫ולורד הציגו את הקוד שלהם להייז‪ ,‬צנחה הבורסה בוול סטריט‬ ‫)‪ .(1929‬הפגיעה הכלכלית הגיעה עד מהרה לשערי הוליווד‪ ,‬שאילי‬ ‫ההון שבה נאלצו למשכן את נכסיהם כדי להמשיך להפיק סרטים‪.‬‬ ‫הוליווד נזקקה אפוא לקרקע יציבה‪ ,‬ובדחיפות‪ ,‬כדי שתעשיית‬ ‫הקולנוע תוכל לשרוד‪ .‬הפתרון הגיע ממקום בלתי צפוי‪ :‬הייז טען‬ ‫שקוד ההפקה‪ ,‬שלימים זכה לכינוי "קוד הייז"‪ ,‬יכול לסייע‪ ,‬שכן‬ ‫האולפנים שיקיימו את תכתיביו יוכלו להימנע משכתוב יקר‪ ,‬פרי‬ ‫דרישותיהן של ועדות הצנזורה‪ ,‬ויתרה מזאת — לא תהיה עוד כל‬ ‫עילה לצנזרם‪.‬‬ ‫אילי הסרטים הסכימו‪ .‬ביומני הקולנוע מאותם ימים הופיע הייז‬ ‫בפני קהל הצופים ופנה אליהם במילים אלה‪:‬‬ ‫‪41‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫הקוד מציב בפני מפיקי הסרטים תקנים מחמירים‪ .‬הוא מביא‬ ‫בחשבון שיקולים של טעם טוב וערכי קהילה החייבים להדריך‬ ‫את תעשיית הבידור האוניברסלית הזאת‪ :‬כבוד לכל הדתות‪,‬‬ ‫כבוד לכל הגזעים ולכל העמים‪.‬‬ ‫התעשייה אישרה את יישום הקוד רק ב–‪ .1934‬כבר ב–‪ 1931‬נשלח‬ ‫ג'ו ברין‪ ,‬שהועסק אצל הייז‪ ,‬להוליווד כדי לגייס תמיכה בקוד‪,‬‬ ‫ואולם עד מהרה הבין שזו לא תהיה משימה קלה כלל ועיקר‪ ,‬שכן‬ ‫אילי ההון ההוליוודיים אינם ששים לשתף עמו פעולה‪ .‬ברין כתב‬ ‫לידידו‪" :‬זו חבורת רשעים רקובה‪ ,‬שאינה רוחשת כבוד לדבר מלבד‬ ‫הרווח הכספי ]‪ .[...‬המצב פשוט חסר תקנה‪ .‬להייז אין אומץ ]‪,[...‬‬ ‫ומעל לכול — הוא פוליטיקאי ואיש פשרות"‪.‬‬ ‫כל עוד לא ספגו הסרטים ביקורות מוסרניות‪ ,‬היו אילי ההון‬ ‫מהוליווד והייז מרוצים‪ .‬אך ברין רצה יותר — הוא רצה שהסרטים‬ ‫יפיצו חזון מוסרי‪ ,‬קתולי באופיו כמובן‪ .‬ואולם בראשית שנות ה–‪30‬‬ ‫לא היה עדיין לברין הכוח לכפות את הקוד במלואו‪ ,‬במיוחד משום‬ ‫שבאותה עת הפכו הסרטים האלימים לשוברי קופות‪ .‬עם זאת‪,‬‬ ‫כדי להתמודד עם הקושי הכלכלי הגובר ב–‪ ,1932‬חיפשו מנהלי‬ ‫האולפנים הזדמנויות להפיק גם סרטים "מותרים"‪ ,‬האמורים לספק‬ ‫צורך אחר של קהל הצופים ושיש להם יתרון נוסף‪ :‬היותם זולים‬ ‫לייצור‪ .‬סרטים מסוג זה היו אמורים להתאים לערכי המוסר הדתיים‬ ‫ולערכי המשפחה‪ ,‬ובה בעת לספק הנאה‪ ,‬בידור ואף ביקורת‪ .‬סרטי‬ ‫נושא משפטיים היו מושלמים למטרה זו‪.‬‬ ‫עובדה מעניינת היא שדווקא בעיצומו של הניסיון הגובר לצנזר‬ ‫סרטים ולכפות על הקולנוע נורמות מוסריות‪ ,‬ייצוגי עונש המוות‬ ‫לא נתפסו כבעייתיים‪ .‬למעשה‪ ,‬בשנים ‪ 1940-1920‬נחשפו הצופים‬ ‫ליבול כמעט חסר תקדים של סרטים העוסקים בעונש המוות‬ ‫ובהוצאתו לפועל‪ .‬אמנם ניתן לומר שהוליווד שימשה בתקופה זו‬ ‫אמצעי למימוש צרכיו של הקהל‪ ,‬על ידי בריאת נרטיב ריאליסטי‬ ‫המשקף את תקופתה; אך להבדיל מסרטים שעסקו בעבריינות‬ ‫‪42‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫פלילית ובגנגסטרים‪ ,‬מהזן שהוביל לדרישות צנזורה מחמירות‪,‬‬ ‫לא הוחלו על סרטי עונש המוות כל דרישות שהן‪ .‬יתרה מזאת‪,‬‬ ‫סרטי ההוצאות להורג — בין שמדובר בעונש המוות הממוסד ובין‬ ‫שמדובר במעשי שפטים שתוארו במרומז או במודגש — לא נתפסו‬ ‫כלל כשייכים לקטגוריה של סרטים הזקוקים לצנזורה‪ ,‬שכן הם‬ ‫נתפסו כשיקוף נאמן של החברה והתרבות הקיימות‪ .‬הוצאות להורג‪,‬‬ ‫שהיו מקדמת דנא חלק מהתרבות המשפטית והחברתית בארצות‬ ‫הברית‪ ,‬לא נחשבו דבר אסור — להבדיל מניבולי פה‪ ,‬למשל‪ ,‬שהקוד‬ ‫המוסרי הקתולי גינה בכל פה‪ ,‬או ממין‪ ,‬שנאסר מטעמי צניעות‪.‬‬ ‫בשנות הצנזורה הקפדנית שרר אפוא קונסנזוס מוזר‪ ,‬שלפיו אין כל‬ ‫פסול בייצוגים של עונש המוות על מסך הקולנוע‪.‬‬ ‫סרט בולט ראשון שהתכתב עם מגבלות הצנזורה‪ ,‬שהלכה‬ ‫והתעצמה והגיעה לשיאה ב–‪ ,1933‬היה פרקליט המדינה )‪State's‬‬ ‫‪ (Attorney‬מ–‪ ,1931‬בבימויו של ג'ורג' ארצ'נבוד )‪(Archainbaud‬‬ ‫ובהפקת אולפני ‪ .RKO‬ארצ'נבוד נודע בחיבתו למערבונים‪ .‬בסרט‬ ‫זה הוא משלב בתוך דמות אחת את כל מה שהצנזורה רדפה‪ :‬חוטא‪,‬‬ ‫איש פרוע שלוקח את החוק לידיים‪ ,‬חבר בכנופיית גנגסטרים לשעבר‬ ‫המתקן את דרכיו והופך לאיש אשכולות מעודן ופרקליט שאפתן‪.‬‬ ‫את הדמות הראשית‪ ,‬טום קרדיגן‪ ,‬גילם ג'ון ברימור )‪,(Barrymore‬‬ ‫שחקן רב–פנים המצליח לנוע במיומנות ובאלגנטיות בין דמות‬ ‫הפושע המועד לפרקליט המדינה העתידי‪ .‬לא רק השחקן משחק‬ ‫משחק כפול — אלא גם התסריט‪ ,‬המלהטט בין המותר והאסור ושם‬ ‫ללעג את הצנזורה בחידודי לשון וכפל משמעות שכל צופה יכול‬ ‫להבינם כרצונו‪.‬‬ ‫טום קרדיגן רוכש לעצמו שם של פרקליט מזהיר ומצליח מטעם‬ ‫התביעה‪ ,‬ונכונו לו ימים טובים בתור פרקליט המדינה‪ .‬אחת הסצנות‬ ‫המעניינות בסרט מתמקדת בחקירה נגדית שעורך קרדיגן לנאשמת‪,‬‬ ‫המואשמת ברצח בעלה וסיפורה מזכיר את סיפורה האמיתי של רות‬ ‫סניידר )‪ (Snyder‬כשלושה עשורים קודם לכן‪ 43.‬אם תורשע‪ ,‬דינה‬ ‫‪43‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫מוות‪ .‬קרדיגן מביא להפללתה ודינה נגזר‪ .‬לימים מבקש מקרדיגן‬ ‫המצליחן לקוח ותיק שלו‪ ,‬בעל מועדון להימורים לא חוקיים‪ ,‬לצאת‬ ‫להגנתה של אחת הנערות ש"שוכרות ממנו דירה"‪ ,‬שנעצרה באשמת‬ ‫"נקישה על החלון"‪ .‬לכאורה מדובר בעניין של מה בכך‪ ,‬אך היות‬ ‫שלשונם נוקטת כפל משמעות‪ ,‬העניין טעון הרבה יותר‪" :‬שוכרת‬ ‫הדירה" אינה אלא יצאנית‪ ,‬הנוהגת כמנהג היצאניות ששוכרות חדר‬ ‫ליום עבודה ואז חולקות את רווחיהן עם בעל הנכס‪ ,‬ו"נקישה על‬ ‫החלון" אינה אלא תיאור מכובס של עבודת הבחורה‪" .‬תאר לעצמך"‪,‬‬ ‫אומר בעל המועדון לקרדיגן‪" ,‬שנערה נכלאת בגלל נקישה על‬ ‫חלון‪ ,‬החלון שלי"‪" .‬אחד החלונות שלך?" מתפלא קרדיגן בחיוך‬ ‫מהתל ומתראה כמי שאינו יודע במה מדובר‪" .‬לא האישה מדאיגה‬ ‫אותי"‪ ,‬אומר בעל המועדון‪" ,‬יש תריסר כמוה בפרוטה‪ .‬אבל אם‬ ‫הדבר יתפרסם‪ ,‬מה יקרה לדירות שלי ולכל שאר בנייני הדירות‬ ‫שבבעלותי?"‪ .‬השיח בין השניים מרומז‪ ,‬ולצופה מן הצד ברור שאין‬ ‫השניים משיחים בזוטות אלא בפעילות ענפה של תעשיית מין בלתי‬ ‫חוקית‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬המילים הפשוטות והשיחה הנינוחה על הבר‬ ‫בין שני הגברים יוצרות רושם של שיח ענייני ומהוגן‪ .‬קרדיגן מגן‬ ‫על הצעירה‪ ,‬מכניס אותה לביתו וחי עמה בחטא‪ .‬חוקי הצנזורה‬ ‫לא היו אמורים לאפשר זאת‪ ,‬אך הבמאי מערים על הצנזור ומציג‬ ‫את הנערה החוטאת באופן שיכול להתפרש לשתי פנים‪ :‬אפשר‬ ‫שה"נוקשת על חלונות" אינה אלא ענייה המתדפקת בשער ונאספת‬ ‫אל ביתו של קרדיגן במחווה של רחמים וחמלה נוצרית‪.‬‬ ‫קרדיגן עובר ממשרד פרטי למשרדו של פרקליט המדינה‪,‬‬ ‫והופך לתובע מטעם המדינה‪ .‬הוא שואף להחליף את פרקליט‬ ‫המדינה‪ ,‬ואף מנהל רומן עם בתו של מעסיקו בתקווה להתחבב‬ ‫עליו‪ .‬אלא שעברו של קרדיגן רודף אותו‪ ,‬וגנגסטר שהוא מבקש‬ ‫להאשים מאיים עליו שיחשוף את עברו במוסד לעבריינים צעירים‬ ‫אם יגיש נגדו כתב אישום‪ .‬נראה שקרדיגן עומד להיכנע‪ ,‬אך חברתו‬ ‫מפצירה בו להיות נאמן לדרכו‪ .‬ברגע מפתיע לקראת סוף הסרט‬ ‫‪44‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫עומד קרדיגן לפני השופט והמושבעים ומתוודה על עברו‪ .‬בכך הוא‬ ‫שולל את כשירותו להתמודד על תפקיד פרקליט המדינה‪ .‬הוא יוצא‬ ‫מאולם בית המשפט‪ ,‬ובמסדרון ממתינה לו אהובתו במבט מעריץ‪.‬‬ ‫הלקח שהצופים היו אמורים להפיק מהסרט‪ ,‬בעיני הצנזורה‪ ,‬היה‬ ‫"צדיק וטוב לו"‪" .‬האומנם?" שואל את עצמו הצופה כשהוא רואה‬ ‫את הזוג המאושר ממשיך בדרכו הביתה בלא חופה וקידושין‪.‬‬ ‫סרט זה‪ ,‬כמו סרטים אחרים מאותן שנים‪ ,‬ניסה לתפוס את החבל‬ ‫בשני קצותיו‪ :‬להציג עלילה מסקרנת‪ ,‬מתובלת בכל מה שמושך את‬ ‫הקהל‪ ,‬במיוחד בתקופה של צנזורה‪ :‬פשע )גנגסטרים(‪ ,‬מין ומוות;‬ ‫ומצד אחר להתנאות בארשת של מוסרנות ומהוגנות שתתאים‬ ‫לצפייה לכל המשפחה‪ .‬הסיפור ההפכפך על דמותו של פרקליט‬ ‫בעל עבר בעייתי זכה לגרסאות נוספות‪ :‬ב–‪ 1937‬בסרט עורך דין‬ ‫פלילי )‪ ,(Criminal Lawyer‬בבימויו של קריסטי קאבאן )‪,(Cabanne‬‬ ‫וב–‪ 1951‬בסרט באותו שם בבימויו של סימור פרידמן )‪.(Friedman‬‬ ‫ניסיון נוסף לקרוץ מאחורי גבה של הצנזורה נעשה בסרט‬ ‫מנהטן מלודרמה )‪ (Manhattan Melodrama‬מ–‪ ,1934‬בבימויו של‬ ‫ו"ס ון דייק )‪ .(Van Dyke‬השחקן ויליאם פאוול )‪ (Powell‬גילם בו‬ ‫את ג'יימס "ג'ים" וייד‪ ,‬עורך דין הלוחם למען הצדק‪ .‬במלחמתו‬ ‫זו הוא אינו נרתע מהתעמתות עם גנגסטר שהיה לו לאח בעקבות‬ ‫טרגדיה משפחתית שחוו שניהם‪" :‬בלאקי"‪ ,‬בגילומו של קלרק‬ ‫גייבל )‪ .(Gable‬השניים יתומים מהורים‪ .‬הוריהם נספו בטביעה של‬ ‫ספינת קיטור והם אומצו בידי ניצול ערירי מן הספינה‪ .‬מוצאו של‬ ‫בלאקי קתולי‪ ,‬של ג'ים פרוטסטנטי‪ ,‬והאב המאמץ יהודי‪ .‬ברבות‬ ‫הימים ג'ים הופך לעורך דין מצליח‪ ,‬תובע מחוזי השואף להגיע‬ ‫למשרת מושל ניו–יורק‪ .‬בלאקי‪ ,‬נהנתן ומהמר כפייתי‪ ,‬חובר אל‬ ‫העולם התחתון‪ ,‬נשים נופלות בקסמיו‪ ,‬אך הוא שומר את לבו‬ ‫לאהבת נעוריו ואת נאמנותו לאחיו‪ .‬לקראת הבחירות המתקרבות‬ ‫הוא מגלה שעסקנים פוליטיים עומדים לסחוט את ג'ים בגללו‪ .‬הוא‬ ‫מנסה לטפל במצב‪ ,‬מסתבך והורג את הסחטן‪ ,‬בלי להבחין בכך שיש‬ ‫‪45‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫עדים למעשיו‪ .‬ג'ים‪ ,‬כתובע מחוזי‪ ,‬מקבל את התיק לידיו ומוצא‬ ‫שאין ראיות מספיקות לשליחת בלאקי לכיסא החשמלי‪ .‬כעבור זמן‬ ‫קצר מתגלות עדויות חדשות ובית המשפט מוצא את בלאקי אשם‪.‬‬ ‫ג'ים‪ ,‬שבינתיים הפך למושל‪ ,‬מתמודד עם הנורא מכול — הוא נדרש‬ ‫להחליט אם לחון את אחיו אם לאו‪ .‬אשתו‪ ,‬שהייתה אהובת נעוריו‬ ‫של בלאקי‪ ,‬מפצירה בו לחוס על חייו‪ .‬היא מספרת לו שבלאקי‬ ‫רצח למענו‪ .‬ג'ים מגיע אל בית הסוהר לדבר עם אחיו ולהודיע לו‬ ‫על החלטתו לחון אותו‪ .‬אולם בלאקי מסרב לקבל את החלטתו‬ ‫של האח‪ :‬הוא נחוש בדעתו לשלם את המחיר‪ .‬בנאום חוצב להבות‬ ‫הוא משכנע את האח בצדקת המשפט האמריקאי והולך אל המוות‬ ‫בעיניים פקוחות‪ .‬למחרת מודיע ג'ים על התפטרותו מתפקיד מושל‬ ‫המדינה ומספר לכולם על מעשה ההקרבה של אחיו‪.‬‬ ‫לכאורה‪ ,‬נעשה צדק והתקבלה התוצאה הראויה‪ .‬הצנזורה יכלה‬ ‫להתבשם בניחוח הסיסמאות והקודים שקבעה‪ :‬הצדק יוצא לאור‪,‬‬ ‫מערכת המשפט רודפת צדק ומשיגה אותו למרות הכול ואף על פי‬ ‫כן‪ .‬אך גם כאן דיבר הסרט בלשון כפולה‪ ,‬ולמעשה לעג למוסרנות‬ ‫שהציג רק לכאורה‪ .‬למעשה ג'ים מוצג כאדם אנמי‪ ,‬שנצמד ללשון‬ ‫החוק בדבקות צדקנית ומעורר בצופים תחושה של אי–נוחות‪ .‬יתרה‬ ‫מזאת‪ ,‬דבריו של בלאקי לאחיו שיש להמיתו נאמרים בהתרסה‪ ,‬כמו‬ ‫ביקש לבחון עד לאן תוליך אותו דבקותו בצדק‪ .‬מעשיו של האח‬ ‫"הנאור"‪ ,‬ג'ים‪ ,‬נראים בלתי צודקים‪ ,‬שכן בסופו של דבר ההחלטה‬ ‫לחיים או למוות הייתה בידיו‪ ,‬והוא היה יכול לבחון אפשרויות‬ ‫אחרות חוץ מעונש המוות‪ ,‬כגון המתקת העונש והמרתו במאסר‬ ‫עולם‪ .‬חוש הצדק הטבעי של הצופים‪ ,‬שהזדהו עם מעשיו של‬ ‫האח הסורר — שעשה את אשר עשה כדי לאפשר לאחיו לממש‬ ‫את ייעודו המקצועי ולהיות לתובע מחוזי ואחר כך למושל — חייב‬ ‫להתקומם‪ ,‬והיוצר הקולנועי‪ ,‬שביקש לעקוף את כבלי הצנזורה‪ ,‬ידע‬ ‫זאת וניצל זאת היטב‪ .‬את העמדה המתבקשת מייצגת בסרט רעייתו‬ ‫של ג'ים‪ ,‬שכאשר הלה גוזר את דינו של האח למוות‪ ,‬עוזבת את‬ ‫‪46‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫ביתם המשותף בטענה ש"לא זה הג'ים שהכרתי"‪ .‬אולם הצנזורים‬ ‫לא קלטו את הניואנסים הדקים וראו בעלילת הסרט מימוש של‬ ‫הצדק‪ .‬אגב‪ ,‬כעבור שנים מספר ביים ון דייק סרט דרמטי נוסף בשם‬ ‫מארי אנטואנט )‪ ,(Marie Antoinette, 1938‬שגם הוא‪ ,‬כקודמו‪ ,‬לועג‬ ‫לממשלות המוציאות להורג בשם צדק חברתי ואדיקות רעיונית‬ ‫‪44‬‬ ‫— הפעם מדובר ברפובליקה הצרפתית החדשה‪.‬‬ ‫בסוף אותו עשור נוצרו כמה סרטים שבהם היה הפרקליט גיבור‬ ‫העלילה‪ .‬בחייו של אמיל זולה )‪ ,(The Life of Emile Zola, 1937‬בבימויו‬ ‫של ויליאם דיטרלה )‪ (Dieterle‬ובכיכובו של פול מוני )‪ ,(Muni‬תואר‬ ‫משפטו של אלפרד דרייפוס בצרפת‪ .‬לעזרת פרקליטו של דרייפוס‬ ‫נרתם אמיל זולא‪ ,‬עיתונאי לוחם מן השורה הראשונה‪ ,‬שיצא‬ ‫להגנתו של דרייפוס כנגד העוול שגרמו לו החברה‪ ,‬מערכת המשפט‬ ‫והמערכת הצבאית בעלילה שהעלילו עליו על כך שבגד במולדת‪.‬‬ ‫שני האנשים חוברים לגוף נרטיבי אחד‪ ,‬שמטרתו השגת צדק‪,‬‬ ‫חירות ושוויון‪ ,‬למען תישאר צרפת מדינה של חוק וצדק‪ .‬העובדה‬ ‫שבמאים אמריקאים רואים בצרפת את מקבילתה האידיאולוגית של‬ ‫ארצות הברית אינה מקרית‪ :‬האבות המייסדים של ארצות הברית‬ ‫בילו פרקי זמן ארוכים בצרפת‪ ,‬כשליחים וכשגרירים‪ ,‬בתקופת‬ ‫המאבק של הקולוניה האמריקאית להתנתק מהאימפריה הבריטית‬ ‫ולהשיג עצמאות‪ .‬התמורות הפוליטיות והמשפטיות שהתחוללו‬ ‫בצרפת באותה עת השפיעו על עיצוב המבנה החוקתי של ארצות‬ ‫הברית‪ ,‬והקִרבה הפוליטית והצבאית בין האומות הייתה רבה‪.‬‬ ‫הזיקה המשפטית לצרפת מתגלגלת אפוא בטבעיות לז'אנר סרטי‬ ‫המשפט‪.‬‬ ‫סרט נוסף בנושא היה מר לינקולן הצעיר )‪Young Mr. Lincoln,‬‬ ‫‪ ,(1939‬של הבמאי ג'ון פורד )‪ .(Ford‬הסרט עסק באנשי משפט‬ ‫— פרקליטים ושופטים — המהווים עמוד תווך חשוב ונכבד בחברה‬ ‫האמריקאית‪ .‬הסרט נחשב לראש וראשון מבין הסרטים ההירואיים‬ ‫שנעשו על פרקליטים‪ ,‬ובראשם הנשיא הנערץ אברהם לינקולן‪,‬‬ ‫‪47‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫שהיה פרקליט במקצועו‪ .‬דמותו של לינקולן הצעיר‪ ,‬בגילומו של‬ ‫הנרי פונדה )‪ ,(Fonda‬הופכת את החוק למהוגן ואת הפרקליט לדמות‬ ‫כל–אמריקאית‪ ,‬המעוררת כבוד ויראה‪ .‬הסרט הטרים את דמותו של‬ ‫אטיקוס פינץ'‪ ,‬הפרקליט האגדי רודף הצדק בגילומו של גרגורי‬ ‫פק מהסרט מות הזמיר של רוברט מאליגן‪ .‬בסרט זה הופיעה הסצנה‬ ‫המפורסמת‪ ,‬שבה הפרקליט עומד בפתח בית הסוהר המקומי ומנסה‬ ‫לגונן בגופו על מרשו מפני ההמון המבקש לעשות בו שפטים‪.‬‬ ‫הבמאי פריץ לאנג )‪ (Lang‬חקר את ז'אנר סרטי המשפט מנקודת‬ ‫מבט אחרת‪ .‬לאנג היה גרמני ממוצא יהודי‪ ,‬שברח ממולדתו עם‬ ‫עליית הנאצים לשלטון והותיר מאחוריו שנים של יצירה פורה‪,‬‬ ‫שהפכה למופת קולנועי עוד בחייו‪ .‬בבואו לארצות הברית קיבלוהו‬ ‫עמיתיו — יהודים גרמנים שהיגרו מערבה — בסבר פנים יפות‪ .‬אולם‬ ‫לאנג לא הצליח לשחזר בארצות הברית את הצלחותיו הגדולות‪.‬‬ ‫המפגש עם ארץ החירות וההזדמנויות הבלתי מוגבלות היה לו‬ ‫קשה‪ .‬שפת האנגלית הכבדה בפיו‪ ,‬שיטות העבודה הקפדניות שלו‬ ‫ודקדקנותו הבלתי מתפשרת בצילום כל שוט וכל סצנה עוררו‬ ‫ויכוחים רבים עם מנהלי האולפנים‪ ,‬שרצו להפיק סרטים טובים‬ ‫במהירות ועל פי לוח זמנים צפוף‪ .‬סרטיו הפכו אפוא למרירים‬ ‫מאוד‪ .‬סרטו זעם )‪ (Fury, 1936‬נחשב בעיני רבים לסרט המריר‬ ‫ביותר בתולדות הוליווד‪ ,‬מפני שהפעם‪ ,‬בניגוד לנוהג השגור‪,‬‬ ‫האמת אמנם יצאה בו לאור‪ ,‬מכוחה של מניפולציה‪ ,‬אבל צדק‬ ‫לא נעשה‪ 45.‬בסרט זה מככב ספנסר טרייסי )‪ (Tracy‬בתפקיד ג'ו‬ ‫וילסון‪ ,‬שהואשם בטעות בחטיפה וברצח )מעשה שהחוק האמריקאי‬ ‫מתייחס אליו בחומרה‪ ,‬ודינו מוות(‪ .‬בתקרית הראשונה בשרשרת‬ ‫האירועים החמורה שפוקדת את הגיבור‪ ,‬מבקש ההמון הזועם לבצע‬ ‫בו לינץ'‪ .‬משאין הדבר עולה בידיו‪ ,‬הוא מעלה את הכלא באש‪.‬‬ ‫לעיני ארוסתו והקהל העולז נראים פניו המבוהלות וגופו אפוף‬ ‫הלהבות מבעד לחלון התא‪ .‬כתוצאה מהשרפה גופו מושחת ומעוות‪.‬‬ ‫אך הוא מצליח לשרוד‪ ,‬בלי שאיש יידע על כך‪ ,‬ונמלט בחסות‬ ‫‪48‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫החשכה‪ .‬מאותו רגע‪ ,‬היעד המרכזי שלו‪ ,‬שהוא שוקד באובססיביות‬ ‫על הגשמתו‪ ,‬הוא להביא את האשמים במצבו לדין באשמת רצח‬ ‫— על מותו שלו‪ .‬הוא מתכנן את צעדיו בקפידה ומצליח למצוא‬ ‫יומן חדשות קולנועי שתיעד את מעשה השפטים‪ .‬לאנג משתמש‬ ‫באמצעי ייחודי לזמנו‪ :‬הוא מקרין סרט )יומן חדשות קולנועי( בתוך‬ ‫סרט — ייצוג של אירוע מן העבר המוצג בפני צופי הסרט והדמויות‬ ‫שבתוכו גם יחד‪ .‬באופן הזה הוא מחדש גם במובן נוסף‪ :‬הצגת סרט‬ ‫כראיה בפני בית משפט לא הייתה נוהג מקובל באותה תקופה‪.‬‬ ‫לימים תשתמש בשיטה זו התביעה במשפטי נירנברג — צילומים‬ ‫‪46‬‬ ‫של שחרור המחנות‪ ,‬במקום עדויות של חיילים וניצולים‪.‬‬ ‫התיעוד הקולנועי המוצג בזעם מצליח להביא להרשעתם של‬ ‫שנים–עשר אנשים מקרב הפורעים‪ ,‬שבעקבות העדויות המרשיעות‬ ‫נגזר עליהם גזר דין מוות‪ .‬אך המחשבה על חיים ללא ארוסתו קשה‬ ‫על וילסון מנשוא‪ ,‬והוא חושף את זהותו בבית המשפט אחרי גזר‬ ‫הדין‪ .‬באופן הזה הוא מסכל כמובן את גזר הדין‪ ,‬שכן מתברר לכול‬ ‫שהוא כלל לא מת‪ .‬העובדה שבעצם חשיפתו שחרר את הפורעים‬ ‫מאימת הדין אינה נותנת לו מנוח‪ ,‬והמרירות גואה בו‪ .‬לדידו מערכת‬ ‫המשפט הופכת לחסרת אונים משאין בכוחה למצות את הדין עם‬ ‫האשמים‪ ,‬המשתחררים עם התוודותו‪ .‬כך נגרם לו עוול משולש‪:‬‬ ‫באישום הכוזב מלכתחילה‪ ,‬במעשה הלינץ' שנפל לו קורבן ובחוסר‬ ‫היכולת להביא את הנאשמים לדין‪.‬‬ ‫הסצנה הקשה ביותר לצפייה בסרט זה היא סצנת ההמון הפורע‬ ‫המתנפל על בית המעצר והילולת הדמים של אנשי העיירה‪,‬‬ ‫שצדקנותם מעבירה אותם על דעתם‪ .‬חוקרת הקולנוע לוטה אייזנר‬ ‫)‪ (Eisner‬הקבילה בין ההמון המכונס סביב הכלא ודורש לעשות‬ ‫שפטים באסיר לבין הטרור ההיטלראי שרדף את לאנג ואילצו להגר‬ ‫‪47‬‬ ‫ממולדתו‪.‬‬ ‫גם המוסרנות והצדקנות עצמן קיבלו ביטוי קולנועי בשנים‬ ‫הללו‪ .‬שני סרטי משפט מוסרניים‪ ,‬בעלי אוריינטציה דתית–פוריטנית‬ ‫‪49‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫מובהקת‪ ,‬נוצרו בשנים ‪ 1931‬ו–‪ .1938‬הסצנה הראשונה בסרטו של‬ ‫וזלי ראגלס )‪ (Ruggles‬האם אלה ילדינו? )‪Are these our Children?,‬‬ ‫‪ (1931‬היא רפליקה‪" :‬נעורים‪ ,‬אהבה ואושר הם סיבת הקיום‪ .‬בכל‬ ‫יום עלינו לבחור‪ ,‬בכל שעה עלינו להחליט — דרך אחת מובילה‬ ‫לאפלה והאחרת לשלווה ולאור"‪ .‬בעקבותיה בא תיאור סיפורו‬ ‫של נער מבריק‪ ,‬שחי בגפו עם סבתו‪ ,‬בעקבות היעלמות אביו )כפי‬ ‫שנעלמו גברים רבים בתקופת השפל הגדול( ומות אמו‪ .‬כתוצאה‬ ‫מכך מוטל על כתפי הנער כל העול המשפחתי‪ .‬בהתחלה הוא מוצג‬ ‫כילד מוצלח ותלמיד מצטיין החוזה לעצמו עתיד כמשפטן‪ .‬אולם‬ ‫באין מסגרת משפחתית תומכת דיה ובאין דמות אב להנחותו‪,‬‬ ‫מידרדר הנער והופך למנהיג כנופיה קיקיונית‪ .‬בערב פרוע במיוחד‪,‬‬ ‫ובלי תכנון מוקדם‪ ,‬שודדים הנער וחבריו דמות שהייתה מקורבת‬ ‫ביותר לסבתו — בעל חנות טבק‪ .‬מעשה השוד מסתבך‪ ,‬והוא הופך‬ ‫לרצח‪ .‬אך אין בכך כדי להרתיע את הנער היהיר‪ ,‬הסומך על כוחו‬ ‫האינטלקטואלי ועל ידיעת החוק והחוקה‪ ,‬וכשהוא נתפס הוא‬ ‫מחליט להגן על עצמו ועל חבריו בבית המשפט )וזאת בידיעה‬ ‫ברורה שהגנה בלתי מיומנת עלולה לקפד את חייו(‪.‬‬ ‫הטקטיקה שהוא נוקט בה היא כפירה באשמה והמצאת אליבי‪,‬‬ ‫המתואם בין כל חברי הכנופיה‪ .‬ביטחונו העצמי מעורר השתאות‬ ‫בבית המשפט‪ ,‬וניצחונו נראה מובטח‪ .‬אך הוא נוחל מפלה בגלל‬ ‫קנאה פשוטה בין חברים‪ ,‬הנאבקים על לבה של נערה‪ .‬הנה אפוא חטא‬ ‫שאינו מוזכר בספרי החוקים‪ ,‬חטא הגאווה‪ .‬וכך מתמוטטת ההגנה‬ ‫השחצנית שלו כשחברו מעיד נגדו ומאשר באוזני המושבעים שידו‬ ‫של הנער הייתה במעל‪ .‬תחינתה של סבתו‪ ,‬המפצירה שיחוסו על‬ ‫חיי נכדה שגדל לבדו וגידל את אחיו הפעוט‪ ,‬מחדדים את עליבותו‬ ‫של הנער‪ ,‬שגילם בהתנהגותו את האמרה העממית‪" ,‬מי שגדל ללא‬ ‫שורשים אינו יכול לצמוח ישר"‪ .‬אך דינו נגזר למוות‪" :‬תיתלה"‪,‬‬ ‫קורא באוזניו השופט את גזר הדין‪" ,‬עד שתצא נשמתך"‪ .‬על רקע‬ ‫עיתוני התקופה מופיעות על המסך בזו אחר זו דמויות סמכותיות‬ ‫‪50‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫המייצגות את החברה האמריקאית ומתארות את המעשה‪ :‬כומר‬ ‫הנושא את דרשתו בלהט — "הטרגדיה של מוח מבריק כמוהו הפכה‬ ‫לטרגדיה חשוכה; הילד הצעיר הזה הוא תוצר התרבות שלנו!"‪.‬‬ ‫בעקבות איש המוסר מופיע איש החוק והסדר‪ ,‬השוטר‪ ,‬המנבא בקול‬ ‫רועם‪" :‬יש עוד רבים כמוהו‪ ,‬והם עוד יסתבכו!"‪ .‬נסללה אפוא דרכו‬ ‫של הנער אל המוות‪ :‬מערכת המשפט גזרה את דינו בשם המדינה‪,‬‬ ‫העיתונות בשם הציבור‪ ,‬הכומר בשם הדת והשוטר בשם החברה‪.‬‬ ‫ערב מותו מגיעים סבתו‪ ,‬חברתו ואחיו של הנער להיפרד ממנו‪.‬‬ ‫זהו רגע השיא בסרט‪ :‬הנער לווה עשרה סנטים מהסוהר כדי לתתם‬ ‫לאחיו‪ ,‬כמתנת פרידה סמלית‪ ,‬שנועדה לומר לו לחסוך כדי לממן‬ ‫את לימודיו‪ .‬אך חשובים מכך הם דברי פרידתו מהאח‪ ,‬הנשמעים‬ ‫ונראים כמו וידוי קתולי — הנער בצד אחד של הסורגים הצפופים‬ ‫ואחיו מן העבר האחר‪ .‬הנער מכה על חטא ומצדיק את העונש שנגזר‬ ‫עליו‪ .‬הוא מבקש מאחיו‪ ,‬במילים מפורשות‪ ,‬ללמוד את לקח מעשיו‬ ‫ולהפנים את המסקנה המתבקשת — שהפשע אינו משתלם‪ .‬הסצנה‬ ‫האחרונה מסתיימת במזמור לאלוהים‪ ,‬שהנער קורא כשהוא כורע‬ ‫על ברכיו‪ .‬האור מבחוץ שקרן עליו — אורה של "השכינה" — עוזב‬ ‫אותו‪ ,‬והוא נשאר לבדו‪ .‬מוסר ההשכל של הסרט לצופה התמים הוא‬ ‫חד–משמעי‪ :‬רשע ורע לו ואיש בעוונו יומת‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬סרטו של מייקל קורטיז )‪ (Curtiz‬מלאכים עם‬ ‫פנים מלוכלכות )‪ (Angels with Dirty Faces‬מ–‪ 1938‬נתפס לאמירה‬ ‫המוסרנית ש"יצר לב האדם רע מנעוריו"‪ .‬עם זאת‪ ,‬התבוננות‬ ‫ביקורתית בסרט חושפת בסצנה האחרונה מבנה צורני החותר תחת‬ ‫המסר התוכני של הסרט‪ ,‬שנועד מצדו לרצות את אנשי הצנזורה‪.‬‬ ‫הסרט עוסק בחבורה של נערי רחוב‪ .‬ג'רי‪ ,‬אחד מבני החבורה‪,‬‬ ‫בגילומו של פט אובריאן )‪ ,(O'Brien‬הופך ברבות הימים לכומר‪,‬‬ ‫המנסה להשיב את בני החבורה למוטב‪ ,‬לשפר בכך את חייהם‬ ‫ולהבטיח להם עתיד טוב יותר‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬חברו רוקי‪ ,‬בגילומו‬ ‫של ג'יימס קגני )‪ ,(Cagney‬הוא נער פרוע‪ ,‬הבז לחברו ולדרכו‬ ‫‪51‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫המתחסדת והופך לגנגסטר השכונתי‪ ,‬המטיל את חתתו על שכונת‬ ‫מגוריו‪ .‬נציג הכנסייה ונציג הכנופיה מתחרים על לבו של הנוער ועל‬ ‫השליטה במרחב השכונתי‪ .‬בסופו של דבר המאבק מתנקז אל בין‬ ‫כותלי בית המשפט‪ ,‬המשמש מעין הורה עליון‪ ,‬נציג הצדק ההיולי‪,‬‬ ‫שתפקידו בסרט‪ ,‬כמו במציאות‪ ,‬הוא לחנך את הנוער וללמדו לקח‪.‬‬ ‫רוקי מואשם ומורשע ברצח ונגזר עליו מוות‪ .‬במהלך המשפט הוא‬ ‫אינו מתנצל או מתחרט על מעשיו‪ ,‬והופך לגיבור השכונה‪ .‬הנערים‬ ‫מעריצים את אומץ לבו ואת יכולתו לעמוד מול מערכת הצדק‬ ‫וללעוג לה‪ .‬הכומר מנסה להראות להם שדרכו של רוקי אינה הדרך‬ ‫הנכונה‪ ,‬ומציע להם לעסוק בספורט ובמשחקים היאים לגילם‪,‬‬ ‫אולם הם דבקים בהערצתם לאיש הבז לממסד‪ .‬בייאושו הוא פונה‬ ‫אל רוקי‪" :‬אל תגרום להם להוקיר את מעשיך‪ ,‬פן תגרור עמך אדם‬ ‫נוסף אל שורת הנידונים למוות"‪ .‬רוקי לועג לו בתגובה‪.‬‬ ‫ערב הוצאתו להורג נפגשים השניים שוב‪ .‬הכומר שותק ומביט‬ ‫ברוקי במבט מתחנן‪ .‬רוקי מתראה כקשוח‪ ,‬יורק על הסוהרים‬ ‫הבאים לקחתו לכיסא החשמלי ומשתולל‪ .‬אולם מנקודה זו מתעורר‬ ‫בצופים החשד שרוקי אינו מה שהוא מתיימר להיות‪ .‬סצנת ההוצאה‬ ‫להורג ערוכה באופן מרומז‪ .‬לפנינו אולם אפל ובו שתי שורות של‬ ‫כיסאות‪ ,‬שנועדו לעדים‪ ,‬פרגוד ומאחוריו הכיסא החשמלי‪ .‬הצופים‬ ‫אינם רואים את הכיסא‪ ,‬אולם הם יודעים היכן הוא נמצא‪ .‬רוקי‬ ‫והסוהרים חוצים את החדר לעבר הפרגוד‪ .‬צלליתו של רוקי נראית‬ ‫שלמה ובוטחת‪ .‬מיד לאחר מכן משנה הצללית את תנוחתה‪ ,‬ועתה‬ ‫רואים ידיים הנאחזות בקיר ושומעים את רוקי צועק שאינו רוצה‬ ‫למות‪ .‬הוא נגרר אל הכיסא החשמלי ונופח את נשמתו בלא שלרגע‬ ‫ראו הצופים את האקט‪ .‬צליל החשמול ברקע מרמז על ביצוע‬ ‫גזר הדין‪ .‬המשחק בין הנראה לנדמה באמצעות השימוש בצילום‬ ‫ובצליל מרומזים מעורר תהייה‪ :‬האם רוקי באמת מת כפחדן שלא‬ ‫רצה למות‪ ,‬או דווקא כגיבור? לדידו של הצנזור‪ ,‬רוקי היה צריך‬ ‫למות כפחדן‪ ,‬למען יראו וייראו‪ .‬אולם מאידך גיסא אפשר להבין‬ ‫‪52‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫שרוקי נענה לבקשתו של חברו ורק העמיד פנים שהוא מפחד‪ ,‬למען‬ ‫הילדים‪ .‬הכומר רואה זאת ומבליע חיוך‪ .‬ייתכן שהכיר את רוקי כל‬ ‫חייו‪ ,‬ורצה להאמין שרוקי עשה את ההצגה הזאת למענו ולמען‬ ‫הילדים שבחוץ‪ ,‬ואולי מעצם ההיכרות הזאת ידע מראש שיתגלה‬ ‫כפחדן ברגע האמת‪ .‬מכל מקום‪ ,‬הוא חוזר אל השכונה ורואה את‬ ‫המלאכים הקטנים שלו יושבים‪ ,‬אבודים ומבולבלים‪ ,‬מסביב לעיתון‬ ‫היומי שבו מתוארת הוצאתו להורג של רוקי‪" .‬עלוב נפש ופחדן"‪,‬‬ ‫זועקות הכותרות‪ ,‬והילדים אינם יודעים את נפשם‪ .‬הכומר ניגש‬ ‫אליהם ומנחם אותם‪ .‬כעבור רגע הוא מציע להם משחק כדורסל‬ ‫והם נענים ברצון‪.‬‬ ‫שני סרטים שיצאו לאקרנים בשנים ‪ 1932‬ו–‪ 1937‬היו קומדיות‬ ‫בית משפט‪ .‬קומדיות נהנו מחופש יחסי מכבלי הצנזורה‪ ,‬וכך ניתנה‬ ‫ליוצרי הסרטים חירות חלקית להגחיך את הקוד האמריקאי בלי‬ ‫להיתפס בקלקלתם‪ .‬הסרטים הם גבירותיי המושבעות )‪Ladies of the‬‬ ‫‪ (Jury, 1932‬של לואל שרמן )‪ ,(Sherman‬וסרט דומה מאוד בשם‬ ‫אנו המושבעים )‪ (We're on the jury, 1937‬של בן הולמס )‪.(Holmes‬‬ ‫שני הסרטים תיארו את בית המשפט כזירת פעילות יבשה‪ ,‬קטנונית‬ ‫ודוגמטית‪ ,‬השוכחת את האדם הקטן ומחפשת את האשם "מתחת‬ ‫לפנס"‪ .‬הסרטים מתמודדים‪ ,‬בשנינות ובחן האופייניים לז'אנר‬ ‫זה‪ ,‬עם בעיית המושבעים ועם הדרך שבה הם מגיעים להחלטה‪.‬‬ ‫המושבעים מצטיירים כבורים שאינם מתמצאים בהלכות המשפט‪:‬‬ ‫כדי למצוא את האמת המושבעים הופכים לבלשים היוצאים לחפש‬ ‫את האשם האמיתי‪ .‬בראש "צוות החקירה" עומדת אישה טרחנית‬ ‫— דמות שלא יכלה להתקיים במציאות‪ ,‬היות שבשנים הללו לא‬ ‫שירתו נשים בחבר המושבעים‪ ,‬ולפיכך יכלה דמותה לשרת את‬ ‫התסריט טוב יותר‪ ,‬בהיותה דמות "בדיונית"‪ .‬ואולי דווקא בשל כך‬ ‫נוקטים סרטים אלה מידה מרובה של אירוניה כלפי "תבונתו" של‬ ‫בית המשפט ה"רשמי"‪ ,‬על הסנגוריה והקטגוריה יחדיו‪ .‬האישה‬ ‫הטרחנית היא האדם המביא את האמת לפתחו של בית המשפט‪,‬‬ ‫ולא הגורמים האמונים על תפקיד זה‪.‬‬ ‫‪53‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫אנו העומדים למות )‪We‬‬ ‫בד בבד יצא לאקרנים ב–‪ 1937‬הסרט‬ ‫‪ (Who Are About to Die‬של כריסטי קאבאן )‪ .(Cabanne‬שמו של‬ ‫הסרט נשאל מהצהרתם של הגלדיאטורים‪ ,‬טרם יציאתם לקרב‪ ,‬לפני‬ ‫הקיסר‪" :‬אנו העומדים למות מצדיעים לך קיסר!"‪ .‬מאוחר יותר‬ ‫הייתה זו קריאת הקרב של הליגיונרים טרם צאתם למלחמה‪ .‬שמו‬ ‫של הסרט הוא אפוא חתרני מאוד‪ ,‬שכן הוא מרמז שאנשים רגילים‬ ‫עשויים להפוך לקורבנות הממסד רק למען תאוותו של ציבור צמא‬ ‫דם שבראשו עומד קיסר‪ ,‬קרי החוק ומערכת המשפט‪.‬‬ ‫הסרט מבוסס על סיפור אמיתי‪ .‬בחור צעיר נתפס במקרה‬ ‫במקום שבוצעו בו שוד ורצח‪ .‬לדידה של המשטרה הוא החשוד‬ ‫העיקרי‪ ,‬והוא מובא לבית המשפט‪ .‬בבואו לבית המשפט מתנפל‬ ‫על הבחור המון מוסת‪ ,‬שהעיתונים — שכבר חרצו את דינו של‬ ‫הבחור — התסיסו אותו‪ ,‬ומבקש לקרוע אותו לגזרים‪ .‬הימים הם‬ ‫ימי בחירת המושל והתובע הכללי‪ ,‬ובלחץ הקהל ופרנסי העיר‪,‬‬ ‫הרוצים למצוא בבחור את האשם האמיתי ויהי מה‪ ,‬נגזר על הבחור‬ ‫מוות‪ .‬במשך ‪ 13‬חודשים ממתין הבחור לתורו ב"משמרת המוות"‪.‬‬ ‫חברתו מנסה בכל כוחה להביא לזיכויו‪ ,‬ואמנם היא מצליחה ברגע‬ ‫האחרון‪ ,‬באמצעות בלש פרטי‪ ,‬להצילו ממוות‪ .‬בה–בשעה מארגנים‬ ‫חבריו לכלא‪ ,‬הממתינים גם הם לתורם אך יודעים שהוא אינו‬ ‫אשם‪ ,‬התפרעות כדי לעכב את הוצאתו להורג‪ .‬בדומה לסרט זעם‬ ‫של לאנג‪ ,‬גם כאן מתמקדת התמונה בהמון המוסת על ידי גורמים‬ ‫בממשל החוברים לתקשורת הצמאה לשערוריות‪ .‬הציבור מצטייר‬ ‫כאספסוף נטול כל שיקול דעת‪ ,‬הרוצה בהרשעתו של אדם בלי‬ ‫הליכי משפט מסודרים ובלי להתיר לו להוכיח את חפותו‪ .‬מבחינת‬ ‫הציבור ולהקת העיתונאים המלווים את האירוע‪ ,‬עצם תפיסתו של‬ ‫אדם היא הוכחה לאשמתו‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬השפויים והטובים בסרט הם‬ ‫האסירים‪ ,‬אנשים מתחתית הסולם החברתי‪ ,‬נידונים למוות בעצמם‪,‬‬ ‫המסוגלים להבחין בין עיקר לטפל‪ ,‬בין טוב לרע‪ ,‬ואף לסכן את‬ ‫שארית חייהם הזעומה בשם ההגינות והצדק‪ .‬היפוך התפקידים‬ ‫‪54‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫כאן נועד לחדד את סלידתו של היוצר הקולנועי מהפוליטיזציה‬ ‫של המשפט ומהיותו משרת גורמים אופורטוניסטיים המנצלים את‬ ‫המצב לתועלתם הפרטית‪ .‬עם זאת‪ ,‬בשונה מזעם‪ ,‬הסוף הוא טוב‪,‬‬ ‫והגיבור נחלץ בעור שיניו מהעלייה לגרדום‪.‬‬ ‫כעבור כשנתיים התחוללה באירופה מלחמת העולם השנייה‪,‬‬ ‫אולם הוליווד — כמו מרבית תושבי ארצות הברית — בחרה‬ ‫באסקפיזם זהיר ודו–משמעי‪ ,‬האופייני לתקופות שבהן נדרשת‬ ‫התמודדות עם מציאות עגומה‪ .‬את ‪ 1940‬פותח סרט אופטימי מאוד‬ ‫של בכיר הבמאים בהוליווד‪ ,‬האוורד הוקס )‪ ,(Hawks‬בשם נערתו‬ ‫ששת )‪ .(His Girl Friday‬הסרט מבוסס על קומדיה משנת ‪1929‬‬ ‫בבימויו של פרנסיס קורבי )‪ .(Corby‬שני הסרטים מתארים את‬ ‫המתח בין המינים ואת השפעת התקשורת על דעת הקהל ועל גזרי‬ ‫הדין‪ ,‬ומתמקדים בסיפורי אהבה ומעשי משובה שיאפיינו מאוחר‬ ‫יותר את קומדיות הסקרובול )‪ (screwball‬של שנות ה–‪.40‬‬ ‫הנושא כבד משקל‪ :‬עונש המוות; אבל העלילה קומית‪ ,‬ומציגה‬ ‫מערכת יחסים מצחיקה בין בני זוג‪ .‬השניים הם עורך עיתון‪ ,‬המכור‬ ‫לעבודתו‪ ,‬וגרושתו‪ ,‬העובדת כעיתונאית בכירה ומצליחה בעיתונו‪.‬‬ ‫היא שואפת להינשא מחדש ולחיות חיים פשוטים‪ ,‬שבהם תשב‬ ‫לבטח בביתה ותגדל ילדים‪ .‬אולם לעורך העיתון יש תוכניות אחרות‬ ‫בשבילה‪ :‬הוא מכשיל את נישואיה‪ ,‬כובש את לבה מחדש ושולח‬ ‫אותה לסקר הוצאה להורג בתלייה של רוצח‪ .‬אף על פי שהרוצח‬ ‫מודה במעשיו‪ ,‬רוח ההתנגדות להוצאה להורג מפעמת בעיתונאית‬ ‫הלוחמת‪ .‬בזמן ריאיון עם הנידון למוות היא מנחה אותו לטעון‬ ‫לאי–שפיות זמנית‪ ,‬על רקע המצב הכלכלי הקשה ששרר בשנים‬ ‫הללו‪ .‬בד בבד היא מסייעת לו לברוח ומצילה את חייו‪ .‬היא חוזרת‬ ‫למשרד‪ ,‬חדורת אדרנלין‪ ,‬ואז מגלה שבמקום ירח הדבש אשר לו‬ ‫ציפתה עם אהובה‪ ,‬בעלה לשעבר‪ ,‬היא עומדת לסקר אירוע מרתק‬ ‫נוסף‪ .‬הטיפול הקומי של הוקס בעונש המוות התברר כיעיל‪ ,‬היות‬ ‫שמספרי הצנזורה לא נגעו בו‪ .‬אך אווירת האופטימיות של הוקס‬ ‫‪55‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫נמוגה כאשר הצטרפה ארצות הברית למלחמה ב–‪ .1941‬מנקודה זו‬ ‫ואילך האפלולית שורה על הוליווד‪ ,‬והדבר מתבטא באופי הסרטים‬ ‫הנעשים בשנים הללו‪.‬‬ ‫הסרטים הגותיים האפלים של התקופה מציעים מבט קולנועי‬ ‫אחר על החברה האמריקאית‪ .‬הסרט תקרית באוקס‪-‬בו )‪The Ox-Bow‬‬ ‫‪ (Incident‬של ויליאם ולמן )‪ (Wellman‬מ–‪ ,1943‬בכיכובו של הנרי‬ ‫פונדה )‪ ,(Fonda‬עוסק בחוואים פורעי חוק‪ ,‬העושים דין לעצמם‪.‬‬ ‫הללו מבצעים לינץ' בשלושה אנשים החשודים בעיניהם ברצח‬ ‫חוואי ובגנבת הבקר שלו‪ .‬וזהו סיפור המעשה‪ :‬באחד הימים מגיעה‬ ‫לאוזניה של חבורת חוואים שמועה עקשנית‪ ,‬שחבר בקהילה‬ ‫שלהם נרצח וגונבי בקר גנבו את מקנהו‪ .‬הם כועסים מאוד וחרדים‬ ‫לעתידם‪ .‬פה אחד הם מחליטים לצאת אל היער הקרוב‪ ,‬למצוא את‬ ‫הגנבים ולהשיב להם כגמולם‪ .‬ביער הם מוצאים שלושה אנשים‬ ‫החונים במקום וסביבם בקר רב‪ .‬השלושה מנסים להסביר שהבקר‬ ‫נרכש זה עתה‪ ,‬אולם החוואים מסיקים ממראה עיניהם שהשלושה‬ ‫הם גנבי הבקר ורוצחי חברם‪ .‬בו–במקום‪ ,‬בלא בירור משפטי‪ ,‬הם‬ ‫עורכים לשלושה משפט שדה‪ ,‬כורכים על צווארם חבל ותולים‬ ‫אותם זה לצד זה‪ .‬כשהפורעים חוזרים לביתם‪ ,‬הם מגלים שהשמועה‬ ‫על מות חברם החוואי הייתה שקרית‪ ,‬ומבינים ששלושת הזרים‬ ‫הומתו לשווא‪ .‬הסרט מתכתב עם סרט גרמני מוקדם יותר‪ ,‬סרטו‬ ‫של רוברט וין )‪ (Wiene‬מ–‪ 1920‬הקבינט של ד"ר קליגרי )‪Das Cabinet‬‬ ‫‪ ,(des Dr. Caligari‬שבו מתגלמת רוחה הרעה של התקופה בדמותו‬ ‫של אדם אחד‪ ,‬המסית את תלמידיו וגורם לרציחות ולסערה גדולה‬ ‫בעיירה קטנה ונידחת‪ .‬מטרתו של וין הייתה לצייר תמונה של חלל‬ ‫שלטוני‪ ,‬המתמלא בשלטון של שמועות‪ ,‬רציחות וטרור פנימי‪,‬‬ ‫שאותו מניע באופן מפתיע אדם נכבד בקהילה‪ .‬ניסיונו של ולמן‬ ‫נחל כישלון חרוץ בקופות‪ ,‬שכן שיקף מראה שהאמריקאים העדיפו‬ ‫שלא לראות‪ .‬הסרט הורד במהרה מן האקרנים‪ ,‬והנרי פונדה כמעט‬ ‫שילם בקריירה שלו על כך שהסכים לשחק נבל חסר לב‪.‬‬ ‫‪56‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫הסרט שיפוי כפול )‪ (Double Indemnity‬של בילי ויילדר )‪(Wilder‬‬ ‫מ–‪ ,1944‬בכיכובה של ברברה סטנוויק )‪ ,(Stanwyck‬עוסק בתאוות‬ ‫הבצע של זוג נואפים‪ ,‬הזומם להרוג את בעלה העשיר של האישה‬ ‫ולהשתלט על כספו‪ .‬העלילה מסתבכת כשחוקר הביטוח של‬ ‫משפחת הנרצח יוצא לחפש את האמת‪ .‬לכאורה אין זה כלל סרט‬ ‫משפטי‪ ,‬אלא שהוא נוגע לנימי נפשה של אמריקה המחפשת צדק‬ ‫ומשפט מתחת לכל אבן ולכל נושא‪ .‬חוקר הביטוח — שחקן האופי‬ ‫המצוין אדוארד ג' רובינסון )‪ ,(Robinson‬יהודי יליד רומניה —‬ ‫משמש בתפקיד השופט והמושבעים גם יחד‪ .‬הוא מביא את השניים‬ ‫לדין פלילי‪ ,‬שבעקבותיו נגזר עליהם מוות‪ ,‬ללא משוא פנים וחרף‬ ‫העובדה שהמאהב‪ ,‬כך מתברר‪ ,‬הוא עוזרו האישי‪.‬‬ ‫בשנה שבה הסתיימה המלחמה‪ ,1945 ,‬יצא לאקרנים סרט אפל‬ ‫מאוד בשם רחוב הארגמן )‪ .(Scarlet Street‬על הסרט היה חתום רואה‬ ‫השחורות מהוליווד — פריץ לאנג‪ .‬גילויי המלחמה המחרידים על‬ ‫מה שהתרחש באירופה הובילו את לאנג ליצור סרט שאינו אלא‬ ‫קינה על מות נפשו של האדם ועל ריקבונה של החברה‪ ,‬המסוגלת‬ ‫להביא גם את האדם הנאמן ביותר לכדי פשע ורשעות‪ .‬מבין השיטין‬ ‫מבצבצת בבירור הביקורת הקשה של לאנג על מכורתו גרמניה‪,‬‬ ‫שהידרדרה לשפל בלתי נתפס‪ ,‬ושכמו הגיבור החלה כדמות מכובדת‬ ‫ומהוגנת וסיימה בשיא עליבותה‪ .‬גם כאן אדוארד ג' רובינסון‬ ‫משחק בתפקיד הראשי‪ .‬הפעם הוא מגלם את דמותו של כריסטופר‬ ‫קרוס‪ ,‬אדם שחיי המשפחה שלו אומללים אך בעבודתו הוא מצליח‬ ‫מאוד‪ .‬באחד הימים הוא פוגש צעירה ההופכת לאהובתו‪ .‬הוא מועל‬ ‫בכספים שהוא ממונה עליהם במשרד‪ ,‬שוכר להם דירת גג ושם הוא‬ ‫מגשים שתי אהבות שלו — ציור וחיים לצד קיטי‪ ,‬נערתו החדשה‪.‬‬ ‫הנערה מנצלת את כישרונו ומוכרת את ציוריו בשמה‪ .‬הוא מאפשר‬ ‫לה לעשות כן מכיוון שבבית תחביבו מתקבל בבוז‪ .‬יצירותיו זוכות‬ ‫למחירים נאים‪ ,‬ואהובתו מרוויחה מכך הון‪ .‬אלא שקיטי המסוחררת‬ ‫מצמיחה לפטרונה הטוב קרניים ומקיימת קשר הדוק עם אהובה‬ ‫‪57‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫לשעבר — בחור צעיר ופוחז‪ .‬כשקרוס מגלה זאת היא לועגת לו‪.‬‬ ‫במצוקתו הוא רוצח אותה ומצליח להפליל את ג'וני‪ ,‬החבר‪ ,‬כאיש‬ ‫שביצע את המעשה‪.‬‬ ‫על ג'וני נגזר מוות‪ ,‬וקרוס )שמשמעות שמו היא "צלב"( נושא‬ ‫על כתפיו את הצלב‪ ,‬כלומר את קלון אשמתו‪ ,‬והוא מסתובב‬ ‫בחוצות במצפון מיוסר‪ ,‬ללא תקנה‪ .‬ערב הוצאתו של ג'וני להורג‪,‬‬ ‫קרוס פוגש ברכבת שלושה עיתונאים בדרכם לכלא סינג סינג‬ ‫לסיקור ההוצאה להורג‪ .‬הם מזהים אותו ומברכים אותו לשלום‪.‬‬ ‫"משפט הוגן"‪ ,‬מסכימים ביניהם שני עיתונאים‪" .‬לא מדויק"‪ ,‬אומר‬ ‫השלישי‪" .‬מה זאת אומרת?" שואל קרוס בכעס‪" ,‬תכף תגיד שנעשה‬ ‫כאן עיוות דין!"‪" .‬לא"‪ ,‬אומר העיתונאי‪" ,‬ג'וני היה אחראי למעשיו‬ ‫ושילם על כך‪ .‬אבל איש אינו נחלץ מעונש על רצח"‪ .‬הוא מצביע‬ ‫על לבו ואומר‪" ,‬אני חושב שיש לנו כאן ]בלב[ בית משפט‪ :‬שופט‪,‬‬ ‫מושבעים ותליין"‪ .‬העיתונאי מבהיר לקרוס שבית המשפט הפנימי‬ ‫חמור שבעתיים מבית משפט אמיתי‪ .‬קרוס יורד למחתרת ומבקש‬ ‫את נפשו למות‪ .‬הוא מתוודה באוזני כל מי שמוכן להקשיב לו‬ ‫שידו הייתה במעל‪ ,‬אך במקום העונש שהוא מייחל לקבל‪ ,‬האנשים‬ ‫נועצים בו מבטים מלאי רחמים‪ .‬אם כן‪ ,‬קיטי נרצחה‪ ,‬ג'וני נפח‬ ‫את נשמתו על הגרדום‪ ,‬ואילו קרוס מת בתוך–תוכו‪ ,‬ברוחו‪ .‬בעודו‬ ‫מדדה‪ ,‬חסר בית‪ ,‬בעולם‪ ,‬הוא מציב בפני הצופים את השאלה‪ :‬מהו‬ ‫עונש המוות האמיתי — מות הגוף או מות הנפש?‬ ‫ב–‪ 1946‬נדונה שאלת נאמנות האדם לעצמו ולסביבתו בסרט‬ ‫הדוור מצלצל פעמיים )‪ ,(The Postman Always Rings Twice‬בבימויו‬ ‫של טיי גארנט )‪ (Garnett‬ובכיכובם של ג'ון גרפילד )‪ (Garfield‬ולנה‬ ‫טרנר )‪ .(Turner‬גארנט חתום גם על הסרט שבעה חוטאים )‪Seven‬‬ ‫‪ (Sinners‬מ–‪ ,1940‬בכיכובה של מרלן דיטריך )‪ ,(Dietrich‬שבו‬ ‫האישה המפתה היא סכנה לכל הסובבים אותה; וכן על הסרט בטאן‬ ‫)‪ (Bataan‬משנת ‪ ,1943‬המגויס למלחמה בפיליפינים ושכולו שיר‬ ‫הלל לגבריות ולרוח ההקרבה של החיילים האמריקאים‪ .‬בסרט הדוור‬ ‫‪58‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫מצלצל פעמיים הוא מציג לצופים עולם שבו הגבר מותש ופותה‪,‬‬ ‫ואילו האישה מסוכנת ומפתה‪ .‬דמותה הקולנועית של לנה טרנר‬ ‫דומה מאוד לאשת הפוסטרים שהופיעה ברחבי ארצות הברית בזמן‬ ‫המלחמה‪" ,‬רוזי המבריגנית" )"‪ .("Rosie The Riveter‬רוזי הייתה‬ ‫דמות מצוירת של אישה לבושה בגדי עבודה כחולים‪ ,‬לראשה כרוכה‬ ‫מטפחת בצבעי הלאום והיא מרימה את זרועה בתנועה של כוח‪.‬‬ ‫מעליה נרשמה הסיסמה "אנחנו יכולות לעשות את זה!" )"‪We Can‬‬ ‫‪ .("!Do It‬רוזי ובנות דמותה האמריקאיות גויסו לעבודה במפעלים‬ ‫כדי למלא את מקומם של הגברים שגויסו לצבא‪ .‬נשים אלה הפגינו‬ ‫עצמאות רבה בשנים הללו‪ ,‬וגילו שהן יכולות לנהל משק בית ולעבוד‬ ‫מחוץ לבית גם יחד‪ .‬בתום המלחמה‪ ,‬כשחזרו הגברים לעבודתם‪,‬‬ ‫נאלצו הנשים לוותר על מקומן ולחזור הביתה‪ ,‬לילדים ולמטבח‪.‬‬ ‫המעבר הקיצוני בין עצמאות לתלות הוביל למתחים מגדריים‬ ‫שהסתכמו בסופו של דבר ב"השבת הסדר החברתי על כנו"‪ ,‬לא‬ ‫לפני ה"בייבי בום" — ההולדה הגדולה עם תום המלחמה‪ .‬בהדוור‬ ‫מצלצל פעמיים טרנר יפה מתמיד‪ ,‬בבלונד פלטינה‪ ,‬עטויה במטפחת‬ ‫אופנתית‪ :‬היא מגלמת את האישה העצמאית שלאחר המלחמה‪,‬‬ ‫המועלת בחיי הזוגיות המעיקים בחברת בעלה לטובת גברבר קשוח‬ ‫וצעיר‪ .‬גבר צעיר זה‪ ,‬שדמותו משלבת בין רוך לקשיחות‪ ,‬מוצא את‬ ‫עצמו לכוד במערבולת של תשוקה ופשע — בניגוד לדמות הגיבור‬ ‫הפנטסטית שנתפרה לחיילים המשוחררים‪ .‬את הסרט מספר הגיבור‬ ‫מנקודת מבטו‪ ,‬כשהוא מתוודה על מעשיו באוזני הכומר‪.‬‬ ‫אם כן‪ ,‬אישה צעירה ויפהפייה‪ ,‬קורה סמית‪ ,‬נשואה לגבר בגיל‬ ‫העמידה‪ .‬צעיר בשם פרנק צ'יימברס‪ ,‬המגיע אל הדיינר המשפחתי‬ ‫כדי לעבוד בו‪ ,‬מתאהב בצעירה ומחליט להישאר‪ .‬בתשוקתם העזה‪,‬‬ ‫על רקע נופיה הפראיים של קליפורניה‪ ,‬השניים מתכננים את מותו‬ ‫של הבעל ואמנם רוצחים אותו‪ ,‬במסווה של תאונת דרכים שנגרמה‬ ‫בשל שכרות‪ .‬אף על פי שהשניים חשודים בקשירת קשר לרצח‪,‬‬ ‫רק קורה מואשמת ברצח בעלה‪ :‬המניע לדעת התביעה הוא ירושת‬ ‫‪59‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫הבעל ודמי ביטוח החיים הגבוהים שהיו מיועדים לה עם מותו‪.‬‬ ‫בזכות תרגיל משפטי מבריק של עורך דינה‪ ,‬קורה מזוכה‪ .‬התובע‬ ‫מבטיח לפקוח עין על קורה ופרנק‪ .‬פרנק וקורה חוזרים אל הדיינר‪,‬‬ ‫אולם היחסים ביניהם מתקררים‪ .‬קורה מחליטה לעזוב את הדיינר‪,‬‬ ‫אולם היא נמלכת בדעתה ומאפשרת לפרנק בילוי אחרון שעשוי‬ ‫לשנות את החלטתה‪ .‬הם יורדים לשחות בים‪ .‬בדרכם חזרה השניים‬ ‫מתנשקים ומבטיחים לפתוח בחיים חדשים‪ ,‬אולם ברגע זה פרנק‬ ‫מאבד את השליטה ברכב וקורה נהרגת במקום‪ .‬הפעם פרנק מואשם‬ ‫ברציחתה‪ ,‬והמניע הוא הזכייה בכספה וברכושה‪ .‬בבית נמצאת‬ ‫פתקה שבה קורה מבקשת להיפרד ממנו‪ .‬בפתקה היא מספרת על‬ ‫המעשה הנורא שעשו — רצח בעלה‪ .‬אשמתו של פרנק כעת ברורה‬ ‫כשמש‪ ,‬והעיתונים מבשרים על גזר דינו — מוות בתא הגזים של‬ ‫סאן קוונטין‪ .‬בסצנה האחרונה נראה פרנק מסיים את וידויו בפני‬ ‫הכומר‪ .‬אין לו תקווה לזכות לחנינה מהמושל‪ ,‬והוא מסכם‪" :‬כשם‬ ‫שהדוור מצלצל בפעמון הדלת פעם אחת ואתה חושב שהוא הלך‬ ‫אבל אז הוא מצלצל בשנית — כך גם הגורל‪ .‬הוא צלצל בדלת חייה‬ ‫של קורה פעם אחת והיא ניצלה; בפעם השנייה היא שילמה את‬ ‫המחיר‪ .‬כעת תורי‪ .‬הגורל צלצל בדלתי פעם אחת וניצלתי; בפעם‬ ‫השנייה אני עומד לשלם את המחיר‪ .‬התפלל לנשמתי‪ ,‬אבי"‪ ,‬הוא‬ ‫מבקש מהכומר‪.‬‬ ‫גל סרטי הפילם נואר לא פסח גם על עבודתו של צ'רלי צ'פלין‪,‬‬ ‫והוא מצא ביטוי בסרטו משנת ‪ 1947‬מר ורדו )‪.(Monsieur Verdoux‬‬ ‫את הרעיון לעלילה נתן לו אורסון ולס‪ ,‬שאף הציע לביים את‬ ‫הסרט‪ ,‬אולם צ'פלין החליט לביימו בעצמו‪ .‬הסרט הוא קומדיה‬ ‫שחורה על מר ורדו‪ ,‬אזרח צרפתי בתקופה שלאחר מלחמת העולם‬ ‫הראשונה‪ .‬הגיבור מצליח בקושי רב לפרנס את משפחתו‪ .‬כדי‬ ‫לתמוך במשפחתו הוא עובר להתגורר בערים שונות‪ ,‬מאתר נשים‬ ‫עשירות‪ ,‬נישא לארבע–עשרה מהן ורוצח אותן עבור כספן‪ .‬בפעם‬ ‫האחרונה מעשיו מתגלים והוא נעצר‪ .‬במשפטו טוען ורדו בשלווה‬ ‫‪60‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫סטואית שנישואיו היו אקט עסקי בלבד‪ ,‬ושהוא "חובבן" לעומת‬ ‫אלה שמרוויחים מיליונים מתעשיית הנשק למלחמה‪" .‬רצח אחד‬ ‫הופך אדם לנבל"‪ ,‬ממשיך ורדו‪" ,‬ואילו רצח של מיליונים הופך‬ ‫אותו לגיבור"‪ .‬ורדו נשפט ונגזר עליו מוות בגיליוטינה‪ .‬מחאתו‬ ‫הקולנועית של צ'פלין כנגד מלחמות ומיכון מודרני הדוחק את‬ ‫האזרח הקטן לשוליים הייתה ידועה זה כבר‪ ,‬והיא מצאה ביטוי‬ ‫בסרטים כגון הכתף 'שק )‪ ,(Shoulder Arms, 1918‬זמנים מודרניים‬ ‫)‪ (Modern Times, 1936‬והדיקטטור הגדול )‪The Great Dictator,‬‬ ‫‪ .(1940‬בזמן הפצת הסרט היה צ'פלין שקוע עמוק בחקירות של‬ ‫ועדות הסנאט בחשד למעורבות ולחברות בארגונים קומוניסטיים‪.‬‬ ‫הסרט‪ ,‬שהיה מניפסט חריף כנגד צביעותה של החברה המערבית‬ ‫שוחרת הקרבות‪ ,‬התקבל בקרירות רבה והורד עד מהרה מהאקרנים‪.‬‬ ‫תחכומו של הסרט עלה לצ'פלין ביוקר רב‪ ,‬והיה זה הסרט הראשון‬ ‫שבו נחל כישלון עסקי ואמנותי‪.‬‬ ‫גם הסרט חבל )‪ (Rope‬של אלפרד היצ'קוק )‪ (Hitchcock‬מ–‪1948‬‬ ‫מעלה תהיות לגבי אנושיותם של בני האדם ומחויבותם החברתית‬ ‫זה לזה — והפעם מדובר בבני תרבות שהידרדרו לפשע בכוונה‬ ‫תחילה‪ .‬בסרט זה מגולל היצ'קוק‪ ,‬במתכונת של פילם נואר‬ ‫ובפרפראזה נרטיבית‪ ,‬את סיפורו של הפרקליט הנודע קלרנס דארו‪,‬‬ ‫שייצג את הנערים בני הטובים לאופולד ולב‪ ,‬שהואשמו ברצח ילד‬ ‫קטן לשם השעשוע‪ .‬הסיפור עתיד לזכות לעיבודים קולנועיים רבים‬ ‫בעשורים הבאים‪ ,‬האחרון שבהם בשנת ‪ :2002‬נוסחה לרצח )‪Murder‬‬ ‫‪ ,(By Numbers‬בבימויו של ברבט שרודר )‪ .(Schroeder‬גרסתו של‬ ‫היצ'קוק אפלה וקודרת‪ ,‬כאילו ביקשה לבשר על מות ערכיה של‬ ‫אמריקה‪ .‬היצ'קוק אינו מזכיר את דארו; תחת זאת הוא מתאר‬ ‫את דמותו רבת–ההשפעה של מורה נערץ‪ ,‬דמות אינטלקטואלית‬ ‫הרואה את עצמה אחראית לגורל הנערים‪ .‬השחקן ג'ימי סטיוארט‬ ‫)‪ (Stewart‬משמש בתפקיד המרצה רב–ההשפעה‪ ,‬המוצא את עצמו‬ ‫מול שני נערים שעיוותו את משנתו והפכו לרוצחים‪ .‬כשהוא מגלה‬ ‫‪61‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫את מעשה הנערים בסופו של הסרט‪ ,‬עונשם אינו מוזכר אלא נרמז‬ ‫בלשון העריכה הקולנועית — אפלה המבשרת סוף‪.‬‬ ‫הסרט צלעו של אדם )‪ ,(Adam's Rib‬קומדיה של ג'ורג קיוקור‬ ‫)‪ (Cukor‬מ–‪ ,1949‬חותם את העשור בנימה אופטימית קמעה‪.‬‬ ‫ספנסר טרייסי )‪ (Tracy‬וקתרין הפבורן )‪ ,(Hepburn‬הזוג האהוב של‬ ‫הוליווד )אף על פי שלא היו זוג נשוי במציאות‪ ,‬מערכת היחסים‬ ‫שלהם הייתה הדוקה ונמשכה שנים רבות( מופיעים כאן כזוג נשוי‪.‬‬ ‫השניים מגלמים עורכי דין המייצגים זוג משני צדי המתרס‪ ,‬שכן‬ ‫האישה מואשמת ברצח בעלה‪ .‬הפבורן מגלמת את פרקליטת‬ ‫ההגנה וטרייסי הוא נציג התביעה‪ .‬חילופי המהלומות בין השניים‬ ‫משעשעים‪ ,‬אף על פי שחרב המוות מרחפת מעל ראש הנאשמת‪.‬‬ ‫האירוע הקולנועי–משפטי משמש כמראה לפניה החברתיים של‬ ‫אמריקה לאחר מלחמת העולם השנייה‪ .‬אמנדה היא פרקליטה‬ ‫הנאבקת על מקומה‪ ,‬בדומה לנשים שזכו תוך כדי המלחמה לחופש‬ ‫יחסי בתחומי עיסוק שהיו עד אז נחלת הגברים בלבד‪ .‬תקופה זו‬ ‫הסתיימה מיד עם תום המלחמה‪ ,‬כשגברים חזרו הביתה ותבעו‬ ‫את משרותיהם בחזרה‪ .‬תוך כדי המאבק המתנהל בין בני הזוג‬ ‫במסדרונות בית המשפט‪ ,‬קיוקר מבשר לצופיו שהמוסר הכפול‬ ‫של האמריקאים ביחס לנשותיהם שריר וקיים‪ ,‬וסופו של הסרט‬ ‫מרמז על הצפוי לנשים בפתח העשור החדש‪ :‬עורכת הדין‪ ,‬שהיא‬ ‫דמות ממולחת כשהיא לעצמה‪ ,‬מאבדת מיכולתה ברגע שבעלה‬ ‫אדם נכנס לתמונה‪ .‬הוא מכיר בחולשותיה ומנצל אותן כדי להשיג‬ ‫ניצחון מקצועי‪ .‬המהלומות המילוליות שהם מחליפים בין כותלי‬ ‫בית המשפט מצחיקות‪ ,‬אך הן מסתיימות תמיד כשידו של הגבר על‬ ‫העליונה‪ .‬בעיניו היא רעייתו ומנהלת משק ביתו; היא מתנגדת‪ ,‬אך‬ ‫לבסוף נכנעת — כראוי למי שנבראה מ"צלעו של אדם"‪ ,‬בהתאם‬ ‫‪48‬‬ ‫לחוקי בראשית‪.‬‬ ‫אט–אט החל להיווצר בשנות ה–‪ 40‬הקולנוע המשפטי במובנו‬ ‫הייחודי‪ .‬הסרטים שנעשו היו ציניים ומסוגננים לעילא‪ .‬חוקרת‬ ‫‪62‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫סרטי המשפט ננסי רוזנברג )‪ (Rosenberg‬כינתה את הסרטים הללו‬ ‫‪49‬‬ ‫בשם "משפט אפל"‪ ,‬על משקל ז'אנר הסרט האפל )פילם נואר(‪.‬‬ ‫שנות ה–‪ :50‬התקופה ההירואית‬ ‫שני גיבורים עיקריים יש לסרטי המשפט של שנות ה–‪ :50‬פרקליטים‬ ‫ונאשמים‪ .‬רוב הסרטים מתמקדים בגיבורי התרבות שנוצרו בבתי‬ ‫המשפט במסגרת מאבקם של הטובים ברעים‪ .‬הביקורת הארסית‬ ‫אך המרומזת של שנות ה–‪ 40‬כבר לא הייתה נחוצה‪ ,‬שכן הסרטים‬ ‫הושתתו עתה בעיקר על סיפורי בית משפט אמיתיים‪ .‬הפשע‬ ‫בסרטים הללו הוצג במונחים מיתיים כמו "רצח אב" ו"רצח מושלם"‬ ‫וכמאבק של טובים ברעים‪ .‬והתוצאה‪ :‬לאחר מאבק איתנים‪ ,‬התמדה‬ ‫ודבקות בערכים הכל–אמריקאיים של צדק ואמת — האמת יוצאת‬ ‫לאור בבית המשפט‪.‬‬ ‫סרטי המשפט בשנים הללו גם שִכללו את אמצעי הביטוי‬ ‫הקולנועיים‪ ,‬שסייעו לתוכן המשפטי לייצר אמירות חברתיות‬ ‫בעלות משמעות‪ :‬קלוז אפ על פניו של עד עצבני‪ ,‬התפרצויות‬ ‫דרמטיות של קהל המודגשות על ידי פטישו של השופט המבקש‬ ‫להשליט סדר באולם בית המשפט‪ ,‬וכיוצא באלה‪ .‬בהשוואה לסרטי‬ ‫המשפט האפלים שנעשו באולפנים ובהפקות ענק‪ ,‬נראה שהקולנוע‬ ‫האמריקאי בשנים הללו הושפע במעט מהריאליזם של הקולנוע‬ ‫האיטלקי‪ :‬הצילומים טבעיים יותר ואין צורך בתלבושות ראוותניות‬ ‫כדי להופיע בבית המשפט‪ ,‬כפי שהיה מקובל בסרטי שנות ה–‪30‬‬ ‫וה–‪ ;40‬השחקנים "מדברים" למצלמה ומרחב תנועתם מצומצם‪.‬‬ ‫עבודת הצילום הייתה מאופקת‪" ,‬מכובדת ומכופתרת" כמעט כמו‬ ‫‪50‬‬ ‫המציאות שהיא ביקשה לשקף‪.‬‬ ‫אולם המציאות שבחוץ לא הייתה פשוטה כלל ועיקר‪ .‬בשנת‬ ‫‪ ,1950‬שנת שלטונו של הנשיא הדמוקרט הארי טרומן )‪,(Truman‬‬ ‫עלה לכותרות שמו של סנטור רפובליקאי מוויסקונסין בשם ג'וזף‬ ‫מקארתי )‪ .(McCarthy‬מקארתי הכריז שיש בידיו רשימה של ‪205‬‬ ‫‪63‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫שמות של עובדי שירות המדינה המזוהים עם הקומוניזם‪ .‬הוא החל‬ ‫לארגן בסנאט ועדות חקירה כדי לבדוק את שמות האנשים שהיו‬ ‫בידיו‪ .‬הוא מעולם לא הציג את הרשימה בפומבי‪ ,‬ועד היום לא ידוע‬ ‫אם אמנם הייתה רשימה כזו‪ .‬מכל מקום‪ ,‬למקארתי היו אוהדים‬ ‫רבים‪ :‬הוא הציג את עצמו כאיש פשוט מהמערב התיכון‪ ,‬שיצא‬ ‫כנגד הדמוקרטים האינטלקטואלים ויפי הנפש במדינה — אנשים‬ ‫הידועים לכאורה בדעותיהם הקומוניסטיות ובחוסר פטריוטיות‪,‬‬ ‫המוכנים למסור את סודות המדינה לאויב הסובייטי‪ .‬הוא לא‬ ‫חש צורך לחשוף את החומרים שלו‪ ,‬היות שבאותה שנה התנהל‬ ‫משפטם של מרגלי האטום אתל וג'וליוס רוזנברג )‪ ,(Rosenberg‬ודי‬ ‫היה במסך הברזל שירד בין שתי המעצמות בסוף מלחמת העולם‬ ‫השנייה כדי להוכיח שעל ארצות הברית לארגן מחדש את שורותיה‪.‬‬ ‫מקארתי ניצל את תחושות החרדה שפשו בציבור והחל לזמן אנשים‬ ‫לחקירה בוועדות הסנאט‪ 51.‬הנחקרים הגיעו מכל שכבות העילית‬ ‫של המדינה‪ :‬אינטלקטואלים‪ ,‬עיתונאים‪ ,‬פרופסורים וזוכי פרס נובל‪,‬‬ ‫אמנים‪ ,‬בדרנים ואנשי תעשיית הקולנוע בהוליווד‪ .‬אנשי הקולנוע‬ ‫הואשמו לא רק בהיותם קומוניסטים‪ ,‬אלא בכך שאף הפיצו ברבים‬ ‫את תורתם‪ ,‬במסגרת יצירתם‪ .‬ההשפלה הייתה גדולה‪ .‬היו שנאלצו‬ ‫לעזוב את ארצות הברית‪ ,‬כמו השחקן צ'רלי צ'פלין‪ .‬אחרים פוטרו‬ ‫מעבודתם‪ ,‬או שהמשיכו לעבוד בשם בדוי‪ 52.‬הנזק שגרמו מקארתי‬ ‫וועדות הסנאט לתדמיתה של ארצות הברית בעולם מזה‪ ,‬ולמצב‬ ‫הרוח הלאומי וללכידות החברתית בארצות הברית מזה‪ ,‬היה רב‪.‬‬ ‫הוליווד‪ ,‬שהצנזורה שנכפתה עליה מאז ראשית שנות ה–‪ 30‬כבר‬ ‫כבלה אותה במוסרות‪ ,‬התבקשה עתה לחסל את עצמה — לנדות‬ ‫מקרבה את האנשים החשודים‪ :‬מחזאים‪ ,‬תסריטאים‪ ,‬מוזיקאים‪,‬‬ ‫שחקנים ועוד‪ .‬האיום על הוליווד בשנים הללו היה קיומי‪ ,‬והוא‬ ‫נמשך עוד כשלוש שנים לאחר מותו של מקארתי ב–‪ .1957‬את‬ ‫תוצאותיו ניתן היה לראות ביצירות הקולנועיות שנעשו אז‪.‬‬ ‫אני מתוודה )‪ (I Confess‬של אלפרד היצ'קוק מ–‪ ,1953‬בכיכובו‬ ‫‪64‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫של מונטגומרי קליפט )‪ ,(Clift‬הוא מעין מותחן משפטי דתי‪ .‬בעיירה‬ ‫קטנה מתבצע שוד ורצח‪ .‬כומר קתולי צעיר בשם לוגן שומע בווידוי‬ ‫השבועי מפי אחד מצאן מרעיתו שהוא זה שביצע את העברה‪ .‬לוגן‬ ‫אינו יכול‪ ,‬מתוקף תפקידו‪ ,‬להסגיר את הפושע‪ .‬כעבור זמן קצר‬ ‫נתפס הפושע‪ ,‬טוען לחפותו ומצליח לשכנע שהכומר הוא הרוצח‪.‬‬ ‫לוגן מגיע לבית המשפט ומסרב לדבר‪ ,‬והקהל והתקשורת מבקשים‬ ‫לקרוע אותו לגזרים‪ .‬אולם ברגע האחרון חושפת רעייתו של הרוצח‬ ‫את האמת‪ .‬הכומר ניצל‪ .‬היצ'קוק‪ ,‬חניך החינוך הקתולי‪ ,‬מבקש לתת‬ ‫לצופיו תקווה בשנים שלאחר המלחמה‪ .‬בסרט יש רעים‪ ,‬שקיימת‬ ‫הסכמה לגבי רשעותם — על כן אין תמה שדמותו של הרוצח היא‬ ‫של אדם מניפולטיבי ושקרן‪ ,‬בעל מבטא גרמני כבד‪ .‬ב–‪ 1945‬צילם‬ ‫היצ'קוק את מחנה הריכוז ברגן בלזן לאחר השחרור — התמונות‬ ‫המזעזעות של הבולדוזר העורם את הגופות ומשליכן אל קבר אחים‬ ‫משמשות עד היום כסמל האולטימטיבי לזוועה‪ .‬בשנים שלאחר‬ ‫המלחמה היה היצ'קוק ער לשאלת שיתוף הפעולה של הכנסייה‬ ‫עם השלטונות הפשיסטיים‪ ,‬והוא ביקש‪ ,‬באמצעות סרט זה‪ ,‬לתת‬ ‫את תשובתו‪ :‬האמונה המוחלטת של אדם בדתו מוכיחה את עצמה‬ ‫— הדת אינה מכשיר או אמצעי פוליטי‪ ,‬כי אם בחירה בדרך חיים‬ ‫של התכוונות לטוב‪.‬‬ ‫האמונה בצדקת הדרך הייתה גם המוטו של הסרט משפטו של‬ ‫בילי מיטשל )‪ (The Court Martial of Billy Mitchell‬של אוטו פרמינגר‬ ‫)‪ (Preminger‬מ–‪ ,1955‬בכיכובם של גארי קופר )‪ (Cooper‬ורוד שטייגר‬ ‫)‪ .(Steiger‬ויליאם )בילי( מיטשל‪ ,‬גיבור מלחמת העולם הראשונה‪,‬‬ ‫היה גנרל בצבא ארצות הברית ונחשב )לאחר שירותו( כאבי חיל‬ ‫האוויר האמריקאי‪ .‬בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה התריע‬ ‫מיטשל באוזני הממונים עליו על חשיבות הקמת כוח אווירי מסודר‬ ‫כגורם ראשון במעלה במלחמות הבאות‪ .‬מיטשל סופח לצי ומונה‬ ‫למפקד כוח קטן של מטוסים קלים‪ .‬אולם המטוסים היו מסוכנים‪,‬‬ ‫ורבים מהטייסים שעלו עליהם לא שבו‪ .‬מיטשל התעקש לעבות את‬ ‫‪65‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫צי המטוסים ולשכלל את הטכנולוגיה שלהם‪ ,‬לרבות יכולת נשיאה‬ ‫של פצצות והטלתן על מטרות מן האוויר‪ .‬בקשותיו נתקלו בלגלוג‬ ‫ובטענה שמיטשל הוא אופורטוניסט המבקש להיות מפקד חיל משל‬ ‫עצמו‪ .‬ב–‪ 1925‬נפלו ‪ 14‬מטייסיו בתאונה אווירית‪ 53.‬מיטשל הזועם‬ ‫טען שאיבד את מיטב טייסיו ושיש לפתח את טכנולוגיית המטוסים‬ ‫כדי שתהיה כשירה לקרבות אוויר עתידיים‪ .‬חרף התנגדות מפקדיו‪,‬‬ ‫החליט לצאת אל התקשורת והאשים בכירים בצבא במות חייליו‪.‬‬ ‫כן טען שבהיעדר כוח אווירי הולם‪ ,‬שיוכל להגן על גבולות ארצות‬ ‫הברית‪ ,‬קיימת סכנה לתקיפה מצד מזרח — כוחות יפניים העלולים‬ ‫לתקוף בפרל הרבור! טענתו נשמעה בשנים ההן מופרכת מן היסוד‪,‬‬ ‫כי לא נודע אז על מטוס כלשהו המסוגל לעבור כברת דרך כה‬ ‫ארוכה מיפן ולתקוף את ארצות הברית על אדמתה‪ .‬ראש המטות‬ ‫המזוינים‪ ,‬נשיא ארצות הברית קלווין קולידג' )‪ ,(Coolidge‬האשים‬ ‫את מיטשל אישית באי–ציות; הוא נשפט ועונשו היה השעיה‬ ‫מתפקידו למשך ‪ 5‬שנים‪ .‬מיטשל הגיש את התפטרותו מיד‪ .‬בשנים‬ ‫שלאחר מכן ניסה לשוב ולהשמיע את טענותיו‪ ,‬אך בלא הועיל‪.‬‬ ‫לנביא הזעם לא עמדו כוחותיו‪ ,‬ובשנת ‪ 1935‬הוא מת חולה ושבור‬ ‫לב‪ .‬עם זאת‪ ,‬במרוצת השנים יצאה צדקתו אל האור‪ .‬היפנים תקפו‬ ‫ב–‪ 1941‬את פרל הרבור ממזרח‪ ,‬והיה בכך אות לכניסתה של ארצות‬ ‫הברית למלחמת העולם השנייה‪ .‬צי המטוסים שהוקם במהלך שנות‬ ‫המלחמה הצדיע למפקד שהקריב את הקריירה שלו למען טייסיו‬ ‫— מטוסי המפציצים מסוג ‪ B25‬שחגו מעל טוקיו נקראו על שמו‪.‬‬ ‫השנה שבה יצא הסרט לאקרנים הייתה אחת השנים הקשות‬ ‫ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי — הסנאטור מקארתי ועוזריו‬ ‫תקפו אותו בלא הרף‪ .‬היחס המבזה של המדינה לאמני הקולנוע‬ ‫ולתעשיית הקולנוע בכלל עוררה את היצר הלעומתי של הבמאי‪,‬‬ ‫שביקש לדון במקרה מן העבר כמשל להווה ולעתיד‪ .‬לשם כך‬ ‫העלילה מתמקדת באדם אחד היוצא כנגד מערכת המשוכנעת‬ ‫בצדקתה‪ .‬שטייגר‪ ,‬שגילם את דמותו של תובע צבאי נבזי במיוחד‪,‬‬ ‫‪66‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫הזכיר מאוד לצופים‪ ,‬בהתנהגותו הבוטה והשחצנית ובמראהו‬ ‫החיצוני‪ ,‬את הסנאטור מקארתי ואת מסע הרדיפה שניהל בוועדות‬ ‫הסנאט‪ .‬בלשון גסה הוא מנסה לקעקע את טיעוניו של מיטשל‬ ‫ולהציגו כאנוכי ורודף פרסום‪ .‬מיטשל‪ ,‬לעומתו‪ ,‬מדבר על טובת‬ ‫הכלל‪ :‬ארצות הברית צריכה לתכנן את עתידה הצבאי‪ ,‬הוא אומר‪,‬‬ ‫והעתיד הוא בהגנה אווירית‪ ,‬במטוסים חזקים היכולים לשאת‬ ‫פצצות כבדות ולהטילן על מטרות בצורה מדויקת‪ .‬הפור נופל‬ ‫נגדו‪ ,‬וההכרעה מקבלת הכשר מנשיא ארצות הברית קולידג'‪ .‬לא‬ ‫לחינם מזכיר פרמינגר את הנשיא קולידג'‪ ,‬שנחשב לנשיא חלש‬ ‫בלא הישגים רבים‪ .‬ב–‪ 1955‬כיהן בבית הלבן הנשיא איזנהאואר‬ ‫)‪ ,(Eisenhower‬שהיה בעצמו גיבור מלחמת העולם השנייה‪ ,‬והוא‬ ‫שנתן את ידו בשקט ובלא התערבות לציד המכשפות המקארתיסטי‪,‬‬ ‫שכוון כנגד יוצרי הוליווד‪ ,‬המפיקים והאולפנים‪ .‬רק כשהסנאטור‬ ‫מקארתי הרחיב את חיפושיו אחר קומוניסטים חבויים ותר אחריהם‬ ‫גם בקרב פקידים בכירים ואנשי צבא‪ ,‬ואפילו רמז על פמליית‬ ‫הנשיא — רק אז החליטו שלטונות הצבא לא לשתף פעולה עמו‪.‬‬ ‫הצבא‪ ,‬במקום לשלוח עדים לוועדה‪ ,‬שלח את הפרקליט הצבאי‬ ‫הראשי‪ ,‬שהפך את מקארתי לנחקר במקום לחוקר‪ .‬מקארתי ירד‬ ‫מהבמה‪ ,‬אולם טביעת אצבעותיו החונקות נותרה על צווארה של‬ ‫הוליווד שנים רבות‪ .‬במשך כעשור סולקו אנשים רבים מעבודתם‬ ‫‪54‬‬ ‫בתעשיית הקולנוע‪ ,‬והתקשו לכלכל את עצמם‪.‬‬ ‫כעבור כשנתיים יצא לאקרנים סרטו של סטנלי קובריק‬ ‫)‪ (Kubrick‬שבילי התהילה )‪ .(Paths of Glory, 1957‬כמו בסרטו של‬ ‫פרמינגר‪ ,‬גם כאן זירת ההתרחשות היא צבאית‪ ,‬וגם קובריק מרחיק‬ ‫עדות מתקופתו — הפעם אל שדות הקטל בצרפת במלחמת העולם‬ ‫הראשונה‪ .‬זהו סיפורה של פלוגת חיילים צרפתית המקבלת משימה‬ ‫בלתי אפשרית ואינה מצליחה לכבוש תל שעליו ממוקמים חיילים‬ ‫גרמנים‪ ,‬למגינת לבו של הגנרל המפקד על המתקפה‪ .‬הוא מחליט‬ ‫להעניש את חייליו‪ ,‬שלדעתו לקו במורך לב‪ ,‬ובמהלך הקרב הוא‬ ‫‪67‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫מצווה על מפקד סוללת הארטילריה להפציץ את כוחותיו–הוא‪.‬‬ ‫מפקד הכוחות בשטח‪ ,‬הקולונל דקס בגילומו של השחקן המוערך‬ ‫קירק דאגלס )‪ ,(Douglas‬נכשל במתקפה כתוצאה מ"אש כוחותינו"‬ ‫ששילח בו מפקדו וחוזר ליחידה לברר מה קרה‪ .‬שם מתברר לו‬ ‫שבכוונת המפקד הכעוס להעניש את כל חייליו על שלא כבשו את‬ ‫התל‪ ,‬ולהוציא להורג את כל היחידה שבפיקודו‪ ,‬כ–‪ 100‬איש‪ ,‬בעוון‬ ‫מורך לב ופחדנות‪ .‬הקולונל דקס יוצא להגנת חייליו ו"מתפשר"‬ ‫עם הגנרל על שלושה מהם‪ .‬את השלושה בוחר בקפידה סמל‬ ‫המחלקה‪ ,‬שהיה לו דין ודברים עם אחדים מהם‪ .‬במהלך המשפט‬ ‫הקולונל דקס מנסה בכל מאודו לסנגר על חייליו‪ ,‬ותוך כדי כך‬ ‫הוא שומע על הפקודה הבלתי חוקית בעליל שנתן הגנרל‪ .‬למרות‬ ‫ידיעה מרשיעה זו‪ ,‬המטהרת את חייליו מכל כתם של פחדנות‪,‬‬ ‫מפקד הכוחות הצרפתיים באזור מסרב להעניש את הגנרל שהפגיז‬ ‫את חייליו–הוא‪ .‬הוא אף טוען שמדי פעם יש צורך להקיז דם כדי‬ ‫ללמד את החיילים להקריב דם‪ .‬לאחר משפט צבאי קצר‪ ,‬השלושה‬ ‫מוצאים להורג מול כיתת יורים המורכבת מחבריהם ליחידה — למען‬ ‫יראו וייראו‪ .‬לאחר ההוצאות להורג של חייליו‪ ,‬הוא מזמין את דקס‬ ‫והגנרל לארוחה דשנה בטירה מפוארת‪ ,‬הרחק מהלכלוך ומהזוהמה‬ ‫של החיים בחפירות‪ .‬הוא מרים כוס של יין משובח ומכריז‪" ,‬הוצאה‬ ‫להורג ראויה לשמה!"‪.‬‬ ‫הסרט הצליח הרבה מעבר למשוער‪ ,‬והפך לסרט מרכזי בשיח‬ ‫האנטי–מלחמתי מהשנים שלאחר מלחמת קוריאה ועד מלחמת‬ ‫וייטנאם‪ 55.‬קובריק הצליח‪ ,‬באמצעות שלוש ההוצאות להורג של‬ ‫חיילים תמימים שלא עשו דבר מעבר לביצוע הפקודות שנחתו‬ ‫עליהם‪ ,‬להעביר מסר ברור המבחין בין האדם הפשוט למקבלי‬ ‫ההחלטות‪ 56.‬סיפור המחיר ששילמו השלושה ומפקדם‪ ,‬מעין "צדיק‬ ‫בסדום" שניסה להפר את עצתם המרושעת של הממונים עליו‪ ,‬הפך‬ ‫ליצירת מופת קולנועית‪.‬‬ ‫הסרט ‪ 12‬המושבעים )‪ (12 Angry Men‬של סידני לומט )‪,(Lumet‬‬ ‫‪68‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫שיצא לאקרנים ב–‪ ,1957‬מתמקד באווירה הקלאוסטרופובית‬ ‫השוררת בחדר הדיונים של מושבעים‪ ,‬האמורים להכריע בדינו של‬ ‫נער שהואשם ברצח אביו — לחיים או למוות‪ .‬המושבעים הם חתך‬ ‫אופייני של האוכלוסייה האמריקאית‪ :‬בני מהגרים ותיקים‪ ,‬ואספים‪,‬‬ ‫מהגר חדש‪ ,‬בני מיעוטים ובני מעמדות חברתיים שונים — כל מה‬ ‫שאמריקה מכילה‪ .‬עם זאת‪ ,‬בראשיתו של הסרט נדמה שלומט‬ ‫מבקש לתקוף את המשפט הפלילי בארצות הברית‪ ,‬ובפרט את‬ ‫שיטת המושבעים ואת הקלות הבלתי נסבלת שבה קבוצת אנשים‬ ‫יכולה לחרוץ את דינו של אדם‪ .‬המושבעים מוצגים כאנשים קלי‬ ‫דעת ונמהרים‪ :‬אחד המושבעים‪ ,‬למשל‪ ,‬רוצה להגיע להסכמה בדבר‬ ‫אשמתו של הנער כדי שיוכל להגיע בזמן למשחק כדורסל; מושבע‬ ‫אחר מוכן לחרוץ גזר דין מוות כי הנאשם הוא זר ומהגר‪ ,‬ובכך גלומה‬ ‫אשמתו‪ .‬אלא שבמהלכו של הסרט אנו עוברים מוודאות כמעט‬ ‫מוחלטת שגורלו של הבחור נחרץ לספק של ממש‪ ,‬הודות למושבע‬ ‫אחד עקשן וספקני‪ ,‬בגילומו של הנרי פונדה )‪ .(Fonda‬הדמות‬ ‫שמגלם פונדה נגזרת מסרט הירואי אחר שבו השתתף‪ ,‬מר לינקולן‬ ‫הצעיר‪ .‬הוא מציב מול חבריו המושבעים ומול קהל הצופים עובדות‬ ‫מטרידות ומצליח לשכנע את המושבעים שיש ספק רב באשמתו‬ ‫של הנער‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬הישיבה הכפויה באותו חדר חם ומהביל‬ ‫מצליחה "לבשל" את המושבעים היושבים יחד ולהוציא מהם את‬ ‫הטוב ואת הרע שבהם; התנהגותם זה כלפי זה היא מערכת היחסים‬ ‫המעמדית והחברתית בארצות הברית‪ ,‬בקליפת אגוז — ראשית הם‬ ‫זרים זה לזה‪ ,‬אך ככל שהסוגיה הנידונה ביניהם הולכת ומתבהרת‪,‬‬ ‫כך מתגבשת הקבוצה והופכת ליחידה הומוגנית של הסכמה‪ .‬הנרי‬ ‫פונדה הוואספ משמש כמנהיג אובייקטיבי‪ ,‬איש של חוק וסדר‬ ‫— הוא הדבק המאחד המוליך את העלילה אל סיומה הטוב‪ .‬ואמנם‪,‬‬ ‫לאחר דין ודברים מקבלים המושבעים פה אחד החלטה המזכה את‬ ‫הנער מרצח אביו‪ .‬כך ייעשה הצדק‪ :‬בלבטים‪ ,‬במחשבה עמוקה‬ ‫ובעיון מדוקדק‪ .‬זוהי אמריקה‪ ,‬וגיבורה הוא האדם הלבן‪ ,‬לבוש‬ ‫בחליפה לבנה‪ ,‬בגילומו של השחקן האגדי הנרי פונדה‪.‬‬ ‫‪69‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫סרט נוסף מאותה תקופה שתהה על אודות טיבו של השיפוט‬ ‫האנושי במשפט הפלילי נעשה על פי ספרה של אמנית ספרי המתח‬ ‫אגתה כריסטי‪ ,‬עד התביעה )‪,(Witness for the Prosecution, 1957‬‬ ‫בבימויו של בילי ויילדר‪ .‬העלילה‪ ,‬בכיכובם של מרלן דיטריך‬ ‫וצ'רלס לוטון )‪ ,(Laughton‬מתארת מסע פתלתול להשגת צדק‬ ‫בדרכים לא שגרתיות‪ .‬גיבור הסרט‪ ,‬לאונרד וול‪ ,‬הוא נער שעשועים‪,‬‬ ‫טיפוס חלקלק‪ ,‬נשוי‪ ,‬הנחשד ברצח אישה מבוגרת‪ .‬אשתו כריסטין‪,‬‬ ‫גרמנייה שנשא לאישה בזמן שירותו בגרמניה במלחמת העולם‬ ‫השנייה‪ ,‬חשה חובה כלפיו על כך שהצילהּ מרעב בשנות המלחמה‪,‬‬ ‫חילצהּ והביאהּ לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות )אף שאפשר‬ ‫להבין שמדובר באמריקה‪ ,‬מתברר שהזוג היגר דווקא לאנגליה(‪.‬‬ ‫כאשר נודע לה דבר מאסרו של בעלה וההאשמות התלויות נגדו‪,‬‬ ‫היא מנסה ואף מצליחה להוליך שולל את פרקליט ההגנה‪ ,‬את‬ ‫התביעה ואת המושבעים‪ ,‬ולהצטייר כאישה נקמנית השונאת את‬ ‫בעלה‪ .‬מטרתה היא להביא את המושבעים לתת אמון בעדותה‪ :‬אם‬ ‫האישה שונאת את בעלה ומעידה לטובתו‪ ,‬משמע שיש אמת בדבריה‬ ‫— מה שאין כן אם אישה אוהבת ותומכת תעמוד על הדוכן ותעשה‬ ‫אותו דבר‪ .‬היא עושה זאת באופן המרשים את כל הנוגעים בדבר‪,‬‬ ‫ועל ידי כך מביאה לזיכויו‪ .‬אלא שבסיום המשפט‪ ,‬ועוד באולם‬ ‫המשפט עצמו‪ ,‬היוצרות מתהפכות‪ .‬הצעיר מתגלה כאדם בוגדני‬ ‫ומניפולטיבי‪ ,‬שהצליח לרמות הן את עורכי דינו והן את רעייתו‬ ‫המסורה‪ .‬מתברר שהוא ניהל מערכת יחסים משולשת עם רעייתו‪,‬‬ ‫עם האישה המבוגרת ועם נערה נוספת שהבטיח לה את לבו‪ .‬אשתו‬ ‫המרומה שולפת סכין‪ ,‬ולעיני עורך הדין ההמום של בעלה דוקרת‬ ‫אותו למוות‪ .‬גם זהו צדק בגרסתו של ויילדר — צדק טבעי–אנושי‪.‬‬ ‫תפיסת עולם זו מושמת בפיו של פרקליט הבעל‪" :‬גברתי"‪ ,‬הוא‬ ‫אומר לה‪" ,‬אעשה כל שביכולתי כדי להוציא את הצדק אל האור"‪.‬‬ ‫הדברים ברורים לכול‪ :‬האמת תיחרץ בבית המשפט‪ ,‬היכל הצדק‪,‬‬ ‫אותו מקום שדקות אחדות קודם לכן זיכה את הצעיר המושחת‬ ‫‪70‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫מכל אשמה‪ .‬אם כן‪ ,‬על פי משנתם של יוצרי הסרט אין מקום אחר‬ ‫להוציא את הצדק לאור‪.‬‬ ‫הסרט אנטומיה של רצח )‪ (Anatomy of murder‬מ–‪ 1959‬שבר‬ ‫טאבו קולנועי בן שנים רבות על אודות הדיון המשפטי בענייני‬ ‫אונס‪ ,‬כשאחד ממוצגי ההגנה היו תחתוני נשים קרועים‪ .‬הופעתו‬ ‫המשכנעת של ג'יימס סטיוארט בתפקיד פרקליט ההגנה שיוותה‬ ‫לסרט מראה מהוגן‪ ,‬גם אם פרובוקטיבי‪ .‬סרטו של פרמינגר‪ ,‬על‬ ‫שלל כוכביו )לי רמיק ]‪ [Remick‬ובן גזארה ]‪ ,([Gazzara‬התחרה על‬ ‫לב הצופים והביקורת עם עד התביעה של ויילדר‪ .‬בשניהם היה‬ ‫מדובר בחייל בוגר מלחמת העולם השנייה ובעברת רצח שדינה‬ ‫מוות‪ .‬בשניהם נעשה ניסיון לנפץ את מיתוס "חיילינו הגיבורים"‪,‬‬ ‫שכן הללו נתפסים בקלקלתם ופרצופם נחשף בבית המשפט‪ .‬ובשני‬ ‫המקרים הם יוצאים )לפחות בעיני בית המשפט( זכאים‪ .‬סרטו של‬ ‫ויילדר הצליח יותר‪ ,‬ולו רק בשל העובדה שהצדק הטבעי יצא בו‬ ‫לאור‪ ,‬ואולי גם מכיוון שההתרחשות התנהלה באנגליה ומבטאם‬ ‫האנגלי של השחקנים הוסיף לסרט ניחוח מיוחד‪.‬‬ ‫בקבוצה נוספת של סרטי התקופה אפשר למצוא את מקום בשמש‬ ‫)‪ (A Place in the Sun‬של ג'ורג' סטיבנס )‪ (Stevens‬מ–‪ ,1951‬כפייה‬ ‫)‪ (Compulsion‬של ריצ'רד פליישר מ–‪ 1959‬ואני רוצה לחיות )‪I Want‬‬ ‫‪ (to Live‬של רוברט וייז )‪ (Wise‬מ–‪ .1958‬מה שמשותף לכל הסרטים‬ ‫הוא שמרכז הכובד של הסיפור עובר מהפרקליט אל הנאשם‪ .‬הסרט‬ ‫‪57‬‬ ‫אני רוצה לחיות‪ ,‬בכיכובה של סוזן הייוורד )‪ ,(Hayward‬והסרט מקום‬ ‫בשמש‪ ,‬בכיכובם של מונטגומרי קליפט ואליזבת טיילור )‪,(Taylor‬‬ ‫מעלים שאלות נוקבות בדבר כשירותה של המערכת השיפוטית‬ ‫ומתחבטים בשאלה אם היא עושה את המיטב כדי להוציא את הצדק‬ ‫אל האור‪ ,‬ובכלל — מהן אמות המידה שעל פיהן אפשר להבחין בין‬ ‫טוב לרע‪ .‬הסרט מקום בשמש‪ ,‬על פי ספרו של תיאודור דרייזר‬ ‫)‪ (Dreiser‬טרגדיה אמריקאית )‪ (An American Tragedy‬מ–‪ ,1925‬מבטא‬ ‫— בשונה מהסרטים הקודמים — את הכמיהה לחלום האמריקאי —‬ ‫‪71‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫עבודה קשה שבסופה עושר והצלחה חומריים — המלווה בניסיונות‬ ‫נואשים להגשימו עד כדי ביצוע עברה פלילית‪ .‬בחלקים נכבדים‬ ‫של הסרט הסימפטיה של הקהל נתונה לרוצח‪ ,‬בגילומו של קליפט‪,‬‬ ‫ולשאיפותיו‪ .‬צעיר חסר אמצעים בשם ג'ורג' איסטמן עובד קשה‬ ‫למחייתו‪ .‬בשעות הפנאי הוא פוגש את אליס )בגילומה של שלי‬ ‫וינטרס ]‪ ,([Winters‬והשניים מתכננים להינשא‪ .‬באותו זמן ג'ורג'‬ ‫מוזמן למסיבה בבית קרובתו העשירה‪ ,‬אנג'לה ויקרס )בגילומה של‬ ‫טיילור(‪ .‬ג'ורג' ואנג'לה מתאהבים‪ .‬מרגע זה הוא מחליט לעזוב את‬ ‫ארוסתו ולחבור אל נערת חלומותיו‪ .‬אלא שארוסתו אינה מוכנה‬ ‫לוותר ומודיעה לו שהיא הרה‪ .‬בייאושו הרב הוא לוקח אותה לאגם‬ ‫לשיט של אחר הצהריים ומטביע אותה‪ .‬מבנה העלילה מצדיק את‬ ‫לבטיו ואת מהלכיו עד לנקודה שבה הוא הורג את ארוסתו הענייה‬ ‫לטובת קרובתו העשירה‪ .‬הרצח מעורר רגשות אמפתיה לאליס‪,‬‬ ‫הקורבן‪ ,‬אלא שלמראה ממלאת מקומה‪ ,‬נערה "כל–אמריקאית"‬ ‫יפהפייה ועשירה‪ ,‬בגילומה של טיילור‪ ,‬עלולה לחלוף בצופים‪,‬‬ ‫להרף עין‪ ,‬מחשבת חטא‪ ,‬ולפיה מעשה הרצח‪ ,‬שנועד לכבוש את‬ ‫לבה‪ ,‬היה מוצדק‪ .‬הטרגדיה היא אפוא כפולה — אובדן החלום‬ ‫האמריקאי‪ ,‬שהיה בהישג ידו של הצעיר‪ ,‬ואובדן הדרך האמריקאית‬ ‫ה"נכונה"‪ ,‬זו הגורסת עבודה קשה ולא מעשה נתעב שנועד לקצר‬ ‫את הדרך‪ .‬עונש המוות נתפס בנקודה זו כאפיזודה בת–חלוף‪ ,‬ואילו‬ ‫האהבה בין בני הזוג נתפסת כנצחית‪ .‬באופן הזה נותן הסרט מענה‬ ‫לקונפליקט של הצופים‪ ,‬המעוניינים מצד אחד בעושרו ובהצלחתו‬ ‫של הגיבור‪ ,‬ומהצד האחר מודעים לעולם הערכים הבסיסי שעל פיו‬ ‫יש להעניש את הפושע‪ .‬הנידון הולך אפוא לקראת "מות נשיקה"‪,‬‬ ‫שבו מסורה לו אהבתה של הנערה‪ ,‬ובכך הוא זוכה למידה של זיכוך‬ ‫בעיני הקהל‪.‬‬ ‫הסרט בין שתי ערים )‪ (A Tale of Two Cities‬של ראלף תומס‬ ‫)‪ (Thomas‬מ–‪ ,1958‬על פי ספרו של צ'רלס דיקנס‪ ,‬שונה מעט‪.‬‬ ‫גלגוליו הקולנועיים של הספר מעניינים‪ .‬הוא זכה לגרסאות‬ ‫‪72‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫קולנועיות רבות‪ ,‬שהבולטת שבהן היא גרסתו שוברת הקופות של‬ ‫פרנק לויד )‪ (Lloyd‬מ–‪ .1917‬במשך כשמונה עשורים )עד שנות‬ ‫ה–‪ (80‬הופק מדי עשור סרט על פי הספר‪ ,‬למעט שתי תקופות‬ ‫יוצאות מן הכלל‪ :‬שנות ה–‪ 40‬ושנות ה–‪ .70‬בשנות ה–‪ 40‬היו‬ ‫מרבית הסרטים ריאליסטיים ונגעו בסיפורי חיים מתוך ההוויה‬ ‫האמריקאית‪ ,‬מקצתם באמצעות קומדיות סקרובול‪ ,‬ואחרים גויסו‬ ‫לשירות המלחמה — ומכאן שלא היה מקום לסיפור שנכתב במאה‬ ‫ה–‪ 19‬על תקופה רחוקה מבחינה תודעתית ורגשית‪ .‬בשנות ה–‪70‬‬ ‫הושבתה תעשיית המוות על ידי שרשרת של פסיקות שהתקבלו‬ ‫בבית המשפט העליון של ארצות הברית‪ ,‬ובמקביל התחוללה גם‬ ‫ירידה משמעותית‪ ,‬כמעט מלאה‪ ,‬בסרטים העוסקים בנושא זה‪.‬‬ ‫עלילת הסרט‪ ,‬שיצא לאקרנים ב–‪ ,1958‬מתרחשת‪ ,‬ממש כמו‬ ‫בספר עצמו‪ ,‬בתקופת המהפכה הצרפתית‪ .‬אציל צרפתי הנשוי‬ ‫ליפהפייה אנגלייה נעצר בעת ביקור שלו בצרפת ומואשם במעשיו‬ ‫הנלוזים של אביו כלפי אריסיו בתקופה שקדמה למהפכה‪ .‬האציל‬ ‫מורשע ונידון למוות‪ .‬בינתיים מתכוננת משפחתו של האציל‬ ‫בבריטניה לצאת להגנתו באמצעים משפטיים‪ .‬אחד השותפים‬ ‫הזוטרים במשרד הפרקליטים מאוהב עד כלות בלוסי‪ ,‬רעייתו‬ ‫של האציל; ולא זו בלבד‪ ,‬אלא שהוא גם דומה להפליא לאציל‬ ‫ונראה ממש ככפילו‪ .‬לנוכח גילויי המצוקה של לוסי הוא מחליט‬ ‫לעשות מעשה‪ ,‬נוסע לצרפת ומתחלף עם האציל בבית הסוהר‪ ,‬כדי‬ ‫למות למען אהבתו‪ .‬בעגלת השוורים המובילה אותו אל הגרדום‬ ‫הוא פוגש תופרת צעירה המציעה לו את לבה‪ .‬שניהם הולכים אל‬ ‫מותם בידיעה שזכו לאחוות אמת בטרם כבה אורם‪ .‬הרומן בין שתי‬ ‫ערים הוא כנראה האהוב ביותר על האמריקאים מבין יצירותיו של‬ ‫דיקנס — אף יותר מאוליבר טוויסט‪ .‬הוא מציג להם את תמצית אהבת‬ ‫החירות שלהם וקושר מבחינה רעיונית את לידת אומתם למהפכה‬ ‫הצרפתית‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬הוא מבטא את רדיפת הצדק האמריקאית‬ ‫ואת תפיסת המוות האמריקאית — תפיסה המניחה שמעבר לחיים‬ ‫‪73‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫ממתין עולם טוב‪ .‬מותו הנאצל של הפרקליט במטרה להציל אדם‬ ‫חף מפשע ולהתריס כנגד משפט האדם השרירותי‪ ,‬לצד ההקרבה‬ ‫הגדולה שלו למען אהובתו ולמען חברו‪ ,‬הם מופת דתי ותרבותי‬ ‫שהאמריקאי מן היישוב שואף לו — במודע או שלא במודע‪.‬‬ ‫משנות ה–‪ 60‬ועד ימינו‪ :‬גיבורי פעולה ופרקליטוֹת גיבורות‬ ‫בשנות ה–‪ 60‬התפצלה היצירה החזותית לשתי מגמות עיקריות‪.‬‬ ‫המגמה הקולנועית המשיכה את מתכונת היצירה המסורתית‬ ‫והתחדשה מעת לעת‪ .‬בה–בעת עלתה ופרחה הטלוויזיה‪ .‬יתרונה‬ ‫היה ביכולת לחדש באופן תכוף את תוכניותיה‪ ,‬ומגוון הנושאים‬ ‫שהציגה היה חסר גבולות ונגע בכל היבט מחיי האמריקאים‪ .‬עלויות‬ ‫היצירה היו נמוכות יחסית‪ ,‬וניתן היה למחזר הצלחות בווריאציות‬ ‫שונות‪ .‬תעשיית הקולנוע‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬עבדה באופן מסורתי‬ ‫בהפקות גדולות‪ ,‬והתמה הקולנועית נסבה בדרך כלל סביב אירוע‬ ‫יחיד‪ .‬שני המדיומים הלכו והתרחקו זה מזה‪ ,‬והאחות הצעירה החלה‬ ‫אט–אט ליטול את הבכורה‪ .‬מטבע הדברים‪ ,‬נושאים שעד אותה‬ ‫עת באו לידי ביטוי בתעשיית הקולנוע‪ ,‬כגון משפט‪ ,‬חוק וסדר‪,‬‬ ‫התגלגלו להפקות טלוויזיוניות‪ .‬הנושא המשפטי סיפק למדיום‬ ‫הצעיר מסגרת עלילתית מרתקת ועלויות הפקה נמוכות‪ .‬כל שנדרש‬ ‫היה נושא או אירוע משפטי כלשהו‪ :‬רצח‪ ,‬אונס וכד'; צוות קבוע‬ ‫של שחקנים בתפקיד פרקליטים; כוכבים אורחים בתפקידי נבלים‬ ‫או קורבנות; ושחקנים קבועים בתפקידי שופטים וצוות חוקרים‬ ‫המסייע לתביעה‪ .‬הדרמה הופקה בקלות ובזול‪ .‬כל פרק עמד בזכות‬ ‫עצמו‪ ,‬כך שלא היה צורך ליצור המשכיות בין הפרקים‪ ,‬והיה אפשר‬ ‫לגייס כותבים שונים לכל פרק‪ ,‬לגוון בשחקנים ולהתייחס למצוקות‬ ‫השעה — וכך לגבש ציבור צופים נאמן‪ ,‬העוקב אחר הסדרה משבוע‬ ‫לשבוע‪.‬‬ ‫החל מתקופה זו גם עולות דמויות חדשות אל המסכים‪ ,‬הגדול‬ ‫והקטן‪ .‬עד אותה עת דחקו הקולנוע והטלוויזיה את רגליהם של‬ ‫‪74‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫נשים‪ ,‬שחורים וכל מי שלא תאם את תבנית הגיבור הנוצרי הלבן‪,‬‬ ‫אבל הזמנים השתנו‪ :‬מלחמת קוריאה העקובה מדם‪ ,‬השקיעה בבוץ‬ ‫הווייטנאמי במשך יותר מעשור‪ ,‬התעוררות דור הפרחים והתנועה‬ ‫הפמיניסטית ומהפכת הנגד של הצעירים בארצות הברית — לא‬ ‫היה אפשר להתעלם ממצבור התופעות הללו ומהאתגרים שהציבו‬ ‫לאומה‪ .‬אל התמונה נכנסו אפוא דמויות חדשות‪ :‬נשים בתפקידי‬ ‫מושבעות‪ ,‬פרקליטוֹת מחוז‪ ,‬עורכות דין במשרדים יוקרתיים‪,‬‬ ‫שופטות‪ ,‬שוטרות ובלשיות; נשים לבנות‪ ,‬שחורות והיספאניות‪.‬‬ ‫מצבן המשפחתי היה מגוון — נשואות‪ ,‬גרושות‪ ,‬רווקות מבחירה‬ ‫ואף אימהות חד–הוריות‪ .‬בסדרות הטלוויזיוניות החלה להיווצר גם‬ ‫נוכחות גוברת והולכת של גברים שחורים בתפקידי מפתח כמפקדי‬ ‫משטרה ובלשים‪.‬‬ ‫ב–‪ ,1960‬בתום התקופה המקארתיסטית‪ ,‬יצא לאקרנים סרט‬ ‫של הבמאי העצמאי סטנלי קרמר )‪ (Kramer‬בשם משפט הקופים‬ ‫)‪ .(Inherit the Wind‬הסרט ביקש לבטא את חופש המחשבה‬ ‫והביטוי ואת התנערותה של הוליווד מאחיזת החנק שאחזו בה‬ ‫במשך כעשור הסנאטור מקארתי וחבורתו‪ ,‬ועוד הרבה קודם לכן‬ ‫— ג'ו ברין וקוד ההפקה‪ .‬קרמר נקט משנה זהירות והשתמש‬ ‫באירוע אמיתי שהתחולל ב–‪) 1925‬ושאף נקרא "משפט המאה"‪,‬‬ ‫בשל העניין הציבורי הרב שעורר( והשליך אותו לימיו‪ :‬מאבקו‬ ‫של היחיד‪ ,‬הפרקליט קלרנס דארו )בגילומו של ספנסר טרייסי(‪,‬‬ ‫המייצג קבוצת מיעוט בראשית דרכה‪ ,‬האגודה לזכויות האזרח‪,‬‬ ‫מול הממסד השמרני והארכאי שאסר על לימודי האבולוציה בבתי‬ ‫הספר התיכוניים בארצות הברית‪ .‬התמה המרכזית של הסרט הייתה‬ ‫חופש הביטוי והמחשבה‪ .‬אך ייחודו לא הסתכם בכך‪ :‬היה זה סרט‬ ‫היסטורי מן המעלה הראשונה‪ ,‬שתיאר את סבך הבעיות שמעוררת‬ ‫ההפרדה הרשמית בין דת למדינה‪ .‬קרמר כיוון חצים כלפי מערכת‬ ‫המשפט האמריקאית‪ ,‬ובעיקר כלפי ציד המכשפות המקארתיסטי‬ ‫בתקופתו‪ ,‬באמצעות סיפור אלגורי על תקופה מוקדמת יותר‪ ,‬שנות‬ ‫‪75‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫ה–‪ .20‬יש הטוענים שבכך נתן קרמר את האות להתנערות מן העקה‬ ‫‪58‬‬ ‫הפוליטית שדרסה את חופש הביטוי האמנותי ברגל גסה‪.‬‬ ‫כעבור כשנה‪ ,‬ב–‪ ,1961‬ביים קרמר סרט משפטי נוסף‪ ,‬משפטי‬ ‫נירנברג )‪ ,(Judgement at Nuremberg‬שכונן את השיח הקולנועי‬ ‫בארצות הברית בנושא השואה ומוראותיה‪ .‬אלא שהבחירה לא‬ ‫נפלה על ייצוג הקורבנות כמצופה‪ ,‬אלא על ייצוג ניצחונה המוסרי‬ ‫והמוראלי של ארצות הברית ועליונותה על פני גרמניה ויפן‪ .‬מלחמת‬ ‫העולם השנייה הסתיימה לא רק בניצחון צבאי של ארצות הברית‪,‬‬ ‫אלא גם בהקמת טריבונלים בינלאומיים ששפטו את מנהיגי המדינות‬ ‫המנוצחות על פשעי מלחמה — משפטי נירנברג ומשפטי טוקיו‪.‬‬ ‫למרבה ההפתעה‪ ,‬משפטים היסטוריים אלה ירדו עד מהרה מעל‬ ‫סדר היום הציבורי‪ .‬אפשר להציג כמה סיבות לכך‪ .‬ראשית‪ ,‬ארצות‬ ‫הברית‪ ,‬שגיבשה בדקדקנות קודקסים משפטיים חדשים והליכים‬ ‫בינלאומיים להפעלתם‪ ,‬הפכה עתה לשוטר העולמי‪ ,‬והנהלים‬ ‫החדשים שגובשו עתידים עתה לחול גם עליה‪ .‬מטבע הדברים‪ ,‬לא‬ ‫היה לה רצון לתת להם פומבי‪ .‬שנית‪ ,‬נראָה שעיסוק–יתר בענישה‬ ‫ובהשפלה הכרוכה בה עלול לסכל את מאמצי ההבראה של גרמניה‬ ‫ויפן בעקבות המלחמה‪ .‬שלישית‪ ,‬לאור המלחמה הקרה שפרצה‬ ‫בין ברית המועצות לבין ארצות הברית בעקבות מלחמת העולם‬ ‫השנייה‪ ,‬לא הייתה מוטיבציה גדולה להראות את שיתוף הפעולה‬ ‫ששרר פעם בין שתי המעצמות‪ ,‬ובפרט לא הליכים משפטיים שבהם‬ ‫יושבים שופטים משני הגושים‪.‬‬ ‫הקולנוע שיתף פעולה עם דחיקת הנושא מסדר היום‪ ,‬ובמשך‬ ‫שנים ארוכות לא נתן ביטוי קולנועי למשפטים ההיסטוריים הללו‪.‬‬ ‫קרמר‪ ,‬שהיה יוצא דופן‪ ,‬החליט שהזמן בשל לדיון בעבר‪ ,‬ובחר‬ ‫בכל זאת להעלות את הנושא לפני צופיו — אולם בזהירות הראויה‪.‬‬ ‫הוא בחר להתמקד בשולי משפטי ההנהגה הנאצית‪ :‬במשפטם של‬ ‫השופטים הגרמנים‪" ,‬משפט המשפטנים" )שמו של הסרט היה אפוא‬ ‫מטעה(‪ .‬הייתה זו בחירה של נושא משני כמשל למשפט הגדול‬ ‫‪76‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫והמרכזי — מה עוד שבניגוד למשפט הגדול‪ ,‬במקרה זה לא ישבו‬ ‫בטריבונל המשפטי שופטים סובייטים‪ .‬בתפקידים הראשיים הופיעו‬ ‫מיטב השחקנים בהוליווד‪ ,‬כגון ספנסר טרייסי‪ ,‬מרלן דיטריך‪ ,‬ברט‬ ‫לנקסטר )‪ (Lancaster‬ואחרים‪ .‬הסרט זכה בשני פרסי אוסקר‪ ,‬אך‬ ‫לביקורות צוננות‪ .‬למעשה‪ ,‬הסרט לא עסק במשפטי נירנברג אלא‬ ‫באנשי נירנברג‪ ,‬המייצגים את העם הגרמני ומכים בשמו על חטא‪.‬‬ ‫השחקנית דיטריך הגרמנייה‪ ,‬בתפקיד אלמנת קצין הוורמאכט‪,‬‬ ‫הייתה ידועה כלוחמת נגד הנאצים במהלך המלחמה‪ ,‬וקולה נגד‬ ‫הנאציזם נשמע בכל אמצעי התקשורת‪ .‬היה די מוזר לשמוע‬ ‫ולראות אותה בתפקיד שבו היא מכחישה שהיא ועמה הגרמני‬ ‫ידעו על המתרחש‪ .‬השמועות שדלפו מן הסט תיארו את הקושי‬ ‫שלה לשחק דמות שהיא מתנגדת לה‪ .‬גם הקהל זכר לה את חסד‬ ‫נעוריה‪ ,‬כשהתרוצצה בין יחידות השדה של בעלות הברית בגרמניה‬ ‫ובאיטליה ושרה לחיילים את השיר המפורסם "לילי מרלן" בנוסח‬ ‫האמריקאי‪ .‬כמו כן נודע ברבים הרומן המתוקשר שלה עם ז'אן‬ ‫גאבן‪ ,‬השחקן הצרפתי שעזב את עבודתו בתעשיית הקולנוע‬ ‫והצטרף אל המחתרת הצרפתית‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬לאחר המלחמה‬ ‫התכחשה דיטריך בפומבי ובשאט נפש לאחותה אליזבת ולגיסה‪,‬‬ ‫שניהלו במהלך המלחמה בית קולנוע בתוך מחנה ברגן בלזן‪,‬‬ ‫שנועד לעינוגם של שומרי המחנה‪ .‬היה אפוא קשה למדי לראותה‬ ‫משחקת בתפקיד המנוגד כל כך לכל מה שייצגה‪ .‬ככלל‪ ,‬סרטו של‬ ‫קרמר יצר רושם של התבוננות בבני אדם כמקבלי החלטות פרטיות‪,‬‬ ‫ולא בתוך המנגנון וקרביו‪ .‬הדמויות העולות על דוכן העדים הן‬ ‫פרטיות‪ ,‬ובדומה לשופט השופט אותן‪ ,‬הן מלאות לבטים‪ ,‬חרדות‬ ‫ופחדים‪ .‬הסרט היטיב לבטא את מה שמדיניות החוץ האמריקאית‬ ‫רצתה לראות‪.‬‬ ‫רק בשנת ‪ 2000‬זכו משפטי נירנברג עצמם לייצוג )טלוויזיוני(‬ ‫מלא‪ ,‬במיני–סדרה נירנברג )‪ (Nuremberg‬בבימויו של איב סימונו‬ ‫)‪ .(Simoneau‬המיני–סדרה מציגה את המשפטים התקדימיים‬ ‫‪77‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫שנערכו לחברי ההנהגה הנאצית‪ ,‬שהבכיר שבהם היה הרמן גרינג‬ ‫ושבסופם נגזרו שנים–עשר עונשי מוות‪ ,‬אשר עשרה מהם אמנם‬ ‫מומשו בתליית הנידונים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬משפטי טוקיו — המשפטים‬ ‫שנערכו להנהגת יפן בעקבות מלחמת העולם השנייה‪ ,‬ושגם בהם‬ ‫נגזרו עונשי מוות — לא זכו אף לא לסרט אמריקאי אחד‪ ,‬למעט‬ ‫מקבץ של סרטים תיעודיים שעשה הצבא האמריקאי לארכיונים‬ ‫צבאיים‪.‬‬ ‫נושאי אתיקה ומוסר נדונו בשני סרטים תקופתיים נוספים‪,‬‬ ‫שיידונו בהרחבה בהמשך‪ :‬מות הזמיר מ–‪ 1962‬והסרט בדם קר )‪In‬‬ ‫‪ (Cold Blood‬של ריצ'רד ברוקס )‪ (Brooks‬מ–‪ .1968‬בדם קר מתאר‬ ‫את סיפורו האישי של טרומן קפוטה )‪ ,(Capote‬עיתונאי וסופר‪,‬‬ ‫שביקש לתאר מעשה רצח של משפחה כל–אמריקאית בת ארבע‬ ‫נפשות‪ .‬שאלות המוסר הראשוניות המדריכות את קפוטה מתחלפות‬ ‫בחמלה ובאהבה של הסופר כלפי אחד הרוצחים‪ .‬הסרט‪ ,‬בדומה‬ ‫לספר‪ ,‬העלה תהיות רבות באשר לאופן הצדקת הרצח והתמקדות‬ ‫העלילה לא במתים כי אם בחיים‪ ,‬ויותר מכך ברוצחים‪ .‬הקריירה של‬ ‫קפוטה עצמו הידרדרה מאוד לאחר פרסום הספר‪ ,‬ובעיקר כשבחר‬ ‫להשקיע את מרבית הונו בהנצחת אהובו הרוצח וקבורתו מתחת‬ ‫למצבת שיש מפוארת שהקדיש לו‪ 59.‬הבמאי ריצ'רד ברוקס תורם‬ ‫אף הוא לאווירה ההומו–ארוטית של הסרט )כעשרים שנים קודם‬ ‫לכן‪ ,‬בסרטו אש צולבת )‪ ,(Crossfire‬נאלץ לשנות את יצירתו בשל‬ ‫אילוצי הצנזורה(‪ .‬בשנת ‪ 1947‬היה התסריט לאש צולבת ערוך ומוכן‪:‬‬ ‫במרכז העלילה עמד רצח של חייל משוחרר בידי חבריו החיילים‪.‬‬ ‫קורבן הרצח הוא צעיר הומוסקסואל‪ ,‬המוצא את מותו הטראגי בשל‬ ‫העדפותיו המיניות‪ .‬אולם הצנזורה סירבה לאשר את הסרט‪ .‬ברוקס‬ ‫ההומוסקסואל נאלץ לשנות "פרט קטן"‪ ,‬וכך הופך הנרצח לחייל‬ ‫יהודי שנרצח על רקע אנטישמי‪ .‬ברוח התקופה שלאחר מלחמת‬ ‫העולם השנייה‪ ,‬העדיפה הצנזורה חייל יהודי על פני הומוסקסואל‪.‬‬ ‫הסרט בדם קר כבר אּפשר לברוקס לבטא את העדפותיו המיניות של‬ ‫הגיבור ללא חשש מצנזורה‪.‬‬ ‫‪78‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫רוחה של מלחמת העולם השנייה המשיכה לשרות על היצירה‬ ‫ההוליוודית בשנים הללו‪ ,‬ובשנת ‪ 1967‬יצא לאקרנים הסרט ‪12‬‬ ‫הנועזים )‪ (The Dirty Dozen‬של רוברט אלדריץ' )‪ .(Aldrich‬הפעם‬ ‫מדובר ב–‪ 12‬חיילים‪ ,‬שנידונו למוות בבית דין צבאי בשל מעשי‬ ‫רצח שביצעו בזמן שירותם‪ .‬לחיילים ניתנת הזדמנות שנייה‪:‬‬ ‫להתחיל מחדש ולעבור סדרת אימונים שתכשיר אותם למשימה‬ ‫מסוכנת בלב שטח האויב‪ .‬כל חייל שיעבור את ההסמכה יזכה‬ ‫במחיקת עוונו וחייו יינצלו‪ .‬הסרט עשוי כסרט הרפתקאות וגיבוש‬ ‫חברתי וצבאי של המשתתפים‪ ,‬אולם רוחו של המוות מרחפת מעל‬ ‫המשתתפים — שנאלצים לבחור בין מימוש המוות שנגזר עליהם‬ ‫על פי דין לבין סכנת המוות שנשקפת להם בשדה הקרב‪ .‬הסרט זכה‬ ‫להצלחה מרובה‪ ,‬בהיותו דומה למערבון מודרני ומפני שהשחקנים‬ ‫שהשתתפו בו‪ ,‬כגון לי מרווין )‪ (Marvin‬וצ'רלס ברונסון )‪,(Bronson‬‬ ‫היו גיבורי מערבונים‪ .‬ב–‪ 2009‬משחזר את ההצלחה קוונטין‬ ‫טרנטינו )‪ (Tarantino‬בסרטו ‪ .Inglorious Bastards‬הוא יוצר סרט‬ ‫הדומה להפליא מבחינה תמטית לזה מ–‪ ,1967‬בהבדל אחד‪ :‬הפעם‬ ‫הגיבורים אינם עבריינים ורוצחים‪ ,‬כי אם חיילים יהודים שמשימתם‬ ‫לזרוע הרס ופחד באזורי כיבוש גרמניים‪ ,‬וחשוב מכך — לנקום את‬ ‫דמם של אחיהם הנרדפים‪.‬‬ ‫פרשה מראשית המאה ה–‪ 20‬ומהקצה השני של הגלובוס הולידה‬ ‫ב–‪ 1968‬סרט תקופתי יוצא דופן‪ .‬ב–‪ 2‬באפריל ‪ 1911‬נמצאה בקייב‬ ‫גופתו של נער נוצרי בן ‪ .12‬אף על פי שהמשטרה האוקראינית‬ ‫ידעה את זהותו של הרוצח האמיתי‪ ,‬הוחלט להטיל את האשמה‬ ‫על יהודי בשם בייליס‪ .‬האשמה‪ :‬רצח לצורך שימוש בדמו של‬ ‫הנער למטרות פולחן הפסח‪ .‬משפטו של בייליס עורר עניין עצום‬ ‫בקרב יהודי התפוצות‪ ,‬ורבים ממנהיגי קהילות מרכז אירופה סייעו‬ ‫בהגנתו‪ .‬הצטרפו אליהם גם אנשים מן העילית הרוסית‪ ,‬ואפילו‬ ‫הכנסייה הפרובוסלבית סירבה להצטרף למאשימים‪ .‬כעבור‬ ‫שנתיים‪ ,‬לאחר מאמצים מרובים‪ ,‬זוכה בייליס מכל אשם‪ .‬ב–‪1968‬‬ ‫‪79‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫ביים ג'ון פרנקנהיימר )‪ (Frankenheimer‬את הסרט יום הדין )‪The‬‬ ‫‪ ,(Fixer‬בכיכובו של אלן בייטס )‪ ,(Bates‬כדרמה משפטית לכל דבר‪.‬‬ ‫פרנקנהיימר‪ ,‬אמריקאי בעל תודעה פוליטית חזקה‪ ,‬החתום על‬ ‫סרטים כגון השליח ממנצ'וריה )‪(The Manchurian Candidate, 1962‬‬ ‫ושבעה ימים במאי )‪ ,(Seven Days in May, 1964‬לא מצא את מקומו‬ ‫בהוליווד ויצא לבריטניה כדי לביים את יום הדין‪ ,‬במטרה ליצור‬ ‫קשר ישיר בין התקופה שקדמה לשואה בעשור השני של המאה‬ ‫ה–‪ 20‬לבין שואת היהודים ברבע השני של המאה‪ .‬למרות צוות‬ ‫השחקנים המרשים‪ ,‬ביניהם דירק בוגרט )‪ ,(Bogarde‬שהתפרסם‬ ‫בסרט המשרת )‪ (The Servant‬משנת ‪ ,1963‬וחרף משחקו המצוין‬ ‫של בייטס‪ ,‬נכשל הסרט ופרנקנהיימר התקשה בשנים שלאחר מכן‬ ‫ליצור סרטים שיזכו להערכת המבקרים‪ ,‬עד ליצירת הסרט הקשר‬ ‫הצרפתי )‪ (French Connection II‬ב–‪ .1975‬עם זאת‪ ,‬ייחודו של הסרט‬ ‫הוא בכך שפרנקנהיימר משתמש בכושרו היוצא מן הכלל לשלב‬ ‫עבודה טלוויזיונית עם עבודה קולנועית — לערבב בין המדיומים‬ ‫השונים ולחברם באמצעות שליטה מלאה בטכנולוגיה‪ .‬בכך בישרה‬ ‫עבודתו את מיסוד שיטות העבודה הנרטיביות והטכניות של סדרות‬ ‫הטלוויזיה המשפטיות בשנים הקרובות‪.‬‬ ‫בשנות ה–‪ — 70‬בין שנות ה–‪ 60‬הסוערות לבין שנות ה–‪ 80‬הנהנתניות‬ ‫וההדוניסטיות — חלפו עברו להן רוחות הגבורה והמאבק בממסד‪.‬‬ ‫הייתה זו תקופה של רגיעה וכלכלה מאוזנת מחד גיסא‪ ,‬ושל פשע‬ ‫גואה ברחובות ניו–יורק ובשאר הערים המרכזיות מאידך גיסא‪.‬‬ ‫הקולנוע חווה שיפורים טכנולוגיים בתחום הציוד האלקטרוני‪,‬‬ ‫הסאונד‪ ,‬הצבע והצילום‪ ,‬והללו שינו את מערך היחסים שבין‬ ‫המצלמה והתסריט‪ .‬היחסים האינטימיים והסמליים ששררו בחדרי‬ ‫המשפט ובבתי הכלא נעלמו‪ ,‬ואת מקומם תפסו הפקות ענק שהציגו‬ ‫סרטי פעולה‪ ,‬אלימות ואימה‪ .‬סף הגירוי של הצופים עלה‪ ,‬ועמו גם‬ ‫הדרישה לגירויים חזקים ומידיים‪.‬‬ ‫‪80‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫תעשיית הקולנוע נענתה לדרישות החדשות וזנחה את חיקו‬ ‫החמים והתמים של בית המשפט לטובת מסלולי המירוצים‪,‬‬ ‫המרדפים‪ ,‬המעקבים‪ ,‬המדע הבדיוני והסקס החושפני — "אקשן"‬ ‫שלא נראה עד אז על המסך הגדול‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬ביסוס מקומה‬ ‫של הטלוויזיה בתרבות האמריקאית הביא לגל של סדרות טלוויזיה‬ ‫משפטיות; הטלוויזיה זיהתה את הפוטנציאל הגלום בסרטי נושא‬ ‫משפטיים )לאור עלותם הכלכלית הנמוכה והעובדה שליחו של‬ ‫הנושא לא נס( והחלה להפיק דרמות טלוויזיוניות לרוב‪ ,‬רוויות‬ ‫מתח ודילמות בנושאי חוק וסדר‪ .‬דוגמאות ידועות לכך הן קולומבו‬ ‫)‪ (Columbo‬משנת ‪ ,1971‬בכיכובו של פיטר פאלק )‪ ,(Falk‬קוג'אק‬ ‫)‪ (Kojak‬מ–‪ ,1973‬בכיכובו של טֶלי סבאלס )‪ ,(Savalas‬וקווינסי‬ ‫)‪ (Quincy M.E.‬מ–‪ ,1976‬שהמשיכה ברציפות עד ‪ ,1983‬בכיכובו של‬ ‫ג'ק קלוגמן )‪ — (Klugman‬סדרה שהיוותה השראה לסדרת ההמשך‬ ‫זירת הפשע לאס וגאס )‪ (CSI: Crime Scene Investigation‬מ–‪2000‬‬ ‫ועד היום‪ .‬סדרה אחרונה זו הציגה שימושים נרחבים בטכנולוגיה‬ ‫מתקדמת‪ ,‬ובעיקר בבדיקות די–אן–איי מתוחכמות; היא הצליחה‬ ‫מעל ומעבר למצופה והתפצלה לסדרות נוספות באותו שם‪ ,‬זירת‬ ‫הפשע ניו‪-‬יורק וזירת הפשע מיאמי‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬עונש המוות נדחק בשנים הללו אל שולי העשייה‬ ‫הקולנועית‪ ,‬שכן הוא הוקפא בזירה המשפטית‪ :‬עם הידלדלות‬ ‫ה"מזון" המציאותי התייבשו גם מעייני הבדיון‪ .‬באירופה‪ ,‬וליתר‬ ‫דיוק באיטליה‪ ,‬דווקא זכו שני סרטים של אותו במאי‪ ,‬ג'וליאנו‬ ‫מונטלדו )‪ ,(Montaldo‬שנוצרו בהפרש של שנתיים ועסקו בעיקר‬ ‫בעונש המוות‪ ,‬לדיונים למכביר‪ :‬לאחד הסרטים‪ ,‬סאקו וונצטי‬ ‫)‪ ,(Sacco e Vanzetti, 1971‬היה קשר ישיר לארצות הברית‪ ,‬שיחקו בו‬ ‫שחקנים אמריקאים והפסקול שליווה את הסרט היה של ג'ואן באאז‬ ‫‪60‬‬ ‫)‪ ,(Baez‬זמרת המחאה שהתפרסמה בשנות ה–‪ 60‬בארצות הברית‪.‬‬ ‫הסרט השני‪ ,‬היום החמישי לשלום )‪,(The Fifth Day of Peace, 1972‬‬ ‫עסק בהוצאות להורג של חיילים על ידי מפקדיהם במלחמת העולם‬ ‫‪81‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫הראשונה‪ .‬ארצות הברית לא התעניינה בסרטים הללו‪ ,‬ואף אסרה‬ ‫להקרין את הראשון בטענה שיצר אותו במאי בעל אוריינטציה‬ ‫קומוניסטית‪ ,‬ומכאן שהוא פוגע ב"תדמיתה"‪.‬‬ ‫אולם פרשה אחרת מהעבר עמדה לצוץ במדיום‬ ‫הטלוויזיוני–קולנועי‪ ,‬פרשה שלא הוסיפה הוד והדר לתדמית‬ ‫המהוגנת שארצות הברית והוליווד ביקשו להציג‪ :‬הוצאתו להורג‬ ‫של החייל אדי סלוביק בעוון עריקה מהצבא בזמן שירותו במלחמת‬ ‫העולם השנייה‪ .‬אם משפטי נירנברג היו עניין שיש להתגאות בו‪,‬‬ ‫משפטו של אדי סלוביק והוצאתו להורג המיטו חרפה שהממשל‬ ‫האמריקאי והצבא ביקשו בכל מאודם לשכוח ולטשטש אותה‪ .‬אם‬ ‫משפטי נירנברג העידו על תהילת המשפט האמריקאי‪ ,‬משפטו‬ ‫של אדי סלוביק היה הצד האפל של מערכת המשפט הזאת‪ .‬אם‬ ‫משפטי נירנברג לא הומחזו ולא עלו על מסכי הקולנוע במטרה‬ ‫לתת לאבק לשקוע ולאפשר לאירופה להשתקם מקלונה‪ ,‬משפטו‬ ‫של אדי סלוביק לא הועלה על האקרנים בשל הבושה‪ .‬למעשה‪,‬‬ ‫הצנזורה הצבאית פסלה בשנות ה–‪ 50‬ניסיון קולנועי ראשון להציג‬ ‫את הפרשה‪ ,‬בכיכובו של פרנק סינטרה )‪ (Sinatra‬בתפקיד סלוביק‪.‬‬ ‫סיפורו של סלוביק זכה לעלות על מסכי הטלוויזיה בלבד‪ ,‬ורק‬ ‫בשנת ‪ — 1974‬בדרמה טלוויזיונית בכיכובו של מרטין שין )‪,(Sheen‬‬ ‫על פי ספרו של ו"ב יואי )‪ (Huie‬הוצאתו להורג של טוראי סלוביק‬ ‫)‪.(The Execution of Private Slovik, 1970‬‬ ‫הוצאתו להורג של סלוביק הייתה יחידה מסוגה בצבא ארצות‬ ‫הברית‪ .‬רוסיה הסובייטית‪ ,‬לשם ההשוואה‪ ,‬הוציאה להורג בקרב‬ ‫על סטאלינגרד בלבד כ–‪ 13,500‬חיילים שהואשמו ב"התנהגות‬ ‫בוגדנית"‪ ,‬וגרמניה הנאצית הוציאה להורג כ–‪ 30,000‬איש בעוון‬ ‫עברות בגידה‪ ,‬עריקות‪ ,‬סרבנות מצפון והתנהגות לא מוסרית כמו‬ ‫סיוע ליהודים‪ ,‬הבעת סולידריות עם יהודים‪ ,‬סיוע לשבויי מלחמה‪,‬‬ ‫מתיחת ביקורת על היטלר וקשר עם פרטיזנים‪ 61.‬על רקע הנתונים‬ ‫הללו‪ ,‬אפשר לומר שמותו של סלוביק בטל בשישים‪ .‬עם זאת‪,‬‬ ‫‪82‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫דווקא חריגותו של המקרה הפכה אותו לסמל‪ .‬משפטו הצבאי היה‬ ‫השלב האחרון בסיפור חייו הקצרים של אדי סלוביק‪ ,‬בחור צעיר‬ ‫שבנערותו נתפס בגנבת ממתקים‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬בגיל ‪ ,17‬הוא‬ ‫נתפס במעשה נוסף של עבריינות זעירה והושלך לכלא המיועד‬ ‫לעבריינים צעירים‪ ,‬לצורך שיקום וחזרה למוטב‪ .‬עדויות המטפלים‬ ‫בו ומנהל הכלא מעידות על היותו נער רגיש וטוב לב‪ ,‬ששיקומו‬ ‫הצליח מעל המשוער‪ .‬אדי היה חביב על מוריו ומדריכיו‪ ,‬ונראָה‬ ‫שצפוי לו עתיד בטוח בחוץ‪ .‬בצאתו מהכלא עבד בהצלחה בחנות‬ ‫לממכר מוצרי אינסטלציה‪ ,‬ואף זכה לקידום‪ .‬בד בבד התאהב בבתו‬ ‫של בעל המקום‪ ,‬בחורה נכה שהייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים‪.‬‬ ‫הוא נשא אותה לאישה וניהל חיים נורמליים עד שקיבל צו גיוס‪.‬‬ ‫סלוביק‪ ,‬שהיה למוד מערכות נוקשות‪ ,‬סלד ממה שעמד לקרות לו‬ ‫בצבא וניסה למנוע את גיוסו בכל דרך אפשרית‪ .‬הוא דבק ברעייתו‬ ‫וביקש שלא להפריד ביניהם בשל מחלתה ובשל מצבם הכספי‬ ‫הרעוע‪ ,‬אך ללא הועיל‪ :‬סלוביק גויס לצבא‪ ,‬באי–רצון מובהק‪.‬‬ ‫בצבא התחבב סלוביק על כולם‪ .‬הוא התגלה כחייל גרוע שאינו‬ ‫מבחין בין נצרה פתוחה לסגורה‪ ,‬אך גם כחבר אמיתי וכבחור נעים‬ ‫הליכות‪ .‬לאחר תקופת אימונים מפרכת‪ ,‬שסלוביק עבר אותה בקושי‬ ‫רב‪ ,‬הועברה יחידתו לחזית המלחמה באירופה‪ .‬הוא השתתף באופן‬ ‫פעיל בקרבות‪ ,‬אך גילה חרדות ונוירוזות הקשורות לקרב‪ .‬באחד‬ ‫הקרבות הוא נשאר מאחור ונאסף על ידי יחידה קנדית עורפית‪.‬‬ ‫גם שם התגלה אופיו הטוב של סלוביק והוא התחבב על כולם‪.‬‬ ‫ביום החזרתו ליחידת–האם שלו סירב סלוביק לחזור לחזית‪ .‬הוא‬ ‫נימק זאת בחרדה מהקרבות ובחוסר יכולתו הנפשית לעמוד בהם‪.‬‬ ‫במכתבו המנומק למטה הכללי הוא כתב בין השאר‪" ,‬אני אדם‬ ‫פשוט שאוהב מאוד את אשתי ואת החיים שבניתי אתה‪ .‬במהלך‬ ‫המלחמה נתקפתי דיכאון וחרדה‪ .‬כל מה שאני מבקש בסירובי‬ ‫לשרת בחזית הוא האפשרות שהצבא ייתן לי לשרת במקום בטוח‬ ‫יותר"‪ .‬בזמן בקשתו הוא הביא בחשבון שתי עובדות שהיו נכונות‬ ‫‪83‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫בשעתו‪ :‬ראשית‪ ,‬שסירוב מעין זה עתיד להוביל למאסר ממושך‪,‬‬ ‫והוא היה מוכן לכך; שנית‪ ,‬שמעולם לא שילם חייל בחייו על סירוב‬ ‫מעין זה )אמנם נגזרו עונשי מוות‪ ,‬אך הם מעולם לא יושמו(‪.‬‬ ‫אך באופן מפתיע‪ ,‬הקטגור שבנה את תיק התביעה נגד סלוביק‬ ‫ליבה את האנטגוניזם כלפי סירובו כאילו היה מקרה מבחן‪ .‬יתרה‬ ‫מזאת‪ ,‬מצב החזית בימים ההם היה בכי רע‪ ,‬וקרבות ההתשה גרמו‬ ‫לסירובי פקודה רבים ולערעור המשמעת‪ .‬איזנהאואר‪ ,‬מפקד‬ ‫הכוחות בחזית המערב‪ ,‬נאלץ להכריע בסוגיה חמורה זו‪ ,‬ולאחר‬ ‫התייעצויות ולבטים חתם אישית על גזר דינו של סלוביק‪ ,‬שקבע לו‬ ‫עונש מוות‪ ,‬למען יראו וייראו‪ .‬אולם למעט חבריו מכיתת היורים‪,‬‬ ‫שבושו במעשיהם ולא ניאותו להזכיר את האירוע‪ ,‬לא כל שכן‬ ‫לדבר עליו‪ ,‬לא פורסם דבר בקרב היחידות הצבאיות על הוצאתו‬ ‫להורג של סלוביק‪.‬‬ ‫בינואר ‪ ,1945‬בשלג בגובה של ‪ 15‬סנטימטרים‪ ,‬הובל סלוביק‪,‬‬ ‫שהורשע בעריקות‪ ,‬אל עמוד הקשירה‪ .‬לשמע הפקודה נורה לעברו‬ ‫מטח של יריות‪ ,‬והוא מת‪ .‬הוא נקבר בקבר אחים אנונימי‪ ,‬בקצה‬ ‫בית קברות צבאי בצרפת‪ ,‬לצד ‪ 39‬עבריינים‪ .‬מסמכי המשפט שלו‬ ‫לא הותרו לפרסום והוטל איפול כבד על כל הפרשה‪ .‬אחרי סלוביק‬ ‫לא נשפט והוצא להורג שום חייל נוסף על עריקות‪.‬‬ ‫המבוכה שהשתררה במסדרונות הפנטגון ובמטכ"ל האמריקאי‬ ‫הייתה רבה עד כדי כך שהוצאתו להורג של סלוביק נשמרה בסוד‪.‬‬ ‫הדבר נמסר לקבוצה מצומצמת בצבא בלבד‪ :‬לא נמסרה הודעה‬ ‫לעיתונות‪ ,‬ואפילו רעייתו לא ידעה על כך עד לאמצע שנות‬ ‫ה–‪ .50‬רק עיתונאי סקרן‪ ,‬שהחל אז לפשפש בסיפור המעשה‪ ,‬חשף‬ ‫— לאחר שהתגבר על מכשולים רבים — את סיפור חייו ומותו של‬ ‫אדי סלוביק‪ .‬כאמור‪ ,‬רק בשנות ה–‪ 70‬זכה הסיפור לגרסה מצולמת‬ ‫ראשונה — סרט טלוויזיה בבימויו של למונט ג'ונסון )‪.(Johnson‬‬ ‫פניה היפות של אמריקה הוצגו על המסך בדמות שופטיו של סלוביק‬ ‫בבית הדין הצבאי‪ ,‬המתלבטים בינם לבין עצמם בפנים מיוסרות‪.‬‬ ‫‪84‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫לבסוף הם מחליטים בשלוש הצבעות חוזרות לחרוץ את דינו של‬ ‫אדי למוות‪ .‬אדי פונה לגנרל אייזנהאואר בבקשה לקבל חנינה‪ ,‬אך‬ ‫בקשתו נדחית בגלל תיקו הפלילי‪ .‬סלוביק מובל אל מותו הסתמי‪.‬‬ ‫חיילי השדה ומפקדיו הזוטרים מתנצלים לפניו בשתיקה‪ .‬רגע לפני‬ ‫שהוא יורד אל כיתת היורים הוא אומר לשוביו‪" ,‬הם לא הורגים‬ ‫אותי כי ערקתי‪ ,‬הם הורגים אותי כי גנבתי לחם למחייתי"‪.‬‬ ‫הסרט על קורותיו של סלוביק‪ ,‬לרבות מחדל הריגתו‪ ,‬אינו‬ ‫נוקט עמדה ברורה לטובתו של סלוביק‪ .‬ניכר שיוצרי הסרט ביקשו‬ ‫לאזן בין הגינות לצדק ובין הרצוי למצוי — בלא הצלחה יתרה‪.‬‬ ‫התמונות מתרחשות באווירה מרוחקת וסטרילית‪ ,‬שאינה מעוררת‬ ‫באופן מיוחד הזדהות או רחמים‪ .‬הצופה בסרט יוצא ממנו ברגשות‬ ‫מעורבים‪ ,‬קרוע בשאלת הבחירה המוסרית בין צדק חברתי לצדק‬ ‫של היחיד‪ ,‬בין אחריות הפרט לאחריות הכלל‪ ,‬בין פטרונות לרחמים‬ ‫ובין קטנוניות לשאר נפש — בדיוק כשם שהמציאות האפורה‬ ‫התייחסה לסלוביק בחייו ולאחר מכן במותו‪ .‬בכך נסתם הגולל על‬ ‫הפרשה‪ .‬סלוביק נשכח ואיננו‪.‬‬ ‫הסרט סרפיקו )‪ (Serpico‬של סידני לומט )‪ (Lumet‬מ–‪ 1973‬תיאר‬ ‫בפני הצופים את חוויותיו של שוטר לשעבר‪ ,‬שחשף שחיתות של‬ ‫לובשי המדים הכחולים בניו–יורק ושילם על "הלשנתו" מחיר‬ ‫כבד‪ .‬גם השחקן אל פצ'ינו )‪ ,(Pacino‬שהפליא לשחק את דמותו‬ ‫של השוטר המיוסר‪ ,‬וגם הבמאי זכו לתשבחות על הסרט‪ ,‬שיצא‬ ‫לאקרנים עם פרוץ פרשת ווטרגייט בוושינגטון — חושפי שחיתויות‬ ‫היו באותה שנה חביבי הקהל והביקורת‪ .‬אולם לא רק בשל כך‪.‬‬ ‫כשנה קודם לכן‪ ,‬ב–‪ ,1972‬הופיע פצ'ינו בסרטו הבלתי נשכח של‬ ‫פרנסיס פורד קופולה )‪ (Coppola‬הסנדק )‪ .(The Godfather‬גם בסרט‬ ‫זה דמותו נקרעת בין נאמנות לדגל ולכל מה שהוא מייצג )בהיותו‬ ‫חייל מעוטר ממלחמת העולם השנייה( לבין נאמנותו למשפחתו‬ ‫העבריינית‪ .‬הוא חוצה את הקווים מכורח הנסיבות והופך להיות‬ ‫ה"דון"‪ ,‬ראש המאפיה בכבודו ובעצמו; לימינו עומד הקונסיליירי‬ ‫‪85‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫— עורך הדין של המשפחה‪ ,‬שתדמיתו כאיש חוק מתגלה כצינית‬ ‫ככל שהוא מנווט בין המותר והאסור על פי חוק‪.‬‬ ‫ב–‪ 1979‬גילם פצ'ינו המוערך דמות נוספת המהלכת על הגבול‬ ‫החמקמק שבין חוק וסדר לבין פשע ושחיתות‪ ,‬כשהופיע בסרט וצדק‬ ‫לכול )‪ (And Justice for All‬של נורמן ג'ואיסון )‪ .(Jewison‬וצדק לכול‬ ‫זכה להערכה רבה בשל האופן שבו תוארו לבטיו המקצועיים של‬ ‫עורך דין בשם קירקלנד — פרקליט בלתי משוחד‪ ,‬שקול ומסור‪,‬‬ ‫שאינו מוכן להתפשר ולוותר על עקרונות מוסריים נעלים‪ .‬הקערה‬ ‫מתהפכת על פיה כאשר הוא נאלץ להגן על שופט מושחת שגרם‬ ‫לשניים מלקוחותיו לשבת בכלא בשל פגמים טכניים בהגנה‪ .‬אחד‬ ‫מהם מתאבד והשני עדיין נמק בכלא לחינם‪ .‬השופט מואשם באונס‬ ‫ומבקש את הגנתו של קירקלנד‪ ,‬בגילומו של פצ'ינו‪ .‬קירקלנד‬ ‫מוצא את עצמו מגן על השופט שבחר בו מכל הפרקליטים להגן‬ ‫עליו‪ .‬לטענת השופט קירקלנד הוא הפרקליט המתאים לדבר‪,‬‬ ‫בהיותו "משוגע" לחתירה לצדק — "כמוני"‪ ,‬אומר השופט בציניות‪.‬‬ ‫קירקלנד מוצא את עצמו בין הפטיש לסדן‪ :‬מחד גיסא מחויבותו‬ ‫של קירקלנד כפרקליט היא לתת סעד משפטי ולהתייחס אליו כאל‬ ‫זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו‪ .‬מאידך גיסא‪ ,‬כיצד יוכל לתת‬ ‫סעד שכזה לאדם שהוא לא מאמין בו? ובכל זאת תחושת החובה‬ ‫מכריעה את הכף‪ ,‬והוא מקבל על עצמו את ההגנה‪ .‬במהלך ההגנה‬ ‫קירקלנד מגלה שערך הצדק הוא מושג חמקמק ורב–פנים‪ .‬אמירותיו‬ ‫המוחלטות באשר לאופן שבו צדק צריך להיעשות ולהיראות נמוגות;‬ ‫הסיפור מסתיים בפשרה בין הצדדים והשופט יוצא פטור מעונש‪.‬‬ ‫האומנם היה זה צדק‪ ,‬והאם היה זה צדק לכול? ספק רב‪ .‬מכל מקום‪,‬‬ ‫ההירואיות של פרקליטי העבר‪ ,‬שהתקיימה בתוך פנטזיה אידיאלית‬ ‫של הקולנוע‪ ,‬נתקלת עתה במציאות האפורה‪ ,‬בעידן מפוכח יותר‪,‬‬ ‫המודע למגבלות החוק והסדר‪.‬‬ ‫חציית הגבולות מסמלת גם את עתידו של הסרט המשפטי‪ .‬ממצב‬ ‫סטטי של מבט אל תוך נבכי ההתרחשות המשפטית — הלבטים‬ ‫‪86‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫וחיבוטי הנפש של הפרקליט היחיד הלוחם למען זכויות הבודדים‬ ‫— עוברת המצלמה אל העולם שמחוץ לבית המשפט‪ ,‬ומחפשת את‬ ‫היחס בין סיבה — העולם החיצוני שבו נוצרות הסוגיות הבוערות‬ ‫המגיעות אל בית המשפט — לבין המסובב — הלוא הוא הסיפור‬ ‫המשפטי גופא‪ .‬הסרט שדה הבצל )‪ (The Onion Field‬של הרולד בקר‬ ‫)‪ (Becker‬מ–‪ 1979‬מבקש לספר סיפור אמיתי שהתרחש ב–‪1963‬‬ ‫בארצות הברית‪ .‬שני שוטרים צעירים‪ ,‬בגילומם של ג'ון סאבג'‬ ‫)‪ (Savage‬וטד דנסון )‪ ,(Danson‬עוצרים מכונית שעברה עברת‬ ‫תנועה‪ .‬במכונית יושבים שני עבריינים בדרכם לביצוע שוד )את‬ ‫מנהיג העבריינים מגלם ג'יימס וודס ]‪ .([Woods‬העבריינים חוטפים‬ ‫את השוטרים ומביאים אותם למקום מרוחק מן העיר‪ ,‬שבו מגדלים‬ ‫שדות בצל‪ .‬שם הם מתעללים בשוטרים והורגים אחד מהם‪ .‬השני‬ ‫מצליח לברוח‪.‬‬ ‫השוטר‪ ,‬רדוף סיוטים מהאירוע וייסורי מצפון על שלא הציל‬ ‫את שותפו‪ ,‬מגיע לתת עדות‪ .‬אולם שלא כמצופה‪ ,‬הוא זוכה‬ ‫ליחס צונן וחשדני מחבריו וליחס עוין מהפרקליטות‪ ,‬המבקשת‬ ‫לברר לפי הנהלים המקובלים אם עדותו מהימנה‪ .‬החקירה נעשית‬ ‫אפוא בהתעלמות חסרת אמפתיה מהטראומה שעבר‪ .‬לעומת‬ ‫זאת‪ ,‬כשנתפסים העבריינים הם זוכים ליחס הוגן‪ ,‬כמחויב בחוק‪,‬‬ ‫פרקליטם מצליח להשיג דחיות וערעורים‪ ,‬והחיוך המלגלג אינו‬ ‫מש משפתיהם‪ .‬השוטר עוזב את השירות לאחר מסכת ייסורים‬ ‫והופך לגנן‪ .‬רק כעבור שנים רבות הצדק יוצא לאור והעבריינים‬ ‫מוצאים להורג‪ .‬אין בכך נחמה לשוטר הקטן‪ ,‬שמערכת שלמה‬ ‫בחרה לא לתמוך בו‪ .‬שוב הצדק מוצג כמושג חמקמק הנתון‬ ‫לניצולם הציני של פרקליטי ההגנה והתביעה גם יחד‪ .‬העובדה‬ ‫המטרידה בסיפור הזה היא שאנשי החוק עצמם הופכים להיות‬ ‫קורבנות של הביורוקרטיה שאותה הם משרתים‪ .‬התפיסה הרווחת‬ ‫מאז ומעולם הייתה שהמשטרה מושחתת ונגועה במניעים זרים‪,‬‬ ‫ותפיסה זו השתקפה לא אחת גם בקולנוע‪ .‬שדה הבצל תוקף את‬ ‫‪87‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫הגישה הזאת מנקודת מבטו של השוטר היחיד הנקלע לעין הסערה‪.‬‬ ‫באחת הסצנות הראשונות בסרט‪ ,‬שני השותפים מתוודעים זה לזה‪.‬‬ ‫מתברר שהשניים היו בעבר סטודנטים ללימודים מתקדמים — אחד‬ ‫מהם היה סטודנט לרפואה והאחר סטודנט לחקלאות‪ ,‬ושניהם עזבו‬ ‫מטעמים כלכליים ומסיבות אישיות‪ .‬הם אנשים אינטליגנטיים‪,‬‬ ‫מוסריים ומחויבים למשפחותיהם ולעבודתם‪ .‬לא בהם נעוצה‬ ‫הבעיה‪ ,‬אלא בחברה המגדלת עבריינים ומאפשרת להם לנצל את‬ ‫החוק בציניות מקוממת על חשבון האזרחים ההגונים‪ .‬הקורבנות‬ ‫הפעם הם אנשים מתוך מערכת החוק והסדר עצמה‪ ,‬שאינה מצליחה‬ ‫להגן אפילו על אנשיה שלה‪.‬‬ ‫עם חזרתו של עונש המוות בשנות ה–‪ ,80‬חזר גם סיפור‬ ‫עונש המוות למקומו הבטוח על המסך‪ .‬אולם הסרטים החשובים‬ ‫בעניין זה נוצרו מעבר לים ויובאו לארצות הברית‪ .‬ב–‪ 1980‬יצר‬ ‫ברוס ברספורד )‪ (Beresford‬האוסטרלי את הסרט משפטו של סגן‬ ‫מורנט )‪ .(Breaker Morant‬ברספורד — שעתיד ליצור ב–‪,1996‬‬ ‫הפעם בארצות הברית‪ ,‬סרט שעניינו עונש המוות לנשים‪ ,‬ריקוד‬ ‫אחרון )‪ (Last Dance‬בכיכובה של שרון סטון )‪ — (Stone‬חוזר אל‬ ‫מלחמת הבורים בדרום אפריקה‪ .‬הפעם הנידונים למוות הם חיילים‬ ‫אוסטרלים‪ ,‬המשרתים בסוף המאה ה–‪ 19‬בצבא בריטניה‪ ,‬הנלחם‬ ‫בבורים )תושבים ממוצא הולנדי( בדרום אפריקה על השליטה‬ ‫באזור‪ .‬אשמתם של החיילים שקרית מיסודה‪ ,‬וכל הנוגעים בדבר‬ ‫יודעים זאת‪ ,‬אולם הקודים המחייבים את קיום מילת הכבוד של‬ ‫הקצין הבריטי המתלונן חשוב יותר מחייהם של שלושה חיילי‬ ‫דומיניונים )כלומר בני מדינות חסות של בריטניה‪ ,‬הכפופות לכתר‬ ‫האנגלי(‪ ,‬שערכם נופל מערך חייו של חייל מהאי הבריטי — ובשל‬ ‫כך גורלם נחרץ‪ .‬העוול‪ ,‬האיוולת והזלזול בחיי אדם זועקים בכל‬ ‫סצנת המשפט בסרט‪ ,‬והעניינים מתגלגלים לכדי אבסורד‪ :‬השלושה‬ ‫נכלאים במבצר מבודד עד להוצאתם להורג‪ .‬באחד הימים תוקפים‬ ‫הבורים את המבצר‪ .‬השלושה משתחררים‪ ,‬מקבלים נשק ומסייעים‬ ‫‪88‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫למיגור האויב‪ .‬בתום הקרב הם נכלאים מחדש ולבסוף אף מוצאים‬ ‫להורג בירייה‪ .‬הסרט הופץ בארצות הברית ובאוסטרליה וזכה‬ ‫להערכה רבה‪ .‬באוסטרליה נתן הסרט את האות לגל סרטי מלחמה‬ ‫נוסטלגיים בקולנוע ובטלוויזיה‪ ,‬שמטרתם הייתה לבטא את רצונם‬ ‫של האוסטרלים להתבדל באופן לאומי ותרבותי מתושבי האי‬ ‫הבריטי — הסרט שהותיר את רישומו יותר מכול בהקשר הזה היה‬ ‫גליפולי )‪ (Gallipoli‬של פיטר ויר )‪ (Weir‬מ–‪ ,1981‬בכיכובו של מל‬ ‫גיבסון )‪ .(Gibson‬לימים ייצור גיבסון את הפסיון של ישו )‪The Passion‬‬ ‫‪ ,(of The Christ, 2004‬דרמה דתית משפטית שעוררה ויכוחים רבים‬ ‫סביב הפרשנות האנטישמית לכאורה של גיבסון לאחריות היהודים‬ ‫‪62‬‬ ‫לצליבתו של המשיח הנוצרי‪.‬‬ ‫סרט מעניין נוסף‪ ,‬שמקורו באנגליה‪ ,‬הוא הסרט המוזיקלי‬ ‫מטבעות מן השמים )‪ (Pennies From Heaven‬מ–‪ ,1981‬שביים‬ ‫הרברט רוס )‪ (Ross‬בכיכובו של סטיב מרטין )‪ .(Martin‬הסרט נעשה‬ ‫בהשראתה של מיני–סדרה של ה–‪ BBC‬מ–‪ 1978‬על פי תסריט של‬ ‫דניס פוטר )‪ .(Potter‬הסרט מתכתב עם סרטים מוזיקליים כגון קברט‬ ‫)‪ (Cabaret‬של בוב פוסי )‪ (Fosse‬מ–‪ ,1972‬וללא ספק השפיע על‬ ‫סרטים כגון רוקדת בחשכה )‪ (Dancer in the Dark, 2000‬של לארס‬ ‫פון טרייר ושיקגו )‪ (Chicago, 2002‬של רוב מרשל )‪.(Marshall‬‬ ‫עונש המוות מקבל אפוא עיצוב חדש‪ .‬סוכן תקליטים נוסע‪ ,‬נשוי‬ ‫שלא באושר‪ ,‬מתאהב במסעותיו במורה‪ .‬באצטלה של איש אמנות‬ ‫הוא משכנע אותה להצטרף אליו‪ .‬שרשרת של אירועים טרגיים‪,‬‬ ‫המודגמים בריקוד ובשירה‪ ,‬מובילה אותו אל מותו‪ .‬הוצאתו להורג‬ ‫של הסוכן הנוסע היא מהירה ועניינית; שנות ה–‪ 30‬משוחזרות בסרט‬ ‫בשירה ובריקוד אשר הופכים אותו לקלאסיקה קולנועית‪.‬‬ ‫אולם שנות ה–‪ 80‬אינן מאופיינות רק בהסטת המבט הקולנועי‬ ‫מנושאים שהיו בעבר עיקר העיקרים‪ .‬העשור התשיעי של המאה‬ ‫ה–‪ 20‬מאופיין במגמות חברתיות חדשות — לא עוד דור הפרחים‬ ‫ו"יחד נתגבר"‪ ,‬אלא אינדיווידואליזם יאפי של בוגרי אוניברסיטאות‬ ‫‪89‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫שהחלו לעבוד בחברות סטארט–אפ של מחשבים ואלקטרוניקה‪,‬‬ ‫ראשית עידן "הכפר הגלובלי"‪ ,‬ציניות חסרת פשרות בתקשורת‬ ‫ומבט ריאליסטי ומפוכח יותר על העבר‪ .‬היה זה קהל אינטליגנטי‬ ‫שביקש עוד ועוד גירויים מכל עבר‪ .‬גם התמה המשפטית כמעוררת‬ ‫עניין ופולמוס גרידא דעכה מעט‪ ,‬וכמוה גם ההירואיזם של אנשי‬ ‫החוק‪ ,‬פרקליטי ההגנה והתביעה‪ .‬יוצרי הקולנוע החלו לחפש להם‬ ‫אפיקים חדשים שאליהם יוכלו לתעל את הנרטיב המשפטי‪ ,‬לעורר‬ ‫עניין ולקצור שבחים בביקורות ורווחים בקופות — בחדשנות או‬ ‫בחזרה אל העבר‪.‬‬ ‫דמות היחיד הנאבק בשחיתות הפנימית של מערכת המשפט‬ ‫ומתקשה לגבור עליה הופיעה ב–‪ 1983‬במותחן המשפטי לשכת‬ ‫הכוכב )‪ (The Star Chamber‬של פיטר היאמס )‪ .(Hyams‬גם כאן‪,‬‬ ‫בדומה לסרט שדה הבצל‪ ,‬מדובר בדמות הפועלת בתוך מערכת‬ ‫החוק והסדר אך נפגעת משיטות העבודה הביורוקרטיות שלה‬ ‫ומנסה לשווא לתקן את העוול‪ .‬הפעם זהו שופט בעל מצפון‪,‬‬ ‫המבכר את הצדק על פני תהליך עשיית הצדק שעשוי להיות מייגע‬ ‫ולא תמיד צודק‪ .‬הנושא המשפטי בסרט אינו ניצב במרכז העלילה‪,‬‬ ‫אלא משמש מעין סיפור רקע בשולי ההתרחשות‪ :‬מייקל דאגלס‬ ‫)‪ (Douglas‬מגלם שופט המואס בעובדה שעבריינים משתחררים‬ ‫בזכות פרצות בחוק‪ ,‬ומחליט לעשות דין לעצמו‪ .‬הוא חובר לקבוצה‬ ‫של שופטים הרוצים להשיב את הסדר על כנו‪ ,‬ומאמין שהמטרה‬ ‫מקדשת את האמצעים‪ .‬אולם הוא מסתבך עם חבורת השופטים‬ ‫ב"לשכת הכוכב"‪ ,‬הרודפים אותו עד חורמה‪ .‬בתמימותו הוא מאמין‬ ‫שמטרת החבורה היא לעשות צדק‪ ,‬אולם עד מהרה הוא מבין‬ ‫שהדבר היחיד שמדריך אותה הוא סדר היום האידיאולוגי השמרני‬ ‫שלה‪ .‬היאמס מאפשר לצופים להציץ אל תוך עולמם של השופטים‪,‬‬ ‫דמויות נשגבות בכל חברה מתוקנת‪ ,‬ובחברה האמריקאית בפרט‪,‬‬ ‫האמורות לשמש מופת מוסרי וערכי‪ .‬תחת זאת מתקבלת תמונה‬ ‫עכורה של סדום ועמורה‪ ,‬של לית דין ולית דיין‪ .‬הצדיק היחיד‬ ‫‪90‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫בסדום הוא השופט הצעיר והאידיאליסט‪ ,‬המבין שאדם אינו יכול‬ ‫לעשות דין לעצמו כרצונו‪ ,‬ושאולי יש בפרוצדורות ובתהליכים‬ ‫הביורוקרטיים גבול ומסגרת שעל פיהם צריך לפעול‪.‬‬ ‫מגמה זו של סרטים העוסקים בעיוות הצדק ובניסיון להשיב את‬ ‫הסדר על כנו המשיכה גם ב–‪ ,1988‬כשהבמאי ויליאם הייל )‪(Hale‬‬ ‫פנה לפרשת ליאו פרנק משנת ‪ 1915‬ויצר את סרט הטלוויזיה הרצח‬ ‫של מרי פייגן )‪ .(The Murder of Mary Phagan‬הפעם הובלט תפקידם‬ ‫של המושל הרחום ורעייתו‪ ,‬שהבינו באינטואיציה של אנשים‬ ‫הגונים שיש פסול במשפטו של פרנק‪ .‬את תפקיד המושל גילם ג'ק‬ ‫למון )‪ .(Lemmon‬למון עצמו הפך מקומיקאי נועז‪ ,‬שכוכבו דרך‬ ‫בסרט חמים וטעים )‪ (Some Like it Hot‬של בילי ויילדר )‪(Wilder‬‬ ‫מ–‪ ,1959‬לאיש המכובד‪ ,‬שכבוד המערכת המשפטית מונח על‬ ‫כתפיו‪ .‬בתפקידים שגילם בגרסאות טלוויזיוניות חדשות של ‪12‬‬ ‫המושבעים )‪ (12 Angry Men‬מ–‪ 1997‬ומשפט הקופים )‪Inherit the‬‬ ‫‪ (Wind‬מ–‪ ,1999‬המשיך את דרכם של גדולי השחקנים ההוליוודיים‬ ‫ספנסר טרייסי‪ ,‬גרגורי פק והנרי פונדה‪ .‬הסבתו של ג'ק למון מדמות‬ ‫קלילה לדמות מכובדת ורצינית ומן המסך הגדול אל המסך הקטן‬ ‫העידה שנושא החוק והסדר כבר אינו מרכזי בקולנוע כבעבר‪,‬‬ ‫ושהבכורה בעניין סרטי המשפט עוברת לטלוויזיה‪ 63.‬סדרות כגון‬ ‫בלוז לכחולי המדים )‪ ,(Hill Street Blues‬שכיכבה על המסך הקטן‬ ‫בין השנים ‪ ,1987-1981‬הידקו את הקשר החזותי שבין המשטרה‬ ‫לפרקליטות ובין אנשי השטח לאנשי המשרד‪ .‬שוטרים שחורים‬ ‫הופיעו לצד לבנים ונשים הופיעו בתפקידי פרקליטות מצליחות‪.‬‬ ‫החלל שנותר בעקבות ירידתה של הסדרה מן המסך מולא רק‬ ‫ב–‪ ,1993‬בסדרת הטלוויזיה ‪ NYPD Blue‬המצליחה והמוערכת‪,‬‬ ‫ששודרה עד ‪.2005‬‬ ‫ב–‪ 1990‬עלתה על המסך הקטן סדרה בשם חוק וסדר )‪Law and‬‬ ‫‪ ,(Order‬הנחשבת לסדרת המשפט הטובה ביותר שנעשתה בארצות‬ ‫הברית‪ .‬בדומה להרבה הצלחות טלוויזיוניות שמקורן בסרטים‬ ‫‪91‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫מכוננים‪ ,‬התבססה גם סדרה זו על סרט טלוויזיוני תיעודי באותו‬ ‫שם משנת ‪ ,1969‬בבימויו של פרדריק וייזמן )‪ .(Wiseman‬הסדרה‬ ‫זכתה באחוזי צפייה גבוהים בשל הנושאים הרגישים שטיפלה בהם‪,‬‬ ‫וכן בפרס האמי; הצלחתה הייתה רבה עד כדי כך שהיא התרחבה‬ ‫לסדרות משנה שעסקו בתחומי משפט שונים‪ ,‬כגון חוק וסדר‪ :‬מדור‬ ‫מיוחד )‪ ,(Law and Order: Special Victims Unit, 1999‬חוק וסדר‪:‬‬ ‫כוונה פלילית )‪ ,(Law and Order: Criminal Intent‬חוק וסדר‪ :‬משפט‬ ‫המושבעים )‪ (Law and Order: Trial by Jury‬ועוד וריאציות רבות‬ ‫לאינספור של סדרות משנה מעין אלו‪.‬‬ ‫גם מעמדן של הנשים התחזק‪ ,‬בעיקר בעקבות מגמות‬ ‫פמיניסטיות והשתלבותן של נשים בשורה הראשונה של שופטי‬ ‫בתי המשפט המחוזיים‪ ,‬העליונים והפדרליים‪ .‬הפמיניזם שפרח‬ ‫בתקופה זו חלחל מטבע הדברים גם אל הקולנוע‪ ,‬וכך הפכו‬ ‫הנשים לגיבורות משפטיות — גם אם בעירבון מוגבל מאוד ואפוף‬ ‫סטנדרטים כפולים‪ ,‬המתקשים להכיל בגוף אחד את מיניותה של‬ ‫האישה ואת מקצועיותה‪ .‬הסרט להב משונן )‪ (Jagged Edge‬מ–‪1985‬‬ ‫ממחיש את מעמדה הבעייתי של הפרקליטה‪ ,‬בכיכובה של גלן קלוז‬ ‫)‪ .(Close‬שלא כפרקליטים הנקיים מכל רבב דוגמת קלרנס דארו‬ ‫ואטיקוס פינץ' ואחרים‪ ,‬שהתמקדו במאבק המשפטי‪ ,‬כאן הסנגורית‬ ‫היא אישה מוכה רגשית ופיזית הנאבקת על מקומה בחברה כאישה‬ ‫שוות זכויות ועל ההכרה במעמדה ובתוארה‪ .‬רק לאחר מאמצים‬ ‫רבים היא מצליחה‪ ,‬בדרך חתחתים‪ ,‬לבסס את מעמדה כעורכת דין‬ ‫המנסה להציל את לקוחה — לקוח שאף הוא‪ ,‬המייצג את המוסר‬ ‫החברתי הכפול‪ ,‬מנצל את חולשתה הנשית ומתעל אותה לטובתו‪.‬‬ ‫ההירואיות הקלאסית של הפרקליט הגבר מקבלת משנה תוקף‬ ‫‪64‬‬ ‫לנוכח מגבלותיה של הפרקליטה כאישה‪.‬‬ ‫יחס מזלזל ביכולתה של הפרקליטה–האישה מוצג גם בסרטי‬ ‫הקולנוע חשוד )‪ (Suspect‬מ–‪ 1987‬והנאשמים )‪ (The Accused‬מ–‪.1988‬‬ ‫בשניהם נקבע מדד ההצלחה של הנשים לפי קוד ההתנהגות‬ ‫‪92‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫הגברית‪ ,‬זו שבלעדיה אין לפרקליטות זכות קיום מקצועית‪ .‬בחשוד‬ ‫הפרקליטה מנהלת רומן עם מושבע המאיר את עיניה וסולל לה‬ ‫את הדרך אל הניצחון‪ .‬בהנאשמים מוצגת תובעת קשוחה ומוסרנית‪,‬‬ ‫הנלחמת בעולם גברי המתהדר במוסר הכפול שלו ביחס לסקס‪,‬‬ ‫נשים ומקצועיות‪ .‬הצלחתה המקצועית אינה נובעת מהיד הקפוצה‬ ‫שהושיטו לה עמיתיה‪ ,‬אלא אך ורק מיכולתה האישית להביא לדין‬ ‫את האשמים על ידי שבירת "החוליה החלשה" בקרבם‪ :‬השותף‬ ‫הפסיבי לאונס שביצעו‪ ,‬שלא היה מסוגל להתמודד עם תחושת‬ ‫האשם בגין העוול שנעשה‪ .‬בסרט המושבעת )‪ (The Juror‬מ–‪,1995‬‬ ‫בכיכובה של דמי מור )‪ ,(Moore‬מתקיימת מידה מסוימת של איזון‬ ‫מגדרי סמוי‪ ,‬כשהמאבק מתמקד ביחסי האמון שבין פרקליטת‬ ‫התביעה למושבעת שהמאפיה רודפת אחריה‪.‬‬ ‫גם בשנות ה–‪ 90‬היו פרקליטות נושא פופולרי‪ .‬הן הוצגו‬ ‫כבעלות מעמד חברתי ומקצועי מכובד‪ ,‬אף על פי ש"תסמונת‬ ‫הכשל הביולוגי" שלהן כנשים הוסיפה לשמש מוטיב מרכזי‪ .‬התמה‬ ‫שהועמדה לדיון הייתה כיצד תאוחד שלמותן האינטלקטואלית עם‬ ‫שלמותן הנשית — החיצונית והפנימית‪ .‬דוגמאות לסרטים ממין‬ ‫זה הן מותחנים משפטיים כגון ללא הגנה )‪ (Defenseless‬של מרטין‬ ‫קמפבל )‪ (Campbell‬מ–‪ ,1991‬בכיכובה של ברברה הרשי )‪,(Hershey‬‬ ‫המגלמת פרקליטה מצליחה המתאהבת בלקוח מפוקפק‪ .‬הוא‬ ‫מתעלל בה רגשית‪ ,‬משחק ברגשותיה ומתברר שהוא נשוי לחברתה‬ ‫מהתיכון ומשמש במאי חובב של פורנו פדופילי‪ .‬זמן קצר לאחר‬ ‫עימות ביניהם הוא נרצח‪ .‬רעייתו נחשדת ברצח והפרקליטה נרתמת‬ ‫להגנתה‪ .‬הגילויים שיבואו בהמשך יותירו בלבה ספקות מנקרים‬ ‫שאין ביכולתה לפתור‪ .‬היא אמנם פרקליטה טובה ומוכשרת‪,‬‬ ‫אך כאישה היא מוצגת כדמות רכה‪ ,‬החשופה יותר למניפולציות‬ ‫רגשיות‪ ,‬ועל כן אינה מסוגלת לפתור באופן רציונלי את תעלומת‬ ‫הרצח עד תומה‪.‬‬ ‫בסרט בחורים טובים )‪ (A Few Good Men‬של רוב ריינר )‪(Reiner‬‬ ‫‪93‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫מ–‪ ,1992‬הפרקליטה‪ ,‬בגילומה של דמי מור‪ ,‬היא חיילת מצטיינת‬ ‫בצבא ארצות הברית‪ ,‬אולם היא נאלצת להתמודד עם מצטיין נוסף‬ ‫ובולט ממנה — דמותו של התובע‪ ,‬בגילומו של הכוכב העולה בשמי‬ ‫הוליווד טום קרוז )‪ .(Cruise‬למרות סגולותיה האינטלקטואליות‪,‬‬ ‫היא נדחקת להיות האיש השני בסדר התביעה‪ ,‬ואילו התובע עם‬ ‫חיוכו הנוצץ זוכה בבכורה‪ .‬עוצמתה הנשית והסקסית של השחקנית‬ ‫מור גברה על דמותה של הפרקליטה המצטיינת שגילמה‪ .‬המאבק‬ ‫המשפטי הוא בכלל בין גברים )ונוטל בו חלק השחקן ג'ק ניקולסון‬ ‫]‪ ,([Nicholson‬ונסוב על קודים של התנהגות גברית בתוך הבסיס‬ ‫הצבאי‪ .‬זו אינה זירה לנשים‪ .‬דמות הפרקליטה אינה ממלאת תפקיד‬ ‫‪65‬‬ ‫מרכזי — היא שם רק כדי לספק הצצה לנשים פעילות בצבא‪.‬‬ ‫גם חטא על פשע )‪ (Guilty as Sin‬של סידני לומט מ–‪1993‬‬ ‫הוא מותחן משפטי הדומה במעט לללא הגנה‪ .‬לומט‪ ,‬החתום על‬ ‫מספר גדול של סרטי משפט חשובים ומרכזיים שגיבוריהם הם‬ ‫גברים לוחמי צדק חסרי פשרות המרוכזים בעבודתם ובמשימתם‪,‬‬ ‫יוצר הפעם סרט שהגיבורה שלו‪ ,‬פרקליטה בגילומה של רבקה‬ ‫דה מורניי )‪ ,(De Mornay‬היא אישה שלקוחהּ מצליח לשטות בה‪.‬‬ ‫אמנם‪ ,‬היא מגלה את התרמית ויוצאת למסע להשגת הצדק‪ ,‬אולם‬ ‫הפרקליטה היא דמות נשית שהסתבכה בצרה ששום דמות גברית‬ ‫של לומט לא הייתה נקלעת אליה מלכתחילה‪ .‬חלוקת התפקידים‬ ‫המסורתית בין נשים לגברים אינה פוסחת אפוא גם על סרט זה‪.‬‬ ‫הדמות הנשית משנית ביחס לדמות הגברית והמניפולטיבית של‬ ‫הלקוח‪ ,‬והשחקניות המלוהקות לתפקידים הנשיים נבחרות בשל‬ ‫היותן איקונות נשיות במיוחד‪ ,‬עם סקס אפיל ויופי התואם את‬ ‫אידיאל היופי ההוליוודי‪ .‬מינן גוזר מראש את גורלן הנרטיבי‪ .‬עם‬ ‫זאת‪ ,‬אין להתעלם מהעובדה שהדמויות הנשיות נעשות אסרטיביות‬ ‫ועצמאיות יותר‪.‬‬ ‫הלקוח )‪ (The Client‬של ג'ואל שומכר )‪ (Schumacher‬מ–‪1994‬‬ ‫מתאר את מאבקה של סוזן סרנדון )‪ (Sarandon‬בתפקיד פרקליטה‬ ‫‪94‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫המנסה להגיע אל האמת באמצעות ילד קטן השוכר את שירותיה‪.‬‬ ‫החוש האימהי שלה מוצג בהתחלה כחסר ובהמשך כמוגזם‪ .‬היא‬ ‫היסטרית למחצה‪ ,‬אך צלולה וחדה כתער בבית המשפט‪ .‬חוסר‬ ‫ההתאמה בין המצבים יוצר דמות מורכבת‪ ,‬המעוררת הזדהות‬ ‫עם פועלה יותר כאם מאשר כאשת מקצוע‪ .‬עם זאת‪ ,‬משחקה של‬ ‫סרנדון בת ה–‪ 48‬מחולל מפנה בדמות האישה על בד הקולנוע‪,‬‬ ‫שכן הוא מאפשר לה להשתחרר מסד ההופעה הפיזית הנכפה בדרך‬ ‫כלל על כוכבות נשים ומאפשר לצופים להזדהות עם דמותה על פי‬ ‫‪66‬‬ ‫העלילה עצמה‪.‬‬ ‫כאנקדוטה צדדית לנושא אמנם‪ ,‬אך ראויה לציון בהקשר זה‪,‬‬ ‫יש לומר שלעומת הקולנוע‪ ,‬בטלוויזיה חל מהפך של ממש בדמותה‬ ‫של האישה‪ .‬ב–‪ 1986‬עלתה על המסכים בערוץ אן–בי–סי סדרת‬ ‫הפרקליטים המצליחה פרקליטי אל‪-‬איי )‪ (L.A. Law‬בבימויו של‬ ‫גרגורי הובליט )‪ ,(Hoblit‬שביים את מרבית הפרקים עבור המפיק‬ ‫סטיבן בוצ'קו )‪ ,(Bochco‬שהפך לאיש המוביל ביצירת סדרות של‬ ‫משפט ושל חוק וסדר‪ .‬השניים‪ ,‬בדומה לרבים אחרים בתעשיית‬ ‫הטלוויזיה‪ ,‬הפכו למקצוענים בזיהוי טעם הקהל‪ ,‬והסדרה זכתה‬ ‫לשיעורי צפייה נאים‪ .‬הם גם הכירו ברוח הזמן ובשיעור הגבוה של‬ ‫נשים הצופות בטלוויזיה‪ ,‬ועל כן זוכות הנשים בסדרה למקום של‬ ‫כבוד‪ :‬הן פרקליטות עמיתות ושותפות בכירות במשרד פרקליטים‬ ‫מצליח‪ .‬גם המזכירות זוכות ליחס מכובד‪ ,‬כיאה למעמדן במשרד‬ ‫עורכי דין מוביל‪ :‬הן מככבות בסצנות מרכזיות ושותפות להחלטות‬ ‫המניעות את גלגלי המשרד‪ .‬לתפקיד אחת המזכירות המובילות‬ ‫נבחרה השחקנית סוזן ראטן )‪ ,(Ruttan‬המגלמת אישה בסוף‬ ‫שנות השלושים לחייה‪ ,‬ברונטית‪ ,‬עגלגלה ומלאת ניסיון חיים‪.‬‬ ‫התובנות המוסריות והערכיות שהיא מספקת לחבריה לעבודה‬ ‫ולבוס הנרקיסיסט שלה מעניקות לה מעמד מיוחד‪ .‬עם זאת‪,‬‬ ‫בדומה למציאות‪ ,‬היא אינה מצליחה לשבור את "תקרת הזכוכית"‬ ‫ולהתקדם לתפקיד בכיר יותר‪ .‬הסדרה זכתה לשבחי הביקורת והפכה‬ ‫‪95‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫לאבטיפוס לסדרות משפטיות שהציבו נשים במקומות מרכזיים‪ ,‬ואף‬ ‫השפיעה על תוכנן של סדרות קיימות כגון קאגני ולייסי )& ‪Cagney‬‬ ‫‪ ,(Lacey‬על אודות שתי בלשיות מצליחות שהופיעו על המסך הקטן‬ ‫בשנים ‪ ,1988-1982‬ובית דין לילי )‪ ,(Night Court‬ששודרה בשנים‬ ‫‪ ,1992-1984‬שזכו ליחס דומה ולעונות רבות‪ .‬הגדילה לעשות‬ ‫סדרת הטלוויזיה המשפטית אלי מקביל )‪ ,(Ally McBeal‬בבימויו‬ ‫של דיוויד אי‪ .‬קלי )‪ ,(Kelley‬שהתמקדה רובה ככולה בפרקליטה‬ ‫צעירה ושלוחת רסן שעל שמה נקראה הסדרה‪ .‬השחקנית קליסטה‬ ‫פלוקהרט )‪ (Flockhart‬הצליחה לגלם בדמותה חרדות נשיות רבות‪,‬‬ ‫היסטריה‪ ,‬ברק אינטלקטואלי‪ ,‬נשיות כובשת וטירוף חבוי‪ .‬הסדרה‬ ‫הפכה את היוצרות‪ :‬כל התכונות הרעות והטובות שיוחסו לנשים עד‬ ‫כה התערבבו באישיותה הססגונית של אלי מקביל‪ ,‬בלי שום עמדה‬ ‫שיפוטית מוסרנית של הבמאי; להפך‪ :‬חִנה הרב התגלם בייחודה‪.‬‬ ‫גם הגברים בסדרה התגלו במערומיהם‪ :‬מודל הגבר המסוקס משנים‬ ‫עברו הפך למיושן ובמקומו הופיע הגבר המטרוסקסואל‪ ,‬החרד‪,‬‬ ‫הביישן‪ ,‬האקסצנטרי והנשי‪ .‬הסדרה הייתה אהודה מאוד על הציבור‬ ‫האמריקאי והוקרנה בשנים ‪.2001-1997‬‬ ‫הטלוויזיה אפשרה אפוא ייצוג הולם יותר של האישה‪ ,‬במידה‬ ‫רבה הודות לאופי המתמשך של הסדרות ולדיאלוג האמנותי‬ ‫והאידיאולוגי שנוצר בין יוצרי התוכניות לבין קהל צופיהן‪ .‬ייצוג‬ ‫האישה בטלוויזיה כפרקליטה מצליחה או כשוטרת מוכשרת האוחזת‬ ‫בתפקיד נחשב כל כך בחברה האמריקאית‪ ,‬שהגבר מילא אותו‬ ‫באופן מסורתי‪ ,‬התאים מאוד לשינויים הפוליטיים והתודעתיים‬ ‫שהתחוללו בשנות ה–‪ 80‬וה–‪ .90‬ההתמקדות הטלוויזיונית במקצוע‬ ‫המשפטי אפשרה לתת ביטוי למגמות הללו‪ ,‬והמערכת המשפטית‬ ‫שימשה פלטפורמה נוחה לדיון אמנותי בסוגיות בוערות‪.‬‬ ‫‪96‬‬ ‫‪2‬‬ ‫תולדות עונש המוות בארצות הברית‬ ‫החוק אינו אלא ביטוי רצונו של החזק ביותר בהווה‪ ,‬ולכן אין‬ ‫לחוקים שום קביעוּת והתמד — הם משתנים מדור לדור‪.‬‬ ‫הנרי ברוקס אדמס‪ ,‬היסטוריון‪ ,‬סופר ועיתונאי‬ ‫בסופו של דבר האופן שבו אנו תופסים את המוות מגדיר את‬ ‫תשובותינו לכל השאלות שהחיים מציבים לנו‪.‬‬ ‫דאג האמרשלד‪ ,‬מזכ"ל האו"ם ‪1961-1953‬‬ ‫עונש המוות בארצות הברית‪ :‬ראשי פרקים לגנטיקה‬ ‫תרבותית‬ ‫הביטוי "החוויה האמריקאית" )"‪ ("The American experience‬הוא‬ ‫ביטוי המכליל את אורחות החיים‪ ,‬את מאפייני התרבות ואת הסדרי‬ ‫השלטון שהתגבשו בחברה האמריקאית מראשיתה ועד ימינו‪.‬‬ ‫"החוויה האמריקאית" היא תופעה פרדוקסלית למדי‪ :‬מצד אחד‪,‬‬ ‫החברה האמריקאית היא חברה ליברלית‪ ,‬פלורליסטית ומגוונת‬ ‫מאוד מבחינה דתית‪ ,‬אתנית‪ ,‬תרבותית וגזעית‪ .‬מצד אחר‪ ,‬היא‬ ‫‪97‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫מתאפיינת בדרגה גבוהה של קונפורמיזם‪ ,‬שכל ערעור עליו עלול‬ ‫לזכות ליחס עוין‪ ,‬ולא אחת אף אלים‪ .‬המתח הזה מייצר דיסוננס‬ ‫קוגניטיבי‪ ,‬הנמצא בלב לבה של "החוויה האמריקאית" עצמה‬ ‫ושארנון גוטפלד היטיב לבטאו‪" :‬ארצות הברית מודעת לטבעה‬ ‫האלים עוד מימי הסְפר‪ ,‬אבל העובדה שהאלימות הפוליטית היא‬ ‫נושא מרכזי בניסיונה המודרני‪ ,‬במיוחד בעידן שלאחר מלחמת‬ ‫‪67‬‬ ‫האזרחים‪ ,‬אינה נתפסת כחלק מאורח חייה ומדימויה העצמי"‪.‬‬ ‫על רקע זה‪ ,‬עונש המוות ממלא תפקיד חשוב ב"חוויה‬ ‫האמריקאית"‪ .‬יש בו כדי להאיר צדדים חברתיים ותרבותיים‬ ‫עלומים בחוויה האמריקאית‪ ,‬צדדים שטושטשו כדי שלא להעיב‬ ‫על האתוס האמריקאי‪ ,‬כלומר על האופן שבו אזרחי ארצות הברית‬ ‫מבקשים לתפוס את עצמם‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬עונש המוות טמון בלב‬ ‫לבו של הפרדוקס האמריקאי‪.‬‬ ‫שורשיו של הפרדוקס נעוצים עוד במאה ה–‪ ,18‬כשהאבות‬ ‫המייסדים הכריזו על עצמם כמקימי ציוויליזציה חדשה‪" ,‬מחיי‬ ‫ציון הישנה"‪ .‬על דגלה של ארצם הם חרטו את עקרונות החירות‬ ‫והשוויון‪ ,‬עקרונות שהוגדרו בראשי פרקים בהכרזת העצמאות‬ ‫ב–‪ 1776‬ומאוחר יותר בחוקה שכוננה ב–‪ 1787‬ונחתמה ביוני‬ ‫‪.1788‬‬ ‫ואולם‪ ,‬ההכרזה והחוקה נגעו במובהק למעמדו של הגבר הלבן‬ ‫הפרוטסטנטי )ה–‪ ,(WASP‬ועל כן לא עוגנו בהן מעמדם וזכויותיהם‬ ‫של נשים‪ ,‬של עבדים‪ ,‬של שחורי העור ושל האינדיאנים ילידי‬ ‫היבשת — ובמובלע‪ ,‬אם כי לא בגלוי‪ ,‬אף לא של הקתולים‪ ,‬שזה‬ ‫מקרוב באו לאמריקה והציבור הפרוטסטנטי האמריקאי תפס אותם‬ ‫כסכנה לציבור בהיותם נאמנים תחילה לאפיפיור ורק אחר כך‬ ‫למדינה‪ .‬מוסכמה זו השתרשה לאורך השנים בתרבות האמריקאית‬ ‫וקיבעה את דמותו של האידיאל האמריקאי‪ .‬בדמותו של אידיאל‬ ‫זה התעצבו גם מערכת המשפט‪ ,‬הממסד הפוליטי והמארג החברתי‪,‬‬ ‫כמו גם הנורמות שהתהוו בהם ביחס לאותם "אחרים"‪ :‬נורמות‬ ‫ספוגות בדעות קדומות‪ ,‬בגזענות ובאפליה‪.‬‬ ‫‪98‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫הדימוי העצמי הרווח של אזרחי ארצות הברית הוא חיובי‬ ‫ביותר‪ :‬רבים מהאמריקאים תופסים את ארצם כ"ארץ האפשרויות‬ ‫הבלתי מוגבלות"‪ ,‬כדמוקרטיה יציבה ואיתנה וכמדינה של עושר‬ ‫כלכלי ותרבותי‪ .‬אך דימוי זה אינו תואם בהכרח את המציאות‬ ‫לאשורה‪ .‬למעשה אפשר לשרטט דיוקן שונה למדי של האומה‬ ‫האמריקאית‪ ,‬שכן ארצות הברית היא מדינה שיש בה עוני לא פחות‬ ‫משיש בה שפע‪ ,‬שאת זכות הבחירה מממשת בה ברגיל רק מחצית‬ ‫האוכלוסייה‪ ,‬ושהמערכת הפוליטית שלה היא בינונית וחסרת‬ ‫השראה‪ .‬זו אומה הדוגלת בדארוויניזם חברתי ושהקפיטליזם‬ ‫הוא לחם חוקה‪ ,‬אומה שאינה רואה בעין יפה התנגדות חברתית‬ ‫של השכבות החלשות‪ ,‬להפך — היא מדכאת התקוממויות כאלה‬ ‫ורואה בהן איום על החוק והסדר )שקובע המעמד הבינוני הלבן(‪.‬‬ ‫האלימות הפוליטית המושתת על מיעוטים היא אפוא הפן המוכחש‬ ‫של האידיאל האמריקאי‪ ,‬ונדמה שאין תופעה המדגימה את הפן הזה‬ ‫באופן מובהק יותר מעונש המוות‪.‬‬ ‫יש הרואים בעונש המוות אמצעי ענישה חוקי בלבד‪ :‬אמנם‬ ‫מהחמורים ביותר הקיימים בקודקס הענישה החברתית‪ ,‬אך אמצעי‬ ‫עזר ותו לא‪ .‬היסטוריונים משפטיים טוענים לעומתם שאת עונש‬ ‫המוות יש להבין בתוך מערכת חברתית ותרבותית רחבה יותר‪,‬‬ ‫שנועדה לשמר את הסטטוס קוו‪ .‬בעיני היסטוריונים אלה‪ ,‬עונש‬ ‫המוות יכול ללבוש צורות שונות‪ ,‬ולא רק את הצורה המשפטית‬ ‫הפורמלית‪ :‬כלומר‪ ,‬הם רואים גם במעשי לינץ' "ספונטניים"‬ ‫)בתמיכה של השלטונות והתקשורת הכתובה( צורה של עונש מוות‪,‬‬ ‫וכך גם בפרעות רחוב שבהן מיעוט אחד מתקוטט עם מיעוט אחר‪,‬‬ ‫כמו גם בפרובוקציות של לובשי מדים חמושים בשירות המדינה‪,‬‬ ‫הצבא או חברות פרטיות )מיליציות( כנגד התארגנויות פוליטיות‪,‬‬ ‫הפגנות מחאה או שובתים‪.‬‬ ‫עונש המוות בארצות הברית נוצר בעקבות צירוף של שני‬ ‫גורמים‪ :‬צמיחתה הפראית של מערכת נורמות חברתיות ותרבותיות‬ ‫‪99‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫שמקורן בסְפר‪ 68,‬התומכות באלימות ממניעים כלכליים‪ ,‬גזעיים‪,‬‬ ‫דתיים ואתניים; ולצדה היווצרות מערכת מרכזית של משטר ואכיפה‬ ‫המשתמשת בעונשים פליליים‪ ,‬ובהם עונש המוות‪ ,‬כאמצעי לטיפול‬ ‫שוטף בבעיות של אלימות ופשע וכאמצעי הרתעה שתכליתו מיגור‬ ‫תופעות חברתיות בלתי רצויות‪.‬‬ ‫ההיסטוריון ריצ'רד הופשטטר )‪ (Hofstadter‬קבע כי "לארצות‬ ‫‪69‬‬ ‫הברית יש היסטוריה — אבל לא מסורת — של אלימות פנימית"‪.‬‬ ‫כוונתו הייתה שהחברה האמריקאית מעולם לא חוותה יחסים‬ ‫קיצוניים בין האזרחים לממשל כמו במהפכה הרוסית‪ ,‬או רדיפות‬ ‫שלטוניות כבתקופת שלטונם של רודנים דוגמת היטלר‪ ,‬מוסוליני או‬ ‫סטאלין — רדיפות שבעטיין נוצרו התנגשויות אלימות בין הממשל‬ ‫כגוף מאוגד וחזק לבין האזרח הקטן‪ .‬אחת הסיבות המרכזיות לכך‬ ‫היא מבנה השליטה‪ ,‬הפוליטי והחברתי‪ ,‬שהוא מבוזר יחסית‪ :‬השלטון‬ ‫הפדרלי מפוצל בין כמה רשויות שלטון‪ ,‬שיטת "האיזונים והבלמים"‬ ‫הידועה‪ ,‬והוא עצמו חולק את השלטון הפוליטי עם המדינות‪,‬‬ ‫הנהנות ממערכות שלטון עצמאיות‪ .‬הכלכלה הקפיטליסטית של‬ ‫ארצות הברית מייצרת ביזור נוסף של הכוח‪ ,‬ומפקידה אותו בידי‬ ‫התאגידים הגדולים‪ :‬במצבים של מצוקה כלכלית או זעם חברתי‬ ‫מצטבר‪ ,‬הזעם מופנה כלפי התאגידים‪ ,‬כנציגי ההון המניעים את‬ ‫גלגלי המדינה‪ ,‬ולאו דווקא כלפי הממשל‪ .‬אולם אין בכך כדי‬ ‫לבטל התנגשויות אלימות בין הממסד האמריקאי לבין העובדים‬ ‫במשק‪ .‬לחובתה של ארצות הברית נזקפת ההיסטוריה האלימה‬ ‫ביותר של יחסי עבודה בעולם המערבי‪ ,‬וקיימות לכך דוגמאות‬ ‫בשפע‪ .‬אחת הזירות המרכזיות להתנגשויות הייתה זירת היחסים‬ ‫שבין עובדים לתאגידים‪ .‬בעקבות הסכסוכים קיבלו התאגידים‬ ‫אישורים מהשלטונות להעסקת מיליציות פרטיות נגד עובדיהם‪,‬‬ ‫והם גם זכו לפסיקות משפטיות אוהדות‪ ,‬להכרזות על משטר חירום‬ ‫)למשל במדינות שבהן נערכו שביתות כורים( וכדומה‪ .‬המיליציות‬ ‫והכוחות הפדרליים הופיעו במקום ובזמן שקבעו בעלי החברות‪,‬‬ ‫‪100‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫והגנו בגלוי על האינטרסים שלהם‪ ,‬והמשטרה והצבא הסיתו‬ ‫לאלימות ולהרג מכוון‪ .‬בסופו של דבר נמצא פתרון פדרלי כולל‪,‬‬ ‫בדמות משמר לאומי שיוכל לשמור על האינטרסים של המעסיקים‬ ‫‪70‬‬ ‫ושל הממשלה‪.‬‬ ‫טאפט ורוס מתארים בספרם את טבח לודלו מ–‪ ,1914‬שהחל‬ ‫כשביתה של ‪ 1,200‬כורים ממוצא יווני במפעלי הכרייה של‬ ‫רוקפלר‪ 71.‬זכיינית המכרות הִפעילה את המשמר הלאומי של‬ ‫קולורדו‪ ,‬שהיה למעשה מיליציה מקומית‪ ,‬כדי לשבור את השביתה‪.‬‬ ‫המיליציה הצליחה במשימתה‪ ,‬אך הדבר עלה בחייהם של עשרים‬ ‫בני אדם‪ ,‬רובם נשות הכורים וילדיהם‪ .‬הממשל תמך בהתנהגות‬ ‫בלתי דמוקרטית זו של הזכייניות ולא נקף אצבע כדי להפריד בין‬ ‫הניצים‪ .‬תפיסה ממשלתית זו נתנה אור ירוק לשוטרים חמושים‬ ‫לשרוף מחנות אוהלים של שובתים‪ ,‬על נשיהם וטפם‪ ,‬וכן לרצוח‬ ‫את מנהיגם לואיס טיקאס )‪ (Tikas‬על חלקו בתכנון השביתה‪,‬‬ ‫באמצעות מכות בקת רובה וירי בכל חלקי גופו בזמן שהובל‬ ‫לגירוש מהעיר בשל מעורבותו בשביתה‪ .‬העובדה שארגון שביתה‬ ‫לא היה עברה פלילית לא הועילה לו כלל ועיקר‪ ,‬ו"הוצאתו להורג"‬ ‫באופן לא רשמי‪ ,‬ובהסכמה שבשתיקה של הממסד‪ ,‬על ידי קצין‬ ‫המשמר הלאומי נבעה רק מעצם הפרת התפיסה המקובלת של‬ ‫"ערך העבודה" באמריקה‪ 72.‬העיתונאים ואילי התקשורת החרו‬ ‫החזיקו אחרי הממסד‪ ,‬וליבו במאמרי המערכת ובסיקור השביתות‬ ‫את האלימות שכוונה נגד החלשים שבחברה‪ .‬אין ספק שהללו תרמו‬ ‫לאווירת הזעם והשנאה כלפי עובדים‪ ,‬שביקשו זכויות מינימליות‬ ‫עבור עבודתם‪ ,‬וכלפי מובטלים‪ ,‬שכונו מעל דפי העיתונות "מזיקים‬ ‫שיש להרעיל את מזונם"‪ .‬השביתה לא צלחה‪ ,‬והסדר על פי "הזרם‬ ‫המרכזי" הושב על כנו‪.‬‬ ‫אירוע בולט נוסף התרחש ב–‪ ,1937‬שעה שפועלי קו הייצור‬ ‫במפעל המכוניות של הנרי פורד ביקשו להתאגד כדי לעגן את‬ ‫זכויותיהם‪ .‬הפועלים הותקפו קשות על ידי חבורה שהונהגה בידי‬ ‫‪101‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫איש מיליציה מקומית‪ ,‬מתאגרף לשעבר בשם בֶּנ ֶט )‪,(Bennett‬‬ ‫שקיבל את שכרו מהתאגיד‪ .‬כארבעים בני אדם הותקפו ונפצעו‪.‬‬ ‫פורד שבר אמנם את ניסיון ההתאגדות‪ ,‬אולם בלחץ התקשורת‬ ‫ודעת הקהל‪ ,‬שהתרעמו על יחסו לעובדיו במסגרת המאבק‪ ,‬שנקרא‬ ‫"מאבק מעבר רכס ההרים" )"‪ ("Battle of the Overpass‬על שם הגשר‬ ‫שעליו התכנסו הפועלים להביע את מחאתם‪ ,‬חתם כעבור ‪ 3‬שנים על‬ ‫הסכם עבודה עם ארגון העובדים האמריקאי ‪ 73.UAW‬ברקע הדברים‬ ‫עמדה שנאתו הגדולה של פורד ל"מזיקים" היהודים והשחורים‪.‬‬ ‫מערכת היחסים העכורה הזאת בין האזרח לשלטון ביטאה יחסי‬ ‫כוח בין המתעשרים לבין העשירים בחברה הלבנה עצמה‪ ,‬ובאופן‬ ‫ספציפי יותר‪ ,‬את תהליך התערותם בחברה של המהגרים החדשים‬ ‫שדרכם צלחה‪.‬‬ ‫למרבה הפלא‪ ,‬נמנעו האיגודים המקצועיים מלהגיב על‬ ‫האלימות הממשלתית בתמיכה באלימות כדרך להשגת מהפכה‬ ‫חברתית‪ .‬ההפך הוא הנכון‪ :‬ההיסטוריה של מעמד הפועלים מוכיחה‬ ‫שהעובדים האמריקאים העדיפו לדחות את העימות הגלוי לטובת‬ ‫נשיאה בנטל הכלכלי וניהול משא ומתן‪ .‬שום איגוד פועלים גדול‬ ‫לא דגל במדיניות של אלימות‪ :‬מאבקם היה על הבטחת עתיד כלכלי‬ ‫טוב יותר‪ ,‬שיצרף גם אותם לשורת המוצלחים‪ ,‬אלה שהגשימו את‬ ‫החלום האמריקאי‪ .‬היה זה מאבק בין אלה שיש להם לבין אלה‬ ‫שעתיד להיות להם‪ 74.‬באירופה עשו פילוסופים מהפכנים דוגמת‬ ‫קרל מרקס )‪ (Marx‬נפשות בקרב חברי האיגודים‪ ,‬ואילו בארצות‬ ‫הברית כמעט לא היו אידיאולוגים שקידמו את העימות הגלוי ואת‬ ‫האלימות כאמצעים להשגת יעדים‪ ,‬ומי שקידמו עימות כזה לא‬ ‫זכו אלא להד קלוש ובלתי אוהד‪ .‬אם כן‪ ,‬יעדיהם של הפועלים‬ ‫האמריקאים היו צנועים למדי‪ ,‬והשלטון למד כיצד להתמודד עם‬ ‫מחאה ולנטרל אותה מראש‪ .‬עם זאת‪ ,‬המאבקים העקובים מדם על‬ ‫עצם זכותם של עובדים להתארגן הופסקו משעה שהממשל ובתי‬ ‫המשפט הכירו בזכות זו‪.‬‬ ‫‪102‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫אך גורלם של האינדיאנים ושל השחורים לא שפר עליהם‬ ‫באותה מידה‪ .‬האינדיאנים נושלו מאדמותיהם והושמו בשמורות‪,‬‬ ‫תוך מתן הבטחות שווא ועריכת הסכמים שלא כובדו מעולם‪,‬‬ ‫ואילו השחורים שועבדו לאדם הלבן‪ ,‬וגם כששוחררו סבלו דרך‬ ‫קבע ממעשי לינץ' ומהתעללויות פומביות עד אמצע שנות ה–‪30‬‬ ‫של המאה ה–‪ ,20‬ומתקופה זו ועד ראשית שנות ה–‪ 60‬לא נחשבו‬ ‫אזרחים מן השורה‪ ,‬שכן נבצר מהם להשתתף בבחירות לנשיאות‪,‬‬ ‫לרכוש השכלה ועוד‪ .‬אם כן‪ ,‬ההרכב האתני של ארצות הברית‬ ‫מסמן ציר נוסף של אלימות המדינה כלפי תושביה‪ .‬הפסיפס האתני‬ ‫שממנו מורכבת החברה האמריקאית הוא ייחודי מסוגו בעולם‪ .‬אך‬ ‫הפסיפס הזה‪ ,‬ססגוני ככל שיהיה‪ ,‬הוא גם מקור להתנגשויות בין‬ ‫קבוצות אתניות‪ ,‬ובפרט בין הקבוצות האתניות הוותיקות‪ ,‬שכבר‬ ‫נטמעו במרקם החיים האמריקאי‪ ,‬לבין הקבוצות האתניות החדשות‪,‬‬ ‫הנדרשות להוכיח שהן אמריקאיות למהדרין‪.‬‬ ‫במדינה השומרת על הפרדה נוקשה בין דת למדינה קיים ציר‬ ‫נוסף של מתחים‪ :‬הציר הדתי‪ .‬המתחים הללו מתלקחים על נקלה‬ ‫ומחייבים טיפול חוקתי תקיף‪ ,‬אך עם זאת בכפפות של משי‪ ,‬וזאת‬ ‫כדי שלא לעורר בעצם האכיפה את המהומה הבאה‪ .‬וארצות הברית‬ ‫אמנם ידעה בתולדותיה מהומות רבות על רקע דתי‪ .‬במאה ה–‪17‬‬ ‫נרדפו הקווייקרים באלימות על אמונתם; במאה ה–‪ 19‬גאתה שנאת‬ ‫הקתולים למורמונים; ובראשית המאה ה–‪ 20‬בלטו פעולות הקו‬ ‫‪75‬‬ ‫קלוקס קלאן נגד יהודים‪ ,‬קתולים ושחורים‪.‬‬ ‫הדגל האמריקאי מתנוסס אפוא בגאון‪ ,‬ומציג לפנינו את‬ ‫הפרדוקס האמריקאי‪ :‬ארצות הברית היא לכאורה ארץ החירות‬ ‫וארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות‪ ,‬ובה–בעת היא המדינה האלימה‬ ‫ביותר במערב‪ .‬לא מדובר בסתירה‪ ,‬אלא בכלים שלובים‪ :‬משטר‬ ‫דמוקרטי גאה ההולך יד ביד עם אלימות שלטונית שאין לה אח‬ ‫ו�ע‪ .‬עונש המוות האלים מכול‪ ,‬שחדל להתקיים במדינות אירופה‬ ‫המתקדמות אך עומד איתן על מכונו בארצות הברית‪ ,‬הוא דוגמה‬ ‫מובהקת לכך‪.‬‬ ‫‪103‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫הסבר ראשון לאלימות הממוסדת נעוץ בבעיית האפליה‪ ,‬שבגינה‬ ‫הגיעו רבים אל שורת הנידונים למוות‪ .‬מאז ומתמיד הייתה האפליה‬ ‫החברתית בארצות הברית עניין גנרי‪ ,‬והיא הועברה מדור לדור‪.‬‬ ‫נושאיו של דגל הקיפוח השתנו מרגע שהצטרפו למדינת המהגרים‬ ‫— מהגרים חדשים‪ ,‬שלא היו מעורים בנעשה ונתפסו באופן טבעי‬ ‫כטירונים לעומת "הוותיקים"‪ ,‬המצויים בהלכות החברה והתרבות‪.‬‬ ‫נוסיף לכך הבדלי צבע ודת‪ ,‬ונקבל תנאי גידול מושלמים לחיכוכים‬ ‫בין–גזעיים ובין–דתיים‪ .‬האירים‪ ,‬למשל‪ ,‬שילמו מחיר כבד במלחמה‬ ‫עם מקסיקו‪ .‬בשנים ‪ 1848-1846‬גויסו המהגרים החדשים בכוח‪,‬‬ ‫הועברו מערבה למלחמה וזכו ליחס של התעמרות שגבל בפלילים‪.‬‬ ‫המצב ב"בטליון סנט פטריק" היה חמור עד כדי כך שחלק‬ ‫מהחיילים ממוצא אירי הזדהו עם המקסיקאים‪ ,‬הקתולים כמוהם‪,‬‬ ‫ולא עם מפקדיהם הפרוטסטנטים‪ ,‬וחצו את הקווים להילחם כתף‬ ‫אל כתף עם המקסיקאים‪ 76.‬במשפט צבאי מהיר הואשמו בבגידה‬ ‫‪77‬‬ ‫שלושים חיילי הבטליון‪ ,‬רובם ממוצא אירי‪ ,‬והועלו לגרדום‪.‬‬ ‫בראשית המאה ה–‪ 20‬כבר התהפכו היוצרות‪ ,‬והאירים הוותיקים‬ ‫בקליפורניה ביקשו להוכיח את הפטריוטיות שלהם על ידי רדיפת‬ ‫מהגרים חדשים שתפסו את מקומם — סינים שזה מקרוב באו‬ ‫‪78‬‬ ‫ונתפסו בעיניהם כנחותים‪.‬‬ ‫בשנות ה–‪ 20‬היו אלו ה"מאה אחוז אמריקאים" שרדפו אחר‬ ‫מהגרים אנרכיסטים וקומוניסטים מאיטליה‪ .‬הרדיפות כללו את‬ ‫איסופם של כ–‪ 20,000‬איטלקים בליל חורף‪ ,‬בשנת ‪ ,1920‬והשמתם‬ ‫במחנות מעבר כדי לגרשם לארץ מוצאם או לכלוא את אלה שנחשדו‬ ‫בפעילות אנטי–דמוקרטית‪ .‬השיא היה בפרשת "סאקו וונצטי"‪ ,‬שני‬ ‫המהגרים האיטלקים — סנדלר ודייג — שהואשמו בשוד וברצח על‬ ‫לא עוול בכפם‪ ,‬רק בשל מוצאם‪ .‬השניים הוצאו להורג על הכיסא‬ ‫החשמלי‪.‬‬ ‫בשנות ה–‪ 50‬היו אלה קתולים תומכי הסנאטור ג'וזף מקארתי‪,‬‬ ‫שהתאחדו בשנאתם כלפי הפרוטסטנטים המיוחסים של ניו אינגלנד‬ ‫‪104‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫וכלפי השטן היהודי מהוליווד‪ .‬ובשנות ה–‪ 60‬התחוללו מהומות‬ ‫בגטאות השחורים‪ ,‬על רקע כעס ותחושה עזה של חוסר צדק‬ ‫חברתי‪ .‬ממשלו של הנשיא לינדון ג'ונסון )‪ (Johnson‬עשה מאמצים‬ ‫רבים בניסיון לשנות את המצב הקיים באמצעות פרויקטים פדרליים‬ ‫עתירי ממון ושאפתניים‪ ,‬שנועדו לאפשר לאנשי "אמריקה האחרת"‬ ‫— בני המעמדות הנמוכים‪ ,‬השחורים ומגזרים שוליים שמסיבות‬ ‫שונות לא הצליחו להשתלב בחברה — לממש את החלום האמריקאי‪.‬‬ ‫לשם כך הוקמו מערכות להכשרה מקצועית ומרפאות ציבוריות‪,‬‬ ‫חולקו תלושי מזון לנזקקים והואצה החקיקה בנושא זכויות האזרח‪,‬‬ ‫שהביאה לביטול מוחלט של האפליה החוקית של הציבור השחור‬ ‫בדרום ארצות הברית‪ .‬אך התוכנית שנרקמה במטרה לשפר את‬ ‫תנאי החיים של הקהילה השחורה ולתקן את עוולות העבר‪ ,‬תוכנית‬ ‫שכונתה "החברה הגדולה" )"‪ ,("Great Society‬נכשלה ברובה‪:‬‬ ‫מערכת הסעד הענפה נתנה לשוכני משכנות העוני תמריץ לא לצאת‬ ‫לעבודה ואף הגבירה את תלותם בממשלה‪ ,‬וגם תרבות הפשע לא‬ ‫חוסלה‪ .‬אוכלוסיית המעמד הבינוני‪ ,‬הלבנה בעיקרה‪ ,‬התייחסה לכל‬ ‫זה בעוינות וראתה בכך ניגוד לאתוס האינדיווידואליזם האמריקאי‪.‬‬ ‫מה גם שהתוצאות המידיות של הפרויקט זולל הכסף שהקימה‬ ‫הממשלה לא נראו באופק‪ ,‬היות שהתהליך היה הדרגתי ואיטי‪ 79.‬לא‬ ‫ייפלא אפוא שלאחר תום משטרו של ג'ונסון‪ ,‬ועם התחזקות מוקדי‬ ‫השמרנות החדשה בקרב הציבור הרחב‪ ,‬שבה המדינה והתכנסה אל‬ ‫תוך ערכיה השמרניים‪ .‬ב–‪ 1968‬נכנס לבית הלבן ריצ'רד ניקסון‬ ‫)‪ (Nixon‬הרפובליקאי‪ .‬ניקסון דיבר אל "האמריקאי הממוצע‬ ‫העובד למחייתו‪ ,‬הגאה בארצו והסולד מכל מיני חריגים וקבוצות‬ ‫שוליים שיצאו נגד ארצם ושיתפו פעולה עם אויביה הפוליטיים‬ ‫והתרבותיים"‪ 80.‬לקראת סוף כהונתו של ניקסון ב–‪ ,1972‬כבר‬ ‫הייתה הקרקע בשלה לכינונה של "השמרנות החדשה"‪ .‬אחד‬ ‫הביטויים החזקים של שמרנות זו היה החזרת עונש המוות ב–‪:1976‬‬ ‫תגובת נגד לכל הליברלים ו"יפי הנפש" שהקימו תנועות רפורמה‬ ‫‪105‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫ושחרור‪ ,‬אך למעשה גרמו נזקים כלכליים לחברה האמריקאית‬ ‫ההגונה‪ ,‬המשלמת את מיסיה כחוק‪ ,‬ובדיעבד גם נזקים חברתיים‪,‬‬ ‫כגון עלייה חדה בפשיעה‪.‬‬ ‫מקור נוסף לאלימות נעוץ בהתפרצויות על רקע שנאת‬ ‫זרים או על רקע שינוי רדיקלי לרעה במישור הכלכלי‪ ,‬הפוליטי‬ ‫והחברתי‪ ,‬כלומר כל אימת שהאמריקאים חשו מאוימים‪ .‬אפשר‬ ‫להדגים דפוס חוזר זה ביחסם של האמריקאים אל קהילת המהגרים‬ ‫היפנית בראשית המאה ה–‪ .20‬רשויות ההגירה מעולם לא קידמו‬ ‫את פני המהגרים היפנים בברכה‪ ,‬ובעקבות המפלה שהנחילה‬ ‫יפן לרוסיה ב–‪" ,1905‬החלו האמריקאים להאמין שיפן זוממת‬ ‫להתפשט מזרחה"‪ 81.‬יתרה מזאת‪ ,‬היפנים הואשמו ב"פעלתנות‬ ‫יתר" )"‪ ,("Over Industry‬כלומר בחריצות שאיימה על הפועל‬ ‫האמריקאי הממוצע‪ ,‬שנאלץ להתמודד עם מהגר יעיל ממנו‪ .‬שיאו‬ ‫של היחס המוסדי המבזה כלפי המהגרים היפנים נרשם במלחמת‬ ‫העולם השנייה‪ ,‬כשהממשלה החליטה לכלוא אמריקאים ממוצא‬ ‫יפני במחנות הסגר )אך לא שקלה לנקוט אמצעים דומים כלפי‬ ‫‪82‬‬ ‫אמריקאים ממוצא גרמני(‪.‬‬ ‫מקור נוסף לאלימות הממוסדת היה מיתוס ההצלחה והשפע‬ ‫שארצות הברית טיפחה מאז ומעולם‪ .‬רעיון הסְפר‪ ,‬על מרחביו‬ ‫הפתוחים וההזדמנויות העסקיות הטמונות בו‪ ,‬הסעיר את דמיונם‬ ‫של מיליוני בני אדם בארצות הברית‪ .‬המיתוס שנארג סביב הסְפר‬ ‫וסביב האפשרות העקרונית להגיע בתוך זמן קצר לעושר אגדי‬ ‫היה בעל השפעה כבירה על הדמיון האמריקאי‪ .‬במרכזו של אתוס‬ ‫הסְפר עמד האינדיווידואל‪ ,‬האדם הבודד שבמו ידיו מצליח להשיג‬ ‫את ההצלחה המיוחלת‪ .‬אתוס זה הפקיד בידי הפרט את האחריות‬ ‫הבלעדית על אורח חייו ועל מעשיו ושלל כל התערבות מטעם‬ ‫השלטון‪ ,‬הכנסייה או המסורת‪ .‬הקניין הפרטי קודש‪ ,‬והאדם הפרטי‬ ‫‪83‬‬ ‫היה רשאי אפוא לעשות ברכושו כראות עיניו‪.‬‬ ‫החיים בסְפר היו כרוכים בסכנות לאין ספור‪ .‬עיקר החשש היה‬ ‫‪106‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫מפני התנפלות של אינדיאנים‪ ,‬שודדי בקר או מקסיקאים‪ .‬בשל‬ ‫המרחבים הגדולים לא היה אפשר להקים מערכת ביטחון מרכזית‬ ‫לשמירת החוק והסדר‪ ,‬שתיתן מענה מידי לצורכי המתיישבים‪ .‬על‬ ‫כן שודד בקר שנתפס היה נכלא למשך חודשים ארוכים על ידי‬ ‫בעלי החווה‪ ,‬עד שיגיע שופט נודד לשפוט אותו ולגזור את דינו —‬ ‫לרוב דין מוות‪ .‬בינתיים נאלץ בעל החווה לכלכל את הגנב ולדאוג‬ ‫לשמירה עליו‪ ,‬ולשאת לפיכך בעלות לא מבוטלת‪ .‬עקב כך התפתח‬ ‫נוהג של "ויג'ילנטיות"‪ ,‬כלומר "לקיחת החוק בידיים" או עשיית‬ ‫דין עצמית‪ ,‬ובעל החווה היה תולה את פורע החוק בראש חוצות‪ .‬כך‬ ‫זכה הסְפר לכינוי "המערב הפרוע"‪ .‬במקרים אחרים פעלו "חברות‬ ‫שמירה" מקצועיות שחבריהן כונו "ריינג'רס"‪ ,‬כלומר סיירים‪ .‬הם‬ ‫היו אקדוחנים‪ ,‬מיומנים בהפעלת כלי נשק וברכיבה על סוסים‪,‬‬ ‫ששמרו על אזורי מחיה שלמים בסְפר‪ .‬הם בחרו בעצמם את מנהיגם‬ ‫וחילקו ביניהם את השכר על עבודתם‪ .‬הם הורשו לירות ולהרוג‬ ‫וליזום התקפות על פורעים המערערים את החוק והסדר באזור‪.‬‬ ‫הם התאפיינו בתעוזה רבה ובאדישות מכוונת כלפי גורלם של‬ ‫יריביהם‪ ,‬ופעלו לכאורה על פי שני "כללים"‪ :‬הכלל הראשון הוא‬ ‫כלל "המנצח לוקח הכול"‪ ,‬והכלל השני הוא שאין שום כללים‪...‬‬ ‫למותר לציין שהם פעלו בלא כל הרשאה מטעם המדינה‪ ,‬לא‬ ‫כאנשי משטרה ואף לא כאנשי מיליציה‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬הם נתפסו‬ ‫כחלק בלתי נפרד מהחוויה האמריקאית‪ ,‬הדוגלת באינדיווידואליזם‬ ‫קיצוני‪ ,‬המתיר ליחידים ולקבוצות לשאת נשק לשם הגנה עצמית‪.‬‬ ‫גישה זו אפשרה לימים לתאגידים ולחברות ענק ליהנות מכוח רב‬ ‫ללא כל התחייבות לתת דין וחשבון על מעשיהם‪.‬‬ ‫הדת הנוצרית הפרוטסטנטית הייתה ועודנה מרכיב דומיננטי‬ ‫נוסף בחברה האמריקאית‪ .‬המהגרים הראשונים ראו את עצמם‬ ‫כ"עם נבחר"‪ ,‬שניתן לו "הייעוד הגלוי" להיטיב את החברה בשם‬ ‫האלוהים‪ .‬המרחבים העצומים היו ל"ארץ המובטחת" והאמנה‬ ‫החברתית קיבלה משמעות אלוהית‪ .‬בהמשך הדברים‪ ,‬משנוספו‬ ‫‪107‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫מהגרים מרקעים דתיים אחרים‪ ,‬שלא היו שותפים לתפיסת העולם‬ ‫הנוצרית ולמוסר הפרוטסטנטי‪ ,‬שעיקרו רדיפה אחר העושר בעבודה‬ ‫קשה ובמאמץ משתלם‪ ,‬נוצר מצב של היעדר מסורת חברתית‬ ‫ותרבותית משותפת‪ .‬כפועל יוצא מכך נוצר צורך להקים מעין‬ ‫חזית רוחנית דתית‪ ,‬שתבוא לידי ביטוי בחוקה‪ ,‬שתספק "מסגרת‬ ‫משטרית יציבה‪ ,‬שבתוכה תוכל הדמוקרטיה האמריקאית לעשות‬ ‫את ההתאמות הנדרשות בשל שינוי העתים"‪ 84‬ותספק את הצורך‬ ‫באידיאל חברתי מוכלל תוך כדי הפיכתו לחלק אורגני מתמונת‬ ‫העבר‪ ,‬ההווה והעתיד "המקודשים"‪ 85.‬משנצרבה תפיסה זו בזהות‬ ‫האמריקאית‪ ,‬היה אפשר להכריז שהמערכת הפוליטית הנבחרת‪ ,‬על‬ ‫מוסדותיה וערכיה‪ ,‬פועלת באופן לגיטימי מכוח קדושת האידיאל‬ ‫החברתי‪.‬‬ ‫באופן פרדוקסלי גינו האמריקאים את הדיכוי‪ ,‬את האפליה ואת‬ ‫היעדר הייצוג הפוליטי בממשלים אפלים כמו בברית המועצות‪,‬‬ ‫אך לא טרחו להתייחס לקבוצות שדוכאו‪ ,‬הופלו או לא זכו לייצוג‬ ‫פוליטי בביתם–שלהם )בעיקר שחורים‪ ,‬כי היהודים‪ ,‬למשל‪ ,‬היו‬ ‫מיעוט‪ ,‬אולם יכלו להצביע ולהשתתף בהליך הפוליטי(‪ .‬כפועל‬ ‫יוצא מכך זכו ל"יחס מיוחד" השחורים‪ ,‬שרק לימים זכו להכרה‬ ‫כ"אפרו–אמריקאים"‪ ,‬שאבותיהם הובאו בכפייה מאפריקה לשרת‬ ‫כעבדים‪ ,‬האינדיאנים‪ ,‬המקסיקאים והקתולים‪ ,‬שאמנם היו חלק‬ ‫מ"האומה"‪ ,‬אך בהחלט לא חלק מן "העם הנבחר"‪ .‬עם זאת‪,‬‬ ‫בשונה מבני הלאומים והדתות הללו‪ ,‬אזרחותם האמריקאית של‬ ‫השחורים לא הוכחשה לאחר מלחמת האזרחים‪ ,‬אבל שייכותם‬ ‫לארצות הברית ה"אמיתית"‪ ,‬ה"מהפכנית"‪ ,‬יוצרת העולם החדש‪,‬‬ ‫הוטלה בספק‪ 86.‬לכן הותר דמם במעשי לינץ' אכזריים ובמהומות‪,‬‬ ‫והם סבלו מאפליה בעבודה‪ ,‬בשכר ובהשכלה‪ ,‬מתיחום בגטאות‬ ‫ובשכונות עוני וכיוצא בזה‪ .‬וכך‪ ,‬בעוד האומה האמריקאית רואה‬ ‫את עצמה כמנהיגת העולם החופשי‪ ,‬נושאת הדגל של שלום וצדק‪,‬‬ ‫לא התקשה האדם האמריקאי מהיישוב לזהות אלמנטים חיצוניים‬ ‫‪108‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫ופנימיים‪ ,‬ובהם אינדיאנים‪ ,‬קומוניסטים‪ ,‬שחורים‪ ,‬יהודים‪ ,‬קתולים‬ ‫ואנרכיסטים‪ ,‬כנציגי רשע תורניים שיש לטפל בהם ביד קשה‪.‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬אמריקה הייתה מעוז הקִדמה של העולם החדש‪.‬‬ ‫המצאות לאין ספור שהשפיעו רבות על עתיד העולם הומצאו בלב‬ ‫הארץ המובטחת של העולם החדש‪ :‬המצאת הטלגרף והטלפון של‬ ‫בל )‪ ,(Bell‬המצאת החשמל והסינמטוגרף של אדיסון‪ ,‬המכונית‬ ‫המשפחתית לכל עובד של פורד ועוד‪ .‬התעשייה תועלה למטרות‬ ‫שלום‪ ,‬רפואה ומלחמה‪ ,‬להתחמשות ולביסוס מעמדה של אמריקה‬ ‫בעולם‪ .‬מאידך גיסא הפכה הקִדמה לחרב פיפיות‪ ,‬כשהחלו ההמצאות‬ ‫לשמש את הממשלה נגד תושביה — דוגמת השימוש בחשמל לשם‬ ‫הוצאה להורג בכיסא החשמלי‪ ,‬המצאת חדר הגז‪ 87‬בראשית שנות‬ ‫ה–‪ ,20‬או הזריקה הקטלנית ששימשה לאותה המטרה‪ .‬וכך‪ ,‬התנופה‬ ‫הטכנולוגית המרשימה שאפיינה את ארצות הברית וסיפקה לה‬ ‫מקור לגאווה ולכוח‪ ,‬התפתחות שהשפיעה גם על היווצרות התמונה‬ ‫הנעה‪ ,‬הראינוע והקולנוע‪ ,‬שימשה את ארצות הברית גם למימוש‬ ‫האידיאולוגיה השמרנית שלה‪ ,‬שגולמה בין השאר בעונש המוות‪.‬‬ ‫כך נוצקה אפוא האלימות הקשה לתוך ההתארגנות החברתית‬ ‫בארצות הברית‪ ,‬ואף חלחלה ללב לבה של מערכת המשפט‬ ‫הליברלית‪ .‬נראה שעונש המוות הנהוג בארצות הברית מיטיב לשקף‬ ‫את הממד האלים הזה‪ .‬כדי להבין את התופעה הזאת לעומקה‪ ,‬מן‬ ‫הראוי להתבונן בה דרך טקסטים חברתיים ותרבותיים המעניקים‬ ‫לה פשר‪ ,‬כגון הקולנוע והטלוויזיה — הרואים לא אחת בעונש‬ ‫המוות בארצות הברית משל חברתי‪.‬‬ ‫דוגמה מעניינת בהקשר זה היא דרמה טלוויזיונית של הבמאי‬ ‫ברוס פיטמן )‪ (Pittman‬בשם הריסון ברג'רון )‪,(Harrison Bergeron‬‬ ‫שנוצרה בקנדה ב–‪ .1995‬זוהי דרמה עתידנית‪ ,‬ריאליסטית באופיה‪,‬‬ ‫המנסה לתאר את חיי האמריקאים בעתיד‪ 60 ,‬שנה לאחר מועד‬ ‫יצירת הסרט‪ .‬העלילה‪ ,‬המבוססת על סיפור מאת הסופר האמריקאי‬ ‫קורט וונגוט )‪ ,(Vonnegut‬משרטטת את מערכת היחסים בין האזרח‬ ‫‪109‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫האמריקאי למדינתו‪ .‬ארצות הברית העתידנית המתוארת בסרט‬ ‫זה היא מדינה שבה לחיי תושביה‪ ,‬ולחיי אנוש בכלל‪ ,‬אין כל‬ ‫ערך‪ ,‬והמכנה המשותף הנמוך מכתיב את אורחות חייו של הכלל‪.‬‬ ‫השנה היא ‪ ,2054‬ובעולם עתידני זה‪ ,‬שבו אסור להתבלט‪ ,‬צעיר‬ ‫מרדן בשם הריסון מפר את החוקים הכופים על תושבי המדינה‬ ‫להיות "ממוצעים" ומנסה לארגן מרד‪ .‬במהלך ניסיונותיו הוא‬ ‫מצליח להתחבב על אנשי "המרכז" )מרכז השליטה של המפלגה‬ ‫בתושבים(‪ ,‬ומוזמן לעבוד בשורותיו‪ .‬פעילות "המרכז" נועדה‬ ‫"לאפשר" לאזרח הממוצע לחיות חיים ממוצעים‪ ,‬ללא טלטלות‬ ‫שכליות או רגשיות גדולות‪ .‬תקופת החיים האידיאלית שבה קובעו‬ ‫חייהם של אזרחי המדינה היא שנות ה–‪ ,50‬המאופיינות בתום‬ ‫נעורים ובפטריוטיות לאומית‪" .‬המרכז" שולט באזרחים באמצעות‬ ‫סרטים חשמליים שחוברו לראשיהם ומתבונן בחייהם דרך מצלמות‬ ‫נסתרות‪ .‬השמירה על הבינוניות והשליטה בכלל באה לידי ביטוי‬ ‫בבחירותיו של "המרכז" למען תושביו‪ :‬הוא בוחר באקראי דמויות‬ ‫מן השוליים‪ ,‬כגון מלצרית ונפח‪ ,‬שישמשו בתפקידי מפתח במדינה‬ ‫)נשיא או מושלת מדינה(‪ .‬הריסון הצעיר מביט בהשתאות במסכי‬ ‫הטלוויזיה שב"מרכז"‪ ,‬ובסופו של דבר מתמנה לתפקיד של עורך‬ ‫חדשות‪ .‬בתפקידו זה הוא נאלץ להתמודד עם בעיות מוסריות‬ ‫וערכיות‪ .‬אחת הבעיות המרכזיות שהוא נתקל בהן היא העונשים‬ ‫שתושבים "ממוצעים" גוזרים במסגרת ועדות מקומיות‪ ,‬שבהן‬ ‫שולט כמובן "המרכז"‪ ,‬ובעידודו‪ :‬יושבת ראש של ועדה מקומית‬ ‫מחליטה להוציא להורג כל מי שנתפס בביצוע עברת חניה‪.‬‬ ‫לטענתה עריכת משפט לעברייני תנועה והענשתם בבתי כלא היא‬ ‫בזבוז מיותר‪ ,‬המכביד על הכיס הציבורי‪ .‬הציבור "מסכים" עמה‪,‬‬ ‫ו"המרכז" מביע את הסכמתו‪ .‬זוהי החלטה גורלית שקיבלה ועדה‬ ‫בעלת הבנה מוגבלת‪ ,‬ממוצעת‪ .‬הגיבור מציין בסרקזם שהוצאתה‬ ‫להורג של כלל האוכלוסייה עשויה להיות חסכונית יותר‪ .‬המלווה‬ ‫שלו מחווה את דעתה בנושא‪" :‬אני מעדיפה ‪ 200‬הרוגים ובתוכם‬ ‫אדם אשם אחד על פני אדם אשם אחד בתוך ‪ 200‬זכאים"‪.‬‬ ‫‪110‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫את הדרמה‪ ,‬שנוצרה כאמור ב–‪ ,1995‬כתב סופר אמריקאי‬ ‫והיא עוסקת בחברה האמריקאית‪ ,‬או במה שהוא מכנה "המהפכה‬ ‫האמריקאית השנייה"‪ 88.‬זהו עידן חדש‪ ,‬שבו התושבים מתנערים‬ ‫מהמשטר הקיים ומקימים משטר חדש ו"מהפכני"‪ .‬המתודות‬ ‫השלטוניות שלהם‪ ,‬על פי וונגוט‪ ,‬הן עתידניות ודיקטטוריות‪,‬‬ ‫וכמו כל מהפכה‪ ,‬גם זו שמה ללעג את הישגי המהפכה הראשונה‬ ‫ומאדירה את הישגיה–שלה‪ .‬וונגוט מתאר כיצד היומרה לשלום‬ ‫ולסדר עולמי מתעוותים בראי השליטה הבלתי מסויגת של שלטון‬ ‫בתושביו‪ ,‬מבחינה נפשית ופיזית‪ .‬חברה כזו לא נבראה יש מאין‪,‬‬ ‫אלא היא קמה על אדניו של סדר מגובש המתקיים זה כ–‪ 300‬שנה‪.‬‬ ‫התעצמותו של סדר זה‪ ,‬המבוסס על ערכים אמריקאיים נושנים‪,‬‬ ‫מגלה את מערומיה של חברה חסרת חסד ורחמים‪ ,‬שערך חיי האדם‬ ‫בה אפסי‪ .‬משל ההוצאות להורג האוטומטיות של עברייני החניה‬ ‫מעיד על המדרון החלקלק שעליו גולשים חיי אדם בדמוקרטיה‬ ‫הליברלית האמריקאית‪ ,‬הפורצת את הסכר בעצם מיסודו של עונש‬ ‫המוות‪ .‬הדרמה מדגישה שבזמן המהפכה הראשונה‪ ,‬ב–‪ ,1776‬לא‬ ‫נהגו להראות הוצאות להורג‪ ,‬ואילו כעת‪ ,‬בעידן המודרני‪ ,‬שבו זכות‬ ‫הציבור לדעת גוברת על הכול‪ ,‬יוצגו ההוצאות להורג לעיני הציבור‬ ‫הרחב‪ ,‬הצמא למראות‪.‬‬ ‫כ–‪ 15‬שנה קודם לצאת סרטו של פיטמן‪ ,‬ב–‪ ,1980‬נעשה‬ ‫הסרט טום הורן )‪ ,(Tom Horn‬בבימויו של ויליאם ויארד )‪.(Wiard‬‬ ‫לכאורה זהו סרט מז'אנר המערבונים‪ ,‬המבקש לתאר את חייהם של‬ ‫המתיישבים בארצות הברית בסוף המאה ה–‪ 19‬ובראשית המאה‬ ‫ה–‪ .20‬אך נושאו האמיתי של הסרט אינו אקדוחנים‪ ,‬אלא היחסים‬ ‫המורכבים שבין היחיד לבין החברה שבה הוא נטוע‪ .‬סרט זה מציג‬ ‫את התשתית הרעיונית לעמדתו של וונגוט בסיפורו‪ ,‬הגורסת‬ ‫שהאלימות הממוסדת טבועה בחברה האמריקאית‪.‬‬ ‫הסרט‪ ,‬בכיכובו של סטיב מקווין )‪ ,(McQueen‬מגולל את‬ ‫סיפור חייו האמיתי של הגשש תום הורן‪ ,‬סוכן מיוחד בחברת‬ ‫‪111‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫החקירות הנודעת פינקרטון‪ .‬להורן עבר מפואר בלכידת שודדי‬ ‫בנקים ועבריינים רבים‪ ,‬ובהם הלוחם האינדיאני האגדי ג'רונימו‬ ‫)‪ ,(Geronimo‬שהפיל את חתִתו על אזורי סְפר שלמים‪ .‬נאמר על‬ ‫הורן שהרג ‪ 17‬איש בחסות שולחיו‪ .‬כשפרש מעבודתו בפינקרטון‬ ‫נשכר לשמור על עדרי בקר מפני גנבות‪ ,‬שנחשבו לבזויות מסוגן‪,‬‬ ‫בהצלחה רבה‪ .‬במסעותיו במערב פגש חוואי אמיד‪ ,‬ששכר את‬ ‫שירותיו בשם כל תושבי הסביבה כדי להגן על עדריהם‪ .‬לשם כך‬ ‫העניק לו‪ ,‬בהסכמת התושבים‪ ,‬תפקיד פורמלי של שוטר אזורי‪.‬‬ ‫בהסכם עמו נקבע שתמורת כל גנב בקר שיצליח להרוג‪ ,‬יקבל ‪600‬‬ ‫דולר‪ .‬הורן הסכים‪ ,‬ושמר ביעילות רבה על האזור ועל תושביו‪ .‬אך‬ ‫הצלחתו הייתה בעוכריו‪ ,‬והיו שחשבו שיש להיפטר ממנו‪ .‬עד מהרה‬ ‫נמצאה אמתלה‪ .‬בנו בן ה–‪ 14‬של חוואי מקומי שהיה מתחרהו של‬ ‫מעסיקו של הורן נמצא ירוי בנסיבות לא ברורות‪ .‬מפקד המשטרה‬ ‫המקומי השקה את הורן לשוכרה והצליח להוציא מפיו קטעי‬ ‫משפטים שקשרו אותו לכאורה לאירוע‪ .‬בלחצם של בעלי חוות‬ ‫אחרות‪ ,‬שהצלחתו והצלחת מעסיקו חרתה להם ממילא‪ ,‬הצליח‬ ‫מפקד המשטרה לשכנע את הגורמים הנוגעים בדבר באשמתו‪ .‬וכך‬ ‫הואשם הורן‪ ,‬איש החוק‪ ,‬בשם החוק‪ .‬הורן לא קיבל ייצוג משפטי‬ ‫הולם מאת המחוז שבו עבד‪ ,‬ונשפט מכיוון שבעלי האינטרסים שרצו‬ ‫בהסתלקותו עשו מאמצים רבים לקעקע את מעמדו של האקדוחן‬ ‫השכור )כבר לא שומר השדות(‪ .‬גורלו נחרץ והוא הוצא להורג‪.‬‬ ‫מעסיקו ונציג הציבור הסכימו לַמעשה בקול ענות חלושה‪.‬‬ ‫הורן היה ער לעובדה שהוא קורבן של מערכת חברתית‬ ‫ומשפטית שחיפשה אשמים כדי להרגיע גורמים שונים בקהילה‪.‬‬ ‫בחודש שקדם למותו הוא כתב את זיכרונותיו והצטלם עם החבל‬ ‫שייכרך סביב צווארו‪ .‬בזיכרונותיהם של רבים מבני התקופה נכתב‬ ‫‪89‬‬ ‫במפורש שאשמתו של הורן לא הוכחה עד תום‪.‬‬ ‫הוצאתו להורג של הורן‪ ,‬שסירב להפגין כל מורא‪ ,‬הייתה לאגדה‪.‬‬ ‫זוהי דוגמה מובהקת לבוגדנותה של מערכת ציבורית כלפי אנשיה‪,‬‬ ‫‪112‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫בעיקר לאור העובדה שהורן נחשב‪ ,‬לפי דבריו של היסטוריון הפשע‬ ‫קרל סיפאקיס‪ ,‬ל"אקדוחן היעיל במערב"‪ ,‬והוצאתו להורג נתפסה‬ ‫כתמוהה מאוד‪ .‬עם זאת‪ ,‬הוצאתו להורג "מובנת לחברה המורגלת‬ ‫ביחס כפוי טובה ועוין אל מי שלכאורה סוטה מדרכיה"‪ 90.‬הוצאתו‬ ‫להורג בסצנה הסופית של הסרט טום הורן אמורה לקרוא תיגר על‬ ‫האלימות הממוסדת שננקטה כלפיו‪ .‬הוא מתבונן בבוז בשופט‪,‬‬ ‫המשמש כנציג הציבור ודוברו‪ ,‬ואף לועג לו‪ .‬רגע לפני מותו‪ ,‬הוא‬ ‫מכה בתדהמה את הסוהר ואת התליין באמירת דברים הנוגדים כל‬ ‫כך את האופי הדמוני ששיוו לו במהלך המשפט‪ :‬בדבריו האחרונים‬ ‫הוא פונה לתליין‪ ,‬מברך אותו על נישואיו הטריים ומבקש ממנו‬ ‫‪91‬‬ ‫לשמור על המשפחה החדשה שהוא מקים‪.‬‬ ‫את גישתם של קובעי המדיניות בארצות הברית בעניין עונש‬ ‫המוות‪ ,‬כמו גם את דעת הקהל בנושא זה‪ ,‬יש להבין על רקע שתי‬ ‫המטריצות האידיאולוגיות העיקריות המכתיבות את סדר היום‬ ‫האמריקאי‪ :‬המטריצה הדתית והמטריצה החוקתית‪ .‬חרף ההפרדה‬ ‫הרשמית בין דת למדינה‪ ,‬ארצות הברית היא מדינה דתית למדי‪,‬‬ ‫שהנוצרים הפרוטסטנטים מהווים בה רוב מכריע‪ .‬כמו בכל סוגיה‬ ‫פוליטית עקרונית‪ ,‬גם השיח בעניין עונש המוות ספוג בלשון דתית‪,‬‬ ‫שמושגיה מכתיבים את הטיעונים בעד ונגד העונש הקשה‪ .‬ארצות‬ ‫הברית היא גם מדינה חוקתית‪ ,‬שהקוד הגנטי שלה נרשם בחוקה‬ ‫שכוננו האבות המייסדים במאה ה–‪ ,18‬ובתיקונים שנוספו לה ברבות‬ ‫השנים‪ ,‬המעגנים את זכויות האדם‪ .‬אין להבין את ההיסטוריה של‬ ‫עונש המוות בארצות הברית וייצוגיו הקולנועיים בלי דיון ברקע‬ ‫הדתי להיסטוריה הזאת‪.‬‬ ‫כמה פסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה ממלאים תפקיד מרכזי‬ ‫בשיח האמריקאי על אודות עונש המוות לאורך הדורות‪ ,‬ומשמשים‬ ‫בארסנל הטיעונים של התומכים בעונש מזה ושל המתנגדים לו‬ ‫מזה‪ .‬חשוב לזכור כי המובן המיוחס לפסוקים הללו נשען על‬ ‫התרגומים לאנגלית‪ ,‬שהחשוב שבהם הוא תרגום המלך ג'יימס‪,‬‬ ‫ושהמקור העברי אינו מבטא תמיד את אותה משמעות‪.‬‬ ‫‪113‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫הפסוק הראשון שראוי להזכיר בהקשר הזה לקוח מספר‬ ‫בראשית‪ ,‬פרק ט פסוק ו‪ ,‬שם אומר אלוהים לנוח את הדברים האלה‪:‬‬ ‫"שופך דם האדם באדם דמו יישפך‪ ,‬כי בצלם אלוהים עשה את‬ ‫האדם"‪ .‬הדיבר השישי בעשרת הדיברות‪ ,‬שמות כ יג‪ ,‬הקובע "לא‬ ‫תרצח"‪ ,‬הוא כמובן פסוק מכריע נוסף בדיון‪ .‬בויקרא כד‪ ,‬יז‪-‬כא‪,‬‬ ‫אומר אלוהים את הדברים האלה בדברו אל משה‪:‬‬ ‫ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת‪ .‬ומכה נפש בהמה ישלמנה‬ ‫נפש תחת נפש‪ .‬ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה‬ ‫לו‪ .‬שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום‬ ‫באדם כן ינתן בו‪ .‬ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת‪.‬‬ ‫בברית החדשה‪ ,‬בחזון יוחנן יג י‪ ,‬נאמר‪:‬‬ ‫המוליך שבי ילך בשבי וההורג בחרב הרוג יהרג בחרב בזאת‬ ‫סבלנות ואמונת הקדושים‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬במתי ה לח‪-‬לט אומר ישו להמון את הדברים האלה‪,‬‬ ‫בדרשה שהוא נושא על ההר‪:‬‬ ‫שמעתם כי נאמר עין תחת עין שן תחת שן‪ .‬ואני אומר לכם‬ ‫אל תתקוממו לרשע והמכה אותך על הלחי הימנית הטה לו‬ ‫גם את האחרת‪.‬‬ ‫הוויכוח הנסמך על כתבי הקודש מתרכז אפוא במתח שבין העיקרון‬ ‫"עין תחת עין ושן תחת שן" מן התנ"ך לבין עקרון "הושטת הלחי‬ ‫השנייה" מהברית החדשה‪ .‬התנ"ך מצווה לכאורה לגזור מוות על‬ ‫אדם הרוצח אדם אחר‪ ,‬ואילו המשיח הנוצרי מטיף לסובלנות גם‬ ‫במקרים כאלה‪ ,‬כלומר שולל לכאורה את עונש המוות‪ .‬הדיבר "לא‬ ‫תרצח" יכול‪ ,‬כמובן‪ ,‬לשרת את הטוענים משני צדי המתרס‪ ,‬שכן‬ ‫הוא אוסר באופן קטגורי מעשי רצח — מעשי רצח פרטיים ומעשי‬ ‫רצח מטעם המדינה גם יחד‪.‬‬ ‫‪114‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫מסגרת נוספת לדיון בהקשר הזה היא שאלת מעמדה של‬ ‫המדינה‪ .‬באיגרת אל הרומים יג א‪-‬ד‪ ,‬אומר פאולוס‪:‬‬ ‫כל נפש תיכנע לגדולת הרשויות כי אין רשות כי אם מאת‬ ‫האלוהים והרשויות הנמצאות על יד אלוהים נתמנו‪ .‬לכן כל‬ ‫המתקומם לרשות ממרה את פי האלוהים והממרים ישאו את‬ ‫עוונם‪ .‬כי אין פחד השליטים על עושי הטוב כי אם על עושי‬ ‫הרע ועל כן אם רצונך שלא תירא מן הרשות עשה הטוב והיה‬ ‫לך שבח מאִתה‪ .‬כי משרתת אלוהים היא לטוב לך אבל אם‬ ‫הרע תעשה ירא כי לא לחינם חגורת חרב היא כי משרתת‬ ‫אלוהים היא לשלם גמול ולשפוך חֵמה על עושי הרע‪.‬‬ ‫דברים אלה פירושם "דינא דמלכותא דינא"‪ ,‬כלומר המדינה היא‬ ‫הריבון ועלינו לציית לרצונה — לרבות הרצון להוציא להורג את‬ ‫פושעיה המסוכנים‪ .‬גם דבריו של ישו במתי כב כא — "תנו לקיסר‬ ‫את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים" — תומכים בקו זה‪.‬‬ ‫אלה אפוא כמה מיסודותיו של הפולמוס הדתי בעניין עונש‬ ‫המוות‪ .‬כאמור‪ ,‬בבחינת ההיסטוריה של עונש המוות ראוי לתת את‬ ‫הדעת גם על התיקונים לחוקה המשמשים תשתית מושגית פוליטית‬ ‫לדיונים בעונש זה‪ .‬שלושה תיקונים בולטים בהקשר זה — התיקונים‬ ‫ה–‪ 5‬וה–‪ ,8‬משלהי המאה ה–‪ ,18‬והתיקון ה–‪ ,14‬מ–‪.1866‬‬ ‫התיקון ה–‪ 5‬לחוקה קובע כדלקמן‪:‬‬ ‫לא יובא אדם לדין על פשע שדינו מיתה‪ ,‬או על פשע נתעב‬ ‫אחר‪ ,‬אלא על פי חוות דעת או כתבי אישום של חבר מושבעים‬ ‫גדול )לחקירה מוקדמת(‪ ,‬למעט מקרים שיתרחשו בצבא‬ ‫היבשה‪ ,‬בצי או במיליציה‪ ,‬במהלך שירות פעיל‪ ,‬בעת מלחמה‬ ‫או בשעת סכנה לציבור; כמו כן לא תרחף על אדם פעמיים‬ ‫סכנה לחייו או לגופו בגין אותה עברה‪ ,‬ולא יאולץ להעיד‬ ‫במשפט פלילי נגד עצמו‪ ,‬ולא יישללו חייו‪ ,‬חירותו או קניינו‬ ‫בלי הליך משפטי תקין‪ ,‬ולא יילקח קניינו הפרטי לשימוש‬ ‫‪92‬‬ ‫הציבור בלי פיצוי הוגן‪.‬‬ ‫‪115‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫התיקון ה–‪ 8‬קובע כדלקמן‪:‬‬ ‫לא תידרש ערבות מופרזת‪ ,‬לא יוטלו קנסות מופרזים ולא‬ ‫‪93‬‬ ‫ייגזרו עונשים אכזריים ובלתי רגילים‪.‬‬ ‫והתיקון ה–‪ 14‬קובע‪:‬‬ ‫כל מי שנולד או התאזרח בארצות הברית ונתון לשיפוטה הנו‬ ‫אזרח ארצות הברית והמדינה אשר בה הוא מתגורר‪ .‬מדינה לא‬ ‫תחוקק ולא תאכוף חוק שיגביל את הזכויות ואת החסינות של‬ ‫אזרחי ארצות הברית; כמו כן המדינה לא תשלול מאדם את‬ ‫חייו‪ ,‬חירותו וקניינו בלי הליך משפטי נאות‪ ,‬ולא תשלול מכל‬ ‫‪94‬‬ ‫אדם שבתחום שיפוטה הגנה שווה על ידי החוקים‪.‬‬ ‫אפשר כמובן לפרש את שלושת התיקונים בדרכים שונות‪ ,‬והם‬ ‫משמשים מטבע הדברים את התומכים בעונש המוות ואת המתנגדים‬ ‫לו גם יחד‪ .‬התיקון הבולט ביותר בדיון בעונש המוות‪ ,‬כפי שנראה‬ ‫בהמשך‪ ,‬הוא התיקון ה–‪ ,8‬ובעיקר השאלה אם עונש המוות הוא‬ ‫אמנם "עונש אכזרי ובלתי רגיל"‪.‬‬ ‫עונש קדום‪ ,‬עולם חדש‪ :‬ההיסטוריה של עונש המוות‬ ‫בארצות הברית‬ ‫מהעידן הקדום ועד לעת החדשה‬ ‫לעונש המוות היסטוריה ארוכה‪ .‬אומות רבות מהעידן העתיק‬ ‫יכולות לשאת בתואר החברות "הראשונות" שעונש המוות מופיע‬ ‫בהן כחלק מענישה שלטונית‪ .‬העדויות הכתובות הקדומות ביותר‬ ‫נמצאו במגילת חמורבי )המאה ה–‪ 18‬לפנה"ס(‪ .‬בתקופה זו נקבעו‬ ‫אמות מידה לגזירת עונש מוות‪ ,‬וכן נקבע באילו מקרים יחילו את‬ ‫העונש וכיצד יומתו העבריינים‪ .‬הדת היהודית שאבה את עיקריה‬ ‫מחוקי חמורבי‪ ,‬שהשפיעו על עשרת הדיברות ועל ציוויים רבים‬ ‫אחרים‪ .‬במאה ה–‪ 7‬לפנה"ס‪ ,‬בזמן שלטונם של הדיקטטורים ביוון‪,‬‬ ‫‪116‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫הוחלט על שורה של צעדים דרסטיים כנגד ההלנים‪ :‬חוקים אלה‬ ‫נקראו "חוקים דרקוניים"‪ ,‬והחילו את עונש המוות על כל סוגי‬ ‫הפשעים — קלים כחמורים‪ .‬במאה ה–‪ 5‬לפנה"ס באתונה שימש‬ ‫עונש המוות השראה בתחומים שונים של התרבות‪ .‬בזמנים אלה‬ ‫היה עונש המוות לא רק העונש האולטימטיבי שבספר החוקים‪,‬‬ ‫אלא גם זכה לגילומים דרמטיים באמנות הבמה‪ .‬בשנים ‪451-150‬‬ ‫לספירה אימצה רומי חלק נכבד מקודקס העונשין היווני‪ ,‬שכללה‬ ‫אותו וקבעה שתים–עשרה טבלאות ליישום עונש המוות‪ ,‬לרבות‬ ‫צליבה‪ ,‬הטבעה‪ ,‬הלקאה למוות‪ ,‬שרפה בחיים ושיפוד העבריין‪.‬‬ ‫העונש בתקופה זו נוצל גם לתחום החיים החברתיים והתרבותיים‬ ‫של רומי‪ ,‬בקרבות גלדיאטורים של אסירים ועבדים‪ ,‬ששעשעו את‬ ‫הקהל ובד בבד אפשרו לקיסר לחרוץ את דינו של המנוצח‪ .‬בשנת‬ ‫‪ 553‬הוחלט בסנאט הרומי שאין להחיל את עונש המוות על אזרחים‬ ‫‪95‬‬ ‫רומים אלא לנקוט נגדם בעונש ההגליה‪.‬‬ ‫ההוצאות להורג בסגנון הרומי הקדום )למעט צליבה( נמשכו‬ ‫באופן ספורדי בכל רחבי אירופה עד למאות ה–‪ 10‬וה–‪ .11‬באנגליה‬ ‫נהפכה התלייה לאמצעי מקובל להוצאה להורג החל מהמאה ה–‪.10‬‬ ‫במאה ה–‪ 11‬נאסרו בהוראת ויליאם הכובש הוצאות להורג מכל סוג‬ ‫שהוא‪ ,‬להוציא בתקופות מלחמה‪ .‬ואולם תוקפו של איסור זה לא‬ ‫נמשך תקופה ארוכה‪ ,‬בשל ריבוי המלחמות וההוצאות להורג שהן‬ ‫חייבו שוב ושוב‪ .‬הנרי ה–‪ ,7‬בן המאה ה–‪ ,16‬הוציא להורג כ–‪72,000‬‬ ‫מנתיניו‪ .‬מקצת שיטות ההרג היו דומות לשיטות הרומיות )למעט‬ ‫הצליבה‪ ,‬בגלל הקשרה הדתי הבעייתי(‪ .‬העילות שבגינן הוצאו‬ ‫אנשים להורג היו רבות ומגוונות‪ ,‬לרבות נישואים ליהודי‪ ,‬אי–הודאה‬ ‫באשמה מוכחת )שהוכחה כביכול באמצעים ידועים מימי הביניים(‬ ‫ובגידה‪ .‬בזמן מלכותו של הנרי ה–‪ 8‬והמעבר מהאמונה הקתולית‬ ‫לדת האנגליקנית הוצאו להורג בדרכים שונות ‪ 30,000‬בני אדם‬ ‫מגיל הינקות ועד ז ִקנה‪.‬‬ ‫באנגליה המשיך מספר המוצאים להורג לעלות‪ .‬עד שנת ‪1700‬‬ ‫‪117‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫נקבעו כ–‪ 222‬עילות שבגינן יוטל עונש מוות על סוטים מדרך‬ ‫הישר‪ ,‬ובהן גנבה‪ :‬גדיעת עצים ללא היתר‪ ,‬שוד של חוות ארנבות‪,‬‬ ‫גנבת כיכר לחם וכיוצא באלה‪ ,‬אולם בשל חומרת הענישה לא נטו‬ ‫המושבעים להוציא להורג בקלות‪ 96.‬חוסר הפרופורציה בין העברות‬ ‫הקלות לבין הענישה החמורה הביא לעריכת רפורמה בקביעת‬ ‫העילות לעונש מוות בבריטניה‪ .‬מ–‪ 1823‬ועד ‪ 1837‬צומצמו עונשי‬ ‫המוות לכ–‪ 100‬סוגי פשעים בלבד‪ ,‬וגם אלה צומצמו בהמשך עד‬ ‫לביטולו המוחלט של עונש המוות עם עליית כוחה והשפעתה של‬ ‫תנועת ההתנגדות האירופית‪.‬‬ ‫לצד ההתפתחות הזאת התחוללה התפתחות אפלה אחרת‬ ‫באירופה‪ ,‬שהשפיעה מאוד על הסדר האזרחי והמדיני ועל מדיניות‬ ‫הענישה‪ .‬בשנת ‪ 1184‬הקימה האפיפיורות בוורונה שלוחה ארגונית‬ ‫לטיפול בבעיות המינוּת שהתעוררו באזור הגבול שבין צרפת‬ ‫לאיטליה‪ .‬שם השלוחה היה "אינקוויזיציה"‪ ,‬ותפקידה היה להחזיר‬ ‫את הסדר הדתי לאזור‪ .‬האינקוויזיציה נקטה שיטות ואמצעים‬ ‫שונים‪ ,‬ובהם עינויים וחרמות‪ .‬לא היה בסמכותה להוציא אנשים‬ ‫להורג‪ ,‬ואם אדם כפר בסמכות הכנסייה‪ ,‬הוא הועבר לידי השלטונות‬ ‫שביצעו את גזר הדין המתבקש‪ .‬הדוגמה הבולטת ביותר לקשר שבין‬ ‫הכנסייה השופטת לבין המלכות המבצעת הייתה הוצאתה להורג‬ ‫של ז'אן ד'ארק )‪ (Jeanne d'Arc‬ב–‪ ,1431‬בזמן שלטון האנגלים‬ ‫בצרפת‪.‬‬ ‫בספרד התקיימה האינקוויזיציה בשנים ‪ ,1834-1478‬בזמן‬ ‫שלטון המלכים הקתולים‪ ,‬במטרה להילחם במינות ולשמור על‬ ‫טוהר הכנסייה הנוצרית בספרד‪ .‬האינקוויזיציה הספרדית הייתה‬ ‫שלוחה של בית המלוכה‪ ,‬בשונה ממדינות אירופה המערבית כמו‬ ‫איטליה‪ ,‬צרפת וגרמניה‪ ,‬שהאינקוויזיציה התקיימה בהן בחסות‬ ‫האפיפיורות ברומא ומילאה אחר פקודותיו של האפיפיור‪ ,‬ועל‬ ‫כן גם הייתה ותיקה יותר ומיושבת יותר בדעתה‪ .‬האינקוויזיציה‬ ‫הספרדית נקטה עינויים ועונשי מוות נוראים‪ ,‬שאף הם הושאלו‬ ‫‪118‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫מקודקס העונשין היווני–רומי‪ .‬אולם היקף הנאשמים גדל‪ ,‬ואנשים‬ ‫הוצאו להורג לא רק בשל עברות ממשיות שביצעו )כגון גנבה‪,‬‬ ‫רצח וכדומה(‪ ,‬אלא על רקע דתי )יהודים ומוסלמים שהמירו את‬ ‫דתם לנצרות ונחשדו בטוהר כוונותיהם(‪ ,‬על רקע מיסטי )חשד‬ ‫בכישוף‪ ,‬בעין הרע‪ ,‬בכוחות על–טבעיים וכיוצא באלה — כוחות‬ ‫שזוהו בעיקר אצל נשים זקנות וכעורות שהואשמו בכישוף(‪ .‬שיטת‬ ‫ההוצאה להורג המועדפת על האינקוויזיציה הייתה שרפה על‬ ‫המוקד בכיכר העיר‪.‬‬ ‫זרועה של האינקוויזיציה הגיעה גם למדינות דרום אמריקה‬ ‫בסוף המאה ה–‪ .16‬שיטות החקירה של האינקוויזיציה חילחלו‬ ‫לצפון אמריקה‪ ,‬אולם לא בהיקף של אירופה ודרום אמריקה‪.‬‬ ‫החברה האמריקאית הייתה במאות ה–‪ 17‬וה–‪ 18‬ברובה פרוטסטנטית‬ ‫פוריטנית‪ ,‬ולא הושפעה כמעט מאורחותיה של הדת הקתולית‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬בשעה שנזקקו התושבים ל"עזרת שמים" כדי לגלות‬ ‫חוטאים בקהילה‪ ,‬השתמשו — לעתים רחוקות מאוד — בשיטות‬ ‫האינקוויזיציה‪ .‬אחד המקרים הבולטים והמזעזעים התרחש בעיירה‬ ‫סיילם שבמסצ'וסטס ב–‪ :1692‬תשעה–עשר בני אדם )רובם נשים‬ ‫ונערות( הורשעו בכישוף והוצאו להורג בתלייה‪ .‬המשפט היה יוצא‬ ‫‪97‬‬ ‫דופן מסוגו ואחריו לא נרשמו אירועים דומים בצפון אמריקה‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬חוקי הענישה החמורה על עברות פליליות )‪Capital‬‬ ‫‪ (Punishment‬באמריקה הושפעו מאוד מהחוק האנגלי‪ .‬המתיישבים‬ ‫הראשונים בעולם החדש הביאו עמם את החקיקה הבריטית‪ ,‬שמנתה‬ ‫את העילות לעונש‪ .‬ההוצאה הראשונה להורג במושבות הבריטיות‬ ‫באמריקה אירעה ב–‪ ,1608‬בג'יימסטאון שבווירג'יניה‪ .‬עונש זה‬ ‫הוטל על קפטן קנדל )‪ ,(Kendall‬שהואשם בריגול לטובת הספרדים‪,‬‬ ‫כלומר בבגידה‪ .‬בכל מושבה התפתחה במרוצת השנים מערכת‬ ‫חוקים עצמאית‪ .‬כל מושבה בחרה אפוא גם את העילות והמועד‬ ‫לשימוש בעונש‪ .‬מסצ'וסטס‪ ,‬למשל‪ ,‬החלה להשתמש בעונש המוות‬ ‫רק בשנת ‪ .1630‬במושבת ניו–יורק התקבלו ב–‪" 1665‬חוקי הדוכס"‬ ‫‪119‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫)‪ — (Duke’s Laws‬קובץ החוקים האנגלי בנושא עונש מוות‪ ,‬שעל‬ ‫פיהם חל עונש מוות במקרים של תקיפת הורים או הכחשת האמת‬ ‫האלוהית‪ .‬מדינות אחרות הושפעו מהחוק הבריטי בעניין עונש‬ ‫‪98‬‬ ‫המוות בשנים מאוחרות יותר‪.‬‬ ‫עונש המוות במאה ה–‪19‬‬ ‫תנועת ההתנגדות באירופה הובילה להפחתה משמעותית בשימוש‬ ‫בעונש המוות‪ ,‬ובסופו של דבר לביטולו‪ .‬בעקבות האירופים‬ ‫הפחיתו מדינות רבות בארצות הברית את מספר עונשי המוות ויצרו‬ ‫מדרג ענישה מדינתי‪ .‬ב–‪ 1834‬הייתה פנסילבניה למדינה הראשונה‬ ‫שחדלה מן ההוצאות להורג הפומביות; תחת זאת הוקמו מתקני‬ ‫כליאה מתאימים וחצרות פנימיות שאפשרו לבצע את ההוצאה‬ ‫להורג בפרטיות יחסית‪ .‬ב–‪ 1846‬הייתה מישיגן למדינה הראשונה‬ ‫שחדלה מפסיקת עונש מוות‪ ,‬למעט במקרים של בגידה‪ .‬עד סוף‬ ‫המאה הצטרפו אליה רוד איילנד וויסקונסין‪ ,‬וזאת במקביל למדינות‬ ‫מרחבי העולם‪ ,‬כגון ונצואלה‪ ,‬פורטוגל‪ ,‬הולנד‪ ,‬קוסטה ריקה‪ ,‬ברזיל‬ ‫‪99‬‬ ‫ואקוודור‪.‬‬ ‫בתקופה שלפני מלחמת האזרחים החילו מדינות הדרום את‬ ‫עונשי המוות בעיקר על עברות שביצעו עבדים‪ .‬ב–‪ ,1838‬במאמץ‬ ‫להפוך את עונשי המוות למקובלים יותר בדעת הקהל‪ ,‬החלו כמה‬ ‫מדינות לחוקק מערכות חוקים מדרגיות‪ ,‬במקום המערכות הנחרצות‬ ‫הקודמות‪ ,‬שלא זו בלבד שחייבו את כל המדינות בעונשי מוות לכל‬ ‫נאשם בפשע חמור‪ ,‬אלא גם אפשרו את הוצאתם להורג של אנשים‬ ‫שהואשמו על בסיס נסיבתי — עברות חמורות שלא הוכחו עובדתית‬ ‫אך הנאשם נמצא אשם בדין בשל נסיבות מפלילות‪ .‬ממלחמת‬ ‫האזרחים ואילך נחשבה החקיקה המדרגית לרפורמה חקיקתית‬ ‫מהותית ולאחד מהישגיה הגדולים של תנועת ההתנגדות לעונש‬ ‫המוות‪ .‬עד ‪ 1963‬צומצם מספר העברות שחייבו עונש מוות‪ ,‬ואלה‬ ‫‪120‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫הוגבלו לעברות חמורות במיוחד‪ ,‬אך לא צומצם מספר ההוצאות‬ ‫‪100‬‬ ‫להורג‪ ,‬שרשם שיא בשנות ה–‪.30‬‬ ‫במלחמת האזרחים ניצחה האופוזיציה לעונשי מוות‪ ,‬וזאת בד‬ ‫בבד עם ההתנגדות שקמה לעבדות‪ .‬אך אם לפני תקופת השיקום‬ ‫של מדינות הדרום נשמעו קולות נגד העונש‪ ,‬בשנות השיקום נוצרו‬ ‫מתחים חברתיים חדשים‪ .‬בתקופה זו הגיעה האלימות הגזעית‬ ‫לשיאה‪ ,‬החל בלינץ' ספונטני וכלה בהריגות בחסות בתי המשפט‪.‬‬ ‫רוב הפעולות נגד השחורים‪ ,‬העבדים המשוחררים‪ ,‬היו חלק‬ ‫ממאמץ ריאקציונרי לשקם את מעמדו הפוליטי של הדרום‪ .‬ככלל‬ ‫אפשר לקבוע כי רוב מעשי האלימות שהסתיימו ברצח בוצעו לאחר‬ ‫שהשחורים ביקשו לממש את זכות הבחירה‪ ,‬או כאשר התארגנו כדי‬ ‫להגן על עצמם‪ .‬מאות נרצחו בלי כל סיבה נראית לעין או בשל‬ ‫סיבות מפוקפקות‪ ,‬כמו במקרה שאירע בטקסס‪ ,‬שבו נרצח שחור‬ ‫משום שלא הסיר את כובעו בפני עובר אורח לבן‪ .‬במקרים אחרים‬ ‫נרצחו שחורים משום שאיימו לתבוע לדין אדם לבן‪ ,‬או אחרי‬ ‫שנרשמו במרשם הבוחרים כדי לממש את זכות הבחירה שלהם‪.‬‬ ‫גם לבנים שתמכו בהם זכו ליחס דומה‪ .‬בעקבות הבחירות ב–‪1868‬‬ ‫החריף המצב‪ :‬בארקנסו נרצחו פקידי משפט שחורים‪ ,‬ובאותה שנה‬ ‫‪101‬‬ ‫נרצחו בלואיזיאנה ‪ 1,081‬איש‪.‬‬ ‫בצפון קרוליינה הוסתו הבוחרים נגד "השליטה הכושית"‬ ‫)"‪ ("Negro domination‬במדינה‪ ,‬וזאת חרף העובדה שרק חמישה‬ ‫מבין ‪ 165‬נציגי בית הנבחרים )כלומר ‪ (3%‬היו שחורים‪ .‬מנהיג‬ ‫המפלגה הדמוקרטית באזור קרא לכל לבן חמוש להגיע לקלפי‬ ‫ביום הבחירות ולירות בכל אדם שחור שיעז להצביע‪ .‬מפלגתו‬ ‫זכתה ברוב מוחץ‪ .‬האירועים האלימים ביותר התרחשו כאשר גבר‬ ‫שחור אנס או נחשד באונס של אישה לבנה‪ .‬כעבור כמה שנים‪,‬‬ ‫ב–‪ ,1893‬בפריז‪ ,‬טקסס‪ ,‬רצח הנרי רובינסון )‪ ,(Robinson‬שחור מפגר‬ ‫בשכלו‪ ,‬נערה לבנה‪ .‬מעשה הלינץ' הצפוי זכה לפרסום מוקדם‪,‬‬ ‫ובסוף אותו השבוע צפה קהל של רבבה בנעיצתו של מוט ברזל‬ ‫‪121‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫מלובן בגרונו‪ ,‬בעקירת עיניו ובהעלאתו הסופית על המוקד‪ .‬כעבור‬ ‫שש שנים‪ ,‬בבוקר קיצי של יום א'‪ ,‬חזו אלפים מן העיר פאלמידה‬ ‫שבג'ורג'יה בהוצאתו להורג‪ ,‬בלי סיבה נראית לעין‪ ,‬של שחור‬ ‫שאצבעותיו ואוזניו נכרתו‪ ,‬ושלִבו נמכר לקהל למרבה במחיר‪.‬‬ ‫לדברי ארנון גוטפלד‪ ,‬מעשי הלינץ' "שירתו ללא ספק את צרכיו‬ ‫הפסיכולוגיים של הדרום המנוצח‪ :‬השכבות הלבנות העניות חשו‬ ‫עליונות כלפי השחורים‪ ,‬ומעשי הלינץ' 'הוכיחו' מהו צבע עורו של‬ ‫השליט האמיתי‪ .‬העיתונות‪ ,‬שהייתה בבעלות לבנים‪ ,‬לא בדקה את‬ ‫העובדות‪ ,‬והכותרות הבליטו את סדרתיות מעשי התקיפה שביצעו‬ ‫כביכול שחורים בלבנים‪ .‬ברוב המקרים לא נתפסו התוקפים‪ ,‬ומי‬ ‫שהועמד לדין ולעתים נרצח בשל התנגדות למעצר היו הקורבנות‪,‬‬ ‫‪102‬‬ ‫שהעזו להגן על עצמם"‪.‬‬ ‫התנהגות ההמון פורע החוק החרידה רבים‪ .‬השאיפה להחזיר‬ ‫את הסדר על כנו ולשוב לשגרת חיים נורמלית של אומה מלוכדת‬ ‫הביאה לשינוס מותניים ולהרגעת אווירת החירום שנוצרה במדינה‬ ‫שלאחר המלחמה‪ .‬כדי לרסן את אלה שנטלו את החוק לידיים ולא‬ ‫נשפטו על כך השתמשו המחוקקים באמצעי "ניטרלי"‪ ,‬המקובל על‬ ‫הכול‪ ,‬הלוא הוא החוק‪ .‬במסגרת זו הותאם החוק באופן כזה שיוכל‬ ‫לשמש כגשר לדו–קיום והדדיות בין הצפון המנצח לדרום המובס‪.‬‬ ‫לשם כך התאמצו המדינות לקבוע חוקים שעניינם חוק וסדר‪ ,‬ובהם‬ ‫הגדרות מדויקות יותר לנסיבות שבהן מותרת הוצאה להורג‪ .‬תומכי‬ ‫החוק מיהרו לנצל את שעת הכושר שנוצרה עקב חולשת המערכות‬ ‫של המדינה )שעדיין לא נרפאה כליל ממראות המלחמה( והשרישו‬ ‫את החוק במערכת המשפט‪.‬‬ ‫בעקבות מלחמת האזרחים הפכה ארצות הברית ממדינה אגררית‬ ‫למחצה למדינה עירונית‪ ,‬הנשענת על כוח תעשייתי וטכנולוגי‬ ‫מתקדם‪ .‬הקִדמה על שכלוליה הגיעה לכל בית‪ ,‬ולא פסחה כמובן‬ ‫על בתי הכלא ומערכת הענישה — שמיהרה מצדה לרתום לשירותיה‬ ‫את השכלול הטכנולוגי האולטימטיבי‪ :‬החשמל‪.‬‬ ‫‪122‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫לידתו של הכיסא החשמלי‬ ‫בסוף המאה ה–‪ 19‬הייתה אמריקה שקועה באובססיביות עצומה‬ ‫ברעיון הקִדמה‪ .‬מאז ומעולם הייתה הקִדמה נר לרגליה של ארצות‬ ‫הברית‪ .‬למרבה האבסורד‪ ,‬ההוצאה להורג בכיסא החשמלי סימלה‬ ‫עבור אמריקאים רבים את הקִדמה‪ ,‬שכן היה מדובר במוצר מתקדם‬ ‫— המצאה אמריקאית שיש להשתבח בה‪ .‬העשור האחרון של המאה‬ ‫ה–‪ 19‬בארצות הברית רשם לחובתו את הפעם הראשונה שבה‬ ‫‪103‬‬ ‫השתמשו בידע מדעי כדי ליישמו במדע ההרג‪.‬‬ ‫אך הסיפור האמיתי הוא ניסיונה של חברת חשמל גדולה‪ ,‬אדיסון‪,‬‬ ‫לקעקע את אמינותה של חברת חשמל גדולה אחרת‪ ,‬וסטינגהאוס‪,‬‬ ‫וכל זאת באמצעות המאבק המשפטי על "הכיסא החשמלי"‪.‬‬ ‫ההתנגשות ההיסטורית בין שני גיבורי השעה‪ ,‬תומס אלבה אדיסון‬ ‫וג'ורג' וסטינגהאוס‪ ,‬כמו נגזרה מסיפור פנטסטי‪ ,‬כתוב בכישרון‬ ‫רב‪ .‬אלא שזהו סיפור אמיתי לחלוטין‪ ,‬וגיבור הטרגדיה נפח את‬ ‫נשמתו‪.‬‬ ‫בשנות ה–‪ 80‬וה–‪ 90‬של המאה ה–‪ 19‬היה החשמל תעלומה בעיני‬ ‫כל העולם כמעט‪ .‬היה זה ברק שירד מהשמים כמו יד האלוהים‪ ,‬כוח‬ ‫מסתורי ומסוכן‪ ,‬בלתי נראה ואימתני‪ .‬השימוש בחשמל ייצג את‬ ‫הקִדמה‪ ,‬את העולם החדש‪ .‬התחושה הייתה שאם החשמל מסוגל‬ ‫לשפר את החיים‪ ,‬הוא יכול גם לגרום למוות נטול כאבים‪.‬‬ ‫ב–‪ 1880‬הייתה אמריקה על סף מהפכת החשמל‪ .‬בעזרת כוח‬ ‫הסוס וכוח הקיטור נבנו ערים שהיו מוארות ביום וחשוכות בלילה‪.‬‬ ‫ב–‪ 1881‬הומצאה נורת הלהט ושינתה את פני העיר‪ .‬לממציא נורת‬ ‫החשמל קראו תומס אלבה אדיסון‪.‬‬ ‫אדיסון גילם את החלום האמריקאי‪ .‬הוא היה לסמל של ארץ‬ ‫האפשרויות הבלתי מוגבלות‪ ,‬גאון שהגשים הלכה למעשה את רוח‬ ‫היזמות החופשית‪ .‬המעבדה שלו הייתה בית חרושת להמצאות‬ ‫שימושיות‪ :‬הפונוגרף שלו )שלימים היה לפטפון( הנציח את קולות‬ ‫המתים‪ ,‬המסרטה שלו )קינ ֶטוגרף( הקימה את המתים לתחייה‪ .‬בעיני‬ ‫‪123‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫האמריקאים והעולם כולו היה אדיסון אלכימאי של קול ושל אור‪.‬‬ ‫הוא היה קוסם ששינה את החיים על פני כדור הארץ‪ .‬כממציא דגול‬ ‫הוא נחשב לאוראקל של אמצעי הטכנולוגיה ולמומחה המוביל‬ ‫לטכנולוגיות חדשות‪.‬‬ ‫ב–‪ 1882‬השלים אדיסון את תוכניתו השאפתנית ביותר‪ :‬להביא‬ ‫חשמל למנהטן ולהציף את וול סטריט באור‪ .‬העיתונות התנפלה‬ ‫על כך כמוצאת שלל רב‪ ,‬ושמו של אדיסון יצא למרחקים‪ .‬הצלחתו‬ ‫של אדיסון הייתה איתות לתעשיינים אחרים‪ .‬המצאתו יצרה שוק‬ ‫צריכה וייצור ענקי‪ ,‬כגודלן של אמריקה ואירופה גם יחד‪ .‬גופים‬ ‫שונים החלו להתעניין בביקוש לחשמל‪ ,‬בהם אימפריית התעשייה‬ ‫הענקית וסטינגהאוס שבפיטסבורג‪ .‬בראש התאגיד עמד ג'ורג'‬ ‫וסטינגהאוס‪ .‬וסטינגהאוס ייסד במרוצת חייו ‪ 60‬חברות והעסיק‬ ‫כ–‪ 50‬אלף עובדים‪ .‬המצאתו של אדיסון קרצה לו מאוד‪ ,‬והוא למד‬ ‫את רזיה וחיפש דרכים כיצד לשדרג אותה מתאורה ביתית לשימוש‬ ‫בתעשייה הכבדה‪ .‬ואמנם‪ ,‬מהנדסיו הצליחו מעל למשוער‪ .‬זרם‬ ‫החשמל הישיר )‪ (DC – Direct Current‬של אדיסון היה חלש; הוא‬ ‫דרש חוטי נחושת גדולים ועבים וסיפק חשמל למרחקים קצרים‬ ‫בלבד‪ ,‬ולכן חייב הצבת תחנות לאספקת חשמל בכל קרן רחוב‪.‬‬ ‫עקב מגרעותיו פותח במעבדות וסטינגהאוס זרם החילופין )‪AC‬‬ ‫‪ .(– Alternating Current‬שיטה זו הייתה זולה ויעילה יותר‪ .‬יתרה‬ ‫מזאת‪ ,‬זרם החשמל‪ ,‬שהופק באמצעות שנאים מיוחדים שהומצאו‬ ‫לצורך העניין‪ ,‬היה חזק וקטלני‪.‬‬ ‫עד מהרה התפתחה שיטתו של וסטינגהאוס‪ ,‬ובתוך שנתיים‬ ‫דחקו מוצריו את רגלי אדיסון מהשוק המסחרי‪ .‬אדיסון זעם‪ .‬הוא‬ ‫לא אהב לחלוק את הצלחותיו‪ .‬מטרתו הייתה להרוויח באופן פרטני‬ ‫מכל מוצר שייצר‪ ,‬ואספקה עצמית של חשמל לכל בית נראתה לו‬ ‫רעיון מסחרי מניב יותר מאספקתו בכמויות גדולות ובאופן מסחרי‪.‬‬ ‫אולם הלקוחות הצביעו ברגליים‪ ,‬ונראה היה שווסטינגהאוס עומד‬ ‫לגרוף את כל הקופה‪ ,‬שכן המצאתו הייתה שימושית יותר‪ .‬אך‬ ‫‪124‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫בטרם הוכתר וסטינגהאוס כמנצח יצא אדיסון לקרב מאסף‪ ,‬שנועד‬ ‫להוכיח את יעילותו של הזרם הישיר בהשוואה לזרם החילופין‪.‬‬ ‫בדרכו נקרה אירוע מוזר‪ ,‬שהעניק לו הזדמנות להפוך את הקערה‬ ‫על פיה‪.‬‬ ‫במשך שנים רבות חיפשו מושלי ניו–יורק אמצעי חדש והומני‬ ‫יותר להוצאה להורג; תהליך מהיר ולא מכאיב‪ ,‬שלא יטיל מום‬ ‫בגוף‪ .‬ההוצאות להורג בניו–יורק היו בתלייה‪ ,‬אולם המעשה לא‬ ‫תמיד הצליח‪ ,‬מפרקת האסיר לא נשברה והוא גסס בייסורים נוראים‬ ‫על הגרדום במשך כחצי שעה‪ .‬השלכת הנידון למוות מגובה רב‬ ‫הייתה עשויה אמנם לגרום למותו המידי )כנדרש(‪ ,‬אולם גם לערוף‬ ‫את ראשו‪ ,‬והיה בכך כדי להפכה לעונש אכזרי ובלתי מידתי‪ .‬ריבוי‬ ‫מקרי ההתחשמלות של אנשים מנגיעה אקראית בחשמל‪ ,‬והמוות‬ ‫המהיר שנגרם בשל כך‪ ,‬העלו את השאלה אם החשמל יכול להחליף‬ ‫את שיטות ההרג הקיימות במדינה‪ .‬על כן הוקמה ועדת בדיקה‪,‬‬ ‫שתפקידה היה לבחון וללמוד את כל שיטות ההוצאה להורג הנהוגות‬ ‫בעולם ולשקול אותן לאור תכונותיהן הרפואיות והמדעיות‪.‬‬ ‫האמריקאים חיפשו אמצעי שיבדיל אותם מאחרים ויעיד על‬ ‫עדיפותם הטכנולוגית‪ .‬ואמנם‪ ,‬הוועדה מצאה חלופות‪ .‬הראשונה‬ ‫הייתה קולר מתכת המקיף את הצוואר וגורם לחנק‪ .‬אולם השימוש‬ ‫בו נפסל מפני שהזכיר שיטות הרג של האינקוויזיציה‪ .‬ההצעה‬ ‫השנייה הייתה כיתת יורים‪ ,‬אולם הרצון היה להימנע מקשירת כלי‬ ‫נשק עם הוצאות להורג‪ .‬גם הגיליוטינה נפסלה‪ ,‬כי הייתה צרפתית‬ ‫מדי‪ .‬חלופה נוספת שהוצעה הייתה החשמל‪ .‬היות שהמידע על‬ ‫אמצעי זה היה מועט‪ ,‬החליטה הוועדה להיוועץ במומחה הבכיר‬ ‫במדינה — תומס אדיסון‪ .‬אדיסון‪ ,‬שהתנגד לעונש המוות ושלא רצה‬ ‫שהחשמל יירתם למטרה שלילית כל כך‪ ,‬מיאן לשתף פעולה עם‬ ‫הוועדה‪ .‬עם זאת‪ ,‬הופעה לפני הוועדה יכלה לתת לו הזדמנות לחבל‬ ‫בהצלחה המסחרית של וסטינגהאוס ולהצביע על הסכנה הגדולה‬ ‫הגלומה בזרם החילופין של יריבו‪ ,‬וכך להוכיח אחת ולתמיד שזרם‬ ‫‪125‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫החשמל הישיר שלו בטוח יותר לשימוש‪ .‬אדיסון ביקש אפוא לגרום‬ ‫לציבור לזהות את וסטינגהאוס עם עונש המוות‪ ,‬וכך להמאיס עליו‬ ‫את מוצריו‪ .‬ביוני ‪ 1888‬נפלה הכרעה‪ .‬אדיסון שלח את המהנדס‬ ‫הראשי שלו‪ ,‬הרולד בראון )‪ ,(Brown‬להופיע בפני הוועדה‪ .‬הופעתו‬ ‫כמומחה הממליץ להשתמש בזרם החילופין של וסטינגהאוס‪ ,‬על‬ ‫שום היותו חזק וקטלני‪ ,‬הייתה משכנעת‪ ,‬והפור נפל‪ :‬הוועדה בחרה‬ ‫בהוצאה להורג בחשמל כאמצעי המוות המודרני‪ .‬על אדיסון הוטל‬ ‫לבדוק את מינון החשמל הדרוש כדי להרוג אדם‪ .‬מעבדתו של‬ ‫אדיסון‪ ,‬המתנגד הדגול לעונש המוות‪ ,‬החלה לפעול בשצף קצף‪.‬‬ ‫למרות התנגדותה הנחרצת של אגודת צער בעלי חיים‪ ,‬עשרות בעלי‬ ‫חיים — ארנבות‪ ,‬כלבים‪ ,‬פרה ואורנג אוטן — במידות ובמשקלים‬ ‫שונים‪ ,‬חושמלו באמצעות זרם החילופין של וסטינגהאוס‪ ,‬ולא‬ ‫בהצלחה יתרה‪ .‬קולותיהן של החיות המעונות בקעו מבעד לקירות‬ ‫המעבדה‪ ,‬ואדיסון הורה לעשות את הניסויים בלילה‪ ,‬כאשר אזור‬ ‫התעשייה התרוקן מאדם‪ .‬את הצלחותיו היחידות דאג לפרסם בקול‬ ‫‪104‬‬ ‫תרועה רמה‪.‬‬ ‫ב–‪ 1889‬הודיעו מהנדסיו של אדיסון לרשויות המדינה‬ ‫שפיצחו את שיטת ההרג בחשמל‪ .‬הם המליצו להשתמש בכיסא‬ ‫כדי לכפות בו את הקורבן‪ .‬וקורבן אכן נמצא‪ .‬במאי ‪ 1889‬נידון‬ ‫למוות ויליאם קמלר )‪ (Kemmler‬בן ה–‪ ,29‬מוכר ירקות מבאפלו‬ ‫שבניו–יורק‪ ,‬לאחר שרצח את בת זוגו בעקבות ויכוח רווי אלכוהול‪.‬‬ ‫החוק להוצאה להורג בחשמל התקבל זה לא כבר בניו–יורק‪ .‬ההנחה‬ ‫הייתה שהוצאה להורג בכיסא חשמלי אינה מנוגדת לתיקון ה–‪8‬‬ ‫לחוקה‪ ,‬האוסר כזכור גזירת "עונשים אכזריים ובלתי רגילים"‪ ,‬אלא‬ ‫‪105‬‬ ‫להפך‪ :‬מוות בחשמל הוא קל ומהיר יותר‪ ,‬ובוודאי אינו אכזרי‪.‬‬ ‫החוק לא ציין באיזה מחולל זרם יש להשתמש‪ ,‬אולם מכיוון שהוטל‬ ‫על מעבדתו של אדיסון להכין את הכיסא החשמלי‪ ,‬בחרו מהנדסיו‬ ‫במחולל זרם החילופין של וסטינגהאוס‪ ,‬שהושג בדרכי מרמה‪ ,‬וכל‬ ‫זאת כדי להוציא לחברה שם רע‪ .‬וסטינגהאוס‪ ,‬שהעריץ את אדיסון‬ ‫‪126‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫על מפעליו המדעיים‪ ,‬לא ידע את נפשו‪ .‬בתחילה פרסם סדרת‬ ‫מאמרים מלומדים‪ ,‬המאשרים את עוצמת הוולטז' של זרם החילופין‪,‬‬ ‫והשווה את סכנת השימוש בו לשתייה מרובה של ויסקי‪ .‬עם זאת‬ ‫טען שתרומת ה–‪ AC‬לאנושות גדולה יותר‪ ,‬ועל ארצות הברית‬ ‫לעשות בו שימוש טוב‪ ,‬ולא שימוש רע‪ .‬משהובס בזירה הציבורית‪,‬‬ ‫פנה וסטינגהאוס לערכאות המשפטיות‪ .‬הוא מימן את משפטו של‬ ‫קמלר בסכום אדיר באותה עת‪ 100 ,‬אלף דולר‪ ,‬במטרה לשכנע את‬ ‫בית המשפט להרגו בתלייה ולא בכיסא החשמלי‪ .‬עורכי הדין של‬ ‫קמלר בזו לראיות הטכניות לכאורה בדבר יעילות החשמול‪ .‬לדוכן‬ ‫העדים הוזמנו מומחים ממעבדתו של אדיסון‪ ,‬ואף אדיסון עצמו‪.‬‬ ‫בעדותו )שהשתרעה על פני ‪ 1,400‬עמודים!( טען אדיסון בלהט‬ ‫שהתחשמלות מהירה אינה מלווה בכאבים‪ ,‬ושזו ראויה להיות דרך‬ ‫ההמתה המודרנית‪ .‬בחקירה הנגדית לא הצליח לומר מהן השפעות‬ ‫ההתחשמלות על הגוף‪ ,‬אולם מעמדו כ"מלך החשמל" היה בלתי‬ ‫‪106‬‬ ‫מעורער ופעל לטובתו‪ .‬הוויכוח תם‪ ,‬ודינו של קמלר נחרץ‪.‬‬ ‫לנגד עיניהם של ‪ 27‬עדים‪ ,‬בעיקר אנשי מדע ורפואה‪ ,‬מת‬ ‫קמלר בייסורים רבים‪ .‬זרם החשמל שהועבר בו לא נתמך במוליך‬ ‫חשמלי כדוגמת מים‪ ,‬שהיה בו כדי לזרז את התהליך‪ .‬החשמל המם‬ ‫אותו‪ ,‬והוא איבד את הכרתו — אך נותר בחיים‪ .‬הזרמות נוספות‬ ‫של חשמל בעוצמה חזקה גרמו לקמלר לעלות בלהבות‪ ,‬פשוטו‬ ‫כמשמעו‪ :‬פיו ירק אש וגופו נשרף‪ .‬התובע הראשי שצפה בהוצאה‬ ‫להורג התעלף‪ .‬ד"ר סאותוויק )‪ ,(Southweek‬מבוני הכיסא החשמלי‪,‬‬ ‫אמר‪" :‬אנו חיים היום בתקופה של תרבות נשגבת יותר‪ .‬זהו היום‬ ‫המאושר בחיי"‪ .‬מהדורת העיתון וורלד אוף ניו‪-‬יורק שיצאה למחרת‪,‬‬ ‫‪ 7‬באוגוסט ‪ ,1890‬כינתה את קמלר "האדם המחושמל הראשון"‪.‬‬ ‫אדיסון האשים את הרופאים והודה בחצי פה בכישלונו‪ ,‬אך באותה‬ ‫נשימה הציע שיטות לשיפור ההוצאה להורג‪.‬‬ ‫אך המהפכה החשמלית כבר יצאה לדרך‪ .‬כעבור כשנה נערכה‬ ‫הוצאה להורג מזעזעת נוספת‪ ,‬של נידון למוות בשם לופי )‪(Loppy‬‬ ‫‪127‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫שמותו נקבע רק כעבור ‪ 36‬דקות‪ ,‬לא לפני שעיניו יצאו מחוריהן‬ ‫וציפורני ידיו ננעצו בבשר ירכו והותכו אל תוך בשרו פנימה‪.‬‬ ‫ואולם אירועים אלה לא גרמו למקבלי ההחלטות בכלא סינג‬ ‫סינג שבניו–יורק )שם הוצב הכיסא הראשון( ולגורמים הפוליטיים‬ ‫במדינה לפסול את השימוש בכיסא החשמלי‪ .‬יתרה מזאת‪,‬‬ ‫משהועלתה האפשרות להוציא להורג אישה ב–‪ ,1899‬נבדק עניין‬ ‫הכיסא בקפידה בהוראתו של המושל תיאודור רוזוולט )‪.(Roosevelt‬‬ ‫ממצאי הוועדה העלו שפשעה החמור של מרתה פלייס )‪(Place‬‬ ‫"ראוי לעמוד במבחנו של הכיסא"‪ .‬פלייס הייתה האישה הראשונה‬ ‫‪107‬‬ ‫שהוצאה להורג בשיטה זו‪ .‬אחריה הוענשו כך רבים נוספים‪.‬‬ ‫הוצאתו להורג של ויליאם קמלר ב–‪ 1890‬הוכיחה דווקא את יעילות‬ ‫השימוש בו‪ ,‬שכן היה אפשר להקיש מה"ניסוי" הזה שהעברה של זרם‬ ‫ישיר למרחקים גדולים כרוכה בפחת ניכר‪ .‬תחנת החשמל שהוקמה‬ ‫במפלי הניאגרה ב–‪ 1895‬הוכיחה את יתרונותיו של זרם החילופין‬ ‫וקיבעה את השימוש בכיסא החשמלי‪ 108.‬עם זאת‪ ,‬חלפו עוד שנים‬ ‫אחדות בטרם הוכחה יעילותו הקטלנית של הכיסא‪ 109.‬כעבור זמן‬ ‫קצר הלכו מדינות נוספות בעקבות מדינת ניו–יורק ואימצו את‬ ‫השיטה‪ .‬ההוצאות להורג בדרך זו‪ ,‬נוסף על שיטות שהיו קיימות‬ ‫זה כבר כגון כיתת יורים‪ ,‬גז ותלייה‪ ,‬נמשכו עד ‪ ,1972‬השנה שבה‬ ‫הורה בית המשפט העליון על ביטול עונש המוות‪ .‬בראשית ‪1976‬‬ ‫הושב העונש על כנו‪ ,‬והשימוש בכיסא החשמלי התחדש‪ .‬משנות‬ ‫ה–‪ 90‬ואילך נקבע בכל מדינות ארצות הברית שהשימוש בכיסא הוא‬ ‫אכזרי באופן מיוחד )המדינה האחרונה שקבעה כך הייתה נברסקה‪,‬‬ ‫ב–‪ ,(2008‬ומשום כך הוא הוחלף בזריקת רעל קטלנית‪ ,‬נוסף על‬ ‫דרכי ההריגה האחרות‪ .‬צחוק הגורל הוא שכמו החשמל‪ ,‬גם המצאה‬ ‫נוספת של אדיסון — מצלמת הקולנוע‪ ,‬הסינמטוגרף–קינטוגרף —‬ ‫הופקעה מרשותו‪ ,‬התגלגלה לידי האחים לומייר )‪ (Lumière‬בצרפת‪,‬‬ ‫שהסבו אותה ב–‪ 1895‬למצלמת הקולנוע המודרנית המוכרת לנו‬ ‫היום‪ ,‬וגרפה רווחים נאים שלא היה לו חלק בהם‪ .‬כל ניסיונותיו‬ ‫‪128‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫לתבוע את זכות הראשונים שלו על המצלמה עלו בתוהו‪ .‬על כך‬ ‫בדברי הימים של הקולנוע‪.‬‬ ‫ראשית המאה ה–‪20‬‬ ‫והנה אנו כבר עומדים בפתחה של המאה ה–‪ :20‬המאה של‬ ‫האידיאולוגיות הגדולות‪ ,‬התקופה שבה התעוררו החרדות הלאומיות‬ ‫הגדולות שהעולם טרם ידע כמותן‪ .‬ארצות הברית נאלצה‪ ,‬כמו שאר‬ ‫העולם‪ ,‬להתמודד עם עליית הבולשביזם‪ ,‬עם התעוררות האנרכיזם‪,‬‬ ‫שקרא תיגר על השלטונות הקיימים‪ ,‬ועם העימותים הגדולים‬ ‫בין הקפיטליזם לקומוניזם ובין הפשיזם לדמוקרטיה‪ .‬פטריוטיות‬ ‫וקסנופוביה התערבבו זו בזו‪.‬‬ ‫אוכלוסיות שמרניות בארצות הברית הגדירו את עצמן ותחמו‬ ‫את שורותיהן בטהרנות‪ ,‬ובד בבד זכו ארגונים גזעניים לתקומה‪.‬‬ ‫הממשל מצדו ניסה לשלוט במצב הרגיש על ידי קביעת חוקי‬ ‫מכסות ומגבלות על ההגירה וכן על ידי הטלת הגבלות תרבותיות‪,‬‬ ‫בדמות צנזורה‪ ,‬על תקשורת ההמונים ועל אמנות הקולנוע החדשה‬ ‫שחלחלה ללב התרבות האמריקאית‪ ,‬בטענה שהשפעתן על‬ ‫האוכלוסייה מזיקה‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1915‬יצא לאקרנים סרטו המונומנטלי של ד"ו גריפית‬ ‫הולדת אומה‪ .‬גריפית היה ממוצא דרומי‪ .‬אביו היה חייל במלחמת‬ ‫האזרחים ומת כשגריפית היה רך בשנים‪ .‬בסרטו ביקש גריפית‬ ‫להביע את רחשי לבו ולהעלות את קרנו של הדרום‪ ,‬שראה‬ ‫בעיניים כלות כיצד כבודו נרמס עקב התבוסה שנחל במלחמת‬ ‫האזרחים שהתחוללה בשנים ‪ .1865-1861‬הסרט תיאר את הבלבול‬ ‫הבין–מדינתי‪ ,‬המעמדי והגזעי שהתחולל בארצות הברית בעקבות‬ ‫מלחמת האזרחים‪ ,‬העלה את סוגיית ההתמודדות עם השחורים‬ ‫כשווי זכויות ללבנים והזהיר מפני הכוח השחור העשוי לעלות‬ ‫בעקבות ביטול העבדות והבטחת שוויון בין הגזעים‪ .‬הפתרון‬ ‫הקולנועי של גריפית היה הרמת קרנו של איש הקו קלוקס קלאן‪,‬‬ ‫‪129‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫המבטיח את הסדר בדרום‪ .‬הסרט עורר סנסציה ומחאה על שום‬ ‫היותו גזעני ושפל‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הביקורת הקשה על גריפית מצד‬ ‫אחד התקבלה בזרועות פתוחות מצד אחר‪ ,‬בקרב אלה שנזקקו בצוק‬ ‫העתים )בפרוץ מלחמת העולם הראשונה( לרוח גבית שתסייע להם‬ ‫לבטא את מצוקותיהם — שנאת זרים וחשש מפני ה"אדומים"‪.‬‬ ‫גריפית הכה על חטא בסרטו הבא‪ ,‬אי‪-‬סובלנות )‪,(Intolerance, 1916‬‬ ‫שבו הוקיע את אי–הסובלנות השוררת בעולם‪ .‬מכל מקום‪ ,‬סרטו זה‬ ‫של גריפית כבר לא היה מסוגל לכבות את האש שהבעיר הולדת‬ ‫אומה‪.‬‬ ‫בסוף ‪ 1915‬ייסד מחדש ויליאם סימונס )‪ ,(Simmons‬כוהן דת‬ ‫נודד מג'ורג'יה‪ ,‬את הקו קלוקס קלאן כארגון שייעודו לפקח על‬ ‫קבוצות מיעוטים שנחשדו באי–השתלבות מוסרית ופוליטית‪.‬‬ ‫מטרותיו זכו לתמיכה רחבה‪ ,‬ובתוך זמן קצר הצטרפו לשורות‬ ‫הארגון כארבעה מיליון חברים ממזרח ארצות הברית ומן המערב‬ ‫התיכון‪.‬‬ ‫עד אמצע המאה ה–‪ 19‬הפסיקו מדינות אחדות בארצות הברית‬ ‫את השימוש בעונש המוות‪ .‬בראשית המאה ה–‪ ,20‬בתקופה המכונה‬ ‫"התקופה הפרוגרסיבית"‪ 110,‬הצטרפו אליהן מדינות נוספות‪ .‬בין‬ ‫השנים ‪ 1907‬ו–‪ 1917‬חדלו שש מדינות מהשימוש בעונש המוות‪,‬‬ ‫ושלוש מדינות הגבילו את עונש המוות לבגידה ולרצח מדרגה‬ ‫ראשונה בלבד‪ .‬אך הרפורמה לא האריכה ימים‪ .‬הדיה של המלחמה‬ ‫הגדולה המתחוללת באירופה הגיעו לארצות הברית ועוררו‬ ‫דאגה רבה בקרב הציבור האמריקאי‪ :‬נדמה שהחופש הכלכלי‬ ‫והדמוקרטיה עומדים למבחן‪ .‬נפילתו של הצאר הרוסי ועליית‬ ‫הבולשביקים לשלטון ברוסיה ב–‪ 1917‬הדאיגו את הציבור ואף‬ ‫הפחידו אותו‪ .‬האתגר הסוציאליסטי שנזרק לחלל האוויר איים על‬ ‫הערכים שארצות הברית העלתה על נס‪ .‬דיווחים מדאיגים תיארו‬ ‫את המשטר החדש ברוסיה כמשטר המערער משטרים יציבים ושיש‬ ‫בידו לקעקע מערכות שלטון שלמות בשם הסוציאליזם והקומוניזם‪.‬‬ ‫‪130‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫כך נזרעו זרעי החרדה מ"האדומים" — חרדה שעוד תעלה ותפרח‪.‬‬ ‫נוסף על כך הדאיג את הציבור החשש שארצות הברית תיאלץ‬ ‫להסיר מעל עצמה את מעטה הבדלנות )שאפיין כל כך את מדיניותה‬ ‫‪111‬‬ ‫הדיפלומטית( ותיאלץ להצטרף למלחמה‪.‬‬ ‫אמריקה המאוימת‪ ,‬המפוחדת‪ ,‬שביטחונה העצמי עורער‪ ,‬רצתה‬ ‫להתכרבל בתוך עצמה‪ ,‬להוקיע מתוכה זרים העלולים להפריע‬ ‫ליציבות הנפשית ולחוסן הלאומי ולטפל במפרי החוק והסדר‪.‬‬ ‫כתוצאה מכך השיבו בתחילת שנות ה–‪ 20‬את עונש המוות חמש‬ ‫מתוך שש המדינות שכבר הפסיקו להוציא להורג בתחומיהן‪ .‬שוב‬ ‫‪112‬‬ ‫נשלחו אנשים אל מותם בתלייה או בכיסא החשמלי‪.‬‬ ‫מדינת נבאדה‪ ,‬שכבר הייתה מודעת לאכזריותו של הכיסא‬ ‫החשמלי על סמך ניסיונה של ניו–יורק‪ ,‬תרה אחר דרך הומנית‬ ‫יותר להוציא נידונים למוות להורג‪ .‬השימוש בגז ציאניד נמצא‬ ‫ראוי יותר‪ ,‬והוכנס לשימוש ב–‪ .1924‬ההוצאה להורג בוצעה בחדר‬ ‫אטום‪ :‬בתוך החדר נמצא הנידון לבדו קשור לכיסא; בהינתן האות‬ ‫הפגישה מערכת אוטומטית בתוך החדר בין שני חומרים — ציאניד‬ ‫מוצק ונוזל כימי; המגע בין שני החומרים יוצר גז רעיל‪ ,‬שבתנאים‬ ‫של חדר אטום מסוגל אף להרוג‪ .‬הראשון שהוצא להורג בשיטה זו‬ ‫היה גי ג'ון )‪ ,(Gee Jon‬בן מהגרים יפני‪ .‬ואולם המיומנות בשימוש‬ ‫בגז הייתה מועטה‪ :‬ניסו להחדיר את הגז לחדרו בזמן שישן‪ ,‬אך‬ ‫הדבר לא צלח‪ :‬גי ג'ון התעורר בבעתה והחל להקיא ולהשתולל‪,‬‬ ‫הגז התפזר לכל עבר ופגע גם בסוהרים‪ .‬לפיכך הוחלט על בניית‬ ‫‪113‬‬ ‫תא גז מיוחד‪.‬‬ ‫בשנים ‪ 1940-1920‬הגיע מספר ההוצאות להורג לשיא‪ .‬היו אלה‬ ‫שנים של שפל כלכלי מתמשך‪ ,‬שנים שבהן הפחד מה"אדומים"‬ ‫שיתק את שיקול הדעת של המערכת הפוליטית והמערכת‬ ‫המשפטית‪ ,‬והגירתם של מאות אלפי שחורים לערי הצפון וחזרתם‬ ‫של כמיליון חיילים לשוק העבודה עוררו בלבול ותסיסה‪ 114.‬רבים‬ ‫מהקרימינולוגים הצטרפו למקהלת התומכים וטענו שעונשי המוות‬ ‫‪131‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫הם פתרון הכרחי להבראת המדינה‪ .‬בשנות ה–‪ 30‬נרשם שיא שלא‬ ‫היה כדוגמתו לאורך כל ההיסטוריה האמריקאית‪ :‬ממוצע של ‪167‬‬ ‫‪115‬‬ ‫הוצאות להורג בשנה‪.‬‬ ‫המדינה מצִדה ניסתה להתמודד עם גל ההגירה הגדול ממזרח‬ ‫אירופה לארצות הברית בסביבות השנים ‪ .1921-1880‬בקרב‬ ‫העולים היו יהודים אורתודוקסים‪ ,‬שנחשדו בהבאת רעיונות‬ ‫קומוניסטיים לארצות הברית; פליטים‪ ,‬רובם קתולים‪ ,‬מאירלנד‬ ‫המורעבת‪ ,‬שהרוב הפרוטסטנטי בארצות הברית לא ראה בעין‬ ‫יפה; ואיטלקים קתולים‪ ,‬פושטי יד מורעבים וסרבני גיוס ממלחמת‬ ‫העולם הראשונה‪ ,‬שנחשדו ברעיונות אנרכיסטיים‪ .‬חוק המכסות‬ ‫מ–‪ 1921‬הגביל את מספר המהגרים הנכנסים לשלושה אחוזים לכל‬ ‫קבוצה לאומית בשנה‪ ,‬על סמך מפקד שנעשה ב–‪ .1910‬אמצעי זה‪,‬‬ ‫שנועד להקפיא ככל האפשר את המרקם החברתי‪ ,‬הוגבר במידה‬ ‫ניכרת מתוקף חוק ג'ונסון–ריד )‪ (Johnson-Reed Act‬מ–‪,1924‬‬ ‫שהגביל את המכסה לשני אחוזים לכל לאום בארצות הברית לפי‬ ‫חלקו באוכלוסייה ב–‪ .1890‬אמנם קנדים ומקסיקאים לא נכללו‬ ‫בחוק‪ ,‬אך הוא שלל לחלוטין את זכות הכניסה מהיפנים‪ ,‬ולא זו‬ ‫בלבד שקיצץ מהמכסות הקודמות‪ ,‬אלא גם העדיף במתכוון את‬ ‫צפון אירופה ומערבה על פני מזרח אירופה ודרומה‪ .‬אלפי יהודים‬ ‫שהתדפקו על שערי ארצות הברית נענו בשלילה‪ ,‬וסופו של רובם‬ ‫ידוע‪ .‬חגורת החנק הזאת הוסיפה להתהדק כשב–‪ 1929‬שׂמה חקיקה‬ ‫שהתבססה על ההתפלגות הגזעית של אוכלוסיית ארצות הברית‬ ‫בשנות ה–‪ 20‬קץ להגירה ההמונית‪.‬‬ ‫הימים היו ימים סוערים‪ .‬מהגרים שזה מקרוב באו‪ ,‬כגון היהודים‪,‬‬ ‫נאלצו להתמודד גם עם נורמות בלתי כתובות כגון אנטישמיות‬ ‫והפרדה בין יהודים לנוצרים במקומות בילוי ונופש‪ ,‬במקומות‬ ‫עבודה ובצבא — אמצעים שננקטו עד אמצע שנות ה–‪ 50‬של המאה‬ ‫ה–‪ 116.20‬מהגרים אלה ניסו להתאים את עצמם להלוך הרוח הכללי‬ ‫באמצעות השתלבות מהירה בזרם המרכזי‪ .‬רבים מהם סיגלו את‬ ‫‪132‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫עצמם כמעט באורח פתולוגי לתרבות ולחלום האמריקאיים‪ ,‬וויתרו‬ ‫על סממנים מובחנים )למשל‪ ,‬גברים יהודים השילו מעצמם את‬ ‫הזקן ואת הכיפה‪ ,‬או שינו את שמם לשם "אמריקאי" יותר — גרין‬ ‫במקום גרינשטיין‪ ,‬לדוגמה(‪ 117.‬אלה ששלטו בתעשיית הקולנוע‬ ‫המתפתחת )רובם יהודים ממוצא מזרח אירופי( הסכימו לקבל על‬ ‫עצמם כללים ומגבלות תרבותיים מפורשים‪ ,‬כגון הטלת צנזורה‬ ‫עצמית על אמנותם ועיסוק בנושאים כלל–אמריקאיים בסרטיהם‪.‬‬ ‫באופן הזה הם נטלו חלק‪ ,‬שלא מדעת‪ ,‬ביצירת הדיוקן הפנטסטי של‬ ‫החלום האמריקאי‪ 118.‬יהודים אחרים‪ ,‬פועלים ואנשים קשי יום‪ ,‬לצד‬ ‫אירים ואיטלקים שלא מצאו את מקומם בחברה והרגישו רדופים‪,‬‬ ‫‪119‬‬ ‫התגלגלו לארגוני פשיעה שהביאו כמה מהם אל הגרדום‪.‬‬ ‫השלטון נקט באותן שנים‪ ,‬תחת הכותרת "פטריוטיות"‪ ,‬יד‬ ‫קשה נגד כל התנהגות חברתית רדיקלית‪ ,‬אף במחיר פגיעה ברכוש‬ ‫— ובמקרים חמורים הגיע עד למצבים קיצוניים של מאסר והרג בלי‬ ‫משפט‪ .‬כניסת אמריקה למלחמת העולם הראשונה עודדה שנאת‬ ‫זרים על רקע פטריוטי מתבדל‪ ,‬ושימשה צידוק להפגנת סוגים שונים‬ ‫של גזענות ולמסע מתמשך נגד כל מי שאינו הולך בתלם‪ .‬הנשיא‬ ‫וודרו וילסון אמנם ניבא את עווית היצרים האלימה וההרסנית וירא‬ ‫מפניה‪ ,‬אך הוא עצמו אישר את השימוש בעמודי תלייה נגד מי‬ ‫שנחשב בוגד או משתמט מהמלחמה‪ .‬בתקופתו נחקקו חוקי הריגול‬ ‫מ–‪ 1917‬וחוק ההסתה מ–‪ ,1918‬וב–‪ 1919‬הוקמה יחידה ללוחמה‬ ‫ברדיקלים במסגרת הבולשת הפדרלית‪ .‬לתוך כל אלה השתרבבו‬ ‫הוצאות להורג של אנרכיסטים וקומוניסטים — או אנשים שמוצאם‬ ‫האתני סימן אותם ככאלה‪ .‬בשנת ‪ 1919‬הייתה ה"אמריקניזציה"‬ ‫לסיסמה שגורה‪ .‬החל מסתיו ‪ ,1919‬משעה שווילסון לקה בשיתוק‬ ‫מדיני‪ ,‬חדל למעשה הממשל האמריקאי לתפקד‪ .‬לפיכך השגשוג‬ ‫הקצר שלאחר המלחמה לא הניב פירות של ממש‪ ,‬והממשל אף לא‬ ‫הצליח לבלום את גלי שנאת הזרים שגאו באותה עת‪.‬‬ ‫שנת ‪ 1920‬תיזכר לדיראון עולם בהיסטוריה הפוליטית‬ ‫‪133‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫והחברתית של ארצות הברית‪ .‬פרנסי המדינה ביקשו להצילה מפני‬ ‫רעות חולות דוגמת זרים — בעלי דעות הנוגדות בפועל או בכוח‬ ‫את "הרוח האמריקאית" — והתמכרות לאלכוהול‪ .‬על ניהול ענייני‬ ‫המדינה הופקד שר המשפטים מיצ'ל פאלמר )‪ .(Palmer‬האיש משך‬ ‫אש בשנות המלחמה בשל תפקידו כמפקח על נכסי זרים‪ ,‬וב–‪1919‬‬ ‫כמעט נהרג מפצצה שהטיל אנרכיסט על סף ביתו‪ ,‬אירוע שלאחריו‬ ‫הועמד בראש מערכה כלל–ארצית נגד "חתרנים ותועמלנים ילידי‬ ‫חו"ל"‪ .‬ב–‪ 4‬בנובמבר ‪ 1919‬הגיש פאלמר לקונגרס דוח שכותרתו‬ ‫"כיצד חשף משרד המשפטים יותר מ–‪ 60,000‬תועמלנים מאורגנים‬ ‫שהפיצו את תורת טרוצקי בארצות הברית ]‪ [...‬מידע חסוי‪ ,‬שעל‬ ‫בסיסו מנקה עכשיו הממשל את האומה מהסחי הזר"‪ 120.‬ביום‬ ‫הראשון של שנת ‪ 1920‬עצרו סוכני משרד המשפטים שתחת‬ ‫שרביטו‪ ,‬בשורת פשיטות מתואמות‪ ,‬למעלה מ–‪ 6,000‬זרים‪ .‬רובם‬ ‫‪121‬‬ ‫גורשו‪.‬‬ ‫באווירת "האימה האדומה" שהשתלטה לאחר מכן נשללו‬ ‫מושביהם של חמישה מחברי האספה המחוקקת של מדינת ניו–יורק‪,‬‬ ‫וחבר קונגרס מוושינגטון הושלך פעמיים מבית הנבחרים‪ ,‬והכול‬ ‫בשל היותם סוציאליסטים‪ .‬שני מהגרים איטלקים‪ ,‬ניקולה סאקו‬ ‫)‪ (Sacco‬וברתולומיאו ונצטי )‪ ,(Vanzetti‬אנרכיסטים שהשתמטו‬ ‫משירות צבאי באיטליה בזמן מלחמת העולם הראשונה והיגרו‬ ‫לארצות הברית באופן לא חוקי‪ ,‬נחשדו ב–‪ 1920‬ברצח פקיד‬ ‫תשלומים במסצ'וסטס והובאו למשפט‪ .‬הסערה העולמית שחולל‬ ‫משפטם לא הסיחה את דעתם של המושבעים והשופט‪ .‬במשפט‬ ‫מוטה מראש נגזר עליהם עונש מוות‪ ,‬וב–‪ 1917‬הם מצאו את מותם‬ ‫על הכיסא החשמלי‪.‬‬ ‫בינואר ‪ ,1920‬לאחר אשרור התיקון ה–‪ 18‬לחוקה‪ ,‬התקבל "חוק‬ ‫האיסור הלאומי" )‪ ,(National Prohibition Act‬או "חוק וולסטד"‬ ‫)‪ ,(Volstead Act‬אשר ייבש את אמריקה מאלכוהול‪ .‬באמצע אותו‬ ‫חודש ינואר הסתער מיצ'ל פאלמר על אנרכיסטים זרים‪ .‬הזיקה בין‬ ‫שני האירועים הייתה הדוקה‪.‬‬ ‫‪134‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫המשבר הכלכלי הגדול שהחל בנפילת הבורסה ב–‪ 1929‬גרם‬ ‫לכוחות פוליטיים רבים לפעול לקידום האינטרסים שלהם‪ .‬הדעה‬ ‫הרווחת הייתה שאם יעזרו לחזקים‪ ,‬החלשים ייהנו גם הם מהפירות‪.‬‬ ‫אולם חברי הקבוצות האתניות השונות גילו שבמאמציהם לשנות‬ ‫את מצבם לפי כללי המשחק הקפיטליסטיים‪ ,‬הם למעשה תורמים‬ ‫בעצמם לשימור הסדר הקיים ולמניעת שינוי אמיתי‪ .‬מצב זה גם‬ ‫‪122‬‬ ‫הוליד פטרנליזם מצד הכוחות החזקים‪.‬‬ ‫אפשר להציג את השתלשלות הדברים בשנים הללו מזווית מעט‬ ‫שונה‪ .‬בריאן וילה )‪ (Vila‬וסינתיה מוריס )‪ ,(Morris‬למשל‪ ,‬טוענים‬ ‫שבשנים ‪ 1959-1918‬לא ניתנה תשומת לב רבה לטיפול בנושא‬ ‫עונש המוות — עובדה שדווקא אפשרה לגורמים שתמכו בו לפעול‬ ‫ללא הפרעה‪ .‬הייתה זו לדעתם תקופה של שינויים דמוגרפיים‬ ‫אדירים‪ ,‬בום כלכלי ומלחמה נוספת‪ ,‬ובסופה משק בתהליכי‬ ‫החלמה בעקבות מלחמת העולם ה–‪ 2‬ואף שגשוג כלכלי‪ .‬לדעת‬ ‫חוקרים אלה‪ ,‬בתנאים כאלה של עוני‪ ,‬אבטלה ומלחמות לא היה‬ ‫זמן לדקדק דקדוקי עניות‪ ,‬והמחלוקת סביב עונש המוות נדחקה‬ ‫‪123‬‬ ‫לקרן זווית‪.‬‬ ‫המחצית השנייה של המאה ה–‪20‬‬ ‫ב–‪ 1954‬הרעישה את המדינה פסיקה תקדימית של בית המשפט‬ ‫העליון‪ .‬פסק הדין בעניין "בראון"‪ 124‬פסל את דוקטרינת "נפרד‬ ‫אך שווה" )"‪ ,("separate but equal‬שהייתה נהוגה בארצות הברית‬ ‫מאז פסק הדין בעניין "פְּלֶסי" ב–‪ 125.1896‬כמו כן קבע בית המשפט‬ ‫שהפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי של ארצות הברית נוגדת את‬ ‫עקרון השוויון המעוגן בחוקה‪ ,‬ועל כן יש לאפשר לילדים שחורים‬ ‫ללמוד בבתי ספר מעורבים עם לבנים‪ .‬פסק דין זה הצטרף למגמה‬ ‫כלל עולמית של התעוררות בנושא זכויות האזרח‪.‬‬ ‫בשנות ה–‪ 50‬החלה דעת הקהל העולמית להפנות עורף לענישה‬ ‫‪135‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫הקשה‪ .‬מדינות רבות ביטלו או הגבילו את עונשי המוות‪ ,‬תהליך‬ ‫שלא פסח על ארצות הברית‪ ,‬שגם בה התחוללה ירידה דרמטית‬ ‫במספר המוצאים להורג‪ :‬בשנות ה–‪ 40‬נרשמו ‪ 1,289‬הוצאות‬ ‫להורג‪ ,‬ואילו בשנות ה–‪ 50‬ירד מספרן ל–‪ 715‬בלבד‪ .‬בלחץ דעת‬ ‫הקהל המשיך מספר המוצאים להורג לרדת והגיע ל–‪ 191‬בין השנים‬ ‫‪ 1960‬ו–‪.1976‬‬ ‫ב–‪ 1965‬הקימה קבוצה של ‪ 600‬סטודנטים בהארוורד ארגון‬ ‫שמאל‪ .‬קומץ סטודנטים שחורים הצטרפו אליהם‪ ,‬ויחד הם זעזעו‬ ‫את אמריקה עד היסוד‪ :‬הם השתלטו בכוח על בנק צ'ייס מנהטן‬ ‫בוול סטריט במחאה על כך שהלווה כסף לדרום אפריקה הגזענית‪.‬‬ ‫מאוחר יותר החל גל של הפגנות נגד מלחמת וייטנאם‪ ,‬נגד‬ ‫הקפיטליזם האמריקאי ונגד הפגיעה בזכויות אזרח‪ .‬בשנה שלאחר‬ ‫מכן‪ ,1966 ,‬נרשמה הירידה החדה ביותר בתמיכה בעונש המוות‪.‬‬ ‫סוף שנות ה–‪ 60‬היו שנים סוערות — שנים של מרד ומחאה‬ ‫בארצות הברית ובעולם‪ .‬ב–‪ 1968‬התפרעו סטודנטים בוועידה‬ ‫הדמוקרטית בשיקגו‪ ,‬שנגמרה במכות אלה ובפיזור גז מדמיע‪,‬‬ ‫בדומה למה שאירע במרד הסטודנטים באותה שנה בצרפת‪ .‬ב–‪1969‬‬ ‫התקומם השמאל החדש בברקלי‪ 126,‬וניצני השבר הממסדי ניכרו‬ ‫בהחלט עד תחילת שנות ה–‪.70‬‬ ‫שתי פסיקות של בית המשפט העליון ב–‪ — 1968‬בעניין "ארצות‬ ‫הברית נגד ג'קסון" ובעניין "ויתרספון נגד אילינוי" — קבעו גדרות‬ ‫לחוקתיותו של עונש המוות‪ 127.‬פסק הדין בעניין "פורמן נגד‬ ‫ג'ורג'יה" משנת ‪ 1972‬קבע להלכה שעונש המוות הוא בלתי חוקתי‬ ‫בעיקרון‪ ,‬משום שהוא נגזר באופן שרירותי ועל כן מפר את התיקון‬ ‫ה–‪ 8‬לחוקה האוסר הטלת עונשים אכזריים ובלתי רגילים‪ ,‬וקבר‬ ‫למעשה את השימוש בעונש המוות לזמן–מה‪ 128.‬בעקבות ההחלטה‬ ‫בעניין "פורמן" החלו המדינות לשקוד על תיקונים בכללים ובנהלים‬ ‫המסדירים את גזירת עונשי המוות‪ ,‬וב–‪ 1976‬התקבלו בבית המשפט‬ ‫העליון‪ ,‬באותו יום ממש‪ ,‬שתי החלטות שקבעו שאמנם קביעת‬ ‫‪136‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫עונש מוות מחייב בהרשעות מסוגים מסוימים אינה מתיישבת עם‬ ‫החוקה )פסק הדין בעניין "וודסון נגד צפון קרוליינה"(‪ 129,‬אולם‬ ‫עונש המוות עצמו אינו בלתי חוקתי‪ ,‬ולמעשה חוקים שקובעים‬ ‫עונש מוות ומנחים כיאות את השופט ואת המושבעים לא ייפסלו‬ ‫‪130‬‬ ‫)פסק הדין בעניין "גרג נגד ג'ורג'יה"(‪.‬‬ ‫השנים ‪ 1955-1945‬התאפיינו בחזרה לנורמליזציה בעקבות‬ ‫מלחמת העולם השנייה; השנים ‪ 1960-1950‬חלפו בצל הרדיפה‬ ‫המקארתיסטית; ואילו השנים ‪ 1976-1966‬היו שנות המחאה של‬ ‫הדור הצעיר‪ ,‬שבעקבותיהן נדרשה המערכת המשפטית לתת דין‬ ‫וחשבון ציבורי על ההיבטים החוקתיים של עונש המוות‪ ,‬והשימוש בו‬ ‫אכן הוקפא לזמן–מה‪ .‬כך הפך עונש המוות במרוצת הדורות למעין‬ ‫סיסמוגרף‪ ,‬המשקף את החוויה האמריקאית על מלוא מורכבותה‪.‬‬ ‫תקופת ההקפאה של העונש הסתיימה עם הוצאתו להורג של גארי‬ ‫גילמור )‪ (Gilmore‬ב–‪ 17‬בינואר ‪ 1977‬על ידי כיתת יורים‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1977‬עלה דמוקרט אלמוני בשם ג'ימי קרטר לכס‬ ‫הנשיאות‪ .‬ארבע שנות שלטונו התאפיינו בכישלון כלכלי צורב‬ ‫ובמדיניות חוץ כושלת‪ ,‬שהרחיקה מדינות רבות מחיק הדמוקרטיה‬ ‫הגדולה בעולם אל הגוש הסובייטי‪ .‬נטען כלפיו שמדיניותו הביאה‬ ‫לנפילת השאה האיראני ולעליית הפונדמנטליזם האיסלאמי‬ ‫בעולם‪ .‬דרך ניהול המשברים העולמיים שנקט עוררה את זעמם‬ ‫של אמריקאים רבים‪ ,‬בעיקר בשל ביטול ההשתתפות במשחקים‬ ‫האולימפיים במוסקבה עקב הפלישה הרוסית לאפגניסטן‪ ,‬ובעקבות‬ ‫כך הטלת חרם על ייבוא תבואה מברית המועצות — חרם שפגע‬ ‫בפרנסתם של רבים‪ .‬על רקע תחושת המרמור הזה נבחר ב–‪1981‬‬ ‫לנשיאות ארצות הברית רונלד רייגן‪ ,‬רפובליקאי שמרן שמשל שתי‬ ‫קדנציות‪ .‬עלייתו לשלטון בישרה את תקופת "השמרנות החדשה"‪.‬‬ ‫כוחות הקִדמה שהתחזקו בשנות ה–‪ 60‬וה–‪ 70‬נבלמו‪ ,‬ובמקומם עלו‬ ‫בני מעמדות הביניים‪ ,‬שהתאכזבו מהליברליות היתרה של הנשיאים‬ ‫הקודמים וממחירה הכלכלי‪ .‬ההתנגדות להפלות ולהעדפה מתקנת‬ ‫‪137‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫גובתה בהצרת צעדיו של בית המשפט העליון ובמינוי שופטים‬ ‫שמרנים לערכאה השיפוטית העליונה‪ .‬עונש המוות חזר גם הוא‬ ‫‪131‬‬ ‫ללב הקונסנזוס השמרני המתחדש‪.‬‬ ‫המצלמה שהלכה והשתכללה במרוצת המאה ה–‪ 20‬ליוותה את‬ ‫האירועים הגדולים‪ ,‬ואפשרה לצופים ליטול חלק פעיל בהתרחשותם‪.‬‬ ‫סיפורו של או–ג'יי סימפסון )‪ ,(Simpson‬כוכב הפוטבול האגדי‪ ,‬הוא‬ ‫דוגמה מובהקת לכך‪ .‬ציבור צופי הטלוויזיה עקב בשידור חי אחר‬ ‫המרדף המשטרתי אחריו‪ ,‬תפיסתו וכליאתו באשמת רצח גרושתו‬ ‫ניקול ובן זוגה לחיים רון גולדמן‪ .‬הרשעתו בדין יכלה להסתיים‬ ‫בעונש מוות לו הייתה התביעה מבקשת זאת‪ .‬הסיקור העיתונאי גלש‬ ‫עד מהרה לפרשנות ולחוות דעת של "מומחים"‪ ,‬שהשפיעו על דעת‬ ‫הקהל )המוטה מראש לטובתו‪ ,‬בשל היותו אישיות נערצת(‪ .‬קבוצת‬ ‫אזרחים ממוצעת נבחרה לשמש כמושבעים במשפטו‪ .‬כמו רבים‬ ‫מאוד בחברה האמריקאית‪ ,‬היו אלה צופי טלוויזיה ממוצעים‪ ,‬שכבר‬ ‫"למדו" את המקרה ממעיינות השפע של העיתונות האלקטרונית‬ ‫והכתובה והיו "נגועים" ברוח הכללית האוהדת כלפי או–ג'יי‪ ,‬מה‬ ‫גם שרובם היו אפרו–אמריקאים וחשו שמתפקידם לדאוג לבן גזעם‬ ‫מפני רדיפה של השלטונות בשל צבע עורו‪ .‬במשפט שנוי מאוד‬ ‫במחלוקת‪ ,‬זוכה סימפסון מכל אשמה‪ .‬בלחץ דעת הקהל והעניין‬ ‫הרב שהתעורר סביב הפרשה‪ ,‬התיר בית המשפט לשדר את המשפט‪.‬‬ ‫התוצאה הייתה שבית המשפט‪ ,‬ציבור המושבעים והתקשורת‬ ‫השתרגו זה בתוך זה והפכו את האירוע הכאוב של אובדן חייהם‬ ‫של אשתו לשעבר של סימפסון ובן זוגה לפסטיבל פנטסטי שבו‬ ‫הנאשם הוא ה"גיבור"‪.‬‬ ‫הייתה זו רק עוד חוליה אחת בשרשרת הזיקות — המעשירה‬ ‫והמטרידה גם יחד — שנוצרה בין המשפט לבין הדימוי — בין החטא‬ ‫ועונשו לבין ייצוגיו הקולנועיים‪.‬‬ ‫‪138‬‬ ‫‪3‬‬ ‫סוגיות מרכזיות בעונש המוות —‬ ‫במשפט ובקולנוע‬ ‫עונש שנוי במחלוקת‬ ‫‪132‬‬ ‫ארצות הברית גאה מאוד בחוקתה ובמערכת המשפט שלה‪.‬‬ ‫המצדדים בחוקה האמריקאית טוענים שזו החוקה היציבה ביותר‬ ‫בקרב המדינות המתוקנות‪ ,‬ומכאן נגזרת גם איכותה של מערכת‬ ‫המשפט המדינתית והפדרלית שלה‪ 133.‬עם זאת‪ ,‬גורמים שונים‬ ‫בתקופות שונות בהיסטוריה האמריקאית פירשו בגמישות רבה‬ ‫חלקים מאותה חוקה‪ ,‬ששימשו לפיכך במשך זמן רב מכשיר יעיל‬ ‫‪134‬‬ ‫לדיכוי קבוצות שונות באוכלוסייה‪.‬‬ ‫הדמוקרטיה האמריקאית מקדשת את זכות הבחירה של הציבור‪.‬‬ ‫כפועל יוצא מזה‪ ,‬הבחירה באנשים למשרות ציבוריות רמות‬ ‫ורגישות‪ ,‬לרבות משרות במערכת המשפט‪ ,‬מופקדת בידי הציבור או‬ ‫נבחריו‪ ,‬ולא בידי סמכות מקצועית‪ .‬לפיכך סעיפי החוקה מפורשים‬ ‫בהתאם לאג'נדה הפוליטית של נבחרי הציבור‪ ,‬ועל פיה נקבעות‬ ‫גם עמדות ערכיות ועקרוניות בנושאים ערכיים רבים‪ 135.‬מטבע‬ ‫הדברים‪ ,‬הדבר משפיע גם על המדיניות באשר לעונש המוות‪,‬‬ ‫היכולה להיגזר משיקולים כלכליים נטולי מוסר )זול יותר להוציא‬ ‫אדם להורג מאשר להחזיקו בכלא למשך כל חייו(‪ ,‬מעמדות גזעניות‬ ‫‪139‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫המפלות בין אנשים על בסיס מוצא אתני או צבע עור ומשיקולים‬ ‫‪136‬‬ ‫זרים אחרים‪.‬‬ ‫סרטו הארסי של ג'ורג' ארצ'נבוד פרקליט המדינה מ–‪ 1931‬חושף‬ ‫בציניות ובלא צנזורה את ערוותה של שיטת הבחירות האמריקאית‬ ‫למשרת מושל‪ ,‬העוברת דרך משרדי התובע המחוזי והתובע הכללי‪,‬‬ ‫את השחיתות השלטונית הנובעת מכך ואת הדריכה‪ ,‬הלכה למעשה‪,‬‬ ‫על גופותיהם של נאשמים כדי להשיג שיא של הרשעות והוצאות‬ ‫להורג — שמן ההכרח יעידו על יעילותו של העומד בראש המערכת‬ ‫ויצדיקו את הבחירה בו‪.‬‬ ‫סרטו של ארול מוריס )‪ (Morris‬הקו הכחול הדק )‪The Thin‬‬ ‫‪ ,(Blue Line‬שיצא לאקרנים ב–‪ ,1988‬חשף לעיני כול את תחלואיה‬ ‫של מערכת המשפט האמריקאית‪ .‬מוריס‪ ,‬אמן הקולנוע התיעודי‪,‬‬ ‫נעזר בטכניקת עבודה חדשה‪ :‬הוא הדגים את האירועים באמצעות‬ ‫שחקנים שהעצימו את הדרמה סביב הגיבורים‪ .‬הוא בלש במשך‬ ‫כמה שנים אחר גיבורי הסרט‪ ,‬קורותיהם ומניעיהם‪ ,‬ומצא לזוועתו‬ ‫שהסיכוי של כל אדם נורמטיבי בארצות הברית של שנות ה–‪80‬‬ ‫למצוא את עצמו בשורת הנידונים למוות הוא גבוה — עליו רק‬ ‫להיות במקום הלא נכון )צפוני בעיירה דרומית(‪ ,‬מובטל או בלא‬ ‫עיסוק מכובד‪ ,‬ולהסתבך עם מקומי‪.‬‬ ‫הסרט מספר את סיפורו של רנדל אדמס‪ ,‬בחור מהצפון המגיע‬ ‫עם אחיו לעיירה דרומית לחפש עבודה‪ .‬בדרך הוא אוסף נער צעיר‬ ‫)עבריין מועד( מבני המקום‪ .‬באותו ערב נרצח שוטר‪ .‬התביעה‬ ‫והמשטרה המקומית יוצאות מגדרן למצוא את האשם‪ .‬אף על פי‬ ‫שאין להן נתונים של ממש‪ ,‬הן עוצרות את אדמס בעקבות מעשה‬ ‫הלשנה ומקבלות חיזוק מהנער שידו של רנדל אכן הייתה במעל‪.‬‬ ‫רנדל נכלא בלא שתוכח אשמתו ונבדק על ידי פסיכיאטר‪ ,‬הקובע‬ ‫בתוך ‪ 15‬דקות שרנדל הוא פסיכופט מסוכן לציבור‪ .‬בו–בזמן‪ ,‬כל‬ ‫העדויות מובילות אל הנער‪ .‬אולם איש ממשרד השריף המקומי‬ ‫או מהתביעה אינו מעוניין בהפללתו של הנער‪ ,‬גם לא השופט‪,‬‬ ‫‪140‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫שכן הוא מקומי‪" ,‬בן משפחה"‪" ,‬אחד משלנו"‪ .‬רנדל עומד למשפט‪,‬‬ ‫מורשע ונגזר עליו עונש מוות‪.‬‬ ‫התערבותו של מוריס בסיפור מתחילה כשהוא מתחיל לשאול‬ ‫שאלות‪ .‬העובדות הולכות ומתבהרות‪ .‬איש איש וסיבותיו להפללת‬ ‫רנדל ולהתעלמות מהנער המקומי — המבצע בינתיים רצח נוסף‪.‬‬ ‫סופו של הסרט הוא בטיהור שמו של רנדל ובמאסרו של הצעיר‬ ‫— לא על רצח השוטר‪ ,‬אלא על הרצח הנוסף שביצע‪ .‬בקטע מצמרר‬ ‫בסוף הסרט מדבר הצעיר עם מוריס ומודה בפה מלא שהוא האיש‬ ‫שהרג את השוטר‪" .‬הוא"‪ ,‬אומר הצעיר‪ ,‬בהתכוונו לרנדל אדמס‪,‬‬ ‫"היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון‪ ."...‬באשר לאדמס‪ ,‬התביעה‬ ‫סירבה לשחררו בטענה לפגמים טכניים במשפט‪ ,‬ואדמס בילה שנים‬ ‫אחדות בבית הסוהר עד לשחרורו המלא‪.‬‬ ‫הסרט זכה לשבחים רבים ועורר דיון ציבורי רחב בתחלואיה‬ ‫של מערכת המשפט‪ .‬בשונה מסרטים תיעודיים רבים‪ ,‬הוא הצליח‬ ‫להביא את המסר שלו לאולמות הקולנוע המסחריים‪ ,‬נוסף על‬ ‫הסינמטקים‪ .‬הדיון בקלות הבלתי נסבלת של החלטות המושבעים‬ ‫וביכולתה של מערכת אובססיבית להביא "אשם" לדין עלתה‬ ‫סוף–סוף לדיון ציבורי‪ .‬מוריס רואיין בתוכניות טלוויזיה חשובות‬ ‫ובמערכות עיתונים מובילות‪ .‬סרטו נלמד באוניברסיטאות ופתח‬ ‫דיון רציני בבית המחוקקים האמריקאי‪ .‬בדיון עלו סוגיות נוקבות‬ ‫— טיפול בנוער עבריין ומניעת עבריינות בקרב נוער המגיע אל‬ ‫שערי המערכת וזוכה ל"התעלמות" מכוונת ממצוקותיו; טיפול‬ ‫בעדויות התביעה; והעיקר — בעיית המושבעים ויכולתם לקבוע‬ ‫גורלות מתוך בורות ואמון בלתי מסויג במערכת המעמידה את‬ ‫החשוד לדין‪.‬‬ ‫בדצמבר ‪ 2000‬פרסם ג'יימס ליבמן )‪ ,(Liebman‬פרופסור‬ ‫למשפטים מאוניברסיטת קולומביה שבניו–יורק‪ ,‬את תוצאותיו‬ ‫של מחקר מקיף‪ 137.‬מחקרו של ליבמן כיסה תקופה של עשרים‬ ‫שנה ובחן ‪ 4,578‬ערעורים על גזרי דין מוות שהוגשו לבית‬ ‫‪141‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫המשפט העליון בשנים הללו‪ .‬המחקר זכה לסיקור נרחב בתקשורת‬ ‫האלקטרונית והכתובה והיווה מקור השראה לסרטים רבים שעסקו‬ ‫בעונש המוות‪.‬‬ ‫ממצאי המחקר היו מרעישים‪ :‬יותר משני שלישים מהערעורים‬ ‫התקבלו‪ 75 .‬אחוזים מהאנשים שגזר דין המוות שנקבע להם בוטל‬ ‫נידונו מאוחר יותר לעונשים קלים יותר בעקבות משפטים חוזרים‪,‬‬ ‫עסקות טיעון או הוראת שופט‪ .‬ב–‪ 7‬אחוזים מהערעורים הוכרזה‬ ‫במשפט חוזר חפותם של הנאשמים‪ .‬ב–‪ 18‬אחוזים מהם נידונו‬ ‫הנאשמים לעונש מוות במשפט החוזר‪ ,‬אך רבות מההרשעות בוטלו‬ ‫תוך כדי תהליך הערעור המתמשך‪ 138.‬ליבמן מצא שרוב התיקים‬ ‫שבהם נגזר עונש מוות היו נגועים בליקויים כה קשים‪ ,‬עד שנדרש‬ ‫טיפול מחודש בעניין‪ .‬מסקנת מחקרו הייתה נחרצת‪" :‬מערכת עונשי‬ ‫המוות בארצות הברית קורסת מחמת עומס הליקויים שלה"‪ .‬לטענת‬ ‫ליבמן‪" ,‬מדובר באלפי מקרים‪ ,‬לא רק במדינה אחת‪ ,‬אלא כמעט‬ ‫בכל המדינות בארצות הברית‪ .‬קיים סיכון גבוה ביותר שטעויות‬ ‫קריטיות יחלחלו לתוך ההליך"‪ .‬דבריו של המלומד זכו להד גדול‬ ‫על רקע הוויכוח שהתחדש על עונש המוות‪ ,‬בין היתר בשל עלייתו‬ ‫של ג'ורג ו‪ .‬בוש לשלטון‪ :‬בוש היה ידוע בדעותיו השמרניות‪ ,‬ואף‬ ‫כונה לא פעם "הקצב" או "הרוצח מטקסס"‪ ,‬על רקע ריבוי ההוצאות‬ ‫‪139‬‬ ‫להורג במדינת טקסס בזמן כהונתו כמושל המדינה‪.‬‬ ‫בין השאר התבסס מחקרו על דוחות מדינתיים‪ ,‬שהבולטים שבהם‬ ‫היו דוחות שפרסמו לשכת עורכי הדין ושירות ההגנה המשפטית‬ ‫של טקסס‪ .‬הדוחות מתחו ביקורת נוקבת על עונש המוות בטקסס‬ ‫ותיארו את מערכת המשפט המקומית כ"מביכה"‪ .‬אחת הטענות‬ ‫המרכזיות של הדוחות הייתה שמערכת הענישה במדינה זקוקה‬ ‫לשינוי דחוף‪ .‬בין הסיבות שנמנו‪ :‬התנהגות בלתי הולמת מצד‬ ‫התביעה‪ ,‬דעות קדומות על רקע גזעני מצד המושבעים‪ ,‬התביעה‬ ‫והשופטים‪ ,‬עדים "מומחים" מפוברקים‪ ,‬הקצאת עורכי דין מדרג‬ ‫נמוך לנתבעים עניים‪ ,‬הליכי ערעור מהירים ושטחיים‪ .‬מחברי‬ ‫‪142‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫הדוחות בדקו ‪ 103‬ערעורים וגילו שב–‪ 79‬אחוזים מהם השופט‬ ‫כלל לא ניהל דיון‪ .‬בערעורים הללו ביצעו עורכי הדין שייצגו את‬ ‫הנידונים למוות עבודה ירודה עד כדי כך שלא הצליחו להביא‬ ‫אפילו לניהולה של חקירה נוספת בחיפוש אחר ראיות חדשות‪,‬‬ ‫‪140‬‬ ‫בה–במידה שכשלו בהעלאת נושאים חדשים לדיון‪.‬‬ ‫הנתונים הסטטיסטיים שפורסמו מאז ‪ 1973‬תומכים בדיווחים‬ ‫הללו ובשכמותם‪ .‬מתברר שמאז שנה זו ועד לשנת ‪ 2000‬שוחררו‬ ‫‪ 87‬אסירים מאגף הנידונים למוות לאחר שעדויות חדשות הראו כי‬ ‫הם חפים מפשע‪ .‬מבחינה מספרית שוחרר נידון למוות אחד מכל‬ ‫שבעה נידונים למוות‪ .‬מספר הזיכויים המאוחרים הלך אפוא וגדל‪.‬‬ ‫עוד מתברר שבכל שנה בין השנים ‪ 1973‬ו–‪ 1993‬נמצאו זכאים‬ ‫בממוצע ‪ 2.5‬אחוזים מאסירי אגף הנידונים למוות שתיקיהם נבחנו‬ ‫מחדש‪ .‬בשש השנים שחלפו מאז ועד ‪ 1999‬הוכפל שיעור ה"לא‬ ‫אשמים" שחפותם התגלתה בבחינה חוזרת והגיע ל–‪ 4.6‬אחוזים‪.‬‬ ‫בשלושת החודשים הראשונים של שנת ‪ 2000‬זוכו ושוחררו שלושה‬ ‫נידונים למוות‪ .‬למעשה‪ ,‬ניתן לראות שמשנת ‪ 1998‬עד ‪ ,2003‬מספר‬ ‫המוצאים להורג יורד בהדרגה‪ :‬מ–‪ 300‬איש בשנת ‪ 1998‬ל–‪143‬‬ ‫ב–‪ 141.2003‬השאלה המתבקשת בעקבות הנתונים הללו היא כמה‬ ‫חפים מפשע היו עלולים להישלח אל מותם אלמלא דיונים חוזרים‬ ‫או עדויות חדשות‪.‬‬ ‫הקולנוע הגיב בשנים הללו באופן מידי‪ .‬הסרט המעניין מונסטר‬ ‫בול )‪ (Monster's Ball, 2001‬של הבמאי מרק פורסטר )‪ ,(Forster‬שזיכה‬ ‫את האלי ברי )‪ (Berry‬בפרס האוסקר על משחקה בסרט )הפעם‬ ‫הראשונה ששחקנית שחורה זכתה בפרס זה(‪ ,‬העלה על סדר היום‬ ‫בעיות אנושיות ואתיות רבות הקשורות בעונש המוות‪ .‬אסיר שחור‪,‬‬ ‫הממתין כ–‪ 11‬שנים להוצאתו להורג‪ ,‬עומד להיות מוצא להורג‬ ‫לאחר שכל הניסיונות להמתיק את עונשו במאסר עולם עלו בתוהו‪.‬‬ ‫לאסיר אישה )בגילומה של ברי( ובן הסובל ממשקל יתר ומטביע‬ ‫את יגונו באכילת ממתקים‪ .‬השניים חיים בעוני מחפיר‪ ,‬וסכנת פינוי‬ ‫‪143‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫מביתם מרחפת מעליהם‪ .‬היחסים בין האסיר לסוהריו הם קורקטיים‪,‬‬ ‫והסוהרים עושים כמיטב יכולתם לאפשר לאסיר למות בשלווה‪ .‬את‬ ‫ההוצאה להורג מנהל סוהר קשוח וגזען בשם האנק )בגילומו של‬ ‫בילי בוב תורנטון ]‪ ,([Thornton‬האחראי על "שורת הנידונים למוות"‬ ‫בבית הסוהר‪ ,‬ולצדו עובד בנו — שהוא רכרוכי מדי לטעמו‪ .‬הבן‬ ‫אינו מסוגל להתמודד עם המתח והקושי הכרוכים בעבודה מעין זו‪,‬‬ ‫ולאחר עימות עם האב‪ ,‬שבו האב אומר לו שהוא בז לו ושמעולם‬ ‫לא אהב אותו משום מורך לבו‪ ,‬הוא מתאבד‪ .‬כעבור כמה שעות‪,‬‬ ‫בשיטוטיו בעיר עמוס רגשי חרטה וכאב‪ ,‬האנק עוצר להגיש עזרה‬ ‫לנפגע בתאונת פגע וברח‪ .‬הנפגע הוא ילד שחור‪ ,‬שספג מכה אנושה‬ ‫ממכונית נוסעת‪ ,‬והוא אוסף אותו ואת אמו הזועקת לעזרה ומביאם‬ ‫לבית החולים — שם מודיעים להם שהילד נפטר‪ .‬שני הגיבורים‬ ‫שאיבדו את בניהם מתאחדים‪ :‬היא רעייתו לשעבר של האסיר המת‪,‬‬ ‫והוא הסוהר שהוציא להורג את בעלה‪ ,‬אך שניהם אינם יודעים זאת‪.‬‬ ‫הם מתאהבים‪ ,‬ואף כשהם נחשפים לעובדה המקשרת ביניהם‪ ,‬הם‬ ‫דבקים זה בזה‪ .‬בעקבות המפנה שהתחולל בחייו‪ ,‬הסוהר מתקן את‬ ‫דרכיו הגזעניות ורוויות השנאה‪.‬‬ ‫השחקן בילי בוב תורנטון הופיע בסרט נוסף שיצא באותה שנה‬ ‫ועסק בעונש המוות‪ :‬סרט מתח פוסטמודרניסטי בסגנון פילם נואר‬ ‫של האחים ג'ואל ואיתן כהן )‪ (Coen‬בשם האיש שלא היה שם )‪The‬‬ ‫‪ .(Man Who Wasn't There, 2001‬הפעם גילם תורנטון את דמותו‬ ‫של הנאשם‪ :‬ספר כפרי קהה רגשות היודע שרעייתו מנהלת רומן‬ ‫עם מנהל חנות הכלבו שבה היא עובדת‪ ,‬ואינו עושה דבר בנדון‪.‬‬ ‫בשל בצע כסף )ולא בגלל הרומן(‪ ,‬הבעל רוצח את מנהל הכלבו‪.‬‬ ‫האשם נופל על אשתו‪ ,‬והיא מתאבדת בכלאה‪ .‬כעבור כמה חודשים‬ ‫הספר מואשם ברצח של שותפו לכאורה לעסקים — רצח שהוא‬ ‫לא ביצע‪ .‬עורך דינו של הספר אינו מיומן כלל בפלילים‪ ,‬והספר‬ ‫מואשם ברצח ונידון למיתה על הכיסא החשמלי‪ .‬הספר צועד אל‬ ‫הכיסא החשמלי בשלווה סטואית ובציפייה לפגוש את אשתו‪ .‬אם‬ ‫‪144‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫במונסטר בול המוות שירת את מעגל החיים וההשלמה עם הקיים‪,‬‬ ‫בסרט זה המוות הוא "המנוחה הנכונה" — הוא מתקן את העוול‬ ‫שגרם מנהל הכלבו‪ ,‬הוא מכפר על מעשה הבגידה של הרעיה‪ ,‬והוא‬ ‫דינו הצודק של הספר הרוצח‪.‬‬ ‫כעבור כשנתיים יצא לאקרנים סרטו של אלן פרקר )‪(Parker‬‬ ‫החיים של דייוויד גייל )‪ .(The Life of David Gale, 2003‬פרקר‪,‬‬ ‫שנודע בסרטיו הביקורתיים על החברה האמריקאית בכלל ועל‬ ‫מערכת המשפט האמריקאית בפרט‪ ,‬כגון אקספרס של חצות‬ ‫)‪ ,(Midnight Express, 1978‬בירדי )‪ (Birdy, 1984‬ומיסיסיפי בוערת‬ ‫)‪ ,(Mississippi Burning, 1988‬חבר במקרה זה לתסריטאי צ'רלס‬ ‫רנדולף )‪ ,(Randolph‬פרופסור לפילוסופיה שהיה מתנגד חריף‬ ‫לעונש המוות‪ .‬הסרט השתמש בכל החומרים שהציג ליבמן במחקרו‬ ‫מנקודת מבטה של עיתונאית צעירה ושאפתנית‪ ,‬שהופכת לקורבנם‬ ‫של המתנגדים לעונש מזה‪ ,‬המשתמשים בה באופן ציני כדי לקדם‬ ‫את מטרתם‪ ,‬ושל המערכת המדינתית מזה‪ ,‬המנצלת אותה מבחינה‬ ‫רגשית ומקצועית כדי לקדם את סדר היום שלה בכל מחיר‪.‬‬ ‫הסיפור הוא סיפורו של פרופסור המתנגד לעונש המוות‪ ,‬המאבד‬ ‫את כל עולמו בפרשת אינוס סטודנטית שלו‪ .‬הפרופסור מפליל את‬ ‫עצמו בְּרצח כדי להגיע לגרדום ובכך למחות נגד עונש המוות‪ .‬הסרט‬ ‫מגולל את הליכי המשפט ומציג את עורך דינו הלא מתפקד של‬ ‫הנאשם ומחאות של המתנגדים לעונש ושל התומכים בו‪ .‬עיתונאית‬ ‫חוקרת מנסה לברר מה קרה — היא והקוראים‪/‬צופים שלה מגלים‬ ‫בסופו של דבר את התשובה ומבינים שהיו קורבנם של מתנגדי עונש‬ ‫המוות המניפולטיביים‪ ,‬ובהם הפרופסור עצמו‪ ,‬שביימו את העברה‬ ‫לפרטי פרטיה‪ :‬סייעו בהתאבדות חברתם‪ ,‬שהייתה חולת לוקמיה‪,‬‬ ‫והציגו זאת )באמצעות סרט שבו צולם הרצח לכאורה( כמעשה‬ ‫רצח של הפרופסור במטרה להפלילו ולהביא לכך שייגזר עליו דין‬ ‫מוות‪ .‬כל זאת בכוונה להוכיח לעולם‪ ,‬לאחר מותו של הנידון‪ ,‬שהוא‬ ‫הוצא להורג על לא עוול בכפו‪ ,‬מבלי שהמערכת בדקה וחקרה את‬ ‫‪145‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫המקרה עד תומו‪ .‬הבמאי והתסריטאי תקפו את הנושא משני צדדיו‪,‬‬ ‫וכך ביטאו את מורת רוחם לא רק מעונש המוות עצמו‪ ,‬אלא גם‬ ‫מהשותפים הפסיביים שלו — העיתונות האלקטרונית והמודפסת‪.‬‬ ‫מבחינת שני הצדדים‪ ,‬המתנגדים והמצדדים‪ ,‬המוות הוא רק אמצעי‬ ‫לניגוח הצד הנגדי‪ .‬האדם הפשוט משמש רק כלי במערכה שלמה‬ ‫של אגו ומשטמה‪ .‬הסרט עורר הדים רבים והיה מועמד לפרסים‬ ‫חשובים‪ .‬האם חל בעקבותיו שינוי במערכת עצמה? ספק רב‪.‬‬ ‫בעיית המושבעים‬ ‫שיטת המושבעים הונהגה באימפריה הבריטית במשך מאות שנים‬ ‫והופסקה לקראת המאה ה–‪ ,20‬אך היא נוהגת בארצות הברית עד‬ ‫עצם היום הזה‪ .‬כך נמסר בידי קבוצה של אזרחים מן השורה הכוח‬ ‫לגזור חיים או מוות‪.‬‬ ‫בחבר המושבעים יכול לשבת כל אדם בעל אזרחות אמריקאית‪,‬‬ ‫מכל גזע ומכל מגדר‪ .‬יחד הם אמורים לייצג את העם האמריקאי‪:‬‬ ‫אנשים רגילים‪ ,‬אזרחים מן השורה הממלאים את חובתם האזרחית‬ ‫והבאים מכל שדרות העם — בעלי מקצוע ועקרות בית‪ ,‬הדיוטות‬ ‫ומומחים בעלי שם‪ ,‬רופאים‪ ,‬שרברבים‪ ,‬בעלות בית בושת‪,‬‬ ‫חיילים משוחררים‪ ,‬גננים‪ ,‬בנקאים‪ ,‬חנוונים ועוד‪ 142.‬לכאורה זהו‬ ‫הליך מרשים‪ :‬אנשים מן השורה‪ ,‬המייצגים את העם האמריקאי‪,‬‬ ‫שופטים את בני עמם‪ .‬למעשה המצב היה בעבר מורכב יותר‪.‬‬ ‫במשך שנים רבות היו המושבעים גברים לבנים בלבד‪ ,‬ששפטו את‬ ‫כלל האוכלוסייה‪ .‬עד ‪ 1930‬לא יוחסה לכך חשיבות ציבורית או‬ ‫משפטית‪ .‬בשנת ‪ ,1931‬בזמן המשבר הכלכלי הגדול‪ ,‬הסעירה את‬ ‫‪143‬‬ ‫ארצות הברית פרשת "נערי סקוטסבורו" )"‪.("Scottsboro boys‬‬ ‫מעשה בתשעה נערים שחורים נוודים‪ ,‬שעלו על רכבת מסע ללא‬ ‫היתר כדי לנסות את מזלם הרחק מביתם‪ .‬הנער הצעיר ביותר היה‬ ‫בן ‪ ,13‬והמבוגר בן ‪ .18‬אחד הנערים היה עיוור כמעט לחלוטין‪,‬‬ ‫‪146‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫ואחר היה חולה מאוד‪ ,‬שבקושי עמד על רגליו‪ .‬בקרון שאליו עלו‬ ‫נמצאו גם צעירים וצעירות לבנים‪ ,‬ותגרה פרצה בין שתי הקבוצות‪.‬‬ ‫בתחנת הביניים סקוטסבורו הורדו הנוסעים הסמויים‪ .‬שתי נערות‬ ‫לבנות‪ ,‬רובי בייטס וויקטוריה פרייס‪ ,‬ניגשו אל מנהלי הרכבת‬ ‫וטענו שהנערים השחורים אנסו אותן‪ .‬הנערים נעצרו ונכלאו‪.‬‬ ‫ההמון ברחובות זעם ופרנסי העיר הזמינו את המשמר הלאומי להגן‬ ‫על הנערים מפני מעשה לינץ' בטרם משפט‪ .‬עם פתיחת המשפט‬ ‫ביקשה התביעה לגזור על הנערים עונש מוות‪.‬‬ ‫הממצאים בזירה הוכיחו שלא היה מגע מיני בין הנערות‬ ‫לנערים‪ ,‬אולם מערכת המשפט‪ ,‬המשטרה‪ ,‬הציבור והעיתונות‪,‬‬ ‫שסיקרה את הפרשה בהרחבה‪ ,‬ביכרו להאמין ביושרן ובעדותן של‬ ‫הנערות הלבנות‪ ,‬גם לאחר שאחת מהן חזרה בה מעדותה והודתה‬ ‫ששיקרה‪ .‬הפרשה עשתה לה כנפיים‪ ,‬וכל המדינה נשאה את מבטה‬ ‫לעבר אלבמה הגזענית והבורה כדי לראות מה תהיה החלטתה‪.‬‬ ‫פעמיים קבעו המושבעים בני המקום את אשמתם של הנערים‪,‬‬ ‫למרות מאמצי ההגנה בראשות פרקליט הגנגסטרים הנודע סמואל‬ ‫ליבוביץ' )‪ ,(Leibowitz‬שהגיע במיוחד ממדינת ניו–יורק כדי להגן‬ ‫עליהם — אך לשווא; העיתונות המשיכה להלהיט את הרוחות‬ ‫בדרישה לנקום את כבודן של נשות הדרום‪ ,‬וסיפקה תיאורים שגויים‬ ‫על אודות הנערים‪ ,‬כאילו היו עבריינים מועדים ובעלי עבר פלילי‬ ‫עשיר‪ 144.‬בפני ליבוביץ'‪ ,‬היהודי הצפוני השנוא באלבמה‪ ,‬עמדה‬ ‫רק דרך אחת לבטל את עונשי המוות ומאסרי העולם שנגזרו על‬ ‫הנערים‪ .‬הוא בדק ומצא שהרכב המושבעים היה לבן בלבד‪ ,‬אף על‬ ‫פי שלפי חוקי המדינה היה עליו להיות הטרוגני‪ .‬על בסיס זה פסל‬ ‫בית המשפט העליון של ארצות הברית את גזר דין המוות לנאשמים‬ ‫והחזיר את הפרשה לפרופורציות האמיתיות שלה‪ .‬כשהגיע התיק‬ ‫אל שופט בית המשפט המחוזי באלבמה‪ ,‬ג'יימס אדווין הורטון‬ ‫)‪ ,(Horton‬הוא קרא את מסמכי המשפט‪ ,‬מצא בהם ליקויים רבים‬ ‫והודיע על משפט חוזר‪ .‬בסופו של דבר איש מהנערים‪ ,‬שהפכו עם‬ ‫‪147‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫השנים בכלא לגברים מרירים וקשים‪ ,‬לא הוצא להורג‪ .‬אולם החיים‬ ‫שנכונו להם בהמשך לא היו טובים בהרבה‪ .‬הפרשה הפנתה שוב את‬ ‫תשומת הלב לבעיות הגזע בארצות הברית וליכולתו הבלעדית של‬ ‫‪145‬‬ ‫האדם הלבן לחרוץ את גורלו של אדם שחור‪.‬‬ ‫בספר אל תיגע בזמיר )‪ (To Kill A Mockingbird‬של הרפר לי )‪,(Lee‬‬ ‫שנכתב ב–‪ 1960‬בהשראת הפרשה‪ ,‬עולה שוב בעיית המושבעים‬ ‫בכל חומרתה‪ .‬בסרט שנעשה בשנת ‪ 1962‬על פי הספר‪ ,‬מות הזמיר‪,‬‬ ‫מפרש הבמאי רוברט מאליגן את תפקיד המושבעים ומאפשר‬ ‫לצופה לקחת חלק בתהליך התודעתי של קבלת ההחלטות בדבר‬ ‫אשמתו או אי–אשמתו של הגיבור — ולו רק כדי להבין עד כמה‬ ‫נוראות הן הבורות והגזענות‪ .‬רק ב–‪ 1976‬זכה סיפורם של הנערים‬ ‫לעיבוד טלוויזיוני‪ ,‬בדרמה של הבמאי פידלר קוק )‪ (Cook‬השופט‬ ‫הורטון ונערי סקוטסבורו )‪.(Judge Horton and the Scottsboro Boys‬‬ ‫‪ 24‬שנים נוספות נדרשו כדי ששני במאי תעודה מוערכים‪ ,‬יהודים‪,‬‬ ‫דניאל אנקר )‪ (Anker‬וברק גודמן )‪ ,(Goodman‬יפיקו את הסרט‬ ‫סקוטסבורו‪ :‬טרגדיה אמריקאית )‪Scottsboro: An American Tragedy,‬‬ ‫‪ .(2000‬הסרט התיעודי עוקב אחר האירועים באופן כרונולוגי‪.‬‬ ‫שפתם הלאקונית של הדרומיים מקנה לאירוע נפח מטריד; לעומת‬ ‫זאת‪ ,‬לוחמי הצדק שפעלו נמרצות להצלת חייהם של הנערים‬ ‫מחיים את האירוע כאילו היה אתמול ומעלים בדיעבד תהיות מדוע‬ ‫בעצם פעלו באופן כה נמרץ להצלת חייהם של הנערים‪ ,‬אך לא‬ ‫סייעו להם כשיצאו מבית הסוהר‪ .‬משפטם של נערי סקוטסבורו‬ ‫היה ייחודי לא רק בהצלחתו לשנות את פסק דינם של המושבעים‪,‬‬ ‫אלא גם ביכולת להביט נכוחה אל לב הגזענות בארצות הברית של‬ ‫אותם ימים‪ .‬אולם חייהם ההרוסים של תשעת הילדים השחורים‪,‬‬ ‫שמשפטם סימל את שיא הבורות‪ ,‬הגזענות והצביעות של המושבע‬ ‫הלבן בדרום ארצות הברית‪ ,‬לא עניינו רבים‪ ,‬והפרשה שקעה בתהום‬ ‫הנשייה‪ .‬אגב‪ ,‬הפרקליט ליבוביץ'‪ ,‬לוחם החירות שיצא נגד עונש‬ ‫המוות במשך ‪ 6‬שנות המאבק המשפטי‪ ,‬אסף את מיטלטליו וחזר‬ ‫‪148‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫לניו–יורק‪ .‬שם‪ ,‬במהלך פוליטי מזהיר‪ ,‬נבחר לשמש כשופט בית‬ ‫‪146‬‬ ‫המשפט המדינתי על רקע הצהרותיו בעד עונש המוות‪.‬‬ ‫בארצות הברית אין חשיבות לעובדה שלאיש מהמושבעים אין‬ ‫בהכרח ידע משפטי כלשהו‪ ,‬ועל כן יכולתם השיפוטית מוגבלת‪.‬‬ ‫הזמנה לשרת כמושבע כמוה כצו גיוס — חובה שאי–אפשר להתנער‬ ‫ממנה‪ ,‬אלא אם כן ההגנה או התביעה פוסלות את המושבע‪ .‬קריאה‬ ‫לשמש כמושבע היא בדרך כלל חד–פעמית‪ ,‬ושמו של המושבע נשלף‬ ‫מתוך ספר הבוחרים של המדינה או רישום רשמי אחר‪ ,‬מדינתי או‬ ‫אזורי‪ ,‬שבנמצא‪ .‬לא כל משפט מתנהל עם מושבעים )למשל‪ ,‬בבית‬ ‫הדין לענייני משפחה אין מושבעים(‪ :‬מושבעים נדרשים במשפטים‬ ‫פליליים ובתביעות אזרחיות‪ .‬מספר המושבעים באולם בית המשפט‬ ‫הוא שנים–עשר‪ .‬הם אמורים להיות נוכחים בכל שלבי ההתדיינות‬ ‫המשפטית ומנותקים במהלך המשפט מכל גורם העלול להשפיע‬ ‫על שיקול דעתם‪ .‬מתפקידם לשמוע את הדיון המשפטי מראשיתו‬ ‫ועד סופו‪ ,‬בהנחייתו של השופט‪ .‬אולם הרצוי רחוק מהמצוי‪ .‬לא‬ ‫אחת נחשפים המושבעים לגורמי השפעה העשויים להטות את‬ ‫החלטתם הגורלית‪ .‬ההיסטוריה האמריקאית עשירה במקרים כאלה‪.‬‬ ‫מקרה אחד זכור עד היום כמשפט שהתנהל הלכה למעשה מעל דפי‬ ‫העיתונות‪ ,‬שהשפיעה על דעת הקהל ובעקיפין גם על המושבעים‬ ‫— משפט שבסיומו נשלח אדם‪ ,‬שלא חזר בו לאורך כל ההליכים‬ ‫מטענת החפות‪ ,‬אל מותו‪.‬‬ ‫מעשה שהיה כך היה‪ .‬בערב אחד בשנת ‪ 1932‬נחטף מן העריסה‬ ‫בביתו המרווח בנו של הטייס האמריקאי המפורסם )ממוצא גרמני(‬ ‫צ'רלס לינדברג )‪ .(Lindbergh‬החוטף השאיר הודעה בכתב‪ ,‬שישחרר‬ ‫את הילד תמורת כופר כסף‪ .‬העיתונות‪ ,‬שראתה בלינדברג גיבור‪,‬‬ ‫יצאה מדעתה‪ :‬פורסמו דיוקנאות של חשודים‪ ,‬והורים שיצאו עם‬ ‫ילדיהם לפארק חשדו בכל זר שהתקרב אליהם‪ .‬משפחת לינדברג‬ ‫שילמה את הכופר‪ ,‬ואף על פי כן‪ ,‬כעבור כמה ימים התגלתה‬ ‫‪149‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫גופתו של הילד קבורה ביער‪ .‬זמן קצר אחר כך נתפס נגר מקומי‪,‬‬ ‫מהגר מגרמניה בשם ברונו ריצ'רד האופטמן )‪ ,(Hauptmann‬ונחשד‬ ‫במעשה‪ .‬אך ממצאי חקירתו לא היו חד–משמעיים ולא אפשרו‬ ‫לקבוע בנחרצות את אשמתו‪.‬‬ ‫ערב פתיחת משפטו נבחרו המושבעים‪ .‬הם שוכנו בקומה‬ ‫הראשונה בצד ימין של המסדרון בבית המלון היחיד בעיירה‪ ,‬כדי‬ ‫להפרידם משאר האוכלוסייה‪ .‬בצד שמאל של המסדרון שוכנו‬ ‫עיתונאים‪ ,‬שבאו לסקר את הפרשה‪ .‬שתי הקבוצות‪ ,‬שהיו אמורות‬ ‫לא להיפגש זו עם זו‪ ,‬נפגשו במסדרון או בבר של המלון לשיחה‬ ‫קצרה או לשתייה משותפת‪ .‬בפגישותיהם השלימו המושבעים "פערי‬ ‫מידע"‪ ,‬ודומה היה שגורלו של האופטמן נחרץ מראש‪ 147.‬האופטמן‬ ‫נמצא אשם על רקע נסיבתי )בביתו נמצא סכום כסף חשוד; כמו‬ ‫כן נמצאו סולם ומסמרים שבהם נעזר לכאורה כדי לטפס אל בית‬ ‫המשפחה ולחטוף את התינוק(‪ .‬האופטמן כפר בהאשמות ועד לרגע‬ ‫‪148‬‬ ‫מותו על הכיסא החשמלי טען לחפותו‪.‬‬ ‫הנוגעים בדבר לא למדו ממקרה זה לקח ולא שינו את הנהלים‪,‬‬ ‫ואירועים כאלה חזרו על עצמם בווריאציות שונות במשפטים‬ ‫שונים‪ ,‬בעיקר אם היו מעורבים בהם ידוענים‪ .‬רעייתו של האופטמן‬ ‫ניסתה במשך שנים רבות לטהר את שמו‪ ,‬ללא הצלחה יתרה‪ ,‬אף‬ ‫על פי שהתגלו עדויות חדשות‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬העיתונות רחשה כבוד‬ ‫רב לגיבור הלאומי שלה‪ ,‬ואיש לא ההין למסור לציבור את הסיפור‬ ‫כהווייתו‪ ,‬כל עוד הוא חי‪ .‬רק לאחר מותו של לינדברג ב–‪1974‬‬ ‫יצאה אל המסך הקטן הדרמה פרשת החטיפה של לינדברג )‪The‬‬ ‫‪ ,(Lindbergh Kidnapping Case, 1976‬בכיכובו של אנטוני הופקינס‬ ‫)‪ (Hopkins‬הצעיר‪ .‬הסרט צולל אל תוך הפרשה ההיסטורית ומנצל‬ ‫את מרחק הזמן כדי לאמץ נקודת מבט אובייקטיבית יותר‪ .‬תפיסתו‬ ‫של האופטמן בידי המשטרה נראית מבטיחה‪ ,‬אולם במהלך המשפט‬ ‫מתגלים כל הפערים הקיימים בין הקיים למבוקש‪ .‬האופטמן עבד‬ ‫למחייתו כנגר‪ ,‬ואכן נמצאו אצלו סולם ומסמרים‪ .‬אורכו של‬ ‫‪150‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫הסולם התאים לגובה הקומה השנייה בביתו של לינדברג‪ ,‬שממנו‬ ‫נחטף הילד; ומסמר מסוג המסמרים בביתו של האופטמן‪ ,‬שכנראה‬ ‫השתחרר מסולם הגנבים שבו השתמש החוטף‪ ,‬נמצא בזירת הפשע‪.‬‬ ‫בביתו של האופטמן נמצא גם סכום כסף זהה לסכום הכופר שניתן‬ ‫לחוטף — אולם האופטמן הכחיש שהכסף שלו וטען שאדם אחר‬ ‫ביקש ממנו לשמור עליו למענו‪ .‬עד הרגע האחרון סירב האופטמן‬ ‫למסור את שמו של האדם והטיל על רשויות החוק למצוא אותו‪.‬‬ ‫כן עמדו לרעתו של האופטמן עברו כגנב בגרמניה‪ ,‬שממנה היגר‬ ‫לארצות הברית‪ ,‬דעת קהל עוינת‪ ,‬מושבעים מוסתים ומדווחים‬ ‫— וגורלו נחרץ‪ .‬יוצרי הסרט מצליחים לזרוע בקרב הצופים בדרמה‬ ‫את הספק שלא התעורר בקרב המושבעים שדנו בעניינו‪ ,‬ואולי‬ ‫מאפשרים צדק חלקי בלבד — מעט מדי ומאוחר מדי‪.‬‬ ‫המושבעים נדרשים להצביע פה אחד על חפותו או אשמתו של אדם‪.‬‬ ‫אם לא הצליחו להגיע להסכמה‪ ,‬השופט נוטל מהם את תפקידם‬ ‫ומחליט במקומם‪ :‬בסמכותו להחליט על קיום משפט חוזר‪ ,‬על ביטול‬ ‫המשפט או על קביעת פסק דין במקומם‪ .‬את גזר הדין‪ ,‬כגון מספר‬ ‫שנות הכליאה‪ ,‬גובה הקנס וכיוצא באלה‪ ,‬קובע בדרך כלל השופט‪,‬‬ ‫לאחר שהמושבעים פסקו בשאלת האשמה‪ .‬אם התביעה מבקשת‬ ‫לגזור על נאשם עונש מוות‪ ,‬החלטתם של המושבעים עשויה להיות‬ ‫גורלית‪ ,‬שכן קביעת האשמה תגרור בהכרח גם עונש מוות‪ .‬תפקידו‬ ‫של השופט הוא לנהל את המשפט בהתאם לנהלים הקבועים בחוק‪.‬‬ ‫תוך כדי כך עליו להנחות את המושבעים בנוהלי המשפט ולוודא‬ ‫שהמושבעים מקבלים החלטה על סמך הבנת הנושא לאשורו‪ .‬זכותו‬ ‫וחובתו לפסול את המושבעים אם יגלה שהליך קבלת ההחלטות‬ ‫שלהם היה פסול‪.‬‬ ‫את המושבעים בוחרים פרקליטי ההגנה והתביעה‪ ,‬המראיינים‬ ‫את המועמדים בנוכחות השופט‪ ,‬המפקח על הנעשה‪ .‬מכיוון‬ ‫שבחירת המושבעים עשויה להשפיע באופן מכריע על הסיכוי לזכות‬ ‫‪151‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫או להפסיד במשפט‪ ,‬הצדדים משקיעים בה כסף רב‪ .‬הפרקליטים‬ ‫משקיעים מאמצים רבים בקביעת פרופיל "המושבע הרצוי"‬ ‫למטרתם‪ ,‬שעל פיו ייבחר המושבע‪ .‬הם נעזרים בפסיכולוגים‪,‬‬ ‫בפסיכיאטרים‪ ,‬בסוציולוגים‪ ,‬באנשי יחסי ציבור ובכל מומחה שיכול‬ ‫לסייע להם להגדיר מיהו המושבע המתאים )למשל‪ ,‬אם הוא בעד‬ ‫או נגד עונש המוות‪ ,‬דעותיו הדתיות כשמדובר בהפלות וכדומה(‪.‬‬ ‫אלה אף מסייעים אחר כך לפרקליטים לסנן ולבחור את המושבעים‬ ‫המתאימים הלכה למעשה‪ .‬צוות נוסף עוסק במראהו החיצוני של‬ ‫הנאשם‪ ,‬אשר מקבל הנחיות ברורות כיצד להתלבש כדי להרשים‬ ‫את המושבעים‪ ,‬כיצד לדבר וכיצד לפנות אל לבם‪ .‬קבוצה אחרת של‬ ‫סייענים לצוות המשפטי "מגייסת" לנאשמים שאין להם משפחה‬ ‫קרובים מדומים‪ ,‬שמטרתם ליצור אווירה של תמיכה בנאשם‪ ,‬ליצור‬ ‫רושם שהוא בא ממשפחה טובה או למרר בבכי כדי להשפיע על‬ ‫חוות דעת המושבעים — הכול כמובן בתנאי שיש לנאשם אפשרות‬ ‫כלכלית לעשות כן‪ .‬נאשם שאינו מסוגל לעמוד בנטל הכספי יקבל‬ ‫פרקליט מהסנגוריה הציבורית‪ ,‬שגם אם יעשה את עבודתו נאמנה‪,‬‬ ‫יתקשה עד מאוד לנצח במערכה בהיעדר המשאבים המצויים בידיו‬ ‫של הצד שכנגד‪.‬‬ ‫אנומליה זו באה לידי ביטוי באינספור ספרים פופולריים‪ ,‬כגון‬ ‫סדרת ספרי המתח של עורך הדין ג'ון גרישם )‪ ,(Grisham‬ובסרטים‬ ‫ובמחזות‪ .‬התיאור החד ביותר שניתן לכך בשנים האחרונות היה‬ ‫בסרט משנת ‪ 2003‬שנעשה על פי ספרו של גרישם משחק המושבעים‬ ‫)‪ ,(Runaway Jury‬בבימויו של גארי פלדר )‪ — (Fleder‬החתום על‬ ‫תסריטים רבים לסדרות טלוויזיה מהז'אנר של "חוק וסדר"‪ ,‬כגון‬ ‫המגן )‪ (Shield‬ורצח מאדום לשחור )‪.(Homicide: Life on the Street‬‬ ‫הסרט נע בקצב מסחרר בין עבודת נמלים סיזיפית שעושה צוות‬ ‫הסיוע בבחירת המושבעים "המתאימים" להגנה לבין המאבק של‬ ‫אנשי התביעה להשיג את מבוקשם ולהרשיע את האשם‪ .‬הדברים‬ ‫הולכים ומסתבכים כשאחד מאנשי התביעה מסתנן אל בין שורות‬ ‫‪152‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫המושבעים ומנסה להטות את דעתם‪ .‬בו–בזמן‪" ,‬מגייסי המושבעים"‬ ‫מחפשים בקיעים וחולשות בחיי המושבעים‪ ,‬שבעזרתם יהיה אפשר‬ ‫לסחוט אותם ולאלצם לתמוך בהחלטה "הנכונה"‪ .‬הדברים מגיעים‬ ‫לכדי פגיעות פיזיות הדדיות‪ ,‬איומים וניסיון רצח‪ .‬הקצנת הסיפור‬ ‫הקולנועי במקרה זה משמשת כמובן כאמצעי אמנותי‪ ,‬ואינה‬ ‫משקפת את המציאות כהווייתה‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬יש בסרט רבדים‬ ‫רבים המשקפים את הנעשה בחדר המושבעים ובאולם בית המשפט‪,‬‬ ‫העשויים לעורר דאגה בלבו של כל צופה אמריקאי‪.‬‬ ‫בעיית המושבעים אינה רק בעיה טכנית של ההגנה והתביעה — היא‬ ‫גם בעייתם של המושבעים עצמם‪ ,‬שצריכים להתמודד עם חומרים‬ ‫שאינם מוכרים להם ובכל זאת לקבל החלטה על פיהם‪ .‬ציפיות‬ ‫הציבור ובית המשפט שיחרצו דין צדק מפעילות עליהם לחץ נפשי‬ ‫כבד‪ .‬נוסף על כך מופעל עליהם ללא הרף לחץ סמוי וגלוי מטעם‬ ‫בעלי אינטרסים‪ .‬קולנוענים מצאו שסיטואציות כאלה מתאימות‬ ‫לבניית סרטי מתח‪ ,‬שבמרכזם מצוי מושבע או קבוצת מושבעים‬ ‫המתמודדים עם מצבי לחץ שונים ומשונים‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬הסרט‬ ‫המושבע החסר )‪ (The Missing Juror‬של באד בוטיצ'ר )‪(Boetticher‬‬ ‫מ–‪ 1944‬מגולל את סיפורם של שנים–עשר מושבעים שרוצח‬ ‫מסתורי מחסל אותם — רק מושבע אחד מצליח לתפוס אותו בטרם‬ ‫ייהרגו כולם‪ 12 .‬המושבעים של סידני לומט‪ ,‬שנדון בפרק ‪ ,1‬הוא‬ ‫כמובן דוגמה מובהקת נוספת‪ .‬הסרט חשוד )‪ (Suspect‬של פיטר ייטס‬ ‫)‪ (Yates‬מ–‪ 1987‬עוסק במושבע שמצליח ליצור קשר עם פרקליטת‬ ‫ההגנה )קשר שאסור לקיימו במהלך המשפט( ומסייע לה למצוא את‬ ‫האשם האמיתי ולהוציא את מרשהּ לחופשי‪ .‬בסרט המושבעת של‬ ‫בריאן גיבסון‪ ,‬שגם הוא נזכר בפרק ‪ ,1‬מושבעת שהמאפיה סוחטת‬ ‫אותה מזכה למורת רוחה את איש המאפיה העומד לדין‪.‬‬ ‫‪153‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫עד ‪ 2003‬רשאי היה נאשם במשפט פלילי‪ ,‬שהתביעה מבקשת‬ ‫שייגזר עליו עונש מוות‪ ,‬לבקש להישפט לפני שופט בלבד‪ ,‬ולא‬ ‫לפני חבר מושבעים‪ 149.‬אחד המשפטים המפורסמים בעניין זה היה‬ ‫משפטם של לאופולד ולב‪ ,‬שהואשמו ב–‪ 1924‬בחטיפה וברצח של‬ ‫נער צעיר‪ 150.‬משפטם‪ ,‬בפרשה שזכתה לכינוי "הפשע המושלם"‪,‬‬ ‫עורר זעם ציבורי רב‪ 151,‬והתביעה ביקשה לגזור עליהם עונש מוות‪.‬‬ ‫הפרקליט הידוע קלרנס דארו החליט להגן על השניים‪ .‬בצעד‬ ‫יוצא דופן הוא בחר לערוך את המשפט לפני שופט‪ ,‬ולא לפני חבר‬ ‫מושבעים‪ .‬הוא החליט לא לשתף את המשפחות בהחלטתו עד לרגע‬ ‫שבו יעמוד מול השופט‪ ,‬מחשש שמא הדבר יודלף לתביעה וזו תפצל‬ ‫את האשמה לשני משפטים נפרדים‪ ,‬חטיפה ורצח‪ ,‬דבר שיגדיל את‬ ‫סיכויי ההרשעה‪ .‬המהלך הכה את הצדדים המתדיינים בתדהמה‪,‬‬ ‫ונטען נגדו שהוא מסכן מאוד את גורל לקוחותיו‪ .‬אולם ניסיונו המר‬ ‫של דארו עם מושבעים בורים‪ ,‬הנוטים להיות מושפעים מגורמים‬ ‫חיצוניים שאינם בהכרח ממין העניין‪ ,‬הוביל אותו להחלטה להטיל‬ ‫את יהבו על שיקול דעתו של אדם אחד‪ ,‬שייקח על מצפונו את‬ ‫ההחלטה לגדוע את חייהם של שני הנאשמים הצעירים‪ ,‬במקום‬ ‫לפזר את האחריות ואת ייסורי המצפון בין שנים–עשר המושבעים‪.‬‬ ‫דארו‪ ,‬שהיה הומניסט דגול‪ ,‬אך גם אדם מפוכח וציני מאוד‪ ,‬ידע‬ ‫היטב שקיים סיכוי סביר ששופט יגזור על הנאשמים מאסר עולם‪,‬‬ ‫ואילו מושבעים צפויים לגזור עליהם מוות‪ .‬ואמנם‪ ,‬ההימור הצליח‪.‬‬ ‫על לאופולד ולב נגזרו מאסרי עולם‪ .‬לב נרצח כעבור שנים מספר‬ ‫במקלחת הכלא‪ ,‬ואילו לאופולד בילה ‪ 33‬שנים מחייו בכלא‪ ,‬עד‬ ‫לשחרורו ב–‪.1958‬‬ ‫הפרשה הסעירה את היצרים במשך חודשי המשפט הארוכים‪,‬‬ ‫ואף סירבה לדעוך זמן רב לאחר שהסתיימה בבית המשפט‪ .‬היא‬ ‫זכתה לאינסוף אזכורים בהצגות ובסרטים‪ ,‬וגיבוריה היו לגיבורי‬ ‫תרבות‪ .‬ב–‪ 1959‬יצא לאקרנים סרטו הבלתי נשכח של ריצ'רד‬ ‫פליישר כפייה‪ ,‬שעסק בפרשת לאופולד ולב בהתבסס על ספרו‬ ‫‪154‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫של מאייר לוין )‪ .(Levin‬את תפקיד הפרקליט האגדי דארו גילם‬ ‫אורסון ולס — גיבור תרבות בפני עצמו‪ .‬הסרט אינו יצירה קולנועית‬ ‫מפעימה‪ ,‬אולם סיפור המעשה ומשחקו המרשים של ולס הותירו‬ ‫על הצופים רושם בל–יימחה‪ .‬נאום ההגנה הסופי הופך למניפסט‬ ‫קולנועי ואנושי מרתק‪ .‬במשך כרבע שעה ממלא ולס את המסך‬ ‫באישיותו הכובשת‪ .‬הוא נושא את נאומו של גדול הפרקליטים של‬ ‫ארצות הברית במחצית הראשונה של המאה ה–‪ :20‬הוא פונה אל‬ ‫רגש החמלה של השופט ואל קול ההיגיון שלו ומבקש שלא לשכפל‬ ‫את מעשה הרצח על ידי הוצאתם להורג של מרשיו; הוא קורא לו‬ ‫לשים קץ למעגל הדמים האכזרי ולטעת תקווה של חיים נטולי‬ ‫ברבריות בלב הדורות הבאים‪.‬‬ ‫בעיית המושבעים הועלתה בפני בית המשפט העליון של ארצות‬ ‫הברית פעמים רבות‪ ,‬בהקשרים שונים ומגוונים )ולא רק סביב‬ ‫סוגיית עונש המוות(‪ ,‬אך לא נמצא לה פתרון של ממש‪ 152.‬מחקרים‬ ‫הראו שאוזלת ידה של השיטה נובעת משמרנותה הקיצונית‬ ‫ומדבקותה במסורות השיפוט של העבר‪ 153.‬לעומת זאת‪ ,‬הקולנוע‬ ‫ראה את השפעתה השלילית על אורחותיה התרבותיים של החברה‬ ‫האמריקאית ויחסה אל הזולת‪ .‬במשך עשרות שנים כיכבה "בעיית‬ ‫המושבעים" בקולנוע‪ ,‬כייצוג מובהק של עליבות המציאות‬ ‫המשפטית ומעמדו הרעוע של האדם הקטן במסגרתה‪ .‬ההוכחה‬ ‫הטובה ביותר לכך היא העובדה שלשם כך לא נזקקה ההפקה‬ ‫להרבה כדי לשכנע את הקהל למלא את האולמות‪ .‬כל שהיה צריך‬ ‫הוא אולם בית משפט מאולתר וחדר מושבעים ובו שנים–עשר‬ ‫מתדיינים‪ .‬לצופה די היה בכך להבנת העיקר‪.‬‬ ‫‪155‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫שאלות של גזע‬ ‫‪154‬‬ ‫"פרי מוזר"‬ ‫עצי הדרום פרי מוזר מניבים‪.‬‬ ‫עלים ושורשים בדם מכוסים‪.‬‬ ‫גופות שחורות ברוח הדרום נדות‪.‬‬ ‫פרי מוזר תלוי מעצי הצפצפות‪.‬‬ ‫תמונה פסטורלית לדרום הדגול‬ ‫העיניים הבולטות והפה הנפול‪.‬‬ ‫ריח מגנוליות‪ ,‬טריות מתוקה‬ ‫לפתע ריחו של בשר וחריכה‪.‬‬ ‫הנה פרי לניקור בידי העורבים‪.‬‬ ‫לרוח לשאוב‪ ,‬ולאסוף הגשמים‪.‬‬ ‫בשמש נרקב ומהעץ נשר‪.‬‬ ‫הנה יבול מוזר ומר‪.‬‬ ‫שורשי האפליה בין שחורים ללבנים נעוצים כבר בתקופת העבדות‪,‬‬ ‫אז גם נקבע מחיר חייו הנמוך של האדם השחור לעומת האדם‬ ‫הלבן‪ .‬בתקופה זו‪ ,‬שהשתרעה על פני כמאה שנים‪ ,‬הוטלו עונשים‬ ‫חמורים )בדרך כלל עונש מוות בתלייה או בהלקאה( על עבדים או‬ ‫עבדים משוחררים שנתפסו או נחשדו במעשים בעלי אופי פלילי‬ ‫)גם ניסיון בריחה נחשב אז מעשה פלילי(‪.‬‬ ‫לאחר מלחמת האזרחים המשיכה האפליה כבימים עברו‪.‬‬ ‫ב–‪ 1868‬התקבל התיקון ה–‪ 14‬לחוקה‪ ,‬אך לא היה בו כדי למנוע‬ ‫מלבנים לקבל עונשים קלים או שלא להיענש בכלל בשל פגיעה‬ ‫באדם שחור )לבנים הוענשו אם רצחו אדם לבן או גנבו ממנו סוסים‬ ‫או רכוש בעל ערך(‪ .‬לכאורה‪ ,‬התיקון ה–‪ 14‬היה אמור לפתור את‬ ‫‪156‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫בעיית האפליה‪ ,‬אך למעשה הוא לא נטרל באופן משמעותי את‬ ‫הקשר בין עונש מוות לגזע‪ .‬הציבור המשיך להתייחס אל הענישה‬ ‫האולטימטיבית כאל דבר שמרתיע מפני ביצוע פשעים ושומר על‬ ‫הסדר הציבורי )לעומת מאסר ממושך‪ ,‬הגובה מחיר גדול ממשלם‬ ‫המסים(‪ .‬אחד הביטויים הלא פורמליים של תפיסה זו היה הלינץ'‬ ‫הציבורי שבוצע בשחורים‪ .‬ההיגיון המעוות שעמד מאחורי מעשי‬ ‫הלינץ' היה הרתעת השחורים מלנסות להשתתף בחיי החברה‬ ‫והפוליטיקה של המדינה‪ .‬מעשה הלינץ' ביקש לצרוב בתודעת‬ ‫השחורים שאינם יכולים להשתלב במרחב הפוליטי‪ ,‬כבוחרים או‬ ‫כנבחרים‪.‬‬ ‫למעשה‪ ,‬עונש המוות בגרסתו הבוטה של הלינץ' אינו שונה‬ ‫מאוד מגרסת הממסד‪ ,‬המתבצעת בכלא הציבורי‪ :‬לשניהם ניתנת‬ ‫לגיטימציה ציבורית‪ ,‬שלטונות החוק ומשרתיו נותנים להם יד‪,‬‬ ‫ואנשים מוצאים להורג — אם על עץ אלון ואם על בימת חדר‬ ‫ההוצאה להורג‪ .‬הרושם הוא ששתי הגישות‪ ,‬הלינץ' ועונש המוות‪,‬‬ ‫הולכות יד ביד עם תפיסת העולם האמריקאית‪.‬‬ ‫הפרוטסטנטיות האוונגליסטית בארצות הברית מבחינה בין עברות‬ ‫שהאדם מבצע כלפי אלוהיו‪ ,‬שעליהן הוא נשפט בדין שמים‪ ,‬לבין‬ ‫עברות שבין אדם לחברו ובין אדם לחברה ככלל‪ ,‬שעליהן חלים‬ ‫החוקים האזרחיים‪ 155.‬לכאורה‪ ,‬המבחנים הדתיים על פי כתבי‬ ‫הקודש טמנו בחובם את הקוד שעל פיו ניתן לחיות חיי אמונה‬ ‫מלאים ונכונים‪ .‬אך היו קיצונים‪ ,‬כמו חברי הקו קלוקס קלאן ובני‬ ‫קהילות המתגוררות בעיירות "חגורת התנ"ך" )"‪("Bible Belt‬‬ ‫שבדרום ארצות הברית‪ 156,‬שאמונתם הייתה חזקה עד כדי כך‬ ‫שבלבלו בין "המבחן האלוהי" של המשפט לבין "המבחן האנושי"‬ ‫הנערך לאשם בידי בשר ודם‪ .‬עד כדי כך היו בטוחים באמונתם‪,‬‬ ‫שהתירו לעצמם לנהוג כאילו היו בית דין של מעלה ובית דין של‬ ‫מטה כאחד‪.‬‬ ‫‪157‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫מבחינת קבוצות אמוניות אלה‪ ,‬שקידשו את הפגיעה באחר‬ ‫השונה מהן בצבעו — שחור‪ ,‬כלומר אפרו–אמריקאי‪ ,‬אדום‪ ,‬כלומר‬ ‫אינדיאני‪ ,‬חום‪ ,‬כלומר לטיני‪ ,‬או צהוב‪ ,‬כלומר אסייתי )יפני‪ ,‬סיני‬ ‫או קוריאני וכו'( — או באמונתו )קתולי(‪ ,‬לינץ' היה מעין צו אלוהי‪,‬‬ ‫הממשיך באופן טבעי את העונש התנ"כי של סקילת החוטא‬ ‫ושרפתו‪ .‬לפיכך לא היה לדידם מקום להליך משפטי מקובל בבית‬ ‫‪157‬‬ ‫משפט של מטה‪.‬‬ ‫בסביבות שנות ה–‪ 30‬של המאה ה–‪ ,20‬כשחדלה "הענישה‬ ‫הציבורית" בדמות מעשי לינץ'‪ ,‬הועברה אותה הכרעה "שיפוטית"‬ ‫כביכול מהרחוב אל בית המשפט‪ .‬המאמצים הרבים שנעשו במרוצת‬ ‫המאה ה–‪ 20‬לטפל בבעיה ולאזן את היחס המשפטי לשחורים‪,‬‬ ‫לצבעונים )בני תערובת( ולהיספנים עם היחס שמקבלים נאשמים‬ ‫לבנים עלו בתוהו‪ .‬ממצאי המחקרים הראו שבתי המשפט לא גילו‬ ‫נכונות לשנות את דרכם‪ ,‬למרות פסיקות פורצות דרך שאפשרו להם‬ ‫לעשות זאת‪ ,‬כמו שתי ההחלטות החשובות של בית המשפט העליון‬ ‫במשפטם של נערי סקוטסבורו‪ ,‬שקבעו שיש לתת לנאשמים ייצוג‬ ‫הולם ואז הוסיפו וקבעו שחובה על בית המשפט לוודא שהרכב‬ ‫‪158‬‬ ‫המושבעים במשפטו של נאשם יהיה הטרוגני מבחינה גזעית‪.‬‬ ‫משנות ה–‪ 50‬ואילך‪ ,‬כשהתחזקה התנועה לזכויות האזרח‪ ,‬עלה‬ ‫נושא זה על סדר היום הלאומי ונעשו מחקרים שביקשו לבדוק‬ ‫את מידת ההשפעה של גזעו של הנאשם על מקבלי ההחלטות‪.‬‬ ‫ממצאי המחקרים היו מטרידים‪ .‬למשל‪ ,‬הסיכוי שעל אדם שחור‬ ‫ייגזר עונש מוות היה גדול יותר בתיקים שבהם הנרצח היה אדם‬ ‫לבן מאשר בתיקים שבהם הנרצח היה אדם שחור‪ .‬נמצא מתאם בין‬ ‫השתייכותם של הנאשמים לאוכלוסייה ענייה או למיעוט אתני ובין‬ ‫הרשעתם בידי המושבעים וקבלת גזר דין מוות‪ .‬כשבית המשפט‬ ‫העליון פסל למעשה את השימוש בעונש המוות בשנות ה–‪,70‬‬ ‫הוא נימק זאת בפסיקות מושבעים שהעידו על אפליה — מכוונת‬ ‫או שרירותית — של אוכלוסיות חלשות‪ .‬בשנות ה–‪ 80‬טען משרד‬ ‫‪158‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫המשפטים שליקויים אלה תוקנו‪ .‬למקהלה הצדקנית של משרד‬ ‫המשפטים נוספה טענה מצד התומכים בעונש‪ :‬אם יישום העונש‬ ‫אינו אחיד לכאורה‪ ,‬והוא פוגע בשכבות החלשות‪ ,‬אזי יש לטפל‬ ‫במערכת המפלה ולא בעונש עצמו‪.‬‬ ‫בעקבות לחצים מאגודות שונות לזכויות האזרח בשלהי המאה‬ ‫ה–‪ ,20‬ביקש הנשיא קלינטון לבדוק את מידת קיומן של אפליה‬ ‫ושרירותיות בעונשי המוות בארצות הברית‪ .‬לאחר מחקר "מדוקדק"‪,‬‬ ‫פרסם משרד המשפטים האמריקאי בקיץ ‪ 2000‬דוח שבו טען שאין‬ ‫אפליה בין שחורים ללבנים‪ .‬בדוח נטען שבאוכלוסייה של פושעים‬ ‫שהתביעה ביקשה לגזור עליהם עונש מוות יש שיעור שווה של‬ ‫שחורים ולבנים‪ .‬מתנגדי העונש לגלגו על קביעה זו בטענה שהיות‬ ‫שאוכלוסיית השחורים קטנה פי כמה מאוכלוסיית הלבנים‪ ,‬גם מספר‬ ‫העבריינים והאסירים צריך להתאים לשיעורם היחסי באוכלוסייה;‬ ‫אולם בפועל שיעור הנידונים למוות בקרב האוכלוסייה השחורה‬ ‫גבוה משיעור הנידונים למוות בקרב האוכלוסייה הלבנה‪ .‬יתרה‬ ‫מזאת‪ ,‬מחקירת הנושא עלה שהתביעה נוטה מראש לדרוש עונש‬ ‫מוות לעבריינים שחורים‪ ,‬ואילו לגבי עבריינים לבנים היא נוטה‬ ‫‪159‬‬ ‫שלא לדרוש עונש מוות ו"להסתפק" בדרישה למאסר עולם‪.‬‬ ‫נמצא אפוא שהשוויון שמשרד המשפטים התהדר בו מופר בסופו של‬ ‫ההליך בחלוקת האסירים לקומת המוות או לקומת הקבע — תאיהם‬ ‫של אסירי העולם‪ 160.‬גם בעידן בוש לא נצפו שינויים של ממש‬ ‫בעמדות השיפוטיות שנקט משרד המשפטים‪ ,‬ויש לקוות שבעידן‬ ‫הנשיא השחור הראשון בארצות הברית‪ ,‬ברק חוסיין אובמה‪ ,‬ישתנו‬ ‫פני הדברים מקצה לקצה‪.‬‬ ‫האפליה על רקע גזעי בהפעלת עונש המוות בארצות הברית היא‬ ‫למעשה סיפורן העצוב של הכחשה והימנעות מצד הממשל ובתי‬ ‫המשפט הפדרליים‪ ,‬הקונגרס ובתי המחוקקים המדינתיים‪ .‬עונש‬ ‫המוות הנגזר על שחורים הפך לסמלי מאוד במאה ה–‪ 20‬ומייצג‬ ‫את פניה האחרות של ארצות הברית‪ 161.‬מי שראה זאת נכוחה היה‬ ‫‪159‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫דווקא הקולנוע‪ .‬הקלות הבלתי נסבלת שבה נגזר דינם של שחורים‪,‬‬ ‫בדרכי פרא או על ידי הממסד‪ ,‬הייתה לתמה מרכזית בקולנוע‪,‬‬ ‫שביטא את עמדותיו בהתאם לתקופת ההתרחשות ההיסטורית של‬ ‫האירועים‪.‬‬ ‫ראשון העוסקים בנושא היה אוסקר מישו‪ ,‬שחור שסיפר את‬ ‫סיפורם העגום של בני גזעו כבר באמצע שנות ה–‪ ,20‬ושפועלו‬ ‫כבר נדון בפרק ‪ .1‬סרט בולט נוסף לתקופתו‪ ,‬המשקף בבירור את‬ ‫רוח שנות ה–‪ 60‬ואשר עסקנו גם בו בפרק ‪ ,1‬היה סרטו של רוברט‬ ‫מאליגן מות הזמיר מ–‪ ,1962‬על פי ספרה של הארפר לי‪ .‬נערה‬ ‫כפרית צעירה‪ ,‬לבנה‪ ,‬מתלוננת שהשכן השחור שלה אנס אותה‪.‬‬ ‫השחור נתפס ונעצר‪ .‬אביה והמון משולהב מבקשים לפגוע בשחור‬ ‫ומתדפקים על דלתות בית הסוהר כדי לעשות בו שפטים‪ .‬פרקליט‬ ‫ההגנה‪ ,‬אטיקוס פינץ'‪ ,‬בגילומו של גרגורי פק‪ ,‬מונע מהם לבצע‬ ‫את זממם‪ .‬בבית המשפט מוצאת ההגנה חורים בעדותה של הנערה‪.‬‬ ‫לצופה מתברר מתוך החקירה ועל סמך פלשבקים שהנערה פיתתה‬ ‫את הגבר השחור ונתפסה על ידי אביה הגזען‪ .‬האב הכעוס הסית‬ ‫את חבריו להאשים את הצעיר השחור באונס‪ ,‬ובעצם ביקש את‬ ‫דמו‪ .‬משפטו של הצעיר השחור מתנהל כמצופה מחברה גזענית‬ ‫ומוסתת‪ :‬מושבעים לבנים כפריים וחסרי השכלה‪ ,‬שופט מוסת‬ ‫הדואג לאינטרסים הפוליטיים שלו ומשטרה שברפיון ובהעלמת‬ ‫עין מאפשרת את ביצועם של מעשים בלתי חוקיים בתחום‬ ‫אחריותה‪ .‬הדיונים המשפטיים אינם מועילים לצעיר השחור‪ ,‬והוא‬ ‫מורשע בדין‪ .‬אך לא די בכך שהמערכת המשפטית מרשיעה אותו‬ ‫— גם הציבור מבקש למצות עמו את הדין‪ :‬כבר בערבו של היום‬ ‫האב הכעוס וחבורתו משתלטים על בית הסוהר‪ ,‬מבצעים באסיר‬ ‫שפטים והורגים אותו‪ .‬נער מתבודד רפה שכל‪ ,‬שאולי לוקה בנפשו‪,‬‬ ‫מסתובב בערבים ברחובות ומגלה מי האשם האמיתי בעלילה‪.‬‬ ‫באחת ההזדמנויות הוא פוגש באב שרצח את השחור והורג אותו‪.‬‬ ‫אך מתברר שלמעשה היו עדים חבויים — ילדיו של פינץ'‪ .‬פינץ'‪,‬‬ ‫‪160‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫השומע על כך מילדיו‪ ,‬מחליט שלא לפנות למשטרה ולהסגיר את‬ ‫הצעיר הלבן‪ .‬די לו שהצדק האלוהי והארצי נעשה‪ .‬מבחינתו הצעיר‬ ‫הלבן והתמים היה מעין שליח האל‪ ,‬ובמעשיו ביטא את החוק‬ ‫האלוהי והאנושי גם יחד‪.‬‬ ‫יותר משהסרט מדבר על השחור‪ ,‬שהוא "הנאשם הנצחי"‪ ,‬הוא‬ ‫למעשה מדבר על משפטו של השחור כאלגוריה לבעיה החברתית‬ ‫בארצות הברית‪ ,‬המתבטאת באופן שבו היא תופסת את האחר‬ ‫בשנים הללו‪ .‬כדי להמחיש את הגזענות והדעה הקדומה נעשית‬ ‫השוואה בין החריג — השחור והבחור הלוקה בנפשו — לבין דמות‬ ‫ציפור אצילה שאל לנו להרגה‪ ,‬שכן אם נעשה כן נפגע בעצם‬ ‫בציפור נפשה של החברה‪ ,‬כלומר ביושרתה‪ .‬כדי לערב את הצופים‬ ‫באופן פעיל בנעשה‪ ,‬בוחר הבמאי בטקטיקה מיוחדת‪ :‬המושבעים‬ ‫במשפטו של השחור אינם נראים לעין הצופה‪ .‬כאשר פרקליט‬ ‫ההגנה פונה אליהם‪ ,‬הוא פונה למעשה אל המצלמה — כלומר אל‬ ‫הצופים באולם הקולנוע‪ .‬בנאומו הוא מנסה לשכנע את הקהל שלא‬ ‫המוות הוא העומד על כף המאזניים‪ ,‬אלא עצם כבודם העצמי כבני‬ ‫אדם המסוגלים להבחין בין אמת לשקר‪ .‬פינץ' ממשיך וטוען בפני‬ ‫המושבעים שהצגת מרשו השחור החף מפשע כשקרן‪ ,‬על ידי המון‬ ‫מוסת שאינו מפעיל שיקול דעת‪ ,‬והצגת הלבנה כדוברת אמת רק‬ ‫בשל צבעה‪ ,‬הן הבל המחשבה הגזענית ושקר הצבע‪ .‬הוא מציין את‬ ‫הקושי ההגיוני להניח שהצעיר השחור יכול לאחוז בנערה ולאנוס‬ ‫אותה לאחר שידו הימנית רוסקה במכונת דַ יש‪ ,‬ואף פונה אל לבם‬ ‫של המושבעים והצופים‪:‬‬ ‫הנחה מרושעת שכל הכושים שקרנים‪ ,‬שכל הכושים חסרי‬ ‫מוסר‪ ,‬שאי–אפשר לסמוך על כושים בקרבת נשינו — זוהי‬ ‫הנחה שמתאימה לגודל המוחות של המניחים אותה‪ .‬במחוז זה‪,‬‬ ‫בתי הדין שלנו הם השוויוניים ביותר‪ ,‬ובבתי הדין שלנו כולם‬ ‫נבראו שווים‪ .‬אינני אידיאליסט‪ ,‬המאמין ביושר בית המשפט‬ ‫ובשיטת המושבעים‪ .‬בשבילי זה אינו אידיאל‪ ,‬אלא מציאות‬ ‫‪161‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫חיה ופועלת‪ .‬אני בטוח שתבחנו את העדויות ששמעתם‬ ‫ללא משוא פנים ותגיעו להחלטה שתשיב את האיש הזה אל‬ ‫משפחתו‪.‬‬ ‫סרט זה הוליד ז'אנר מובהק של סרטי מחאה‪ ,‬שנעשו על פי קווי‬ ‫המתאר שהוא שרטט‪ :‬קהל צמא דם‪ ,‬מנהיגות רפה ונגררת‪ ,‬חוק‬ ‫מעוות ומפלה‪ ,‬לבן טוב ומגן‪ ,‬שחור מסכן‪ ,‬אומלל ונרדף‪ ,‬מוות‬ ‫אכזרי‪ ,‬נקמה או אחרית דבר סמויה מאת האל או שלוחיו עלי‬ ‫אדמות — אך עוד חזון למועד‪.‬‬ ‫במשך ‪ 27‬שנים מיום הפצתו של הסרט כמעט לא נצפו‬ ‫בקולנוע האמריקאי סרטים בנושא‪ ,‬ודימויי הלינץ' טושטשו על‬ ‫האקרנים‪ .‬מחוץ לאולמות הקולנוע השתנו העתים‪ ,‬ורוח של כבוד‬ ‫לרב–תרבותיות אתנית וגזעית החלה נושבת‪ .‬אולם רוח זו הייתה‬ ‫חרב פיפיות‪ ,‬כפי שמיטיב להסביר אלן בלום )‪ 162.(Bloom‬החברה‬ ‫הלבנה‪ ,‬שסגרה שנים רבות קודם לכן את קבוצות המיעוטים‬ ‫ב"שמורות" תרבותיות‪ ,‬כלומר בגטאות של ממש‪ ,‬עברה בשנים‬ ‫הללו תהפוכות שהביאו להכרה גוברת והולכת במקומם החשוב‬ ‫של המיעוט השחור‪ ,‬המיעוט האינדיאני והמיעוט ההיספני בחברה‬ ‫האמריקאית‪ .‬עם זאת‪ ,‬בתוך אותו תהליך ממש היא יצרה סביבם‪,‬‬ ‫ובהסכמתם‪" ,‬שמורות" אוניברסיטאיות — מחלקות מיוחדות‬ ‫ללימוד עברם‪ ,‬מורשתם ותרבותם — שהקימו גדר של בדלנות‬ ‫אתנית והחליפו את הגטאות השכונתיים שמהם הם הגיעו‪.‬‬ ‫הקולנוע הושפע מן הסתם מהלוך הרוח החברתי והאקדמי‪,‬‬ ‫למשל מהתקינות הפוליטית שביקשה לבטל את האפליה הטבועה‬ ‫בשפה או ממגמות מחקריות שביקשו לחזק את בני המיעוטים‬ ‫ולמוסס את תחושת הקורבניות שליוותה אותם עד כה‪ .‬קבוצות‬ ‫המיעוטים עצמן החלו לחדד את זהותן הקולקטיבית — השחורים‪,‬‬ ‫למשל‪ ,‬ביקשו לחקור ולבטא את מוצאם האפריקאי‪ ,‬בטרם הובאו‬ ‫אבות אבותיהם בכוח לארצות הברית‪ .‬הקולנוע תפר אפוא סיפורים‬ ‫מזן חדש לגיבור הקולנועי ממוצא אפריקאי‪.‬‬ ‫‪162‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫ב–‪ 1990‬זכה בפרס האוסקר השחקן השחור דנזל וושינגטון‬ ‫)‪ (Washington‬על הופעתו הבלתי נשכחת בסרט גלורי )‪(Glory‬‬ ‫של אדוארד זוויק )‪ .(Zwick‬הסרט מספר את סיפורה יוצא הדופן‬ ‫של חטיבת החיילים השחורים שנלחמה כתף אל כתף עם כוחות‬ ‫האיחוד במלחמת האזרחים‪ .‬וושינגטון היה השחקן השחור השני‬ ‫שזכה בפרס היוקרתי‪ ,‬אחרי סידני פואטיה )‪ ,(Poitier‬שזכה ב–‪1964‬‬ ‫באוסקר על משחקו בסרט חבצלות השדה )‪ (Lilies of the Field‬והיה‬ ‫שחקן שחור חריג בשדה הקולנועי של שנות ה–‪ 60‬וה–‪ .70‬בעקבות‬ ‫ההכרה ביכולתו המקצועית של וושינגטון‪ ,‬ניכרה מגמת שינוי‬ ‫מהותית בייצוגם של האפרו–אמריקאים‪.‬‬ ‫סרטים רבים שיצאו אל האקרנים בשנים הללו דנו באופן נוקב‬ ‫בקורותיהן של האוכלוסיות המקופחות בתולדות ארצות הברית‪.‬‬ ‫כאלה היו‪ ,‬למשל‪ ,‬סרטיו של במאי הקולנוע השחור ספייק לי )‪(Lee‬‬ ‫עשה את הדבר הנכון )‪ (Do the Right Thing‬מ–‪ 1989‬ומלקולם ‪X‬‬ ‫)‪ (Malcolm X‬מ–‪ .1992‬ראוי לציין בהקשר הזה גם את סרטו השנוי‬ ‫במחלוקת של סטיבן שפילברג )‪ (Spielberg‬אמיסטד )‪ ,(Amistad‬שדן‬ ‫בנושא העבדות‪ 163.‬הדיון בסוגיות הללו התרחב מאוד גם בספרות‬ ‫היפה‪ ,‬דוגמת יצירותיה של הסופרת האפרו–אמריקאית טוני מוריסון‬ ‫)‪ ,(Morrison‬ובספרות המתח של ג'ון גרישם )הלבן(‪ ,‬שמצא במתח‬ ‫הבין–גזעי קרקע פורייה לכתיבה‪ .‬שורה של סרטים שנעשו בשלהי‬ ‫שנות ה–‪ 90‬מבטאים מגמה זו‪ :‬למשל סרטו של ג'יימס פולי )‪(Foley‬‬ ‫על פי ספרו של ג'ון גרישם‪ ,‬התא )‪ ,(The Chamber, 1996‬מיד אחריו‬ ‫עת להרוג )‪ (A Time to Kill, 1996‬של ג'ואל שומכר )‪,(Schumacher‬‬ ‫גם הוא על פי ספרו של גרישם‪ ,‬רוזווד )‪ (Rosewood, 1997‬של ג'ון‬ ‫סינגלטון )‪ ,(Singleton‬שיעור לפני המוות )‪A Lesson Before Dying,‬‬ ‫‪ (1999‬של ג'וזף סרג'נט )‪ (Sargent‬ופשע אמיתי )‪(True Crime, 1999‬‬ ‫של קלינט איסטווד )‪ .(Eastwood‬המכנה המשותף לכולם הוא ייצוג‬ ‫האלימות החברתית והממוסדת ותיאורה ללא כחל וסרק‪ .‬האלימות‬ ‫מתוארת כהפרה בוטה של איזון עדין המתקיים בין שחורים ללבנים‬ ‫‪163‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫הדרים יחד באזור גאוגרפי אחד‪ .‬אוכלוסייה שחורה‪ ,‬שקטה ושוחרת‬ ‫שלום‪ ,‬נתונה לחסדי השלטון ובאי כוחו; את השקט הטעון מפרים‬ ‫תושבי האזור‪ ,‬הפורעים בשחורים מטעמים אידיאולוגיים — גזעניים‬ ‫ודתיים‪.‬‬ ‫הסרט רוזווד מ–‪ 1997‬מתאר מאורע אמיתי‪ :‬טבח שאירע בעיירה‬ ‫רוזווד שבפלורידה ב–‪ .1922‬הסרט מתאר את אירועי הזוועה על רקע‬ ‫מתחים בין–גזעיים‪ ,‬שהחריפו בעקבות חזרת החיילים הביתה לאחר‬ ‫מלחמת העולם הראשונה ועוררו מאבקים על מקומות עבודה ועל‬ ‫השבת החיים למסלולם הרגיל‪ .‬בעיירת השחורים רוזווד התנהלו‬ ‫החיים על מי מנוחות‪ ,‬ואף לבלבו‪ ,‬ועובדה זו עוררה את קנאתם של‬ ‫הלבנים‪ .‬די היה בזיק אחד להצית עיירה שלמה‪ ,‬וכך אמנם קרה‪.‬‬ ‫אישה לבנה האשימה את אחד התושבים השחורים בהטרדה מינית‪,‬‬ ‫וזאת כדי להסיט את האש ממנה — היות שבגדה בבעלה — לעברו‬ ‫של אדם אחר‪ ,‬שחור‪ .‬הבעל הנבגד התנפל עם חבריו על העיירה‬ ‫רוזווד‪ ,‬והללו פרעו‪ ,‬בזזו רכוש ועשו שפטים בתושבי המקום‪ .‬שניים‬ ‫מבין הלבנים יודעים את האמת‪ .‬האחד הוא השריף המקומי שיודע‪,‬‬ ‫אך שותק‪ :‬הוא מקווה שההמון יוציא את זעמו על רכוש ויסתפק‬ ‫בכך‪ .‬אך העניינים יוצאים מכלל שליטה והוא מסתבך יותר ויותר‪.‬‬ ‫האחר הוא חנווני‪ ,‬חייל משוחרר הסוחר עם בני העיירה השחורה‪,‬‬ ‫המושיט יד ומסייע בהצלת הנשים והילדים על ידי הגנבתם לרכבת‬ ‫החולפת באזור‪.‬‬ ‫אף על פי שהסרט עוסק בחומרים היסטוריים של ראשית המאה‪,‬‬ ‫הוא תוצר של תקופתו‪ ,‬והוא מערבב בין המצוי לרצוי‪ ,‬בין האמת‬ ‫הפשוטה של העבר לבין ייצוגה ההירואי בהווה — ועדיין אינו‬ ‫חוטא לאמת המהותית שעיקרה שפטים‪ ,‬רצח ומעשי לינץ' בתושבי‬ ‫עיירת השחורים‪ .‬להמחשת טענתו הוא אינו בוחל בשום אמצעי‬ ‫כדי להראות לצופה את כובד ידם של הלבנים על תושבי רוזווד‬ ‫השחורים‪ :‬שימוש בחבלים ובתליות‪ ,‬וכן בירי מכוון אל קבוצות‬ ‫אוכלוסייה‪ ,‬משל היו כיתות יורים מול המון של בוגדים הראוי‬ ‫‪164‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫למוות; הוצאות להורג בירי מכוון לראש מטווח קצר‪ ,‬וחפירת קבר‬ ‫אחים לעשרות שחורים שנרצחו‪ ,‬ובהם תינוקות בני יומם‪ .‬ההצדקה‬ ‫שנותן לכך נציג ההמון הלבן‪ ,‬לבנו המבכה את הרצח הברוטלי של‬ ‫השחורים‪ ,‬מתמצה במשפטים האלה‪" :‬כושי זה כושי‪ ,‬אף אחד כאן‬ ‫לא אוהב להיות כזה‪ .‬אלוהים ברא את העולם כפי שהוא‪ ,‬וצריך‬ ‫לדעת לחיות בו ]‪ [...‬כושי זה כושי‪ ,‬ככה זה ]‪."[...‬‬ ‫שיתוף הפעולה של השריף המקומי עם הפורעים מסויג‪ ,‬אם כי‬ ‫במעשיו הוא אינו חף מפשע ונותן יד חופשית לפורעים‪ .‬השריף‬ ‫מגלם בסרט את הממסד האזורי כולו — זוהי העדפה נרטיבית של‬ ‫הבמאי על פני הנרטיב ההיסטורי המקורי‪ .‬הבמאי‪ ,‬הפועל בשנת‬ ‫‪ ,1997‬מבקש להביע אמון באדם הלבן של שנת ‪ — 1922‬לומר‬ ‫שהמערכת של האדם הלבן אמנם עלולה לטעות בהחלטותיה‪ ,‬אך‬ ‫היא אינה רעה מעיקרה; מעשי הפשע הם של יחידים בתוך המון‬ ‫מוסת ופורע‪ .‬לצד ההמון המתלהם מוצג איש לבן בודד‪ ,‬המסכן‬ ‫את חייו למען השחורים — ג'ון ווֹיט )‪ (Voight‬בתפקיד החנווני‪.‬‬ ‫החיבור הקטלני בין ארבעת המרכיבים — ממשל הפכפך בדמותו‬ ‫של השריף המקומי‪ ,‬שחורים נרדפים‪ ,‬לבן מגונן והמון מוסת —‬ ‫יצר סרט היסטורי המתאר באופן מפורט מחזות לינץ'‪ ,‬עונש מוות‬ ‫לשחורים‪ ,‬רק משום היותם שחורים ואשמים בפשעים האופייניים‬ ‫כביכול לשחורים‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬קשה להתעלם מהעובדה שהסרט הוא יציר תקופתו‪,‬‬ ‫ותיאוריו אינם מתאימים לרוח הדברים בשנות ה–‪ 20‬של המאה‪.‬‬ ‫העלילה הנוראה מאז מקבלת נפח והוד עם הצבתו על הבמה של‬ ‫שחקן שחור בדמות חייל משוחרר ממלחמת העולם הראשונה‪.‬‬ ‫דמותו המיתית של החייל בעל השם הגרמני מאן )שפירושו "אדם"(‪,‬‬ ‫בגילומו של השחקן וינג ריימס )‪ ,(Rhames‬כאביר על סוס שחור‪,‬‬ ‫אינה אמיתית‪ ,‬כי אם מומצאת לצורך העלילה‪ ,‬ודמותו החסונה‬ ‫והגאה נחרתת בזיכרון‪ .‬הוא זה שיציל את נרדפי העיירה )ביחד‬ ‫עם הגיבור הלבן שנדחק מעט לשולי הסרט עם בואו של האביר‬ ‫‪165‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫השחור( ויביאם לחוף מבטחים‪ ,‬הוא זה שיפעיל כוח אש כנגד כוח‬ ‫האש והרצח שהפעילו הלבנים כלפי בני העיירה השחורים‪ .‬הלינץ'‬ ‫משמש את הבמאי כמנוף למעשה הירואי של השחורים‪ :‬אלה‬ ‫משיבים מלחמה שערה‪ .‬יש לשער שהבמאי הושפע מאוד מסרטו של‬ ‫סטיבן שפילברג )‪ (Spielberg‬רשימת שינדלר )‪(Schindler's List, 1993‬‬ ‫ומסרטי שואה שנעשו בהשפעתו משנות ה–‪ 90‬ואילך‪ ,‬שביטאו את‬ ‫המגמה התקופתית להציג את הסבל האנושי שלא מנקודת המבט‬ ‫הקורבנית אלא מנקודת המבט של ניצחון המעטים על הרבים‪.‬‬ ‫באחת הסצנות הבדיוניות בסרט‪ ,‬בתום יום קרבות מתיש שבו‬ ‫לחמו הלבן והשחור כתף אל כתף כנגד הפורעים‪ ,‬אומר הלבן‬ ‫לשחור‪" :‬זו מלחמה וכולנו בשוחות"‪ ,‬ומצדיע לשחור — מחווה‬ ‫שאדם לבן לא היה עושה בשנות ה–‪ .20‬מרגע זה הדגש עובר אל‬ ‫מעשיו של השחור ההירואי‪ ,‬הנלחם נגד הגורל הצפוי לו ולקהילתו‪.‬‬ ‫ההיסטוריה הממשית של הפרעות ברוזווד לא רשמה את קורותיו‬ ‫של גיבור כזה או את עלילותיה של התנגדות כזאת‪ ,‬והעובדה‬ ‫שבערך ‪ 100‬איש הוצאו להורג באופנים שונים בידי המון פרוע‬ ‫‪164‬‬ ‫מיטשטשת‪.‬‬ ‫אולם אין בכך כדי לפסול את חשיבותו של הסרט לצופה בשנות‬ ‫ה–‪ ,90‬הלומד להכיר אירועים חשוכים מההיסטוריה האמריקאית‬ ‫— אירועים שנחבאו בין הדפים של ספרי ההיסטוריה ורק עתה‬ ‫הועלו אל מסך הקולנוע‪ .‬זהו סיפור על אומץ וגבורה‪ ,‬המאפיין‬ ‫תקופה המחפשת גיבורים ולא קורבנות‪ .‬הסרט גם מאפשר לסגור‬ ‫מעגל‪ ,‬שראשיתו בחוסר צדק וסופו בצדק ובחרטה; הכתובית בשוט‬ ‫האחרון של הסרט מסכמת לצופה את הכול‪:‬‬ ‫בשנת ‪ 70 ,1993‬שנה לאחר הטבח‪ ,‬פסק בית המחוקקים של‬ ‫פלורידה על תשלום פיצויים למשפחות הנפגעים של רוזווד‬ ‫]‪ .[...‬התביעה הצליחה בעיקר הודות לעדות בשבועה של כמה‬ ‫ניצולים‪ ,‬שהיו ילדים בעת האירוע‪ ,‬ולהצהרות של אזרחים‬ ‫לבנים שהעידו לטובת הקורבנות‪ .‬על פי מדינת פלורידה‬ ‫‪166‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫המספר הרשמי של הרוגי הפרעות הוא שמונה‪ :‬שני לבנים‬ ‫וכשישה שחורים‪ .‬הניצולים‪ ,‬אשר קומץ מהם עדיין חיים‪,‬‬ ‫נוקבים במספרים שבין ‪ 40‬ל–‪ 150‬איש‪ ,‬כמעט כולם אמריקאים‬ ‫ממוצא אפריקאי‪.‬‬ ‫גם הסרט התא מ–‪ 1996‬עוסק בנושא של גזענות כלפי שחורים‬ ‫ומעשי לינץ'‪ .‬זהו סרט שבמרכזו הכאה על חטא וחרטה על מעשים‬ ‫שלא ייעשו‪ .‬הגיבורים כאן ממלאים תפקידים הפוכים מאלה‬ ‫שמילאו הגיבורים ברוזווד‪ .‬הלבן‪ ,‬ג'ין הקמן )‪ ,(Hackman‬ממתין‬ ‫בשורת הנידונים למוות עקב רצח שחורים במסגרת פעילות הקו‬ ‫קלוקס קלאן באזור מגוריו‪ .‬הסוהר שלו הוא שחור‪ ,‬הזוכה במרוצת‬ ‫השנים ליחס מזלזל מצד האסיר‪ .‬עד לימיו האחרונים בטוח האסיר‬ ‫בצדקתו‪ .‬הוא מקבל את פני חבריו לכת בשמחה‪ ,‬ושואב מנציג‬ ‫הקבוצה עידוד‪ .‬אולם היוצרות מתהפכות כשנכדו של האסיר‬ ‫מופיע בתפקיד עורך הדין שבא לטפל בתיקו‪ .‬הנכד‪ ,‬שבבואו עורר‬ ‫התנגדות מצד הסב‪ ,‬מצליח אט–אט לפרוש לפני הסב את הסיפור‬ ‫האמיתי העומד מאחורי מאסרו‪ .‬חבריו לכת ניצלו אותו‪ :‬הסיתו‬ ‫אותו לרצח שלא היה על רקע גזעני אלא על רקע "סגירת חשבונות"‬ ‫בעולם התחתון בין מנהיג הכת לבין קבוצת עבריינים‪ .‬אחר כך‬ ‫הסגירו אותו כדי להציל את מנהיג הכת ממאסר ומעונש מוות‪.‬‬ ‫הוא‪ ,‬שתמיד חשב שעשה מעשה גבורה בכך שביצע לינץ' בשחור‪,‬‬ ‫מבין כעת שנפל בפח שטמנו לו חבריו הטובים‪ .‬האידיאולוגיה‬ ‫שלו מתפוררת לנגד עיניו‪ ,‬הודות לנכדו העקשן המתעקש להראות‬ ‫לו את צדדיה האחרים של "האמת"‪ .‬הוא מבין ששנאת השחורים‬ ‫הייתה ריקה מתוכן וחבריו נוראים יותר ממה שיכול היה לייחס אי‬ ‫פעם לאדם שחור — שלא הרע לו מעולם‪ .‬חמור מכך‪ ,‬אם עד כה‬ ‫הסכים למות מתוך התרסה כלפי המערכת הלבנה‪ ,‬המשרתת את‬ ‫קהילת השחורים שנגדה פעל‪ ,‬הרי שכעת הוא רואה שבמותו הוא‬ ‫השעיר לעזאזל של חבריו‪ ,‬שהקריבו אותו למען קידום מטרותיהם‬ ‫האישיות‪ .‬לאחר שבמשך כל שנות מאסרו הוא הוחזק בתא אפל ולא‬ ‫‪167‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫הותר לו לצאת החוצה‪ ,‬הוא מבקש עתה להתבונן בשמים ולבקש‬ ‫סליחה‪ .‬ואמנם‪ ,‬הוא מקבל רשות לראות את אור השחר העולה‬ ‫בבוקר מותו — דווקא מאת הסוהר השחור שהיה לו מושא לבוז‬ ‫ולהתרסה‪ .‬מבטיהם מצטלבים‪ ,‬וזיק הסליחה מבליח בשמי הבוקר‪.‬‬ ‫הוצאתו להורג של הגזען הבא על עונשו בתא הגזים מתוארת‬ ‫בפרוטרוט‪ :‬אם בשנים קודמות הוצג המוות באופן סטרילי יחסית‪,‬‬ ‫בסרט התא ההוצאה להורג גובלת בפורנוגרפיה של המוות‪ .‬זהו‬ ‫מותו של אדם לבן על רקע רציחתו של אדם שחור — מדובר בתמה‬ ‫קולנועית שלא יכלה להתקיים בשנים עברו‪ .‬ב–‪ 1996‬לגזענות יש‬ ‫פנים‪ ,‬שאינם מוסתרים מאחורי מסכה‪ ,‬ועל מעשי הגזענות יש גמול‬ ‫ועונש — מחליא כמו מעשי הלינץ' מימים עברו‪.‬‬ ‫הסרט שיעור לפני המוות מ–‪ ,1999‬שנעשה על פי רומן מאת‬ ‫ארנסט ג' גיינס )‪ ,(Gaines‬עוסק כולו בהוצאה להורג של נער שחור‬ ‫עול ימים‪ ,‬המוצא להורג בשל ראיות נסיבתיות — אתרע מזלו והוא‬ ‫נקלע למקום הלא נכון‪ ,‬בזמן הלא נכון‪ :‬שוד ורצח של חנווני‪ .‬השריף‬ ‫המקומי תופס אותו וטוען שהנער הוא ראש כנופיית שודדים‪ .‬הנער‬ ‫נשפט ומורשע‪ ,‬ונגזר עליו עונש מוות‪ .‬הבמאי ג'וזף סרג'נט מציג‬ ‫כאן זווית התבוננות ייחודית על עונש המוות‪ .‬בסרט זה עונש המוות‬ ‫הוא חוויה מתקנת לקהילת השחורים בעיירה דרומית בארצות‬ ‫הברית‪ ,‬ב–‪ .1948‬הנער המוצא להורג לומד להכיר את עצמו ואת‬ ‫מקומו בעולם כאדם שחור בקהילה שחורה‪ .‬הוא מכיר בכוחו כאדם‬ ‫בעל ערך; בדת שלא החשיב לפני כן‪ ,‬האמורה לתת לו משענת‬ ‫רוחנית; בהשכלה שלא נגעה לו ככלי לביטוי עצמי ועדתי; בחברת‬ ‫תושבי השכונה ותלמידי בית הספר‪ ,‬הלומדים ממנו עוצמה פנימית‬ ‫מהי ומקבלים ממנו הדגמה של יכולתו של השחור לסבול בהכנעה‪.‬‬ ‫במקום להציג את עונש המוות כעונש אכזרי‪ ,‬המוטל על אדם חף‬ ‫מפשע‪ ,‬העונש מקבל כאן פונקציה שונה לחלוטין‪ :‬לאפשר לנער‬ ‫ולקהילתו ללמוד לקח על עצמם לפני המוות‪ .‬תאו של הנער הוא‬ ‫רק מקום מפגש בין גורמים שונים לקהילה‪ ,‬בין האדם לעצמו‪ ,‬בין‬ ‫‪168‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫השחור ללבן‪ .‬עונש המוות הוא דבק מחבר המעצים קשרים בקהילה‬ ‫השחורה‪ ,‬על פני אלו שהאדם הלבן רוצה לפורר בהחלטתו הנוראה‬ ‫להוציא להורג נער חף מפשע‪.‬‬ ‫את דמות המורה המלווה את הנער בדרכו אל אור ההכרה‬ ‫הפנימית מגלם השחקן דון צ'ידל )‪ ,(Cheadle‬שנראה כאילו הועבר‬ ‫ישירות מתפקידו בסרט רוזווד שנתיים קודם לכן‪ .‬כמו אז‪ ,‬בדמותו‬ ‫כאיש משפחה המגן על גוריו בחירוף נפש באירועי רוזווד של שנת‬ ‫‪ ,1922‬כך הוא קם להגן על תלמידו ב–‪ .1948‬ההבדל הוא בגישה‪.‬‬ ‫ברוזווד תושבי העיירה‪ ,‬המרגישים שהם נלחמים על חייהם‪ ,‬יוצאים‬ ‫להגן על עצמם בכוח‪ .‬בשיעור לפני המוות‪ ,‬ההגנה היא על דרך‬ ‫הלמידה העצמית והכניעות‪ .‬איש לא מגייס לנער פרקליט טוב יותר‪,‬‬ ‫אין הליכי ערעור‪ ,‬להפך‪ :‬הסרט נותן את התחושה שטוב שהעונש‬ ‫הגיע אל עיירת השחורים‪ ,‬שאלמלא כן הללו לא היו מצליחים‬ ‫להכיר את עצמם‪ .‬בסרט מוצגים ערכים פדגוגיים נוצריים‪ .‬הופעתו‬ ‫של סרט מעין זה בסוף שנות ה–‪ ,90‬עם מסרים של כניעות‪ ,‬מעידה‬ ‫על ניצחון הרוח על פני החומר ומתכתבת עם תורתו של מרטין‬ ‫לותר קינג ועם תמצית הברית החדשה‪.‬‬ ‫באותה שנה‪ ,1999 ,‬יצא לאקרנים פשע אמיתי של קלינט איסטווד‪,‬‬ ‫סרט פטרוני מעט המשתמש בנוסחאות קבועות וקלישאתיות‪ :‬אדם‬ ‫שחור המואשם על לא עוול בכפו‪ ,‬ואדם לבן צדקן ורודף צדק הקם‬ ‫להצילו‪ .‬ההצלה היא‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬ברגע האחרון‪ .‬הסרט מתאר את‬ ‫כליאתו של אדם שחור באשמת רצח‪ ,‬שלטענתו לא ביצע‪ .‬איסטווד‬ ‫עצמו מגלם עיתונאי מוכשר‪ ,‬שנכשל במערכות יחסים אישיות אך‬ ‫מצליח ליצור קשר מיוחד עם אסיר שאת סיפורו בא לסקר מהכלא‪.‬‬ ‫חושיו החדים ומצפונו האישי דוחפים אותו לחפש את האשם‬ ‫האמיתי במעשה — שאותו הוא מוצא כמובן ברגע האחרון‪ ,‬רגע‬ ‫לפני הפעלת הזריקה השנייה שתסיים את חייו של האסיר השחור‪.‬‬ ‫השחור ניצל והאמת יוצאת לאור‪ .‬אמנם יש בכך מידה של פטרונות‪,‬‬ ‫כאמור‪ ,‬אולם הפיכת הוצאתו להורג של שחור למותחן קולנועי‬ ‫‪169‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫היא בגדר חידוש‪ .‬המירוץ למנוע את גזר הדין‪ ,‬הנמשך עד לרגע‬ ‫האחרון‪ ,‬מזכיר את סוג הסרטים הראשונים בנושא‪ ,‬שנעשו בידי‬ ‫גריפית ובמאי הקולנוע המוקדם ונקראו "הצלה ברגע האחרון"‬ ‫— אלא שלסרט זה נמזג גם אלמנט הגזע‪ ,‬המעורר בצופה את היחס‬ ‫האכפתי והאמפתי למותם הלא מוצדק של שחורים‪ ,‬ככל בני האדם‪.‬‬ ‫אגב כך הופך הסרט לאמצעי מחאה מצמרר כנגד השרירותיות של‬ ‫עונש המוות‪ ,‬אכזריותו והיותו בלתי הפיך‪.‬‬ ‫את הבעייתיות בייצוג הגזענות בקולנוע האמריקאי אפשר לראות גם‬ ‫מצדה השני‪ :‬קשייו של הקולנוע להתייחס למאבקים נגד הגזענות‪.‬‬ ‫אופייני במיוחד בהקשר זה הוא סיפורו של ג'ון בראון )‪,(Brown‬‬ ‫אחת הדמויות החשובות במאבק נגד העבדות סמוך למלחמת‬ ‫האזרחים‪ ,‬שזכה רק לייצוג שולי ומעוות בקולנוע‪.‬‬ ‫בראון פעל באזור וירג'יניה והנהיג מאבק פעיל נגד העבדות‪.‬‬ ‫הוא התגורר עם שמונה–עשר ילדיו בסמוך לכפרים של מתיישבים‬ ‫שחורים וסייע להם ללמוד חקלאות ולעבד את אדמתם‪ .‬הוא גם‬ ‫פשט מדי פעם עם תומכיו על חוות באזור כדי לשחרר מהן עבדים‪.‬‬ ‫ב–‪ 1856‬הוא היה מעורב ברציחתם של חמישה מתומכי העבדות‬ ‫‪165‬‬ ‫בפוטאווטומי קריק‪.‬‬ ‫פעולתו האחרונה של בראון הייתה פשיטה שביצע‪ ,‬יחד עם‬ ‫‪ 21‬מאנשיו‪ ,‬על נשקייה צבאית בהרפרס פרי ב–‪ ,1859‬כדי לצייד‬ ‫את כוחותיו בנשק וליצור מיליציה שתילחם בבעלי העבדים‪ .‬אולם‬ ‫הפשיטה נכשלה‪ ,‬ותשעה מאנשיו של בראון נהרגו בחילופי אש‬ ‫עם חיילי המרינס‪ .‬פלוגת מרינס בפיקודו של רוברט אי‪ .‬לי )‪,(Lee‬‬ ‫לימים קולונל צבא הדרום במלחמת האזרחים‪ ,‬תפסה את התוקפים‪.‬‬ ‫ב–‪ 1859‬הורשע בראון בשורה של עברות‪ :‬רצח‪ ,‬קשירת קשר לדבר‬ ‫עברה ובגידה‪ 166,‬והוא הוצא להורג בתלייה לצד חמישה מאנשיו‬ ‫— שלושה לבנים ושני שחורים‪ .‬על פתק שנמצא בעיזבונו רשומים‬ ‫דבריו האחרונים וצוואתו הרוחנית‪" :‬אני‪ ,‬ג'ון בראון‪ ,‬יודע עתה‬ ‫‪170‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫בוודאות כמעט גמורה שפשעיה של האדמה הזאת‪ ,‬בת העוולה‪,‬‬ ‫לא יטוהרו אלא בדם‪ .‬אני יודע עתה כי לשווא השליתי את עצמי‬ ‫‪167‬‬ ‫שאפשר לעשות זאת בלי שפיכות דמים מרובה"‪.‬‬ ‫לבראון מקום חשוב בתולדות המאבק בעבדות ובגזענות‪ .‬הוא‬ ‫התיידד מאוד עם פרדריק דגלס )‪ ,(Douglass‬עבד משוחרר שהיה‬ ‫לסמל מאבקם של השחורים במלחמת האזרחים ושייסד ב–‪1863‬‬ ‫את חטיבת חיל הרגלים ‪ 54‬ממסצ'וסטס — הכוח הצבאי הראשון‬ ‫בצבא הצפון שהורכב מעבדים משוחררים‪ .‬דגלס העריך מאוד‬ ‫את פועלו של בראון וציין בכתביו שלבראון גוף של אדם לבן אך‬ ‫נשמה של אדם שחור‪ .‬פעילותו של בראון עוררה כמה בעלי עבדים‬ ‫באזור להקים מיליציות להגנה על חוותיהם‪ .‬התארגנויות צבאיות‬ ‫אלה היו בין גרעיני צבא הדרום‪ ,‬שמאוחר יותר נלחם בצפון‪ .‬את‬ ‫פעילותו של בראון אפשר אפוא למנות עם הגורמים לפריצת‬ ‫מלחמת האזרחים‪ .‬לאחר מותו כתב עליו דגלס‪" :‬האם ג'ון בראון‬ ‫נכשל? בראון החל במלחמה שסיימה את העבדות באמריקה‪ ,‬והפך‬ ‫את המדינה לרפובליקה של אנשים חופשיים‪ .‬מסירותו למאבק של‬ ‫הגזע שלי עלתה על מסירותי‪ .‬אני יכולתי לחיות למען העבדים‪.‬‬ ‫הוא מת למענם"‪ 168.‬למרות מעשיו השנויים במחלוקת‪ ,‬הייתה‬ ‫דמותו של בראון בשביל אמריקאים רבים מופת של התנגדות‬ ‫לעבדות ולעושק‪.‬‬ ‫חשיבותו ההיסטורית של בראון רק מדגישה עד כמה דמותו‬ ‫מודרת מיצירות התרבות האמריקאית‪ .‬סרט אחד בלבד נעשה‬ ‫על בראון‪ :‬שביל סנטה פה )‪ ,(Santa Fe Trail, 1940‬בבימויו של‬ ‫מייקל קורטיז‪ ,‬שביים בין השאר את קזבלנקה‪ .‬אולם סרטו על‬ ‫בראון‪ ,‬בכיכובם של ארול פלין )‪ (Flynn‬ואוליביה דה הווילנד )‪de‬‬ ‫‪ ,(Havilland‬נחל כישלון קופתי חרוץ‪ .‬בראון הוצג בסרט כאיש‬ ‫טרוף דעת וצמא דם‪ ,‬שהוביל את עצמו ואת משפחתו אל אובדנם‪.‬‬ ‫לא תהילה הייתה בסרט‪ ,‬גם לא הערצה‪ ,‬כי אם סיפור על משוגע‬ ‫לבן שניסה להציל שחורים עלובים בלא הצלחה — כמצופה‪ .‬האחים‬ ‫‪171‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫וורנר‪ ,‬שהאולפנים שבבעלותם הפיקו את הסרט‪ ,‬קיוו להשתמש בו‬ ‫כאמצעי לליכוד השורות בחברה האמריקאית ערב מלחמת העולם‬ ‫השנייה‪ 169.‬הם ראו בלכידות ובהסכמה הלאומית לצאת כנגד‬ ‫הפשיזם והנאציזם הכרח שאין כדוגמתו‪ ,‬ועל כן השתמשו בדמותו‬ ‫של בראון דווקא כדמות מפלגת‪ .‬הסרט עורר דחייה וכעס‪ :‬לא רק‬ ‫בגלל הייצוג החיובי של הדרום התומך בעבדות‪ ,‬אלא גם משום‬ ‫שמסר האחדות הלאומית עדיין היה זר לאמריקה‪ ,‬שלא שיערה אז‬ ‫כי יפן תעז לתקוף אותה‪.‬‬ ‫כידוע‪ ,‬פעילות אלימה לא מנעה בהכרח‪ ,‬בהקשרים אחרים‪,‬‬ ‫הנצחה של דמויות‪ .‬נבלים חסרי מצפון כגון ג'סי ג'יימס ובילי הנער‬ ‫הונצחו באינספור אגדות מקומיות ויצירות תרבות בכל מדיום‪.‬‬ ‫בראון נשכח‪ ,‬כמו שחורים ולבנים רבים אחרים‪ ,‬משום שפעילותו‬ ‫האלימה ומותו התרחשו על רקע של תקופה נוראה שמשלו בה‬ ‫הבורות והגזענות‪ .‬רק שיר לכת נותר על שמו של בראון‪ :‬השיר‬ ‫"גווייתו של ג'ון בראון"‪ ,‬המנון הקרב של הרפובליקה שלצליליו‬ ‫צועד היום הצבא האמריקאי‪.‬‬ ‫כשיר למות‪ :‬פסיכיאטריה‪ ,‬פסיכולוגיה ורפואה בשירות‬ ‫המוות‬ ‫סוגיית הוצאתם להורג של הלוקים בשכלם )‪(Mentally Retarded‬‬ ‫והלוקים בנפשם )‪ (Mentally Ill‬הנה מורכבת ורבת היבטים‪ .‬מטבע‬ ‫הדברים‪ ,‬נאשמים הלוקים בשכלם או בנפשם מציבים קושי מוסרי‪:‬‬ ‫האם אפשר לייחס להם אשם? האם ראוי להוציאם להורג? לקושי‬ ‫זה מצטרף קושי אמפירי‪ :‬כיצד אפשר לקבוע מי כשיר לעמוד לדין‬ ‫ואולי אף לקבל עונש מוות‪ ,‬ואת מי ראוי לפטור מחמת בריאות‬ ‫מנטלית לקויה? מדינות שונות בארצות הברית מתמודדות עם‬ ‫הקשיים הללו בצורות שונות‪ ,‬ולפעמים בתי משפט שונים באותה‬ ‫מדינה עשויים לפסוק באופנים שונים — והדבר מוסיף על הקושי‪.‬‬ ‫‪172‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫למעשה‪ ,‬בהיעדר קריטריונים ברורים ומוסכמים לאפיון הלוקים‬ ‫בשכלם או בנפשם‪ ,‬קשה לחלץ נתונים מדויקים על שיעורם בקרב‬ ‫‪170‬‬ ‫המוצאים להורג‪.‬‬ ‫ב–‪ 2002‬קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית‪ ,‬בפסק‬ ‫הדין בעניין "אטקינס נגד וירג'יניה"‪ 171,‬שנאשמים שהורשעו‬ ‫ושנקבע שסבלו מפיגור שכלי בזמן ביצוע העברה או בזמן משפטם‬ ‫— אין להוציאם להורג‪ ,‬בשל התיקון ה–‪ 8‬לחוקה‪ .‬תחת זאת‪ ,‬נקבע‪,‬‬ ‫יש לבחון את חומרת המעשה ואת חומרת מצבו הנפשי של הנאשם‪,‬‬ ‫ועל פי נתונים אלה לקבוע את העונש — שיהיה מאסר עולם ממושך‬ ‫או אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי‪ 172.‬הדבר נפסק גם לגבי נאשמים‬ ‫שנמצאו לא שפויים‪ 173.‬עם זאת‪ ,‬צריך לזכור שהדרך להוכחת‬ ‫לקות נפשית או שכלית רצופה מהמורות‪ .‬היות שההלכה שקבע‬ ‫בית המשפט העליון הייתה עקרונית‪ ,‬היא לא התייחסה לפרוצדורת‬ ‫הקביעה של לקות שכלית או נפשית‪ ,‬וזו הונחה אפוא לפתחן של‬ ‫המדינות השונות‪ .‬אלה יכלו להיעזר בקריטריונים שקבעה ב–‪1992‬‬ ‫האגודה האמריקאית לפיגור שכלי‪ 174.‬אולם מבחינת המדינות היו‬ ‫גלומים בכך קשיים רבים‪ .‬בשנים ‪ 2005-2003‬חיפשו מדינות רבות‬ ‫דרך נוחה וראויה לוודא את כושרו השכלי של אדם‪ :‬מדד מנת‬ ‫המשכל הצטייר ככלי הטוב ביותר‪ 175.‬באוגוסט ‪ 2006‬המליצו ‪24‬‬ ‫משפטנים ועורכי דין‪ ,‬חברי אגודות הפסיכולוגים והפסיכיאטרים‬ ‫)אלה מן האקדמיה ואלה העוסקים בפרקטיקה מעשית(‪ ,‬שאדם‬ ‫שמנת המשכל שלו נמוכה מ–‪ 70‬ייחשב בעל לקות שכלית )‪Mental‬‬ ‫‪ ,(Disability‬ולפיכך התיקון ה–‪ 8‬לחוקה אינו מתיר לגזור עליו עונש‬ ‫מוות‪ .‬מרבית בתי המשפט של המדינות בארצות הברית אימצו את‬ ‫ההמלצות הללו‪.‬‬ ‫בסיכומו של דבר‪ ,‬עד שנת ‪ 2008‬אימצו בתי המשפט של מדינות‬ ‫שקיים בהן עונש מוות אמות מידה מקצועיות לגזירת עונש מוות‬ ‫על אדם‪ ,‬ובהן‪:‬‬ ‫‪173‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫‪ .1‬לא ייגזר על אדם דין מוות אם בזמן ביצוע העבֵרה סבל‬ ‫מחוסר תפקוד שכלי והתנהגותי‪ ,‬שהתבטא בכישוריו‬ ‫המושגיים‪ ,‬החברתיים והמעשיים ושנגרם עקב לקות‬ ‫שכלית‪ ,‬שיטיון או נזק מוחי טראומטי‪.‬‬ ‫‪ .2‬לא ייגזר על אדם דין מוות אם בזמן ביצוע העברה סבל‬ ‫מהפרעה שכלית או נפשית חמורה שפגמה ביכולתו —‬ ‫• להעריך את טיבם או את תוצאותיהם של מעשיו או את‬ ‫היותם מעשי עוולה‬ ‫• להפעיל שיקול דעת ביחס למעשיו‬ ‫• לפעול בהתאם להוראות החוק‪.‬‬ ‫‪ .3‬לא יוצא להורג אדם אם במהלך משפטו או אחרי שנגזר‬ ‫דינו מתברר שהוא סובל מבעיות שכליות או מהיעדר‬ ‫יכולת לשפוט את המציאות כהווייתה‪ ,‬אינו מבין את‬ ‫הקורה סביבו‪ ,‬אינו מסוגל לשתף פעולה עם פרקליטו או‬ ‫אינו מסוגל להבין את חומרת העונש הצפוי לו‪.‬‬ ‫מחברי המסמך‪ ,‬שהצהירו בראשיתו שהם "אינם נוקטים עמדה בעד‬ ‫עונש המוות או נגדו"‪ ,‬גלגלו את אבחנתם המקצועית לפתחם של‬ ‫בתי המשפט המדינתיים‪ ,‬שאנשים מטעמם יקבעו את מצבו השכלי‬ ‫והנפשי של אדם‪ 176.‬ואולם‪ ,‬אלה אינם ממהרים תמיד לקבוע‬ ‫אבחנות התואמות את המציאות‪ ,‬בהיותם עובדי ציבור‪ ,‬המחויבים‬ ‫לאג'נדה הפוליטית של השלטון המקומי )דבר שמאפיין מדינות‬ ‫שמרניות כגון פלורידה או טקסס( או לדעת הקהל במדינה או‬ ‫במחוז‪ ,‬או חשופים להשפעתם של אנשים אמוניים התומכים בעונש‬ ‫המוות‪.‬‬ ‫יתרה מזאת‪ ,‬קיים קושי עובדתי לאבחן במדויק מצבים כאלה‪.‬‬ ‫הקושי באבחון מוביל לקשיים נוספים‪ ,‬כגון הקושי למצוא הבדל‬ ‫משמעותי באבחון בין אדם הסובל מפיגור שכלי לבין אדם הנתון‬ ‫במצב של אי–שפיות )זמנית או קבועה(‪ .‬הפיגור השכלי נבחן ונקבע‬ ‫על פי פרמטרים אמפיריים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אי–שפיות אינה ניתנת‬ ‫‪174‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫לאבחון ממשי‪ .‬אך הבחנה זו בין המצבים‪ ,‬ככל שתהיה מבלבלת‪,‬‬ ‫היא חשובה‪ ,‬שכן אדם לא שפוי אינו מסוגל להבדיל בין טוב‬ ‫לרע‪ ,‬ואילו אדם מפגר עשוי להיות מסוגל להבחין בין מעשה טוב‬ ‫למעשה רע‪ ,‬אלא שאין בכך די‪ ,‬ונשאלת השאלה אם הוא מסוגל‬ ‫להבין את חומרת מעשיו‪ .‬המלכוד סביב האבחנות ודיוקן הולך‬ ‫ומסתעף כשההגדרות הבסיסיות של פיגור אינן מתאימות למצבים‬ ‫של פיגור גבולי‪ .‬דהיינו‪ ,‬כיצד נשפוט אדם הסובל מפיגור שכלי‬ ‫ומסוגל להבדיל בין מעשה רע למעשה טוב? אם הוא מסוגל להבחין‬ ‫בין השניים‪ ,‬לפי הוראות החוק הוא כשיר לעמוד דין; מאידך גיסא‪,‬‬ ‫מנת המשכל שלו ומבחנים מקצועיים שעבר מעידים עליו שהוא‬ ‫‪177‬‬ ‫פגוע ולפיכך אינו כשיר לעמוד דין‪.‬‬ ‫הדיון ממשיך להסתבך‪ ,‬ומעורר יותר שאלות משהוא מספק‬ ‫תשובות‪ ,‬כשעולה שאלת האחריות האישית‪ .‬דהיינו‪ ,‬מי מבין הלוקים‬ ‫בשכלם או בנפשם אחראי למעשיו? מי לא? ולפי אילו קריטריונים‬ ‫נקבע את מידת האחריות למעשה הפשע? שוב‪ ,‬בהיעדר אבחנה‬ ‫מדויקת קורה לא אחת שהנטל להוכיח את הלקות מוטל על האדם‪,‬‬ ‫הנאשם בביצוע פשע פלילי חמור‪ .‬הוא יכול לעשות זאת באמצעות‬ ‫הבאת עדים שיתמכו בגרסתו‪ ,‬דוגמת פסיכיאטרים‪ ,‬פסיכולוגים‬ ‫ועובדים סוציאליים‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬מחקרים אמפיריים הראו שכושר‬ ‫השיפוט של אדם המצוי במצב של לקות שכלית או נפשית הוא‬ ‫ירוד מאוד בהשוואה לבוגר נורמלי‪ .‬כושר שיפוט לקוי זה יכול‬ ‫להיות הרסני בשעת חקירת המשטרה‪ ,‬המנסה לבדוק את מידת‬ ‫מעורבותו של הנחקר במעשה פשע שבוצע‪ .‬אדם הסובל מפיגור‬ ‫שכלי שנחקר בסיטואציות כאלה עשוי לאשר שעשה כל דבר גם‬ ‫אם כלל לא עשה אותו‪ ,‬מתוך שיקול דעת מוטעה הנובע מרצונו‬ ‫‪178‬‬ ‫לרצות את חוקריו‪ ,‬הנראים לו חכמים ונעלים ממנו‪.‬‬ ‫הקושי הניצב בפני המערכת המשפטית בבואה לקבוע באופן‬ ‫פסקני מי כשיר לעונש מוות בולט מאוד‪ ,‬ומהווה אבן נגף בהחלטות‬ ‫הרות גורל לחיים או למוות‪ .‬כל מדינה מקבלת את החלטותיה‬ ‫‪175‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫בנושא בהתאם לצורכי המערכת המשפטית והפוליטית המקומית‪,‬‬ ‫והמסמך של לשכת עורכי הדין האמריקאית אינו נחשב מבחינתם‬ ‫אלא בגדר המלצה בלבד‪ ,‬מה גם שעד ‪ 2006‬לא נעשה שום ניסיון‬ ‫להסדיר את היחס אל קבוצה זו באוכלוסייה בפני בית המשפט‪.‬‬ ‫ממחקרים כמותיים שערך ארגון אמנסטי אינטרנשיונל עולה‬ ‫שעשרות מתוך כאלף איש שהוצאו להורג בארצות הברית מאז‬ ‫‪ 1977‬הם אנשים שכישוריהם השכליים או הנפשיים לפני משפטם‪,‬‬ ‫כלומר בזמן ביצוע העברה‪ ,‬היו לקויים; ואחרים נמצאו לקויים‬ ‫‪179‬‬ ‫בשכלם או בנפשם לאחר משפטם‪ ,‬כלומר בזמן מאסרם‪.‬‬ ‫הבעיה מחמירה כשהנאשם עני ואינו מסוגל לממן את הגנתו‪.‬‬ ‫אז ממונה לנאשם‪ ,‬מתוקף החוק‪ ,‬פרקליט הגנה מטעם הציבור‪.‬‬ ‫פרקליטים אלה נמנים בדרך כלל עם תחתית הסולם המקצועי;‬ ‫הם זולים מאוד‪ ,‬ולכן המערכת המדינתית יכולה להעסיקם‪ ,‬או‬ ‫שכלל אינם בקיאים במשפט הפלילי ועיקר עבודתם מתמקד‬ ‫בחשבונאות או במסים‪ .‬רובם ככולם אינם יודעים‪ ,‬או מתעצלים‬ ‫לדעת )כדי להיפטר במהירות מהתיק שהופקד בידיהם בלא תמורה‬ ‫כספית הולמת(‪ ,‬שתיאור נאשם בפני בית המשפט כלוקה בשכלו‬ ‫עשוי להציל את חייו‪ .‬רבים אינם משמיעים את הטענה‪ ,‬ועובדה‬ ‫משמעותית זו אינה מובאת בחשבון בעת מתן פסק הדין‪ .‬רק לעתים‬ ‫רחוקות‪ ,‬כשהנאשם מערער על פסק דינו‪ ,‬עולה טענת הלקות‬ ‫‪180‬‬ ‫השכלית בפני בית המשפט — ולפעמים זה כבר מאוחר מדי‪.‬‬ ‫מדינות רבות בארצות הברית‪ ,‬ובראשן מדינת טקסס‪ ,‬שבה‬ ‫מוצאים להורג המספר הגדול ביותר של בני אדם בשנה‪ ,‬טוענות‬ ‫בציניות מצמררת שכל המוצאים להורג במדינה הם בריאים‬ ‫בנפשם וכל טענה על אי–שפיותם היא המצאה בדיעבד כדי‬ ‫להצילם מעונש‪ ,‬ולפיכך הם ראויים למיתה‪ .‬מדינת טקסס פוסלת‬ ‫מראש את האפשרות שהנידונים למוות שלה הם חריגים‪ ,‬ונקודת‬ ‫המוצא שלה מורכבת משלוש נקודות מבט על הנאשם‪ :‬בריאותית‪,‬‬ ‫חברתית–מוסרית ודתית‪ 181.‬כלומר‪ ,‬כל אדם אחראי למעשיו‪ ,‬ועל‬ ‫‪176‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫כן מחלה כלשהי )גם אם לצורך העניין הנאשם היה חולה בנפשו‬ ‫כפי שהוא מבקש לטעון( אינה פוטרת אותו מעונש; כל אדם מבחין‬ ‫בין טוב ורע; ואיש בעוונו יומת‪ .‬לפיכך כל אדם כשיר לעמוד לדין‪:‬‬ ‫הוצאתו להורג של אדם )כל אדם( אינה עונש אכזרי ובלתי רגיל‪,‬‬ ‫ועל כן אין להמיר את העונש במאסר עולם‪.‬‬ ‫ומה בדבר אלה שאיבדו את שפיותם במהלך ההמתנה הארוכה‬ ‫למימוש גזר דינם הקטלני? האם ראוי מבחינה מוסרית להוציאם‬ ‫להורג? בית המשפט העליון של ארצות הברית‪ ,‬שהתבקש להתמודד‬ ‫עם הסוגיה המורכבת‪ ,‬לא קבע הלכות עקרוניות באשר ללקויות‬ ‫שכליות ונפשיות עד למקרה "אטקינס" ב–‪ ,2002‬אלא דן בכל מקרה‬ ‫לגופו‪ .‬נקודת המוצא שלו‪ ,‬לאור התיקון ה–‪ 8‬לחוקה‪ ,‬הייתה שאין‬ ‫להוציא להורג בני אדם שבמהלך משפטם התגלו כלא שפויים‪.‬‬ ‫‪182‬‬ ‫דוגמה טובה לכך היא מקרה "פורד נגד ויינרייט" משנת ‪.1986‬‬ ‫לאחר שנגזר על הנאשם עונש מוות‪ ,‬נטען שהנידון למוות איבד‬ ‫את שפיותו בתקופת המתנתו להוצאת גזר הדין לפועל‪ ,‬תקופה‬ ‫שנמשכה מ–‪ 1974‬עד ‪ .1982‬בית המשפט העליון קבע שהוצאה‬ ‫להורג של אדם שאינו שפוי בעת ההוצאה להורג נוגדת את התיקון‬ ‫ה–‪ 8‬לחוקה‪ ,‬והחזיר את התיק לבית המשפט בפלורידה‪ ,‬שהתבקש‬ ‫לבחון מחדש את שאלת שפיותו של הנידון‪.‬‬ ‫לפי הערכות שונות‪ ,‬שניים עד שלושה אחוזים מכלל אוכלוסיית‬ ‫האסירים סובלים מלקות שכלית‪ ,‬והם מהווים ‪ 13‬אחוזים מכלל‬ ‫המוצאים להורג‪ .‬ד"ר דניס קיז )‪ (Keyes‬וצוות החוקרים שעמו‬ ‫עבד בודדו נידונים בעלי מנת משכל נמוכה מתוך כלל האסירים‬ ‫הנידונים למוות‪ ,‬וכך הרכיבו תמונה משוערת של שיעור המוצאים‬ ‫להורג שהם בעלי מנת משכל נמוכה במיוחד או בעלי רקע נפשי‬ ‫מעורער‪ 183.‬הנתונים הללו סותרים את עמדת המערכת הפוליטית‬ ‫‪184‬‬ ‫והמערכת המשפטית‪.‬‬ ‫ההיסטוריה של המשפט האמריקאי רצופה דוגמאות כאלה‪,‬‬ ‫והנתונים הולכים ומתרבים‪ .‬אך גורם נוסף מערפל את התמונה‪:‬‬ ‫‪177‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫אסירים רבים יודעים ומכירים את נקודת התורפה הזאת במערכת‪,‬‬ ‫ולא אחת הם מנצלים לטובתם את הקושי שלה להתמודד עם‬ ‫נושא זה — ובעיקר את סוגיית אי–השפיות הזמנית והקבועה‪ .‬יש‬ ‫המבקשים להעיד על עצמם שהיו לא שפויים זמנית בעת ביצוע‬ ‫העברה‪ ,‬ובאמצעות עורכי דין טובים משיגים בכך כרטיס לחיים‬ ‫— ולפעמים אף זיכוי‪ .‬אחרים משימים את עצמם כלא שפויים‬ ‫ולא אחראים למעשיהם‪ ,‬כדי שלא להישלח לכלא‪ ,‬שהחיים בו‬ ‫בלתי נסבלים‪ ,‬ובמקום זאת "לרצות את עונשם" בבתי חולים‬ ‫פסיכיאטריים‪ ,‬הנחשבים לנעימים ונוחים יותר‪.‬‬ ‫אחת הדוגמאות הידועות מסוג זה בהיסטוריה האמריקאית‪,‬‬ ‫ואולי אף הקדומה שבהן‪ ,‬היא סיפורו של גנרל מדינות האיחוד‬ ‫)מדינות הצפון שנלחמו בדרום( דניאל אדגר סיקלס )‪,(Sickles‬‬ ‫שיצא לו שם של אדם נהנתן‪ ,‬רודף שמלות ושתיין‪ .‬ב–‪,1858‬‬ ‫בעת שהיה חבר קונגרס‪ ,‬התגורר עם אשתו הצעירה בוושינגטון‪.‬‬ ‫מחזר צעיר בשם פיליפ ברטון קי )‪ (Key‬הצליח לרכוש את לבה‬ ‫של האישה וניהל עמה רומן סוער‪ .‬ב–‪ 1859‬נודע הדבר לסיקלס‪,‬‬ ‫שהחליט להתמודד עם מאהבה של אשתו‪ .‬בחמת זעם הוא יצא אל‬ ‫הרחוב‪ ,‬פגש במאהב וירה בו שלוש פעמים; אחר כך צעד בשלווה‬ ‫אל בית חברו‪ ,‬התובע הכללי של ארצות הברית‪ ,‬והסגיר את עצמו‪.‬‬ ‫הרצח נעשה בעידן של מוסר כפול‪ ,‬שבו יכלו הגברים ליהנות מכל‬ ‫העולמות — לשתות‪ ,‬להמר ולהחזיק מאהבות — ואילו נשים שנהגו‬ ‫כך זכו לגינויים ולנאצות‪ .‬עיתוני אביב ‪ 1859‬היו מלאים דברי שבח‬ ‫לבעל המקורנן‪ ,‬אדם אציל שהציל את כבודו ואת שם משפחתו‪.‬‬ ‫פרקליטו של סיקלס‪ ,‬אדווין מ' סטנטון )‪ ,(Stanton‬הגה לראשונה‬ ‫בתולדות המשפט האמריקאי את טיעון ההגנה בדבר אי–שפיות‬ ‫זמנית‪ .‬לטענתו‪ ,‬כשהבחין סיקלס בברטון קי ברחוב‪ ,‬הוא השתגע‬ ‫באופן זמני‪ ,‬מיהר אליו וירה בו‪ 185.‬סטנטון טען שאדם הנמצא‬ ‫בהשפעת רגשות עזים כל כך אינו אחראי למעשיו‪ .‬המושבעים‪,‬‬ ‫שהיו כמובן כולם גברים‪ ,‬הגיעו להחלטה בתוך שעה אחת בלבד‪,‬‬ ‫‪178‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫ולראשונה בתולדות המשפט האמריקאי התקבלה טענת אי–שפיות‬ ‫זמנית‪ ,‬וסיקלס זוכה מכל אשמה‪ .‬העיר וושניגטון חגגה‪ ,‬רבים צבאו‬ ‫על דלתות בית המשפט‪ ,‬ורבים אחרים‪ ,‬כ–‪ 1,500‬איש‪ ,‬באו לברכו‬ ‫‪186‬‬ ‫בקבלת הפנים שארגן באותו ערב בבית המלון המקומי‪.‬‬ ‫בעוד המערכת המשפטית דנה בשאלה אם להתיר את הוצאתם להורג‬ ‫של הלוקים בשכלם או בנפשם‪ ,‬הקולנוע עוטף את השאלה בפסיפס‬ ‫חייהם של המעורבים בדבר‪ .‬אחד הסרטים הידועים שנעשו בנושא‬ ‫זה‪ ,‬ואולי אף הבכור שבהם‪ ,‬הוא סרטו של מילוש פורמן )‪(Forman‬‬ ‫קן הקוקייה )‪ .(One Flew Over the Cuckoo's Nest, 1975‬הסרט מתאר‬ ‫את חייו של אסיר הנשלח לפני העמדתו לדין להסתכלות בבית‬ ‫חולים לחולי נפש‪ .‬הוא מתראה כלא שפוי כדי לא להגיע אל הכלא‬ ‫ותחת זאת לרצות את עונשו בבית חולים פסיכיאטרי‪ .‬בהתחלה‬ ‫מזימתו עולה יפה‪ ,‬ולזמן–מה הוא חושב שהצליח להוליך שולל‬ ‫את הממונים‪ .‬אולם הרופא שמאבחן אותו אומר לו שהוא "נורמלי‬ ‫לחלוטין" ומשאיר אותו‪ ,‬ליתר ביטחון‪ ,‬להסתכלות נוספת‪ .‬אולם‬ ‫בבית החולים הפסיכיאטרי מחכה לו הפתעה שתביא לכיליונו‪,‬‬ ‫באופן שלא ציפה לו כלל‪ .‬לתומו הוא סובר שיוכל להערים על‬ ‫המערכת‪ .‬הוא מסגל לעצמו התנהגות לא שפויה וחובר אל‬ ‫המטופלים האחרים‪ ,‬אשר גם הם נמצאים במקום עקב ביצוע עברה‬ ‫פלילית שהובילה לאשפוזם בבית חולים פסיכיאטרי על פי פסיקת‬ ‫בית המשפט‪ ,‬ובהם צ'יף אינדיאני המואשם ברצח‪ .‬עם חלוף הזמן‬ ‫גובר ביטחונו‪ ,‬והוא ממריד את המטופלים כנגד הממסד הרפואי‬ ‫המטפל בהם ונהנה הנאה עצומה מהתעלולים שהוא מעולל‪ .‬מהצד‬ ‫השני של קיר הזכוכית המפריד בין המטופלים למטפלים‪ ,‬רואים את‬ ‫הדברים אחרת‪ .‬התפרעויותיו ומעשיו ההזויים בחברת המטופלים‬ ‫האחרים מביאים את רופאיו ומטפליו למסקנה שהוא אכן אינו שפוי‬ ‫במידה שמחייבת את ריסונו‪ .‬לפיכך מתקבלת החלטה לכרות חלק‬ ‫מהאונה הקדמית של מוחו‪ ,‬הטיפול המקובל לכל חולה אגרסיבי‪,‬‬ ‫והוא הופך על פי ההגדרה הרפואית למת–חי‪ ,‬חסר אישיות‪.‬‬ ‫‪179‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫הסרט דן בסוגיית זיהוי שפיותו של אדם במסגרת בית המשפט‪,‬‬ ‫שבמקרה זה מאמין לו ושולח אותו לבית חולים לחולי נפש‪ ,‬ומציב‬ ‫שאלות נוקבות עוד יותר על היחס לאנשים כאלה בבתי החולים‬ ‫הפסיכיאטריים‪ ,‬על יכולתה של הרפואה המודרנית לזהות במדויק‬ ‫אם אדם חולה באמת או מתחזה לחולה‪ ,‬ובעיקר על הטיפול שזוכים‬ ‫לו בבתי החולים הללו‪ ,‬שכפי הנראה נחשבו אז למתקדמים מאוד‪.‬‬ ‫הצופים ההמומים יכולים רק להפוך בשאלה אחת חשובה‪ :‬האם‬ ‫הצדק נעשה בכל זאת‪ ,‬והאסיר שילם על מעשיו — אם לא במיתה‬ ‫פיזית אזי במיתת נפשו ותודעתו? והשאלה הנגזרת — מי יצא נשכר‬ ‫מכך?‬ ‫בסוף שנות ה–‪ 80‬יצאו אל המסך הגדול והמסך הקטן שני סרטים‬ ‫בנושא זה‪ .‬היה זה עשור שבו הדיון בעונש מוות ללוקים בשכלם או‬ ‫בנפשם יצא את גבולות בתי המשפט ועלה לדיון הציבורי‪ ,‬שנמשך‬ ‫אל תוך שנות האלפיים‪ 187,‬בעיקר הודות למדיום הקולנועי ולמדיום‬ ‫הטלוויזיוני רבי–ההשפעה‪ .‬הסרט הראשון‪ ,‬הקולנועי‪ ,‬הוא שאלה‬ ‫של שפיות )‪ (Nuts‬של הבמאי מרטין ריט )‪ ,(Ritt‬ואילו הסרט השני‪,‬‬ ‫הטלוויזיוני‪ ,‬הוא איש מת משתחרר )‪ (Dead Man Out‬של ריצ'רד‬ ‫פירס )‪.(Pearce‬‬ ‫הסרט הראשון בוחר לספר מעשה רצח מנקודת מבטה של‬ ‫נאשמת‪ ,‬זונת צמרת )בגילומה של ברברה סטרייסנד ]‪([Streisand‬‬ ‫הנאשמת ברצח אדם‪ ,‬ונותן לגיטימציה לטענה של אי–שפיות‬ ‫זמנית‪ .‬הסנגור הממונה לנאשמת )בגילומו של ריצ'רד דרייפוס‬ ‫]‪ ([Dreyfuss‬חושף בפני המושבעים והצופים את עברה של‬ ‫הנאשמת‪ ,‬בת טובים שנפלה קורבן לאביה‪ ,‬שניצל אותה מינית‬ ‫ואף שילם לה תמורת מעשיו‪ .‬האם‪ ,‬שידעה על המעשים‪ ,‬העדיפה‬ ‫להטביע את יגונה במשקה מאשר לגונן על בתה ולטפל בה‪ .‬לימים‪,‬‬ ‫הצעירה רוצחת לקוח שלה‪ ,‬שהתעלל בה מינית והשפילהּ‪ .‬השופט‬ ‫והמושבעים נחשפים לפרקים הנוראים בעברה‪ ,‬ולבסוף מזכים‬ ‫אותה מכל אשמה‪ .‬סטרייסנד‪ ,‬באחד התפקידים הדרמטיים שלה‪,‬‬ ‫‪180‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫מצליחה להעביר את המסר שאי–שפיות זמנית ברגע הרצח יכולה‬ ‫להיות גם אי–שפיות קבועה — לא במובן הרפואי של המילה‪ ,‬אלא‬ ‫כאורח חיים הזוי וקיומי שהיא חווה כל יום ב"עיסוקה" מחד גיסא‬ ‫ובנשמתה המיוסרת של הילדה–אישה מאידך גיסא‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬סרטו של פירס מציג מתח בין שני קטבים‪ .‬מצד‬ ‫אחד‪ ,‬הרפואה הפסיכיאטרית‪ ,‬שחווֹת הדעת שהיא מספקת למערכת‬ ‫המשפטית מכריעות בשאלת שפיותו של אדם‪ ,‬שהשלכותיה יכולות‬ ‫להיות הרות גורל‪ .‬מצד אחר‪ ,‬האסיר‪ ,‬המבין לאחר הרצח שביצע‬ ‫ולנוכח גזר הדין הצפוי לו‪ ,‬שהוא יכול להציל את חייו רק באמצעות‬ ‫העמדת פנים שהוא אינו שפוי‪.‬‬ ‫אסיר היספני בשם בן נמצא זה שנים רבות בשורת הנידונים‬ ‫למוות‪ ,‬הממתינים לביצוע גזר הדין‪ .‬בשנים האחרונות הוא מגלה‬ ‫סימנים של אי–שפיות — פרצי אלימות‪ ,‬כעס‪ ,‬חוסר התמצאות‬ ‫בסביבתו‪ ,‬הוא מדבר עם עצמו ואינו מתקשר עם סביבתו‪ .‬הנהלת‬ ‫הכלא מחליטה לבדוק את שפיותו של האיש בטרם יישב על הכיסא‬ ‫החשמלי‪ .‬לכלא מוזמן פסיכיאטר‪ ,‬בגילומו של דני גלובר )‪,(Glover‬‬ ‫המנסה לרדת לחקר העניין‪ .‬זה מצליח לבנות את פסיפס חייו של‬ ‫הצעיר לטובת הצופים‪ .‬מדובר בצעיר היספני‪ ,‬עני מרוד‪ ,‬שרצח‬ ‫אישה לבנה‪ ,‬אם לשישה ילדים‪ ,‬עבור סכום כסף עלוב שנועד לקיים‬ ‫אותו‪ .‬הוא נתפס ומואשם‪ ,‬וזוכה לייצוג משפטי גרוע‪ .‬התביעה‬ ‫דורשת את מותו‪ ,‬וכך גם הציבור הרחב‪ ,‬המזועזע מן הרצח הסתמי‪.‬‬ ‫ואמנם‪ ,‬הוא מורשע ונגזר עליו עונש מוות‪ .‬בצר לו הוא מתחזה‬ ‫בכלא למשוגע‪ .‬לאחר גישושים רבים מצליח הרופא לרכוש את‬ ‫אמונו של בן‪ ,‬המתגלה כאדם בעל מנת משכל גבוהה מהממוצע‪.‬‬ ‫הוא מזהה שבן מתחזה‪ .‬הגילוי מעמיד אותו בפני הדילמה אם לדווח‬ ‫לשלטונות הכלא על ממצאיו‪ ,‬ובכך למעשה לגזור על האסיר מוות‪,‬‬ ‫או להתמהמה בחוות דעתו כדי לנסות להצילו‪ .‬הוא מחליט לסכן את‬ ‫מעמדו המקצועי ולסייע לבן להימלט מעונש המוות‪ .‬אולם הסעד‬ ‫היחיד שהוא יכול לתת לבן הוא הדרכה כיצד להמשיך להתראות‬ ‫‪181‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫כלא שפוי‪ ,‬דבר שישמר אותו בבית הסוהר במצב של מת חי‪ .‬בן‪,‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬בוחר בדרך אחרת‪ :‬הוא אינו רוצה למות בחרפה‪ ,‬אלא‬ ‫כאדם חופשי שקובע את תנאי מותו‪ .‬ביום הוצאתו להורג הוא‬ ‫מצליח לברוח לחצר הפנימית במטרה להביא לכך ששומרי הכלא‬ ‫יירו בו‪ .‬ואמנם‪ ,‬אחד השומרים מבחין בו ויורה בו למוות‪ .‬חופש‬ ‫הבחירה שלו מומש והוא מת כפי שתכנן‪.‬‬ ‫בשנות ה–‪ 80‬החל גל של התעניינות ציבורית במצבם של‬ ‫פגועי נפש בשורת הנידונים למוות‪ .‬ההתעניינות הציבורית ותגובת‬ ‫המחוקק הביאו להקלה מסוימת ולהפחתה במספר הנידונים למוות‬ ‫הנמנים עם אוכלוסייה זו‪ .‬אך הסרט מגדיל לעשות ומציב בפני‬ ‫הצופים האמריקאים אתגר שיפוטי לא פשוט‪ ,‬שכן נושא הסרט‬ ‫אינו הבעיה הנפשית עצמה‪ ,‬אלא הבעיה הנפשית המדומה‪ ,‬כלומר‬ ‫התירוץ המאפשר לחמוק מעונש‪ .‬אגב כך עולה המתח בין הטיפול‬ ‫האכזרי והבלתי מתחשב של בתי הסוהר המדינתיים באסירים‪,‬‬ ‫המוביל את האסיר לאבד את שפיותו‪ ,‬לבין פחד המוות של האסירים‬ ‫מיום הדין‪ ,‬שבעטיו יעדיף אדם להתחזות ללא שפוי‪.‬‬ ‫קטינים‬ ‫סוגיית ההוצאה להורג של קטינים אינה שונה ביותר מסוגיית‬ ‫הוצאתם להורג של הלוקים בשכלם או בנפשם‪ .‬השאלה העיקרית‬ ‫היא מתי אדם נחשב אחראי למעשיו‪ .‬בעולם המערבי אדם מוגדר‬ ‫בדרך כלל כקטין אם טרם מלאו לו ‪ 18‬שנים‪ ,‬אולם הגיל המפריד‬ ‫קטין מאדם בוגר משתנה בין מדינות ובהקשרים שונים‪ .‬דבר זה‬ ‫עשוי להוליד מצבים אבסורדיים‪ :‬לדוגמה‪ ,‬אסור למכור משקאות‬ ‫אלכוהוליים ל"קטין" שטרם מלאו לו ‪ 21‬שנים‪ ,‬אך אותו "קטין"‬ ‫יכול להיות כשיר למשפט בעוון רצח אם מלאו לו ‪ 17‬שנים‪,‬‬ ‫ובמדינות מסוימות אפילו ‪ 15‬שנים‪.‬‬ ‫בספרות המחקר קיימת נטייה לתאר הוצאות להורג רשמיות‬ ‫‪182‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫של קטינים ממין זכר‪ .‬אך בספרות המגדר הבוחנת נושא זה אפשר‬ ‫למצוא מספר לא מבוטל של נערות וילדות שנפלו קורבן למערכת‬ ‫המשפט של תקופתן או לגחמותיו של אספסוף אלים‪ .‬בשנים‬ ‫‪ 1946-1632‬עשו המונים שפטים ומעשי לינץ' ב–‪ 88‬נערות בגילים‬ ‫‪ .17-12‬מרביתן היו שחורות‪ .‬הצעירה ביותר הייתה בת תערובת‬ ‫בת ‪ 12‬בשם האנה אוחיש )‪ .(Ocuish‬היא הוצאה להורג ב–‪1786‬‬ ‫בהוראת שופט‪ ,‬לאחר שנשפטה והודתה ברצח קטין בן ‪ 4‬ובגנבת‬ ‫תותים‪ .‬עובדת היותה של האנה קטינה‪ ,‬לוקה בשכלה ובת בלי‬ ‫בית לא מנעה ממנהיג העדה בניו–לונדון לעלות על במת הגרדום‬ ‫ולהכריז שמותה של האנה ישמש דוגמה לבאים אחריה‪ .‬קורבן צעיר‬ ‫ממנה היה עובר ברחמה של אמו‪ ,‬שהמון לבן עשה שפטים באמו‬ ‫השחורה ובבעלה‪ .‬האישה נתלתה על עץ בעודה בחודש השמיני‬ ‫להריונה‪ .‬בזמן התלייה צנח העובר אל הקרקע‪ .‬בעודו קשור לאמו‬ ‫‪188‬‬ ‫בחבל הטבור‪ ,‬ניגש אדם מן ההמון ומעך את ראשו‪.‬‬ ‫הדיון בשאלת חוקתיותו של עונש המוות לקטינים )או למי‬ ‫שהיו קטינים בעת ביצוע העברה( הגיע לפתחו של בית המשפט‬ ‫העליון רק בסוף שנות ה–‪ 80‬של המאה ה–‪ .20‬בעניין "תומפסון‬ ‫נגד אוקלהומה" קבעו חמישה שופטים מתוך השמונה שדנו בתיק‬ ‫שהשתת גזר דין מוות על נערים שטרם מלאו להם ‪ 16‬שנים בזמן‬ ‫ביצוע העברה אינה חוקתית לאור התיקון ה–‪ 8‬לחוקה‪ 189.‬כעבור‬ ‫שנה קבע בית המשפט העליון בעניין "סטנפורד נגד קנטקי‬ ‫ווילקינס נגד מיזורי" שהוצאתו להורג של אדם שמלאו לו ‪ 16‬שנים‬ ‫בזמן ביצוע העברה אינה מפרה את התיקון ה–‪ 8‬לחוקה‪ 190.‬השורה‬ ‫התחתונה הייתה אפוא שמדינה אינה יכולה להוציא להורג קטין‬ ‫שבעת ביצוע העברה טרם מלאו לו ‪ 16‬שנים‪.‬‬ ‫בשנים ‪ 1996-1973‬בוצעו ‪ 144‬עונשי מוות שנגזרו על מי שהיו‬ ‫קטינים בעת ביצוע הפשע‪ ,‬כלומר כ–‪ 2.5‬אחוזים מכלל המוצאים‬ ‫להורג‪ 191.‬המדינות שהובילו את הרשימה הנלוזה היו טקסס‪,‬‬ ‫פלורידה ואלבמה‪ .‬גל המקרים שבהם נגזר עונש מוות על קטינים‬ ‫‪183‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫בשנות ה–‪ 90‬עורר בארצות הברית ומחוצה לה מחאות רבות‪ ,‬ולחצים‬ ‫רבים הופעלו לשינוי החלטות המושבעים ובתי המשפט בנושא זה‪.‬‬ ‫בשל לחץ ציבורי ובינלאומי אשררה ארצות הברית ב–‪ 1992‬את‬ ‫האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות )‪International‬‬ ‫‪ .(Covenant on Civil and Political Rights‬סעיף ‪ (5)6‬לאמנה קובע‬ ‫שלא יוטלו עונשי מוות על צעירים שטרם מלאו להם ‪ 18‬שנים‬ ‫בזמן ביצוע העברה‪ .‬אולם ארצות הברית התנתה את אשרור האמנה‬ ‫בהצבת סייגים לסעיף באמנה הדן בהוצאות להורג של קטינים‪.‬‬ ‫התגובה הבינלאומית לכך לא איחרה לבוא‪ .‬עשר מדינות הגישו‬ ‫מחאה רשמית ופורסמה ביקורת רבה בנושא‪ ,‬אך הנושא התפוגג‬ ‫בשעה שנושאים בוערים יותר עלו על סדר היום‪ ,‬כגון מלחמת‬ ‫המפרץ‪ ,‬הרציחות ברואנדה והטיהור האתני בבוסניה‪ .‬בתקופת‬ ‫הנשיא קלינטון נרשמה ירידה במימוש גזרי דין המוות לקטינים‪,‬‬ ‫אם כי לא בפסיקות בתי המשפט‪ .‬עלייתו לשלטון של ג'ורג' בוש‬ ‫הבן לא עוררה תקוות חדשות בנושא‪ ,‬ועתידם של עברייני הנוער‬ ‫בארצות הברית היה לוט בערפל בקדנציה הראשונה של נשיאותו‬ ‫‪192‬‬ ‫והתבהר אך מעט בשנייה‪.‬‬ ‫בראשית ‪ 2005‬קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית‬ ‫בעניין "רוֹפֶּר נגד סימונס"‪ ,‬ברוב דחוק של חמישה שופטים לעומת‬ ‫ארבעה‪ ,‬שאין לגזור עונש מוות על מורשעים ברצח שטרם מלאו‬ ‫להם ‪ 18‬שנים בעת ביצוע הפשע‪ 193.‬פסק הדין הופך אפוא את‬ ‫פסק הדין בעניין "סטנפורד נגד קנטקי" מ–‪ ,1989‬שהציב את הרף‬ ‫על גיל ‪ ,16‬ומעלה אותו לגיל ‪ .18‬בפסיקתו הסתמך בית המשפט‬ ‫על הנורמות המשתנות של החברה‪ ,‬המייחסות בעת הזאת אחריות‬ ‫פחותה למי שטרם מלאו לו ‪ 18‬שנים לעומת אדם בוגר‪ ,‬וכן על פסק‬ ‫הדין בעניין "אטקינס" מ–‪ ,2002‬שקבע כאמור שהוצאתם להורג של‬ ‫הלוקים בשכלם אינה חוקתית‪.‬‬ ‫‪184‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫פרשה יוצאת דופן בנושא הוצאתם להורג של קטינים היא סיפורו‬ ‫של הנער נפוליאון ביזלי )‪ .(Beazley‬פרשת ביזלי העלתה על סדר‬ ‫היום הציבורי את הוצאתם להורג של עבריינים שהיו קטינים בעת‬ ‫ביצוע העברה — עניין שלא נמצא לו לפנים מקום ראוי באמצעי‬ ‫התקשורת‪.‬‬ ‫ב–‪ 1992‬ארבו צעיר בן ‪ 17‬בשם נפוליאון ביזלי ושניים מחבריו‬ ‫למר ג'ון לוטיג )‪ (Luttig‬ורעייתו במטרה לגנוב את מכוניתם‪ .‬במאבק‬ ‫שהתפתח ירה ביזלי בראשו של לוטיג שני כדורים מטווח קצר‪.‬‬ ‫מחקירתו לא היה אפשר לקבוע באופן חד–משמעי אם עשה זאת‬ ‫עקב בהלה או מתוך זעם ונקמנות‪ .‬הוא הואשם‪ ,‬הורשע ונגזר עליו‬ ‫עונש מוות‪ .‬מועד הוצאתו להורג נקבע ליום ‪ 15‬באוגוסט ‪ .2001‬אך‬ ‫הפרשה עוררה תשומת לב עולמית בשל גילו הצעיר בזמן ביצוע‬ ‫העברה‪ ,‬וכן בשל שינויים שחלו בגרסאותיהם של שותפיו לפשע‬ ‫— בתחילה הם העידו ששמעו את ביזלי אומר עוד בטרם הרצח‬ ‫שהיה רוצה לפגוע במישהו ולראות אדם מת‪ ,‬אולם מאוחר יותר‬ ‫חזרו בהם מטענה זו‪ .‬הפרשה עוררה עניין רב גם עקב היותו של‬ ‫הקורבן אביו של שופט פדרלי — אדם מצליח‪ ,‬שמרן ואחד מעמודי‬ ‫התווך בממשלו של ג'ורג' בוש האב‪ .‬במהלך המשפט העביר‬ ‫השופט לוטיג את משרדו לטיילור‪ ,‬שם נערך המשפט‪ .‬מפרוטוקול‬ ‫המשפט נודע שהשופט לוטיג‪ ,‬בנו של הנרצח‪ ,‬יעץ לתביעה ואף‬ ‫סייע לה לבחור מושבעים‪ 194.‬בדיון שהתקיים בעניינו של ביזלי‬ ‫בבית המשפט העליון של ארצות הברית‪ ,‬פסלו את עצמם שלושה‬ ‫שופטים מלדון בפרשה בשל קשריהם האישיים עם השופט לוטיג‪,‬‬ ‫ורק שישה שופטים פסקו את הדין‪.‬‬ ‫התובע המחוזי במקום מגוריו של ביזלי ביקש בצעד יוצא‬ ‫דופן לחוס על חייו‪ ,‬בטענה שהעונש חמור מדי‪ ,‬בהתחשב בעברו‬ ‫הנקי של הנאשם‪ .‬סנגורו )החדש( של ביזלי ביקש אף הוא מבית‬ ‫המשפט לבדוק אם העונש הולם את המקרה הזה‪ .‬לטענתו‪ ,‬ההחלטה‬ ‫להוציא את ביזלי להורג עשויה להיראות בלתי ראויה מפאת גילו‬ ‫‪185‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫של הנער‪ ,‬ייחוסו החברתי וצבע עורו‪ ,‬ובכך תוסיף חטא )המתתו‬ ‫הברוטלית של הרוצח( על פשע )המתתו הברוטלית של הנרצח(‪.‬‬ ‫הוא ביסס דברים אלה על העובדה ששני הצדדים‪ ,‬הן הפוגע והן‬ ‫הנפגע‪ ,‬באו ממשפחות נכבדות בקהילות שלהם‪ .‬מר לוטיג היה‬ ‫אזרח מוביל בעירו ומנכבדי הכנסייה‪ .‬אביו של ביזלי‪ ,‬לעומתו‪,‬‬ ‫היה חבר המועצה השחור הראשון בעיירתו‪ ,‬וביזלי הנער היה נשיא‬ ‫הכיתה האחרונה שבה למד‪ .‬הוא נחשב לנער הפופולרי ביותר‬ ‫‪195‬‬ ‫בשכבה ולשחקן פוטבול מבטיח‪.‬‬ ‫אמנם ביזלי לא הכחיש את מעורבותו במעשה‪ ,‬אך הוא התקשה‬ ‫לתאר את שאירע‪ .‬מתוך בליל של דברים שאמר היה אפשר לדלות‬ ‫את המידע הזה‪ :‬ביזלי הרגיש צורך לשכנע את חבריו שהוא אמיץ‬ ‫ומסוגל לעולל תעלול מתחכם‪ .‬לא הייתה לו שום כוונה לרצוח‬ ‫אדם‪ .‬דבר הוביל לדבר וביזלי מצא את עצמו מואשם ברצח‪ .‬עדותו‬ ‫של ביזלי תואמת להפליא את עדויותיהם של בני נוער אחרים‬ ‫שהואשמו ברצח‪ .‬המאפיינים זהים‪ ,‬ומתאימים לפרופיל ההתנהגותי‬ ‫של ילד בגיל ההתבגרות‪ .‬אך מזלו של ביזלי לא האיר לו פנים‪ ,‬והוא‬ ‫הוצא להורג‪ .‬אופיו הייחודי של מקרה זה תרם להעלאתו על סדר‬ ‫היום הציבורי בתקשורת ובקרב ארגונים המתנגדים לעונש המוות‪.‬‬ ‫לביזלי היו כל הסיבות שבעולם שבעטיין אדם עלול למצוא את‬ ‫עצמו בשורת הנידונים למוות‪ :‬הוא היה נער שחור‪ ,‬בן למהגרים‪,‬‬ ‫שרצח את אביו של שופט לבן‪ ,‬מכובד וחביב על השלטון‪ .‬סנגורו‪,‬‬ ‫שכפי הנראה היה חסר ניסיון‪ ,‬טיפל בתיקו באופן רשלני‪ ,‬וחמור‬ ‫מכך — הוא לא טרח לעדכן את המושבעים בדבר גילו הצעיר של‬ ‫הנאשם בזמן ביצוע הרצח‪ ,‬ומחליפו לא הצליח לשכנע את התביעה‬ ‫אחרת‪ .‬קרוב לוודאי שביזלי לא היה מוצא את מותו אילו שונה ולו‬ ‫אחד מן המדדים שלעיל‪ .‬מצד אחר‪ ,‬ייחודו הסטריאוטיפי המוקצן‬ ‫של המקרה‪ ,‬ששיווה לו אופי כמעט "קולנועי"‪ ,‬תרם לעצם העלאתו‬ ‫לכותרות‪.‬‬ ‫‪186‬‬ ‫עד שתצא נשמתך‬ ‫נוכחותם של נערים בשורת הנידונים למוות נוטה מעצם טיבה‬ ‫לעורר עניין וסקרנות‪ .‬אולם המחקרים התיאורטיים‪ ,‬המבצעים‬ ‫הכללות‪ ,‬והדיווחים העיתונאיים‪ ,‬המתמקדים בסנסציות‪ ,‬אינם‬ ‫מסוגלים בדרך כלל להציג תמונה מלאה ומהימנה של קורותיהם‬ ‫של אותם נערים‪ ,‬המגיעים אל קצהו של מסדרון הפשע‪ .‬לעומת‬ ‫זאת‪ ,‬זהו לחם חוקו של הקולנוע‪ ,‬המסוגל לספר סיפור מורכב ובד‬ ‫בבד לקשור את העניין שעל הפרק לסוגיות הנמצאות בלב לבו של‬ ‫הדיון החברתי בארצות הברית‪ ,‬כגון הגזענות‪ ,‬החמלה הנוצרית‬ ‫והיחס כלפי מי שלא עמדו על דעתם‪.‬‬ ‫בראשית ימיו נהג הקולנוע להציג את המציאות ללא כחל וסרק‬ ‫וללא חשש מאימת הצנזורה‪ .‬ההצגה המפורטת של הוצאות להורג‬ ‫היא רק דוגמה אחת לכך‪ .‬גם הטיפול בעבריינים צעירים היה ענייני‪,‬‬ ‫ולא מעט סרטים נקטו גישה ביקורתית כלפי המערכת המופקדת על‬ ‫הטיפול בבני נוער אלה‪ .‬הסרט בעל השם הציני ניצל בזכות בית‬ ‫המשפט לנוער )‪ ,(Saved by the Juvenile Court, 1913‬בבימויו של‬ ‫אוטיס בי‪ .‬תאייר )‪ ,(Thayer‬לגלג על השיטה השולחת צעירים‬ ‫לכלא במקום לדאוג לחינוכם‪ .‬הסרט נערה בלי אלוהים )‪The Godless‬‬ ‫‪ (Girl, 1928‬של ססיל בי‪ .‬דה–מיל )‪ (DeMille‬סיפר על בית ספר‬ ‫לעברייניות צעירות ועל היחס המחפיר אשר לו הן זוכות‪ 196.‬בתקופת‬ ‫הסרט המדבר אפשר לציין את סרטו של וזלי ראגלס מ–‪ 1931‬האם‬ ‫אלה ילדינו?‪ ,‬שנדון בפרק ‪ .1‬מדובר בתיכוניסטים המידרדרים לרצח‪,‬‬ ‫בערב של שכרות פרועה‪ .‬התסריט‪ ,‬שנראה תלוש מהמציאות — על‬ ‫כל פנים בחלק שבו מתואר משפטם של הנערים ומנהיגם‪ ,‬שהחליט‬ ‫לנהל את הגנתו במו ידיו — הולם להפליא את רוח התקופה‪ .‬המסר‬ ‫של הסיפור הקולנועי נשען על אמונה חזקה של יצרני הסרט בכך‬ ‫ש"סוף גנב לתלייה"‪ ,‬יהא גילו אשר יהא — והם טורחים להבהיר‬ ‫זאת לקהל הצופים‪ .‬השתלשלות האירועים היא כרוניקה ידועה‬ ‫מראש של אובדן חיי הנעורים‪ :‬הנער מורשע ונידון למוות‪ .‬אין‬ ‫בהחלטת בית המשפט הקולנועי שום אפשרות לחנינה או להמתקת‬ ‫‪187‬‬ ‫איבון קוזלובסקי‪-‬גולן‬ ‫העונש‪ .‬הנער הנידון למוות הוא דמות שיש ללמוד לקח ממעשיה‬ ‫— דמותו מייצגת נוער קלוקל שהשחית את דרכיו‪.‬‬ ‫בזמנו זכה הסרט לעניין מסוים‪ ,‬אבל הנושא עצמו לא זכה‬ ‫להתמודדות קולנועית של ממש‪ .‬במשך תקופה ארוכה חדל‬ ‫הציבור‪ ,‬ובעקבותיו גם הקולנוע‪ ,‬לדון בנושא‪ ,‬ולא נוצרו סרטים‬ ‫משמעותיים שעסקו בתופעת הוצאתם להורג על פי דין של בני‬ ‫נוער‪ .‬כמו שלושת הקופים‪ ,‬בחרו הציבור והקולנוע לא לשמוע‪ ,‬לא‬ ‫לראות ולא לדבר‪.‬‬ ‫ב–‪ 1980‬יצא לאקרנים בארצות הברית סרט הטלוויזיה הנשכח‬ ‫עונש מוות )‪ ,(Death penalty‬בבימויו של ואריס חוסיין )‪.(Hussein‬‬ ‫גם סרט זה‪ ,‬בדומה לסרט מ–‪ ,1931‬הוא יציר תקופתו ומשקף‬ ‫באופן אותנטי את האווירה בארצות הברית באותן שנים‪ ,‬בפרט‬ ‫את השתלבותם של בני הנוער באווירה זו‪ .‬הסרט מתמקד בגזענות‬ ‫המאפיינת את מערכת אכיפת החוק באותן שנים‪ ,‬בעקבות שנים‬ ‫של שנאת זרים ומהגרים‪ .‬את השנאה הזאת ליבתה אווירה של‬ ‫"שמרנות חדשה" שפשתה בחלקים ניכרים בחברה האמריקאית‪,